תנ"ך על הפרק - במדבר ז - אברבנאל

תנ"ך על הפרק

במדבר ז

124 / 929
היום

הפרק

קרבנות הנשיאים לחנוכת המזבח

וַיְהִ֡י בְּיוֹם֩ כַּלּ֨וֹת מֹשֶׁ֜ה לְהָקִ֣ים אֶת־הַמִּשְׁכָּ֗ן וַיִּמְשַׁ֨ח אֹת֜וֹ וַיְקַדֵּ֤שׁ אֹתוֹ֙ וְאֶת־כָּל־כֵּלָ֔יו וְאֶת־הַמִּזְבֵּ֖חַ וְאֶת־כָּל־כֵּלָ֑יו וַיִּמְשָׁחֵ֖ם וַיְקַדֵּ֥שׁ אֹתָֽם׃וַיַּקְרִ֙יבוּ֙ נְשִׂיאֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל רָאשֵׁ֖י בֵּ֣ית אֲבֹתָ֑ם הֵ֚ם נְשִׂיאֵ֣י הַמַּטֹּ֔ת הֵ֥ם הָעֹמְדִ֖ים עַל־הַפְּקֻדִֽים׃וַיָּבִ֨יאוּ אֶת־קָרְבָּנָ֜ם לִפְנֵ֣י יְהוָ֗ה שֵׁשׁ־עֶגְלֹ֥ת צָב֙ וּשְׁנֵ֣י עָשָׂ֣ר בָּקָ֔ר עֲגָלָ֛ה עַל־שְׁנֵ֥י הַנְּשִׂאִ֖ים וְשׁ֣וֹר לְאֶחָ֑ד וַיַּקְרִ֥יבוּ אוֹתָ֖ם לִפְנֵ֥י הַמִּשְׁכָּֽן׃וַיֹּ֥אמֶר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃קַ֚ח מֵֽאִתָּ֔ם וְהָי֕וּ לַעֲבֹ֕ד אֶת־עֲבֹדַ֖ת אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְנָתַתָּ֤ה אוֹתָם֙ אֶל־הַלְוִיִּ֔ם אִ֖ישׁ כְּפִ֥י עֲבֹדָתֽוֹ׃וַיִּקַּ֣ח מֹשֶׁ֔ה אֶת־הָעֲגָלֹ֖ת וְאֶת־הַבָּקָ֑ר וַיִּתֵּ֥ן אוֹתָ֖ם אֶל־הַלְוִיִּֽם׃אֵ֣ת ׀ שְׁתֵּ֣י הָעֲגָלֹ֗ת וְאֵת֙ אַרְבַּ֣עַת הַבָּקָ֔ר נָתַ֖ן לִבְנֵ֣י גֵרְשׁ֑וֹן כְּפִ֖י עֲבֹדָתָֽם׃וְאֵ֣ת ׀ אַרְבַּ֣ע הָעֲגָלֹ֗ת וְאֵת֙ שְׁמֹנַ֣ת הַבָּקָ֔ר נָתַ֖ן לִבְנֵ֣י מְרָרִ֑י כְּפִי֙ עֲבֹ֣דָתָ֔ם בְּיַד֙ אִֽיתָמָ֔ר בֶּֽן־אַהֲרֹ֖ן הַכֹּהֵֽן׃וְלִבְנֵ֥י קְהָ֖ת לֹ֣א נָתָ֑ן כִּֽי־עֲבֹדַ֤ת הַקֹּ֙דֶשׁ֙ עֲלֵהֶ֔ם בַּכָּתֵ֖ף יִשָּֽׂאוּ׃וַיַּקְרִ֣יבוּ הַנְּשִׂאִ֗ים אֵ֚ת חֲנֻכַּ֣ת הַמִּזְבֵּ֔חַ בְּי֖וֹם הִמָּשַׁ֣ח אֹת֑וֹ וַיַּקְרִ֧יבוּ הַנְּשִׂיאִ֛ם אֶת־קָרְבָּנָ֖ם לִפְנֵ֥י הַמִּזְבֵּֽחַ׃וַיֹּ֥אמֶר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֑ה נָשִׂ֨יא אֶחָ֜ד לַיּ֗וֹם נָשִׂ֤יא אֶחָד֙ לַיּ֔וֹם יַקְרִ֙יבוּ֙ אֶת־קָרְבָּנָ֔ם לַחֲנֻכַּ֖ת הַמִּזְבֵּֽחַ׃וַיְהִ֗י הַמַּקְרִ֛יב בַּיּ֥וֹם הָרִאשׁ֖וֹן אֶת־קָרְבָּנ֑וֹ נַחְשׁ֥וֹן בֶּן־עַמִּינָדָ֖ב לְמַטֵּ֥ה יְהוּדָֽה׃וְקָרְבָּנ֞וֹ קַֽעֲרַת־כֶּ֣סֶף אַחַ֗ת שְׁלֹשִׁ֣ים וּמֵאָה֮ מִשְׁקָלָהּ֒ מִזְרָ֤ק אֶחָד֙ כֶּ֔סֶף שִׁבְעִ֥ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ שְׁנֵיהֶ֣ם ׀ מְלֵאִ֗ים סֹ֛לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן לְמִנְחָֽה׃כַּ֥ף אַחַ֛ת עֲשָׂרָ֥ה זָהָ֖ב מְלֵאָ֥ה קְטֹֽרֶת׃פַּ֣ר אֶחָ֞ד בֶּן־בָּקָ֗ר אַ֧יִל אֶחָ֛ד כֶּֽבֶשׂ־אֶחָ֥ד בֶּן־שְׁנָת֖וֹ לְעֹלָֽה׃שְׂעִיר־עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּֽאת׃וּלְזֶ֣בַח הַשְּׁלָמִים֮ בָּקָ֣ר שְׁנַיִם֒ אֵילִ֤ם חֲמִשָּׁה֙ עַתּוּדִ֣ים חֲמִשָּׁ֔ה כְּבָשִׂ֥ים בְּנֵֽי־שָׁנָ֖ה חֲמִשָּׁ֑ה זֶ֛ה קָרְבַּ֥ן נַחְשׁ֖וֹן בֶּן־עַמִּינָדָֽב׃בַּיּוֹם֙ הַשֵּׁנִ֔י הִקְרִ֖יב נְתַנְאֵ֣ל בֶּן־צוּעָ֑ר נְשִׂ֖יא יִשָּׂשכָֽר׃הִקְרִ֨ב אֶת־קָרְבָּנ֜וֹ קַֽעֲרַת־כֶּ֣סֶף אַחַ֗ת שְׁלֹשִׁ֣ים וּמֵאָה֮ מִשְׁקָלָהּ֒ מִזְרָ֤ק אֶחָד֙ כֶּ֔סֶף שִׁבְעִ֥ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ שְׁנֵיהֶ֣ם ׀ מְלֵאִ֗ים סֹ֛לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן לְמִנְחָֽה׃כַּ֥ף אַחַ֛ת עֲשָׂרָ֥ה זָהָ֖ב מְלֵאָ֥ה קְטֹֽרֶת׃פַּ֣ר אֶחָ֞ד בֶּן־בָּקָ֗ר אַ֧יִל אֶחָ֛ד כֶּֽבֶשׂ־אֶחָ֥ד בֶּן־שְׁנָת֖וֹ לְעֹלָֽה׃שְׂעִיר־עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּֽאת׃וּלְזֶ֣בַח הַשְּׁלָמִים֮ בָּקָ֣ר שְׁנַיִם֒ אֵילִ֤ם חֲמִשָּׁה֙ עַתּוּדִ֣ים חֲמִשָּׁ֔ה כְּבָשִׂ֥ים בְּנֵי־שָׁנָ֖ה חֲמִשָּׁ֑ה זֶ֛ה קָרְבַּ֥ן נְתַנְאֵ֖ל בֶּן־צוּעָֽר׃בַּיּוֹם֙ הַשְּׁלִישִׁ֔י נָשִׂ֖יא לִבְנֵ֣י זְבוּלֻ֑ן אֱלִיאָ֖ב בֶּן־חֵלֹֽן׃קָרְבָּנ֞וֹ קַֽעֲרַת־כֶּ֣סֶף אַחַ֗ת שְׁלֹשִׁ֣ים וּמֵאָה֮ מִשְׁקָלָהּ֒ מִזְרָ֤ק אֶחָד֙ כֶּ֔סֶף שִׁבְעִ֥ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ שְׁנֵיהֶ֣ם ׀ מְלֵאִ֗ים סֹ֛לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן לְמִנְחָֽה׃כַּ֥ף אַחַ֛ת עֲשָׂרָ֥ה זָהָ֖ב מְלֵאָ֥ה קְטֹֽרֶת׃פַּ֣ר אֶחָ֞ד בֶּן־בָּקָ֗ר אַ֧יִל אֶחָ֛ד כֶּֽבֶשׂ־אֶחָ֥ד בֶּן־שְׁנָת֖וֹ לְעֹלָֽה׃שְׂעִיר־עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּֽאת׃וּלְזֶ֣בַח הַשְּׁלָמִים֮ בָּקָ֣ר שְׁנַיִם֒ אֵילִ֤ם חֲמִשָּׁה֙ עַתֻּדִ֣ים חֲמִשָּׁ֔ה כְּבָשִׂ֥ים בְּנֵי־שָׁנָ֖ה חֲמִשָּׁ֑ה זֶ֛ה קָרְבַּ֥ן אֱלִיאָ֖ב בֶּן־חֵלֹֽן׃בַּיּוֹם֙ הָרְבִיעִ֔י נָשִׂ֖יא לִבְנֵ֣י רְאוּבֵ֑ן אֱלִיצ֖וּר בֶּן־שְׁדֵיאֽוּר׃קָרְבָּנ֞וֹ קַֽעֲרַת־כֶּ֣סֶף אַחַ֗ת שְׁלֹשִׁ֣ים וּמֵאָה֮ מִשְׁקָלָהּ֒ מִזְרָ֤ק אֶחָד֙ כֶּ֔סֶף שִׁבְעִ֥ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ שְׁנֵיהֶ֣ם ׀ מְלֵאִ֗ים סֹ֛לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן לְמִנְחָֽה׃כַּ֥ף אַחַ֛ת עֲשָׂרָ֥ה זָהָ֖ב מְלֵאָ֥ה קְטֹֽרֶתפַּ֣ר אֶחָ֞ד בֶּן־בָּקָ֗ר אַ֧יִל אֶחָ֛ד כֶּֽבֶשׂ־אֶחָ֥ד בֶּן־שְׁנָת֖וֹ לְעֹלָֽה׃שְׂעִיר־עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּֽאת׃וּלְזֶ֣בַח הַשְּׁלָמִים֮ בָּקָ֣ר שְׁנַיִם֒ אֵילִ֤ם חֲמִשָּׁה֙ עַתֻּדִ֣ים חֲמִשָּׁ֔ה כְּבָשִׂ֥ים בְּנֵֽי־שָׁנָ֖ה חֲמִשָּׁ֑ה זֶ֛ה קָרְבַּ֥ן אֱלִיצ֖וּר בֶּן־שְׁדֵיאֽוּר׃בַּיּוֹם֙ הַחֲמִישִׁ֔י נָשִׂ֖יא לִבְנֵ֣י שִׁמְע֑וֹן שְׁלֻֽמִיאֵ֖ל בֶּן־צוּרִֽישַׁדָּֽי׃קָרְבָּנ֞וֹ קַֽעֲרַת־כֶּ֣סֶף אַחַ֗ת שְׁלֹשִׁ֣ים וּמֵאָה֮ מִשְׁקָלָהּ֒ מִזְרָ֤ק אֶחָד֙ כֶּ֔סֶף שִׁבְעִ֥ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ שְׁנֵיהֶ֣ם ׀ מְלֵאִ֗ים סֹ֛לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן לְמִנְחָֽה׃כַּ֥ף אַחַ֛ת עֲשָׂרָ֥ה זָהָ֖ב מְלֵאָ֥ה קְטֹֽרֶת׃פַּ֣ר אֶחָ֞ד בֶּן־בָּקָ֗ר אַ֧יִל אֶחָ֛ד כֶּֽבֶשׂ־אֶחָ֥ד בֶּן־שְׁנָת֖וֹ לְעֹלָֽה׃שְׂעִיר־עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּֽאתוּלְזֶ֣בַח הַשְּׁלָמִים֮ בָּקָ֣ר שְׁנַיִם֒ אֵילִ֤ם חֲמִשָּׁה֙ עַתֻּדִ֣ים חֲמִשָּׁ֔ה כְּבָשִׂ֥ים בְּנֵי־שָׁנָ֖ה חֲמִשָּׁ֑ה זֶ֛ה קָרְבַּ֥ן שְׁלֻמִיאֵ֖ל בֶּן־צוּרִֽישַׁדָּֽי׃בַּיּוֹם֙ הַשִּׁשִּׁ֔י נָשִׂ֖יא לִבְנֵ֣י גָ֑ד אֶלְיָסָ֖ף בֶּן־דְּעוּאֵֽל׃קָרְבָּנ֞וֹ קַֽעֲרַת־כֶּ֣סֶף אַחַ֗ת שְׁלֹשִׁ֣ים וּמֵאָה֮ מִשְׁקָלָהּ֒ מִזְרָ֤ק אֶחָד֙ כֶּ֔סֶף שִׁבְעִ֥ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ שְׁנֵיהֶ֣ם ׀ מְלֵאִ֗ים סֹ֛לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן לְמִנְחָֽה׃כַּ֥ף אַחַ֛ת עֲשָׂרָ֥ה זָהָ֖ב מְלֵאָ֥ה קְטֹֽרֶת׃פַּ֣ר אֶחָ֞ד בֶּן־בָּקָ֗ר אַ֧יִל אֶחָ֛ד כֶּֽבֶשׂ־אֶחָ֥ד בֶּן־שְׁנָת֖וֹ לְעֹלָֽה׃שְׂעִיר־עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּֽאת׃וּלְזֶ֣בַח הַשְּׁלָמִים֮ בָּקָ֣ר שְׁנַיִם֒ אֵילִ֤ם חֲמִשָּׁה֙ עַתֻּדִ֣ים חֲמִשָּׁ֔ה כְּבָשִׂ֥ים בְּנֵי־שָׁנָ֖ה חֲמִשָּׁ֑ה זֶ֛ה קָרְבַּ֥ן אֶלְיָסָ֖ף בֶּן־דְּעוּאֵֽל׃בַּיּוֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔י נָשִׂ֖יא לִבְנֵ֣י אֶפְרָ֑יִם אֱלִֽישָׁמָ֖ע בֶּן־עַמִּיהֽוּד׃קָרְבָּנ֞וֹ קַֽעֲרַת־כֶּ֣סֶף אַחַ֗ת שְׁלֹשִׁ֣ים וּמֵאָה֮ מִשְׁקָלָהּ֒ מִזְרָ֤ק אֶחָד֙ כֶּ֔סֶף שִׁבְעִ֥ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ שְׁנֵיהֶ֣ם ׀ מְלֵאִ֗ים סֹ֛לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן לְמִנְחָֽה׃כַּ֥ף אַחַ֛ת עֲשָׂרָ֥ה זָהָ֖ב מְלֵאָ֥ה קְטֹֽרֶת׃פַּ֣ר אֶחָ֞ד בֶּן־בָּקָ֗ר אַ֧יִל אֶחָ֛ד כֶּֽבֶשׂ־אֶחָ֥ד בֶּן־שְׁנָת֖וֹ לְעֹלָֽה׃שְׂעִיר־עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּֽאת׃וּלְזֶ֣בַח הַשְּׁלָמִים֮ בָּקָ֣ר שְׁנַיִם֒ אֵילִ֤ם חֲמִשָּׁה֙ עַתֻּדִ֣ים חֲמִשָּׁ֔ה כְּבָשִׂ֥ים בְּנֵֽי־שָׁנָ֖ה חֲמִשָּׁ֑ה זֶ֛ה קָרְבַּ֥ן אֱלִישָׁמָ֖ע בֶּן־עַמִּיהֽוּד׃בַּיּוֹם֙ הַשְּׁמִינִ֔י נָשִׂ֖יא לִבְנֵ֣י מְנַשֶּׁ֑ה גַּמְלִיאֵ֖ל בֶּן־פְּדָה־צֽוּר׃קָרְבָּנ֞וֹ קַֽעֲרַת־כֶּ֣סֶף אַחַ֗ת שְׁלֹשִׁ֣ים וּמֵאָה֮ מִשְׁקָלָהּ֒ מִזְרָ֤ק אֶחָד֙ כֶּ֔סֶף שִׁבְעִ֥ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ שְׁנֵיהֶ֣ם ׀ מְלֵאִ֗ים סֹ֛לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן לְמִנְחָֽהכַּ֥ף אַחַ֛ת עֲשָׂרָ֥ה זָהָ֖ב מְלֵאָ֥ה קְטֹֽרֶת׃פַּ֣ר אֶחָ֞ד בֶּן־בָּקָ֗ר אַ֧יִל אֶחָ֛ד כֶּֽבֶשׂ־אֶחָ֥ד בֶּן־שְׁנָת֖וֹ לְעֹלָֽה׃שְׂעִיר־עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּֽאת׃וּלְזֶ֣בַח הַשְּׁלָמִים֮ בָּקָ֣ר שְׁנַיִם֒ אֵילִ֤ם חֲמִשָּׁה֙ עַתֻּדִ֣ים חֲמִשָּׁ֔ה כְּבָשִׂ֥ים בְּנֵי־שָׁנָ֖ה חֲמִשָּׁ֑ה זֶ֛ה קָרְבַּ֥ן גַּמְלִיאֵ֖ל בֶּן־פְּדָה צֽוּר׃בַּיּוֹם֙ הַתְּשִׁיעִ֔י נָשִׂ֖יא לִבְנֵ֣י בִנְיָמִ֑ן אֲבִידָ֖ן בֶּן־גִּדְעֹנִֽי׃קָרְבָּנ֞וֹ קַֽעֲרַת־כֶּ֣סֶף אַחַ֗ת שְׁלֹשִׁ֣ים וּמֵאָה֮ מִשְׁקָלָהּ֒ מִזְרָ֤ק אֶחָד֙ כֶּ֔סֶף שִׁבְעִ֥ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ שְׁנֵיהֶ֣ם ׀ מְלֵאִ֗ים סֹ֛לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן לְמִנְחָֽה׃כַּ֥ף אַחַ֛ת עֲשָׂרָ֥ה זָהָ֖ב מְלֵאָ֥ה קְטֹֽרֶת׃פַּ֣ר אֶחָ֞ד בֶּן־בָּקָ֗ר אַ֧יִל אֶחָ֛ד כֶּֽבֶשׂ־אֶחָ֥ד בֶּן־שְׁנָת֖וֹ לְעֹלָֽה׃שְׂעִיר־עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּֽאת׃וּלְזֶ֣בַח הַשְּׁלָמִים֮ בָּקָ֣ר שְׁנַיִם֒ אֵילִ֤ם חֲמִשָּׁה֙ עַתֻּדִ֣ים חֲמִשָּׁ֔ה כְּבָשִׂ֥ים בְּנֵי־שָׁנָ֖ה חֲמִשָּׁ֑ה זֶ֛ה קָרְבַּ֥ן אֲבִידָ֖ן בֶּן־גִּדְעֹנִֽי׃בַּיּוֹם֙ הָעֲשִׂירִ֔י נָשִׂ֖יא לִבְנֵ֣י דָ֑ן אֲחִיעֶ֖זֶר בֶּן־עַמִּישַׁדָּֽי׃קָרְבָּנ֞וֹ קַֽעֲרַת־כֶּ֣סֶף אַחַ֗ת שְׁלֹשִׁ֣ים וּמֵאָה֮ מִשְׁקָלָהּ֒ מִזְרָ֤ק אֶחָד֙ כֶּ֔סֶף שִׁבְעִ֥ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ שְׁנֵיהֶ֣ם ׀ מְלֵאִ֗ים סֹ֛לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן לְמִנְחָֽה׃כַּ֥ף אַחַ֛ת עֲשָׂרָ֥ה זָהָ֖ב מְלֵאָ֥ה קְטֹֽרֶתפַּ֣ר אֶחָ֞ד בֶּן־בָּקָ֗ר אַ֧יִל אֶחָ֛ד כֶּֽבֶשׂ־אֶחָ֥ד בֶּן־שְׁנָת֖וֹ לְעֹלָֽה׃שְׂעִיר־עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּֽאת׃וּלְזֶ֣בַח הַשְּׁלָמִים֮ בָּקָ֣ר שְׁנַיִם֒ אֵילִ֤ם חֲמִשָּׁה֙ עַתֻּדִ֣ים חֲמִשָּׁ֔ה כְּבָשִׂ֥ים בְּנֵֽי־שָׁנָ֖ה חֲמִשָּׁ֑ה זֶ֛ה קָרְבַּ֥ן אֲחִיעֶ֖זֶר בֶּן־עַמִּישַׁדָּֽי׃בְּיוֹם֙ עַשְׁתֵּ֣י עָשָׂ֣ר י֔וֹם נָשִׂ֖יא לִבְנֵ֣י אָשֵׁ֑ר פַּגְעִיאֵ֖ל בֶּן־עָכְרָֽן׃קָרְבָּנ֞וֹ קַֽעֲרַת־כֶּ֣סֶף אַחַ֗ת שְׁלֹשִׁ֣ים וּמֵאָה֮ מִשְׁקָלָהּ֒ מִזְרָ֤ק אֶחָד֙ כֶּ֔סֶף שִׁבְעִ֥ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ שְׁנֵיהֶ֣ם ׀ מְלֵאִ֗ים סֹ֛לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן לְמִנְחָֽה׃כַּ֥ף אַחַ֛ת עֲשָׂרָ֥ה זָהָ֖ב מְלֵאָ֥ה קְטֹֽרֶת׃פַּ֣ר אֶחָ֞ד בֶּן־בָּקָ֗ר אַ֧יִל אֶחָ֛ד כֶּֽבֶשׂ־אֶחָ֥ד בֶּן־שְׁנָת֖וֹ לְעֹלָֽה׃שְׂעִיר־עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּֽאת׃וּלְזֶ֣בַח הַשְּׁלָמִים֮ בָּקָ֣ר שְׁנַיִם֒ אֵילִ֤ם חֲמִשָּׁה֙ עַתֻּדִ֣ים חֲמִשָּׁ֔ה כְּבָשִׂ֥ים בְּנֵֽי־שָׁנָ֖ה חֲמִשָּׁ֑ה זֶ֛ה קָרְבַּ֥ן פַּגְעִיאֵ֖ל בֶּן־עָכְרָֽן׃בְּיוֹם֙ שְׁנֵ֣ים עָשָׂ֣ר י֔וֹם נָשִׂ֖יא לִבְנֵ֣י נַפְתָּלִ֑י אֲחִירַ֖ע בֶּן־עֵינָֽן׃קָרְבָּנ֞וֹ קַֽעֲרַת־כֶּ֣סֶף אַחַ֗ת שְׁלֹשִׁ֣ים וּמֵאָה֮ מִשְׁקָלָהּ֒ מִזְרָ֤ק אֶחָד֙ כֶּ֔סֶף שִׁבְעִ֥ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ שְׁנֵיהֶ֣ם ׀ מְלֵאִ֗ים סֹ֛לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן לְמִנְחָֽה׃כַּ֥ף אַחַ֛ת עֲשָׂרָ֥ה זָהָ֖ב מְלֵאָ֥ה קְטֹֽרֶת׃פַּ֣ר אֶחָ֞ד בֶּן־בָּקָ֗ר אַ֧יִל אֶחָ֛ד כֶּֽבֶשׂ־אֶחָ֥ד בֶּן־שְׁנָת֖וֹ לְעֹלָֽה׃שְׂעִיר־עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּֽאת׃וּלְזֶ֣בַח הַשְּׁלָמִים֮ בָּקָ֣ר שְׁנַיִם֒ אֵילִ֤ם חֲמִשָּׁה֙ עַתֻּדִ֣ים חֲמִשָּׁ֔ה כְּבָשִׂ֥ים בְּנֵֽי־שָׁנָ֖ה חֲמִשָּׁ֑ה זֶ֛ה קָרְבַּ֥ן אֲחִירַ֖ע בֶּן־עֵינָֽן׃זֹ֣את ׀ חֲנֻכַּ֣ת הַמִּזְבֵּ֗חַ בְּיוֹם֙ הִמָּשַׁ֣ח אֹת֔וֹ מֵאֵ֖ת נְשִׂיאֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל קַעֲרֹ֨ת כֶּ֜סֶף שְׁתֵּ֣ים עֶשְׂרֵ֗ה מִֽזְרְקֵי־כֶ֙סֶף֙ שְׁנֵ֣ים עָשָׂ֔ר כַּפּ֥וֹת זָהָ֖ב שְׁתֵּ֥ים עֶשְׂרֵֽה׃שְׁלֹשִׁ֣ים וּמֵאָ֗ה הַקְּעָרָ֤ה הָֽאַחַת֙ כֶּ֔סֶף וְשִׁבְעִ֖ים הַמִּזְרָ֣ק הָאֶחָ֑ד כֹּ֚ל כֶּ֣סֶף הַכֵּלִ֔ים אַלְפַּ֥יִם וְאַרְבַּע־מֵא֖וֹת בְּשֶׁ֥קֶל הַקֹּֽדֶשׁ׃כַּפּ֨וֹת זָהָ֤ב שְׁתֵּים־עֶשְׂרֵה֙ מְלֵאֹ֣ת קְטֹ֔רֶת עֲשָׂרָ֧ה עֲשָׂרָ֛ה הַכַּ֖ף בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ כָּל־זְהַ֥ב הַכַּפּ֖וֹת עֶשְׂרִ֥ים וּמֵאָֽה׃כָּל־הַבָּקָ֨ר לָעֹלָ֜ה שְׁנֵ֧ים עָשָׂ֣ר פָּרִ֗ים אֵילִ֤ם שְׁנֵים־עָשָׂר֙ כְּבָשִׂ֧ים בְּנֵֽי־שָׁנָ֛ה שְׁנֵ֥ים עָשָׂ֖ר וּמִנְחָתָ֑ם וּשְׂעִירֵ֥י עִזִּ֛ים שְׁנֵ֥ים עָשָׂ֖ר לְחַטָּֽאת׃וְכֹ֞ל בְּקַ֣ר ׀ זֶ֣בַח הַשְּׁלָמִ֗ים עֶשְׂרִ֣ים וְאַרְבָּעָה֮ פָּרִים֒ אֵילִ֤ם שִׁשִּׁים֙ עַתֻּדִ֣ים שִׁשִּׁ֔ים כְּבָשִׂ֥ים בְּנֵי־שָׁנָ֖ה שִׁשִּׁ֑ים זֹ֚את חֲנֻכַּ֣ת הַמִּזְבֵּ֔חַ אַחֲרֵ֖י הִמָּשַׁ֥ח אֹתֽוֹ׃וּבְבֹ֨א מֹשֶׁ֜ה אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵד֮ לְדַבֵּ֣ר אִתּוֹ֒ וַיִּשְׁמַ֨ע אֶת־הַקּ֜וֹל מִדַּבֵּ֣ר אֵלָ֗יו מֵעַ֤ל הַכַּפֹּ֙רֶת֙ אֲשֶׁר֙ עַל־אֲרֹ֣ן הָעֵדֻ֔ת מִבֵּ֖ין שְׁנֵ֣י הַכְּרֻבִ֑ים וַיְדַבֵּ֖ר אֵלָֽיו׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

ויהי ביום כלות משה וגו' עד סוף הסדר. ויש בזה שאלות: השאלה הא' באמרו ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן. ופרש"י שר"ח ניסן היה וכן הוא דעת הרמב"ן שזה היה ביום השמיני למלואים ויקשה מאד למה נכתבה הפרשה הזאת במקום הזה. והיה ראוי שתכתב למעלה ביום השמיני כי אם היתה חנוכת המזבח בניסן ומנין העם באייר למה נכתב מנין העם קודם חנוכת המזבח. ואם הפרשה הזאת קדמה איך אמר הכתוב בה הם נשיאי המטות הם העומדים על הפקודים כאלו נמנו כבר והנה הדבר בהפך שאחרי כן נמנו כפי דעת החכמים והרבנים האלה: השאלה הב' באמרו ויקריבו נשיאי ישראל וגומר ויביאו את קרבנם שש עגלות צב כי הנה העגלות צב לא היו קרבן ואיך יאמר עליהם שהקריבום לפני השם ואם אמר זה על י"ב הבקר מוליכי העגלות הנה הבקר גם כן לא היו ראוים לקרבן כי מן הבקר זכר תמים יקריבנו לא נקבות גם לא אמר שהיו לזבוח אלא להוליך את העגלות ולא ביאר הכתוב מה נעשה מהמה: השאלה הג' במה שצוה השם למשה קח מאתם כי למה זה נצטרך צווי לקחת מאתם והלא כל אחד מישראל הביאו תרומה ונדבה לה' איש מן הבא בידו ולא הוצרך יתברך לצוות למשה שיקח מאתם כי לכבוד המקדש התנדבו ואחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים וכל שכן הנשיאים ראשי בני ישראל המה: השאלה הד' איך קרא הכתוב לקרבנות הנשיאים קרבנות המזבח כי השם ההוא לא יפול אלא על הקרבנות שנקרבו ראשונה על המזבח. וכבר הקריבו אהרן ובניו ביום השמיני למלואים עגל בן בקר לחטאת ואיל לעולם. וגם בני ישראל הקריבו אז שנאמר ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר עזים לחטאת ועגל וכבש בני שנה תמימים לעולה. ושור ואיל לשלמים לזבוח לפני ה' ומנחה בלולה בשמן. והיא היתה חנוכת המזבח לא קרבנות הנשיאים שהקריבו אחר כן: השאלה הה' למה זה צוה השם נשיא אחד ליום יקריבו את קרבנם לחנוכת המזבח. ואם כלם יחד הביאו קרבנם למה לא יהיו נקרבים יחד כלם ביום אחד. והנה ביום השמיני הקריבו יחד כל בני ישראל קרבנם וכ"ש הנשיאים כלם וביום הכפרים היו מקריבים הקהל כלו כאחד ולא כל שבט בפני עצמי כ"ש שהכתוב אומר זאת חנוכת המזבח ביום המשח אותו מאת נשיאי ישראל מורה שכלם הקריבו יחד קרבנותיהם: השאלה הו' בעצמות קרבנם. ראשונה שהיו מקריבים קטרת והנה הקטרת היה נעשה במקדש ואיש אשר יעשה כמוה להריח בה ונכרת וגומר וא"כ הקריבו שעיר עזים לחטאת שידוע שאין חטאת בקרבן יחיד והנשיאים האלו יחידים היו וכל אחד מקריב קרבנו ואיך א"כ הקריבו חטאת בהיותם יחידים: השאלה הז' מה היה שכל הנשיאים הקריבו לחנוכת המזבח קרבן שוה ומתדמה מבלי פחות ויתר כאחד מהם על האחרים כי הנה כל זה היה בנדבה ואיך היה אפשר שיהיו לבם בנדבותם שוה בכלם וכן שהשוו בעוני ובעושר מבלי חלוף כי זה באמת לא יתכן להמצא ובנדבת העם נתחלפו מאד זה מזה: השאלה הח' למה זכר הכתוב כאן קרבן כל אחד מהנשיאים בפרטיות הענינים בהיות קרבנם שוים מבלי חלוף כלל והיה די בשיאמר בראשון מהם זה קרבן נחשון בן עמינדב דרך משל ואחר כך דבר יום ביומו וכן הקריב פלוני ביום פלוני לא שיכתוב דבר אחד י"ב פעמים שהוא כפל מופלג ודבר זר מאד: השאלה הט' באמרו בסוף הסדר ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפורת וגו' כי הנה הפסוק הזה סותר למה שארז"ל שלכל הדברות ולכל אמירות ולכל הצווים קדמה קריאה לשון חיבה ושבנין אב לכלן הוא ויקרא אל משה וידבר ה' אליו שהפסוק הזה מורה על חליפו שבכל עת שהיה רוצה לשמוע הקול האלהי הזה בא אל אהל מועד ושומע הדבור ולא היה אם כן הדבר תלוי בקריאה גם קבלו שהיה משה רבינו ע"ה מנבא בכל עת שירצה ואם לא היה מנבא אלא כשיקראהו לא היה מנבא בעת שירצה: השאלה הי' באמרו ובבא משה אל אהל מיעד לדבר אתו וישמע את הקול שמורה שבאהל מועד שהוא ההיכל היה שומע את הקול לא לפני לפנים וחז"ל קיימו שאהרן היה באל יבא ואין משה באל יבא כי משה היה בא לפני לפנים בכל עת לשמוע הקול האלהי והכתוב הזה מורה שאין הדבר כן שלא היה נכנס מבית לפרוכת לקדש הקדשים כי אם אל אהל מועד בלבד ושם היה שימע את הקול. וידוע ששם היה נכנס בכל עת גם אהרן ובניו להטיב את הנרות ולהקטיר את הקטרת בבקר ובערב ואיך אמרו אם כן שאהרן בבל יבא ואין משה בבל יבא וכפי הפסוק אבאר עוד שני הספקות. והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות האלה כלם: ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן וגו' עד סוף הסדר. רחוק היא אצלי שתהיה חנוכת המזבח הנזכרת כאן ביום ר"ח ניסן כשהוקם המשכן כשהתחילו שבעת ימי המלואים וגם לא ביום השמיני למלואים כדברי הרמב"ן מהטענות אשר נזכרו בשאלה הראשונה בפרשה הזאת. אבל אחשוב שכאשר הוקם המשכן שהיה בחדש הראשון מיד התחילו ימי המלואים לאהרן ולבניו ובשבעת ימים מלאו את ידם והקריבו את קרבנה וקרבן העם ביום השמיני וכל שאר ימי החדש ההוא הראשון נתעסק משם במשיחת המשכן והכלים והמזבח וכליו ושאר הדברים הצריכים למקדש. ובראשון לחדש השני צוה השם למשה על מנין העם ונקבו בשמות הנשיאים שהיו בכל שבט ושבט בשעת המנין ואחרי שנמנה העם לשבטיו וכן הלוים ונתמנו הנשיאים ראו הנשיאים ההם שהיה דבר הגון שהם יתחילו להקריב קרבנות קודם כל שאר יחידי ישראל ומזה הצד קרא את קרבנם חנוכת המזבח לא מפני שהיה קרבנם הראשון שנקרב שמה לא מן הכהנים ולא מעדת בני ישראל אלא בבחינת יחידי הצבור שהיו עתידין להקריב קרבנותיהם וזבחיהם על מזבח השם שאלה להיותם נשיאים יקריבו ראשונה קודם שיקריב כל יחיד מישראל את קרבנותיו והם יהיו מחנכים את המזבח בקרבנות היחידים. גם ראו הנשיאים לעשות זה להתפלל אל השם על שבטיהם שכן ירבו וכן יפרוצו ויוסיף השם עליהם כהם אלף פעמים ומזה למדו שרי האלפים ושרי המאות שהלכו למלחמה במדין לומר למשה עבדיך נשאו את ראש אנשי המלחמה אשר בידינו ולא נפקד ממנו איש ונקרב את קרבן ה' הנה אם כן עשו הנשיאים כאן קודם המלחמה מה שעשו שם אחריה. והיה אם בן חנוכת המזבח וקרבן הנשיאים אחרי מנין העם ומתיחס אליו. והותרה השאלה הא'. ואמנם אמרו וימשחם ויקדש אותם אפשר לפרשו כמו שכתב הרמב"ן וימשחם לקדש אותם ונכון גם כן לפרש וימשחם ויקדש אותם על המזבח ועל כליו או ששב אל אהרן ואל בניו הנזכרים למעלה. ואמנם אמרו ויקריבו נשיאי ישראל ויקריבו את קרבנה כתב הרמב"ן שבעבור היות העגלות לצורך הקרבנות נקראו קרבן וכמוהו ונקרב את קרבן ה' איש אשר מצא כלי זהב. ויותר נכון לפרש שלא אמר ויקריבו נשיאי ישראל וגו' ויביאו את קרבנה על העגלות כי אם על הזהב והכסף והמנחה והקטורת וכן על הבהמות שהביאו להקריב על גבי המזבח והוא אשר קרא קרבן להיותם דברים נקרבים לגבוה לצורך המשכן וכדי שיביאו קרבנם יחד הביאו אותו בשש עגלות צב שהיו טעונות ונושאות את קרבנם ולא היתה אם כן כונת הכתוב שיקריבו העגלות אלא שיקריבו את קרבנם והביאו אותה בשש עגלות צב רוצה לומר מכוסים ויפים כמביא דורון לפני מלך רב. וי"מ צב על הבהמות המושכים את העגלות שהיו צבים והם שורים גדולים כמו בצבים ובפרדים. והנה צוה יתברך למשה קח מאתם לפי שלא היה דעת הנשיאים להקריב אלא מה שהיה בתוך העגלות כי חשבו שהעגלות לא יהיו לרצון לפניו יתברך. והשם צוה למשה שגם העגלות יקח מידם עם כל אשר בתוכם כי היו העגלות הכרחיות לעבודת המקדש אף ע"פ שלא היו ראויות לקרבן אבל שיחלקם ללוים איש כפי עבודתו ר"ל לבני גרשום כפי קלות משאם מהיריעות ולבני מררי כפי כובד משאם מהקרשים והאדנים. ולכך משה לא נתן מהעגלות לבני קהת לפי שעבודת הקדש עליהם בכתף ישאו לא בעגלות והותרו במה שפירשתי השאלות הב' והג' והד'. והנה אמר ויקריבו הנשיאים את חנוכת המזבח ביום המשח אותו וחזר לומר מיד ויקריבו הנשיאים את קרבנם לפני המזבח שיראה דבור כפול להגיד שהנשיאים הקריבו ראשונה את חנוכת המזבח שהיא העגלות ומה שבתוכם. ואמר ביום המשח אותו רוצה לומר מיד כשנשלמה משיחתו וקדושתו של משכן כי מלת ביום אינו מורה על פרטיות הזמן ביום ההוא אלא על המשכותו כמו ביום בחרי בישראל ביום בא גוג וכמוהו רבים. כי א"א שיהיה המשכן וכליו והמזבח וכל כליו נמשחים ביום אחד. יאמר שהקריבו שש העגלות ומה שבתוכם לחנוכת המזבח באותו זמן שנמשח שהיה בסוף חדש ניסן והתחלת חדש אייר. וכאשר ראו הנשיאים שצוה למשה שיקח מאתם העגלות ושנתן אותם משה לבני גרשום ולבני מררי שמחו מאד ומיד השתדלו להוציא הדברים שהיו בעגלות ולהורידם משם כדי להקריבם בפני עצמם בסדר ראוי מבלי העגלות והיה דעתם להקריב כלם את קרבנם יחד ביום אחד וזהו אמרו שנית ויקריבו הנשיאים את קרבנם לפני המזבח שהיה זה כשהורידוהו מהעגלות. ואז צוה השם למשה נשיא אחד ליום נשיא אחד ליום יקריבו את קרבנה. רוצה לומר ולא בבת אחת כלם כאשר חשבו לעשות. והיה זה לפי שבהיות הכל נקרב בבת אחת יחשבו הרואים שהיה זה קרבן הקהל כלו ולפי שהנשיאי' מעצמם ומממונם התנדבו כל זה ולא גבו ממנו דבר משבטיהם כמו שאמרו חז"ל לכן צוה השם שיקריב נשיא אחד ליום כדי לפרסם כבודו ונדיבותו ולכן נאמר בסוף כל אחד מהם זה קרבן פלוני להגיד שהיה משלו ולא משבטו. וגם שמהבדל הימים יודע מה הקריב כל אחד מהנשיאים מה שלא יודע בהיות קרבנם אחד ומחובר יחד וגם צוה בזה מהני שהיו המלואים לאהרן ולבניו שבעת ימים ובכל יום מהם היו מקריבים בשוה לכן צוה ית' שמלואי הנשיאים יהיו ג"כ בימים רבים כמשפט הכהנים לא כלם ביום א' והותרה בזה השאלה הה'. ובמדרש אמרו (במ"ר פ' יג) ביום הראשון מהו הראשון מלמד שאחד בשבת היה נמצאת אומר י"ב עטרות נטל אותו היום. ראשון לבריאת עולה. ראשון לכהונה. ראשון לנשיאים. ראשון לשכינה דכתיב ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. ראשון לעבודה. ראשון לברכת כהנים. ראשון למחיצת מחנה שכינה. ראשון לראשי חדשים. ראשון לאיסור במות. ראשון לשחיטת צפון. ראשון לאכילת קדשים. ראשון לירידת אש. ונראה מזה שהיה דעתם כדברי רש"י (ויקרא ט) והרמב"ן שהיתה הקרבת הנשיאים בר"ח ניסן וביום השמיני למלואים. אבל כפי הפשט מה שכתבתי הוא היותר נכון: ואמנם בענין קרבנם והתר השאלות הו' והז' והח'. יש מהמפרשים שלחצו בזה כ"כ שכתבו שהנשיאים נצטוו מהקב"ה להביא הקרבן הזה כמ"ש ויאמר ה' אל משה. קח מאתם ופרשו ויאמר ה' וכבר אמר וכן נשיא אחד ליום גזרת מלך היתה ולכן כל אחד הביא שעיר עזים לחטאתואין חטאת באה בנדבה. ועוד כי אלו היו כל הקרבנות האלו נדבות איך הושוו כלם בנדבתם מבלי תוספת ולא חסרון. ולבות בני אדם מתחלפים בנדבות מאד אך היתה מצות השם למלאת ידי הנשיאים להיותם מהיום ההוא והלאה ממונים ממלאים ידיהם בנשיאותם כמו שעשו משה ואהרן ובניו לכהונה בשבעת ימי המלואים. וכן הלוים הובדלו מעדת בני ישראל תחת כל בכור ע"י קרבן פר חטאת ופר לעולה שכל אלו היו מצוה לחנוך. אבל אין דבר מזה נכון בעיני כי הנה הכהנים היו צריכים למלואים לפי שכהונתם היתה חק עולם להם ולזרעם אחריהם. וכן הלוים היתה בחירתם להם ולזרעם עד עולם. אבל הנשיאים שלא נתמנה נשיאותם אלא בחייהם לא היו צריכים למלואים. אבל אמתת הענין הזה הוא שאלה הנשיאים נועצו לב יחדיו שכיון שנתמנו נשיאים על שבטיהם יקריבו קרבן לה' שהוא יישר ארחותם ולא תארע תקלה על ידם וחפץ ה' בידם יצלח. ומפני שהיתה העדה כלם קדושים ובתוכם ה' והנשיאים היו כלם אנשים ראשים בני ישראל המה שוים במעלתם במה שכלם היו נשיאים לשבטים ולכן הסכימו בינם לבין עצמם שיביאו כלם קרבן שוה כדי שלא יפול ביניהם לא קנאה ולא גאוה והתפארות שזה פעמים רבות מביא מדנים בין אחים. וכמו שנראה מענין קין והבל במה שהקריבו ממנחותיהם שלהיות מנחת הבל מבכורות צאנו ומחלביהם ומנחת קין פחותה מפרי האדמה קרה להם מה שקרה ומפני זה התחכמו נשיאי ישראל להביא כל אחד מהם קרבן שוה לחבירו כאלו היו כלם כאיש אחד ולב אחד ולכך היו רוצים גם כן להקריב קרבנם יחד כדי שלא יהיה ביניהם כבודות וגאוות הקדימה והאיחור. וגם לבטל סדר ההבאה שזה הביא קרבנו יותר בכבוד מזה בחרו לשלוח נדבתם בבת אחת בשש עגלות צב עגלה אחת לשני הנשיאים ושור או צב אחד לנשיא ובזה נשתוו בעניניהם באהבה וחבה. והנה בחרו להקריב קערת כסף ולא היו אלו הקערות שעשה בצלאל לשלחן כי אותן היו של זהב ואלה היו קערות כסף לתשמישי הקרבנות לרחוץ בהם הבשר הקרב והכרעים וכן המזרקות האלה היו לתשמיש אחר כגון להשקות בהם בהמות הקדשים בעזרה וכיוצא בהם. והיו באים שניהם רוצה לומר הקערה והמזרק מלאים מסולת בלולה בשמן למנחה. ואין המלט מלפרש המנחה הזאת על מנחת העולה כי אח"ז יאמר הכתוב כלל הדברים הנקרבים. ואמר כל הבקר וגו' ומנחתם וגו'. הרי שביאר שהביאו עם העולות והמנחות הראויות אליהן וקצר הכתוב בזכרונם. כי בידוע שיביאו גם כן בתוך המנחה הלבונה ויין כנסכה. והיה כף אחת משקלה עשרה זהב מלאה קטורת. ואתה חמצא בנדבת המשכן שהנשיאים הביאו שמן למאור ולשמן המשחה וקטורת הסמים. ומזה נראה שהאנשים השלמים האלה בעת נדבת המשכן התנדבו הבשמים כמות שהם עתה כשנתמנו נשיאים הביאו קטורת מרוקח וממולח. ומפני שעשוהו למקדש לא נחשב להם לעון. והתבאר מזה שקרבן הנשיאי' הי' בנדבה מרוחם הטוב ולכן הביאו נדבתם מכל מיני המורכבים. כי הנה מהמתכות הביאו כסף וזהב שהם היותר נכבדים מהמתכות כלם. ומהדוממים הביאו אבני השוהם והמלואים שהם הדוממים היותר נכבדים. ומסוג הצומח הביאו הבשמים שהם היותר יקרים שבצומחים והסלת והשמן ויין לנסך. ומסוג החי הביאו היותר נבחרים מהם פרים ואלים וכבשים ושעירי עזים. וגם בחרו ממיני הקרבנות העולה שהיא להדבק באלהים כלה כליל לגבוה והחטאת כי הם היו נשיאים. והכחוב אומר (ויקרא ד' כב) אשר נשיא יחטא והיה מביא כל אחד על חטאתו אם חטא שעיר עזים והיה החטאת חלקו למזבח וחלקו לכהנים. והשלמים לשמחה כדין חנוך המלכים וכמו שכתוב ויזבח שור ומריא. והיה בשלמים חלק למזבח וחלק לכהני ה' וחלק לבעלים. הנה התבאר מזה כלו כמה מהחכמה היתה בקרבן הנשיאם וסדורו. ולמה היו כל קרבנותיהם שוים שהיה זה מהם עצה יעוצה כדי שלא יהיה ביניהם לא קנאה ולא תחרות. וכן אמרו בספרי מלמד שכשם ששוו כלם בעצה אחת כן הושוו בזכות ומפני זה עצמו הוצרך הכתוב להגיד בכל יום ויום קרבן כל נשיא ונשיא ולא נסתפק לומר שהיו כלם כקרבן נחשון שזכר בראשונה וכתב הרמב"ן שלא עשה הכתוב כן כי יהיה זה כבוד גדול לנחשון וקצור מכבוד שאר הנשיאים ונכון הוא. אבל יותר נכון אצלי מה שזכרתי שבאה התורה להעיד שהיה קרבן הקטן שבנשיאים גדול ורם ורב כקרבן הנכבד שבה'. כי כל מה שהיה בקרבן נחשון נשיא שבט יהודה היה בנשיא שבט נפתלי או אשר יען וביען בקרבן קטון וגדול שם הוא בשוה. והותרו במה שפירשתי השאלות הו' והז' והח'. והנה נזכרו קרבנותיהם כפי הסדור שהיו נוסעים דגליהם בראשונה נשיא יהודה ואחריו יששכר וזבולון וכן השאר כלם על סדר הדגלים. והנה אמר הכתוב בכל אחד מהנשיאים פלוני נשיא לבני פלוני זולתי בנחשון שלא נאמר בו נשיא לבני יהודה כפי הפשט להיות נחשון נודע לנשיא ומי כמוהו בכל העם. ובמדרש אמרו (במדבר ר' פ' י"ד) שאמר הכתוב זה קרבן נחשון שהוא הקריב משלו ולא גבה ממנו כלומר משבטו. זה קרבן נחשון. זה הקריב קטורת ואין היחיד מביא קטורת נדבה. זה מביא חטאת ולא חטא ואין היחיד מביא חטאת אם לא חטא. זה קרבן יחיד דוחה את השבת ואין קרבן יחיד דוחה אח השבת. עוד אמרו שם למה נאמר בנחשון וקרבנו ובכל שאר הנשיאי' נאמר קרבנו בלא וא"ו. בנחשון כתיב עתודים מלא ובכל שאר הנשיאים כתיב עתדים חסר. אמר רבי יודן מפני שמעלה עליהם הכתוב כאלו כלם הקריבו ביום אחד הראשון לכך נאמר בנחשון וקרבנו. ולמה עתודים מלא בוא"ו כנגד ששה מלכים צדיקים שיצאו מחלציו של נחשון בבית דוד. והם דוד ושלמה אסא יהושפט חזקיהו יאשיהו. ועל דרך הפשט אמר בנחשון וקרבנו להודיע שעם היות נחשון שר גדול בישראל הנה לענין הקרבן הושוה לשאר הנשיאים ולכך אמר וקרבנו כאלו אמר וגם קרבנו לא היה דבר יותר מזה זהו אצלי דרך הפשט בכל זה: ובמדבר סיני רבה (שם) דרשו וקרבנו באופן אחר אמרו קערת כסף אחת מה ראו הנשיאים להקריב קרבנוחיהם בענין הזה רבנן אמרי אע"פ שקרבן שוה הקריבו כלם על דברים גדולים הקריבום. וכל אחד ואחד הקריב לפי דעתו וכן דרש רבי שמעון מה ת"ל מאת נשיאי ישראל מלמד שהם התנדבו מעצמם ונמצא קרבן כלם שוה בערכם במספרם במשקלם. רצו בזה שכל אחד מהם התעורר מעצמו להקריב הדברים האלה שזכר הכתוב כפי כוונתו לרמוז בדרוש שהיה בדעתו ונמצאו כלם שוים בקרבנות ובנדבות ומתחלפים בכוונות הנרמזות בהם. וביארו שנחשון הקריב על סדר המלוכה שיהיה בשבט יהודה כמו שהמליכו יעקב אביהם שנאמר גור אריה יהודה. וכן הוא אומר כי יהודה גבר באחיו. והיה מסורת ביד חכמי שבט יהודה וגדוליהם מיעקב אבינו כל מה שעתיד להיות באותו שבט עד ימות המשיח. והקערה והמזרק הקריב נחשון כנגד מלכי בית דוד שהיו עתידין לצאת מנחשון. ובפרט שלמה בתחלה מלך משיח בסוף. ששניהם יהיו מולכים בים וביבשה ולכך היתה הקערה כדמות הים המקיף את העולם וכן כתב בשלמה והוא רודה בכל עבר הנהר ואומר ושמתי בים ידו ובנהרות ימינו. ובמלך המשיח כתיב וירד מים עד ים ומנהר עד אפסי ארץ. והמזרק היה כנגד היבשה שהארץ נעשית ככדור והיתה הקערה ק"ל משקלה לפי שהקב"ה מיום הג' מיצירת העולם למקוה המים קרא ימים וימים עולה בחשבונו מאה. ושלמה עשה כנגדו בבנין הבית ים לטבול בו הכהנים שהיה בסבובו שלשים אמה כמו שכתוב הרי שימים בחשבונו ועם סבוב הים היו עולים אל שלשים ומאה. ואמנם המזרק היה במשקלו כנגד שבעים אומר ושבעים לשונות שבארץ ועל כלם מלך שלמה וימלוך מלך המשיח. שניהם מלאים ששניהם יהיו מלאים מדורונות ומנחות שהיו האומות מביאים להם סלת כמא דתימר המסולאים בפז. בלולה בשמן כמא דתימא טוב שם משמן טוב ששמם הטוב יוצא בכל העולם ולמה היו של כסף משום כסף נבחר לשון צדיק. כף אחת עשרה זהב כנגד עשרה דורות מפרץ ועד דוד. כף אחת כלם צדיקים גמורים הרי מלאה קטורת שמעשיהם נעימים כריח הקטורת. פר אחד כנגד אברהם. איל אחד כנגד יצחק שנעקד האיל במקומו. כבש אחד כנגד יעקב שנאמר בו והכשבים הפריד יעקב. ושעיר עזים אחד לחטאת כנגד יהודה שהביא לאביו כתונת הפסים של יוסף שהטבילו בדם השעיר. ולזבח השלמים בקר שנים אלו דוד ושלמה שהתחילו במלכות. לשלמים שהיו ישראל בשלום בימיהם. אילים חמשה עתדים חמשה כבשים בני שנה חמשה הרי ט"ו כנגד ט"ו מלכים שהיו מן רחבעם עד צדקיהו מלך בן מלך. זה קרבן נחשון כשראה הקב"ה שהקריב נחשון על שלשלת המלוכה. התחיל מקלס אותו זה קרבן נחשון וכך דרשו בנשיא יששכר שהקריב על התורה ודרשו עליו כל קרבנו וכן דרשו בנשיא זבולון שהקריב על השותפות שהיה לו עם יששכר אחיו לקרא בתורה. ועל זה דרשו כל קרבנו וכן דרשו בנשיא ראובן שהקריב על מה שהציל ראובן שהציל את יוסף שלא המיתוהו אחיו וכן דרשו כל קרבנו. וכן דרשו בנשיא שבט שמעון שהקריב על סדר המשכן ועל זה דרשו כל קרבנו וכן דרשו נשיא גד שהקריב על נשואי עמרם ועניני בניו ביציאת מצרים ועל זה דרשו כל קרבנו. וכן דרשו בנשיא אפרים שהקריב על הקדימה שהקדים יעקב את אפרים לפני מנשה ולברכת יוסף ודרשו על זה קרבנו באופן צח ונאה מאד. וכן דרשו בנשיא בני מנשה שהקריב כנגד יעקב שהסיר הבכורה מראובן ונתנה ליוסף ועל זה דרשו קרבנו באופן נאה מאד. וכן דרשו בנשיא בני בנימין שהקריבו לזכרון בני רחל וזרעם ועל זה דרשו קרבנו. וכן דרשו בנשיא בני דן שהקריב קרבנו כנגד שמשין שהיה משבטו ועל זה דרשו כל קרבנו וכן דרשו בנשיא בני אשר שהקריב על הבחירם שבחר הקב"ה בישראל כמ"ש אשרי תבחר ותקרב ועל זה דרשו קרבנו כלו. וכן דרשו בנשיא נפתלי שהקריב כנגד האבות והאהמות לפי שנפתלי כבד את אביו יותר מכל שאר בניו ועל זה דרשו קרבנו. והם כלם דרכים צחים מסכימים לספורי התורה והנביאים. והנה לא זכרתים פה בפרטיותם מיראת האריכות כי הם מאמרים ארוכים מאד יעויין משם כי יש בהם חכמה רבה. והכלל העולה לדעתם שכל אחד מהנשיאים עשה קרבנו כפי כוונתו חלוקה מכוונת שאר הנשיאים ונמצאו הקרבנות שוים והכוונות מתחלפות. אמנם ר' פנחס בן יאיר סבר שהנשיאים כלם כיונו כוונה אחת ורמז אחד בקרבנות והוא כנגד הדורות שהיו מאדם הראשון עד המשכן. ודרש קערת כסף כנגד אדם הראשון שהיה עקרו של בני אדם והיו שנותיו תת"קל כמנין קערת כסף. ולפי שנתנה לו תורה שנקראת כסף צרוף בעליל לארץ היה קערת כסף. אחת אמר כנגד חוה שנבראת ממנו. ק"ל משקלה כנגד ק"ל שנה שפירשה מאדם ובסוף הוליד את שת. מזרק אחד כנגד נח שנזרק מדור המבול. כסף שהיה צדיק תמים. וניתן לו תורה ומצוות שנקראת כסף. שבעים שקל כנגד שבעים לשון שיצאו ממנו. ד"א כנגד ע' שנים שחיה תרח כשהוליד את אברהם ד"א כנגד ע' שנים שהסיר הקב"ה משנותיו של אדם ונתנם לדוד שהרי היה לו לאדם לחיות אלף שנים שנאמר כי ביום אכלך ממנו מות תמות ויומו של הקב"ה אלף שנים שניהם מלאים אדם ונח ששניהם היו מלאים מצוות הוי סלת בלולה בשמן. כף אחת עשרה זהב כנגד עשרה מאמרות שנברא העולם בהם וכנגד עשר ספירות בלימה וכנגד עשרה דורות שהיו מאדם ועד נח וכנגד עשרה דורות שהיו מנח ועד אברהם. פר אחד כנגד וישלחו את נערי בני ישראל ויעלו עולות. איל כנגד המלואים למשה היתה למנה. כבש אחד כנגד את הכבש אחד תעשה בבקר. ושעיר עזים כנגד שעיר המשתלח שנושא את עונות בני ישראל. ד"א פר אחד הרי כאן ג' מיני עולה כנגד שמים וארץ וים וכנגדם נתברכו האבות אברהם יצחק ויעקב והרביתי את זרעך ככוכבי השמים. ושמתי את זרעך כעפר הארץ. וכחול אשר על שפת הים. ולזבח השלמים בקר שנים. כנגד ב' מזבחות שבנה יעקב אחד בבית אל ואחד בבאר שבע. אילים חמשה כנגד איתני עולם חמשה בני זרח זמרי והימן ואיתן וכלכל ודרדע. עתודים חמשה כנגד המזבח ארכו חמש אמות. ד"א כנגד ה' הרגשות וה' מורגשות שבאדם קערות כסף י"ב ומה צורך לכלול הקרבנות והנדבה כאחד לומר לך שמעלה הכתיב על כל נשיא מהם כאלו הקריב כל זה משלו. ולמה הכל י"ב כנגד י"ב מזלות וכנגד י"ב חדשי השנה וכנגד י"ב שבטי' וי"ב נשיאים וי"ב מנהיגים בנפש וי"ב חלות לחם הפנים שעל השלחן כל כסף הכלים אלפים וארבע מאות בשקל הקדש משנברא העולם עד שהיה משה בן ל"ב שנה שהתחיל להורות לישראל במצרים היו אלפים וארבע מאות שנה ליצירת העולם. כפות זהב י"ב ומשקלם ק"כ כנגד ימי מרע"ה. פרים כנגד המלכים. אילים כנגד הנשיאים. שעירי עזים כנגד הרוזנים סגנים ופחות. כבשים כנגד הפקידים ושלישי' והכרתי והפלתי פרים של זבח השלמים כ"ד כנגד כ"ד ספרי הקדש וכ"ד משמרו'. אילים ששים עתודים ששים כנגד ישראל שהיו ששים רבוא וכנגד ס' הממלכות וכנגד ששים עיר כל חבל ארגוב ויצחק בן ששים שנה וכנגד ששים אותיות שבברכת כהני'. והיה קרבן כל נשיא מהשלמים ט"ו כנגד פסוק יברכך ה' וישמרך שיש בו ט"ו אותיות. וכל מין ומין היה חמשה כנגד חמש אותיות שיתר כל פסוק מברכת כהנים על חבירו כיצד פסוק יברכך יש בו ט"ו אותיות ופסוק יאר יש בו עשרים אותיות ופסוק ישא יש בו כ"ה אותיות. ולפי שחותם ברכת כהנים הוא וישם לך שלום לכך בקרבן הנשיאים שלמים באחרונים. הראיתיך בעיניך דרכי הדרש בכונות הנשיאים בקרבנותיהם. למען הודיעך שכל דבריהם מתוקים מדבש ונופת צופים. ושהשאלות הו' והז' והח' יותרו ג"כ כפי דרכם ובעבור זאת הארכתי בזכרונם פה. ותשלומם הלא הוא במדרש רבה כמו שזכרתי: ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול מדבר אליו וגו'. כבר זכרתי בשאלות שהפסוק הזה יראה ממנו הכחש' שני כללים קיימו וקבלו חז"ל. הא' שהם אמרו לכל הדברות וכל האמירות ולכל הצווים קדמה קריאה ובנין אב לכלם ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד וגו' שראשונה קראו ואח"כ דבר אתו. אבל הכתוב הזה מעיד על חלופו באמרו ובבא משה אל אהל מועד וישמע את הקול מדבר אליו מורה שבכל עת שהיה משה רוצה לשמוע הקול האלהי היה בא אל אוהל מועד ומיד הוא שומע את הקול. ולא היה א"כ הדבר תלוי בקריאה אלא ברצון משה לבא שמה. וכן קבלו שמשה היה מנבא בכל עת שירצה ואם לא היה מנבא אלא כאשר יקראהו לא היה מנבא בכל עת שירצה. והראיה שהביאו מפסוק ויקרא אל משה אינה ראיה כי שם היה זה מפני שאז הוקם המשכן ויכס הענן את אהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן ולא יכול משה לבא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן וכבוד ה'. ומפני זה הוצרך יתברך בפעם ההוא לקרא אל משה לדבר אתו מאהל מועד מפני שלא הי' יכול הוא מעצמו לבא שמה. לא שיהיה זה בנין אב לכל הדברות ולכל האמירות ולכל הצוויים שתקדם להם קריאה והכלל השני הוא מה שקבלו שהיה אהרן בבל יבא ואין משה בבל יבא ר"ל שמה שצוה יתברך לאהרן שלא יבא בכל עת אל הקדש מבית לפרוכת אל פני הכפורת אשר על הארון לא היה נכלל משה בזה. כי משה היה בא שמה בכל עת לשמוע הקול האלהי. אבל הכתוב הזה מורה שמשה לא היה נכנס מבין לפרוכת אל קדש הקדשים כי הוא היה בא בלבד אל אהל מועד ושם היה שומע את הקול שהיה יוצא מלפני לפנים מעל הכפורת מבין שני הכרובים לא שיכנס משה רבינו שמה ולא שיעמוד לפני הכפורת אשר על הארון לשמוע את הקול וכן כתב הרלב"ג בפירושו שמרע"ה בהיותו באהל מועד היה שם שומע את הקול שהיה יוצא מלפני לפנים. ואהל מועד הוא ההיכל אשר שם השלחן והמנורה ומזבח הקטורת וכמו שהיה נכנס שם משה כן היה נכנס שם אהרן ובניו גם כן להטיב את הנרות בבקר ובערב ולהקטיר את הקטורת בשעות ההם ולערוך הלחם על השלחן בזמנו ומה הוא א"כ הצווי והאזהרה מלא יבא בכל עת אל הקדש שאמרו שאהרן בבל יבא ואין משה בבל יבא והוא באמת סתירה רבה לדבריהם בקבלתם. אבל כשיובנו דבריהם על מתכונתם יובנו הספקות האלה. וזה שהקריאה שאמרו שקדמה בכל הדברות אינה שיקרא השם אל משה בהיותו במחנה או באהלו הפרטי ויאמר לו עלה אלי ההרה או לך אל אהל מועד ושם אדבר אליך כי זה הרי הוא דבור וצווי בפני עצמו ויצטרך לו שתקדם קריאה אחרת וכן קריאה לקריאה ואין לדבר סוף ותכלית. אבל כיוונו שבכל דבור וצווי שידבר או יצוה השם למשה היה התחלת הדברים בקריאת שמו כאלו תאמר משה דבר אל בני ישראל או משה דבר אל אהרן וכיוצא בו שכל אמירה ודבור וצווי היתה התחלתו בקריאת שם משה לכך אמרו שהוא לשון חבה כי לאהבתו אותו יקראהו בשמו והנה אם כן משה היה מנבא בכל עת שירצה כי היא בבואו אל אהל מועד מיד בא אליו הקול לדבר אתו. אבל באותו דבור או אמירה או צווי היתה הקריאה והוא זכרון שם משה לחבבו ועשו בנין אב מן ויקרא אל משה על דרך האסמכתא. ואמנם הכלל השני אין בו ג"כ סתירה לפי שלא בא הכתוב הזה להודיע באיזה מקום הי' עומד משה כשהיה שומע את הקול אלא להגיד שהיה שומע קול נבואתו משהי' נכנס באהל מועד שכולל ההיכל וקדש הקדשים לא במקום אחר חוץ משם כי גם בהיותו בחצר המשכן לא היה שומע הקול אלא בבואו אל אהל מועד לדבר אתו הש"י היה שומע את הקול מדבר אליו מעל הכפורת מבין שני הכרובים כי היה משה נכנס שמה ושומע אותו קול שהיה מדבר אליו משם ותמונה לא היה רואה זולתי קול. ואם לא היה משה נכנס שמה לא היה משיג שיוצא הקול הדובר בו מעל הכפורת מבין שני הכרובים כי אולי הי' הדבור יוצא מצד אחר אבל משה בבואו אל אהל מועד לשמוע הקול היה רואה אותו קול יוצא מעל הכפורת מבין שני הכרובים לפי שהוא היה בקדש הקדשים שמה כאילו היה הקול ההוא מדבר אתו פנים בפנים במקום ההוא וכמו שנאמר לו על זה ונועדתי לך שם ודברתי. וכבר יורה על זה אמרו וידבר ה' אליו מאהל מועד ולא אמר באהל מועד. ומזה למדו חז"ל שהיה הקול נפסק ולא היה יוצא מאהל מועד. ודרשו עוד מאהל מועד יכול מכל האהל ת"ל מבין שני הכרובים. הנה התבאר שאין הכוונה באמרו ובבא משה אל אהל מועד וישמע את הקול שהיה שומע הקול שמה אלא שעד אותו מקום היה שומע הקול ונפסק אבל עצם הדבור לפני לפנים היה במקום שלא היה נכנס אלא משה לבדו. ולכך נאמר עוד בסוף הדברים וידבר אליו ר"ל שמשה היה שומע הדבור משנכנס באהל מועד. אבל הכהנים הבאים שמה לא היו שומעים אותו. והותרו בזה השאלות הט' והי'. ונשאר עתה לבאר מה היה הקול הזה שהיה שומע שם אדון הנביאים. והרב המורה יחשוב שלא היה קול מוחש אלא השגה נבואיית עליונה ואין ראוי לקבלו כי הנה במעמד הר סיני נאמר והאלהים יעננו בקול וישראל כלו במעמד ההוא שמעו קול אלהים מדבר מתוך האש: אבל הרב יאמר שהקול ששמעו ישראל בסיני היה קול נברא מבלי חתוך אותיות מפני שלא היו כלם הם מוכנים לנבואה. אמנם משם שהיתה מעלתו בנבואה על כל הנביאים למה תהיה ע"י קול. ואם אמרנו שהיה קול נברא מתחדש בדמיון משם תתחייב שתהיה נבואתו ע"י הכח המדמה והו' בהפך מה שקבל הרב. וזה הספק עצמו מתחייב במראה המשכן בצורה מוחשת שהראהו ית' בהר כל המוחשת ההן חמריות ולא היו מגדר נבואת משה ומדרגתו אבל אמתת הדבר הזה הוא שכבר מצאנו קול בנביאים למעוט מדרגתם כקול שבא אל שמואל טרם ידע את ה'. ומצאנו ג"כ במרע"ה השגת קול מוחש וראיית צורות. שהם כלם השגות חושיות אבל לא היו במרע"ה מפני גסותו וחמריותו אלא לצורך הדבר המושג והוא כי כאשר יצוה ית' למשם על מלאכת המשכן כדי שיקבל משה ציור הדברים ההם לצוות על עשייתם כפי אמתתם הראה לו הקב"ה כל מעשה המשכן בצורה מוחשת כדי שיצוייר הדבר ההוא בנפשו של משה בשלמותו וכן יצוה אותו לאומנים לעשותו כי היו הדברים הנראים בחוש הראות מצויירים בנפש יותר מהנשמעים בדבר שפתי'. וכן כשהיה השם מדבר אליו הדברים שיכתוב משה בתורה מהספורים והמצוות והיה כדי שיהיו נכתבים הדברים ההם באותו אופן עצמו שיצאו מפי הגבורה הוצרך ית' להשמיעם למשה בקול מוחש כדי שאותם המלות והדברים בעצמם ובלשונם שישמע באזניו יכתוב על ספר תורה כמעתיק מספר קדמון. הנה א"כ ראה הצורות המוחשות ממלאכת המשכן בהר ושמע את הקול מעל הכפורת שהם השגות מוחשו' לצורך הדברים עצמם עם היות המושג בתכלית הרוחניות. ורש"י כתב וישמע את הקול מדבר אליו כמו מתדבר כבודו של מעלה לומר כן מדבר בינו לבין עצמו ומשם שומע מאליו. ויראה מדברי הרב שנטה לדעת הרב המורה שלא היה משה שומע קול מוחש אלא השגה נבואיית עליונה. שהיה משיג משם הסדור האלהי אשר בו יתברך והוא אמרו מדבר בינו לבין עצמו ומשה שומע מאליו. אבל רש"י לא כן יחשוב ולבבו לא כן ידמה כי לא יכחיש פשט הכתוב וישמע את הקול ומה הכבוד של מעלה בזה אף כי הוא עצמו פי' כאן (במדבר ז') וישמע את הקול יכול קול נמוך ת"ל את הקול הקול שנדבר עמו בסיני וכאשר היה מגיע לפתח היה נפסק ולא היה יוצא חוץ לאהל ומדברי חז"ל הוא. הרי לך מבואר שמודה הרב במציאות הקול המוחש: אבל היתה כוונתו שאלו אמר הכתוב מדבר בשו"א תחת המ"ם היה מורה שבבא משה היה הקול מדבר קודם בואו שמה ואין זה כבודו של מעלה שיהיה מדבר ואדם אין לשמוע ויהיה בכלל נדרשתי ללא שאלוני נמצאתי ללא בקשוני ושע"כ אמר הכתוב מדבר בחיר"ק תחת המ"ם שהו' מההתפעל שיהיה מדבר בינו לבין עצמו ומשם בא ושמע מאליו אבל לא יכחיש רש"י שהיה שם שמיעת קול מוחש. ועכ"ז אודיעך שאין דבריו בזה נכונים כי אין מדבר בחיר"ק מתפעל אבל הוא פועל ע"ד מספר מקצר ובנביא יחזקאל נאמר ואראם ואפול על פני ואשמע קול מדבר. ותבא בי רוח ותעמידני על רגלי ואשמע מדבר אלי והוא בחיר"ק. הרי לך מבואר שמדבר בשו"א בא שמה כמו מדבר בחיר"ק לפי שהכוונה בשניהם שם אחד. וכבר יורה אל אמתת זה אמרו כאן ואשמע את הקול מדבר אליו. ואם היה מדבר בינו לבין עצמו כמו שפירשו לא היה לו לומר אליו והיה ראוי שיאמר מדבר בלבד. וגם יקשה לו אמרו בסוף הפסוק וידבר אליו מורה שאליו היה הדבור לא בינו לבין עצמו ולכך אין ראוי לנו שנסיר הפסוק מפשוטו כי הוא האמת המסכים מכל צד:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך