שאת או ספח' או בהרת שמות נגעים הם ולבנות זו מזו. כדתנן בריש מסכת נגעים וכן שנינו בתורת כהנים מראות נגעים שתים שהן ארבע בהרת עזה כשלג שנייה לה כסיד ההיכל שאת כצמר לבן שנייה לה כקרום ביצה והא דקתני שנים אף על פי שהכתוב מונה אותן שלשה הוא משום דספחת לאו שם נגע הוא אלא שם חבור כמו ספחני נא כאלו אמר שאת והמחובר לה כדאיתא בריש שבועות ובתורת כהנים ולכן הוסיפו עוד שנים והוי להו ארבע וזה שכתב רש"י שמות נגעים הם אשאת ובהרת קאי ולא אספח' וכן מה שכתב ולבנות זו מזו אשאת ובהרת קאי ולא על שאת וספחת ובהרת שהרי רש"י עצמו כתב בשבועות שנייה לה כסיד ההיכל ואף על גב דצמר לבן עזה לבנוניתו מסיד על כרחך שאת שהוא אב קרוב ללבנוניתו של בהרת אלא שגבוה ממנו מעט מתוך שאינו לבן כמותו וכל דבר שחור נראה גבוה מן הלבן ולפיכך נקראת שאת מענין הגבהה והשניות שנתרבו להן שהן סיד וקרום הסיד לבן מן הקרום ולמטה מלובן הקרום אינו נגע אלא בהק וטהור ואף על פי שלא נכתבה בתורה ספחת רק פעם אחת ואין לרבות שנייה רק לבהרת שהיא היותר עזה מכל מקום מדנכתב בין שאת לבהרת דייקי רז"ל מינה דקאי אתרויהו כאילו אמר שאת או ספחת או בהרת שפירושו שאת ותולדתה בהרת ותולדתה דאם לא כן שאת או בהרת או ספחת מיבעי ליה והכי איתא בשבועות:
אל אהרן גזרת הכחוב היא שאין טומאת נגעים וטהרתן אלא על פי כהן. אינו רוצה לומר גזרת הכתוב היא שהכהן רואה את הנגעים ואומר זהו טמא וזהו טהור שזה מפורש הוא בכתיב בהדיא והובא אל אהרן הכהן וגו' אלא הכי פירושא שאף על פי ששנינו הכל כשרין לראות את הנגעים אפי' ישראלים ותניא נמי בתורת כהנים ומניין לרבות כל ישראל בראיית הנגעים תלמוד לומר או אחד דהוה ליה למכתב או אל בניו הכהנים מאי או אל אחד לרבות כל ישראל מכל מקום לענין טומאת הנגעים וטהרת' אינו אלא על פי כהן שיאמר טמא הוא טהור הוא שאע"פ שראה אותו היותר מומחה שבישראל והכיר בו ושפט עליו שהוא טמא או שהוא טהור אין בדבריו כלום עד שיאמר הכהן שהוא טמא או שהוא טהור ואפילו אם היה הכהן הדיוט שאינו בקי כמו הישראל המומח' שבחכמים שגזרת הכתוב הוא שהטומאה והטהרה תלוייה בפיו של כהן וכן שנינו בפ' שלישי דמסכת נגעים הכל כשרין לראות את הנגעים אלא שהטומאה והטהרה בידי הכהן אומרים לו אמור טמא והוא אומר טמא אמור טהור והוא אומר טהור ותניא נמי בתורת כהנים אם סופנו לרבות את כל ישראל מת"ל או אל אחד מבניו הכהנים אלא ללמד שאין טומאה וטהרה אלא מפי כהן הא כיצד חכם שבישראל רואה את הנגעים ואומר לכהן אפילו שוטה אמור טמא והוא אומר טמא אמור טהור והוא אומר טהור ואם תאמר והלא בתורת כהנים ומייתי לה בפ"ק דשבועות אמרו כל כהן שאינו בקי בהם ובשמותיהן אינו רואה את הנגעים י"ל התם רואה תניא והרואה צריך להיות בקי בהן ובשמותיהן כדי להכיר אם הוא טהור או טמא אבל הכא אומר תניא שאומר לו החכם הישראלי שהוא טמא או שהוא טהור וסומך הכהן על בקיאותו של חכם ואינו צריך אז הכהן רק להוציא מפיו טמא או טהור מפני שגזרת הכתוב היא שהטומאה והטהרה תלויה בפיו ולפיכך אפילו אם היה שוטה שפיר דמי:
הפך לבן מתחלה שחור והפך ללבן בתוך הנגע. אינו רוצה לומר מתחלה קודם שנהפך ללבן היה שחור ואחר כך הפך לבן דזיל קרי בי רב הוא אלא הכי פירושא מתחלה קודם הנגע היה שחור או מראה אחר ואחר שבאה הנגע שינתה אותו ונהפך ללבן וזהו שאמר והפך ללבן בתוך הנגע הורה בזה שמאמר בתוך הנגע דבק עם הפך לא עם ושער ולכן אינו רוצה לומר שהשער שבתוך הנגע הפך לבן שהוא בלתי מורה על זמן ההפוך רק פירושו שהשער הפך לבן בתוך הנגע שהוא מורה אחר שבאה הנגע הפך לבן וזהו ששנינו בפרק רביעי ממסכת נגעים ומייתי לה במציעא בפרק השוכר את הפועלין ובתורת כהנים אם בהרת קדמה לשער לבן טמא ואם שער לבן קדם לבהרת טהור:
ומיעוט שיער שנים. בת"כ כי שער שם מורה על שערות רבות כמו ויחל שער ראשו לצמח שערך כעדר העזים ולכן מיעוט רבים שנים שאם היו שתי שערות או יותר שמתחלה היו שחורות וכשבא הנגע נהפכו לבנות טמא אבל אם לא נהפך מהלבן רק שער אחד בלבד ואף על פי שהיו השערות כמה שהיו וכ"ש אם לא היו השערות רק אחד בלבד טהור שאין זה סימן טומאה אבל לא ידעתי מנ"ל לרז"ל לומר ששם שיער מורה על רבוי שערות עד שיאמרו מיעוט שיער שנים ולמה לא יהיה שם המין יאמר על רבים ועל יחיד כמשפט כל שמות המין כי ויהי לי שור וחמור מורה על רבים ונפל שמה שור או חמור מורה על יחיד אף כאן ויחל שער ראשו לצמח מורה על רבים ושיער בנגע הפך לבן מורה על יחיד:
עמוק מעור בשרו כל מראה לבן עמוק הוא כמראה חמה העמוקה מן הצל. בת"כ לא שהיה בשרו שוקע שהרי כתיב ומראה הנגע עמוק ותניא בתורת כהנים מראהו עמוק ואין ממשו עמוק אלא שמראהו מתוך לבנינותו נראה שהוא עמוק מן העור כמראה החמה שנראת עמוקה מן הצל ומפני שהבהרת עזה כשלג ואין מראה יותר לבן ממנה נקראת בהרת מלשין בהיר הוא בשחקים וגם נאמר בה ומראהו עמוק מן העור כמראה חמה העמוקה מן הצל אבל השאת אף על פי שגם היא לבנה כדכתיב שאת לבנה וכתיב והנה מראה שפל מן העור מכל מקום כיון שלבנינותה למטה מלבנינות הבהרת שהבהרת עזה כשלג והשאת כצמר לבן נקראת שאת מענין הגבהה בתורת כהנים מפני שאף על פי שהיא לבנה אצל העור אינה לבנה אצל הבהרת ותהיה הבהרת נראת עמוקה מן השאת והשאת גבוהה ממנה:
וטמא אותו יאמר לו טמא אתה. לא שיטמא אותו בידים משום טומאה מאבות הטומאות אלא שיאמר לו בפיו טמא אתה מאחר שהבהרת קדמה לשער לבן שהוא סימן טומאה מגזרת הכתוב וזה שכתב רש"י ששיער לבן סימן טומאה הוא פירוש שנהפך לבן אחר הויית הבהרת שהבהרת שינתה אותו מהשחרות אל הלובן שאז הוא סימן טומאה אבל אם הפך לבן בעוד שהעור בבריאותו אין זה סימן טומאה שכך שנינו בנגעים אם בהרת קדמה לשע' לבן טמא ואם שיער לבן קדם לבהר' טהור:
ועמוק אין מראה מן העור לא ידעתי פירושו. כי קשה בעיניו היאך אפשר שלא יהיה מראה הבהרת שהי' לבנה כשלג עמוק מן העור כמראה חמה העמוק' מן הצל והרמב"ן ז"ל תקן הקושי' ואמר שלא נאמר בכתוב כמראה הנגע שהוא עמוק מן העור אלא כשנהפך בו שיער לבן אבל כששערה לא הפך לבן נאמר בו ועמוק אין מראה מן העור שכן מראה חמה אם יהיה במקום ההוא דבר שחור מפוזר בו לא יהיה המראה למסתכל בו עמוק שהשע' בתולדתו שחור ומבעל עומק הנגע וכשיהפך לבן או צהוב יהיה הלובן כולו מזהיר ויראה כעמוק לכל מביט בו מרחוק וזה הטעם רחוק מאד כי זה לא יצדק אלא כשיהיו בתוך הנגע שערות שחורות רבות מפוזרות אבל לדעת רז"ל שדרשו מיעוט שער שנים איך יעלה על הדעת שהשתי שערות שבתוך הנגע אשר העין כמעט לא ישלוט בהן שיבטלו עומק הנגע ועוד הרי בהדיא אמרו שאם היו שתי שערות לבנות בתוך הנגע אף על פי שיש שיער שחור ביניהן והן מפוזרו' אחת כאן ואחת כאן הרי אלו סימן טומאה ומה שאמר עוד שהכתוב לא אמר כמראה השאת עמוק מן העור אף על פי שהיא לבנה כדכתיב שאת לבנה ואמרו רז"ל שאת כצמר לבן שנייה לה כקרום ביצה לא ידעתי למה לא ישוב מאמר והנה מראה שפל מן העור ושערה הפך לבן על השאת ועל הבהרת האמורים למעלה ומה הפרש יש בין שפל לעמוק:
והסגיר יסגירנו בבית אחר ולא יראה עד סוף השבוע. פי' שיסגיר את בעל הנגע בתוך בית אחד ולא יראה ונמצא שנסגר גם הנגע עמו לא שיכסה הנגע שלא תהא נראת כפי משמעו:
בעיניו במראהו בשיעורו הראשון. פי' במראהו שאם כשראה הכהן את הנגע היתה עזה כשלג וגם בפעם השנית עזה כשלג וכשיעורו שאם יעיד ששיעירו כשיראה את הנגע בפעם הראשונה היה שיעורה כגריס ובשנייה ג"כ היתה כגריס זהו עמד בעיניו אבל לא ידעתי היכן מצא מלת עיניו בלשון רבי' מורה על המראה או על השיעור והלא שם המראה לעולם לשון יחיד הוא והיה ראוי לומר עמד בעיניו כמו ועינו כעין הבדולח כמין תרשיש אבל מלת בעיניו בלשון רבים לא נמצא כי אם מלשון עינים ממש ועוד שלא נמצא בשום מקום לא בלשון יחיד ולא בלשון רבים שיהיה מורה על השיעור ועוד שהשיעור כבר הוא כתוב בפי' במאמר לא פשה הנגע בעור שפירושו לא נשתנה שיעורו אבל אם נאמר שרש"י ז"ל כיון בפירוש מלת בעיניו בעניינו כמו יראה ה' בעיני שפירשוהו קצתם בענייני שאני בו עתה וכמו עין יעקב שתרגמו אנקלום כעין ברכתא דבריכינון יעקב אבוהון שפירושו כענין שברכם ובלשון חכמים מעין שמנה עשרה מעין כל ברכה וברכה שפירושם מענין כל ברכה וברכה יותרו כל הספקות כי אז יהיה פי' על עניניו במראהו ובשיעורו ומאמר לא פשה הנגע בעור הוא ביאור הענין האחד משני הענינים הנכללים במלת בעיניו שהוא השיעור ולכן לא כתב ולא פשה בוי"ו כמו שכתוב אחר זה והנה כהה הנגע ולא פשה ולכן מה שפירוש הרמב"ן על מאמר במראהו ובשיעורו של רש"י וכמוהו כעין הבדולח כעין הקרח הנור' אינו מחוור וכן מה שכתב עוד אבל בתורת כהנים שנינו אין לי אלא בעיני עצמו בעיני תלמודו מניין ת"ל ואם בעיניו עמד א"כ פירושו ואם בעיני הכהן הנזכר עמד הנגע כלומר שעמד על עמדו ולא שינה את מקומו ולא פשה לפי מראה עיני הכהן אינו מחוור שהרי לא שנו זה בת"כ אלא בנתק דלא כתיב ביה אלא ואם בעיניו עמד במקום וראהו הכהן והנה פשה אבל גבי בהרת דכתיב ביה בהדיא וראהו הכהן ביום השביעי והנה הנגע עמד בעיניו עכ"ל דלאו בעיניו של כהן הוא ולפיכך לא שנו בו בת"כ מה ששנו גבי נתק אלא אדרבה אמרו והנה הנגע עמד בעיניו שאם העז וכהה או אם כהה והעז כאלו לא כהה שפירושו שבתוך ימי הסגר דשבוע ראשון אם העז ונהיה לבן יותר ממה שראהו הכהן והדר כהה ואזל ליה הלבינות שבה והוה כי היכי דחזייה הכהן או אם כהה ועז כלומר אם כהה יותר ממה שראהו הכהן בתוך ימי הסגרו והדר העז והוי כי היכי דחזייה הכהן כאלו לא כהה כלל וכן פירש גם רבינו ישעיה הראשון ז"ל והנה הנגע עמד בעיניו שמצא הנגע במראהו ובמקומו ולא פשה וכן פירש גם רבינו שמשון ז"ל ואם בסוף השבוע עמד בעיניו במראה ובשיעירו הראשון שלא פשה חוזר ומסגיר שבעה ימים אחרים:
והסגירו שנית הא אם פשה בשבוע ראשון טמא מוחלט. אע"פ שכל התורה כולה כללות שמכלל לאו אתה שומע הין ומכלל הין אתה שומע לאו מכל מקום מפני שהדוקיא היוצאת מזה הן שנים הא אם פשה והא אם העז הוצרך לומר שהדוקיא פה אינה אלא אחת הא אם פשה לא הא אם העז שאם העז מראיתו כיון שהמרא' הראשון והאחרון שניהם מראה טומאה הן עומד בעיניו קרינן ביה שכן שנינו בפ' שלישי דמסכת נגעים צרעת עור הבשר מטמא בשתי שבועות ובשלשה סימנים בשיער לבן ומחיה ובפשיון בשיער לבן דכתיב ושער בנגע הפך לבן כו' וטמא אותו ובמחיה דכתיב וביום הראות בו בשר חי יטמא ובפשיון דכתיב והנה פשתה המספחת בעור וטמאו הכהן ולא בעזות ותנן נמי בפרק רביעי דנגעים היתה עזה ונעשת כהה כהה ונעשת עזה הרי היא כמו שהיתה וזה שכתוב והנה הנגע עמד בעניו שפירושו כמראהו לא בא אלא לאפוקי שאם יצא חוץ מארבע מראות אינו צריך הסגר אפי' אם היו באותו הנגע כל הסימנין של טומאה מפני שאותן הסימנין אינם סימני טומאה אלא כשנמצאו בנגע שמראיתו מארבע מראות הנזכרות אבל כשלא היה מראיתו מאותן המראות אינן סימני טומא' שפירוש עמד בעיניו אינו רוצה לומר שאם היה בראשונה כצמר לבן או כסיד ההיכל או כקרום ביצה שיהיה גם ביום הז' כן לאפוקי אם העז אלא הכי פירושא שאם היה מראיתו הראשונה מכלל הד' מראות שהיה גם ביום השביעי כן לאפוקי שאם כהה ויצא מכלל הד' מראות למטה מקרום ביצה שהוא טהור אפילו אם פשה ואינו צריך הסגר ומפני זה כתב רש"י שהדוקיא היוצא מזה לטומאה אינם רק הא אם פשה טמא לא הא אם לא עמד בעניו שהעז טמא וכן כתב הרמב"ם ז"ל בהרת שהיתא עזה כשלג ולאחר ההסגר נעשת כהה כקרום ביצה או שהיתה בתחלה כקרום ביצה ונעשת כשלג הרי היא כמו שהיתה שאין עזות המרא' סימן טומאה ולא כהייתו סימן טהרה אלא אם נתמעט' מד' מראות ונעשת כהה למטה מקרום ביצה שהרי נעשה בהק ולפיכך טהור א"כ מהו זה שכתוב בתורה והנה כהה הנגע ולא פשה הנגע בעור וטהרו הכהן שאם כהה מד' מראות טהור וכן אם לא כהה ולא פשה ולא נולדה בו לא שיער ולא מחיה הרי זה טהור נראה שהוא מפרש המקרא הזה כאילו אמר והנה כהה הנגע או לא פשה הנגע וטהרו שפירושו שאם כהה הנגע למטה מארבע מראו' אע"פ שפשה או אם לא פשה אע"פ שלא הוכהה למטה מד' מראות שזהו עומד בעיניו טהור וכמוהו ומקלל אביו ואמו אביו או אמו ורבים כן אבל בתורת כהנים שנינו והנה כהה יכול למטה מד' מראות תלמוד לומר הנגע אי הנגע יכול במראיתו שאם היה בראשונה כמראה הסיד שיהיה כן גם באחרונ' תלמוד לומר והנה כהה הא כיצד כהה מבהרת ולא למטה מד' מראות שזה עומד בעיניו הוא כיון שלא יצא מכלל ארבע מראות ויחוייב לפי זה שיהיה הוי"ו של ולא פשה כמשמעו שאם הוכהה ממראיתו הראשון ועדיין הוא בתוך ד' מראו' ולא פשה טהור הא אם פשה טמא מכיון שעדיין הוא בתוך הד' מראות והא דכתיב כהה לאו דוקא דהה"נ אם עומד במראיתו הראשון ולא פשה טהור הוא אלא רבותא קאמר שאף על פי הא שהוכהה ממראיתו לא אמרינן נגע אחר הוא וטעון הסגר אלא הנגע הראשון הוא וכיון שעומד בתוך ארבע מראות שני שבועות טהור הוא אם לא פשה הא אם פשה טמא והה"נ אם היה תחלה כצמר לבן ואחר כך העז ונהיה כשלג שאין השינוי ממראה למראה סימן טומאה אלא נחשב כעומד בעיניו כיון שהוא בכלל הד' מראות כמו הראשונה וזה שכתב והנה כהה ולא כתב והנה העז וכל שכן אם כהה רבותא קאמר שאף על פי שכהה אם פשה טמא וכל שכן אם העז ולאו למימרא דלא הוי טהור כשלא פשה אלא כשהוכהה אבל אם היה עומד בעיניו וכל שכן אם העז מראיתו טמא אבל רש"י כתב כהה שהוכהה ממראיתו הא אם עמד במראיתו או פשה טמא והקשה עליו הרמב"ן ורבינו ישעיה הראשון ז"ל ואמרו שלפי מדרש רז"ל אינו כן שהרי שנינו בפרק קמא דנגעים להסגיר את העומד בסוף שבוע ראשון ולפטור את העומד בסוף שבוע שני ובביאור אמרו בתורת כהנים בבגדים עומד בראשון מסגיר ובשני שורף ובאדם עומד בראשון מסגיר ובשני פוטר ועוד אמרו במגילה יצא מצורע מוסגר שאין צרעתו תלויה בגופו אלא בימים ואלו היה צריך שתהיה כהה היתה טהרתו תלויה בגופו ורש"י עצמו פי' גבי שאין צרעתו תלויה בגופו שאם לא ימצא בשביעי סימן טומאה שער לבן או פשיון יטהרנו אפילו נגעו עומד בעיניו כגון בסוף שבוע שני וגם רבי' שמשון ז"ל הקש' בריש מסכת נגעי' במתני' דלהסגיר את העומד בסוף שבוע ראשון ולפטו' את העומד בסוף שבוע שני ואמר דמה דפירש רש"י בפירוש החומש אם כהה אם הוכהה מראיתו הא אם עמד במראיתו או פשה טמא פשטיה דקרא ודאי כותיה משמע אבל אי אפשר לומר כן דהא מוכח בתורת כהנים דאפי' היתה מתחלה כהה כגון כסיד ולבסוף עזה שנעשה כשלג מטהרין אותו כל שכן תחלתה וסופה כסיד ועוד תנן בפרק ד' היתה עזה ונעשת כהה כהה ונעשה עזה הרי היא כמו שהיתה והא דכתיב בסוף שבוע שני והנה כהה הנגע לאו משום דאין מטהרין אלא א"כ כהה אלא דאשמועינן קרא דאפילו נשתנה משלג לסיד או מסיד לשלג לא אמרינן נגע אחר הוא וחוזר ומסגירו כתחלה אלא כעומד דמי ומטהרו כדדריש בתורת כהנים ובקונט' נמי פי' כן בפ"ק דמגלה גבי מצורע מוסגר דאמרינן בגמרא שאין צרעתו תלויה בגופו אלא בימים שאם לא ימצא בשביעי סימני טומאה שיער לבן או פשיון יטהרנו ואף על פי שנגעו עומד בעיניו כגון בשבוע שני ואלה הטענות אין להשיב עליהן שהרי הוא עצמו פירש כן במגלה כדלעיל אלא שרש"י כתב זה על פי פשוטו של מקרא שכך הוא משמעות הכתוב כהה ולא פשה דהוו תרתי לטיבותא טהור אבל כהה ופשה או לא פשה ועומד בעיניו דהוו חדא לטיבותא וחדא לריעותא וכ"ש עומד בעיניו ופשה דהוו תרתי לריעותא טמא דדוקא בסוף שבוע ראשון אם עמד בעיניו נדון בהסגר אבל בסוף שבוע שני שיש לו שני שבועות בעמידה ועדיין לא כהה סימן טומאה הוא וטמא אבל לבי מגמגם בזה מאד שאיך יתכן להוציא דוקיא מן הכתוב שאינו אלא להורות לנו דין ויהיה הדין היוצא ממנו היפך הדין לכן נ"ל דרש"י ז"ל סוב' שיש הפר' בין העומד במראיתו הראשון ובין העומד בעיניו שהעומד במראיתו הראשון הוא שהיה בראשונה כשלג ושהיה גם באחרונה שבסוף שבוע ראשון כשלג ואם כסיד כסיד ואם כצמר כצמר ואם כקרו' ביצה כקרום ביצה והעומד בעיניו הוא שהיה בראשונה בתוך ד' מראות נגעים והיה גם באחרונה שבסוף שבוע ראשון בתוך הארבע מראות נגעים כגון אם היה בראשונה מראיתו כשלג ובאחרונה שבסוף שבוע ראשון כצמר לבן או כסיד ההיכל או כקרום ביצה שאף על פי שהוכהה מהמראה הראשון ושב כא' משאר המראות עומד בעיניו קרינן ביה כיון שלא הוכהה למטה מהד' מראות נגעים וראיתו ממה ששנינו בתורת כהנים והנה כהה יכול למטה מארבע מראות נגעים תלמוד לומר הנגע אי הנגע יכול כמראיתו שהיה בראשונה שאם היה כסיד שיהיה גם כן תלמוד לומר והנה כהה הא כיצד כהה ולא למטה מד' מראות נגעים שאם הוכהה ממראיתו והפרטית ועדיין הוא עומד בתוך ד' מראות נגעים עומד בעניו הוא והוציא הדוקיא מזה הא אם עמד במראיתו הראשון בעצמו שלא הוכהה כלל שאם היה כשלג נשאר כשלג ואם היה כצמר נשאר כצמר ואם היה כסיד נשאר כסיד ואם היה כקרום ביצה נשאר כקרום ביצה טמא הוא כי זה הוא היוצא מדוקיא דוהנה כהה וטהרו ולא כמו שפירושו המפרשים דלעיל דלאו לדוקיא הוא דאתא אלא לרבותא בעלמא דלא תימא כיון שהוכהה לנגע אחר הוא בפני עצמו וצריך הסגר וזהו שדקדק רש"י בלשונו לומר הא אם עמד במראיתו ולא אמר הא אם עמד בעניו כלישנא דקרא משום דעמד במראיתו משמע באותו מראית עצמו אם כשלג כשלג ואם כסיד כסיד וכו' אבל מעמד בעיניו לא משמע אלא שהוא עומד בתוך מראתו הד' שהם ארבע מראות נגעים שזהו פירוש והנה כהה דקרא כפי המדרש שהוכהה ממראיתו הראשון ועדיין הוא בתוך הד' מראות נגעים והשתא תו ליכא לאקשויי לדברי רש"י ז"ל ממתני' דפ"ק דנגעי' דקתני להסגיר את העומד בסוף שבוע ראשון ולפטור את העומד בסוף שבוע שני משו' דעומד דמתניתין בעומד בעיניו דקרא קמיירי דבשבוע ראשון בעי הסגר כדכתיב והנה הנגע עמד בעיניו לא פשה והסגירו הכהן ובשבוע שני טהור כדכתיב והנה כהה הנגע ולא פשה הנגע בעור וטהרו הכהן שפירושו שהוכהה ממראיתו הפרטי' ועדיין הוא עמד בעיניו דהיינו בתוך הארבע מראות נגעים כדתניא בתורת כהנים אבל בעומד במראיתו הפרטית שלא נשתנה כלל ממראיתו הראשונה שאם היה כשלג כשלג ואם כצמר לבן כצמר לבן הוא טמא מדכתיב והנה כהה הנגע ולא פשה הנגע וטהרו הכהן שפירושו שאם הוכהה ממראיתו הראשון ועדיין הוא בתוך מראות הד' טהור ודייקינן מינה הא אם לא הוכהה ממראיתו הראשון שעדיין עומד ממראיתו הראשון טמא וכן ההיא דת"כ דקתני ובאדם עומד בראשון מסגיר ובשני פוטר בעומד בעיניו דקרא קמיירי וההיא דמגלה נמי דיצא מצורע מוסגר שאין צרעתו תלויה בגופו אלא בימים ופרש"י שאם לא ימצא בשביעי סימן טומאה שיער לבן או פשיון יטהרנו אפילו נגעו עומד בעיניו כגון בסוף שבוע שני בעומד בעיניו דקרא קמיירי כדכתיב והנה כהה הנגע שפירושו שהוכהה ממראיתו הראשון ועדיין הוא עומד בעיניו וטהרו הכהן אבל בעומד במראיתו הפרטית ממש שלא נשתנה כלל ממראיתו הראשונה שאם היה כשלג כשלג ואם היה כצמר כצמר טמא וזהו שכיון רש"י בפירושו באמרו אפילו נגעו עומד בעיניו ולא אמר אפילו נגעו עומד במראיתו כמו שפירש כאן בפי' החומש ואם תאמר אי הכי מאי שאין צרעתו תלויה בגופו אלא בימים דקאמר והלא כיון שאם עמד במראיתו הפרטית הראשונה ולא הוכהה ממראיתו הראשונה כלל הרי הוא טמא ואין לטהרו מצרעתו אלא בשהוכהה ממראיתו הפרטית הראשונה ואם כן בגופו היא תלויה טהרתו ולא בימים בלבד יש לומר כיון דהוכהה ממראיתו הפרטית ועדיין הוא עומד בעיניו דהיינו בתוך הד' מראות אין זה פועל בגופו מפני שכל המראות כולן מין טומאה הם אלא שגזרת הכתוב היא שאם לא נשתנה כלל אלא שעדיין עומד במראיתו הפרטית הראשונה שיהיה טמא ואם נשתנה ממראיתו הפרטית הראשונה למראה אחד מהמראות הד' שיהיה טהור אף על פי ששניהן יחד מין טומאה הן והא דתניא בתורת כהנים והנה הנגע עמד בעיניו שאם העז וכהה או כהה והעז כאילו לא כהה ועוד תניא והנה כהה שאם העז וכהה כאילו לא העז הנגע שאם כהה והעז כאילו לא כהה לא יפרש אותו רש"י כדפירש רבינו שמשון שאם היתה עזה מתחלתה ונעשת כהה כאילו לא היתה עזה מתחלתה אלא כהה כמו שהיא עכשיו ואם היתה כהה מתחלתה ונעשת עזה כאילו לא היתה כהה מתחלתה עד דתדוק מיניה כל שכן שתחלתה וסופה שוה כדדייק רבינו שמשון ז"ל לסתור את דברי רש"י ז"ל כי רש"י ז"ל יפרש שאם העז בתוך ימי ההסגר יותר ממה שהיתה בתחלת ההסגר אין לטמאו דכיון דהדר כהה בסוף השבוע שהוא העקר כשיעור אותו העזות ויותר כאילו לא העז מתחלה והוא טהור וכן אם הוכהה בתוך ימי ההסגר יותר ממה שהיתה בתחלת ההסגר אין לטהרו מפני זה דכיון דהדר העז בסוף השבוע שהוא העקר כשיעור הכהייה ויותר כאילו לא כהה מתחלה והוא טמא ויפרש נמי לאידך ברייתא דוהנה הנגע עמד בעיניו שאם העז וכהה או כהה והעז כאילו לא כהה דה"ק אם העז בתוך ימי ההסגר יותר ממה שהיתה מראיתו בתחלת ההסגר והדר כהה בסוף השבוע כשיעור אותו העזות ושב למראיתו שהיה בעת ההסגר עומד בעיניו הוא ובעי הסגר דכיון שבסוף השבוע שהוא העקר מצאו עומד בעיניו ה"ל כאילו לא כהה ואין לפטרו מן ההסגר וכן אם כהה ממראיתו בתוך ימי ההסגר והדר העז בסוף השבוע כשיעור מה שכהה ממראיתו ושב למראיתו שהיתה בעת ההסגר עומד בעיניו הוא ובעי' הסגר דכיון שבסוף השבוע שהוא העקר מצאו עומד בעיניו הוה ליה כאילו לא כהה ואין לפטרו מן ההסג' ולפי זה יתישב יותר הא דקתני סמוך לזה מיד אם כנס ופשה כאילו לא כנס ואם פשה וכנס כאילו לא פשה שפירושו לדברי הכל שאם פשה בתו' ימי ההסגר ובסוף השבוע כנס אותה הפשיון הוי כאילו לא פשה ואם כנס בתוך ימי ההסגר ופשה בסוף השבוע כשיעור אותה הכנס' הוי כאילו לא כנס וכן פירוש כל שאר המפרשים ז"ל אבל לפירו' רבינו שמשון ז"ל צ"ל שאלה שני המאמרים מתחלפים בפירוש' דלגבי העז וכהה פירש שאם היתה עזה מתחלתה ולגבי כנס ופשה פירש אם פשה בתוך ימי ההסגר ואלו לפרש"י ז"ל שניהם בתוך ימי ההסגר אך מהא דתנן בפרק רביעי דנגעים היתה עזה ונעשת כהה כהה ונעש' עזה הרי היא כמו שהיתה ובלבד שלא תתמעט מד' מראות היא קושי' לרש"י ז"ל בלא ספק דהא עכ"ל דהא מתני' כשהיתה כהה בתחלת ההסגר ונעשת עזה בסוף שבוע קמיירי וקתני הרי היא כמו שהיתה מפני שהמראה הראשון והאחרון שניהם מראות טומאה הן ועומד בעיניו קרינן ביה ואם בכהה והדר עזה נקרא עמוד בעיניו ובשבוע שני מהור בעומד במראית הפרטית מתחלה ועד סוף שלא העז מראיתו כלל כל שכן שהיה בשבוע שני טהור ושמא יש לומר דבטומאו' נגעי' אין ללמוד האחד מהאח' שהרי כשיעור הנגע טמאו הכתוב בפשיון אע"פ ששיעור הגריס ושיעור יותר מכגריס שיעורי טומאה הן ולא אמרינן כיון דשיעור ראשון ואחרון שניהם שיעור טומאה הן עומד בשיעורו הוא ובשבוע ראשון בעי הסגר ובשבוע שני טהור ואלו במרא' הנגע אמרו כהה ונעש' עזה הרי היא כמו שהית' דכיון דמראה ראשון ואחרון שניה' מראו' טומאה הן עומד בעיניו הוא ובשבו' ראשון בעי הסגר ובשבוע שני טהו' הכ' נמי גבי עמד במראיתו אין ללמוד במכ"ש דאם בכהה טהור בעמד במראיתו לכ"ש דאיכ' למימר כך גזרה חכמתו שכשעמד במראיתו הפרטית ולא כהה ולא העז טמא וכשהעז או כהה טהור שיש כמה מיני חלאים בעולם שכשהם עומדים באופן אחד ובמקום אחד ובשיעור אחד מורים לרעה ולמות וכשהם נעתקים ממקום למקום ולתוספ' ומגרע' מורים שיש בהם תקוה לבריאו' הנה תקנתי כל המאמרי' הסותרים את דברי רש"י ז"ל בזה המאמר לע"ד שכך ראוי לכל אדם שיפרש דברי הגדולים באופן שלא תשאר סתירה לדבריהם ואפילו בפנים רחוקים אך קשה בעיני מאד שאם כדברי רש"י ז"ל הא דתנן בפ"ג דמסכת נגעי' שלשה סימני טומאה הן בעור הבשר שער לבן ומחיה ופשיון ארבעה סימני טומאה מיבעי ליה שער לבן ומחיה ופשיון ועמד במראיתו:
וטמאו הכהן ומשטמאו הרי הוא מוחלט וזקוק לצפרים ולתגלחת ולקרבן האמור בפרשת זאת תהיה. כלומר מש"כ במצורע מוסגר שאין בו אחד מכל אלה והוצרך לפרש זה פה ולא למעלה גבי וטמא אותו מפני שפה הוזכרו טומאת המצורע המוסגר וטומאת המצורע המוחלט ורצה לפרש ההפרש שבין מצורע מוסגר למצורע מוחלט כי בשניהם כתיב טומאה במצורע מוחלט כתיב וטמאו הכהן צרעת היא ובמצורע מוסגר כתיב וכבס בגדיו מכלל שהוא טמא ואמר שההפרש שבין טומאתו של זה לטומאתו של זה שטומאתו של מצורע מוחלט כשירצה לטהר זקוק לצפרים ולתגלח' ולקרבן מה שאין כן כשירצה המצורע המוסגר לטהר ואע"ג דבמתני' דפ"ק דמגלה לא קתני אלא אין בין נטהר מתוך הסגר לנטהר מתוך החלט אלא תגלחת וצפרים ואלו קרבן לא קתני היינו משום דהתם לא קמיירי אלא ביום טהרתו ורפואתו והקרבנות הן בשמיני לטהרתו כדתרץ רש"י שם אבל הכא דמיירי בטהרתו בכלל הוכרח להזכיר כל הדברים הצריכים לטהרתו בכלל שהם הצפרים והתגלחת והקרבנות אבל יש לתמוה למה פירש ההפרש שבין טומאתו של מצורע מוסגר לבין טומאתו של מצורע מוחלט בעניין טהרתן מטומאתן ולא פירש ההפרש שבין טומאתו של זה לטומאתו של זה בימי טומאתן והלא באותה משנה שנתנו ההפרש שבין טומאתו של זה לטומאתן של זה ביום טהרתן נתנו ההפרש ג"כ שבין ימי טומאתו של זה לימי טומאתו של זה ואמרו אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט אלא פריעה ופרימה וצ"ע:
צרעת היא המספחת הזאת. הוצרך לפרש זה פה ולא גבי מספחת היא משום דהתם אתיא שפיר לומר מספחת היא הבהרת דלעיל מפני שהבהרת הוא שם כולל לכל נגע בהיר ולבן כשלג והמספחת הוא שם פרטי מנגעי הבהרת כדכתב רש"י אבל הכא לא יתכן לומר צרעת היא המספחת דלעיל משום דמספחת הוא שם פרטי לנגע הטמא לפיכך הוכרח לפרש פה שמלת היא שבה אל המספחת הזאת שפירושו שהנגע הזה שהיינו חושבים אותו מספחת שהוא טהור אינו אלא צרעת שהוא טמא וזהו שדקדק רש"י בלשונו לומר צרעת היא המספחת הזאת ולא אמר צרעת הי' המספחת סתם כי המספחת סתם הוא נגע טהור והצרעת הוא נגע טמא ולא יתכן לומר שהמספחת היא צרעת ויותר נכון היה לפרש שמלת היא שבה אל הנגע שהוא שם כללי רק נגע הוא לשון זכר כדלקמיה ומלת היא היא כנוי על הנקבה:
צרעת לשון נקבה נגע לשון זכר. כלומר ואל יקשה עליך מאמרו נגע צרעת כי תהיה באדם שהוא בלשון נקבה ולמעלה אמר והנה הנגע עמד בעיניו והנה כהה הננע ולא פשה בלשון זכר כי האחד מהם ישוב אל הצרעת והאחר ישוב אל הנגע:
ואע"פ שלא נאמרה מחיה אלא בשאת אף בכל המראות ותולדותיהן הוא סימן טומאה. כדתניא בתורת כהנים ומחית בשר חי בשאת למדנו לשאת שהיא מטמאה במחיה ומניין לרבות שאר המראות ודין הוא אם מצינו ששוו כל המראות לשאת ליטמא בשער לבן ישוו כל המראות לשא' ליטמא במחיה דק"ו הוא אם שוו כל המראות לשאת ליטמא בשע' לבן שאין שער לבן מטמא בקרחת וגבחת לא ישוו כל המראות לשאת ליטמא במחיה שהמחיה מיטמא בקרחת וגבחת לא אם שוו כל המראות לשאת ליטמא בשער לבן ששער לבן מטמא בשחי' ומכוה ישוו כל המראות לשאת ליטמא במחיה שאין המחיה מיטמא בשחין ומכוה תלמוד לומר נגע צרעת פי' קרא יתירא הוא דה"ל למכתב נגע לבד או צרעת לבד מאי נגע צרעת לרבות כל נגע שמטמא במחיה דהיינו כל המראות דמקרי נגע:
שער לבן בלא מחיה ומחיה בלא שער לבן. שפירוש ומחית בשר או מחית בשר שכל אחד לבדו סימן טומאה הוא שהרי טמא הכתוב בשער לבן לבדו בפרשה הראשונה וכן במחיה לבדה כדכתיב וביום הראו' בו בשר חי יטמא וכתיב וראה הכהן את הבשר החי וטמאו וכל המראות ותולדותיהן שוות כדלקמן:
שלא תאמר הואיל ועלתה מחיה אטהרנה. תימא דמהכא משמע שהמחיה סימן טהרה היא ולפיכך אמר אף על פי שעלתה בו מחית בשר שהוא סימן טהרה וראו לטהרה אעפ"כ וטמאו הכהן מפני שצרעת נושנת היא שבריאה מלמעלה ותחתיה מלאה ליחה וזה סותר מה שאמר למעלה גבי ומחית בשר חי אף הוא סימן טומאה שער לבן בלא מחיה ומחיה בלא שער לבן וכן שנינו בפ"ג דנגעים צרעת עור הבשר מטמא בשני שבועות ובשלשה סימני' בשער לבן ובמחיה ובפשיון ואין לחלק בין הפוכה לשאינה הפוכ' דמחיה הפוכה הוי סי' טומא' ומחיה שאינה הפוכה לא הוי סי' טומאה ולפרושי מילתיה דאף הוא סי' טומאה כמחיה הפוכה ומלתיה דשלא תאמר הואיל ועלתה מחיה אטהרנו במחיה שאינה הפוכה שמתחלתה היתה בכך דהא בת"כ שנו נושנת מלמד שהיא מטמאה שלא הפוכה פי' אף על פי שקדם הבשר החי והוא ישן כנגד הנגע הלא דין הוא שער לבן סימן טומאה ומחיה סימן טומאה מה שער לבן אינו מטמא אלא הפוך אף מחיה לא תטמא אלא הפוכה ת"ל נושנת מלמד שהיא מטמאה לא הפוכה היא מלמד שהיא מטמאה הפוכה הלא דין הוא ומה שער לבן שאינו מטמא שלא הפוך מטמא הפוך מחיה שהיא מטמאה שלא הפוכה לא תטמא הפוכה ת"ל היא מלמד שהיא מטמאה הפוכה פי' בין ישנה בין חדשה שלא תאמר דוקא ישנה הויא סימן טומאה כדכתיב נושנת אבל חדשה לא להכי כתב היא כל שהיא אלמא אין לחלק בין הפוכה לשאינה הפוכה דשניהם סימן טומאה הן ועוד דשני המאמרי' של רש"י הנראים כסותרים שניהם במחיה הפוכה הם מורים שהרי בראשונה פירש ומחית שנהפך מקצת הלובן שבתוך השאת למראה בשר אף הוא סימן טומאה ובאחרונה אמר שלא תאמר הואיל ועלתה מחיה אטהרנה דמשמע שאחר כך נהפך הלובן שבתוך השאת ועלתה המחיה וצ"ע:
מראשו של אדם ועד רגליו. לא מראשו של נגע ועד רגליו שהרי אחר זה פירש ואמר וראה הכהן והנה כסתה הצרעת את כל בשרו שהוא בשרו של אדם ותניא בת"כ את כל בשרו להביא את בין האצבעות של ידים ורגלים ותניא נמי כולו הפך לבן יכול תוך ראשו ותוך רגליו תלמוד לומר מראשו להוציא תוך ראשו ועד רגליו להוציא תוך רגליו ותנן נמי בפרק ששי דנגעים דראש וזקן וכף הרגל אין מעכבין את הפריחה וא"ת אי הכי מאי את כל עור הנגע את כל עורו מיבעי ליה כבר פירשו בתורת כהנים מאי את כל עור הנגע עור הראוי לקבל נגע פרט לשחין המורד ולמכוה המורדת פירוש שחין והמכוה כל זמן שהן מורדים שיש בהם ליחה ולא העלו קרום מלמעלה אינן מטמאין בנגעים דכתיב ובשר כי יהיה בו שחין ונרפא והיה במקום השחין וגו' דוקא כשנרפא והעלה קרום מלמעלה אז אם היה בו שאר או בהרת ויש בהן אחד מסימני טומאה וטמאו הכהן אבל כל זמן שהוא מורד שיש בו ליחה אינו מקבל טומאה וכיון שאינו ראוי לקבל טומאה לאו ראוי לקבל נגע הוא וכיון שאינו ראוי לקבל נגע שיקבל טומאה אינו מעכב את הפריחה אבל אם העלו קרום מלמעלה שהן ראויין לקבל טומאה מעכבין את הפריח' שאם פרחה הצרעת בכל עור הבשר ולא פרחה בהן אינו טהור:
הרי כבר פירש שהמחיה הוא סימן טומאה אלא הרי שהיה הנגע באחד מכ"ד ראשי איברים שאין מטמאין משום מחיה לפי שאינו נראה הנגע כולו כא' כו' עד למדנו הכתוב שתטמ'. כדתני' בת"כ וביום הראות בו בשר חי יטמא הרי זה בא ללמד על ראשי אברים שנתגלו שיהו טמאין והכי פירושא האי קרא דוביו' הראות בו בשר חי יטמא לא בא ללמד שהמחיה סימן טומאה היא שהרי כבר פירש לעיל ומחית בשר חי בשאת צרעת נושנת היא בעור בשרו וטמאו הכהן אלא לא בא ללמד אלא על ראשי אברים שכשנפל הנגע בהן היו כמנהגן ששיעור הנגע אינו נרא' בהן כאחת מפני שהן שופעין אילך ואילך שאז אין המחיה סימן טומאה בהן כדכתיב וראהו הכהן וטמא אותו ותניא בת"כ וראהו כולו כאחת שאם היה בראש חוטמו שופע אילך ואילך או בראש אצבעו שופע אילך ואילך אינו טמא מכאן אמרו כ"ד ראשי אברים באדם אינן מטמאין משום מחיה ואם אח"כ חזר ונשמן אותו האבר שנפל בו הנגע ונהיה רחב ונתגלה שפועו שהיה שפוע אילך ואילך ונראה בו כאחת כל שיעור הנגע ונראת בו המחו' שיהא טמא דסד"א כיון שמתחלה כשנפל בו הנגע לא היתה המחיה סימן טטומאה בו מפני שאז לא היה כל שיעור הנגע נראה בו כאחת השתא נמי שנשמן ונהיה רחב אף על פי שנתגלה בו שיעור כל הנגע בבת אחת לא תהא המחיה סימן טומאה לו קמ"ל אבל רבינו הלל ורבי' ישעיה הראשון ורבינו יצחק זוטרא ז"ל פירשו הבריתא הזאת באופן אחר דאף על גב דראשי אברים לא מיטמו במחיה בתחלה דהיינו קודם שכסתה הצרעת את כל בשרו כדתניא וראהו הכהן וראהו כולו כאחת שאם היה בראש חוטמו או בראש אצבעו ששופע אילך ואילך אינו עמא מכאן אמרו כ"ד ראשי אברים באדם אינם מטמאין משום מחיה לאחר שכסתה הצרעת את כל בשרו וגם כל ראשי איבריו אם חזר ונתגלה בראש האחד מהן מחית בשר חי הרי הוא טמא אע"פ שאין שיעור הנגע נראה בו כאחת שהוא שופע אילך ואילך וכן נראה גם מדברי הרמב"ן ז"ל שכתב בפרק שלישי מהלכות טומאת צרעת בהרת שהיתה בראש אבר מן האברים והמחיה באמצע הבהרת בראש האבר אינה סימן טומאה מפני שהמחיה חולקת את הנגע ונמצא מקצתו שופע ויורד מכאן ומקצתו שופע ויורד מכאן ונאמר בנגעים וראהו הכהן שיהיה רואה הנגע כולו כאחת ובפרק שביעי מהלכות צרעת כתב אף ראשי אברים שאינם מטמאין משום מחיה שבתוך הבהרת מיטמאין ומעכבין את הנהפך כלו לבן כיצד מוחלט או מוסגר שהלבין כלו בצרעת חוץ מכעדשה בשר חי אפילו בראש אצבעו או בראש חוטמו וכיוצא בהן הרי הוא בטומאתו וכן שנהפך כולו לבן וטהר אם חזר בו כעדשה בשר חי אפי' בראש אחד מן האברים הרי מוחלט ונישנא דברייתא מוכחא טפי כוותייהו דקתני בה יכול כל שהן נאמר כאן בשר חי ולהלן בשר חי מה בשר חי האמור להלן בכעדשה אף כאן בכעדשה דברי רבי יוסי אמר ליה ר' מאיר וכי משום מחיה הוא מטמא והלא אין המחיה מטמאה בראשי אברים אלא גזרת מלך הוא אפי' כל שהוא דבשלמא לדידהו דמפרשי אע"פ שהוא שופע אילך ואילך כיון שנתגלה בו המחיה לאחר שכסתה הצרעת בכל בשרו טמא היינו דקתני אלא גזירת מלך היא אלא לרש"י ז"ל דמפרש כגון שנשמן האבר ואינו שופע אילך ואילך שנראה בו כל הנגע כאחת ונראתה בו המחיה קמיירי מאי אלא גזרת מלך היא:
וביום מת"ל ללמד יש יום שאתה רואה בו ויש יום שאי אתה רואה בו מכאן אמרו חתן נותנין לו ז' ימי המשתה לו ולאצטליתו ולביתו וכן ברגל נותנין לו כל ימי הרגל. בפ"ק דמועד קטן ובבכורות פרק פסולי המוקדשין אבל בת"כ שנו וביום מלמד שנותנין לו שני ימים לביתו שני ימים לכסותו ושמא י"ל ז' ימי חתונתו יום א' חשיב להו וז' ימי הרגל יום אחד חשיב להו מפני שכל ימי חתונתו ענין א' הוא וכל ז' ימי הרגל ענין אחד הוא כדפי' רבי' ישעיה הראשון ובגמרא אמרו יש יום שאתה רואה בו ויש יום שאי אתה רואה בו מאי משמע' אמר אביי לכחוב רחמנא ביום מאי וביום ש"מ יש יום שאתה רואה בו ויש יום שאי אתה רואה בו ורבא אמר כוליה קרא יתירא הוא דלכתוב רחמנא ובהראות בו וביום ל"ל ש"מ יש יום שאתה רואה בו ויש יום שאי אתה רואה בו והכי פירושא דאי אתייליד ליה לחתן נגע בגופו או בביתו או בכסותו לית ליה רשות לכהן לטמויי וכן אי אתייליד ליה לחתן נגע בגופו או בביתו או בכסותו ברגל לית ליה לכהן רשות לטמויי עד שיעברו לחתן שבעת ימי המשתה ולשאר אינשי דעלמא שבעת ימי הרגל דכל זמן שלא טמאו הכהן אף על פי שיש באותו נגע דגופו או דביתו או דכסותו כל סימני טומאה אין בכך כלום וכן כל זמן שלא טהרו הכהן אף על פי שאין באותו נגע דגופו או דביתו או דכסותו שום אחד מסימני טומאה אינו טהור שהכתוב לא תלה טומאתן וטהרתן של נגעים אלא בפיו של כהן אם יאמר טמא טמא ואם יאמר טהור טהור:
צרעת הוא הבשר ההוא. כי הבשר לשון זכר ואע"פ שכתב למעלה צרעת לשון נקבה נגע לשון זכר לומר שכאשר תמצא לשון זכר שב אל הנגע וכאשר תמצא לשון נקבה שב אל הצרעת כאן יותר נכון הוא לשוב אל הבשר הסמוך לו ממה שתשוב אל הנגע שהוא רחוק:
שחין לשון חמום. כמו שנה שחונה וכדמתרגם יונתן ב"ע חמותי ראיתי אור שחינית כך פרש"י בפ"ק דחולין גבי לבן סכין באור:
שנתחמם הבשר בלקוי הבא לו מחמת מכה שלא מחמת האור. כדתניא בפ"ק דחולין אי זהו שחין ואי זהו מכוה לקה בעץ באבן בגפת בחמי טבריא בכל דבר שלא בא מחמת האו' אבל יש לתמוה למה לא כלל גם השחין שעלה מאליו שלא מחמת מכה כמו השחין של חזקיהו שסתם שחין מורה עליו כדכתניא בת"כ אין לי אלא שחין שעלה מאליו מניין אם לקה בעץ באבן ובגפת או בחמי טבריא תלמוד לומר שחין שחין ריבה טעמא דכתב רחמנא שחין שחין הא לאו הכי סתם שחין הוא אותו שעלה מאליו ושמא י"ל דההיא ברייתא בשחין ומכוה הבאין ע"י לקוי קמיירי:
ונרפא השחין העלה ארוכה ובמקומו העלה נגע אחר. לא הבשר שהיה בו השחין שאלו נרפא שוב לא יתכן לומר שהיה במקום השחין נגע אחר שכמו שלא יאמר נרפה כל עוד שהשחין בו כך לא יאמר נרפה כל עוד שהשאת בו הלכך עכ"ל שמלת ונרפא שבה אל השחין שהוא נרפה והעלה ארוכה אבל הבשר שבו השחין עדיין הוא עומד בחליו ולפיכך העלה נגע אחר תמורתו:
וסימני מכוה וסימני שחין שוים הן. כדתניא בפ"ק דחולין שחין ומכוה מטמאין בשבוע אחד בשני סימנים בשער לבן ובפשיון ופרש"י בשבוע אחד שאין בהן הסגר שני כמו שכתוב בשאת וספחת שני הסגרות שאם עמד בעיניו ולא פשה בשבוע ראשון מסגיר אותו בשנייה שמא יפשה ויחליטנו אבל בשחין ומכוה לא נאמר אלא הסגר אחד ואם עמד בעיניו בשבוע שוב אינו מסגירו לטמאו אבל פוטרו והולך:
ולמה חלקן הכתוב. בשתי פרשיות ומפרש משפט כל אחת בפני עצמה ולא צרפו יחד לכתוב ובשר כי יהיה בו בעורו שחין או מכוה מאחר שמשפטן שוה:
נולד חצי גריס שחין. שבא מחמת חום מכה שלא ע"י האור:
וחצי גרים מכוה. שבא אצל חצי גריס שחין חצי גריס של מכוה מחמת כויית האור אין מצטרפין זה עם זה לשיעור נגע כגריס:
שער צהוב שנהפך שער שחור שבו לצהוב. כאילו כתוב ושער בנגע הפך צהוב דכתיב וכי יראה הכהן את נגע הנתק ותניא בת"כ אמר רבי שמעון מת"ל נגע הנתק הקיש נגע לנתק מה נגע שער לבן שבו אינו מטמא אלא הפוך אף נתק שער צהוב שבו אינו מטמא אלא הפוך ודלא כרבי יהודה דאמר כל מקום שצורך לומר הפוך אמר הפוך אבל נתק שנאמר בו ולא היה בו שער צהוב מטמא הפוך ושלא הפוך ומת"ל נגע נתק הקיש נגע לנתק מה נגע כגריס אף נתק כגריס:
נתק הוא כך שמו של נגע שבמקום שער. דאם לא כן למה שינה שמו של נגע הטמא כאן משמו של נגע הטמא דלעיל כתיב ושער בנגע הפך לבן ומראה הנגע עמוק מעור בשרו נגע צרעת הוא וטמא אותו הכהן אלמא שמו של נגע טמא נגע צרעת הוא וכאן כתוב והנה מראהו עמוק מן העור ובו שער צהוב דק וטמא אותו הכהן נתק הוא אלמא שמו של נגע טמא נתק הוא ועוד שדי במה שאחריו צרעת הראש או הזקן הוא שהוא שם הנגע הטמא:
ושער שחור אין בו הא אם היה בו שער שחור טהור ואין צריך הסגר שהשער השחור סימן טהרה היא כו'. אבל אין לדקדק מזה הא אם היה בו שער שחור טמא מוחלט כדדייקינן לעיל גבי ושערה לא הפך לבן הא אם הפך טמא מוחלט דאם כן הוה ליה למימר ושער צהוב אין בו שהוא הפך ובו שער צהוב דלעיל מיניה כמו שאמר בשאר נגעים ושערה לא הפך לבן שהוא הפך ושער בנגע הפך לבן השתא דכתב ושער שחור אין בו באין זה הפך מה שכתוב לעיל עכ"ל שלא אמר זה אלא כדי לדקדק ממנו הא אם היה בו שער שחור טהור וכן כתוב ושער שחור צמח בו ונרפא הנתק טהור הוא אלמא שער שחור סימן טהרה הוא ואינו צריך הסגר:
והנה לא פשה וגומר הא אם פשה או היה בו שער צהוב טמא. אף על פי שכל התורה כולה נדרשת מכלל לאו אתה שומע הין הוצרך לפרש זה פה דלא תימא דוי"ו דולא היה בו שיער צהוב הוא במקום או כוי"ו דומחית בשר חי בשאת כדלעיל ובא הכתוב לומר שאם לא פשה אף על פי שיש בו שיער צהוב או אם לא היה בו שיער צהוב אף על פי שפשה בעי הסגר דמשמע הא אם היו בו שני הסימנים הללו יחד הוא טמא מוחלט ואם אין בו לא זה ולא זה טהור אלא הוי"ו הזה הוא כמשמעו ובא הכתוב לומר שאם אין בו שום סימן מאלו בעי הסג' הא אם יש בו שום אחד טמא מוחלט שהרי אחר זה כתוב וראהו הכהן והנה פשה הנתק בעור לא יבקר הכהן לשער הצהוב טמא הוא אלמא בפשיון לחודיה טמא והה"נ דבשטר צהוב לחודיה טמא שכך שנינו בת"כ ומניין לשער הצהוב שיטמא שלא בפשיון ומניין לפשיון שיטמא שלא בשער צהוב תלמוד לומר לא יבקר הכהן לשער הצהוב טמא הוא ומיתורא דפשה יפשה למדנו שאף בסוף שבוע ראשון ובסוף שבוע שני דינו כעוש' אחרי טהרתו כדלקמן וכן שנ נו בת"כ אחרי טהרתו אין לי אלא אחר הפטור מניין אף בסוף שבוע ראשון ובסוף שבוע שני תלמוד לומר אם פשה יפשה הכי פירושא אין לי שהפשיון לחודיה סימן טומאה אלא לאחרי טהרתו מניין אף בסוף שבוע ראשון ובסוף שבוע שני דילמא דוקא בשאר נגעי' הוא דדייקינן מלא פשה הא פשה טמא כדלעיל אבל בנגעי הראש או הזקן אימר כי היכי דסימן שער שלו אינו כסימן שער ראש דנגעים דהתם בשער לבן והכא בשער צהוב הכי נמי סימן דפשיון שלו אינו כסימן דפשיון דהכא דהתם בפשיון לחודא טמא בין לאחר הפטו' בין בסוף שבוע ראשון בין בסוף שבוע שני והכא לאחר הפטור דוקא הוא דטמא בפשיון לחודיה אבל בסוף שבוע ראשון ובסוף שבוע שני לא תלמוד לומר אם פשה יפשה מייתורא דקרא למדנו דבסוף שבוע ראשון ובסוף שבוע שני נמי טמא בפשיון לחודיה אבל מדכתיב בסוף שבוע ראשון והנה לא פשה ולא היה בו שער צהוב ליכא למידק הא פשה טמא דדילמא תרתי בעינן פשיון ושיער צהוב כדי שיהיה טמא מוחלט וה"ק והנה לא פשה אבל יש בו שיער צהוב או לא היה בו שער צהוב אבל פשה לפיכך אין זה טמא מוחלט אלא טמא מוסגר דבעי הסגר אך קשה נהי דמסוף שבוע ראשון ליכא למידק נידוק מסוף שבוע שני דכתיב ביה והנה לא פשה הנתק בעור וטהר אותו הכהן ושמא י"ל דמהכא נמי ליכא למידק הא פשה טמא דדילמא הא פשה בעי הסגר:
טהור הוא וטיהרו הכהן הא טמא שטיהרו הכהן לא טהור. דלא תימא כיון דגזרת הכתוב היא שאין טומאת נגעים וטהרתן אלא על פי כהן שאף על פי שיש בנגע כל סימני טומאה אינו טמא כל זמן שלא יאמר לו הכהן טמא הוא כדלעיל הה"נ אם טהר אותו הכהן אף על פי שיש בו סימני טומאה יהא טהור כיון שטהרתן של נגעים אינן אלא על פיו קמ"ל טהור הוא וטהרו הא טמא שטהרו הכהן לא טהר והה"נ אם טמא אותו הכהן ואין בו אחד מסימני טומאה אינו טמא:
קרח הוא טהור הוא מטומאת נתקין שאינו נדון בסימני ראש וזקן שהן מקום שער אלא בסימני נגע עור בשר שער לבן ומחיה ופשיון. כדתניא בריש תורת כהנים דבר הלמד מענינו כיצד ואיש כי ימרט ראשו קרח הוא טהור הוא יכול יהא טהור מכל טומאה כשהוא אומר וכי יהיה בקרחת או בגבחת נגע לבן אדמדם דבר למד מענינו שאינו טהור מכל טומאה אלא מטומאת נתקים בלבד פי' שכיון שנקרחו הראש והזקן טהרו מטומאת נתקים שהם בסימני שער צהוב ופשיון וחזרו להיות כעור הבשר שהן בסימני שער לבן ומחיה ופשיון ובד' מראות נגעים כדלקמן דאלו בנתקים בין שהיה מראהו עמוק בין שלא היה עמוק אם יש בו אחד מסימני טומאה טמא ואלו בנגעי עור בשר אף על פי שיש בו כל שלשה סימני טומאה יחד אינו טמא אלא בתוך ארבע מראות נגעים דהיינו מקרום ביצה ולמעלה ולא נאמר בנתקים עמוק אלא לומר לך מה מראה עמוק בידי שמים אף נתק בידי שמים להוציא שנתקו אדם שהוא טהור אף על פי שיש בו שני סימנים של טומאה יחד:
בראשו נגעו אין לי אלא נתקים מניין לרבות שאר המנוגעי' תלמוד לומר טמא יטמאנו לרבות את כולן. פירוש מיתורא דבראשו נגעו לא למדנו אלא שאר המנוגעים שהן מנגעי הנתקים דהוו דומיא דקרחת וגבחת ששתיהן בראש שיהיו בבגדים פרומים ופרועי הראש ובכל שאר האמורים בטמאי קרחת וגבחת ושיטמאנו הכהן מניין לרבות אף שאר המנוגעים שהן מנוגעי צרעת עור בשר שיהיו המנוגעים שבהם בבגדים פרומים ופרועי הראש ושאר האמורים ושיטמאן הכהן תלמוד לומר טמא יטמאנו שני פעמים לרבות את כולן והיינו דמסיים בסיפא שעל כולן הוא אומר בגדיו יהיו פרומים אבל בתורת כהנים שנינו בלשון אחר יטמאנו הכהן מלמד שטומאתו בכהן אין לי אלא זו מניין לרבות שאר המנוגעים תלמוד לומר טמא יטמאנו הכהן אי מה זה מיוחד שבראשו נגעו אף אני אביא את הנתקים שבראשן נגען מניין לרבות שאר המנוגעין ת"ל טמא יטמאנו הכהן שכל המנוגעים אין טומאתן אלא בכהן ולגבי וטמא יקרא שנו אומר פרוש אין לי אלא זה בלבד מניין לרבות שאר המנוגעים ת"ל וטמא טמא יקרא אי מה זה מיוחד שבראשו נגעו אף אני אביא את הנתק שבראשו נגעו מניין לרבות שאר המנוגעין ת"ל וטמא טמא יקרא מניין לרבות שאר הטמאין תלמוד לומר וטמא טמא יקרא ולגבי בדד ישב שנו לבדו ישב אין לי אלא זה בלבד מניין לרבות שאר המנוגעים תלמוד לומר טמא בדד ישב יכול יהיו שני טמאין עמו תלמוד לומר הוא הוא בדד ואין שני טמאין עמו אי מה זה שבראשו נגעו אף אני אביא את הנתקין שבראשן נגען מניין לרבות שאר המנוגעין תלמוד לומר טמא בדד ישב אם כן מייתורא דטמא יטמאנו שני פעמים דרשו לרבוי שאר המנוגעים שתהיה טומאתן בכהן כמו זה ומייתורא דטמא טמא שני פעמים דרשו שיהיה קורא ואומר פרוש כמו זה ומייתורא דטמא דלגבי בדד ישב דרשו שיהיה יושב לבדו כמו זה לא כתו שכתב רש"י דמייתורא דטמא יטמאנו שני פעמים ידרשו לרבות כל שאר הטמאים שיהיו בגדיהן פרומים וכל שאר האמורים שם ושמא מדרש אחר מצא ולקחו משם:
וטמא טמא יקרא משמיע שהוא טמא. לא שיקרא את אחרים טמאים כפי המובן ממנו וכך אמרו בפרק קמא דמועד קטן רמז לציון קברות מן התורה מניין אמר רבי אבהו מהכא וטמא טמא יקרא טומאה קוראה לו ואמרת לו פרוש ופריך והאי להכי הוא דאתא והא מיבעי ליה לכדתניא וטמא טמא יקרא צריך להודיע צערו לרבים ורבים מבקשים עליו רחמים ומשני אם כן לימא קרא וטמא יקרא מאי וטמא טמא שמע מינה תרתי ואף ע"ג דמייתורא דטמא טמא שני פעמים דרשי לרבות שאר המנוגעים שיהיו משמיעים שהם טמאים שמא יש לומר דמטמא יקרא לחודיה דרשי שהטמא יקרא לרבים לומר טמא אני כדי שיפרשו ממנו ומטמא טמא שני טעמים דרשי תרתי לרבות שאר המנוגעים שגם הם צריכים לומר טמא אני ושצריך להודיע צערו לרבים שיבקשו עליו רחמים דשקול הוא ויבאו שניהם:
בדד ישב שלא יהיו טמאים יושבים עמו. אבל בתורת כהנים שלפנינו כתוב יכול יהו שנים טמאים טמו תלמוד לומר הוא הוא בדד ישב ואין שני טמאים עמו ופי' רבינו ישעיה הראשון ז"ל שני טמאים הם הטמא מת והזב שטמא מת טעון שלוח ממחנה אחד בלבד שהוא מחנה שכינה וזב משני מחנות בלבד שהן מחנה שכינה ומחנה לויה ומצורע משלש מחנות גם ממחנה ישראל ורבינו אברהם זוטרא מתיווץ פירש יכול יהיו שני טמאים יושבים עמו פירוש כיון דדרשינן בדד ישב לבדו ישב אין לי אלא זה בלבד מניין לרבות שאר המנוגעין תלמוד לומר טמא בדד ישב שיהו שאר המנוגעים יושבים עמו יכול אף השני טמאים הכתובים עמו בפסוק וישלחו מן המחנה דהיינו זב וטמא מת ישבו עמו תלמוד לומר הוא המנוגע נדחה קוץ לשלש מחנות ואין השני טמאים עמו אית דמפרשי האי דדרשינן הכי להציל זב וטמא מת משלוח חוץ לשלש מחנות הוא לומר שאינן מחוייבים לצאת חוץ לשלש מחנות אלא המנוגע בלבד ואית דמפרשי לאוסרן הוא דאתא לומר שאין להם רשות לישב עמו ואף על גב דשאר טמאים נמי משתלחין כגון בעל קרי ובועל נדה הנהו מרבויא דכל נפקי כדגרסי' בפסחים זב וכל זב לרבות בעל קרי טמא וכל טמא לרבות בועל נדה ובריש סיפרא תני וישלחו מן המחנה וגו' שומעני ששלשתן משתלחין חוץ לשלש מחנות תלמוד לומר בדד ישב שמע מינה דהאי שני טמאין דהכא דליתנהו עמו היינו זב וטמא מת וש"מ נמי דפירוש ואין שני טמאים עמו שאינן משולחין עמו חוץ לשלש מחנות ולא לאוסרן שלא ישבו עמו ואית ספרים דגרסי יכול יהו שאר טמאין יושבין עמו תלמוד לומר הוא שלא ישבו שאר טמאים עמו וזו היא גרסתו של רש"י ז"ל ויהיה פירושו כל שאר טמאים דכתובי בפ' דוישלחו מן המחנה זב וטמא מת דכתיבי בהדיא ובעל קרי ובועל נדה איתרבו מרבויא דכל ששום אחד מהם לא ישב עמו וכך אמרו בפרקא בתרא דזבחים בדד ישב שלא ישבו טמאים אחרים עמו ותניא נמי בפסחים בריש פרק אלו דברים בדד ישב שלא יהו טמאים אחרים יושבים עמו:
מחוץ למחנה חוץ לשלש מחנות. מחנה שכינה ומחנה לויה ומחנה ישראל כדתניא בפסחים בפרק אלו דברים יכול יהו זבין וטמאי מתים משתלחין חוץ למחנה אחת תלמוד לומר ולא יטמאו את מחניהם תן מחנה לזה ומחנה לזה ופרש"י יכול יהו זבין וטמאי מתים משתלחין חוץ למחנה אחת שיהא שלוחן שוה להשתלח חוץ למחנה שכינה בלבד תלמוד לומר ולא יטמאו את מחניהם דה"ל למכתב את מחנם ששלוחו של מצורע כבר למדנו אותו מבדד ישב ונהי דאיכא למימר דכיון דלוויה דמצורע מהכא נפקא אורחיה הוא דכתב מחניהם משום מצורעים וזבים מ"מ כיון דתרתי מחנות כתיבי וישלחו מן המחנה מחוץ למחנה תשלחום הנך ודאי משום זבין וטמאי מתים כתיבי דהא מחנה דמצורעי' לעשה מבדד ישב נפקא והלכך לא יטמאו את מחניהם אהני מחנות דלעיל קאי לאורויי לן דמחנהו של זה לאו כמחנהו של זה דשלוחו של זה חוץ למחנה אחת ושלוחו של זה חוץ לשתי מחנות ומסתמא טמא מת חוץ למחנה אחת ונכנס למחנה לוייה דהא מת עצמו במחנ' לוייה הוא מדכתיב ויקח משה את עצמות יוסף עמו ועוד שזב חמור מטמא מת וכיון דזבין וטמאי מתים שלוחין לב' מחנות ומצורע כתיב ביה בדד ישב שלא ישבו טמאים עמו למדנו ששלוח של מצורע חוץ לשלש מחנות הוא:
לפשתים ולצמר של פשתי' או של צמר. והלמ"ד כלמ"ד למי אתה של מי אתה לעבדך ליעקב של עבדך של יעקב והתרגום מוכיח:
בצמר או בפשתים של צמר או של פשתים. ולא שהבי"ת משרת במקום של אלא שטעמו הוא כן כי הבי"ת תשמש במקו' מ"ם כמו והנותר בבשר ובלחם מהבשר ומהלחם והיה ביום השמיני והלאה מיום השמיני והלאה אף כאן או את השתי או את הערב מהצמר או מהפשתים שטעמו השתי או הערב של צמר או של פשתים:
להוציא את האומריות שבו שהן מין אחר. ובי"ת בצמר או בפשתים כמשמעו והוא דבק עם מלת ושרף כי מפני שהבגד בקצות אריגתו בארכו יש בו שפה שאינו ממין הבגד הוצרך לומר שישרוף אותו במקים הצמר אם הוא של צמר או במקום הפשתים אם הוא של פשתים לא במקום השפה שהוא ממין אחר:
את אשר בו הנגע יכול מקום הנגע בלבד ת"ל את אשר בו הנגע יכול כל הבגד כלו טעון כבוס ת"ל הנגע הא כיצד יכבס מן הבגד עמו. אבל בת"כ שלפנינו כתיב וכבסו את הנגע יכול מקום הנגע בלבד ת"ל את אשר בו הנגע אי אשר בו הנגע יכול כל הבגד כולו טעון כבוס ת"ל וכבסו את אשר בו הנגע הא כיצד כו' והכי פירושא אילו לא כתב אלא וכבסו את הנגע ה"א מקו' הנגע בלבד טעון כבוס ולא הבגד שבו הנגע לפיכך כתב אשר בו הנגע לומר שגם הבגד טעון כבוס ואילו היה טעון כבוס כל הבגד שבו הנגע היה ראוי לכתוב וכבסו את הבגד כמו שכתב גבי שריפתו ושרף את הבגד השתא דכתי' את אשר בו הנגע למדנו שאין הבגד כולו טעון כבוס אלא הבגד הסביב לנגע בלבד כך פירשו הברייתא הזאת רבי' הלל ורבי' ישעיה הראשון ז"ל ופירוש' זה מורה שהנוסחא היא כמו הגירסא שבת"כ שלפנינו אבל לפי הנוסחא של רש"י ז"ל יהיה הפי' כן שאילו לא נכתב בלשון וכבסו את אשר בו הנגע אלא בלשון וכבסו את הנגע בלשון אחרי הוכבס את הנגע ה"א יכול מקום הנגע בלבד ת"ל את אשר בו הנגע לומר שגם הבגד בעי כבוס ואילו לא נכת' בלשון וכבסו את אשר בו הנגע אלא בלשון וכבסו את הבגד כלשון ושרף את הבגד ה"א יכול כל הבג' כולו טעון כבוס ת"ל אחרי הוכבס את הנגע הנגע בלב' ולא הבגד הא כיצד יכבס מן הבגד עמו מקצתו ולא כולו והוא הבגד שסביב לנגע:
לא הפך הנגע את עינו לא כהה ממראיתו. לא שלא העז ממראיתו מפני שהמתחייב מזה הוא הא אם העז טהור או מוסגר ואין האמת כן שהרי זה יותר קשה מלא הפך עינו ואם בלא הפך טמא כ"ש כשהעז לפיכך פי' לא הפך לא כהה ממראיתו דהשת' דייקינן מינה הא אם כהה טהור או מוסגר אך קשה ממה שכתב לעיל גבי והנה כהה הנגע שהוכהה ממראיתו הא אם עמד במראיתו טמא ואילו אם העז ממראיתו טהור כדקתני בברייתא ואם כן ה"נ נימא לא הפך הנגע את עינו אלא עמד במראיתו טמא הא אם הפך הנגע את עינו בין להעזה בין לכהייה טהור או מוסגר מאחר שהעומד במראיתו קשה מן המעיז ממראיתו ועוד שאין מלת הפך ולא הפך נופלת על ההעזה ועל הכהייה אלא על ההפיכה ממראה למראה כגון שהיה ירקרק והפך לאדמדם וכיוצא בו אבל ההעזה והכהייה שתיהן ממראה אחד הן רק שנהפך הנגע ממראה חלש למראה חזק ממנו כגון מלבן כסיד ללבן כשלג או ממראה חזק למראה חלש ממנו כגון מלבן כשלג ללבן כסיד וזה עמד בעיניו קרינן ביה כיון ששני המראו' יחד מכלל ד' מראו' נגעים הם אבל אם יצא מכלל הד' מראות ונהיה מראהו יותר חלש מקרי' ביצה אז בשם כהה הוא נקרא ולא בשם הפך והנה ראינו כמה מפרשים שפירשו הברייתא של לא הפך והפך כגון רבי' הלל מרומניאה ורבי' אברה' זוטרא מתיווץ ורבינו ישעיה הראשון ז"ל וכולם פירשו שנהפך ממראה אחד למראה אחרת כגון מאדמדם לירקרק וההפך לא בההעזה וכהייה כמו שכתב רש"י ז"ל וצ"ע:
והנגע לא פשה שמענו שאם לא הפך ולא פשה טמא ואין צריך לומר לא הפך ופשה הפך ולא פשה איני יודע מה יעשה לו. אבל בת"כ שנינו והנה לא הפך הנגע את עינו והנגע לא פשה טמא הוא הא אם לא הפך ולא פשה טמא הפך ולא פשה אינו יודע מה יעשה לו ואלו בלא הפך ופשה לא דבר כלום אלא שרש"י ז"ל סובר שזה ודאי טמא הוא במכ"ש מפני שפשה יותר קשה מלא פשה ואם בלא פשה טמא ק"ו בפשה ולפיכך לא הוצרכה הברייתא להזכירו אבל בהפך ולא עשה הברייתא מסופקת בו ומפני שלא נמצא בשום מקום ואם הפך יותר קשה מלא הפך אם לא ולפיכך אמרו הפך ולא פשה איני יודע מה אעשה לו דשמא לא הפך קשה מהפך רבי יהודה סבר דוקא אם עמד בעינו הראשון ולא הפך אז הוא טמא וטעון שריפה. אבל אם נהפך ממראה למראה כגון מירקרק לאדמדם או ההפך נגע חדש הוא וטעון הסגר כבתחלה וחכמים סברי דינו כעומד בעינו הראשון דכיון שלא נהפך למראה טהור אלא למרא' טמא כגון מירקרק לאדמדם או ההפך ששניהם מראות טומא' הן לא הפך קרינן ביה ואיזה יקרא הפך כשנהפך למראה שאינו מטמא לו אבל זה שנהפך למראה שהוא מיטמא לו לא הפך קרינן ביה וטעון שריפה וזהו ששנינו בת"כ אליבא דחכמים הא מה אני מקיים והנה לא הפך הנגע את עינו והנגע לא פשה טמא דמשמע מיניה הא הפך ולא פשה לא הוי טמא כשהפך ממין דמיטמא לו למין דלא מיטמא לו וה"ק והנה לא הפך ממין דמיטמא לו למין דלא מיטמא לו דאף על גב דהוה ירקרק והפך אדמדם או ההפך אכתי לא הפך קרינן ביה דהא לא הפך ממין דמיטמא לו במידי דלא מיטמא לו אבל אי הפך במידי דלא מיטמא לו לא הוי טמא:
בקרחתו או בגבחתו כתרגומו בשחיקותיה או בחדתותיה. פי' בקרחתו משמע שנקרח מן המוכין שעליו בעודו חדש ועכשו הוא ישן ובגבחתו משמע כשהוא חדש שהמוכין גבוהין עליו כאלו אמר בגבחתו דחי"ת וה"א מתחלפין זהו מה שפירשו קצת מפרשים אבל רש"י ז"ל פירש מפני שהקרחת הוא באחורי הראש קרא השחקים שהם באחרית הזמן קרחת ומפני שהגבחת היא במוקדם הראש כדכתיב ואם מפאת פניו ימרט ראשו גבח הוא קרא החדשים שהם בקדימת הזמן גבחת:
וקרע אותו יקרע מקו' הנגע מן הבגד וישרפנו. לא שיקרענו בלבד שאף על פי שלא נזכרה פה שריפה כבר נזכרה למעל' טמא הוא באש תשרפנו אלא שחזר ופירש אופן שריפתו איך הוא ואמר שאם ראה הכהן שהנגע ההוא כהה יקרע מקום הנגע מן הבגד וישרפנו וישאר שאר הבגד בקיומו ואם תראה עוד אחר זה בבגד הנשאר אז ישרוף כל הבגד בכללו לא מקום הנגע בלבד וכן שנינו בתורת כהנים וקרע יכול יקרע בו קרע קטן ויקיים בו מצו' קריע' ת"ל אותו אי אותו יכול ישרפנו ויניחנו במקומו ת"ל מן הבגד ינתקנו מן הבגד יכול יקרע וישליך את הקרעי' לאשפות ת"ל באש תשרפנו את אשר בו הנגע למד על הקרעין שהן טעונין שרפה פי' יכול יתפרנו במחט ויניחנו במקומו לא תפירה יפה כמו איחוי שלא יבטל מצות קריעה אלא יכליב כעין שפוץ שסותר אדם ואינו בונה בנין יפה אלא שפוץ בעלמא כמו תשפוץ ולא תבנה ת"ל מן הבגד מלת מן מורה שנעתק הקרע ונפל ממנו:
