וידבר ה' אל משה בערבות מואב עד סוף הסדר ויש לשאול בפסוקי' האלה שאלות: השאלה הא' למה נתיחדו חמשת הדבורים האלו שנזכרו כאן להיותם נכתבים אחרי זכרון המסעות ואם נאמרו אלו המצוות והדבורים מסיני כשאר הדבורים והמצוות כלם למה לא אמרם משה לישראל עד עתה: השאלה הב' מה היה הצורך בדבור הראשון מהם כי הנה כל מה שנא' בו כבר נצטוה לישראל פעמים אחרות אם והורשתם את יושבי הארץ וכמ"ש לא ישבו בארצך ואם אבידת צלמיהם בסדר משפטים ובסדר כי תשא ואם בחלוקת הארץ בגורל בסדר פנחס. ובכלל שאין חדוש בפרשה הזאת לענין המצוות: השאלה הג' אם היה שבדבור הראשון צוה על גרוש האויבים ואבוד עכו"ם וצוה לשבת בארץ ולהתנחל אותה בגורל למה חזר לומר ואם לא תורישו את יושבי הארץ וזה היה ראוי שיכתב למעלה סמוך לגרוש האויבים לא אחרי אזהרת העכו"ם: השאלה הד' למה בדבור הראשון צוה על חלוקת הארץ ובדבור השני הודיעם גבולות הארץ ואמר זאת הארץ אשר תתנחלו אותה בגורל ונכפל אחר כן צווי הגורל: השאלה הה' למה זה בדבור הד' צוה על ערי הלוים ועל שש ערי המקלט. ובדבור הה' חזר לצוות' על ערי המקלט עצמם ובאה אם כן המצוה הזאת נכפלת בב' הדבורים ההם גם שתלה מצות שש הערים אחר שיעברו את הירדן ג' מהן בעבר הירדן וג' מהן בארץ כנען ואיך זה. והנה בסדר ואתחנן כתב אז יבדיל משה שלש ערים בעבר הירדן ואם הוא ע"ה הבדילן בחייו בהיותו בעבר הירדן איך צוה כאן שיבדילו אותן אחר שיבואו אל הארץ ובכלל אם היו אלה המצוות תלויות בארץ למה צוה עליהן למשה שלא יעבור שמה והיה ראוי לצוותם ליהושע: השאלה הו' אם כבר נתן הדין שכל רוצח בכוונה מות יומת ושגואל הדם הוא ימית את הרוצח למה חזר עוד אם בשנאה יהדפנו או השליך עליו בצדיה וימות או באיבה הכהו כי זה כבר נכלל במה שאמר ראשונ' ולמה נכפל: השאלה הז' במה שאמר וישב בה עד מות הכהן הגדול כי למה תלה ישיבת הרוצח בעיר המקלט עד מות הכהן גדול ומה ענין אמרו הכהן הגדול אשר משח אותו בשמן הקדש: השאלה הח' בפרשת ויקרבו ראשי האבות למשפחת בני גלעד כי מה ראו על ככה נשיאי משפחת בני יוסף על דבר בנות צלפחד מענין נשיאיהם אחרי ספור המסעות ומצוות נחלת הארץ וערי הלוים וערי המקלט ומה ענין זה לכאן האם באו הדבורים במקרה והזדמן. והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות כלם: וידבר ה' אל משה בערבות מואב וגו' עד סוף הסדר. כאשר השלים מרע"ה לכתוב כל המסעות מיום צאתם ממצרי' עד בואם בערבות מואב על ירדן ירחו שה' אמר אליו לא תעבור את הירדן. ראה שבאו ימי הפקדה ימי השלום ששם ימות בלי ספק ולקח סימן לעצמו ממקום תחנותם שמה שהיה אבל השטים כי שם התאבלו עליו. והיה מפני זה דואג ועצב מאד באמרו יגעתי ומנוחה לא מצאתי אני הוצאתי את העם הזה ממצרים והולכתים במדבר ארבעים שנה להנחילם את הארץ ובאתי על שפת הירדן ולא זכיתי לעבור עליה ולא להנחילנה לעמי אבל איש אחר יחנכנה וינחילנה להם ואני נצרתי התאנה ולא אכלתי את פריה ויהושע משרתי יאכלנה ותקרא הארץ על שמו שיכבוש אותה מידי העמים וינחילנה לישראל ולא יזכר שמי עוד עליה. ומפני שהיה על זה נהפך לבו בקרבו רחפו כל עצמותיו כדי לנחמו ולדבר על לבו בא האלהים לצוות עתה על ידו כל הדברים התלוים בארץ בכבושה וחלוקתה לישראל כאלו אמר למשה מלבד ראיית הארץ אשר הראיתיך מכאן הודיעני מה היה חפצך עוד לעשות אם תעבור בארץ כי אין ספק שתחפוץ בזה לאחד מחמשה תכליות או לכלם האחת לכבשה ולכרות ולגרש האויבים והעכו"ם ממנה. והשנית להציב גבוליה לארכה ולרחבה. והשלישית לחלקה לשבטים לכל אחד חלקו. והרביעית להבדיל ערים ללוים להיותם אנשי שבטך. והחמישית להבדיל ערי המקלט כמו שעשית מעבר לירדן וידוע שאדם אחד לא יוכל לעשות כל הדברים האלה בעצמו מבלי שיצוה את אחרים לעשותו במצותו. ומפני זה אף שהיית אתה הולך שמה לא היית עושה הדברים האלה אלא על ידי צווי שתמנה אנשים לעשותם ותצוה אותם עליהם ויתיחסו הדברים ההם אליך להיותך מצוה בהם. גם עתה חמשת הדברים האלה אתה תצוה אל בני ישראל ובזה יתפייס דעתך כאלו עברת בארץ ועשית כל זה שמה. ובעבור זה באו כאן חמשת דבורים רצופים כי הדבור הראשון היה דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם וגו' והורשתם את יושבי הארץ הרי שאתה מגרש את הגוים ההם וישראל מגרשים אותם ממצותיך כיון שאתה מעכשיו מצוה עליו ועם היות שכן צוה על אבוד ועל חלוק הארץ בגורל. הנה כוונת הדבור בעצם וראשונה היה לגרש את הגוים מן הארץ. וכדי שיגורשו העמים וילכו מן הארץ צוה ואבדתם את כל משכיותם וגו' ואת כל במותם תשמידו כי בזה הם עצמם יתגרשו מן הארץ ולפי שאולי יאמרו ישראל ואם נגרש העמים מן הארץ תרבה עלינו חית השדה הוצרך לומר אחר זה והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ ולכן אל תפחדו שיקרה לכם כמו שקרה לכנעני שנתגרש מן הארץ כי לכם נתתיה ואתם תשבו עליה ותמשלו עליה לא הם. וכתב הרמב"ן שהזהירם שלא ילכו לדור ולשבת בארץ אחרת אף כי אין לפחד מחית השדה כי היא לא תבא אלא בארצות הנחרבו' ולא תהיה ארצכ' כן כי תתנחלו אותה בגורל למשפחותיכם וכלה תהיה ארץ נושבת לא חרבה ולכן תגרשו העמים כי לא תהיה ארצכם מפני זה חרבה. ולפי שכל זה אמר לחזק אזהרת גרוש האויבי' מן הארץ לכן אמר אחריו ואם לא תגרשו את יושבי הארץ וגו' הנה התבאר שהיה הדבור הראשון על כבוש הארץ וגרוש האויבים שיעשה זה משה מעצמו במצותו כי גם בארץ לא היה יכול לעשותו אלא על ידי צווי. והותרו השאלו' הא' והב' והג'. והדבור השני היה בהגבלת גבולי הארץ כמ"ש צו את בני ישראל זאת הארץ אשר תפול לכם בנחלה בגבולותיה ואמ' תפול לפי שבנפיל' הגורל תהיה הנחלה. ואמ' ונסב לפי ששלש ארצות הם בדרום של ארץ ישראל והם ארץ אדום כלה וארץ מואב ומקצת ארץ מצרים זו אצל זו. וביאר הגבולים לכל ארבע' הרוחו' והענין לומר למשה הנה לא עליך לעבור אל הארץ כדי להציב גבוליה לארכה ולרחבה כי אין צורך כי גר זה תעשה אותו בכאן. וצוה שיחלקו את הארץ בגורל כי עם היות שכבר צוה עליי פעמים הנה נאמר כאן מפני שתתחלק הארץ עתה לתשעת השבטי' וחצי שבט לפי ששני השבטים ראובן וגד וחצי שבט המנשה לקחו נחלתם מעבר לירדן. אך לא התחלקה הארץ הקדושה לשבטים באותו אופן שנחלקו ארצות עבר הירדן לשבטים ההם אלא על פי הגורל ולזה נאמרה כאן והותרה השאלה הרביעי'. ולפי שחלוק' הארצו' היה בלתי אפשר שיעש' אותה משה כלה בעצמו אף שיהיה הולך שמה מבלתי שימנה אנשים שיעשו אותה לכן בא על זה הדבור השלישי מאלה שמות האנשי' אשר ינחלו לכם את הארץ כאלו אמר למשה אתה מכאן תמנה אות' נקובי' בשמות כאלו היית שם בעת המעשה גם שבזה תודע מעלת נבואתך שאותם שאתה תמנה להנחיל מעתה עד זמן החלוק לא ימות אחד מהם. והנה בכל אחד מהם אמר נשיא זולת כלב בן יפונה נשיא יהודה ולמטה שמעון ולמטה בנימן אולי שהיו אנשים ידועים לשבטיהם. ולכן לא הוצרך לומר בהם נשיא כמו שאמרו באחרים כלם. ולפי שנכספה וגם כלתה נפשו של מרע"ה להנחיל ולהגביל ללוים ערים לשבת כי היו משבטו ועל ידו נאמר שלא יהיה להם חלק ונחלה בירושת הארץ לכן בא הדבור הרביעי צו את בני ישראל ונתנו ללוים מנחלת אחוזתם ערים לשבת. כלומר אם חשקה נפשך לתת בימיך לאנשי שבטך ערים לשבת גם זה לא היית יכול לעשות אף אם היית עובר שמה אלא על ידי אנשים שיעשו במצותיך ולמדוד מגרשיהם וכל זה תעשה היום הזה מכאן וזהו צו את בני ישראל ונתנו ללוים וגומר רוצה לומר שאף על פי שהם לא יצטרכו לשדות וכרמים שהם מתפרנסים מן המעשר שנותנים להם ישראל הנה יצטרכו ערים לשבת נתן להם סביב הערים למגרש אלף אמה והי' זה למרעה בהמתם ורכושם ולעשות שם כל צרכיהם ואמ' ולכל חייתם רוצה לומר לצורך חיותם ומכאן למדו חז"ל שלא היו קוברים שם מתיהם כי אין צורך חיותם והגבל גם כן סביב הערים לרבועו של עולם אלפים אמה לכל רוח יהיו מהם אלף אמה מגרש והם הסמוכים לעיר והשאר היו להם לשדות ולכרמים כי מן המגרשים היו מוליכים הזבל לשדות ולכרמים. והנה לא רצה יתברך שיהיה הדבר בהפך רוצה לומר שיהיו השדות והכרמים סמוכים לעיר ואחריהם המגרש. לפי שיהיה טורח רב להפנות שם ולהוליך שם בהמתם עם שכבר יזיקו בזה השדות והכרמי' לכן אחז"ל שאין עושים שדה מגרש ולא מגרש שדה. וזכר שיהיו ערי הלוים מ"ב מלבד שש ערי המקלט שהם כלם מ"ח כרכים כלם לפי שאלו ואלו כלם יהיו קולטות. והנה נזכר ענין ערי המקלט בדבור הד' הזה אגב גררא כי הדבור הה' נתייחד לביאורם והותרה השאלה הה'. ולפי שמשה הבדיל ערי המקלט לעבר הירדן כמ"ש אז יבדיל משה שלש ערים והיה תאב להבדיל כן בארץ הקדושה לכן בא הדבור הה' והקריתם לכם ערים ערי מקלט ר"ל שהוא עצמו בזה היום יבדילם במצותו על הבדלתם. ואמרו והקריתם לכם אפשר לפרשו לשון זמון והזדמנות ואפשר לפרשו לשון קריאה וביאר בזה דיני הרוצח שימלט בערי המקלט והוא בהיותו רוצח מכה נפש בשגגה. ומה שאמר כאן את שלש הערים תתנו מעבר לירדן. אין הכוונה שיתנו אותן עתה או שיתנו אותן כאשר יתנו ערי הלוים שלש הערים אשר בארץ אבל הוא כלומר אותן הערים אשר נתתם מעבר לירדן כאשר נגבלה נחלת ראובן וגד וחצי שבט מנשה תתנו שלש ערי מקלט שמה ואמר תתנו עתיד במקום עבר כמו ככה יעשה איוב וחז"ל אמרו שלא היו קולטות הג' ערים שמעבר הירדן עד שיובדלו שלשת הערים בארץ. וביאר ששלשת ערי המקלט יהיו לגר ולתושב מישראל בשוה וענין זה הקבול והמקלט שאנשי העיר יצילוהו מיד גואל הדם שלא יתנוהו להרע לו. וביאר שאם בידיו הכהו והיתה המכה מכת מות בין שתהיה בכלי ברזל או באבן או בעץ וכן אם בשנאה יהדפנו או השליך עליו בצדיה רוצח הוא כי הנה הרוצח או יהיה פועל המיתה בידיו או יהיה גורם אותה בעשותו פועל יהיה סבה למית'. והנה ראשונה נתן דין ההורג בידיו אם בכלי ברזל אם באבן או בעץ אם היה בכלי נתן בכל אחד מהם שעור כדי להמית שנא' באבן או בעץ אשר ימות בו שאז הוא מפורסם בגלוי וחייב מיתה. אמנם בברזל לא אמר אשר ימות בו לפי שיש אבן או עץ כדי להמית בו ויש שאינו כדי להמית בו ולכך הוצרך לפרש בעץ או באבן אשר ימות בו אבל הברזל כל שהוא ואפי' כשעור מחט אחד ימית ולכך לא נאמר בו אשר ימות בו ולזה גואל הדם הוא ימיתנו. וצריך שתדע שלא יהרגהו גואל הדם אלא אחר שעמד ההורג לפני העדה ושפטו שהוא רוצח וחייב מיתה. ואחר כך נתן דין ההורג בערמה וזהו ואם בשנאה יהדפנו רוצה לומר וכן יומת אף שלא הרגו בכלי ראוי להרוג בו. אלא שהיה שונא לו ובשנאתו אותו יהדפנו וידחה אותו מן הגג למטה לארץ באופן שימות מזה או השליך עליו בצדיה רוצה לומר שהיה ההרוג למטה וההורג למעלה והשליך עליו אבן בכוונה להמיתו כי זה הוא השליך עליו בצדיה וימות הרי אלה עם היותם גורמים הם שוים כאלו באיבה הכהו בידו וימות ולכן בכל אחד מהם מות יומת המכה רוצח הוא. וכמו שבהכאה בידי' עשה חלוק מהשוגג למזיד כן להורג וגורם עשה החלוק ההוא. ואמר ראשונה מתי יהיה נחשב במזיד ורוצח ומתי יהיה הגורם נקי והוא אמרו ואם בפגע בלא איבה הדפו או השליך עליו כל כלי בלא צדיה או בכל אבן אשר ימות בו הכהו אבל היה בלא ראות. הנה כיון שהוא לא היה אויב לו ולא מבקש רעתו יחשב לשוגג ושפטו העדה רוצה לומר שופטי העדה יושבי על מדין שהם סנהדרי גדולה שבעבור היות הנהגת העדה על פיהם נקראו הם העדה המה יהיו שופטים אם ההורג הרג שוגג ויגלה לעיר מקלטו ואם היה מזיד ורוצח בכונה וימסר ביד גואל אדם שימיתהו ואם יגבר יד גואל הדם לנקום נקמתו אף שלא כפי הדין יצילו העדה רוצה לומר שופטי העדה את הרוצח מיד גואל הדם כי שוגג היה ולא מזיד והשיבו אותו העדה עיר מקלטו כדי שלא ימיתהו גואל הדם. ואמר שישב בה עד מות הכהן גדול לפי שהכהן גדול היה שר וגדול בישראל וקדוש לאלהיו ובמותו כל העם יחרד והחי יתן אל לבו כי ימי האדם כצל עולם ולמה לא יסיר מרעיוניו נקמת דם קרובו ולהכרית ברציחות ובהריגות ומחר גם גואל הדם לקבר יובל ולכן ישקוט לבבו ורתיחת דמו ויתנחם וישכח צרתו וסרה קנאתו ועל כן אמר עד מות הכהן הגדול שהוא הגדול אשר בו תשקוט המיית לבב גואל הדם. וחז"ל אמרו מפני שהוא מכפר על ישראל והיה לו לבקש רחמים על בני דורו ולא בקש. ואמר אשר משח אותו בשמן הקדש אפשר לפרשו על הקב"ה שהוא משח את הכהן הגדול בשמן הקדש ונתן לו המעלה ההיא. והוא הנכבד בישראל ומי יחוש למות קרובו בזמן כך והותרה בזה השאלה הו' והז'. ונתן בענין הזה משפטים. האחד שלא יצא הרוצח מעיר מקלטו ואם יצא ומצאו גואל הדם והמיתו אין לו דמים. השני שבמות הכהן גדול ישוב הרוצח לארץ אחוזתו. השלישי שהרוצח יהרג על פי שנים עדים ולא על פי עד אחד ועל זה אמר כל מכה נפש לפי עד ם ירצח את הרוצח רוצה לומר של מכה נפש הבא להרגו על שהכה את הנפש לפי עדים ירצחנו שיעידו שבעדים והתראה הרגו. והרביעי שלא יקחו כופר לנפש רוצח רוצה לומר שלא יענישו את הרוצח ממון לפוטרו ואפילו שגואל הדם חפץ בכך וזה אשר הוא רשע יצא מחוייב מב"ד למות. אבל אם לא יצא מחוייב מב"ד מותר לו לפייס את גואל הדם בממון כדי שלא יבקש עוד רעתו. וכן לא יקחו כופר לפוטרו מן הגלות כי בזה יחניפו את הארץ שהחנפיות בבני אדם הוא הראות אהבה במקום שאינה וכן הוא בכאן שמראין שמענישים את הרוצח וכפי האמת אין שם עונש כי לארץ לא יכופר בכופר כי אם בדם שופכו כלומר שלא לבד תלוי העונש ברוצח אבל גם בארץ בכללה אשר נרצח שמה רוצה לומר לכל יושביה לא יכופר העון ההוא אלא בדם שופכו. וא"ת ומה תועיל כפרת הארץ לכן אמר לא תטמאו את הארץ אשר אתם יושבים בה כי אני ה' שוכן שמה. ואם כן טומאת הארץ מונעת שכון השכינה בתוככם. ולפי שראו ראשי האבות למטה יוסף שמרע"ה היה מצוה מחמת מיתה בעניני חלוקת הארץ ונחלתה כאדם ביום מותו באו לפניו על ענין בנות צלפחד אם ינשאו לאנשי שבט אחר אם לא ולזה נכתב הספור הזה אחרי הדבור הזה. והותר' בזה השאלה הח'. ואמרו ואם יהיה היובל לבני ישראל ענינו שזו אבדה מבלי תקון כי אף על פי שיבא היובל לא תשוב הנחלה ההיא לאותו שבט ותגרע עכ"פ מנחלת השבט ההוא כי אין הנחלה כמו המכירה לשתצא ביובל הנה התבאר מזה קשור הפרשיות האלה כלם מפרשת עלה אל העברים אשר בסדר פנחס עד המקום הזה והתבאר למה אחרי זכרון המסעות באו חמשה דבורים האלו שלא באו קודם לכן ולמה נתיחסו אל מרע"ה בהיותם דברים יותר מתיחסים אל יהושע הכובש והמנחיל הארץ כי מרע"ה לא יעבור אל הארץ אבל נתיחסו אליו כאן כדי לנחמו ולדבר על לבו שכל הדברים הרשומים מכבוש הארץ ותלוקתה ונחלתה היו עושים על ידי מרע"ה ובמצותו כאלו עבר שמה ובאופן שיאמר כל אדם משה הוציא את ישראל ממצרים משה הוליכם במדבר ארבעים שנה הוא הורישם את הארץ והוא כבש וגרש את האויבים והוא הציב גבוליה והנחילה בגורל הוא מנה מי המנתילים את הארץ הוא הבדיל ערי המקלט שהכל עשה ית' ע"י ובאמצעותו וראה אם כן עולמו בחייו ולכן אחר כל זה הואיל משה באר את התורה ולדרוש ברבים כל הכתוב בספר אלה הדברים וכרת עליו ברית עם העם וסדר שירת האזינו במאמר השם וכתב את התורה ויתנה ללוים וכאשר נשלם כל זה נאמר לו עלה אל הר העברים ומות בהר וכן עשה כאשר ברך את בני ישראל לפני מותו. ובזה נשלם סדר מסעי: זכינו להשלים פירוש חומש הפקודים: במשנה תורה עוד יחננו צורנו לשון למודים: אמר השר הישר דון יצחק אברבנאל זצ"ל זה לי עשרים שנה בימי בחרותי. בהיותי על אדמתי. העיר לישבונה עיר ואם במלכות פורטגא"ל אשר בקצה מלכות ספרד מלאני לבי לשאול שאלה גדולה. כוללת ספר אלה הדברים משנה התורה. אשר שם משה לפני בני ישראל. ואתנה אותה לפני כל יודעי דת ודין. וכן גדולי חכמי הארץ יושבי על מדין. והולכי נתיבות הטובות. וראשי הישיבות. וישיבו אותי דבר איש כאשר עם לבבו. בעטיו וניבו. וכי לא מתקו לי רגבי נחלי נהרי דרכיהם. דרכם ומחשבותיהם. חם לבי בקרבי. דברתי אל לבי שא נא כליך. חותמך ופתילך. שבטך ומשענתך. וצודה לי ציד בהתר השאלה הזאת ועשה לי מטעמים. יחדו יהיו תמים. בפירוש הספר הזה. כי עת לעשות לה' ותשורה להביא לאיש האלהים. רבן של נביאים. בהרחבת ביאור משנה תורתו. ולגלות לכל עדתו. עמיקתו ומסתרתו. ואת יקר תפארת גדולתו. יען וביען קצר מצע פרישתו. מהשתרע בדברי המפרשים. ישנים וגם חדשים. וכאשר התעסקתי במלאכת ה' זאת ימים אחדים. שבעתי נדודים. כי מצאוני האימים. ותולדות הימים. קפץ עלי רגז הזמן. ורשתו אשר טמן. וישבות המן. משמים נלחם הגלגל. ורוגזו עלי התגלגל. לקחת את נפשי זמם. ויקח את כל קניני עד תומם. ואמלטה רק אני בורח מכל מלכות קשטיליי"ה ברב מקומה. כי יגורתי מפני האף והחמה. ובזה ספו תמו מן בלהות כל ספרי. כי אחי ועמי וכל שכני סביבותי צרי. גם הם עלו ובאו בביתי ובבית מדרשי. ויקחו את ידידות נפשי. וגם מה שעשיתי בספר הזה נשבר או נשבה. ואל ידי לא בא. ולא ראיתיו עד הנה: אחרי כן עשר שנים. וישכון ישראל בטח בכל ארצות ספרד המונים המונים. שלוים ושקטים אוכלים למעדנים. האמונים עלי תולע ואין מכלים. חשב ה' להגלות בראש גולים. את כל היהודים גדולים וקטנים. אשר בכל מחוזי ספרד היו חונים. וגם יד ה' היתה בם. להומם ולאבדם. אחריהם בכל עבר. השוד והשבר. והרעב והדבר. ובים וביבשה. תכסמו בושה. ברא ה' חדשה. ובחסר כל נפשם יבשה. וישליכם אל ארץ אחרת. בגוי לא ישמעו לשונו צרעת ממארת. ביום הזה ואני בתוך הגלה. ברוב חלחלה. באתי לנאפול"יש העיר הגדולה עד למעלה. גם שם לא הונח לנו. כי שרק ה' לזבוב מלך צרפת אשר כלנו. ויעלו פרשיו על הארץ ויכבשוה. ובשצף קצף משלו בה ויעבטוה. לא עמד איש בפניהם ועם לא יחרדו. כי כלם מרדו במלכם וזקנים קמו עמדו. ובגד בוגדים בגדו. וכי רבו עבדים המתפרצים. ובמושב לצים. בראש כל חוצות לקמצים. קמו לבלע נחלת ה' בני ציון היקרים. עניים ועשירים. מלאים וחסרים. חשך אורם וקדר שמשם הוכו בסנורים. צלמות ולא סדרים. ושממה כמהפכת זרים. ישליו אהלים לשודדים. נתנו למשסה יעקב ויאכלו את ישראל בכל פה ויתנו אותם עניים מרודים. קרועי בגדים. נעים ונדים. בניהם ובנותיהם הלכו שבי לשפחות ולעבדים. איש הישר בעיניו יעשה. והיתה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה. ורבי' מעמי הארץ המתיהדים מאימת מות מפני חרדות חלפו תורות עברו חק וגם מהם שפכו דמם כמים ובחכי איש גדודים. ויותר מהמה נשבר לבי בקרבי על היהודים המרודים כי נכנסו באניות אנשים ונשים עוללי טפוחים. ובכל אניה ואניה. היתה תאניה ואניה. מכרו אותם לשבאים. והמלחים נעשו קוצים כסוחים. צנים פחים. ורובם יצאו מכללי הדת ובשבי ובבזה הלכו נדחים. לא ידם נגעה בנו רהבים וחברי גנבים. כי ה' הוגה. על רוב פשעי עדתו לשסותם בה. הרחוקים והקרובים. ורעים אהובים היו לה לאויבים: קול ה' על המים. מי אפסים לשטוף על פתחי נדיבים. ולהמטיר על שלמים וכן רבים. חצים שנונים מחצצים בין משאבים. אל הכבוד הרעים מרקיעים. על נדיבים ושועים. ורמי הקומה גדועים: קול ה' וחרבו שלופה. אכלה והדקה ומחצה וחלפה. אל עמו ואל חסידיו הדרים מימי קדם קדמתה בארץ הזאת ארץ עיפה: קול ה' שובר ארזים. וישראל לבוזזים. בארץ נכריה שפלים ונבזים. המה הגבורים מארצם יצאו גרושים. לא שכחו שם אלהיהם בכל צרתם כלם קדושים. הלכו מדחי אל דחי מרעה אל רעה שלש שנים. כסו פניהם חרולים עלו קמשונים. ואוספו אספה אל בור בארץ הלזו. וכאשר חשבו כי ירחיב ה' להם ושב ורפא. אחזתם זלעפה. כי הנה השם עושה חזיזים ובידו רצפה. שלח אש בעצמותם ונשרפה לשרפה. גם בי התאנף ה' על עוני. לא השיב ידו מבלע ויגזלו אנשי הארץ את כל קניני. ויבא רזון במשמני. ויהפכו ליגון כל ששוני. כי רבות אנחותי. וכי ראיתי צרת עמי גם שב גם ישיש כל אשר בשם ישראל יכנה. רצע ה' את אזני במרצע. לצאת מתוך ההפכה הולך ונוסע. ונכנסתי באניה בלב ים ובחמלת ה' עלי באתי לאי קרפ"ו. ואשב פה. והנה הקרה ה' אלהים לפני מה שעשיתי בפירוש הספר הזה. ונפשי צהלה ושמחה החזיקה בו ונשקה לו. ותאמר אוסיפה נא בגדלו והילו. כהנה מבלי לו. כי מעט אשר היה במפעלו. ועתה יסכוהו צללים צאלים צללו. והנני מסדר ראשונה אשר העירני בפירושו ותשובתי עליה ואומר: שאלתי ובקשתי אכ משנה התורה אשר שם משה לפני בני ישראל. רצוני לומר ספר אלה הדברים. היה מאת ה' מן השמים והדברים אשר בו משה אמרם מפי הגבורה. כיתר דברי התורה מבראשית עד לעיני כל ישראל. אלו ואלו דברי אלהים חיים מבלי היות בהם שנוי וחלוף. או אם ספר משנה התורה הזה אמרו משה מעצמו חברו ואמרו כמבאר מה שהבין מהכוונה האלהית בביאור המצות וכמו שאמר הכתוב הואיל משה באר את התורה הזאת כדרך יודעי דעת ומביני מדע שיבארו על ספר כל הדבר הקשה דברים שכסה אותן עתיק יומין: ואם החזקנו בדעת הראשון שכל דברי התורה עד תומם. ה' דבר ויקרא ארץ וכלם נתנו מרועה אחד ומשה כתב אותם על הספר בדיו. הנה התחייבו לזה ג' ספקות. הא' בצורך השנות הדברים אם היה הנותן אחד. ואם באו בדרך ביאור למה חתם תורה בלמודו בראשונה. עד שהוצרך אחר כך לבארו. ואיך מחבר יסתום דבריו ויבאר את עצמו. השני למה ארבעה החומשים הראשונים באו בלשון נסתר כשלישי המדבר. וספר אלה הדברים כתב משה בלשון המדבר בעדו עד פרשת וילך משה שחזר לדבר בלשון נסתר כבראשונה ודברי האל יתברך איך יחסם משה לעצמו. השלישי אם הדברים כלם הם דברי אל חי מה ענין מאמרם ז"ל במגלה פרק בני העיר קללות שבת"כ בלשון רבים אמורות ומשה מפי הגבורה אמרן וקללות שבמשנה תורה בלשון יחיד אמורות שאמרן משה מעצמו כי זה יורה שלא היו הקללות שבאו בספר ההוא מפי הגבורה. הנה הספקות האלה מתחייבים לדעת הראשון: ואם החזקנו בדעת השני שספר אלה הדברים אדונינו משה חברו כמבאר את המצות ומגיד מראשית אחרית הדברים אשר יקרו אל בניהם אחריהם. הנה יתחייבו לזה גם כן ארבעה ספקות האחד איך בא ספר כתבו משה מעצמו בתוך ספרי האלהים ויהיה תחלת הדברים מפי האל באמרו אלה הדברים אשר דבר משה וגו'. ומוילך עד הסוף גם כן. ובאמצעותם יבאו דברים שאינם מפי הגבורה. ודבר זה זר מאד. השני למה בתוך דברי משה המדבר בעדו באו דברים בלשון נסתר. וזאת התורה אשר שם משה. אלה העדות וגו' אז יבדיל משה וגו'. ואם היה עדות בדבר יהיה משה ע"ה הוא העד הוא הדיין הוא הבעל דין. השלישי אם הספר הזה אמרו משה מעצמו איך באו בו מצות רבות אשר לא נזכרו עדיין והם כפי הנראה מחודשות והיא אם כן תורה חדשה לא ביאור אליה. הרביעי אם היו הדברים דברי משה בספר הזה. אם כן איך אמרו רז"ל בפרק חלק האומר כל התורה מן השמים חוץ מפסוק אחד שאמרו משה מעצמו הוא בכלל כי דבר ה' בזה. ואין ספק שכח מאמרם הוא בכל התורה עד לעיני כל ישראל: והנראה בזה מן דברי הרב הקדוש הרמב"ן ז"ל בפתיחת פירושו אל ספר זה שכוון משה אדונינו בו שלש כוונות. הכוונה הראשונה להוכיח את העם ולהזכיר להם עונותיהם כמה ימרוהו במדבר וכמה התנהג עמהם במדת הרחמים. והכונה השנית היתה לומר להם לישראל המצות המחודשות שלא נכתבו בספרים הקודמים וכבר נאמרו לו למשה בהר סיני בשנה הראשונה ולא צוה לישראל עליהם עדנה. והכונה השלישית להגיד אל באי הארץ המצות אשר נכתבו בספרים הראשונים ועשרת הדברים אם להוסיף במקצתן ביאור. ואם להזהיר את ישראל ברב אזהרות להפחידן אע"פ שלא יהיה בהם ביאור. ובעבור שרובם לא היו במעמד הר סיני כשנתנו המצות הוצרך להשמיעם אליהם עתה: ועם היות דבריו הם דברים טובים דברי ניחומים ראיתי אני בהם חולשה רבה. אם בענין התוכחות שכתב שהיתה הכונה הראשונה בהם בספר הזה לפי שלא באו התוכחות כסדר המעשים ואמנם הלא תראה שכתב בספר אלה הדברים ענין המרגלים ומעשה העגל זכרו אחרי כן בפרשת עקב. ואם היתה כונתו להוכיח היה מתחיל במעשה העגל כי הוא הקודם גם החמור בחטאו. וגם כי לא זכר חטא המתאוננים וחטא דבור העם במשה גם כי באו בתוך התוכחות ענינים שאין בענינם דבר תוכחה כמנוי השופטים. ואל תצר את אדום ואת עמון ואת מואב ודברים אחרים. ועוד שאם באו התוכחות כונה בפני עצמה. והמצות כונה בפני עצמה. היה ראוי שיזכור תחלה התוכחות כלן ואח"כ המצות והוא לא כן עשה כי בסדר אלה הדברים הביא קצת מהתוכחות. ובסדר ראה אנכי חזר לענין המצות. הרי שבאו הדברי' בערבוביא. וכל זה ממה שיורה שענין התוכחה לא בא הנה מכוון לעצמו רוצה לומר להוכיחם: ואמנם החלק האחר מהמצות המחודשות יש עליו ספק עצום. והוא אם היה שמשה רבינו עליו השלום קבל בסיני המצות כלם כלליהם ופרטיהם ודקדוקיהם כמו שהביאו רז"ל בפ' אלו נאמרים ובהרבה מקומות. למה לא נכתבו בספרים הראשונים לא בביאור ולא ברמז כשאר המצות ושתק משה מהם. ואחר עבור ל"ט שנה לקבלתם אז הזכירם לבני ישראל. והיא באמת קושיא מופלגת. וכבר חתר הרמב"ן להשיב לזה באמרו במקום הנזכר ז"ל. לא נכתבו המצות בספרים הראשונים שידבר עם יוצאי מצרים כי אולי לא נהגו באותן המצות רק בארץ אע"פ שהן חובת הגוף. כאשר בא בענין הנסכים או מפני שאינו תדירות לא הזכירן רק לבאים ונוחלי הארץ ע"כ. ואין טענותיו מספיקות אם הראשונה הוא כי בא כמתנבא מסתפק בנבואתו באמרו אולי כי לא נהגו. ואלו היה כן שהמצוות המחודשות האלה לא נהגו בהם עד בואם לארץ כמשפט מצות הנסכים. היה להם לרז"ל לפרט המשפט הזה בגמרא כמו שבארוהו בנסכים פ"ק דקדושים ובמקומות רבים. ועוד כי הנסכים עצמם לא נהגו בהם עד שנכנסו לארץ והנה נכתבו בפרשת שלח לך ולמה לא נכתבו שמה גם כן אלה המצות המחודשות אף על פי שלא ינהגו בהם עד באם לארץ. ובכמה מהמצות היו שלא נהגו בהם עד בואם. שהם חובת קרקע כשמטת קרקע וערלה וזולתם אשר נכתבו בספרים הראשונים וקריאת דרור לעבדים ביובל שהם חובת הגוף ולא נהגו בה עד באם לארץ ונכתבו בספר ויקרא. והסבה השנית שזכר הרב והיא אמרו או מפני שאינם תדירות. גם זה בלתי צודקת לפי שהיובל והשמיטה וזולתם הרבה שאינן תדירות ונזכרו בספרים הראשונים. ומן המצוות החדשות לדעתו שבאו בספר. הנה רבות מהם תדירות. כמו לא יבא עמוני ולא תתעב אדומי וכי תשה משאת מאומה ולא תהיה קדשה וזולתם ולמה לא נזכרו עם הראשונות: וכבר השיב חכם מחכמי הדור. שרצה הש"י שיהיו מצות מחודשות בכל אחד מחמשה חומשי תורה. ולזה נזכרו בזה הספר המצות המחודשות האלה. ולא נזכרו קודם לזה. אבל זה הוא דרש חלוש ואין ראוי לקבלו. ועוד כי אם היו כאן מצות מחודשות. איך לא נאמר בהם וידבר ה' אל משה וגו' כמו שנאמר בשאר המצות אשר בספרים הראשונים כלם איש לא נעדר. וכבר הרגיש הרמב"ן בספק הזה. ואמר שלפי שהמצות המחודשות האלה לא קבלם עתה בעת שאמרם כי כבר קבלם מסיני לכן לא אמר בהם הדבור. והיא באמת טענה בטלה כי לא יאמר הכתוב וידבר ה' אל משה להורות על הזמן כי אם להורות על הענין. רוצה לומר שאותה המצוה נאמרה לו מפי הגבורה ושהיא אלהית ומה לנו אם קבלה עתה או אם שכבר קבלה קודם לכן הנה כשיאמר אותה לעם היה ראוי שתעיד התורה שקבלה מהשם. ולא שיאמר משה המצות כמדבר בעדו וכאלו הוא יצוה אותה מעצמו. וכבר בא בכתוב הדברים זמן הדבור באמרו וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן. וידבר ה' אל משה במדבר סיני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים בחדש וגו' וכן אמר בעת ההיא אמר ה' אלי פסל לך. והוא ממה שבאר שכאשר רצתה התורה לרמוז זמן הדבור לסבה מן הסבות שלא נסתפק עם הדבור לבד כי אם ברמיזת הזמן בביאור שהוא דבר בפני עצמו. ואין זה ענין שבא וידבר ה' אל משה כי אם שהמצוה ההיא אלהית. ואיך יאמר הרב שבעבור שלא אמרם מיד כשקבלם לא נאמר בהם וידבר ה' אל משה וגו'. כי הנה בפרשת מסעי שהיה כבר בשנת הארבעים תמצא ה' דבורים. והנה כל המצות ההם לדעתו נאמרו בסיני ולא אמר אותם כ"א אחר כך ל"ט שנה ולא נמנע מפני זה לאמר בהם וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל וגו'. וזה כלו הוא ממה שיורה שאין ראוי לקבל שיבאו בספר הזה מצות מחודשות שלא נאמרו בספרים הראשונים: ואמנם הכונה השלישית שזכר הרב בספר הזה. והיא לבאר ולהשמיע לישראל המצות שנאמרו בספרים הראשונים אם לתכלית הביאור ואם להוסיף להזהירם עליהם ולפי שלא שמעו אותם בסיני גם זאת לא ישרה בעיני. לפי שלדבריו היה ראוי שיזכיר המצות כלם כי בכלם צריכה האזהרה ולא שמעו אותם בסיני ואתה תמצא שזכר מהם והשמיע מהם. כי לא זכר מצות הקרבנות והטהרות ובכלל כל ת"כ ולא מצות הירושות ולא סדר דיני משפטים רובם. וזכר השמטה ולא זכר היובל. ומהשמטה זכר שמטת כספים ולא זכר שמטת קרקעות. וממועדי ה' זכר חג הפסח וחג השבועות וחג הסוכות ולא זכר יום השבת ולא יום תרועה ולא יוה"כ. ובחג הסוכות זכר ענין הלולב. ובענין המעשרות זכר מעשר שני ומעשר עני. ולא זכר מעשר ראשון ולא חלה. ולא מצות מילה ושאר המצות. אתה תראה בסדר אלה הדברים שהתחיל משה רבינו עליו השלום ספורו מסוף המעמד הנבחר באמרו ה' אלהינו דבר אלינו בחורב לאמר. ואחר כך בפרשת ואתחנן זכר המעמד מראשיתו. הלא היה ראוי שיספרהו כסדר מראש ועד סוף. גם תראה באותו סדר מאלה הדברים זכר מסעם מהר ה' ומנוי השופטים וענין המרגלים ושלא נלחמו עם אדום ומואב ועמון. ומיד זכר מלחמת סיחון ועוג והשלים הספור כלו עד שנת הארבעים. ואחר כך בשאר הפרשיות חזר לספר הדברים שקדמו אליו. הזה פעל חכם משה איש האלהים אם לא לתכלית וצורך הכרחי. ותמהתי מחכמת מפרשי התורה איך לא העירו על זה ואיך יעלה על לב איש יודע דעת שיהיה זה כלו בהזדמן או שכחה ולא בכונה מאתו ע"ה ובביאור הפרשיות בע"ה אעיר על כל אחד ואחד מהספקות במקומו: ומה שראיתי אני בתשובת כל זה. הוא שלא היתה כונת אדונינו משה בספר הזה להוכיח ישראל. ושלא דבר אליהם בספר הזה מצות מחודשות שלא באו בספרים הראשונים ושלא כיון לזכור להם המצות שכבר נמצאו בהם לתכלית האזהרה או בעבור שלא שמעו אותם בסיני אבל שהיתה כונתו בלבד לבאר את התורה והמצות אותם שהיו צריכות ביאור וכמו שאמר הואיל משה באר את התורה הזאת. כי זה בלבד היה תכליתו לא דבר אחר. והאמנתי שלא בא בספר הזה שום מצוה שאתה אם תחפשנה ככסף לא תמצא אותה בספרים הראשונים אם בביאור ואם ברמז וקיצור ומאותם המצות שכבר זכר לישראל המבוארות כראוי בספרים הראשונים הניחם כאשר הם ולא הוסיף עליהם ביאור. ולכן לא נזכרו בספר הזה. אמנם האותות שנזכרו ברמז או בקיצור. ראה ע"ה שבהיותו חי הוא היה מבאר אותם. אבל בשעת מותו יצטרכו לפירוש וביאור. ולכן הוצרך להביאם בספר הזה כדי לבארם לא לתכלית אחר. ולפי שבענין המצות ושכרם היה אפשר שיתחדשו לשומעים ספקות מפאת מה ששמעו שקרה לאבותיהם במדבר. הוצרך המלמד להועיל ע"ה לספר להם הדברים ההם. לא להוכיח לבנים על מה שעשו אבותיהם כי היה זה באמת פעל בטל. כי אם להגיד להם תוכן הענין ותעלומות חכמה כפי צורך הענין הנדרש שמה ולהתיר מהם כל ספק. ולכן לא באו התוכחות כסדר זמנם. ולא באה בספר הזה מצוה מן המצות שלא נמצא זכרונה בקצור בספרים הראשונים. ובאה כאן כדי לבארה. ולא באה גם כן מצוה כמו שהיא מבלתי שיהיה בה חדוש ותוספות ביאור. וכמו שאעיר על זה בכל מצוה ומצוה בפרט בהגיעי אליה בעז"ה. ובעבור זה נזכרו תוכחות מה ולא נזכרו תוכחות אחרות ובאו שלא כסדר קורותם כי אם כפי צורך הספור. ונזכרו המצות שלא התבארו בשלמותם ולא נזכרו המצות שהיו מבוארות די ספוקם במקומותיהם. ולא נאמר במצוה מאלה וידבר ה' אל משה. לפי שאין כאן מצוה מחודשת. ולא נתעכב משה עם המצות ארבעים שנה. ובזה הותרו הספקות אשר העירותי נגד הרמב"ן כלם: האמנם ענין הספר הזה ואמתתו הוא שמרע"ה אמר הדברים האלה וביאר המצוה שנזכרו פה לישראל לצורך פרידתו ורצה הקב"ה אחרי שהשלים לאמרם לישראל שיכתב בספר התורה כל זה כפי מה שאמרו משה ואולי הוסיף בהם הגבורה טעמים ודברים בזמן הכתיבה הנה אם כן שאמירת הדברים האלה לישראל היו ממרע"ה לא היתה כתיבתה בספר התורה ממנו. כי הנה לא כתב הוא ע"ה אותם הדברים מעצמו. כי איך יכתוב דבר מעצמו בתורת האלהים אבל כתיבת זה כלו היה מפי הגבורה ככל דברי התורה כי הסכים הקב"ה על ידו וישרו בעיניו דברי הציר הנאמן. ולכן אמרם למשה וסדר כתיבתם על ידו והוא מפי הגבורה כתבם לא מפי עצמו. ועל זה אמרו במסכת בבא בתרא פרק קמא על שמונה פסוקים מן וימת משה עד סוף התורה שכל התורה הקב"ה אומר ומשה אומר וכותב ואותם השמונה פסוקים היה הקב"ה אומר ומשה כותב בדמע וכמו שאפרש במקומו. הנה שכל התורה כלה ובכללה ספר אלה הדברים. היה הקב"ה אומר ומשה כותב מה ששמע וקבל. וכבר למדנו זה הרמב"ן בהקדמתו לפירוש התורה וז"ל. לא כתב מרע"ה את התורה כמדבר בעד עצמו וכנביאים שמזכירים עצמם. כמו שנאמר ביחזקאל ויהי דבר ה' אלי לאמר. וכן בירמיהו. אבל משרע"ה כתב כשלישי המדבר ולא יקשה עליך ענין משנה תורה שמדבר בעד עצמו ואתחנן אל ה' ואתפלל אל ה' כי תחלת הספר הזה אלה הדברים אשר דבר משה וגו' והנה הוא כמספר דברים בשם אומרם ע"כ העיר וכיון החכם על הכוונה שזכרתי: ועם זה נשיב לשאלה שהקדמתי בראשונה. ונאמר שכל ספר דברי משנה התורה הזה עם היות שמרע"ה אמרה כשדבר לישראל. הנה היתה כתיבתה מפי הגבורה ולא היתה כתיבתה ממשה עצמו. רצה לומר עדעתו בלי צווי ומאמר אלהי כי אם בנבואתו כיתר דברי התורה כלם ואין ספק ע"ז מהיותו ביאור שהנה עשאו משה מעצמו כשדבר אל העם וכתב אותו בדבר ה' במלות האלהיות אשר שמע ממנו יתעלה. והנה ד' החומשים הראשונים בלשון שלישי. והספר הזה בלשון עצמו לפי שהוא ספור אלהי ממ"ש משה ולכן נכתבו מלשונו. הלא תראה שנכתבו בתורה דברי פרעה בלשונו לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח. ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים. ודבר בלק. ודבר בלעם בלשונות מדברים בעצמ'. ודבר משה שאמר לש"י בשליחותו מי אנכי כי אלך אל פרעה. והן לא יאמינו לי וגו'. ושאר המאמרים בלשון עצמו. ועם כל זה הנה כתיבתה בתורה היה פועל אלהים שהש"י אמר למשה כתוב כך וכך מלה במלה יעיד ויספר אותם בדברים שנאמרו באותו לשון. כן היה הענין בספר הזה. ולכן בא בתחלתו אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל כי הוא עדות הגבורה שיעיד ויצוה לכתבם כך ואמר בפרשת ואתחנן וזאת התורה אשר שם משה וגו'. אלה העדות והחוקים וגו'. אז יבדיל משה. שיעיד על דבריו ועל מעשיו. ובסוף התורה וילך משה. ויעל משה. לפי שהיו אלו ואלו כלם דברי הגבורה. עם היות שזכר דברי משה. כמו שזכרתי מלשונו. ולכן היה הספר הזה מכלל ספרי האלהים כשאר הספרים בעצמם. והאומר שפסוק מהם משה כתבו מעצמו הרי הוא בכלל כי דבר ה' בזה. לפי שהכתיבה מהש"י היתה לא ממשה. וזהו אמרם ז"ל במגלה פרק בני העיר קללות שבמשנה תורה משה אמרם מעצמו. לא אמרו משה כתבם. כי אם משה אמרם. להגיד שהוא כשדבר אל ישראל אמרם אליהם האמנם כתיבתם בתורה היתה אלהית. וכן תפלת משה על העגל משה אמרה מעצמו כשהתפלל כי לא צווה עליה מפי הגבורה. אלא בהפך. באמרו הניחה לי. והפצרו בשליחותו באמרו שלח נא ביד תשלח לא צוהו הש"י עליו. אבל חרה אפו עליו. ובמאמר משה ויאמר לרשע למה תכה רעך. לא היה מפי הגבורה כי לא היה עדיין נביא ורבים כזה. האמנם כתיבת כל זה בתורה מפי הגבורה כשאר דברי התורה. והאומר שפסוק אחד מאלה משה אמרו מעצמו. רוצה לומר בכתיבת התורה שהוא כתבו מבלי שיאמרהו הש"י אליו הוא בכלל כי דבר ה' בזה: והנה נשאר לספק על אמרם קללות שבמשנה תורה משה אמרם מעצמו מה שאמר הכתוב עליהם אלה דברי הברית אשר צוה ה' את משה לכרות את בני ישראל בארץ מואב. שיראה מבואר מזה הכתוב שאותן הקללות לא אמרן משה מעצמו כי אם בצווי הש"י שצוה עליהן. והרמב"ן כתב שמשה מעצמו אמרן כי הגבורה עשתה משה שליח בינו ובין ישראל. ולפי דבריו לא יהיה הפרש בין הקללות הראשונות לאחרונות כי אם בלשון האומר שהקללות שבתורת כהנים נאמרו שם בשם ה'. ואם לא תשמעו לי. והכתי אתכם. ואף אני וכן כלם. אמנם הקללות שבמשנה תורה משה אמרם בלשון עצמו. אם לא תשמע בקול ה' אלהיך. יככה ה'. ישא ה' עליך. שהיה אומר משה אותם אבל כשליח השם אשר שלחו לאמרם: ואין זה מספיק להתרת הספק הזה לפי שאם משה בצווי הש"י אמרם. עדיין יקשה ולמה לא אמרם משה בשם האלהים כשאר דבריו. ולמה אמרם בלשון עצמו ואם הרב יאמר בקללות זה לא ידעתי למה לא אמרו במצות כלם שבאו בספר הזה ואחר שהוא מודה שמשה אמרם. איך לא יודה זה גם כן בקללות שהכל בא בלשון אחד. ובכלם היה שליח מהש"י: ואפשר לומר שהש"י צוה למרע"ה דרך כלל שאחרי ביאור המצות יכרות ברית עם ישראל ברכות וקללות. האמנם לא צוהו על פרטיות הברכות והקללות. ועל הצווי הכולל ההוא אמר הכתוב אלה דברי הברית אשר צוה ה' את משה לכרות את בני ישראל רוצה לומר שצוה הש"י אותו שיכרות ברית בדרך הכלל לא זולת זה. ולכן לא אמר אלה דברי הברית אשר דבר ה' אל משה לכרות את בני ישראל או אשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל כמו שאמר בראשונות. לפי שלא היה פרטיות הדברים ממנו יתברך ושמשה סדר הדברים בעצמיותם. ולהיותו המסדר בהם אמרם בלשון עצמו. ולכן אמרו שמשה אמרם מפי עצמו. ואפשר שלזה עצמו כוון הרמב"ן בעצמו באמרו שעשאו הקב"ה למשה שליח. ואלמלא כן גם בראשונות נעשה שליח. כי ישראל מפי משה שמעו אותם. ואמר בהם הכתוב אשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל. וגם בכל התורה נעשה משה שלוחו. אבל שאר דברי התורה אמרם משה באותן המלות ששמע וקבל מפי הש"י מבלי תוספת ולא חסרון כאמרו אלה הדברים אשר דבר משה אל בני ישראל שר"ל לא פחות ולא יותר. וקללות האלה לא היה כן כי משה סדר בהן הדברים. ובהגיעי לביאורם אוכיח שמרע"ה ביאר בקללות האלה על הראשונות כמו שביאר במצות. וכבר עלה על דעתי שהקללות לא נקראו ברית כי אם יעודי העונשים. והברכות יעודי ה' ושלא אמר הכתוב אלה דברי הברית אשר צוה ה' את משה לכרת את בני ישראל בארץ מואב על הקללות שנזכרו בסדר והיה כי תבא כ"א על הברית שזכר מיד בפרשת אתם נצבים. ובהגיעי לשם בעז"ה אפרש זה ואוכיח אותו באר היטב: והכלל העולה מכל דברי אלה הוא. שהספר המקודש הזה בכללו ובכלל חלקיו הוא מפי הקב"ה שצוה השי"ת בכתיבתו מלה במלה כשאר חלקי התורה: ואחרי הודיע אלהים אותך את כל זאת. הנה אנכי בא אליך לבאר פרשיותיו. ואסדר בתחלת כל אחד מהסדרים הספקות אשר יפלו כפי הסברא הראשונה בכתובים כדי שהם יעירו ויעוררו את אהבת העיון עד שיחפץ השכל הטוב למצא דברי חפץ וכתוב יושר. ועם ביאור הכתובים יותרו הספקות ההם ובדרושים הנכללים בכתובים ארחיב הדבור כדי לחדש בהם דברים לא שערו הראשונים: והשם פה לאדם. לשון מדברת גדולות יתן לראשי לוית חן ושכל טוב באמרי אמת ויורני בדרכיו במעגלי יושר וצדק בל אכשל. ומחטא בשפתי ה' שמרה לפי. ובסוף פרשת וזאת הברכה אביא עשרה מאמרות בנבואת משרע"ה יקרי הערך והעיון. ומהשי"ת אשאל עזר יעזרני במעשי אלה ויורני בדרכיו וזה בעזרתו החלי לעשות:
