תנ"ך על הפרק - במדבר יג - טור הארוך

תנ"ך על הפרק

במדבר יג

130 / 929
היום

הפרק

שליחת המרגלים, חזרתם ודבריהם

וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃שְׁלַח־לְךָ֣ אֲנָשִׁ֗ים וְיָתֻ֙רוּ֙ אֶת־אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן אֲשֶׁר־אֲנִ֥י נֹתֵ֖ן לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אִ֣ישׁ אֶחָד֩ אִ֨ישׁ אֶחָ֜ד לְמַטֵּ֤ה אֲבֹתָיו֙ תִּשְׁלָ֔חוּ כֹּ֖ל נָשִׂ֥יא בָהֶֽם׃וַיִּשְׁלַ֨ח אֹתָ֥ם מֹשֶׁ֛ה מִמִּדְבַּ֥ר פָּארָ֖ן עַל־פִּ֣י יְהוָ֑ה כֻּלָּ֣ם אֲנָשִׁ֔ים רָאשֵׁ֥י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל הֵֽמָּה׃וְאֵ֖לֶּה שְׁמוֹתָ֑ם לְמַטֵּ֣ה רְאוּבֵ֔ן שַׁמּ֖וּעַ בֶּן־זַכּֽוּר׃לְמַטֵּ֣ה שִׁמְע֔וֹן שָׁפָ֖ט בֶּן־חוֹרִֽי׃לְמַטֵּ֣ה יְהוּדָ֔ה כָּלֵ֖ב בֶּן־יְפֻנֶּֽה׃לְמַטֵּ֣ה יִשָּׂשכָ֔ר יִגְאָ֖ל בֶּן־יוֹסֵֽף׃לְמַטֵּ֥ה אֶפְרָ֖יִם הוֹשֵׁ֥עַ בִּן־נֽוּן׃לְמַטֵּ֣ה בִנְיָמִ֔ן פַּלְטִ֖י בֶּן־רָפֽוּא׃לְמַטֵּ֣ה זְבוּלֻ֔ן גַּדִּיאֵ֖ל בֶּן־סוֹדִֽי׃לְמַטֵּ֥ה יוֹסֵ֖ף לְמַטֵּ֣ה מְנַשֶּׁ֑ה גַּדִּ֖י בֶּן־סוּסִֽי׃לְמַטֵּ֣ה דָ֔ן עַמִּיאֵ֖ל בֶּן־גְּמַלִּֽי׃לְמַטֵּ֣ה אָשֵׁ֔ר סְת֖וּר בֶּן־מִיכָאֵֽל׃לְמַטֵּ֣ה נַפְתָּלִ֔י נַחְבִּ֖י בֶּן־וָפְסִֽי׃לְמַטֵּ֣ה גָ֔ד גְּאוּאֵ֖ל בֶּן־מָכִֽי׃אֵ֚לֶּה שְׁמ֣וֹת הָֽאֲנָשִׁ֔ים אֲשֶׁר־שָׁלַ֥ח מֹשֶׁ֖ה לָת֣וּר אֶת־הָאָ֑רֶץ וַיִּקְרָ֥א מֹשֶׁ֛ה לְהוֹשֵׁ֥עַ בִּן־נ֖וּן יְהוֹשֻֽׁעַ׃וַיִּשְׁלַ֤ח אֹתָם֙ מֹשֶׁ֔ה לָת֖וּר אֶת־אֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֗ם עֲל֥וּ זֶה֙ בַּנֶּ֔גֶב וַעֲלִיתֶ֖ם אֶת־הָהָֽר׃וּרְאִיתֶ֥ם אֶת־הָאָ֖רֶץ מַה־הִ֑וא וְאֶת־הָעָם֙ הַיֹּשֵׁ֣ב עָלֶ֔יהָ הֶחָזָ֥ק הוּא֙ הֲרָפֶ֔ה הַמְעַ֥ט ה֖וּא אִם־רָֽב׃וּמָ֣ה הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁר־הוּא֙ יֹשֵׁ֣ב בָּ֔הּ הֲטוֹבָ֥ה הִ֖וא אִם־רָעָ֑ה וּמָ֣ה הֶֽעָרִ֗ים אֲשֶׁר־הוּא֙ יוֹשֵׁ֣ב בָּהֵ֔נָּה הַבְּמַֽחֲנִ֖ים אִ֥ם בְּמִבְצָרִֽים׃וּמָ֣ה הָ֠אָרֶץ הַשְּׁמֵנָ֨ה הִ֜וא אִם־רָזָ֗ה הֲיֵֽשׁ־בָּ֥הּ עֵץ֙ אִם־אַ֔יִן וְהִ֨תְחַזַּקְתֶּ֔ם וּלְקַחְתֶּ֖ם מִפְּרִ֣י הָאָ֑רֶץ וְהַ֨יָּמִ֔ים יְמֵ֖י בִּכּוּרֵ֥י עֲנָבִֽים׃וַֽיַּעֲל֖וּ וַיָּתֻ֣רוּ אֶת־הָאָ֑רֶץ מִמִּדְבַּר־צִ֥ן עַד־רְחֹ֖ב לְבֹ֥א חֲמָֽת׃וַיַּעֲל֣וּ בַנֶּגֶב֮ וַיָּבֹ֣א עַד־חֶבְרוֹן֒ וְשָׁ֤ם אֲחִימַן֙ שֵׁשַׁ֣י וְתַלְמַ֔י יְלִידֵ֖י הָעֲנָ֑ק וְחֶבְר֗וֹן שֶׁ֤בַע שָׁנִים֙ נִבְנְתָ֔ה לִפְנֵ֖י צֹ֥עַן מִצְרָֽיִם׃וַיָּבֹ֜אוּ עַד־נַ֣חַל אֶשְׁכֹּ֗ל וַיִּכְרְת֨וּ מִשָּׁ֤ם זְמוֹרָה֙ וְאֶשְׁכּ֤וֹל עֲנָבִים֙ אֶחָ֔ד וַיִּשָּׂאֻ֥הוּ בַמּ֖וֹט בִּשְׁנָ֑יִם וּמִן־הָרִמֹּנִ֖ים וּמִן־הַתְּאֵנִֽים׃לַמָּק֣וֹם הַה֔וּא קָרָ֖א נַ֣חַל אֶשְׁכּ֑וֹל עַ֚ל אֹד֣וֹת הָֽאֶשְׁכּ֔וֹל אֲשֶׁר־כָּרְת֥וּ מִשָּׁ֖ם בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃וַיָּשֻׁ֖בוּ מִתּ֣וּר הָאָ֑רֶץ מִקֵּ֖ץ אַרְבָּעִ֥ים יֽוֹם׃וַיֵּלְכ֡וּ וַיָּבֹאוּ֩ אֶל־מֹשֶׁ֨ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֜ן וְאֶל־כָּל־עֲדַ֧ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶל־מִדְבַּ֥ר פָּארָ֖ן קָדֵ֑שָׁה וַיָּשִׁ֨יבוּ אוֹתָ֤ם דָּבָר֙ וְאֶת־כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה וַיַּרְא֖וּם אֶת־פְּרִ֥י הָאָֽרֶץ׃וַיְסַפְּרוּ־לוֹ֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ בָּ֕אנוּ אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֣ר שְׁלַחְתָּ֑נוּ וְ֠גַם זָבַ֨ת חָלָ֥ב וּדְבַ֛שׁ הִ֖וא וְזֶה־פִּרְיָֽהּ׃אֶ֚פֶס כִּֽי־עַ֣ז הָעָ֔ם הַיֹּשֵׁ֖ב בָּאָ֑רֶץ וְהֶֽעָרִ֗ים בְּצֻר֤וֹת גְּדֹלֹת֙ מְאֹ֔ד וְגַם־יְלִדֵ֥י הָֽעֲנָ֖ק רָאִ֥ינוּ שָֽׁם׃עֲמָלֵ֥ק יוֹשֵׁ֖ב בְּאֶ֣רֶץ הַנֶּ֑גֶב וְ֠הַֽחִתִּי וְהַיְבוּסִ֤י וְהָֽאֱמֹרִי֙ יוֹשֵׁ֣ב בָּהָ֔ר וְהַֽכְּנַעֲנִי֙ יֹשֵׁ֣ב עַל־הַיָּ֔ם וְעַ֖ל יַ֥ד הַיַּרְדֵּֽן׃וַיַּ֧הַס כָּלֵ֛ב אֶת־הָעָ֖ם אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיֹּ֗אמֶר עָלֹ֤ה נַעֲלֶה֙ וְיָרַ֣שְׁנוּ אֹתָ֔הּ כִּֽי־יָכ֥וֹל נוּכַ֖ל לָֽהּ׃וְהָ֨אֲנָשִׁ֜ים אֲשֶׁר־עָל֤וּ עִמּוֹ֙ אָֽמְר֔וּ לֹ֥א נוּכַ֖ל לַעֲל֣וֹת אֶל־הָעָ֑ם כִּֽי־חָזָ֥ק ה֖וּא מִמֶּֽנּוּ׃וַיּוֹצִ֜יאוּ דִּבַּ֤ת הָאָ֙רֶץ֙ אֲשֶׁ֣ר תָּר֣וּ אֹתָ֔הּ אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר הָאָ֡רֶץ אֲשֶׁר֩ עָבַ֨רְנוּ בָ֜הּ לָת֣וּר אֹתָ֗הּ אֶ֣רֶץ אֹכֶ֤לֶת יוֹשְׁבֶ֙יהָ֙ הִ֔וא וְכָל־הָעָ֛ם אֲשֶׁר־רָאִ֥ינוּ בְתוֹכָ֖הּ אַנְשֵׁ֥י מִדּֽוֹת׃וְשָׁ֣ם רָאִ֗ינוּ אֶת־הַנְּפִילִ֛ים בְּנֵ֥י עֲנָ֖ק מִן־הַנְּפִלִ֑ים וַנְּהִ֤י בְעֵינֵ֙ינוּ֙ כַּֽחֲגָבִ֔ים וְכֵ֥ן הָיִ֖ינוּ בְּעֵינֵיהֶֽם׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

שלח לך אנשים. פירש"י שלח לך אני איני מצוה לך וכו'. והקשה הרמב"ן אם כן משה עצמו חטא בענין וכו' עד אבל יישוב הענין כי ישראל אמרו כדרך כל הבאים להלחם בארץ נכריה ששולחים לפניהם לדעת מבואי העיר והדרכים ושיתנו להם עצה באיזה עיר ילחמו תחלה ומאיזה צד תהיה נח לכבוש הארץ וכן אמרו בפירוש וישיבו אותנו דבר את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים אשר נבוא אליהם כלומר הערים אשר נבוא אליהם תחלה ומשם נעלה בכל הארץ וכן עשה משה וישלח משה לרגל את יעזר וכן יהושע וישלח שנים עשר מרגלים ועל כן היה טוב בעיני משה כי הפסוק אינו סומך על הנס אז נמלך משה בשכינ' ונתן לו רשות ואמר לו שלח לך אנשים וכו' עד והם גמלו רעה לנפשם: כולם אנשים. פי' ידועים וגבורים כמו וחזקת והיית לאיש: למטה ראובן. כתב הרמב"ן הנה מנה הכתוב לא לסדר דגליהם ולא לסדר תולדותם ונראה שמנה אותם כפי מעלת השלוחים כי היה בהם גדול מחבירו ומנאם לפי מעלתם וכן בנשיאים החולקים להם את הארץ הזכירם לפי מעלתם ולא לתולדותם: אלה שמות האנשים. כתב ר' אברהם טעם לאלה שמות האנשים אחר שכתוב ואלה שמותם להודיע כי כן היו לעולם שמותם ולא הושתנו כמו יהושע: ויקרא משה להושע בן נון יהושע. לפי הפשט לכך שינה שמו בשביל שהיה שר צבא במלחמת עמלק ויצא לו קול בעולם בנוצחו את עמלק לכך שינה את שמו שלא יכירוהו: הטובה היא אם רעה. כתב הרמב"ן א"ר אברהם אם הארץ טובה שהאויר שלה טוב והמים טובים ואחר כך אמר השמנה היא לעשות חטה ופירות רבים. והנכון כי טובה כוללת כל הטובות ורעה כל הרעות בכללה. אבל יתכן בארץ טובה שתהיה שמנה ופירותיה שמנים וימצאו בה הדברים השמנים פנג ושמן תמרים ותאנים או שתהיה טובה ורזה וצריכה גשמים תדיר ולהעדר ולזבל מאד ויהיו פירותיה נוטים ליובש אע"פ שהם טובים ומתקיימים יותר מן השמנים ושם ימצאון הפירות הרזים הרבה כאגוזים ולוזין ותפוחים וחרובים והנה כלל אם היא ארץ שמנה במישור או רזה בהרים. אבל אנקלוס תרגם העתירא היא אם מסכנא כי יש ארצות אשר יושביהם עשירים מפני הזול המצוי ביניהם ושכניהם רוכלים בכל הטוב הנמצא להם ויש ארצות צריכות לשכונתן ויושביהן קצרי יד והן טובות: והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ. שלא יפחדו בלוקחם מפרי הארץ פן יכירו בהם שהם מרגלים: וחברון שבע שנים נבנתה לפני צוען מצרים. כתב הרמב"ן נראה בעיני בדרך פשט הפסוק כי חברון היא קרית ארבע הוא האדם הגדול שבענקים והיה שמו ארבע ובנאה ועל כן נקראת על שמו וזה שנאמר ושם חברון לפנים קרית ארבע האדם הגדול בענקים וזה האיש הוליד בן וקרא שמו ענק ועל שמו נקראו ענקים ולכך אמר הכתוב כי שם בחברון אחימן ששי ותלמי ילידי הענק. וחברון שבע שנים נבנתה שבנה אותו ארבע לבנו ענק שבע שנים לפני הבנות צוען מצרים שהיא קדמונית להגיד הפלגת חיי האנשים האלה כי כאשר היו מופלגין בקומתן כן היו ימיהן ארוכין מכל האדם כי לאביהם נבנתה חברון לפני צוען מצרים שנתקפלו בה כמה דורות. ויתכן שרומז עוד השמנה היא אם רזה כי חברון קדמונית מאד ועדיין עושה פירות שמנים וטובים כאשר הגיד באשכול וכ"ש בארץ החדשה שהיא שמנה: וגם זבת חלב ודבש היא. כתב הרמב"ן בעבור שצוה אותם לראות השמינה היא אם רזה השיבו לו כי היא שמינה זבת חלב ודבש ועל שאלתו היש בה עץ אם אין השיבו לו וזה פריה ובכל זה אמרו אמת להשיבו על מה שנצטוו והיה להם לומר והעם היושב בה עז והערים בצורות כי יש להם להשיב דבר אמת לשולחם כי כן צוה אותם החזק הוא הרפה הבמחנים אם במבצרים אבל רשעם במה שאמרו לשון אפס כי עז העם שהיא מורה על דבר אפס ונמנע מן האדם שאי איפשר בשום ענין כמו האפס לנצח חסדו והנה אמרו לו שהארץ שמינה ופריה טוב אבל אי איפשר לבוא אליהם כי העם עז: אפס כי עז העם וגו' והערים וגו'. אע"פ שהיו מכחישים את עצמם לפי הסימן שמסר להם ואמר להם החזק הוא ופירש"י אם בפרזים הם יושבים חזקים הם ואם בערים בצורות חלשים הם והם אמרו שיושבים בערים בצורות וגם הם חזקים ואולי לא חשו לסימן: והערים בצורות גדולות מאד וגם ילידי הענק ראינו שם. ואמרו עוד: עמלק יושב בארץ הנגב. לרמוז שאין שם רוח לבוא בארץ משם כי כולם גבורים כי עמלק בדרום והכנעני במעריב ובמזרח והאמורי בצפון הגידו שליחותם ויניעו עוד לב העם ברמז מפני מוראם ממשה ואהרן. והנה השיבו על כל מה שצוה אותם משה זולתי מה שאמר להם המעט הוא אם רב שלא ענו אותו דבר בזה וכן לא הזכירו טובה כי היה בדעתם לומר לעם אחרי כן ארץ אוכלת יושביה בדרך דבה כלומר עמו מועטים אבל הנמצאים בה חזקים מאד. והנה העם הבינו כוונתם אז התחילו כל העם להתאונן. וזה טעם: ויהס כלב. כי שיתק אותם ואמר: עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה. כלומר אמת הוא שהעם חזק אבל אנחנו נחזק מהם ומעריהם הבצורות על כן אמר לה שחוזר על עריהם אז ענו המרגלים ופירשו דבריהם ואמרו: לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו. כלומר אפי' אם יצאו אלינו השדה לא נוכל לעלות אליהם להלחם בם כי פירוש לעלות אל העם כפירוש ברו לכם איש וירד אלי לשון נלחמים במערכה: ויוציאו דבת הארץ וגו' אל בני ישראל. פי' כי הלכו מלפני משה ואהרן והיו אומרים לעם באהליהם כי היא ארץ אוכלת יושביה כי מתחלה כשהיו אומרי' להם לפני משה ואהרן זבת חלב ודבש היא זולתי שהעם חזק וכלב אמר להם כי יכול נוכל והיו העם עדיין נוטים לדברי כלב כי מהם שהיו בוטחים בכחם ומהם שהיו בוטחים בעזרת השם אז הוציאו להם דבת הארץ בפני עצמם עד שילינו כל העדה וזה פי' מה שכתוב וישובו וילינו כל העדה להוציא דבה על הארץ וכל זה מפני שראו אנשי הארץ אשר כגובה ארזים גובהו וחסון הוא כאלונים נפל פחדם עליהם והמס לב אחיהם וכאשר ראו כי עדיין ישראל נועצים ללכת ויהושע וכלב מחזיקים ידיהם הוציאו דבה בשקר כדי לבטל עליהם על כל פנים וזהו שכתוב ויוציאו דבת הארץ כי מוציא דבה הוא שבודה דברים שקרים מלבו ומביא דבה הוא שמגיד דברי אמת בלשון דבה ועל כן נאמר ביוסף ויבא יוסף את דבתם וזה שיש בין מוציא דבה למביא דבה ועל זה נענשו למות במגפה דכתיב וימותו האנשים וגו': ארץ אוכלת יושביה היא וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מדות. כתב הרמב"ן ארץ שהיא רעה והמים רעים והארץ משכלת לא תגדל אנשי מדות אלא יהיה כולם דלים או נפוחים שפילי הקומה חסרי הכח. אבל כך היתה דבת המרגלים שאמרו כי הארץ ההיא חזקת האויר כבידת הטבע ומימיה ופירותיה עזים וכבדים ויגדלו גידול רב מאד ולא יסבלו מזגי בני האדם הבינונים זולתי הענקים ואנשי מדות שהם בעלי כח חזקים בטבעם ולכן תגדל אנשים גדולים ותמית שאר בני אדם כמנהג במאכלים הגסים ועתה חזרו להפליג להם בחזקת הענקים כי מתחלה אמרו וגם ילידי הענק ראינו שם ועכשיו הפליגו בהם לקרותם נפילים ואמרו ושם ראינו את הנפילים בני ענק והם מן הנפילים הקדומים אשר שמעתם עליהם כי המה הגבורים אשר מעולם אנשי השם ולפי שהיה ענין הנפילים שבדורות נח נודע להם הזכירו להם שאלו בני ענק מהם הכל כדי לייראם ולבהלם ולכך אמרו עתה ונהי בעינינו וגו':

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך