לפרק ל"א

פרק ל"א הקצר נחלק לשני עניינים:

  1. פסוקים א'-ג': תוכחה נגד ההשענות על מצרים.

  2. פסוקים ד'-ט': מפלת סנחריב והצלת ירושלים.

באשר להסתמכות על מצרים האריך הנביא בפרק הקודם. כאן מדגיש ישעיה את הסכנה הרוחנית-אמונית שבייחוס כוחות על-אנושיים ליכולות של סוסי המצרים ומרכבותיהם, שהרי יש בכך משום שכחת נסי יציאת מצרים אשר בשיאם: "סוס ורוכבו רמה בים". אף כאן חוזר הנביא על לקח זה: "וּמִצְרַ֤יִם אָדָם֙ וְֽלֹא־אֵ֔ל וְסוּסֵיהֶ֥ם בָּשָׂ֖ר וְלֹא־ר֑וּחַ".

בחלקו השני של הפרק ממשיל הנביא את הצלתה הפלאית של ירושלים מיד אשור באמצעות דימויים שונים: דימוי הארי הטורף ודימוי הציפורים.

דימוי האריה

שאגת האריה ("יֶהְגֶּה֩ הָאַרְיֵ֨ה") מקפיאה את דם טרפו, ואין מציל את השה מפיו, ואף לא הרועים שמרעימים עליו בקולו ומנסים להבריחו, מקביל למפלת צבא סנחריב שכל שרי צבאו לא יושיעוהו מפעולת ה' (יֵרֵד֙ יְ-הוָ֣ה צְבָא֔וֹת לִצְבֹּ֥א). 

דימוי הציפורים

"גָּנ֥וֹן וְהִצִּ֖יל פָּסֹ֥חַ וְהִמְלִֽיט" ירושלים תינצל כדרך שהציל ה' את עם ישראל ביציאת מצרים. דימוי זה מעלה לנגד עינינו את שאומר ה' לישראל לפני מתן תורה: "אַתֶּ֣ם רְאִיתֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר עָשִׂ֖יתִי לְמִצְרָ֑יִם וָֽאֶשָּׂ֤א אֶתְכֶם֙ עַל־כַּנְפֵ֣י נְשָׁרִ֔ים וָֽאָבִ֥א אֶתְכֶ֖ם אֵלָֽי׃"(שמות יט ד) המתייחס להצלת ה': "אֲשֶׁ֥ר עָשִׂ֖יתִי לְמִצְרָ֑יִם" כנגד "סוס ורכבו רמה בים" ו"וָֽאֶשָּׂ֤א אֶתְכֶם֙..." כנגד "נחית בחסדך עם זו גאלת".

תוצאתה של ישועתה הפלאית של ירושלים ("וְנָפַ֤ל אַשּׁוּר֙ בְּחֶ֣רֶב לֹא־אִ֔ישׁ") תהיה מהפכה רוחנית שיחולל חזקיהו, כקריאת הנביא: "שׁ֗וּבוּ לַאֲשֶׁ֛ר הֶעְמִ֥יקוּ סָרָ֖ה בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ כִּ֚י בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא יִמְאָס֗וּן אִ֚ישׁ אֱלִילֵ֣י כַסְפּ֔וֹ וֶאֱלִילֵ֖י זְהָב֑וֹ אֲשֶׁ֨ר עָשׂ֥וּ לָכֶ֛ם יְדֵיכֶ֖ם חֵֽטְא׃"(ישעיה לא ו-ז).