ולוט יושב בשער סדום. להתרחק משכונתם. א"נ שלא תיקשי לך היאך הכניסם לביתו ולא ירא מהם ולכך אמר שהיה יושב בשער סדום רחוק מהם והיה סבור שלא ירגישו בהם:
הנה נא אדוני. לשון בקשה ופיוס פי' הנה בית עבדכם סורי אלי: והשכמתם והלכתם לדרככם. שלא יתעכבו עד אור הבוקר פן ידעו בהם בני העיר כי בלילה היה חושב שלא ידעו בהם או מפני שראה בהם הולכי ארחות ולא יתעכבו בעיר:
ויפצר בם מאוד. והם מיאנו תחלה כדי להרבות שכרו כי תאוותו להכניס אורחי':
ונדעה אותם. במשכב זכור. ולפי הפשט ונדעה מי הם אולי מרגלים הם והוא השיבם:
הנה נא לי שתי בנות. ואתנ' לכם לערבון כי כנים הם: אשר לא ידעו איש. היה לו לומר אשר לא ידען איש כדכתיב ואיש לא ידעה אלא רמז שסופן לידע איש שהם ידעו לאביהם והוא לא ידען כדכתיב ולא ידע בשכבה ובקומה: אוציאה נא אתהן. מתוך שבחו שהי' טורח להציל אורחי' אתה למד גנותו שהפקיר בנותיו להצילם מלמד שהיה הניאוף קל בעיניו ועל כן נענש ונכשל בהם ולוט היה סבור שהיו אנשים ועל כן היה מפחד עליהם אבל כאשר הגידו לו שהם מלאכים ומשחיתים את העיר ובאין להצילו האמין להם ועשה ככל אשר צווהו:
ויפצרו באיש בלוט מאד. פי' הרמ"בן לא מצאתי מלה זו אלא בדברי פיוס שפייסוהו הרבה שיפתח להם וכאשר לא רצה נגשו לשבור הדלת או שהיה עומד בפני הדלת וכאשר לא רצה להניח' לקרבם אליו והם פייסו ממנו לסור מפניהם כי לא רצו לפגוע בו וזהו טעם גש הלאה שיגש למקום אחר:
עוד מי לך פה חתן ובניך ובנותיך. פירש"י מי שיש לך בעיר חוץ מאשתך ובנותיך שבבית אם יש לך חתן או בנים או בנות שדברו עמו כדרך בני אדם שהוא לא היה לו בנים כי אם בנות. ור' אברהם פי' מי לך פה חתן ובניך שהם כבנים. והרמב"ן כ' ויתכן שהיו לו בנים גדולים נשואים ודבר עם חתניו תחלה כי היה סבור שבניו ישמעו לו וכאשר צחקו עליו חתניו וארכו הדברים ביניהם עלה השחר והמלאכי' לא הניחוהו לקחת רק הנמצאים בבית:
כי משחיתים אנחנו את המקום הזה. כתב הרמב"ן ודאי יש באומות רעים וחטאים מאד ולא נעשה להם כמו לסדום אלא מפני מעלת ארץ ישראל שאינה סובלת אנשי תועבות וכאשר הקיאה כל הגוים מפני תועבותיהם כך הקיאה לאלה אלא שהקדימו אלו שהיו רעים וחטאי' מאד ורצה הב"ה שיהיו לאות לבני ישראל העתידי' ליורשה כדכתיב כמהפכת סדום ועמורה:
ויחזיקו האנשים. תימה לי והלא לא היה מציל אלא אחד ואפשר לומר כיון שלא היה המשחית יכול לעשות דבר עד שיהא לוט ניצול נמצא ההצלה היה צורך ההשחתה ולכך היה מסייע בהצל' אבל אחר שהוציאוהו מן העיר שלא היה המשחית צריך לסייע יותר נאמר ויאמר המלט לשון יחיד ומ"מ בשביל ששניהם סייעוהו להנצל אמר לשניהם אל נא אדני כדכתיב ויאמר לוט אליהם ומיהו עיקר הדבור לא היה אלא למציל לכך אמר בלשון יחיד ותגדל חסדך אשר עשית עמדי להחיות את נפשי וכיון שהתחיל הדבור לשניהם השיבו המשחית לבלתי הפכי את העיר כך נראה ליישב סדר הפסוקי': ויחזיקו האנשים. פי' ר' אברהם מכאן שפחד ולא היה לו כח לברוח. והרמב"ן פי' כמו ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם כן החזיקו בו למהר לשלחו: בחמלת ה' עליו. ולא בזכותו רק בחמלת ה' עליו. אי נמי שהחזיקו בו לשלחו בעוד החמלה עליו פן יצא הקצף ויספה עמהם:
אל תבט אחריך. כדי שלא תתאחר וגם לא תסתכל במלאך המשחית שלא לצורך:
ותבט אשתו מאחריו. פי' ר' אברהם מאחריו של לוט. פירש"י מאחרי ציוויו של מלאך. ובפרקי ר"א אמרו להם אל תביטו אחריכם כי ירדה שכינה להפיל על סדום ועמורה גפרית ואש עיסית (עדית) אשתו של לוט נכמרו רחמיה על בנותיה הנשואות בסדום והביטה אחריה וראתה אחרי' השכינה ונעשית נציב מלח. ונוכל לפרש מאחריו של שכינה: ותהי נציב מלח. שנתאחרה והדביקה הענן שהוא גפרית ומלח. והרמב"ן כתב כי הראות באויר בכל החליי' הנדבקים מזיק מאד ומדביקם וכן המחשבה בהם ולכן יסגר המצורע וישב בדד וכן נשוכי החיות השוטות כמו כלב שוטה וזולתם כאשר יראו המים וכל מראה יראו בהם דמות המזיק וימותו ולכן היתה אשתו של לוט נציב מלח כי באתה המכה במחשבה כאשר ראתה גפרית ומלח היורד מן השמים ודבקה בה המכה: הוקשה לא"א הרא"ש ז"ל בענין אשת לוט מתי היה דמפשט הפסוק נראה שלא התחילה המכ' עד שבא לוט לצוער כדכתיב כי לא אוכל לעשות דבר עד בואך שמה וע"כ לא היה עד לאחר שהתחילה המכה כדאיתא בפרקי ר"א ואם היה אחר שבא לצוער למה לקתה יותר מכל בני העיר. וכתב לו ר' ישראל כי ודאי אחר שבא לוט לצוער התחילה המכה ועדיין לא הגיעה אשתו והדביקה אותה המכה וספר הכתוב סבת עכובה כי היא היתה באה אחרי לוט וזהו מאחריו שכינוי מאחריו חוזר ללוט וכך הוא הצעת הפסוק ותבט אשתו והיא מאחריו ומפני כך נתעכבה בדרך כי ההבטה גרמה לה העכוב שהיתה מבטת שתבואנה בנותיה אחריה. וכן אני מפרש אל תביט אחריך לא הזהירו אלא על העכוב כי כן דרך ההולך בדרך ומביט אחריו שמתעכב וההולך בחפזה ובמרוצה מביט לעולם לפנים ואלו היה כפי' הרמב"ן אל תביט אחריך כי הראות באויר הדבר מזיק היה לו לומר אל תביט אחריך פן תנזק או תמות אלא לא בא אלא לזרזו למהר בהליכ' כמו שמפר' אחרי כן ואל תעמד בכל הככר והוא עשה כמו שנצטוה ולא הביט אחריו והגיע לצוער מהר והיא לא שמעה לציוויו והביטה ונתעכבה והדביקתה המכה ובא הכתוב להשמיענו מפני שהמרת' פי המלאך שאמר אל תביט אחריך מתה ושמא סיפר הכתוב זה המאורע שמיתת אשתו של לוט גרם אל בנותיו לשכב עמו כדי שיתקיים העולם שאלו היה אשתו קיימת לא היו עושות זה:
בהפוך את הערים אשר ישב בהן לוט. פי' אשר ישב באחת מהן כמו ויקברו אותו בהרי הגלעד:
כי ירא לשבת בצוער. פיר"שי לפי שהיא קרובה לסדום. והרמב"ן כתב ואינו כן אלא לפי שהיא מהמקומות שנגזר עליהם השחתה אלא שהמלאך הניחו בשביל תפלתו שלא יוכל להמלט ההרה בו ביום והיה חושב שלא יאריך לה עוד אחרי שנזדמן לו להמלט ההר ועל כן אמרה ואיש אין בארץ לבא עלינו שחשבה שבצאתם משם נשחתה העיר. וי"מ ודאי לא חשבו שחרב כל העולם אלא אמרו ואיש אין בארץ שירצה לבא עלינו שיאמרו אלו יצאו מתוך ההפכה ויבדלו ממנו ונמצינו מתים בלא זרע:
לכה נשקה את אבינו יין ונשכבה עמו. אע"פ שגוי מות' בבתו וא"כ למה לא נשאם אפשר שהאומות גדרו גדר בעצמ' אחר המבול ונהגו בו איסור וכן איתא בהוריות לתועבה נתכון.
ותקרא שמו מואב. לשון גנאי כמו מאב ונענשה על זה שנ' אל תצר את מואב ואל תתגר בו מלחמה ואמרינן אבל אנגרי' עביד בהו ואע"ג דאמרינן בכירה בזכות שקדמה לילה אחת קדמה ד' דורות בישראל מ"מ גנות היה שפרסמה אותו בקריאת השם לדורות:
