תנ"ך על הפרק - דברים כח - תורה תמימה

תנ"ך על הפרק

דברים כח

181 / 929
היום

הפרק

ברית בערבות מואב / ברכות ותוכחות

וְהָיָ֗ה אִם־שָׁמ֤וֹעַ תִּשְׁמַע֙ בְּקוֹל֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ לִשְׁמֹ֤ר לַעֲשׂוֹת֙ אֶת־כָּל־מִצְוֺתָ֔יו אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם וּנְתָ֨נְךָ֜ יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ עֶלְי֔וֹן עַ֖ל כָּל־גּוֹיֵ֥י הָאָֽרֶץ׃וּבָ֧אוּ עָלֶ֛יךָ כָּל־הַבְּרָכ֥וֹת הָאֵ֖לֶּה וְהִשִּׂיגֻ֑ךָ כִּ֣י תִשְׁמַ֔ע בְּק֖וֹל יְהוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ׃בָּר֥וּךְ אַתָּ֖ה בָּעִ֑יר וּבָר֥וּךְ אַתָּ֖ה בַּשָּׂדֶֽה׃בָּר֧וּךְ פְּרִֽי־בִטְנְךָ֛ וּפְרִ֥י אַדְמָתְךָ֖ וּפְרִ֣י בְהֶמְתֶּ֑ךָ שְׁגַ֥ר אֲלָפֶ֖יךָ וְעַשְׁתְּר֥וֹת צֹאנֶֽךָ׃בָּר֥וּךְ טַנְאֲךָ֖ וּמִשְׁאַרְתֶּֽךָ׃בָּר֥וּךְ אַתָּ֖ה בְּבֹאֶ֑ךָ וּבָר֥וּךְ אַתָּ֖ה בְּצֵאתֶֽךָ׃יִתֵּ֨ן יְהוָ֤ה אֶת־אֹיְבֶ֙יךָ֙ הַקָּמִ֣ים עָלֶ֔יךָ נִגָּפִ֖ים לְפָנֶ֑יךָ בְּדֶ֤רֶךְ אֶחָד֙ יֵצְא֣וּ אֵלֶ֔יךָ וּבְשִׁבְעָ֥ה דְרָכִ֖ים יָנ֥וּסוּ לְפָנֶֽיךָ׃יְצַ֨ו יְהוָ֤ה אִתְּךָ֙ אֶת־הַבְּרָכָ֔ה בַּאֲסָמֶ֕יךָ וּבְכֹ֖ל מִשְׁלַ֣ח יָדֶ֑ךָ וּבֵ֣רַכְךָ֔ בָּאָ֕רֶץ אֲשֶׁר־יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֥ן לָֽךְ׃יְקִֽימְךָ֨ יְהוָ֥ה לוֹ֙ לְעַ֣ם קָד֔וֹשׁ כַּאֲשֶׁ֖ר נִֽשְׁבַּֽע־לָ֑ךְ כִּ֣י תִשְׁמֹ֗ר אֶת־מִצְוֺת֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ וְהָלַכְתָּ֖ בִּדְרָכָֽיו׃וְרָאוּ֙ כָּל־עַמֵּ֣י הָאָ֔רֶץ כִּ֛י שֵׁ֥ם יְהוָ֖ה נִקְרָ֣א עָלֶ֑יךָ וְיָֽרְא֖וּ מִמֶּֽךָּ׃וְהוֹתִֽרְךָ֤ יְהוָה֙ לְטוֹבָ֔ה בִּפְרִ֧י בִטְנְךָ֛ וּבִפְרִ֥י בְהַמְתְּךָ֖ וּבִפְרִ֣י אַדְמָתֶ֑ךָ עַ֚ל הָאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֧ע יְהוָ֛ה לַאֲבֹתֶ֖יךָ לָ֥תֶת לָֽךְ׃יִפְתַּ֣ח יְהוָ֣ה ׀ לְ֠ךָ אֶת־אוֹצָר֨וֹ הַטּ֜וֹב אֶת־הַשָּׁמַ֗יִם לָתֵ֤ת מְטַֽר־אַרְצְךָ֙ בְּעִתּ֔וֹ וּלְבָרֵ֕ךְ אֵ֖ת כָּל־מַעֲשֵׂ֣ה יָדֶ֑ךָ וְהִלְוִ֙יתָ֙ גּוֹיִ֣ם רַבִּ֔ים וְאַתָּ֖ה לֹ֥א תִלְוֶֽה׃וּנְתָֽנְךָ֨ יְהוָ֤ה לְרֹאשׁ֙ וְלֹ֣א לְזָנָ֔ב וְהָיִ֙יתָ֙ רַ֣ק לְמַ֔עְלָה וְלֹ֥א תִהְיֶ֖ה לְמָ֑טָּה כִּֽי־תִשְׁמַ֞ע אֶל־מִצְוֺ֣ת ׀ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ אֲשֶׁ֨ר אָנֹכִ֧י מְצַוְּךָ֛ הַיּ֖וֹם לִשְׁמֹ֥ר וְלַעֲשֽׂוֹת׃וְלֹ֣א תָס֗וּר מִכָּל־הַדְּבָרִים֙ אֲשֶׁ֨ר אָנֹכִ֜י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֛ם הַיּ֖וֹם יָמִ֣ין וּשְׂמֹ֑אול לָלֶ֗כֶת אַחֲרֵ֛י אֱלֹהִ֥ים אֲחֵרִ֖ים לְעָבְדָֽם׃וְהָיָ֗ה אִם־לֹ֤א תִשְׁמַע֙ בְּקוֹל֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ לִשְׁמֹ֤ר לַעֲשׂוֹת֙ אֶת־כָּל־מִצְוֺתָ֣יו וְחֻקֹּתָ֔יו אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם וּבָ֧אוּ עָלֶ֛יךָ כָּל־הַקְּלָל֥וֹת הָאֵ֖לֶּה וְהִשִּׂיגֽוּךָ׃אָר֥וּר אַתָּ֖ה בָּעִ֑יר וְאָר֥וּר אַתָּ֖ה בַּשָּׂדֶֽה׃אָר֥וּר טַנְאֲךָ֖ וּמִשְׁאַרְתֶּֽךָ׃אָר֥וּר פְּרִֽי־בִטְנְךָ֖ וּפְרִ֣י אַדְמָתֶ֑ךָ שְׁגַ֥ר אֲלָפֶ֖יךָ וְעַשְׁתְּר֥וֹת צֹאנֶֽךָ׃אָר֥וּר אַתָּ֖ה בְּבֹאֶ֑ךָ וְאָר֥וּר אַתָּ֖ה בְּצֵאתֶֽךָ׃יְשַׁלַּ֣ח יְהוָ֣ה ׀ בְּ֠ךָ אֶת־הַמְּאֵרָ֤ה אֶת־הַמְּהוּמָה֙ וְאֶת־הַמִּגְעֶ֔רֶת בְּכָל־מִשְׁלַ֥ח יָדְךָ֖ אֲשֶׁ֣ר תַּעֲשֶׂ֑ה עַ֣ד הִשָּֽׁמֶדְךָ֤ וְעַד־אֲבָדְךָ֙ מַהֵ֔ר מִפְּנֵ֛י רֹ֥עַ מַֽעֲלָלֶ֖יךָ אֲשֶׁ֥ר עֲזַבְתָּֽנִי׃יַדְבֵּ֧ק יְהוָ֛ה בְּךָ֖ אֶת־הַדָּ֑בֶר עַ֚ד כַּלֹּת֣וֹ אֹֽתְךָ֔ מֵעַל֙ הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר־אַתָּ֥ה בָא־שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ׃יַכְּכָ֣ה יְ֠הוָה בַּשַּׁחֶ֨פֶת וּבַקַּדַּ֜חַת וּבַדַּלֶּ֗קֶת וּבַֽחַרְחֻר֙ וּבַחֶ֔רֶב וּבַשִּׁדָּפ֖וֹן וּבַיֵּרָק֑וֹן וּרְדָפ֖וּךָ עַ֥ד אָבְדֶֽךָ׃וְהָי֥וּ שָׁמֶ֛יךָ אֲשֶׁ֥ר עַל־רֹאשְׁךָ֖ נְחֹ֑שֶׁת וְהָאָ֥רֶץ אֲשֶׁר־תַּחְתֶּ֖יךָ בַּרְזֶֽל׃יִתֵּ֧ן יְהוָ֛ה אֶת־מְטַ֥ר אַרְצְךָ֖ אָבָ֣ק וְעָפָ֑ר מִן־הַשָּׁמַ֙יִם֙ יֵרֵ֣ד עָלֶ֔יךָ עַ֖ד הִשָּׁמְדָֽךְ׃יִתֶּנְךָ֨ יְהוָ֥ה ׀ נִגָּף֮ לִפְנֵ֣י אֹיְבֶיךָ֒ בְּדֶ֤רֶךְ אֶחָד֙ תֵּצֵ֣א אֵלָ֔יו וּבְשִׁבְעָ֥ה דְרָכִ֖ים תָּנ֣וּס לְפָנָ֑יו וְהָיִ֣יתָ לְזַעֲוָ֔ה לְכֹ֖ל מַמְלְכ֥וֹת הָאָֽרֶץ׃וְהָיְתָ֤ה נִבְלָֽתְךָ֙ לְמַאֲכָ֔ל לְכָל־ע֥וֹף הַשָּׁמַ֖יִם וּלְבֶהֱמַ֣ת הָאָ֑רֶץ וְאֵ֖ין מַחֲרִֽיד׃יַכְּכָ֨ה יְהוָ֜ה בִּשְׁחִ֤ין מִצְרַ֙יִם֙ובעפליםוּבַטְּחֹרִ֔יםוּבַגָּרָ֖ב וּבֶחָ֑רֶס אֲשֶׁ֥ר לֹא־תוּכַ֖ל לְהֵרָפֵֽא׃יַכְּכָ֣ה יְהוָ֔ה בְּשִׁגָּע֖וֹן וּבְעִוָּר֑וֹן וּבְתִמְה֖וֹן לֵבָֽב׃וְהָיִ֜יתָ מְמַשֵּׁ֣שׁ בַּֽצָּהֳרַ֗יִם כַּאֲשֶׁ֨ר יְמַשֵּׁ֤שׁ הָעִוֵּר֙ בָּאֲפֵלָ֔ה וְלֹ֥א תַצְלִ֖יחַ אֶת־דְּרָכֶ֑יךָ וְהָיִ֜יתָ אַ֣ךְ עָשׁ֧וּק וְגָז֛וּל כָּל־הַיָּמִ֖ים וְאֵ֥ין מוֹשִֽׁיעַ׃אִשָּׁ֣ה תְאָרֵ֗שׂ וְאִ֤ישׁ אַחֵר֙ישגלנהיִשְׁכָּבֶ֔נָּהבַּ֥יִת תִּבְנֶ֖ה וְלֹא־תֵשֵׁ֣ב בּ֑וֹ כֶּ֥רֶם תִּטַּ֖ע וְלֹ֥א תְחַלְּלֶּֽנּוּ׃שׁוֹרְךָ֞ טָב֣וּחַ לְעֵינֶ֗יךָ וְלֹ֣א תֹאכַל֮ מִמֶּנּוּ֒ חֲמֹֽרְךָ֙ גָּז֣וּל מִלְּפָנֶ֔יךָ וְלֹ֥א יָשׁ֖וּב לָ֑ךְ צֹֽאנְךָ֙ נְתֻנ֣וֹת לְאֹיְבֶ֔יךָ וְאֵ֥ין לְךָ֖ מוֹשִֽׁיעַ׃בָּנֶ֨יךָ וּבְנֹתֶ֜יךָ נְתֻנִ֨ים לְעַ֤ם אַחֵר֙ וְעֵינֶ֣יךָ רֹא֔וֹת וְכָל֥וֹת אֲלֵיהֶ֖ם כָּל־הַיּ֑וֹם וְאֵ֥ין לְאֵ֖ל יָדֶֽךָ׃פְּרִ֤י אַדְמָֽתְךָ֙ וְכָל־יְגִ֣יעֲךָ֔ יֹאכַ֥ל עַ֖ם אֲשֶׁ֣ר לֹא־יָדָ֑עְתָּ וְהָיִ֗יתָ רַ֛ק עָשׁ֥וּק וְרָצ֖וּץ כָּל־הַיָּמִֽים׃וְהָיִ֖יתָ מְשֻׁגָּ֑ע מִמַּרְאֵ֥ה עֵינֶ֖יךָ אֲשֶׁ֥ר תִּרְאֶֽה׃יַכְּכָ֨ה יְהוָ֜ה בִּשְׁחִ֣ין רָ֗ע עַל־הַבִּרְכַּ֙יִם֙ וְעַל־הַשֹּׁקַ֔יִם אֲשֶׁ֥ר לֹא־תוּכַ֖ל לְהֵרָפֵ֑א מִכַּ֥ף רַגְלְךָ֖ וְעַ֥ד קָדְקֳדֶֽךָ׃יוֹלֵ֨ךְ יְהוָ֜ה אֹֽתְךָ֗ וְאֶֽת־מַלְכְּךָ֙ אֲשֶׁ֣ר תָּקִ֣ים עָלֶ֔יךָ אֶל־גּ֕וֹי אֲשֶׁ֥ר לֹא־יָדַ֖עְתָּ אַתָּ֣ה וַאֲבֹתֶ֑יךָ וְעָבַ֥דְתָּ שָּׁ֛ם אֱלֹהִ֥ים אֲחֵרִ֖ים עֵ֥ץ וָאָֽבֶן׃וְהָיִ֣יתָ לְשַׁמָּ֔ה לְמָשָׁ֖ל וְלִשְׁנִינָ֑ה בְּכֹל֙ הָֽעַמִּ֔ים אֲשֶׁר־יְנַהֶגְךָ֥ יְהוָ֖ה שָֽׁמָּה׃זֶ֥רַע רַ֖ב תּוֹצִ֣יא הַשָּׂדֶ֑ה וּמְעַ֣ט תֶּאֱסֹ֔ף כִּ֥י יַחְסְלֶ֖נּוּ הָאַרְבֶּֽה׃כְּרָמִ֥ים תִּטַּ֖ע וְעָבָ֑דְתָּ וְיַ֤יִן לֹֽא־תִשְׁתֶּה֙ וְלֹ֣א תֶאֱגֹ֔ר כִּ֥י תֹאכְלֶ֖נּוּ הַתֹּלָֽעַת׃זֵיתִ֛ים יִהְי֥וּ לְךָ֖ בְּכָל־גְּבוּלֶ֑ךָ וְשֶׁ֙מֶן֙ לֹ֣א תָס֔וּךְ כִּ֥י יִשַּׁ֖ל זֵיתֶֽךָ׃בָּנִ֥ים וּבָנ֖וֹת תּוֹלִ֑יד וְלֹא־יִהְי֣וּ לָ֔ךְ כִּ֥י יֵלְכ֖וּ בַּשֶּֽׁבִי׃כָּל־עֵצְךָ֖ וּפְרִ֣י אַדְמָתֶ֑ךָ יְיָרֵ֖שׁ הַצְּלָצַֽל׃הַגֵּר֙ אֲשֶׁ֣ר בְּקִרְבְּךָ֔ יַעֲלֶ֥ה עָלֶ֖יךָ מַ֣עְלָה מָּ֑עְלָה וְאַתָּ֥ה תֵרֵ֖ד מַ֥טָּה מָּֽטָּה׃ה֣וּא יַלְוְךָ֔ וְאַתָּ֖ה לֹ֣א תַלְוֶ֑נּוּ ה֚וּא יִהְיֶ֣ה לְרֹ֔אשׁ וְאַתָּ֖ה תִּֽהְיֶ֥ה לְזָנָֽב׃וּבָ֨אוּ עָלֶ֜יךָ כָּל־הַקְּלָל֣וֹת הָאֵ֗לֶּה וּרְדָפ֙וּךָ֙ וְהִשִּׂיג֔וּךָ עַ֖ד הִשָּֽׁמְדָ֑ךְ כִּי־לֹ֣א שָׁמַ֗עְתָּ בְּקוֹל֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ לִשְׁמֹ֛ר מִצְוֺתָ֥יו וְחֻקֹּתָ֖יו אֲשֶׁ֥ר צִוָּֽךְ׃וְהָי֣וּ בְךָ֔ לְא֖וֹת וּלְמוֹפֵ֑ת וּֽבְזַרְעֲךָ֖ עַד־עוֹלָֽם׃תַּ֗חַת אֲשֶׁ֤ר לֹא־עָבַ֙דְתָּ֙ אֶת־יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ בְּשִׂמְחָ֖ה וּבְט֣וּב לֵבָ֑ב מֵרֹ֖ב כֹּֽל׃וְעָבַדְתָּ֣ אֶת־אֹיְבֶ֗יךָ אֲשֶׁ֨ר יְשַׁלְּחֶ֤נּוּ יְהוָה֙ בָּ֔ךְ בְּרָעָ֧ב וּבְצָמָ֛א וּבְעֵירֹ֖ם וּבְחֹ֣סֶר כֹּ֑ל וְנָתַ֞ן עֹ֤ל בַּרְזֶל֙ עַל־צַוָּארֶ֔ךָ עַ֥ד הִשְׁמִיד֖וֹ אֹתָֽךְ׃יִשָּׂ֣א יְהוָה֩ עָלֶ֨יךָ גּ֤וֹי מֵרָחוֹק֙ מִקְצֵ֣ה הָאָ֔רֶץ כַּאֲשֶׁ֥ר יִדְאֶ֖ה הַנָּ֑שֶׁר גּ֕וֹי אֲשֶׁ֥ר לֹא־תִשְׁמַ֖ע לְשֹׁנֽוֹ׃גּ֖וֹי עַ֣ז פָּנִ֑ים אֲשֶׁ֨ר לֹא־יִשָּׂ֤א פָנִים֙ לְזָקֵ֔ן וְנַ֖עַר לֹ֥א יָחֹֽן׃וְ֠אָכַל פְּרִ֨י בְהֶמְתְּךָ֥ וּפְרִֽי־אַדְמָתְךָ֮ עַ֣ד הִשָּֽׁמְדָךְ֒ אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־יַשְׁאִ֜יר לְךָ֗ דָּגָן֙ תִּיר֣וֹשׁ וְיִצְהָ֔ר שְׁגַ֥ר אֲלָפֶ֖יךָ וְעַשְׁתְּרֹ֣ת צֹאנֶ֑ךָ עַ֥ד הַאֲבִיד֖וֹ אֹתָֽךְ׃וְהֵצַ֨ר לְךָ֜ בְּכָל־שְׁעָרֶ֗יךָ עַ֣ד רֶ֤דֶת חֹמֹתֶ֙יךָ֙ הַגְּבֹה֣וֹת וְהַבְּצֻר֔וֹת אֲשֶׁ֥ר אַתָּ֛ה בֹּטֵ֥חַ בָּהֵ֖ן בְּכָל־אַרְצֶ֑ךָ וְהֵצַ֤ר לְךָ֙ בְּכָל־שְׁעָרֶ֔יךָ בְּכָ֨ל־אַרְצְךָ֔ אֲשֶׁ֥ר נָתַ֛ן יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ לָֽךְ׃וְאָכַלְתָּ֣ פְרִֽי־בִטְנְךָ֗ בְּשַׂ֤ר בָּנֶ֙יךָ֙ וּבְנֹתֶ֔יךָ אֲשֶׁ֥ר נָֽתַן־לְךָ֖ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ בְּמָצוֹר֙ וּבְמָצ֔וֹק אֲשֶׁר־יָצִ֥יק לְךָ֖ אֹיְבֶֽךָ׃הָאִישׁ֙ הָרַ֣ךְ בְּךָ֔ וְהֶעָנֹ֖ג מְאֹ֑ד תֵּרַ֨ע עֵינ֤וֹ בְאָחִיו֙ וּבְאֵ֣שֶׁת חֵיק֔וֹ וּבְיֶ֥תֶר בָּנָ֖יו אֲשֶׁ֥ר יוֹתִֽיר׃מִתֵּ֣ת ׀ לְאַחַ֣ד מֵהֶ֗ם מִבְּשַׂ֤ר בָּנָיו֙ אֲשֶׁ֣ר יֹאכֵ֔ל מִבְּלִ֥י הִשְׁאִֽיר־ל֖וֹ כֹּ֑ל בְּמָצוֹר֙ וּבְמָצ֔וֹק אֲשֶׁ֨ר יָצִ֥יק לְךָ֛ אֹיִבְךָ֖ בְּכָל־שְׁעָרֶֽיךָ׃הָרַכָּ֨ה בְךָ֜ וְהָעֲנֻגָּ֗ה אֲשֶׁ֨ר לֹא־נִסְּתָ֤ה כַף־רַגְלָהּ֙ הַצֵּ֣ג עַל־הָאָ֔רֶץ מֵהִתְעַנֵּ֖ג וּמֵרֹ֑ךְ תֵּרַ֤ע עֵינָהּ֙ בְּאִ֣ישׁ חֵיקָ֔הּ וּבִבְנָ֖הּ וּבְבִתָּֽהּ׃וּֽבְשִׁלְיָתָ֞הּ הַיּוֹצֵ֣ת ׀ מִבֵּ֣ין רַגְלֶ֗יהָ וּבְבָנֶ֙יהָ֙ אֲשֶׁ֣ר תֵּלֵ֔ד כִּֽי־תֹאכְלֵ֥ם בְּחֹֽסֶר־כֹּ֖ל בַּסָּ֑תֶר בְּמָצוֹר֙ וּבְמָצ֔וֹק אֲשֶׁ֨ר יָצִ֥יק לְךָ֛ אֹיִבְךָ֖ בִּשְׁעָרֶֽיךָ׃אִם־לֹ֨א תִשְׁמֹ֜ר לַעֲשׂ֗וֹת אֶת־כָּל־דִּבְרֵי֙ הַתּוֹרָ֣ה הַזֹּ֔את הַכְּתוּבִ֖ים בַּסֵּ֣פֶר הַזֶּ֑ה לְ֠יִרְאָה אֶת־הַשֵּׁ֞ם הַנִּכְבָּ֤ד וְהַנּוֹרָא֙ הַזֶּ֔ה אֵ֖ת יְהוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ׃וְהִפְלָ֤א יְהוָה֙ אֶת־מַכֹּ֣תְךָ֔ וְאֵ֖ת מַכּ֣וֹת זַרְעֶ֑ךָ מַכּ֤וֹת גְּדֹלוֹת֙ וְנֶ֣אֱמָנ֔וֹת וָחֳלָיִ֥ם רָעִ֖ים וְנֶאֱמָנִֽים׃וְהֵשִׁ֣יב בְּךָ֗ אֵ֚ת כָּל־מַדְוֵ֣ה מִצְרַ֔יִם אֲשֶׁ֥ר יָגֹ֖רְתָּ מִפְּנֵיהֶ֑ם וְדָבְק֖וּ בָּֽךְ׃גַּ֤ם כָּל־חֳלִי֙ וְכָל־מַכָּ֔ה אֲשֶׁר֙ לֹ֣א כָת֔וּב בְּסֵ֖פֶר הַתּוֹרָ֣ה הַזֹּ֑את יַעְלֵ֤ם יְהוָה֙ עָלֶ֔יךָ עַ֖ד הִשָּׁמְדָֽךְ׃וְנִשְׁאַרְתֶּם֙ בִּמְתֵ֣י מְעָ֔ט תַּ֚חַת אֲשֶׁ֣ר הֱיִיתֶ֔ם כְּכוֹכְבֵ֥י הַשָּׁמַ֖יִם לָרֹ֑ב כִּי־לֹ֣א שָׁמַ֔עְתָּ בְּק֖וֹל יְהוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ׃וְ֠הָיָה כַּאֲשֶׁר־שָׂ֨שׂ יְהוָ֜ה עֲלֵיכֶ֗ם לְהֵיטִ֣יב אֶתְכֶם֮ וּלְהַרְבּ֣וֹת אֶתְכֶם֒ כֵּ֣ן יָשִׂ֤ישׂ יְהוָה֙ עֲלֵיכֶ֔ם לְהַאֲבִ֥יד אֶתְכֶ֖ם וּלְהַשְׁמִ֣יד אֶתְכֶ֑ם וְנִסַּחְתֶּם֙ מֵעַ֣ל הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר־אַתָּ֥ה בָא־שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ׃וֶהֱפִֽיצְךָ֤ יְהוָה֙ בְּכָל־הָ֣עַמִּ֔ים מִקְצֵ֥ה הָאָ֖רֶץ וְעַד־קְצֵ֣ה הָאָ֑רֶץ וְעָבַ֨דְתָּ שָּׁ֜ם אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֗ים אֲשֶׁ֧ר לֹא־יָדַ֛עְתָּ אַתָּ֥ה וַאֲבֹתֶ֖יךָ עֵ֥ץ וָאָֽבֶן׃וּבַגּוֹיִ֤ם הָהֵם֙ לֹ֣א תַרְגִּ֔יעַ וְלֹא־יִהְיֶ֥ה מָנ֖וֹחַ לְכַף־רַגְלֶ֑ךָ וְנָתַן֩ יְהוָ֨ה לְךָ֥ שָׁם֙ לֵ֣ב רַגָּ֔ז וְכִלְי֥וֹן עֵינַ֖יִם וְדַֽאֲב֥וֹן נָֽפֶשׁ׃וְהָי֣וּ חַיֶּ֔יךָ תְּלֻאִ֥ים לְךָ֖ מִנֶּ֑גֶד וּפָֽחַדְתָּ֙ לַ֣יְלָה וְיוֹמָ֔ם וְלֹ֥א תַאֲמִ֖ין בְּחַיֶּֽיךָ׃בַּבֹּ֤קֶר תֹּאמַר֙ מִֽי־יִתֵּ֣ן עֶ֔רֶב וּבָעֶ֥רֶב תֹּאמַ֖ר מִֽי־יִתֵּ֣ן בֹּ֑קֶר מִפַּ֤חַד לְבָֽבְךָ֙ אֲשֶׁ֣ר תִּפְחָ֔ד וּמִמַּרְאֵ֥ה עֵינֶ֖יךָ אֲשֶׁ֥ר תִּרְאֶֽה׃וֶֽהֱשִֽׁיבְךָ֨ יְהוָ֥ה ׀ מִצְרַיִם֮ בָּאֳנִיּוֹת֒ בַּדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר אָמַ֣רְתִּֽי לְךָ֔ לֹא־תֹסִ֥יף ע֖וֹד לִרְאֹתָ֑הּ וְהִתְמַכַּרְתֶּ֨ם שָׁ֧ם לְאֹיְבֶ֛יךָ לַעֲבָדִ֥ים וְלִשְׁפָח֖וֹת וְאֵ֥ין קֹנֶֽה׃אֵלֶּה֩ דִבְרֵ֨י הַבְּרִ֜ית אֲ‍ֽשֶׁר־צִוָּ֧ה יְהוָ֣ה אֶת־מֹשֶׁ֗ה לִכְרֹ֛ת אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל בְּאֶ֣רֶץ מוֹאָ֑ב מִלְּבַ֣ד הַבְּרִ֔ית אֲשֶׁר־כָּרַ֥ת אִתָּ֖ם בְּחֹרֵֽב׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

והיה וגו'. א"ר לוי, בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם, הקב"ה ברך את ישראל בכ"ב ברכות, מן אם בחקתי תלכו עד קוממיות, וקללן בשמונה, מן ואם בחקתי תמאסו עד ואת חקתי געלה נפשם אר"ל מאל"ף שבאם עד תי"ו שבקוממיות, והיינו בכ"ב אותיות שבא"ב [לבד הכפולות], ומן ו' שבואם עד מ' שבנפשכם שמנה אותיות, ובאור הענין, שמפני שלבו של הקב"ה טוב על ישראל לכן קיצר בקללות והאריך בברכות, וע"ע באות הסמוך. , ואלו משה רבינו ברכן בשמונה מן והיה אם שמע עד לעבדם, וקללן בכ"ב מן והיה אם לא תשמעו עד ואין קונה בבפסוק י"ד, ומן ו' דוהיה אם שמע עד מ' דלעבדם שמונה אותיות, ומן ו' דוהיה עד ה' דקונה חוזר היקף כל הא"ב דהיינו כ"ב אותיות. ומה שנתאכזר משה כל כך להרבות בקללות צ"ל דהוא מקנאתו היתירה לה' ולמצותיו, [עיין מש"כ לקמן פ' ברכה ל"ג כ"א בפסוק צדקת ה' עשה] ואכזריות זו רחמנות הוא להעיד בישראל לעבודת ה' ושמירת המצות וינחלו טובה, ומה שקינא יותר מהקב"ה עצמו פשוט הוא דאוהבו של מלך מקנא לכבוד המלך יותר מהמלך עצמו כמ"ש באגדות. .
(ב"ב פ"ט א')
אם שמע תשמע. א"ר זירא, בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם, מדת בשר ודם כלי ריקן מחזיק, מלא אינו מחזיק, אבל מדת הקב"ה מלא מחזיק ריקן אינו מחזיק, שנאמר אם שמע תשמע, אם שמע – תשמע, ואם לאו לא תשמע, ויש אומרים אם שמעת בישן תשמע בחדש גר"ל אם שמעת פעם אחת סופך שתטה אוזן פעם אחרת, והוא ע"ד מ"ש מצוה גוררת מצוה, וי"א אם תשנה ותשלש מה ששמעת אשתקד סופך לשמוע מחדש, ואם תעזוב מלשנות על הישנים לא תוסיף גם חדשים. ובברכות מ' א' הובאה דרשה זו על הפ' ויאמר אם שמע תשמע, בפ' בשלח, ואותה גירסא יותר נכונה, כי אותו הפסוק מוקדם בתורה. .
(סוכה מ"ו ב')
ברוך אתה בעיר. רב אמר, ברוך אתה בעיר, שיהא ביתך סמוך לבית הכנסת דבס' תורת חיים כתב שהכונה היא כדי שיוכל למהר לבא לבית הכנסת כדי שימנה מעשרה ראשונים שאפילו מאה באים אחריו נוטל שכר כנגד כולם, ועיין בטור או"ח סי' צ'. , ור' יוחנן אמר, שיהא בית הכסא סמוך לשולחנך העיין בשבת כ"ה ב' איזהו עשיר זה שיש לו בהכ"ס סמוך לשולחנו, וטעם הדבר משום דאצלם היו בהכ"ס חוץ לעיר ומפני זה רבים היו מסתכנים עד שיצאו חוץ לעיר, ולכן מי שיש לו סמוך לביתו הוא עשיר ומבורך. ומה דלא ניחא לי' בדרשת רב דדריש לענין קריבת ביתו לבית הכנסת כמש"כ, הוא משום דר' יוחנן לשיטתיה בסוטה כ"ב א' דמקבלין שכר פסיעות מהליכה רחוקה לביהכנ"ס וא"כ לפי"ז כל מה שביהכנ"ס רחוק מביתו הוי מעלה יתירה שמקבלין יותר שכר. –
ומה שראו בכלל לדרוש פסוק זה הוא משום שהבינו דהלשון ברוך אתה בעיר ובשדה וברוך אתה בבואך ובצאתך הם לשונות כפולים, משום דהבא מן השדה הרי הוא בעיר, וא"כ היינו הך דברוך אתה בשדה וברוך אתה בצאתך, ולכן דרשו לשונות אלו בדרשות שונות, וזה היא גם טעם הדרשות הבאות.
.
(ב"מ ק"ז א')
וברוך אתה בשדה. רב אמר, ברוך אתה בשדה – שיהיו נכסיך קרובים לעיר, ור' יוחנן אמר, ברוך אתה בשדה – שיהיו נכסיך משולשים, שליש בתבואה, שליש בזיתים, ושליש בגפנים ושיש שנה שלוקה בגפנים ובזיתים ואינו לוקה בתבואה ויש שנה שלוקה בזו ולא בזו ותהיה לו פליטה. וי"ל דלמד כן ר' יוחנן ממ"ש בסנהדרין ל"ט ב' ויהי בהכרית איזבל את נביאי ה' ויקח עובדיהו מאה נביאים ויחביאם חמשים איש במערה (מ"א י"ח), ומפרש מאי שנא חמשים חמשים [ולא כולם במערה אחת], אמר ר' אלעזר, מיעקב למד, שנאמר והיה המחנה הנשאר לפליטה, ור"ל שמא יקרה סבה במערה אחת תשאר המערה השנית לפליטה, ע"כ, וגם כאן הסברא כן. ומה שנראה להם בכלל לדרוש פסוק זה עיין מש"כ בפסוק הקודם סוף אות ה'. .
(ב"מ ק"ז א')
ועשתרות צאנך. הובא לעיל ר"פ עקב (ז' י"ג) ברוך אתה בבאך וגו'. רב אמר, ברוך אתה בבואך שלא תמצא אשתך ספק נדה בשעת ביאתך מן הדרך זפירש"י וכש"כ ודאי, עכ"ל. אבל בסנהדרין ק"ג א' פירש וז"ל, בשעה שאדם בא מן הדרך קשה לו כשימצא את אשתו ספק נדה יותר מנדה ודאית, שעל ספק הוא מיצר ויצרו תקפו ואומר טהורה היא ועל חנם אני מונע, עכ"ל. ופי' זה מסתבר יותר, דלפי' הראשון הול"ל סתם שלא תמצא אשתך נדה, דמאי נ"מ ספק או ודאי כיון דכך וכך אסורה היא. ועיין תוס' סוטה כ"ח א' ד"ה מה ת"ל. , וברוך אתה בצאתך – שיהיו צאצאי מעיך כמותך חוי"ל הבאור עפ"י מ"ש בתענית ה' ב' משל לאדם שהיה הולך במדבר והיה רעב וצמא ועיף ומצא אילן שפירותיו מתוקים וצלו נאה ואמת המים עוברת תחתיו, אכל מפירותיו ושתה ממימיו וישב בצלו, וכשהלך אמר, אילן אילן במה אברכך, אם בפירות מתוקים הרי פירותיך מתוקים וכו' אלא יהי רצון שכל נטיעות שנוטעין ממך יהיו כמותך, וה"נ מכיון שכל הברכות נתפרשו כאן בא עוד לשון זה להורות גם על ברכה זו שיהיו צאצאיו כמותו. , ור' יוחנן אמר, ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך – שתהא יציאתך מן העולם כביאתך, מה ביאתך לעולם בלא חטא אף יציאתך מן העולם בלא חטא טעיין מש"כ לעיל בפסוק ג' סוף אות ה' בבאור עיקר הענין שראו רב ור' יוחנן לדרוש פסוקים אלו, ובפרט דרשה זו י"ל עוד דקשה להו לשון הפסוק משום דלפי פשוטו היה צריך לכתוב מקודם ברוך אתה בצאתך ואח"כ ברוך אתה בבואך, שהרי אדם מתחלה יוצא מן הבית לשדה ושוב הוא שב ובא אל הבית וכמש"כ יצא אדם לפעלו וגו', לכן דריש באופן כזה שהכניסה היא קודם ואח"כ היציאה, ולפי"ז י"ל דגם הלשון ארור אתה בבואך וגו' יתפרש בענין כזה דכמו בואך בלא מצות כך צאתך בלא מצות. .
(שם שם)
בדרך אחד. [מכאן דדרך לשון זכר הוא] יואעפ"י דכנגד זה מצינו (פ' יתרו) והודעת להם את הדרך ילכו בה, הרי דכתב דרך בלשון נקבה, מפרש בגמרא דהכא דבמלחמה קאי ודרכו של איש לעשות מלחמה לכן כתב בלשון זכר, אבל התם דבתורה קאי ותורה נקראת בלשון נקבה כדכתיב תורת ה' תמימה, ועוד, כתב דרך בלשון נקבה. והנה כלל זה מתאים עם מה שכלל הראב"ע דכל דבר שאין בו רוח חיים זכרהו ונקבהו, אך לפלא שכל המדקדקים לא זכרו באור כלל זה מהגמרא, וע"ע מש"כ בפ' יתרו בפסוק הנזכר. .
(קדושין ב' ב')
הברכה באסמיך. א"ר יצחק, אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין, שנאמר יצו ה' אתך את הברכה באסמיך יאדריש אסמיך מלשון סמוי ומטמון וכמו שתרגם עה"פ ומטמוני מסתרים (ישעיה מ"ה) וסימא דמטמרין ובירושלמי ע"ז פ"ב ה"ז דריש מה הסימא הזאת אינה נגלית לכל בריה וכו', וע"ע בדרשה הסמוכה. .
(תענית ח' ב')
הברכה באסמיך. תנא דבי ר' ישמעאל, אין הברכה מצויה אלא בדבר שאין העין שולטת בו, שנאמר יצו ה' אתך את הברכה באסמיך יבהמפרשים עמלו למצוא נ"מ בין דרשה זו להקודמת. ולי נראה פשוט דלשון דבר הסמוי מן העין מורה על כמות שאינו מדוד ומנוי ושקול, אף שהעין שולטת בו לדעת שעורו בקרוב, למשל, יודע הוא אותו האיש ע"פ ההרגל כי בכרי כזה שהוא לפניו ימצא כך וכך סאה אך איננו יודע זה בצמצום, אבל הלשון שאין העין שולטת בו, משמע שהתבואה היא מפוזרת במקומות שונים שא"א באופן זה לשער בראיה כלל, משא"כ אם היא מונחת בכרי ואז יש שעין האדם שולטת בו לדעת המדה בקרוב אז אין הברכה שורה. וראיה לזה מהא דאיתא בגמרא בסמוך בסוגיא, ת"ר, הנכנס למוד את גרנו אומר יהי רצון מלפניך ה' א' שתשלח ברכה במעשה ידינו, התחיל למוד אומר ברוך השולח ברכה בכרי הזה, מדד ואח"כ ברך הרי זו תפלת שוא, לפי שאין הברכה מצויה לא בדבר השקול ולא בדבר המדוד ולא בדבר המנוי אלא בדבר הסמוי מן העין, והיא כדרשה דר' יצחק, ולכאורה קשה למה לא אמר כתנא דבי ר' ישמעאל לפי שאין הברכה שורה אלא בדבר שאין העין שולטת בו, אבל לפי מש"כ הדבר פשוט, יען כי לפי הלשון שאין העין שולטת בו משמע שאינה שולטת בו כלל הא אם שולטת בו בקרוב אינה יכולה הברכה לשרות גם בטרם מדד את הכרי, וכמ"ש, לכן לא יכול לומר בהברייתא לשון זה. .
(שם שם)
וראו כל. תנא רבי שמעון בן יוחאי, וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך, כל – אפילו רוחות ואפילו שדים יגמכאן סמך ראיה למש"כ רמב"ן בפ' וארא בפסוק ויעשו כן חרטומי מצרים בלטיהם כן, כי השדים הם בעלי גופים, יעו"ש. ולכן אפשר לכללם בלשון כל עמי הארץ. .
(ירושלמי ברכות פ"ה ה"א)
כי שם ה'. תניא, רבי אליעזר הגדול אומר, וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך – אלו תפילין שבראש ידשכתוב בהם רוב השם, שי"ן ודל"ת, ושייך שם ה' עליך. ועיין בתוס' מנחות ל"ד ב' ד"ה לטטפת באור שם תפילין שהוא לשון וכוח כמו שדרשו (סנהדרין מ"ד א') ויעמד פנחס ויפלל שעשה פלילות עם קונו על שם שהם עדות והוכחה שהשם נקרא עליו ויראים ממנו כמש"כ וראו וגו' כי שם ה' נקרא עליך אלו תפילין שבראש, עכ"ל, וע' מש"כ בענין זה בס"פ בא. –
ועיין בברכות ו' א' דריש עפ"י דרשה זו שהתפילין עוז הם לישראל, ועפ"י זה מפרש כונת הפסוק בישעיה ס"ב נשבע ה' בימינו ובזרוע עוזו, בימינו זו תורה שנאמר מימינו אש דת למו, ובזרוע עוזו זו תפילין שהתפילין הם עוז לישראל כדמפרש כאן, ונראה דלכן סבב לפרש דעוז הוא תואר לתפילין ולא דזרוע עוזו שם ותואר אחד הוא להיד, יען משום דכיון דכתיב מקודם בימינו א"כ זרוע עוזו היא יד שמאל, ובאמת קיי"ל דיד שמאל נקרא יד כהה [ע"ל ס"פ בא בפ' לאות על ידכה] ולכן מפרש דעוזו הוא תואר לתפילין, ודו"ק. וע"ע בברכות נ"ז א' דריש עפ"י דרשה זו המניח תפילין בחלום יצפה לגדולה.
.
(מנחות ל"ה ב')
יפתח ה'. מפתח של גשמים בידו של הקב"ה הוא ולא נמסר לשליח, שנאמר יפתח ה' לך את אוצרו הטוב לתת מטר ארצך בעתו טווהא דאיתא בגמרא דהמלאך ברי הוא שר של מטר, צ"ל דמשלחת השר הוא לאיזו מדינה שירצה ה', אבל גוף מעשה ירידת הגשמים הוא רק ע"י הקב"ה בעצמו. .
(תענית ב' א')
יפתח ה' לך. א"ר יוחנן, מטר בשביל יחיד, דכתיב יפתח ה' לך את אוצרו הטוב לתת מטר ארצך, פרנסה בשביל רבים, דכתיב (פ' בשלח) הנני ממטיר לכם לחם טזשאם אין צריך מטר אלא לאדם אחד כגון שזרע אחר זמן זריעת בני אדם וצריך למטר בא בזכותו, אבל פרנסה דהיינו שפע טובה לכל העולם אינו בא אלא בשביל רבים שאם רבים צריכים לשובע שתשולח ברכה בתבואה הקב"ה עושה אם זכו, אבל היחיד הצריך שיתברכו תבואותיו אין הקב"ה משנה עבורו דין השנה אלא כפי ברכותיה, ואעפ"י שמוריד מטר בשביל יחיד היינו רק להשביח תבואותיו שלא יהיו גרועות משל אחרים, אבל לעשות שדהו כשדה שובע לא, וע"ע מש"כ בפ' בשלח בפסוק הנזכר. ובגוף דברי ר' יוחנן דמחלק כאן בין מטר לפרנסה דשני ענינים הן לכאורה צ"ע מתענית ב' ב' דאמר מפורש גשמים היינו פרנסה, ובחדושים בארנו הדבר וכאן אין המקום גורם להאריך. .
(שם ט' א')
את אוצרו הטוב. מכון שברקיע בו אוצרות שלג וברד ועליית טללים רעים ועליית אגלים וחדרה של סופה וסערה ומערה של קיטור ודלתותיהן אש, שנאמר יפתח ה' לך את אוצרו הטוב, מכלל שיש לו אוצר לפורעניות יזוכדכתיב (ירמיה נ') פתח ה' את אוצרו ויוצא את כלי זעמו, ומה שיחס כל אלה להרקיע הנקרא מכון אעפ"י ששבעה רקיעים הם הוא מפני כי מכון הוא לשון אוצר של מיני פורעניות כדכתיב (משלי י"ט) נכונו ללצים שפטים.
ודע דמ"ש אוצרות שלג היינו שלג מרובה הבא בשטף והוא פורעניות, אבל סתם שלג הוי לטובה כמש"כ (ישעי' נ"ה) כי כאשר ירד הגשם והשלג וגו' הרוה את הארץ.
.
(חגיגה י"ב ב')
את אוצרו הטוב. א"ר חסדא, מיום שחרב ביהמ"ק אין הנשמים יורדין מאוצר טוב שנאמר יפתח ה' לך את אוצרו הטוב וגו' לתת מטר ארצך, בזמן שישראל עושים רצונו של מקום וישראל שרויים על אדמתם גשמים יורדים מאוצר טוב, ובזמן שאין ישראל שרויים על אדמתם אין גשמים יורדין מאוצר טוב יחמה שלא סיים בההיפך גם הפרט שאין ישראל עושין רצונו של מקום, י"ל פשוט משום דבכהאי גונא אין יורד כלל מטר וכדכתיב השמרו לכם פן יפתה לבבכם וגו' ועצר את השמים ולא יהיה מטר. .
(ב"ב כ"ה ב')
כל מעשה ידך. א"ר יצחק, גדול יום הגשמים שאפילו פרוטה שבכיס מתברכת בו, שנאמר לתת מטר ארצך בעתו ולברך את כל מעשה ידך יטמה שתפס פרוטה בכיס פירש"י לרבותא היא, אפילו מעשה ידיהם שאין צריכין לגשמים מתברכין, עכ"ל. וגם י"ל משום דבשעת היוקר כסף הרבה יורד לטמיון, משא"כ בשעה שצרכי האדם בזול אז גם יש ברכה בכספו של אדם. ואולי זוהי כונת הכתוב ביחזקאל ז' בציור עת הרעב כספם בחוצות ישליכו. .
(תענית ח' ב')
ידבק וגו'. א"ר לוי, משל לאשה הזאת שהיא מדבקת ג' ככרים זה אחר זה כזה מוסב על המשנה עיר שיש בה דבר מתענין ומתריעין, ומפרש איזהו דבר, עיר שיש בה חמש מאות רגלי ומתו בה שלשה אנשים בשלשה ימים זה אחר זה, משום דדבר כזה הוא מתדבק, ומסמיך דדבר המתדבק הוא בשלשה כדכתיב ידבק ה' בך את הדבר ודרך הדבוק בג' כמו האשה שמדבקת ג' ככרים זה אחר זה. והנה לא נתבאר זה גופא מנ"ל שהאשה דובקת ג' ככרים, ויתכן לומר דקאי על ערב שבת שדרכה להכין שלשה ככרים לשלש סעודות. ועיין מש"כ בפ' בשלח בפ' לקטו לחם משנה סמך ראיה מכאן לדעת אחד הפוסקים דלסעודה שלישית של שבת א"צ לחם משנה, יעו"ש. .
(ירושלמי תענית פ"ג ה"ה)
אבק ועפר. אמר רב יהודה, זה הוא זיקא דבתר מיטרא, והני מילי דמעלה אבק כאזיקא דבתר מיטרא מעלה אבק ומתדבק בתבואה, וזהו רק ברוח הנושב בחזקה דאז מעלה אבק. .
(תענית ג' ב')
מן השמים. וכי אבק ועפר מן השמים הוא, אלא כיון דמדלי להתם מן השמים אקרי כבר"ל קודם נפילתם על הארץ כגבהים לשמים ומשם יורדים עד עפר. .
(שם ט' ב')
בשחין. מצרים. א"ר יהושע בן לוי, שחין שהביא הקב"ה על המצרים היה לח מבחוץ ויבש מבפנים כגוילפינן כן מדכתיב במכת השחין (פ' וארא) אבעבועות פורח, דפורח משמע בולט ואבעבועות לשון נובע דמשמע מבחוץ היה לח ולח הוא גרוע מיבש, ומדכתיב כאן בשחין מצרים אשר לא תוכל להרפא ש"מ דרק שחין כזה שהוא לח מבחוץ ויבש מבפנים אין לו רפואה, ולכן לגבי מום בכור רק באופן כזה הוי מום ולא להיפך כיון דיש לו רפואה. ובאו"ח סי' תקע"ו ס"ה מבואר שאם נפלה מתלת האבעבועות בעיר אף לחה לבד מתענין ומתריעין [ר"ל גוזרין ת"צ], אבל על יבשה אין מתענין רק מתפללין לבד, וע"ע לפנינו בפ' וארא. .
(ב"ק פ' ב')
ובעפלים. ת"ר, כל המקראות הכתובים בתורה לגנאי קורין אותן לשבח, כגון בעפלים – בטחורים כדבעפלים לשון מפורש הוא לגנאי יותר מטחורים, וגנאי הוא להוציא דבר מגונה מפיו ברבים, וכ"ה בסמוך פסוק ל' יעו"ש .
(מגילה כ"ה ב')
העור באפלה. תניא, א"ר יוסי, כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה, והיית ממשש בצהרים כאשר ימשש העור באפלה, וכי מה אכפת ליה לעור בין אפלה לאורה, עד שפעם אחת הלכתי באישון לילה ואפלה וראיתי סומא מהלך ואבוקה בידו, אמרתי לו, בני, אבוקה זו למה לך, אמר לי, כל זמן שאבוקה בידי בני אדם רואין אותי ומצילין אותי מן הפחתים ומן הקוצים ומן הברקנים כהועל יסוד סברא זו קיי"ל דסומא מברך יוצר אור, דמטעם המבואר כאן הוא נהנה גם מאור היום שבני אדם רואין אותו ומצילין אותו, וכן קיי"ל דמדליקין בשבת נר ליולדת סומא כדי שיהיו אחרים רואין איך לפקח עליה. ואמנם לענין הבדלה אין הסומא מבדיל מטעם דקיי"ל אין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו וצריך שיהי' הוא בעצמו רואה לכן אינו מברך, ועיין באו"ח סי' רצ"ח ולפנינו ר"פ בראשית בפסוק ויבדל. .
(מגילה כ"ד ב')
ישגלנה. ת"ר, כל המקראות הכתובין בתורה לגנאי קורין אותן לשבח, כגון ישגלנה – ישכבנה כודגנאי הוא להוציא דבר מגונה מפיו ברבים, והלשון שכיבה באשה הוא שם מושאל בלשון נקיה למשגל, ועיין מש"כ בפ' בלק בפסוק כרע שכב כארי. .
(שם כ"ה ב')
נתנים לעם אחר. אמר רב, זו אשת האב כזדשונאת היא את בני בעלה מאשתו הראשונה, ואפשר לומר דדריש כן עפ"י מ"ש בשבת ס"ב א' דנשים נקראו עם בפני עצמן. ומהרש"א כתב דלכן ראה להוציא הכתוב מפשטי' משום דשינה לכתוב לעם אתר ולא כמו שכתוב צאנך נתונות לאויבך, יעו"ש. ואמנם מצינו בתורה הלשון עם אחר במובן איש אחר, בפ' משפטים, לעם נכרי לא ימשל למכרה ותרגם אונקלוס לגבר אוחרן, וכ"כ הרמב"ם בפ"ד ה"י מעבדים שאין האדון יכול למכור או לתת אמה העבריה לאיש אחר בין קרוב בין רחוק שנאמר לעם נכרי לא ימשל למכרה. –
ודע דמדלא אמר זה בעל האם [אם לא נימא דדריש לעם כמו לאם בחלוף אחה"ע] ש"מ דאם חורגת שונאת יותר את בני בעלה מאשר בעל חורג את בני אשתו מבעלה הראשון, ולכן הוי זה קללה יתירה, ויתכן דעל יסוד זה אמרו בכתובות ק"ב ב' הבת אצל האם לעולם, עיין באה"ע סי' פ"ב ס"ז.
.
(יבמות ס"ג ב')
כי ישל. מהו כי ישל – כי ישר כחכלומר כי יפול, ובא לאפוקי מבאור נשל שענינו הכאה ודפיקה בכח, כמו ונשל ה' את הגוים וגו' (עקב). ודריש בחלוף אות ל' בר' שמתחלפות כמש"כ בבאור איכה (ג' ס"ה), ועיין ביצה ל"ה ב' ומש"כ בפ' שופטים בפ' ונשל הברזל. .
(ירושלמי מכות פ"א ה"ב)
כי ישל זיתך. א"ר יונה, חד לתלת מאה וארבעים קיים בה כטכלומר שלא ישאירו זיתיך כי אם חלק אחד משלש מאות וארבעים, ועל דרך רמז ואסמכתא דריש מנין ישל העולה מספר ש"מ, וי"ל דדייק לרמז כן משום דלפי חקי הלשון היה צ"ל כי ינשל, כמו ונשל גוים רבים (פ' עקב) ונשל הברזל מן העץ (פ' שופטים), ועיין בדרשה הקודמת ומש"כ שם. .
(ירושלמי שביעית פ"א ה"ט)
בשמחה ובטוב לבב, מניין לעיקר שירת לוים מן התורה, א"ר מתנה, דכתיב תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב, איזו עבודה שהיא בשמחה ובטוב לב, הוי אומר זו שירה לכבר כתבנו כ"פ בחבורנו מענין דרשיות אגדיות כאלה שאין כונת חז"ל לפרש פשטות הכתוב להוראת דרשה זו ממש, יען כי באמת אין מקרא יוצא מידי פשוטו, אלא שחז"ל דרכם בקודש להסמיך כל דבר המקובל ומסור להם מדור דור באיזה לשון מלשונות התורה כדי שיהיה הדבר לרמז ולסימן, יען כי מן הדין אסור לכתוב דברים שבע"פ, ולכן טוב ויפה לתת לכל דבר הנשנה בע"פ רמז ואסמכתא כדי לזכור הדבר, שכן הוא מטבע הזכרון שאם יש לו על מה להסמיך הדבר הוא עומד בתוקף זכרונו, וכמ"ש בעירובין נ"ד א' עשה ציונים לתורה, ושם כ"א ב' ויותר שהיה קהלת חכם עוד למד דעת את העם אגמריה בסימנים ופירש"י קבע לה מסורת וסימנים בתיבות המקרא וכו', והארכנו מזה במק"א [ע"ל ר"פ דברים], ואף הכא בענין שירה ללוים שאינו מפורש בתורה רק מקובל מסיני סמכו חז"ל לזכרון הדבר ברמז בתורה עפ"י איזה דיוק בלשון והרכבת מלות וכדומה, וכהאי גונא באו כמה דרשות בגמרא כאן בענין זה וכולן הן לתכלית הנרצה כמבואר. .
(ערכין י"א א')
ועבדת את איבך. תנא רבי שמעון בן יוחאי, בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום אפילו מלאכת אחרים נעשית על ידם, שנאמר ועבדת את אויבך לאר"ל לא די שמלאכת עצמם נעשה ע"י עצמם אלא גם מלאכת אחרים עושים, וזה הוא כלפי מ"ש בזמן שעושין רצונו של מקום מלאכתם נעשית ע"י אחרים כדכתיב (ישעיה ס"א) ועמדו זרים ורעו צאנכם. .
(ברכות ל"ה ב')
ובחסר כל. מאי בחסר כל, רב אמר בלא נר ובלא שלחן לברב לשיטתי' דדריש על הפסוק דיחזקאל י"ב עשה לך כלי גולה זה נר וקערה ועור לשטוח לאכול עליו, מבואר דס"ל דדברים אלו הם היותר מוכרחים לאדם לכן צריך לקחתם אתו בגלותו, ולכן דריש ובחסר כל שאפילו דברים היותר מוכרחים יחסר, ואולי נשמט כאן קערה. , רב חסדא אמר בלא אשה לגיתכן דרומז למ"ש ביבמות ס"ב ב' כל השרוי בלא אשה שרוי בלא שמחה בלא ברכה בלא טובה וכו', ולכן בחסרון אשה בא חוסר כל. , רב ששת אמר בלא שמש לדידוע דרב ששת היה סגי נהור [עיין ברכות נ"ח א'] ואצלו היה השמש הדבר היותר מוכרח. , רב נחמן אמר בלא דעה לההוא עפ"י מ"ש בברכות ז' א' במערבא אמרי דעה קנית מה חסרת, דעה חסרת מה קנית, וכן אמרו דעה חסרת כולו חסרת, וא"כ בחוסר דעה הוא בחוסר כל, ועיין בדרשה הבאה. , ובברייתא תניא בלא מלח לושכל דבר מאכל אי אפשר לאכלו בלא מלח, ומבואר באדר"ן פ"כ זו היא קללה שמקללין בני אדם אל יהי לך מלח בתוך ביתך, וממילא בחסרון המלח אף כי יש לו כל מאכל הוא בכ"ז חסר כל מאכל, ועיי"ש עוד, שיש דרשה בחסר כל בלא חומץ, ויתכן דרמזו למ"ש בריש ברכות משעה שהעני טובל פתו בחומץ והיא המדרגה האחרונה במאכל עניים, וזהו שרמז כאן שגם ממאכל פחות זה יחסרו. .
(נדרים מ"א א')
בחסר כל. מאי בחסר כל – שנטלה דעת מהם, דבר אחר – שיהיו חסרים מתלמוד תורה לזעיין לעיל אות ל"ה, והחסרון מתלמוד תורה מכריע כל היתרונות, והחסר מזה הוי כחסר כל. [מכילתא פ' יתרו י"ט א']. על ברזל על צוארך. מאי היא, א"ר אלעזר – זה הרעיון לחכלומר זה שמשתקע עצמו ברעיונות לחשוב ולדאוג הרבה, וע"י זה נעשה הרעיון עול ברזל על צוארו, אשר גם אם רוצה להנתק עצמו ממנו אינו יכול, כי הרעיון עצמו כבר נקשר בו כמו בשלשלאות של ברזל, ומדייק כן משום דקשה לפרש כפשוטו דבעול עבודה איירי דהא כבר אמר ועבדת את אויבך.   .
(ירושלמי שבת פי"ד ה"ג)
מבין רגליה. וכי מבין רגליה היא יוצאת לטוהלא מבין הירכים יוצאת, וקיי"ל דירך לא מקרי רגל וכמו דקיי"ל בחליצה חלצה מן הארכובה ולמעלה חליצתה פסולה משום דכתיב וחלצה נעלו מעל רגלו. , אמר אביי, בשעה שכורעת לילד נועצת עקבותיה בירכותיה ויולדת מפירש"י והולד יוצא מבין רגליה ממש והיינו דכתיב מבין רגליה, עכ"ל. ולולא דבריו נראה לפרש הכונה כמ"ש בדרשה הבאה מירושלמי שנראית כמבין רגליה, ור"ל מכיון שנועצת עקבותיה בירכותיה נראה כיוצא מבין רגליה אבל באמת יוצא מבין הירכים. .
(יבמות ק"ג מ')
מבין רגליה. וכי מבין רגליה היא יוצאת, אלא נראית כמבין רגליה מאעיין מש"כ בדרשה הקודמת וצרף לכאן. .
(ירושלמי יבמות פי"ב ה"א)
והפלא ה'. אמר רב, עתידה תורה שתשתכח מישראל, שנאמר והפלא ה' את מכותך, הפלאה זו איני יודע מה היא מבכלומר במה יפליא, דליכא למימר דמוסב על הרעות המבוארות בפרשה, דעל אלה שמפורשות הן לא שייך שיפליא, דהלשון יפליא מורה על דבר שאין מצפין עליו. , כשהוא אומר (ישעיה כ"ט) לכן הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר, הוי אומר הפלאה זו תורה מגכלומר שכחת התורה וזה באמת מכה נפלאה, יען כי לולא התורה אין יתרון לישראל על שאר האומות. ובגמרא מסיק, תניא רשב"י אומר, ח"ו שתשתכח התורה מישראל שנאמר כי לא תשכח מפי זרעו (פ' וילך), אלא מה אני מקיים הפ' ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו (עמוס ח') שלא ימצאו הלכה ברורה ומשנה ברורה במקום אחד, וי"ל בכונת הפלוגתא דהברייתא ס"ל שעתידה תורה שתשתכח מישראל, כלומר שתשתכח הלכה ברורה, ורשב"י ס"ל שלא תמצא במקום אחד אלא ישוטטו במקומות רבים. .
(שבת קל"ח ב')
והפלא ה'. המקלל את חבירו בשם לוקה, דאמר קרא אם לא תשמור וגו' ליראה את השם וגו' והפלא ה' את מכותך, הפלאה זו איני יודע מה היא, כשהוא אומר (פ' תצא) והפילו השופט והכהו הוי אומר הפלאה זו מלקות מדעיין מש"כ בדרשה הקודמת וס"ל למ"ד זה דהלשון והפלא מוסב על המאמר הסמוך אם לא תשמור ליראה את השם שבכלל יראת השם הוא איסור קללה בשם, דבזה נראה שהוא מזלזל בקדושת השם, וגם הוא מוציאו לבטלה, ועל זה מסיים והפלא שהוא מלשון מלקות מבואר דהמקלל את חבירו בשם לוקה, והרבותא בזה אעפ"י דבעלמא לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו, אבל הכא לוקין מטעם דרשה זו כמבואר. –
ומה דמפרש והפילו ג"כ מלשון הפלאה ולא כפשוטו מלשון הפלה והשלכה – לא נתבאר ההכרח לזה. וי"ל משום דכיון דקיי"ל דדין הנלקה בשעת המלקות שמותחין אותו על העמוד כמבואר במכות כ"ב א' במשנה, א"כ אי ס"ד כפשוטו לא הול"ל והפילו אלא ויטהו, וכהאי גונא מדייק הגמרא במכות כ"ג א' לענין אחר עיי"ש ולפנינו במקומו בפ' תצא.
.
(תמורה ג' ב')
כן ישיש. ומי חדי הקב"ה במפלתן של רשעים מהדדרשינן מאי דכתיב (פ' בשלח) ולא קרב זה אל זה כל הלילה, בקשו מלאכי השרת לומר שירה לפני הקב"ה, אמר להם מעשה ידי טובעים בים ואתם תאמרו שירה. , א"ר אלעזר, הוא אינו שש אבל אחרים משיש, ודיקא נמי דכתיב ישיש ולא כתיב ישוש מוכלומר שישיש את האומות על ישראל וכמו בהמן אחר שעשה מה שעשה כתיב ויצא המן ביום ההוא שמח וטוב לב, וכך מורה הלשון ישיש שהוא פעל יוצא, אבל ישוש הוא פעל עומד, .
(מגילה י' ב')
לא תרגיע. א"ר יוסי ב"ר חנינא, משה רבינו גזר גזירה על ישראל ובא נביא ובטלה, משה אמר ובגוים ההם לא תרגיע ובא ירמיה ואמר (ירמיה ל"א) הלוך להרגיעו ישראל מזמפרש דזה קאי על זמן הגלות דהקב"ה הולך עם ישראל להרגיעם בגוים, אבל לא ידעתי מי הכריחו לפרש הפסוק באופן כזה ולומר שירמיה בטל גזירת משה, והלא לפי פשטות הכתובים לא איירי כלל אותו הפסוק דירמיה בזמן הגלות רק בענין יציאת ישראל ממצרים לכניסתם לארץ ועשו רצון המקום והלכו למצוא מרגוע להם, כי כן משמע לשון הפרשה שם, כה אמר ה' מצא חן במדבר עם שרידי חרב הלוך להרגיעו ישראל, ופירש"י בהוליכם לנחול ארץ מרגועם, וצ"ל דס"ל כמ"ד בסנהדרין ק"ח א' דדור המדבר אין לו חלק לעוה"ב ורשעים היו, וא"כ גם ברשעתם הלך הקב"ה להרגיעם, וזה הוא היפך ממ"ש משה ובגוים ההם לא תרגיע. .
(מכות כ"ד א')
שם לב רגז. א"ר יוחנן, ונתן ה' לך שם לב רגז, שם – בבבל, אבל בארץ ישראל לא מחטעם הדבר כתב מהרש"א משום דמדת הכעס באה לרגלי שליטת היצה"ר, ובחו"ל היצה"ר שולט יותר מאשר בא"י, עכ"ל. ודע דמ"ש בעלמא אוירא דא"י מחכים (ב"ב קנ"ח א') י"ל דזה מפני הדרשה שבכאן דבא"י מעוטה מדת הכעס, ואמרו כל הכועס חכמתו מסתלקת (פסחים ס"ו ב'), וא"כ מכיון שאין בו כעס לא נתמעטה חכמתו, וכל עוד שלא תתמעט ממילא תתרבה ע"י תוספת למודים ולכן אוירא דא"י מחכים. .
(נדרים כ"ב א')
לב רגז וגו'. א"ר יונתן, כל הכועס תחתוניות שולטות בו, שנאמר ונתן לך ה' לב רגז וכליון עינים ודאבון נפש, איזהו דבר שמכלה את העינים ומדאיב את הנפש, הוי אומר אלו התחתוניות מטמחלת הימאראיד"ן בלע"ז. ופי' המהרש"א משום דלפום ריהטא לב רגז אינו מן הקללות אלא רק מדה רעה היא, ולכן אמר דהכי קאמר דמתוך לב רגז שיתן לך תבא קללה זו שהיא כליון עינים ודאבון נפש ואיזו היא זו תחתוניות, עכ"ל. ויש להוסיף באור דדריש מדלא כתיב ונתן לך עינים כלות ונפש דאבה כמו שאמר לב רגז משמע ליה דכולן באין מלב רגז. ומפרש דכל הכועס סימן הוא כי תחתוניות שולטות בו וע"י אבדן הדם הבא בסבתם ירגז לבו החלש. .
(שם שם)
והיו חייך תלאים. דורשי חמורות אמרו, והיו חייך תלואים לך מנגד, זה התולה תפליו נדורשי חמורות הם הדורשים מקראות סתומים וחמורים, ופירש"י רמז בעלמא הוא, שהתורה חייו של אדם, ורמז הכתוב דכשתולה התפילין יתלו חייו, והיינו כשתולה אותן בבתים או ברצועות. ומה שכתב שהתורה היא חייו של אדם צ"ע דהא בתפילין איירי, וצ"ל עפ"י המבואר בכ"מ הוקשה כל התורה לתפילין וכן כתיב בתפילין למען תהיה תורת ה' בפיך וא"כ היינו תורה היינו תפילין, וכמבואר לפנינו בפ' בא בפסוק למען תהיה הנ"ל. .
(ברכות כ"ד א')
תלאים וגו'. א"ר חנן, והיו חייך תלואים לך מנגד, זה הלוקח תבואה משנה לשנה, ופחדת לילה ויומם – זה הלוקח תבואה מערב שבת לערב שבת, ולא תאמין בחייך – זה הסומך על הפלטר נאלא נתבאר סידור וטעם דרשה זו, ונראה דיתבאר עפ"י המבואר בכ"מ בש"ס דיסוד מחייתו של אדם הוא הקרקע, וכל שאין לו קרקע אינו אדם (יבמות ס"ג א') כי לכל דבר יש חשש אבידה גניבה וגזילה, לבד מן הקרקע, ולכן זה שאין לו קרקע אף אם עשיר הוא בכ"ז אין חייו בטוחים, אחרי כי תלוי הוא בכספו וכספו עצמו אינו דבר בטוח וקיים. וע"ד זה פרשנו בבאור קהלת (ה' ט') ומי אוהב בהמון לא תבואה, ודרשו שם במ"ר, שכל מי שהוא הומה ומהמה אחר הממון וקרקע אין לו מה הנאה יש לו, ע"כ, ור"ל, אחר שאינו בטוח בממונו אין לו הנאה נאמנה מכספו, כי תמיד דואג הוא לבטחונם, וע"ע מש"כ שם בבאור הלשון מלך לשדה נעבד.
אמנם אעפ"י כן אינו דומה חסרון העשיר לחסרון הבינוני וחסרון הבינוני לחסרון העני ודל, כמובן. ועל פי זה מסדר בתוכחה כאן והיו חייך תלואים לך מנגד – זה הלוקח תבואה משנה לשנה, כלומר, אעפ"י שהוא עשיר ויש לו היכולת להכין תבואה לכל השנה בכ"ז נקרא שחייו תלואים לו מנגד מפני שהכסף בכלל הוא קנין חלש לא חזק ואיתן כמו הקרקעות. וקרוב לומר דמפרש הלשון מנגד מלשון חלישות, כמו חלש ואנגיד (ב"ב י' ב'), ור"ל מקנין קל וחלש שהוא הכסף, מפני שעלול להפסד וכמה מאורכות, ותדאג על זה. ופחדת לילה ויומם זה הלוקח תבואה מערב שבת לערב שבת, ר"ל גרוע מזה זה שאין לו היכולת להכין רק לשבוע אחד ומצבו תמיד בפחד, ועוד גרוע מזה מי שאי אפשר לו להכין כלל מזמן לזמן, ורק על כל סעודה וסעודה קונה הוא מן הנחתום, וזה הוא שסומך על הפלטר, וזה ממש אינו מאמין בחייו, כי אין לו גם תקוה קלה למזונות יום אחד.
.
(מנחות ק"ג ב')
ופחדת לילה ויומם. זה הלוקח מן הסדקי נבסדקי בלשון יוני הוא אוצר של תבואה, והרי זה פחד תמידי שיירא מפני יוקר השער וחוסר הכסף, והוא מעין דרשות הקודמות, יעו"ש. –
ודע דמה שהקדים הפסוק כאן לילה ליום שלא כרגיל בעלמא להקדים יום ללילה י"ל משום דעיקר הפחד הוי בלילה, וכמש"כ לא תירא מפחד לילה (תהלים צ"א), מפחד בלילות (שה"ש ג'), וכן בבכיה כתיב תרדנה עיני דמעה לילה ויומם (ירמיה י"ד), והיינו טעמא משום דעיקר טבע הבכיה הוי בלילה כמש"כ בכה תבכה בלילה, ולפי"ז י"ל בטעם פתיחת המשנה ריש ברכות ק"ש של ערבית לק"ש של שחרית משום דאחת מסגולות ק"ש הוא לשמירה מן המזיקין, ואשר ע"כ קורין אותה גם על המטה כמ"ש בברכות ה' א' ומזיקין שולטין בלילה יותר מביום כמבואר במגילה ג' א', לכן פתח בשל ערבית תחלה ובגמרא ריש ברכות נתנו טעם אחר לפתיחה זו, ואין להאריך.
.
(ירושלמי שבת פ"ח ה"א)
בבקר תאמר וגו'. אמר רבא, מיום שחרב ביהמ"ק כל יום קללתו מרובה משל חבירו, שנאמר בבקר תאמר מי יתן ערב ובערב תאמר מי יתן בקר, הי בקר, אילימא בקר דלמחר, מי ידע מאי הוי, אלא דחליף נגכלומר בקר שעבר, משום דהבקר של היום קללתו מרובה. .
(סוטה מ"ט א')
לא תסיף וגו'. תניא, רבי שמעון בן יוחאי אומר, זה אחד מן שלשה מקומות בתורה שבהם הוזהרו ישראל שלא לשוב מצרימה נדעיין מענין זה לעיל בפ' שופטים בפסוק וה' אמר לכם לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד (י"ז ט"ו). [ירושלמי סוכה פ"ה ה"א] אלה דברי הברית. תניא, אמר רשב"ל, נאמר ברית במלח, ולא תשבית מלח ברית אלהיך (פ' ויקרא) ונאמר ברית ביסורין. אלה דברי הברית, מה ברית האמור במלח מלח ממתקת את הבשר אף ברית האמור ביסורין יסורין ממרקין עונותיו של אדם נהויש גורסין יסורין ממתקין את העונות, ור"ל שע"י יסורין זדונות נעשו לו כזכיות ונראה גירסה זו מפני שהיא מעין פתיחת הלשון מלח ממתקת את הבשר. ומה ששייך עוד לפסוק זה הובא לפנינו לעיל בפרשה הקודמת בפסוק ארור אשר לא יקים את דברי התורה (כ"ז כ"ו). .
(ברכות ה' א')

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך