כי יהיה זב יכול זב מכל מקום יהא טמא ת"ל מבשרו ולא כל בשרו אחר שחלק הכתוב בין בשר לבשר זכיתי לדין טמא בזב וטמא בזב' מה זבה ממקום שהיא מטמא' טומאת נדה קלה מטמאה טומאת זיבה חמורה אף הזב ממקום שמטמא טומאת קרי קלה מטמא טומאת זיבה חמורה. בתורת כהנים והכי פירושא יכול זב מכל מקום ואפילו הזב מפיו ומחוטמו ומאזנו יהא טמא דהא קרא סתמא כתיב כי יהיה זב מבשרו מכל מקום שהוא זב תלמוד לומר מבשרו מקצת בשרו ולא מכל בשרו ועדיין לא ידענו אי זהו הבשר שהזב ממנו טמא שמטמא בזיבתו לפיכך חזר ואמר אחר שחלק הכתוב בין בשר לבשר מעתה זכיתי לדין זה שכתב אחר זה טמא בזב וטמא בזבה כו' שממנו יודע שהוא הזב מפי אמתו אבל אלו לא חלק הכתוב בין בשר לבשר לא זכיתי לדין זה משום דאיכא למפרך מה לזבה שכן אינה מטמאה בשלש ראיותיה להיות זבה גדולה להזקק ז' נקיים וקרבן אלא כשהיו ראיותיה בשלשה ימים כדנפקא לן מקרא דימים רבים ימים שנים רבים שלשה אבל אם היו ביום אחד או בשני ימים אינה אלא זבה קטנה ואינה טעונה לא שבעה נקיים ולא קרבן אלא שומרת יום כנגד יום ולערב טובלת ומשמשת עם בעל' וכיון שהקל לה הכתיב בזה דין הוא שיקל לה גם כן שלא יהא הזב מכל בשר' מטמא אלא הזב מהבשר שממנו זב דם נדותה תאמר בזב שהחמיר עליו הכתוב שאפילו אם היו שלש ראיותיו ביום אחד טמא כדכתיב בזובו רר את זובו ותניא בתורת כהנים זובו רר זוב מלמד שהוא מטמא בשלש ראיות וכתיב זאת תהיה טומאתו בזובו ותניא בתורת כהנים טומאתו בזובו בזובו היא תלויה ואינה תלויה בימים אלמא אפילו היו שלש ראיותיו ביום אחד טמא וכיון שהחמיר עליו הכתוב בזה יותר מן הזבה דין הוא שיחמיר עליו גם כן בענין זה שיהיה הזב מכל בשרו מטמא אפילו רוקו וכיחו וניעו אבל מאחר שחלק הכתוב בו בין בשר לבשר שהזב ממקצת בשרו בלבד טמא ולא מכל שאר בשרו הרי כבר נתבטלה הפירכא וזכינו לעשות זה הדין להודיע הבשר שהזב ממנו טמא אי זהו דהשתא אהני קרא ואהני דינא אהני קרא דאי לאו קרא לא הוה מצינן למילף מדינא שהבשר שהזב ממנו מטמא הוא הבשר שזב ממנו הקרי בלבד ולא שאר בשרו משום דהוה פרכינן כדלעיל ואהני דינא דאי לא דינא לא הוה ידעינן אי זהו אותו המקצת מהבשר שהזב ממנו מטמא אם הוא אמתו או חוטמו או פיו או אזנו ומה שאמר טומאת נדה קלה פירוש שאינה צריכה ז' נקיים ולא קרבן וטומאת זיבה חמורה שצריכה ז' נקיים וקרבן טומאת קרי קלה שהוא טומאת ערב בלבד וטומאת זיבה חמורה שהוא טומאת שבעה וקרבן וא"ת כיון דילפינן מדינא דאותו בשר שהזב ממנו טמא הוא פי האמה יהא גם הדם הזב ממנו טמא כבר אמרו זה בתורת כהנים יכול הדם היוצא מן האמה שלו יהא טמא תלמוד לומר הוא הוא טמא ואין הדם היוצא מן האמה שלו טמא ואם תאמר אי הכי נימא נמי הוא טמא ואין מימי רגליו טמאים כבר תרצו בתורת כהנים עליך אמר קרא וזאת לרבות מימי רגליו דהוה ליה למימר זאת תהיה טומאתו מאי וזאת לרבות מימי רגליו לטומאה ואם תאמר ומה ראית לרבויי מימי רגליו מוי"ו דוזאת ולמעוטי דם ממלת הוא אימא איפכא כבר תרצו בפרק דם נדה אמר רבי יוחנן משם רבי שמעון בן יוחאי כרוקו מה רוקו מתעגל ויוצא וחוזר ונבלע אף כל שהוא מתעגל ויוצא וחוזר ונבלע יצא דם שאינו מתעגל ויוצא פירש הרוק הוא מתאסף הרבה כאחת ואחר כך יוצא וחוזר ונבלע כשאינו מוציאו אף כל כגון סילון של מימי רגלים אבל דם אינו מתעגל ויוצא דמכי אתי קמא קמא נפיק והדר פריך ונילף מזובו מה זובו שאינו מתעגל ויוצא וטמא אף דם שאינו מתעגל ויוצא יהא טמא ומשני אמר רבא מזובו ליכא למילף שכן גורם טומאה לאחרים פירוש שהוא הגורם טומאת הזב לטומאת ממנו כל אלו ודין הוא שיהא טמא אף על פי שאינו מתעגל ויוצא תאמר בדם היוצא מאמתו:
זובו טמא למד על הטפה שהיא מטמאה. בת"כ ומייתי לה בפרק דם הנדה פירוש שלא תאמר זב דוקא הוא דטמא כדכתיב איש איש כי יהיה זב מבשרו טמא הוא אבל זב עצמו שהיא הטפה הזבה ממנו לא יהא הנוגע בו טמא תלמוד לומר זובו טמא שאף הטפה עצמה מטמאה ואם תאמר למה לי קרא ק"ו הוא ומה הזב שאין טומאתו אלא מהזב טמא זב גופו דגורם את הטומאה לא כל שכן כבר תרצו בת"כ דאי לאו קרא ה"א שעיר המשתלח יוכיח שגורם טומאה והרי הוא טהור אף אתה אל תתמה על הזב שאע"פ שגורם את הטומאה לא יהא טמא תלמוד לומר זובו טמא למד על הזב שהוא טמא:
זוב דומה למי בצק של שעורים ודחוי ודומה ללובן ביצה המוזרת. בפ' יוצא דופן ופרש"י דחוי כלומר מתמקמק ונפרד ואינו קשור:
ומדרשו מנה הכתוב שתים וקראו טמא שנאמר זב מבשרו זובו טמא הוא ומנה הכתוב שלש וקראו טמא שנאמר טומאתו בזובו רר בשרו את זובו או החתים בשרו מזובו טומאתו הוא הא כיצד שתים לטומאה והשלישית מזקיקתו לקרבן. ובפרק קמא דמגלה שנינו אין בין זב הרואה שתי ראיות לרואה שלש אלא קרבן ודייקי בגמרא הא לעניין טומאת משכב ומושב וספירת שבעה זה וזה שוים מנא הני מילי דתניא רבי סימאי אומר מנה הכתוב שתים וקראו טמא שלש וקראו טמא הא כיצד שתים לטומאה שלש אף לקרבן פירוש בשתי ראיות הוא זב גמור לטמא במשא ולטמא משכב ומושב ולהיות טעון ספירת שבעה ובשלש הוי זב גמור אף לקרבן אבל בראייה ראשונה לא הוי טמא משום זב לטמא במשא ולטמא משכב ומושב אלא הרי הוא כרואה שכבת זרע שאין אותה ראייה מטמאה במשא אלא במגע בלבד ואם תאמר למה לי קרא דמנה שתים וקראו טמא אי לאשמעינן דמטמא במשא ומטמא משכב ומושב ק"ו הוא ומה זבה שאינה סופרת שבעה לשתי ראיות מטמאה משכב ומושב בשתי ראיות זב שהוא סופר שבעה לשתי ראיות כדכתיב וכי יטהר הזב מזובו וספר לו שבעת ימים ותניא בתורת כהנים מקצת זובו וספר לו להביא את שראה שתי ראיו' שיטעון ספירת ז' אינו דין שיטמא משכב ומושב בשתי ראיות כבר תרצו בת"כ דאי מהכא איכא למפרך מה לזבה שהיא מטמאה משכב ומושב בראייה אחת תאמר בזב שאינו מטמא משכב ומושב בראייה אחת והואיל ואינו מטמא משכב ומושב בראייה אחת לא יטמא משכב ומושב בשתי ראיות לפיכך מנה הכתוב שתים וקראו טמא ללמד שבשתי ראיות הוא זב גמור לטמא במשא ולטמא משכב ומושב אבל בתורת כהנים מפיק לה מקרא דמזובו דכתיב בתריה כל המשכב אשר ישכב עליו הזב יטמא וגו' ודרשו מזובו מקצת זובו מטמא משכב ומושב להביא את שראה שתי ראיות שיטמא משכב ומושב:
כל המשכב הראוי למשכב יכול אפילו מיוחד למלאכה אחרת ת"ל אשר ישכב אשר שכב לא נאמר אלא אשר ישכב המיוחד תמיד לכך יצא זה שאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו. פירוש הראוי למשכב לאפוקי מחצלת של קנים ושל חלף וכיוצא בה שהקנים והחלף שהוא מין עשב קשה הן קשין לשכיבה שאינם עשוים אלא למחיצה או לסיכוך שאם לא נגע בו טהור יכול אפילו מיוחד למלאכה אחרת פירוש כיון דראוי לשכיבה בעינן יכול אף על פי שהוא מיוחד למלאכה אחרת כיון שראוי לשכב עליו כגון הדף של נחתומין ועריבה גדולה שהנדו' שוכבות בתוכה יהא מטמא משום משכב תלמוד לומר אשר ישכב אשר שכב לא נאמר אלא אשר ישכב שיהא מיוחד תמיד שישכב בו יצאו אלו שאומרין לו עמוד ונעשה מלאכתנו והא דלא קאמר יצא זה שאינו מיוחד לשכיבה כפי מה שפתח בו תחלה יכול אפילו מיוחד למלאכה אחרת אבל פתח במיוחד וסיים באומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו הוא משום דאי הוה מסיים בה כפי מה שפתח יצא זה שאינו מיוחד לשכיבה הוה קשיא ליה מהסגוס והרדיד שהן מיוחדין למלאכה אחרת ואע"פ כן כיון דחזי לשכיבה מטמאין משום משכב כדכתיב וכל המשכב ותניא בת"כ כל המשכב ריבה את אלו שאע"פ שאינן מיוחדין לשכיבה טמאין משום משכב לפיכך סיים בו יצא זה שאומרין לו עמוד ונעשה מלאכתנו כלומר שא"א בעת שהוא משתמש בו למלאכה אחרת שיהיה שוכב עליו אלא צריך שיאמרו לו קום ונעשה בו מלאכתנו דהיינו כמו הדף של נחתומין ועריבה גדולה אבל הסגוס שהוא מלבוש עב והרדיד שהוא יותר דק כמו לקחו את רדידי מעל' שהן מיוחדין ללבישה ובעת שהוא משתמש בהן למלאכתן האחרת שהוא הלבישה חזו ג"כ לשכיבה שהרי שוכב עמהן בעודן עליו ואינן כמו העריבה והדף של נחתומים שצריכים לקום משכיבתן כדי להשתמש בהן למלאכתן לא יצאו מידי משכב וטמאין משום משכב וכן שנינו בתורת כהנים אשר ישכב עליו יכול אפי' שכב על העדינה פיר' כסוי הבור והדלת ת"ל משכב אוציא את אלו ולא אוציא את מחצלת של קנים ושל חלף ת"ל משכב משכב מיוחד אין לי אלא המטה והכר מניין לרבות הסגוס והרדיד החלוק והטלת כו' תלמיד לומר כל המשכב ריבה יכול שאני מרבה הסרוד שהוא כלי שעורכין עליו החלות של לחם והדף של נחתומין שהוא עשוי להניח עליו הככרות עד שיכניסם לתנור והעריבה גדולה שהנדות שוכבות בתוכה תלמוד לומר אשר ישכב עליו המיוחד לשכיבה לא שאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו ומה ראית לרבות את אלו ולהוציא את אלו אחר שריבה הכתוב ומיעט מרבה אני את אלו שהן משמשין שכיבה עם מלאכתן ומוציא את אלו שאינן משמשין שכיבה עם מלאכתן:
אשר ישב ישב לא נאמר אלא ישב במיוחד תמיד לכך. גם בזה צריך לומר יצא זה שאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו אלא שרש"י ז"ל סמך על מה שפירש על השכיבה ולא הוצרך לפרש פה וכן שנינו בתורת כהנים:
ואיש אשר יגע במשכבו למד על המשכב שחמור מן המגע שזה נעשה אב הטומאה לטמא אדם לטמא בגדים והמגע שאינו משכב אינו אלא ולד הטומאה ואינו מטמא אלא אוכלין ומשקין. פי' דקאמר אשר יגע במשכבו דוקא המשכב המיוחד לשכיבה הוא אב הטומאה ומטמא אד' הנוגע בו לטמא בגדים כדכתי' ביה יכבס בגדיו ורחץ במי' אבל דבר אחר שאינו מיוחד למשכב אינו אב הטומאה לטמא אדם הנוגע בו לטמא בגדים אלא שהוא ולד ראשון בלבד ובשעת חבורו מטמא כלי שטף במגעו אבל לא אד' ולא כלי חרס ולאחר פרישותו אינו מטמא אלא אוכלין ומשקין בלבד וזה שכתב רש"י למד על המשכב שחמור מן המגע פירוש מן המגע שאינו של משכב שהמשכב שנגע בו הזב הוא אב הטומאה ומטמא אדם לטמא בגדים שעליו אבל דבר אחר שנגע בו הזב אינו אלא ולד הטומאה ואינו מטמא אלא אוכלין ומשקין בלבד אבל בתורת כהנים לא דרשו מן המקרא הזה אלא אדם הנוגע במשכב מטמא בגדים ואין משכב הנוג' במשכב מטמא בגדי' דדייק ממלת איש אשר יגע ולא משכב אשר יגע אבל הא דרשא דרש"י ז"ל דרשי לה בת"כ מקרא דכל המשכב אשר ישכב עליו הזב יטמא המשכב מיטמא מתחת הזב לטמא אדם ולטמא בגדים שעליו ואין אדם שמתחת הזב מיטמא לטמא אדם לטמא בגדים שעליו משום דמהכא משמע טפי לומר למד על המשכב שהוא חמור מן המגע שאינו משכב משום דהאי קרא מיירי בטומאת משכב אבל קרא דאיש אשר יגע במשכבו לאו בטומאת משכב קמיירי אלא בטומאת הנוגע בו ואף על גב דמינה משמע שהמשכב אב הטומאה ולפיכך מטמא את האדם הנוגע בו מכל מקום גופא דקרא בטומאת הנוגע בו קמיירי ואין ראוי לומר עליו למד על המשכב שחמור מן המגע אבל רש"י ז"ל בחר להוציא המדרש הזה מקרא דואיש אשר יגע במשכבו משום דמהאי קרא נפקא שאדם הנוגע במשכבו מיטמא לטמא בגדים שעליו ולא מן המקרא דכל המשכב דאילו מקרא דכל המשכב לא משמע אלא טומאה בלבד ואף ע"ג דקרא דואיש אשר יגע בטומאת נוגע קמיירי ולא בטומאת משכב מ"מ מינה משמע דמשכב אב הטומא' הוא ולפיכך מטמא אדם:
והיושב על הכלי אפי' לא נגע ואפי' י' כלים זה ע"ג זה כולן מטמאין משום מושב. כדתניא בתורת כהנים אין לי אלא בזמן שהוא יושב עליו ונוגע בו מניין לעשר מושבות זו על גב זו ואפילו על גבי אבן מוסמא ת"ל והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב יטמא מקום שהזב יושב ומטמא ישב הטהור ויטמא אין לי אלא בזמן שהוא יושב עליו הזב שם מניין לעשות ריקם כמלא ת"ל כלי לעשות ריקם כמלא והכי פירוש' אין לי שהטהור שישב על מושב הזב שיהא טמא אלא בזמן שאין שום דבר מבדיל בינו ובין המושב שאז הוא נוגע בו מניין שאפילו היו בין המושב ובין הטהור היושב עליו עשר מושבת מבדילות בינו לבין מושב הזב שיהא טמא ולא כשהמבדיל בינו לבין מושב הזב מושבות וכלים שהן מקבלין טומא' בלבד אלא אפילו אם היתה אבן מוסמא ומסודרת גבוהה מעל הקרקע ותחתיה מושב הזב וישב הטהור על האבן שאינה מקבלת טומאה והיא מפסקת בינו לבין מושב הזב שתחתי' שג"כ יהיה הטהור היושב עליה טמא כאילו יושב על מושב הזב ת"ל והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב יטמא השוה הכתוב הטהור היושב לזב היושב שבכל מקום שהזב יושב ומטמא הטהור יושב ומיטמא וכיון שהמקום שהזב יושב ומטמ' הוא המקום שאפילו היו בינו ובין המושב כמה מושבות מבדילות ואפילו היה המבדיל אבן מוסמא דלאו בת קבולי טומאה היא טמא גם הטהור עצמו כאילו ישב על המושב של זב ונגע בו וזב גופיה דמטמא ליה למושב אע"פ שמבדילין בינו לבין המושב כמה מושבות ואפילו אבן מוסמא דלאו בת קבולי טומאה היא מנין ילפי לה מקראי בת"כ הדר אמר אין לי שבכל מקום שהזב יושב ומטמא הטהור יושב ומיטמא אלא בזמן שהזב והטהור יושבין יחד במקום אחד מניין לעשות ריקם כמלא פירוש לעשות הטהור היושב על המקום שישב בו הזב והלך ונשאר מקומו ריקם שכמו שהוא מטמא אף על פי שיש כמה מבדילין בינו לבין המושב כך הטהור מיטמא אע"פ שיש כמה מבדילין בינו לבין המושב תלמוד לומר כלי לעשות ריק' כמלא פירוש אילו אמר הכתוב והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב ה"א בעוד שהזב יושב עליו השתא דכתיב על הכלי אשר ישב משמע דאשר ישב לפרושי לכלי הוא דאתא כאילו אמר אי זה הוא אותו שישב עליו הזב לא שנא בעוד שהזב יושב עליו שהוא מלא לא שנא לאחר שנסתלק והלך לו שהוא ריקם אם ישב עליו הטהור עולה טומאתו של מושב הזב ומטמאתו אף על פי שיש כמה מפסיקי' בינו לבין הטהור היוש' עליו ואע"פ שהמפסיקין ההם לאו בר קבולי טומאה נינהו:
וכן במשכב. פירוש שאם שכב הטהור על אבן מוסמא והיה תחת אבן משכבו של זב הרי הוא טמא אף על פי דקא מפסיק ביניהו האבן דלאו בת קבולי טומאה היא ואף על גב דגבי מושבו של זב בלבד הוא דכתיב כדנפקא לן מקרא דעל הכלי אשר ישב עליו הזב כדלעיל מיהו מינה ילפינן אף למשכב כיון דמושב ומשכב שוו בחומר מגען לטמא בגדים ומרכב חלוק מגעו ממשאו שמשאו מטמא בגדים ומגעו אינו מטמא בגדים חדא מילתא נינהו כדמשמע מההיא דת"כ שאחר ששנה דין הטהור היושב על הכלי אשר ישב עליו הזב ומרבה אפילו י' מושבות זו על גב זו ואפילו על גבי אבן מוסמא הטהור היושב עליו טמא פתח ואמר אין לי אלא משכב מרכב מניין ולא הוה ליה למיתניה אלא אין לי אלא מושב מרכב מניין דהא במושב קמשתעי אלא משום דמשכב ומושב שוו בחומר מגען לטמא בגדים מש"כ במרכב כחד חשיב להו ולפיכך שנה אין לי אלא משכב במקום אין לי אלא מושב וכן כתב הרמב"ם בפ' ו' מהלכות מטמאי משכב ומושב שהמשכב והמושב אחד הוא לפיכך אני אומר בכל מקום משכב לבד וה"ה למושב:
וכי ירוק הזב בטהור ונגע בו או נשאו שהרוק מטמא במשא. כדתניא בתורת כהנים ומייתי לה במסכת נדה בפרק דם נדה וכי ירוק יכול אף על פי שלא נגע תלמוד לומר בטהור עד שיגע בטהור אין לי אלא רוקו כיחו וניעו ומי האף שלו מניין תלמוד לומר וכי ירוק וי"ו דריש ומתמה בגמרא יכול אף על פי שלא נגע מהיכא תיתי סלק' דעתך אמינא נילף רוק רוק מיבמה מה התם אף על גב דלא נגע קא משמע לן ואימר הני מילי במגע אבל במשא לא פירוש הני מילי במגע סלקא דעתך אמינא נילף רוק רוק מיבמה קא משמע לן אלא במשא מהי תיתי ומשני מידי דהוי אשרץ פירוש הוה אמינא כמו שהשרץ מטמא במגע ולא במשא אף זה במגע ולא במשא קא משמע לן אמר ריש לקיש תנא דבי רבי ישמעאל אמר קר' בטהור מה שביד טהור פירו' אי במגע בלבד מטמא הוי ליה למכתב והנוגע ברוק הזב יכבס בגדיו מאי וכי ירוק הזב בטהור במה שביד הטהור שאם היה תופס שום דבר בידו והגיע הרוק על אותו דבר ונמצא שהוא נושא אותו אמר רחמנא וכבס בגדיו ומשום הכי כתב רש"י ז"ל ונגע בו דלא תימא אף על פי שלא נגע בו דומיא דיבמה והדר כתב או נשאו דלא תימא במגע בלבד דומיא דשרץ:
וכל המרכב אע"פ שלא ישב עליו כגון התפוס של סרגל שקורין ארצו"ן מטמ' משום מרכב והאוכף שקורין אלוו"ש טמא משום מושב. פירוש סרג"ל שיל"א שהיא עשויה מעור או מבגד מלא מוכין וכל דבר רך כדי שינוחו מגבותיו כשרוכב עליו ופירוש תפוס של סרגל הוא העץ שלפני הסרגל ושל אחריו המחזיקין את הרוכב מלהחלק לפניו או לאחריו ונקרא מרכב ולא מושב מפני שאינן ראויים לישיבה אלא להסמך עליו בעת שהוא רוכב על הסרגל וזהו שהזב מטמא אותו טומאת מרכב בישיבתו עליו או ברכיבתו עליו או בעמידתו עליו או בהסמכו עליו או בשכיבתו עליו להיו' טומאת מגעו חלוק ממשאו שהנוגע בו אינו טעו' כבוס בגדי' והנושא אותו טעון כיבוס בגדים אבל גוף הסרגל עצמו שהוא האוכף הזב מטמא אותו טומאת מושב בישיבתו עליו או ברכיבתו עליו או בעמידתו עליו או בהסמכו עליו או בשכיבתו עליו ואין טומאת מגעו של זה חלוק ממשאו שהנוגע בו והנושא אותו שניהן טעונין כבוס בגדים שזהו ההבדל שבין מרכב למושב כדלעיל אבל הרכיבה והישיבה והעמידה והסמיכה כולן שוות שאיזו שעשה מכל אלו החמשה מטמאים טומאת מושב להיות מגעו שוה למשאו שיהיו טעונין כבוס בגדים ובמרכב אי זה שעשה מכל אלו החמשה אינו מטמא אלא טומאת מרכב שמגעו חלוק ממשאו שבמגעו אינו טעון כבוס בגדים ובמשאו טעון כבוס בגדים וזהו שכתב רש"י וכל המרכב אע"פ שלא ישב פירוש אע"פ שלא רכב דלא תימא אשר ירכב עליו כתיב דוקא כשרכב אבל אם לא רכב אע"פ שעמד עליו או שכב עליו או נשען עליו לא לפיכך הוצרך לומר דירכב עליו דקר' לאו דוקא אלא אפילו לא רכב עליו אלא שעמד עליו או נשען עליו בלבד כיון שהוא דורס מה שתחתיו מדרסו מטמא כאילו רכב עליו והא דנקט בלישניה אף על פי שלא ישב עליו במקום אף על פי שלא רכב עליו הוא מפני שכל רכיבה ישיבה היא ורצה לכלול בזה הרכיב' והישיבה לומר שאף על פי שלא רכב עליו ולא ישב עליו אלא שנשע' עליו או עמד עליו או שרכב עליו טמא מפני שכל אלו מדרס הן ומטמא בכולן כאילו רכב עליו ונגע' בו אפי' עשרה משכבות זו על גב זו ואפי' על גבי אבן מוסמא שאינו נוגע בו וגם שאין המפסקת בינו לבין המרכב בת קבולי טומאה כדכתיב וכל המרכב אשר ירכב ותניא בתורת כהנים אין לי אלא בזמן שהוא רוכ' עליו ונוגע בו מניין לעשר מרכבות זה על גב זה אפי' על גבי אבן מוסמא ת"ל כל המרכב אשר ירכב עליו הזב יטמא עד שינשא רובו עליו דממלת כל הוציא לרבות כל המרכבות כולן אפי' ק' זו על גב זו שיהיו טמאו' ומעליו הזב הוציא שיהא כל הזב עליו ורובו ככולו אבל אם לא נשא רובו עליו אלא מקצתו לא:
וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו של זב. לא של מרכב הסמוך לו כדתניא בת"כ וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו תחתיו של זב יכול תחתיו של מרכב ודין הוא ומה אם הזב החמור לא טמא כלי שטף אלא במגע מרכב הקל אינו דין שלא יטמא כלי שטף אלא במגע הא מה אני מקיים וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו תחתיו של זב והכי פירושא דהאי תחתיו אזב קאי לומר שאם נגע אדם באותו מרכב שהיה תחתיו של זב יטמא ואינו טעון כבוס בגדי' יכול האי תחתיו לא קאי אזב אלא אמרכב לומר שכל הכלים שהיו תחת המרכב אע"פ שלא נגע בהן לבד שנשא המרכב עליהן יהיו טמאין ודין הוא שלא נאמר כן או ודין הוא בתמיהה וכי דין הוא זה אם הזב החמור לא טמא כלי שטף אלא במגע כדתנן במסכת זבין גבי כל שהזב נושא עליו טהור חוץ מן הראוי למשכב ולמושב והאד' מרכב הקל אינו דין שלא יטמא כלי שטף אלא במגע א"כ איך יתכן לומר דקרא דהנוגע בכל אשר תחתיו יטמא דמשמע שהיה תחתיו בלבד אע"פ שלא נגע בו שיהיה טמא ומטמ' הנוגע בו אבל בפרק בנות כותיים אמרו עליונו של זב מנ"ל דכתיב והנוגע בכל אשר יהיה תחתיו יטמא מאי תחתיו אילימא תחתיו דזב מכל אשר יגע במשכבו נפקא אלא הנוגע בכל אשר יהיה הזב תחתיו ומאי ניהו עליונו של זב ותרצו התוספו' בזה דגירס' זו משבשתא היא וצריך לגרוס עליונו של זב מנ"ל דכתי' והנוגע בכל אשר יהיה תחתיו יטמא עד הערב והנוש' נמי יטמא ומאי ניהו נישא מ"ט והנישא כתיב נתקו הכתוב מטומאה חמורה לטומאה קלה והכי פירושא והנוג' בכל אשר יהיה תחתיו במרכב מיירי כדמוקי לה בתורת כהנים ומדכתיב והנשא חסר בלא וי"ו שהוא עליונו של זב וקאי ארישא דקרא דכתי' ביה יטמא ולא כתיב ביה כבוס בגדים למדנו שהנוגע במרכב הזב יטמא וכן הנישא דהיינו עליונו של זב נתקו הכתוב מטומאה שלאחריו שטעון כבוס בגדים לטומאה שלפניו שאינו טעון כבוס בגדים ותהיה מלת והנושא אותם משמשת לינשא כפי המסורת ולנושא כפי המקרא ולפי המסורת קאי אדלעיל מיניה דכתיב ביה יטמא בלא כבוס בגדים ולפי המקרא קאי על שאחריו דכתיב ביה יכבס בגדיו וזה שנדרש למסורת לעליונו של זב אינו אלא דרך אסמכתא בעלמא והוא מדרבנן ומה שאמרו נתקו הכתוב לאו דוקא ומכאן למדנו שהנוגע במרכב טמא ואינו טעון כיבוס בגדי' מש"כ בנוגע במשכב דכתיב ביה ואיש אשר יגע במשכבו יכבס בגדיו וזהו שאמרו רז"ל חומר במשכב מבמרכב:
וידיו לא שטף במים בעוד שלא טבל מטומאתו. ואזב קאי ולא על הנוגע בו לומר שקודם שטבל הרי הוא טמא וטעון כבוס בגדים דא"כ לא ה"ל למכתב אלא וכל אשר יגע בו הזב וכבס בגדיו ורחץ במים כדכתיב בכל הטמאים ומסתמא בקודם שטבל קמיירי ועוד כיון דכתי' וידיו לא שטף במים טמא וטעון כבוס בגדי' מסתמ' למדנו שכאשר יטבול יהיה טהור ולמה חזר וכתב ורחץ במים אלא עכ"ל דקרא דוידיו לא שטף אזב קאי לומר שכל זמן שלא טבל אע"פ שפבק מזיבתו וספר לו ז' נקיים מטמא בכל טומאותיו וכך היא שנויה בתורת כהנים מניין לעשות אחר ספרו של זב כימי גמרו תלמוד לומר וידיו לא שטף במים אפילו אחר מאה שנה:
וזה שהוצי' הכתוב טביל' גופו של זב בלשון שטיפת ידים ללמדך שאין בית הסתרי' טעון ביאת מים אלא האבר הגלוי כמו הידי'. כדתניא בתורת כהנים וידיו לא שטף במים מה מ"ל לפי שנאמר ורחץ בשרו במים יכול אף בית הסתרים ת"ל וידיו מה ידיו בנראה אף כל בשרו בנראה פירוש מה תלמוד בא ללמד אם לטהר כל גופו בשטיפת ידיו בלבד הא בשטיפת ידיו בלבד אינו נטהר עד שיטבול כל גופו כדכתיב ורחץ את כל בשרו במים וטהר אלא להכי נכתב ידיו לדמות כל גופו לידיו מה ידיו כו' פרט לבית הסתרי' כגון תוך פיו ופי האשה שלמט' ותוך הקמטים דלא בעי ביאת מים דאע"ג דלא על בהו מיא לא חיישינן וטהור והא דאמרינן מעש' וטבלה שפחתו של רבי ונמצא לה עצם בין שיני' והצריכה רבי טבילה שנייה התם משום חציצה היא וכדרבי זירא דאמר כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבתו דבית הסתרים דלא בעו ביאת מים אינו אלא כשראויין לביאת מים דלית בהו דבר החוצץ אבל כשיש בהן דבר חוצץ לא דנהי דביאת מים לא בעינן מקום הראוי לביאת מים בעינן:
וכלי חרס אשר יגע בו הזב יכול אפי' אם נגע בו מאחוריו כו'. כדאיתא בת"כ דתניא וכלי חרס אשר יגע בו הזב יכול אפי' אם נגע בו הזב מאחוריו יהא טמא ודין הוא ומה אם המת החמור אינו מטמא כלי חרס מאחוריו הזב הקל אינו דין שלא יטמא כלי חרס מאחוריו לא אם אמרת במת שאינו עושה משכב ומושב תאמר בזב שהוא עושה משכב ומושב הואיל והוא עושה משכב ומושב יטמא כלי חרס מאחוריו ת"ל כאשר יגע בו ולהלן אומר אשר תבושל בו מה בו האמור להלן מאוירו ומאחר שלמדנו שאינו מטמא אותו אלא מאוירו מת"ל אשר יגע בו מגע שהיא ככולו הוי אומר זה הסטו והכי פירושא וכי דין הוא זה שיטמאנו הזב מאחוריו ומה אם המת החמור דמטמא באהל אינו מטמא כלי חרס מאחוריו דכתיב וכל כלי פתוח אשר אין צמי' פתיל עליו טמא הוא הא יש צמיד פתיל טליו טהור הוא שאינו מקבל טומאה מגבו אלא מתוכו ובכלי חרס מיירי דכתיב וכל כלי פתוח אי זהו הכלי שטומאתו קודמת לפתחו אף על פי שלא נגע בו הוי אומר זה כלי חרס כדכתיב וכל כלי חרס אשר יפול מהם אל תוכו תוכו אף על פי שלא נגע בו הזב הקל שאינו מטמא באהל אינו דין כו' לא אם אמרת במת שאינו מטמא כלי חרס מאחוריו דין הוא מאחר שאינו עושה משכב ומושב שאם היו תחתיו כלים הראויין להיות משכב ומושב ועל גבן אבן מוסמא והמת על גבי האבן אינו מטמא אותן כדאיתא בפר' תינוקת תאמר בזב כו' הואיל והוא עושה כו' יטמא הכלי חרס גם מאחוריו ת"ל בו מה בו האמור להלן מאוירו דאין בשול אלא מתוכו אף כאן מאוירו אף על פי שלא נגע בו דלא שייך הכא לומר אשר יגע בו בתוכו בגוף הכלי עצמו דאם כן אין הנגיעה אלא בו ולא באוירו ואין זה דומיא דבשול חטאת דהוי בו ובאוירו הילכך עכ"ל דאשר יגע בו באוירו הוא דקאמר אף על פי שלא נגע בו ומאחר שלמדנו מג"ש דבו בו שאינו מטמא אותו אלא מאוירו אע"פ שלא נגע בו מת"ל אשר יגע בו מגע שהוא ככולו הוי אומר זה הסטו פי' שנתנדנד והוסט כולו מכח הזב שאין הסט למקצתו אלא בכולו והא דאפקיה קרא להסט בלשון מגע למימרא דהסטו דומיא דמגעו מה מגעו בידיו שהוא מאבראי אף הסטו מאבראי לאפוקי קומטו דזב דאי הוה קנה בקומטו והיסט בו את הטהור טהור מכיון שהסטו לא בא אלא מכח בית הסתרי' שלו דדומיא דמגעו שהוא בידו דהיינו מאבראי בעינן ולא מבית סתריו ולא מצינו בכל התורה כולה שיהא הטמא המסי' את הטהור טמא אף על פי שלא נגע בו ולא נשאו אלא בזב לבדו אבל בשאר כל הטומאות בעינן או משאו או מגעו:
וכי יטהר כשיפסוק מזיבתו. דהיינו טהרת דמים לא טהרת טומאה דהא כתיב בתריה ורחץ במים חיים וטהר וכן שנוי בתורת כהנים וקורא אותו יטהר אף על פי שהוא עומד בטומאתו כל עוד שלא יספור שבעה נקיים ויטבול כמו וישב מצרף ומטהר כסף וטהר את בני לוי ורוח עברה ותטהרם וכן זהב טהור שאינם אלא נקיות וזכוך מהסיג והלאה אף כאן יטהר שיזדכך מידי עפושו היורד מבשרו ולא יזוב עוד דאי אפשר לומר שיטהר ממש מטומאתו ופי' וטהר הבא אחריו שיטהר להבאת קרבנותיו דא"כ מאי וכבס בגדיו ורחץ בשרו במים אחר שכבר נטהר מטומאתו קידם ספירת השבעה:
שבעת ימים לטהרתו שבעת ימים טהורים מטומאת זיבה שלא יראה זב וכולין רצופין. פירוש שאלה הז' ימים צריך שיהיו טהורין מטמאת זיבה לא ז' ימים סתם כנראה מן הכתוב שאם לא יהיו טהורין מזיבה מה טעם וכי יטהר הזב מזובו וספר לו שבעת ימים דמשמע הא אם לא נפסק זיבתו לא יספור אלה הז' ימים והלא אין הפרש בין קודם שנפסק לאחר שנפסק אלא עכ"ל שאלה הז' טהורין מהזיבה הן אחר כך אמר וכולן רצופין שלא יהיו מפוזרין כדתניא בתורת כהנים שבעת ימים יכול בין סמוכין בין מפוזרין ת"ל לטהרתו שתהא טהרתו אחת פירו' דלא חזא זיבה במיצעי אלא שיהיו כל ז' הטהורין סמוכין זה לזה ופירוש מפוזרין דחז' במיצעי ולא סתר להנהו יומי קמאי דלא חזא אלא משלים עד ז' מהני יומי בתראי דלא חזא דהוו להו שבעת ימי טהרה מפוזרין מקצתן קודם שראה ומקצתן אחר שראה ת"ל לטהרתו שתהא טהרתו אחת דהיינו שלא תהא טומאה מפסקת ביניהן ואי חזא במיצעי סתר להו ליומי קמאי והדר מני שבעה מריש' ודוקא היכא דחזא זיבה במיצעי אבל אי חזא קרי לא סתר כולהו קמאי אלא יומו בלבד דכתיב ואשר תצא ממנו שכבת זרע לטמאה בה ודרז"ל לטמא' בה אין לך סתירה אלא כטומאתה החמור בה מה טומאת קרי יום א' כדאיתא בנדה בפרק בתרא:
ורחצו במי' גזרת מלך היא שתטמא האשה בביאה ואין הטעם משום נוגע בשכבת זרע שהרי מגע בית הסתרי' הוא. פי' ומגע בית הסתרים טהור אף בטומאת שכבת זרע כמו בטומאת הזב ואע"ג דטומאת בית הסתרים דטהור מידיו לא שטף הוא דדרשינן לה בתורת כהנים מה ידיו בנראה אף כל בנראה פרט לבית הסתרי' והאי קרא בזב הוא דכתיב מ"מ מדאפקיה להסטו של זב בלשון נגיעה ילפינן נמי לכל הנגיעות דאין מגע בית הסתרי' מטמא כדפי' רש"י בפרק יוצא דופן אי נמי כדכתבו התוספות דמלשון נגיעה דכתיב בכולהו הוא דילפינן לה דסתם נגעה בגלוי משמע והא דאצטריך גבי זב למדרש ליה מידיו ולא נפקא ליה מנגיעה דכתיב ביה בזב משום דההיא נגיעה בהסט קמיירי ולא משמע מינה גלוי כמו מנגיעה ממש לכך דריש ליה מידיו אי נמי מנגיעה דזב דכתיב ביה ידיו דומיא דידיו ילפינן לכל הנגיעות כולן דהוי מאבראי והא דכתיב ורחצו במים דמשמע שאף האשה טמאה וצריכה טבילה אמרו בתור' כהנים ומייתי לה בפרק יוצא דופן מה בא ללמדנו אם לענין נוגע בשכבת זרע הרי כבר אמור למטה או איש אלא מפני שטומאת בית הסתרים הוא וטומאת בית הסתרים אינה מטמא' אלא שגזר' הכתוב היא ופירש"י הא משום טבילה דידיה לא איצטריך דהא כתיב לעיל ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע ורחץ במים ואם ללמד עליה שצריכה טבילה אם נגע בשרה מבחוץ בשכבת זרע כשיצת' ממנו הרי כבר אמור למטה בפרשת אמור או איש אשר תצא אמרינן מניין לנוגע בשכבת זרע ת"ל או איש אלמא מיניה נפקא לן אלא בא ללמדנו שאפילו לא נגע בשרה מבחו' בקרי טמאה מפני טפת תשמיש והוצרך להשמיענו שהיא טמאה דאי לא אשמעינן לא הוה ידעינן לה מפני שהיא טומאת בית הסתרים ואינה מטמאה אלא מפני שגזרת הכתוב היא:
כי תהיה זבה יכול מאחד מכל איברי' ת"ל והיא גלת' את מקור דמיה אינו טמא אלא הדם הבא מן המקור. בת"כ פירש יכול באחד מכל אבריה שאף הדם הזב מפיה או מחוטמה יהא טמא ת"ל את מקור דמיה את דמיה לא נאמר אלא את מקור דמיה לומר לך שאינו טמא אלא הדם הבא מן המקור וכן שנינו בפרק כל היד משל משלו חכמים באשה החדר והעליה והפרוזדור דם החדר טמא נמצא בפרוזדור ספקו טמא שחזקתו מן המקור ופירש רש"י דם החדר טמא והיינו מקור ספקו טמא מספק טמא טומאה ודאית שחזקתו מן המקור במקור מחזקינן ליה ולא אמרינן מעלייה אתי ודמי העלייה טהורין דמפרוזדור לא אתי דם אלא מדמי חדר ודמי העלייה פעמים שהם נכנסים לפרוזדור:
תהיה בנדתה אפי' לא ראתה אלא ראיה ראשונה. כדתניא בתורת כהנים יכול עד שתהא רואה דם כל שבעה ת"ל תהיה אע"פ שאינה רואה דתהיה יתירא הוא למדרש מינה שאע"פ שאינה רואה כל שבעה הויא טמאה נדה וה"ק ואשה כשתראה דם אפילו פעם אחת שבעת ימים תשהה בטומאת נדתה:
ואם על המשכב הוא השוכב או היושב על משכ' או על מושב' אפי' לא נגע בו אף הוא בדת טומאה האמורה במקרא העליון שטעון כבוס בגדים על הכלי לרבות את המרכב בנגעו בו אינו מדב' אלא על המרכב שנתרב' מעל הכלי בנגעו בו יטמא ואינו טעון כבוס בגדים שהמרכב אין מגעו מטמא אדם לטמא בגדים אבל משאו מטמא אדם לטמא בגדים. בת"כ והכי פירושא דהאי קרא דואם על המשכב הוא אדלעיל מיניה קאי דכתיב וכל הנוגע במשכבה יכבס בגדיו וכל הנוגע בכל כלי אשר תשב עליו יכבס בגדיו ואחר כך אמר ואם על המשכב הוא ופירושו וכן אם ישב או רכב או שכב או נשען או עמד על משכבה או על מושבה או על מרכבה אף על פי שמפסיקין בין הטהור השוכב או היושב או הרוכב או העומד או הנשען ובין המשכב או המושב או המרכב כמה מושבות ומרכבות ומצעות ואפי' אבן גדולה עליהם דלאו בת קבולי טומאה היא הרי הוא טמא בטומאה האמורה לעיל דכתיב בה וכבס בגדיו ואחר כך התחיל הכתוב ענין אחר אמר שבנגעו בו יטמא עד הערב ואין זה טעון כבוס בגדים ועכ"ל דהאי בנגעו בו לאו אמשכ' ומושב ומרכב דלעיל קאי ויהיה פירוש בו בכל א' מהם דהא הנוגע במשכב או במושב טעון כבוס בגדים כדכתיב וכל הנוגע במשכבה יכבס בגדיו וכל הנוגע בכל כלי אשר תשב עליו יכבס בגדיו אלא אמרכב לחודיה קאי ופירוש בנגעו בו בו לבדו דאף על גב דהיושב בו או הרוכב עליו טעון כבוס בגדים כמו היושב או השוכב על המשכב או על המושב מ"מ הנוגע בו אינו כנוגע במשכב או במושב שהנוגע בם טעון כבוס בגדים והנוגע במרכב אינו טעון כבוס בגדים מה שאין כן במשא שהנושא המרכב טעון כבוס בגדים כמו הנושא המשכב או המושב וזהו שאמרו מרכב חלוק מגעו ממשאו ואין משכב ומושב חלוק מגען ממשאן:
ותהי נדתה עליו יכול יעלה לרגלה שאם בא עליה בחמישי לנדתה לא יטמא אלא שלשה ימים כמותה ת"ל וטמא שבעת ימים ומה ת"ל ותהי נדתה עליו מה היא מטמאה אדם וכלי חרס אף הוא מטמא אדם וכלי חרס. בתורת כהנים פירוש לרגלה בשבילה כמו ויברך ה' אותך לרגלי בשבילי אף כאן שיכנס הוא בשבילה שיהיה כמוה במספר הימים שנשארו לה משבע' ימי נדתה מעת ששכב אותה ככה יהיה מספר טומאתו של שוכב אותה שאם יש לה להשלים שבעת ימי נדתה שני ימים או שלשה לא יהא זה טמא אלא אותם ב' או שלשה ימים ת"ל וטמא שבעת ימים שבכל יום שיבא עליה לעולה יהא טמא שבעה ימים וי"מ לרגלה לסוף ימי נדותה שהוא רגל של שבעת הימים כלומר שיעלה מטומאתו בסוף שבעת ימי נדתה שאם נשארו לה עד סוף ימי נדותה שלשה ימים בלבד יהיה גם הוא טמא עד שלשה ימים בלבד ואז יעלה מטומאתו מיד וכך פרש"י בפרק בנות כותיים יעלה לרגלה יעלה לסופה כגון בא עליה בששי שלה יטבול בליל המחרת ומת"ל ותהי נדתה עליו פירוש מכיון דאין זה עולה לרגלה להיות כמוה שיעלה גם הוא מטומאתו בסוף ימי נדתה אלא שצריך להיות עומד בטומאתו עד סוף שבעה ימים מששכב אותה א"כ מת"ל ותהי נדת' עליו דמשמע שהוא כמוה לעניין זה מה היא מטמאה אדם וכלי חרס דאדם אתי מק"ו ממשכב כדתניא בתורת כהנים וכלי חרס אתי במה מצינו מזב דמטמא משכב ומושב לטמא אדם לטמא בגדים ומטמא כלי חרס אף נדה דמטמאה משכב ומושב לטמא אדם לטמא בגדים מטמאה כלי חרס ופירוש אף הוא מטמא אדם אינו רוצה לומר שיטמא אדם הנוגע בו לטמא בגדים שעליו כמו שהיא מטמאה אדם הנוגע בה לטמא בגדים שעליו משום דכל היכא דמטמא אדם לטמא בגדים שעליו בהדיא תנינן לה ועוד הרי שנינו בהדיא בפרק בתרא דמסכת זבין בעל קרי כמגע שרץ ובועל נדה כטמא מת שמע מינה בועל נדה אינו מטמא אלא אדם ולא בגדים שעליו דומיא דטמא מת ותני' נמי במסכת כלים חומר בבועל נדה מטמא מת שבועל נדה מטמא הכר התחתון כעליון ולא הטמא מת וחומר בטמא מת מבועל נדה שטמא מת טעון הזיה שלישי ושביעי מה שאין כן בבועל נדה הא לענין לטמא זה וזה שוין שכמו שהטמא מת מטמא אדם ואין האדם ההוא מטמא בגדים שעליו אף בועל נדה כן דאי סלקא דעתך דבועל נדה מטמא אדם לטמא בגדים שעליו לתני נמי חומר בבועל נדה מטמא מת שבועל נדה מטמא אדם לטמא בגדים שעליו ואין טמא מת מטמא אדם לטמא בגדים שעליו כך פירשו רבינו אברהם זעירא ורבי' ישעיה הראשון ז"ל אבל רש"י ז"ל כתב בפרק בנות כותיים מה היא מטמאה אדם לטמא בגדים שעליו דאתי בקל וחומר ממשכבה אף הוא מטמא אדם לטמא בגדים שעליו והכי משמע מסיפא דבריתא דתורת כהנים דקתני ברישא מה היא מטמאה אדם וכלי חרס אף הוא מטמא אדם וכלי חרס ובסיפא תני אי מה היא מטמאה משכב לטמא אדם ולטמא בגדים אף הוא יטמא משכב לטמא אדם לטמא בגדים ואם איתא דבועל נדה אינו מטמא אדם לטמא בגדים כדפירשו רבי' ישעיה ורבי' אברהם ה"ל למתני בדידה ובדידיה אי מה היא מטמאה אדם לטמא בגדים אף הוא מטמא אדם לטמא בגדים אלא עכ"ל דבין היא בין הוא מטמאי' אדם לטמא בגדים וממתניתין דמסכת זבין אין ראיה דאיכא למימר בועל נדה כטמא מת שמטמא אדם ולא כמגע שרץ שאינו מטמא אדם אבל לא כטמא מת לכל דבר מה טמא מת אינו מטמא אדם לטמא בגדים שעליו אף בועל נדה כן כדדייקי רבנן דלעיל ומברייתא דמסכת כלים נמי אין ראיה דאיכא למימר תנא ושייר דכה"ג איכא טובא וא"ת היכי מצינן למימר מה היא מטמאה אדם וכלי חרס אף הוא מטמא אדם וכלי חרס והלא כלל ופרט הוא ותהי נדתה עליו כלל וכל המשכב פרט כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט משכב ומושב אין מידי אחריני לא כבר תרצו בפ' בנות כותיים בזה אביי אמר וטמא שבעת ימים מפסיק הענין והוו כלל ופרט המרוחקין זה מזה וכל כלל ופרט המרוחקין זה מזה אין דנין אותן בכלל ופרט ורבא אמר לעולם דנין וכל רבויא הוא פירוש כל דוכל המשכב:
ימים רבים שלשה ימים. וכן שנינו בת"כ רבים שלשה יכול רבים עשרה אמר ימים ואמר רבים מה ימים מיעוט ימים שנים אף רבים מיעוט רבים שלשה יכול שנים ושלשה הרי חמשה וכי נאמר ימים ורבים והלא לא נאמר אלא ימים רבים הא כיצד הרבים הללו יהו מרובין על שנים וכמה הן הוי אומר שלשה והכי פירושא האי רבים דהכ' שלשה הוו משום דימים דכתיב לעיל אינן אלא שנים כדתניא רבי מנא אמר משום ר' יהודה ימים שנים יכול ימים הרבה אם מרובין הן הרי כבר נאמר רבים הא לא דבר אלא בימים היותר מועטים וכמה הן הוי אומר שנים פירוש אע"פ שיו"ד מ"ם הרבים פעמים מורה על שנים בלבד ופעמים מורה על יותר משנים מ"מ ימים דהכא במיעוט הרבים שהם השנים בלבד קמיירי דאי ביותר משנים הרי כבר נאמר רבים ולא היה צריך לומר רבים מכיון דמלת ימים מורה על רבים אלא עכ"ל דהאי ימים אינו מורה אלא על שנים בלבד שהם מיעוט הימים וכיון דימים דהכא במיעוט הימים קמיירי למדנו הרבים דהכא נמי במיעוט הרבים קמיירי שהם שלשה דומיא דימים מה ימים מיעוט ימים שהם שנים אף רבים מיעוט רבים שהם שלשה דאין רבים פחות משלשה כמו שאין ימים פחות משנים ועוד שכיון שכבר נאמר ימים המורה על שנים עכ"ל שמיעוט רבים דהכא הן שלשה ולא השנים שכבר נאמר ימים שנים:
בלא עת נדתה אחר שיצאו שבעת ימי נדתה. פירוש כשעברו שבעת ימי נדתה ואחר כך ראתה שלשה ימים רצופין אז היא זבה וצריכה שבעה נקיים וקרבן אבל אם ראתה בתוך ימי נדתה שלשה ימים רצופים אינה אלא נדה וסופרת שבעה אף על פי שהיא רואה בהן ואם פסקה בסוף שבעה טובלת ומשמשת עם בעלה אבל אי לאו קרא דבלא עת נדתה ה"א שאף אם ראתה שלשה ימים רצופים בתוך ימי נדתה היא זבה וצריכה שבעה נקיים וקרבן ופרשה ראשונה דכתיב בה ואשה כי תהיה זבה ברואה יום אחד או בשני ימים בלבד קמיירי קמ"ל קרא דבלא עת נדתה ללמד שבתוך ימי נדתה אפילו ראתה שלשה ימים רצופין אינה אלא נדה וכן שנינו בתורת כהנים יכול הרואה שלשה בתחלה תהא זבה ומה אני מקיים ואשה כי תהיה זבה ברואה דם יום אחד אבל הרואה ג' ימים בתחלה תהא זבה תלמוד לומר על נדתה מטמאה זיבה ואינה מטמאה בתחלה דהיינו בתוך ימי נדתה אך קשה אנה מצא רש"י ז"ל להוציא המדרש הזה מקרא דבלא עת נדתה ולמה הניח הברייתא של ת"כ שהוציא המדרש הזה מקרא דעל נדתה ופירוש אחר נדתה הן הי"א יום שבין נדה לנדה שכל ימי האשה מיו' שתקבע לה וסת עד שתמות או עד שיעקר הוסת ליום אחר היא סופרת שבעה מתחלת יום הוסת ואחרי כן י"א ואחריהן שבעה ואחריהן י"א ובאותן השבעה ימים כל דם שתראה בהן הן דמי נדה ובאותן הי"א כל דם שתראה בהן הן דמי זיבה ולפיכך אמר הכתוב ואשה כי תזוב זוב דמה ימים רבים בלא עת נדתה שפירושו שאינה נחשבת זבה אלא כשיזוב זוב דמה שלשה ימים רצופים בלא עת נדתה שיצאו שבעה ימי נדתה ובאו הי"א יום שבין נדה לנדה ואז צריכה שבעה נקיים וקרבן אבל בשבעת ימים שקודם הי"א או אחריהן אפילו שופעת דם כנהר כל אותן השבעה ופסקה בסוף השבעה לערב טובלת ומשמשת עם בעלה ואינה צריכה לא שבעה נקיים ולא קרבן וזהו חומר בזבה מבנדה ויש חומר בנדה שאינה בזבה שהנדה אפילו ראתה טפת דם כחרדל ביום אחד בלבד באותו השבע' שהן ימי נדה היא טמאה שבעה ואינה יכולה לשמש עד סוף ז' ואלו הזבה אם תראה יום או יומים בי"א יום שבין נדה לנדה שהן ימי זיבה היא שומרת יום כנגד יום ואינה טמאה אלא ביום הראייה בלבד וביום המחרת אם לא ראתה לערב טובלת ומשמשת עם בעלה:
או כי תזוב את ג' ימים הללו. לא כי תזוב סתמא אפי' יום אחד מפני שאותה שתזוב יום א' לאחר שבעת ימי נדתה אינה זבה גדולה להצטרך ז' נקיים וקרבן כמ"ש בפרשה אבל היא זבה קטנה ושומרת יום כנגד יום ולערב טובלת ומשמשת עם בעלה ואמר הללו כדי שלא תקשה עליו אם כן למה סתם הכתוב ואמר כי תזוב סתם ולא פי' שהי שלשה לפיכך אמר הללו כלומר שהם הנזכרים למעלה:
על נדתה מופלג מנדתה יום אחד זו היא זבה. אבל בתורת כהנים שנינו יכול הרואה בתחלה תהא זבה תלמוד לומר על נדתה אחר נדתה היא טמאה זיבה ולא בתחלה אין לי אלא סמוך לנדתה מופלג מנדתה מניון תלמוד לומר או כי תזוב על נדתה אין לי אלא מופלג מנדתה יום אחד מניין ב' ג' ד' ה' ו' ז' ח' ט' עשרה מה מצינו בד' שהוא כשר לספירה וכשר לזיבה אף אני ארבה את אלו שהן כשרין לספירה שיהו כשרין לזיבה ומניין לרבות את י"א תלמוד לומר בלא עת נדתה מדקתני ברישא תלמוד לומר על נדתה על נדתה היא טמאה זיבה ולא בתחלה והדר תני אין לי אלא סמוך לנדתה מופלג מנדתה מניין תלמוד לומר או כי תזוב על נדתה מכלל דמופלג מנדת' לאו מעל נדתה הוא דמפיק לה אלא מאו כי תזוב דאו בכל מקום רבוייא הוא דאם לא כן למה לא הזכירו קרא כי תזוב ברישא דברייתא כמו שהזכירו בסיפא ועוד אי מופלג מנדתה מקרא דעל נדתה הוא דמפיק לה אם כן היכי קתני ברישא אין לי מקרא דעל נדתה אלא סמוך לנדתה מופלג מנדתה מניין אלא על כרחינו לומר דמקרא דעל נדתה לא משתמע אלא אחר נדתה והוה אמינא דוקא סמוך לנדתה דעל סמוך משמע כמו ועליו מטה מנשה ומתרגמינן ודסמיכין עלוהי אבל מופלג לא לפיכך הוצרך להביא קרא דאו כי תזוב לרבות אף המופלג דאו בכל מקום רבויא הוא וכיון שכן הא דהדר תני אין לי אלא מופלג מנדתה יום אחד משמע דמופלג מנדתה יום אחד מרובויא דאו הוא דמפיק לה ולא מעל נדתה כדכתב רש"י ז"ל ועוד דהא דהדר תני ומניין לרבות את אחד עשר תלמוד לומר בלא עת נדתה משמע דקרא דבלא עת נדתה לרבויא יום י"א שמופלג י"א יום מנדתה הוא דאתא ולא לאחר שיצאו ימי נדתה כמו שכתב רש"י ז"ל גבי בלא עת נדתה דמשמע אף לאחר שיצאו ימי נדתה מיד בלא שום הפלגה בין ימי נדתה לימי זיבתה:
והזרתם אין נזירה אלא פרישה וכן נזורו אחור. דמלת והזרתם שרשו נזר אלא שנבלע הנו"ן בדגש הזי"ן כמו והצלתם את נפשותינו:
ולא ימותו בטומאתם הרי הכרת של מטמא מקדש קרוי מיתה. פירוש אף על פי שהכרת הוא ובניו נכרתים והמיתה בידי שמי' הוא נכרת ואין זרעו נכרת ומטמא מקדש הוא בכרת כדכתיב ואיש אשר יטמא ולא יתחטא ונכרתה הנפש ההיא מישראל כי את מקדש יי' טמא כאן קראו מיתה ואמר ולא ימותו במקום ולא יכרתו כי המיתה נאמרת בכלל ויחוד:
זאת תור' הזב בעל ראיה אחת ומה היא תורתו ואשר תצא ממנו הרי הוא כבעל קרי שמא טומאת ערב והזב את זובו בעל שתי ראיות ובעל שלש ראיות שתורתן מפורשת למעלה. כדתני' בת"כ זאת תור' הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע זה שראה ראייה אחת שהוא כבעל קרי טובל ואוכל פסחו בערב תורת הזב והדוה בנדת' זה שראה ב' ראיות שהוא כנדה מטמא משכב ומושב וצריך ביאת מים חיים ופטור מן הקרבן תורת הזב והזב את זובו זה שראה שלשה ראיות שהוא זב גמור מטמא משכב ומושב וצריך ביאת מים חיים וחייב בקרבן הכי פירושא מפני שהזכיר הזב במאמר זאת תורת הזב ולא היה צריך להזכירו במאמר והזב את זובו דרשו בו שאין זה הזב הוא הנזכר אחר זה כי שם מדבר על הזב הגמור שהוא בעל שלש ראיות וכאן מדבר על פחות מבעל שלש ראיות שהוא כולל בעל ראיה אחת ובעל שתי ראיות ומפני שהקיש אותו תחלה לבעל קרי ואמר זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע ואחר כך הקיש אותו לנדה ואמר והדוה בנדתה שהוא דבק עם זאת תורת הזב כאילו אמר זאת תורת הזב והדוה בנדתה הוכרחו לדרוש שהמוקש לבעל קרי הוא הבעל ראיה אחת להודיענו שטומאתו כטומאת הבעל קרי שהיא טומאת ערב ואם ראה בי"ד בניסן טובל ואוכל פסחו בערב ולא חיישינן שמא יראה גם למחר ותהיה טומאתו טומאת שבעה כדכתיב בתורת כהנים מזובו אף מקצת זובו מטמא משכב ומושב להביא את שראה שתי ראיות שיטמא משכב ומושב מפני שאם יראה גם למחר לא תהא טומאת משכבו ומושבו למפרע אלא משם ואילך אבל כל המשכבו' והמושבות שנגע בהן קודם שראה שתי ראיו' אינן טמאות והמוקש לנדה הוא הבעל שתי ראיות שמטמא משכב ומושב כנדה כדנפקא לן מקרא דמזובו כדלעיל והוקש לנדה לומר לך שאף על פי שהוא מטמא משכב ומושב כבעל שלש ראיות אינו חייב קרבן אלא הוא כנדה שמטמאה משכב ומושב ואינו מביאה קרבן אבל בעל השלש ראיות שהוא המורה עליו קרא דוהזב את זובו שהרי כתב בתחלה זאת תורת הזב ואחר כך והזב את זובו שלש פעמים זיבה להורות על בעל שלש ראיות שהוא מטמא משכב ומושב וחייב קרבן ומפני ששלשה זבין אלו חלוקים בדיניהן חלקן הכתוב לשלשה חלקי' ומפני שהבעל ראייה אחת לא נזכרה טומאתו שהיא טומאת ערב אלא כאן ובעל שתי ראיות ושלש ראיות הוזכרו דיניהן למעלה כלל את שניהם רש"י ז"ל ואמר והזב את זובו בעל שתי ראיות ובעל שלש ראיות שתורתן מפורשת למעלה ולא ששניהן אינן יוצאין אלא משם ולא מכאן שהרי בעל ב' ראיות מהקישא דזאת תורת הזב עם והדה בנדתה הוא דמפיק לה כדקתני בברייתא תורת הזב והדוה בנדתה זה שראה שתי ראיות:
