תנ"ך על הפרק - ויקרא ט - העמק דבר

תנ"ך על הפרק

ויקרא ט

99 / 929
היום

הפרק

היום השמיני למילואים

וַיְהִי֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁמִינִ֔י קָרָ֣א מֹשֶׁ֔ה לְאַהֲרֹ֖ן וּלְבָנָ֑יו וּלְזִקְנֵ֖י יִשְׂרָאֵֽל׃וַיֹּ֣אמֶר אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן קַח־לְ֠ךָ עֵ֣גֶל בֶּן־בָּקָ֧ר לְחַטָּ֛את וְאַ֥יִל לְעֹלָ֖ה תְּמִימִ֑ם וְהַקְרֵ֖ב לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃וְאֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל תְּדַבֵּ֣ר לֵאמֹ֑ר קְח֤וּ שְׂעִיר־עִזִּים֙ לְחַטָּ֔את וְעֵ֨גֶל וָכֶ֧בֶשׂ בְּנֵי־שָׁנָ֛ה תְּמִימִ֖ם לְעֹלָֽה׃וְשׁ֨וֹר וָאַ֜יִל לִשְׁלָמִ֗ים לִזְבֹּ֙חַ֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה וּמִנְחָ֖ה בְּלוּלָ֣ה בַשָּׁ֑מֶן כִּ֣י הַיּ֔וֹם יְהוָ֖ה נִרְאָ֥ה אֲלֵיכֶֽם׃וַיִּקְח֗וּ אֵ֚ת אֲשֶׁ֣ר צִוָּ֣ה מֹשֶׁ֔ה אֶל־פְּנֵ֖י אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וַֽיִּקְרְבוּ֙ כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה וַיַּֽעַמְד֖וּ לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה זֶ֧ה הַדָּבָ֛ר אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה תַּעֲשׂ֑וּ וְיֵרָ֥א אֲלֵיכֶ֖ם כְּב֥וֹד יְהוָֽה׃וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן קְרַ֤ב אֶל־הַמִּזְבֵּ֙חַ֙ וַעֲשֵׂ֞ה אֶת־חַטָּֽאתְךָ֙ וְאֶת־עֹ֣לָתֶ֔ךָ וְכַפֵּ֥ר בַּֽעַדְךָ֖ וּבְעַ֣ד הָעָ֑ם וַעֲשֵׂ֞ה אֶת־קָרְבַּ֤ן הָעָם֙ וְכַפֵּ֣ר בַּֽעֲדָ֔ם כַּאֲשֶׁ֖ר צִוָּ֥ה יְהוָֽה׃וַיִּקְרַ֥ב אַהֲרֹ֖ן אֶל־הַמִּזְבֵּ֑חַ וַיִּשְׁחַ֛ט אֶת־עֵ֥גֶל הַחַטָּ֖את אֲשֶׁר־לֽוֹ׃וַ֠יַּקְרִבוּ בְּנֵ֨י אַהֲרֹ֣ן אֶת־הַדָּם֮ אֵלָיו֒ וַיִּטְבֹּ֤ל אֶצְבָּעוֹ֙ בַּדָּ֔ם וַיִּתֵּ֖ן עַל־קַרְנ֣וֹת הַמִּזְבֵּ֑חַ וְאֶת־הַדָּ֣ם יָצַ֔ק אֶל־יְס֖וֹד הַמִּזְבֵּֽחַ׃וְאֶת־הַחֵ֨לֶב וְאֶת־הַכְּלָיֹ֜ת וְאֶת־הַיֹּתֶ֤רֶת מִן־הַכָּבֵד֙ מִן־הַ֣חַטָּ֔את הִקְטִ֖יר הַמִּזְבֵּ֑חָה כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃וְאֶת־הַבָּשָׂ֖ר וְאֶת־הָע֑וֹר שָׂרַ֣ף בָּאֵ֔שׁ מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶֽה׃וַיִּשְׁחַ֖ט אֶת־הָעֹלָ֑ה וַ֠יַּמְצִאוּ בְּנֵ֨י אַהֲרֹ֤ן אֵלָיו֙ אֶת־הַדָּ֔ם וַיִּזְרְקֵ֥הוּ עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ סָבִֽיב׃וְאֶת־הָעֹלָ֗ה הִמְצִ֧יאוּ אֵלָ֛יו לִנְתָחֶ֖יהָ וְאֶת־הָרֹ֑אשׁ וַיַּקְטֵ֖ר עַל־הַמִּזְבֵּֽחַ׃וַיִּרְחַ֥ץ אֶת־הַקֶּ֖רֶב וְאֶת־הַכְּרָעָ֑יִם וַיַּקְטֵ֥ר עַל־הָעֹלָ֖ה הַמִּזְבֵּֽחָה׃וַיַּקְרֵ֕ב אֵ֖ת קָרְבַּ֣ן הָעָ֑ם וַיִּקַּ֞ח אֶת־שְׂעִ֤יר הַֽחַטָּאת֙ אֲשֶׁ֣ר לָעָ֔ם וַיִּשְׁחָטֵ֥הוּ וַֽיְחַטְּאֵ֖הוּ כָּרִאשֽׁוֹן׃וַיַּקְרֵ֖ב אֶת־הָעֹלָ֑ה וַֽיַּעֲשֶׂ֖הָ כַּמִּשְׁפָּֽט׃וַיַּקְרֵב֮ אֶת־הַמִּנְחָה֒ וַיְמַלֵּ֤א כַפּוֹ֙ מִמֶּ֔נָּה וַיַּקְטֵ֖ר עַל־הַמִּזְבֵּ֑חַ מִלְּבַ֖ד עֹלַ֥ת הַבֹּֽקֶר׃וַיִּשְׁחַ֤ט אֶת־הַשּׁוֹר֙ וְאֶת־הָאַ֔יִל זֶ֥בַח הַשְּׁלָמִ֖ים אֲשֶׁ֣ר לָעָ֑ם וַ֠יַּמְצִאוּ בְּנֵ֨י אַהֲרֹ֤ן אֶת־הַדָּם֙ אֵלָ֔יו וַיִּזְרְקֵ֥הוּ עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ סָבִֽיב׃וְאֶת־הַחֲלָבִ֖ים מִן־הַשּׁ֑וֹר וּמִן־הָאַ֔יִל הָֽאַלְיָ֤ה וְהַֽמְכַסֶּה֙ וְהַכְּלָיֹ֔ת וְיֹתֶ֖רֶת הַכָּבֵֽד׃וַיָּשִׂ֥ימוּ אֶת־הַחֲלָבִ֖ים עַל־הֶחָז֑וֹת וַיַּקְטֵ֥ר הַחֲלָבִ֖ים הַמִּזְבֵּֽחָה׃וְאֵ֣ת הֶחָז֗וֹת וְאֵת֙ שׁ֣וֹק הַיָּמִ֔ין הֵנִ֧יף אַהֲרֹ֛ן תְּנוּפָ֖ה לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה כַּאֲשֶׁ֖ר צִוָּ֥ה מֹשֶֽׁה׃וַיִּשָּׂ֨א אַהֲרֹ֧ן אֶת־ידויָדָ֛יואֶל־הָעָ֖ם וַֽיְבָרְכֵ֑ם וַיֵּ֗רֶד מֵעֲשֹׂ֧ת הַֽחַטָּ֛את וְהָעֹלָ֖ה וְהַשְּׁלָמִֽים׃וַיָּבֹ֨א מֹשֶׁ֤ה וְאַהֲרֹן֙ אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וַיֵּ֣צְא֔וּ וַֽיְבָרֲכ֖וּ אֶת־הָעָ֑ם וַיֵּרָ֥א כְבוֹד־יְהוָ֖ה אֶל־כָּל־הָעָֽם׃וַתֵּ֤צֵא אֵשׁ֙ מִלִּפְנֵ֣י יְהוָ֔ה וַתֹּ֙אכַל֙ עַל־הַמִּזְבֵּ֔חַ אֶת־הָעֹלָ֖ה וְאֶת־הַחֲלָבִ֑ים וַיַּ֤רְא כָּל־הָעָם֙ וַיָּרֹ֔נּוּ וַֽיִּפְּל֖וּ עַל־פְּנֵיהֶֽם׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

ולזקני ישראל. אע״ג שבאמת נקהלו כל ישראל לא״מ כדכתיב ויקרבו כל העדה מכ״מ קרא משה ביחוד לזקני ישראל. והנה בפ׳ משכו כתיב ג״כ ויקרא משה לכל זקני ישראל אלא דשם כתיב לכל. וכאן כתיב ולזקני ישראל. והטעם בזה משום דשם הי׳ הקריאה לא בשביל כבוד אלא לצורך הענין לדעת המכילתא שם. שעשאן ב״ד. פי׳ שסמך אותם לדיינים. וא״כ היה הצורך לקרוא את כולם כדי לסומכם. או לפי הפשט שביארנו שם שהזהיר לטרוח בעצמם במעשה הפסח ולא לסמוך על הפחותים שבמשפחתם. וגם לפי״ז נצרך לקרוא לכולם אבל כאן לא היה הקריאה בשביל איזה ענין אלא לחלוק כבוד וכדתניא בת״כ שכיבד בזה משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל. והכי איתא בספרי פ׳ בהעלותך לא במקום א׳ ולא בשני מקומות מצינו שחלק הקב״ה כבוד לזקנים. בסנה לך ואספת את זקני ישראל. במצרים לך ואספת וגו׳ באהל מועד ולזקני ישראל. ולא חשיב הא דפ׳ משכו והיינו כדברינו דשם לא היה בשביל כבוד. אלא בשביל דבר מיוחד לזקנים. משא״כ כאן היה לכבוד. מש״ה לא קרא אלא הגדולים שבהם ולא התלמידים שלהם. וכדאי׳ במס׳ ב״ב דק״ל שאין חולקין כבוד לתלמיד במקום הרב. והא דקראם היום לכבוד. באשר אז היתה שמחה גדולה לישראל של הורדת גלוי שכינה וכדתנן שלהי תענית ביום חתנתו זה מ״ת וביום שמחת לבו זה בנין בהמ״ק. ובת״כ פ׳ ז׳ הט״ז תני כמו כן על הורדת האש באוהל מועד. והמשילו התקשרות השכינה לישראל כמו התקשרות חתן וכלה וכמש״כ בס׳ שמות י״ט ד׳. וכמו החתן ביום חופתו אע״ג דשמחת לבו בשלמות מ״מ מפני טרדת הנשואין ופרטי אופנים שחל בזה אינו יכול לגלות שמחתו. וכן ממילא הכלה מהול שמחתה בעצבון וטרדה רבה עד שנגמר הכל ושמחים זב״ז בשלמות אז השמחה בגלוי. כך ביום מ״ת היה עסק רב של קבלת התורה ולא היתה השמחה בגלוי עד בואם לאוהל מועד והופיע השכינה באור השמחה וכמו כן עדת ישראל שנמשלו לכלה הי׳ מלאים גיל וחדוה. ע״כ היה הדבר בעתו לחלוק כבוד ביום טובה את המכובדים שבישראל. וע״ע ס׳ במדבר י׳ י׳: תדבר לאמר. ולא דבר משה בעצמו באשר התקרבות ישראל לאביהם שבשמים ע״י עבודה נעשה באמת ע״י אהרן ובניו. לכן הרגיל משה לאהרן שיהא הוא המצוה: בני שנה תמימם לעלה. הקדים כאן תמימם ולא כמקרא הקודם. כדי ללמדנו דקאי גם על השנה ולא של מנין עולם. ועי׳ ערכין דל״א במשמעות שנה תמימה. וע׳ מש״כ להלן י״ב ו׳ וס׳ שמות י״ב ה׳: לזבוח לפני ה׳. הוא מיותר. וכבר דרשו בת״כ דקאי על עון העגל שנזבח לפני ה׳ היינו שנתרצו ישראל באותה שעה ממנו. ולפי הפשט הוא כענין שפירשנו לעיל ז׳ י״א. שבמדבר היו מקריבים שלמים גם לא לתכלית העולה ע״ג המזבח אלא לתכלית אכילת בשר השלמים. והיינו סבורים באשר היה יו״ט ושמחה לישראל ולאהרן ובניו. ואין שמחה אלא בבשר בא התכלית של השלמים כדי לשמוח בבשר. מש״ה פי׳ שיהא בא לתכלית שלמים לדורות דעיקרו רק לזבוח לפני ה׳: ויקרבו כל העדה. כ״מ דכתיב קריבה משמעו יותר קרב מכפי הרגיל להיות. וכמו שפירשו חז״ל עה״פ הן קרבו ימיך למות כ״מ שנא׳ קריבה קודם לימי אבותיו. וכן קריבה בהלוך לאיזה דבר משמעו בזריזות יתירה וריצה עד שהגיע לשם יותר מכדי הילוך בינוני. וכ״ה בת״כ קרבו כולם בשמחה ועמדו לפניו. וכן להלן ויקרב אהרן אל המזבח תניא בת״כ בזריזות. וקרוב לומר שהשמיענו המקרא ללמדנו הא דאיתא בברכות ד״ו ב׳ דלמיעל לבהכ״נ מצוה למירהט שנאמר נרדפה לדעת את ה׳ ומרומז באורייתא ג״כ. ועי׳ בס׳ דברים ד׳ י״א: זה הדבר אשר צוה ה׳ תעשו וירא אליכם כבוד ה׳. זה הפסוק אומר דרשוני שהרי כבר עשו מה שעליהם והביאו הכל אל פני אוהל מועד ומה להם לעשות עוד. ודרשו חז״ל בת״כ אמר להם משה לישראל אותו יצה״ר העבירו מלבכם. ותהיו כלכם ביראה אחת ובעבודה אחת לשרת לפני המקום. כשם שהוא יחידי בעולם כך תהא עבודתכם מיוחדת לפניו שנא׳ ומלתם את ערלת לבבכם מפני מה כי אני ה׳ אלהיכם הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים עשיתם כן וירא אליכם כבוד ה׳. זה הדרוש צריך עוד יותר ביאור מגוף המקרא. וגם מה שייך לכאן המקרא כי ה׳ אלהיכם וגו׳. והענין דכבר היה בימי משה כתות בישראל שהיו להוטים אחר אהבת ה׳ אבל לא ע״י גבולים שהגבילה תורה. וכאשר יבואר באורך בפ׳ קרח שזה היה עיקר החטא של ר״ן אנשים שהיו צדיקים גמורים וחטאו בנפשותם במה שמסרו עצמם למיתה ע״י תשוקה קדושה זו להשיג אהבת ה׳ ע״י הקטרת אע״ג שלא יהיה לרצון כפי דרך התורה שרק אהרן ובניו יקטירו. והנה כבר ידע משה רבינו שכתות כאלה מתנוצצות אלא שלא הגיע עדיין השעה להתפרץ. ע״כ בבוא יום התראות גלוי שכינה שלזה היה תכלית תשוקתם וכדאי׳ בשה״ש רבה א׳ עה״פ משכני אריב״ל להוטים היו ישראל אחרי שכינה ע״ש באורך. אלא שהבין משה דמכ״מ יש בלב כמה אנשים על מה שהגיע הענין ע״י פרטי אופנים אלו. מה שא״א להגיע אליו אלא בעת שנצטוו ע״ז. בשביל זה אמר משה לישראל כי לא כן הדבר. אלא אותו יצה״ר העבירו מלבכם שגם זה התשוקה אע״ג שהיא להשיג אהבת ה׳ בקדושה מכ״מ אם היא לא בדרך שעלה על רצונו ית׳ אינו אלא דרך יצה״ר להטעות ולהתעות דעת גדולי ישראל בזו התשוקה. ואמר להם משה טעם לדבר ותהיו כולכם ביראה אחת ובעצה אחת לשרת לפני המקום. פי׳ אם תשימו דעתכם לדרך התורה תלכו הכל בדרך אחד ובעצה אחת משא״כ אם נבקש אהבת ה׳ שלא בדרך התורה. ותהי׳ תורת כל א׳ בידו ויהיו אגודות אגודות בעבודתם הוא נגד רצון ה׳ וכבודו ית׳. וזה שמסיים כשם שהוא יחידי בעולם כך רצונו וכבודו שתהא עבודתכם מיוחדת לפניו. והביא הת״כ יסוד לזה הדרוש מהא דכתיב כי ה׳ אלהיכם וגו׳ וסיפיה דקרא אשר לא ישא פנים ולא יקח שחד. וא״א לפרש שוחד ממון או דברים לפני הקב״ה או אפי׳ הרבה מע״ט שזה אינו בכלל שוחד דכל מה שביד האדם לעשות לטוב ה״ז מחויב וא״כ אינו שוחד. אלא ע״כ מסירת נפש ודביקות נעלה באופן שנאמר יקר בעיני ה׳ המותה לחסידיו. כמו שאמרו בחגיגה פ״ב על בן עזאי. מ״מ אם הוא שלא ע״פ התורה אינו עולה לרצון כ״כ ויהי נענש ע״ז כמו שביארנו בפ׳ קרח בענין הר״ן איש שהיו חשובים לפני ה׳ גם אחר שנשרפו מ״מ הרי לא נקו מעונש. ובזה שייך לומר שלא יקח שוחד היינו שנותן נפשו על אהבת ה׳ ועל כבודו ית׳ באופן שאינו מחויב בזה. ואין לך שוחד גדול מזה ובא משה רבינו בשעה המוכשרת לכך להגיד לאדם ישרו אשר רק זה הדבר אשר צוה ה׳ תעשו וירא אליכם כבוד ה׳ ולא ע״י דרכים אחרים איש כפי רעיון לבבו. כ״ז ביארנו מאמר חז״ל בת״כ על המקרא הנפלא הלז : קרב אל המזבח. פי׳ בת״כ הגס דעתך וקרב. דכאן א״א לפרש בזריזות. שזה א״א לצוות באשר תלוי בתכונת הנפש. אם משיג כח הזריזות בשעה זו. אלא באשר היה אהרן ירא לגשת אל המזבח א״ל משה הגס דעתך וקרב. ובירושל׳ ברכות פ״ד וכ״ה בב״ר פמ״ט. זה שהוא עובר לפני התיבה אין אומרים לו בא ועשה אלא בא וקרב. ופי׳ מלשון מלחמה נגד המסטינים ומזה נקרא בכלל שם קרבן מלשון קרב ומלחמה וזמיר עריצים. וכמו שאמרו חז״ל על עבודת התפלה בחרבי ובקשתי בצלותי ובעותי ע״ש בהר״ד. וכן פי׳ כאן קרב אל המזבח. ואין הצווי מיוחד לאהרן לבדו אלא גם לדורות: וכפר בעדך ובעד העם ועשה את קרבן העם וגו׳. אע״ג דכלל גדול הוא דחטאת קודם לעולה אפילו משני ענינים כדמוכח בהוריות די״ג דפר העלם דבר של שארי עבירות שהוא חטאת קודם לפר ע״ז שהוא עולה. וא״כ היה ראוי להקדים חטאת הצבור לעולת אהרן. מכ״מ אמר שיקדים עולה שלו לחטאת הצבור. משום שהוא כפרה בעדו ג״כ. וכפרת המכפר קודם לשל המתכפר בכ״מ. ומה שאמר ובעד העם ע׳ להלן ט״ז: כאשר צוה ה׳. בע״פ להקדים עולתו לחטאת הצבור: ויקרב אהרן. בזריזות כמש״כ לעיל ה׳: אל המזבח וישחט. משום דבעי צפון המזבח מש״ה שחטו סמוך למזבח. ומזה ג״כ מבואר דכל חטאת ועולה בעי צפון אפילו של בקר שהרי כאן היה עגל לחטאת: ואת החלב וגו׳ מן החטאת וגו׳ כאשר צוה ה׳ את משה. באשר היה כאן חידוש. דבכ״מ כשמביאים חטאת ועולה שוחטים וזורקים החטאת ואח״כ העולה ואח״כ מקטירים תחלה העולה ואח״כ אימורי החטאת וכדתנן בזבחים פ׳ כל התדיר. וע׳ להלן ט״ז כ״ה. אבל כאן היה ע״פ קבלה להקדים מעשה החטאת בשלימות. ואח״כ להביא העולה. והיינו כאשר צוה וגו׳ וע״ע במקרא י״ג בטעמו של דבר. מש״ה פי׳ הכתוב דבזה קדמה החטאת לעולה שלא כדין לדורות: וימציאו. הושיטו המזרק של הדם לידו כדי לזרוק בגוף המזרק. ולא כמו בחטאת שהיה המזרק ביד בני אהרן. ואהרן טבל אצבעו. והיינו דאי׳ בריש ב״מ ומצאתה דאתא לידיה משמע. ולמדו מזה המקרא: לנתחיה ואת הראש. הראש קודם לנתחים כדאיתא חולין דכ״ז אלא בשביל שהנתחים רבים כתיבי קודם. וי״ל עוד דכאן נשתנה גם בזה משום דבאמת לא היה הקטרה בשעת הנחה על המזבח שהרי לא היה עוד אש עד בסוף מש״ה לא היה נ״מ במה שהיה מניח את הראש קודם לענין הקטרה. ע״כ הניח תחלה האברים. ולמד זה ממה שצוה ה׳ להעלות אברי החטאת קודם לעולה כמש״כ לעיל. היינו ג״כ מזה הטעם באשר לא היה מכ״מ ההקטרה של החטאת קודם לעולה עד שבא האש והוקטר הכל. ולהיפך מתחלה כשנפל האש מן השמים נשרפו העליונים תחלה מש״ה היה הראש מלמעלה: וירחץ וגו׳ ויקטר וגו׳. נתבאר לעיל ח׳ כ׳: כראשון. שלא נימא שהיה שעיר הצבור של ע״ז לכפר על מעשה העגל. וא״כ היה ראוי להכניס הדם לפנים. והרי היה עמו גם עגל לעולה כמו קרבן ע״ז של צבור. מש״ה קמ״ל שהיה כראשון. בא דמו על מזבח החיצון והטעם הוא משום שכבר נתכפרו קצתו בקרבן אהרן וכדכתיב לעיל וכפר בעדך ובעד העם. ואחרי שנתכפרו מחצה נעשה חטאת החיצון לענין זריקת הדם. וע״ע בסמוך: ויעשה במשפט. כדין חטאת שקודם לעולה. ולא כדין חטאת ע״ז שעולה קודם לחטאת כדאי׳ שלהי הוריות וזבחים ד״צ. אבל כאן שכבר היה להם כפרה מחצה בחטאת אהרן מש״ה היה כאן כמו שארי חטאות צבור. עוד נכלל בזה העשיה תיקון הקטרתו שלא נהג בעולה זו כמו בעולתו שהוא בעצמו נתח והוא בעצמו רחץ הקרב והכרעים. וע״כ היו שתי הקטרות כמש״כ לעיל ח׳ כ׳. אבל זה לא היה אלא בעולת עצמו שהוא היה בעלים. ורצה לעשות בעצמו. אבל כאן בעולת העם נתעסקו הרבה בניתוח ורחיצה והקטיר הכל ביחד וזהו כמשפט שא״צ דוקא מעשה כהן בו: וימלא כפו ממנה. היא קמיצה. מכ״מ צריך טעם למה כתב כאן לשון משונה. אלא נכלל כאן עוד כונה שניה. דבאמת עשה כאן אהרן שלא כדין לדורות. דשלמים קודמין למנחה כדתנן בזבחים פ׳ כל התדיר. ומקרא מלא כתיב גם כאן ושור ואיל לשלמים וגו׳ ומנחה בלולה בשמן. אלא משום שבכל הקרבנות שעשה אהרן באותו יום נתמלאו ידיו בזה לעבודת המזבח. ועדיין לא נתמלא אלא אצבעותיו שהם כלי המעשה ולא הכף. והשלמים טעונין תנופה על הכף ועדיין לא נתמלא הכף בעבודה. דתנופה עצמה אינה עבודה שמעכבת. ע״כ הקדי׳ אהרן את המנחה ובקמיצה מלא גם כפו ממנה: ויקטר על המזבח מלבד עולת הבוקר. לפי הפשט לא קאי במנחת הבוקר שהרי לא נשתוו מעשה מנחה זו שנקמצה למנחת התמיד שכולה כליל כדין מנחת נסכים. אלא לא מיירי כ״א בעולה עצמה וכמש״כ הרמב״ן שבא ללמד שאין עולת העם פוטרת עולת התמיד. אבל לא ביאר יפה אמאי כתיב כאן גבי הקטרה ולא כתיב גבי עשיית העולה לעיל. ונראה משום דזה כלל גדול דחובה עולה זב״ז אם לא שיש איזה שנוי והוכחה שאיננה כראשונה וכמש״כ התוס׳ ב״ק דס״ה לענין חומשו עולה בכפילו. וביארנו בס׳ שמות ר״פ תשא. ע״כ היה עולה עה״ד דעולת הצבור שהיה כבש בן שנה כמו עולת התמיד עולה בו לענין מצות הקטרה. ובשלמא שחיטה וזריקה לא נשתוו בזמן. שהרי עולת התמיד קדמה לחטאת ועולת העם היתה אחר החטאת. משא״כ בהקטרה דשניהם היו קודמים לחטאת הייתי אומר דעולה זב״ז ואין צריך להקטיר רק כזית שמעכב את הדם מש״ה כתיב גבי הקטרה מלבד עולת הבוקר. ולפי דברינו שהוא כמש״כ הרמב״ן קאי ויקטר עה״מ על העולה. א״כ מש״כ תחילה ויעשה כמשפט לא מיירי בהקטרה. וכמש״כ שם דמיירי בשחיטה וזריקה וגם בנתוח ורחיצה: והמכסה. היינו קרום שנקרא טילא. והרמב״ן כ׳ שכל החלב נכלל במכסה ולא ידעתי אמאי בשור כלל הכתוב ואת החלבים. ובאיל פי׳ איזה חלבים. אלא נראה דומן האיל קאי למעלה ולמטה כמו דכתיב ואת החלבים מן השור ומן האיל. ומן האיל האליה. והמכסה וגו׳ קאי ג״כ על שניהם. וא״כ ה״פ ואת החלבים היינו חלב הדקין ושעל הקרב בשניהם ומן האיל לבד האליה. והמכסה וגו׳ חוזר לשניהם: ואת החזות ואת שוק הימין הניף וגו׳ כאשר צוה משה. בשביל שעד כה לא נזכר תנופה בשוק כלל זולת באיל המלואים של שבעה ימי המלואים שהיה משונה משארי שלמים במה שהוא היה עם החלבים ולא החזה אבל בשלמים לא נזכר בפרשה ויקרא צו רק תנופת החזה מש״ה פירש הכתוב כאשר צוה משה. משה אמר לאהרן שכך הדין. ולהלן היה הדבור מפורש שוק התרומה וגו׳ להניף תנופה. אבל זה היה הדבור אחר מיתת נו״א. והנה מן הדין תנופה לפני הקטרה. החזה והשוק יחד עם החלבים. וכאן כתיב תחלה ויקטר החלבים. ואח״כ ואת החזות וגו׳ הניף אהרן וגו׳. נראה שלא הניף אהרן כאן השוק עם החלבים. משום שלא אמר משה בשם ה׳ דשוק טעון ג״כ תנופה. וכסבור אהרן שמשה מפי עצמו צוה כך. [וכיב״ז פי׳ ברבה במדבר ד׳ מקרא מ״ד] ע״כ הניף אהרן השוק עם החזות אחר הקטרת החלבים. ומש״ה כתיב ואת שוק הימין ולא כתיב שוקי הימין כמו ואת החזות. ללמדנו כי לא עשה כדין תנופת החלבים עם החזה. אשר כל קרבן בפ״ע. חלבו עם חזהו. וכך הוא הדין שיהא עם שוק של אותו הקרבן. אבל כאן הניף אהרן השוק עם השני החזות. והוא משום שסבור היה שאין בשוק דין תנופה. ובזה יבואר הא דתניא בת״כ ע״ז המקרא להגיד גדולת אהרן וגדולת בניו שבשעה קלה למדו שבע עבודות שחיטה וקבלה כו׳. ולכאורה תמוה האיך למדו מזה המקרא כך. אלא כמש״כ דלהכי פי׳ הכתוב דאהרן עשה שלא כדין בתנופת השוק משום שהיה אצלו חידוש וכסבור שמשה מפי עצמו אמר כך. עד שהגיע למאמר משה בפי׳ להלן י׳ ט״ו ע״ש. מזה למדנו דשארי עבודות עשו הכל כדין: וירד מעשות וגו׳. ידוע הברייתא בת״כ ה״ז מקרא מסורס. דעבודה קודמת לב״כ. וכן הוא בגמ׳ סוטה דל״ח אבל מכ״מ אין המקרא יוצא מ״פ. דלפי הדרש אחר וירד מעשות וגו׳ היינו אחר הקטרה ק׳ שהוא לגמרי מיותר שהרי כבר כתיב ויקטר בכל הקרבנות. ותו אמאי לא כתיב ג״כ מעשות המנחה. אלא כך הענין. שאהרן העלה הכל על המזבח. ועדיין לא בא האש. והיו מונחים צבורים זע״ז. ופי׳ ויקטר הוא כמש״כ רשב״ם ששם אותם עה״מ ובבוא אש של מעלה אח״כ נקטר. וכשירד מן הקטרה חזר ועלה בשביל ב״כ. ולפי הפשט עוד לא נצטוה כלל ע״ז שהרי לא כתיב שבניו ג״כ עלו לדוכן כפי הצווי. אלא אהרן מעצמו נתעורר לעלות במקום גבוה מן העם כולו ולברך אותם ומש״ה עלה על המזבח ובשביל שאין כבוד המזבח לעלות בחנם לגמרי שלא לצורך עבודה ע״כ תיקן האימורים ואברי עולה שהיו צבורים זע״ז. והיינו כדאי׳ מעין זה ביומא די״ב לובש שמונה ומהפך בצינורא. וזה נקרא עבודה. וכן כאן תיקן קצת הנחת הנתחים. שהחטאת מונח למטה היינו חטאת אהרן כמש״כ לעיל י׳. ואח״כ העולה למעלה והשלמים למעלה. משא״כ המנחה לא היה צריך תיקון זהו פשוטו של מקרא. אלא שדרך הגמ׳ לפרש המקרא גם לדורות מש״ה היפך הסדר. וכיב״ז פי׳ הגר״א ז״ל בפ׳ אחרי בסדר הפ׳ שעפ״י הגמ׳ כתיב שלא כסדר: ויבא משה ואהרן. פרש״י בשם ת״כ ללמדו על מעשה הקטרת. והוא משום שלא ראה אהרן מעשה עבודה זו בימי ז׳ ימי המלואים כמש״כ בס׳ שמות מ׳ שלא כהרמב״ן שם. וס״ל להאי תנא שנתחנך המזבח בשמיני בקטרת של שחרית. ובירושלמי יומא פ״א מקשה אמאי לא תני שלמדו מעשה חביתין שג״ז לא היה עד היום ומשני דזה למדו בחוץ: ויצאו ויברכו את העם. מכאן למדנו שתי פעמים ב״כ כמש״כ התוס׳ ברכות די״א ב׳ ד״ה וברכת כהנים. דב״כ בנשיאות כפים היה אחר עבודה אבל היה עוד בתפלה לפני עבודה כמו שאנו מזכירים בתפלה. והיינו כמו באותו יום שהיו שתי פעמים ב״כ. אלא דבאותו יום היה ב״כ שבתפלה מאוחר משום להסמיך לראיית הכבוד: וירא כבוד ה׳ וגו׳. בענן כנהוג כ״פ דכתיב ראיית כבוד ה׳: את העלה ואת החלבים. היה בדרך נס שהרי מתחלה היה לשרוף את החלבים שלמעלה לפני בשר עולה. אבל היה בדרך השגחה שיוקטר תחלה העולה ואח״כ חלבי שאר קרבנות כדין תורה שהעולה קודמת: וירנו. אמרו שירה על העבר: ויפלו על פניהם. התפללו על להבא שיהי׳ השכינה שורה ביניהם. והכי אי׳ בת״י. ובירושל׳ תענית פ״ד הביא ראיה מדכתיב וכל הקהל משתחוים זה המעמד. שהיו מתפללים כידוע. הרי דהשתחויה זו תפלה. וע׳ ס׳ בראשית כ״ד כ״ו:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך