תנ"ך על הפרק - ויקרא ו - העמק דבר

תנ"ך על הפרק

ויקרא ו

96 / 929
היום

הפרק

דינים נוספים של העולה, של המנחה ושל החטאת

וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃צַ֤ו אֶֽת־אַהֲרֹן֙ וְאֶת־בָּנָ֣יו לֵאמֹ֔ר זֹ֥את תּוֹרַ֖ת הָעֹלָ֑ה הִ֣וא הָעֹלָ֡ה עַל֩ מוֹקְדָ֨ה עַל־הַמִּזְבֵּ֤חַ כָּל־הַלַּ֙יְלָה֙ עַד־הַבֹּ֔קֶר וְאֵ֥שׁ הַמִּזְבֵּ֖חַ תּ֥וּקַד בּֽוֹ׃וְלָבַ֨שׁ הַכֹּהֵ֜ן מִדּ֣וֹ בַ֗ד וּמִֽכְנְסֵי־בַד֮ יִלְבַּ֣שׁ עַל־בְּשָׂרוֹ֒ וְהֵרִ֣ים אֶת־הַדֶּ֗שֶׁן אֲשֶׁ֨ר תֹּאכַ֥ל הָאֵ֛שׁ אֶת־הָעֹלָ֖ה עַל־הַמִּזְבֵּ֑חַ וְשָׂמ֕וֹ אֵ֖צֶל הַמִּזְבֵּֽחַ׃וּפָשַׁט֙ אֶת־בְּגָדָ֔יו וְלָבַ֖שׁ בְּגָדִ֣ים אֲחֵרִ֑ים וְהוֹצִ֤יא אֶת־הַדֶּ֙שֶׁן֙ אֶל־מִח֣וּץ לַֽמַּחֲנֶ֔ה אֶל־מָק֖וֹם טָהֽוֹר׃וְהָאֵ֨שׁ עַל־הַמִּזְבֵּ֤חַ תּֽוּקַד־בּוֹ֙ לֹ֣א תִכְבֶּ֔ה וּבִעֵ֨ר עָלֶ֧יהָ הַכֹּהֵ֛ן עֵצִ֖ים בַּבֹּ֣קֶר בַּבֹּ֑קֶר וְעָרַ֤ךְ עָלֶ֙יהָ֙ הָֽעֹלָ֔ה וְהִקְטִ֥יר עָלֶ֖יהָ חֶלְבֵ֥י הַשְּׁלָמִֽים׃אֵ֗שׁ תָּמִ֛יד תּוּקַ֥ד עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ לֹ֥א תִכְבֶֽה׃וְזֹ֥את תּוֹרַ֖ת הַמִּנְחָ֑ה הַקְרֵ֨ב אֹתָ֤הּ בְּנֵֽי־אַהֲרֹן֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה אֶל־פְּנֵ֖י הַמִּזְבֵּֽחַ׃וְהֵרִ֨ים מִמֶּ֜נּוּ בְּקֻמְצ֗וֹ מִסֹּ֤לֶת הַמִּנְחָה֙ וּמִשַּׁמְנָ֔הּ וְאֵת֙ כָּל־הַלְּבֹנָ֔ה אֲשֶׁ֖ר עַל־הַמִּנְחָ֑ה וְהִקְטִ֣יר הַמִּזְבֵּ֗חַ רֵ֧יחַ נִיחֹ֛חַ אַזְכָּרָתָ֖הּ לַיהוָֽה׃וְהַנּוֹתֶ֣רֶת מִמֶּ֔נָּה יֹאכְל֖וּ אַהֲרֹ֣ן וּבָנָ֑יו מַצּ֤וֹת תֵּֽאָכֵל֙ בְּמָק֣וֹם קָדֹ֔שׁ בַּחֲצַ֥ר אֹֽהֶל־מוֹעֵ֖ד יֹאכְלֽוּהָ׃לֹ֤א תֵאָפֶה֙ חָמֵ֔ץ חֶלְקָ֛ם נָתַ֥תִּי אֹתָ֖הּ מֵאִשָּׁ֑י קֹ֤דֶשׁ קָֽדָשִׁים֙ הִ֔וא כַּחַטָּ֖את וְכָאָשָֽׁם׃כָּל־זָכָ֞ר בִּבְנֵ֤י אַהֲרֹן֙ יֹֽאכֲלֶ֔נָּה חָק־עוֹלָם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם מֵאִשֵּׁ֖י יְהוָ֑ה כֹּ֛ל אֲשֶׁר־יִגַּ֥ע בָּהֶ֖ם יִקְדָּֽשׁ׃וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃זֶ֡ה קָרְבַּן֩ אַהֲרֹ֨ן וּבָנָ֜יו אֲשֶׁר־יַקְרִ֣יבוּ לַֽיהוָ֗ה בְּיוֹם֙ הִמָּשַׁ֣ח אֹת֔וֹ עֲשִׂירִ֨ת הָאֵפָ֥ה סֹ֛לֶת מִנְחָ֖ה תָּמִ֑יד מַחֲצִיתָ֣הּ בַּבֹּ֔קֶר וּמַחֲצִיתָ֖הּ בָּעָֽרֶב׃עַֽל־מַחֲבַ֗ת בַּשֶּׁ֛מֶן תֵּעָשֶׂ֖ה מֻרְבֶּ֣כֶת תְּבִיאֶ֑נָּה תֻּפִינֵי֙ מִנְחַ֣ת פִּתִּ֔ים תַּקְרִ֥יב רֵֽיחַ־נִיחֹ֖חַ לַיהוָֽה׃וְהַכֹּהֵ֨ן הַמָּשִׁ֧יחַ תַּחְתָּ֛יו מִבָּנָ֖יו יַעֲשֶׂ֣ה אֹתָ֑הּ חָק־עוֹלָ֕ם לַיהוָ֖ה כָּלִ֥יל תָּקְטָֽר׃וְכָל־מִנְחַ֥ת כֹּהֵ֛ן כָּלִ֥יל תִּהְיֶ֖ה לֹ֥א תֵאָכֵֽל׃וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃דַּבֵּ֤ר אֶֽל־אַהֲרֹן֙ וְאֶל־בָּנָ֣יו לֵאמֹ֔ר זֹ֥את תּוֹרַ֖ת הַֽחַטָּ֑את בִּמְק֡וֹם אֲשֶׁר֩ תִּשָּׁחֵ֨ט הָעֹלָ֜ה תִּשָּׁחֵ֤ט הַֽחַטָּאת֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה קֹ֥דֶשׁ קָֽדָשִׁ֖ים הִֽוא׃הַכֹּהֵ֛ן הַֽמְחַטֵּ֥א אֹתָ֖הּ יֹאכֲלֶ֑נָּה בְּמָק֤וֹם קָדֹשׁ֙ תֵּֽאָכֵ֔ל בַּחֲצַ֖ר אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃כֹּ֛ל אֲשֶׁר־יִגַּ֥ע בִּבְשָׂרָ֖הּ יִקְדָּ֑שׁ וַאֲשֶׁ֨ר יִזֶּ֤ה מִדָּמָהּ֙ עַל־הַבֶּ֔גֶד אֲשֶׁר֙ יִזֶּ֣ה עָלֶ֔יהָ תְּכַבֵּ֖ס בְּמָק֥וֹם קָדֹֽשׁ׃וּכְלִי־חֶ֛רֶשׂ אֲשֶׁ֥ר תְּבֻשַּׁל־בּ֖וֹ יִשָּׁבֵ֑ר וְאִם־בִּכְלִ֤י נְחֹ֙שֶׁת֙ בֻּשָּׁ֔לָה וּמֹרַ֥ק וְשֻׁטַּ֖ף בַּמָּֽיִם׃כָּל־זָכָ֥ר בַּכֹּהֲנִ֖ים יֹאכַ֣ל אֹתָ֑הּ קֹ֥דֶשׁ קָֽדָשִׁ֖ים הִֽוא׃וְכָל־חַטָּ֡את אֲשֶׁר֩ יוּבָ֨א מִדָּמָ֜הּ אֶל־אֹ֧הֶל מוֹעֵ֛ד לְכַפֵּ֥ר בַּקֹּ֖דֶשׁ לֹ֣א תֵאָכֵ֑ל בָּאֵ֖שׁ תִּשָּׂרֵֽף׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

צו את וגו׳. ידוע דצו מורה על זרוז. ור״ש הוסיף דבכ״מ שיש ח״כ צריך זרוז. אבל לא בכ״מ דכתיב צו הוא ח״כ. וגם כאן אינו ח״כ כלל לכהנים כמש״כ הרמב״ן שהרי הכל בא מתרה״ל. אלא כאן הוא מטעם אחר. וכמו בכה״ת דכתיב צווי מפרש בגמ׳ ברכות ד״ה המצוה זו המשנה. ושם כתיב גם כן משום זרוז. באשר הוא תורה שבע״פ שקשה לקנותה ככל״ז ונוח לאבדה ככלי זכוכית. ע״כ נדרש לזרוז לחזור ולשמור וכאן כתיב צו לזרוז מטעם אחר אשר יבואר שנדרש השגחה ושום לב שיקוים המצוה כהלכתה: תורת העולה היא העולה על המזבח. באשר נקרא מזבח החיצון מזבח העולה. ע״כ בא הכתוב להגיד הטעם היא העולה וגו׳. וא״כ היא תדירה על המזבח מש״ה נקראת מזבח העולה: כל הלילה עד הבקר. המצוה על הכהנים שיראו שיהיו אברי העולה מונחים ונעכלים מעט מעט עד הבוקר ולא יהיו נעכלים מיד ויהא המזבח פנוי מעולה ומש״ה היה המצוה לעשות קיץ למזבח. היינו כדי שלא ישאר המזבח בלי אברי עולה: ואש המזבח תוקד בו. להיפך המצוה שיהיו אברי עולה נעכלים לגמרי ולא יתותרו אברים. וממילא היה נדרש לזרוז שאם היו מעט עולות שלא להרבות עצים ואש כ״כ. ואם היו הרבה היו צריכים להרבות אש והיה נדרש לזה השערה טובה. ומש״ה איתא ברבה איכה שהכהנים היו בקיאים בטבע העצים איך הוא נעכל. משום שהיה בזה צורך העבודה. וזהו הזירוז דכתיב כאן: ולבש הכהן. אע״ג שגם ההפוכי בצנורא את האברים כל הלילה היה בבגדי כהונה מכ״מ החל הכתוב בהרמת הדשן מתחלה ולבש הכהן. משום שהיה כהן חדש מתחלף אז ומלאכתו ראשונה היתה תרה״ד: מדו בד. פירש הת״א לבושין דבוץ. ופי׳ מדו. כל בגדיו. והא דכתיב ומכנסי בד בפ״ע הוא כדי ללמדנו שילבשם על בשרו בלי חציצה. אבל זה הפי׳ אינו אלא למ״ד דאבנט של כה״ד היה בד. אכן אנן קיי״ל שהיה של כלאים כמש״כ בפר׳ פקודי ואם כן א״א לפרש הכי שהרי מדו בד כתיב. אלא כפרש״י מדו היא הכתונת ומה ת״ל מדו כמדתו. והא דלא כתיב באמת אבנט ומגבעות ללמדנו שאך הכתנת בעינן אחר. משום שיהא כמדתו מצומצם. משא״כ מגבעות ואבנט אפשר ללבוש אותם של כהן ששימש ביום העבר וכמש״כ ג״כ בפר׳ פקודי עה״פ ואת האבנט וגו׳: בגדים אחרים. בגדי כהונה פחותין. כך דרשו בת״כ בהיקש בגדים לבגדיו. אכן גם לפי הפשט אי בבגדי חול דוקא מאי אשמעינן קרא וכי ס״ד שילכו ערומים אלא ודאי בבגדי כהונה מיירי. ואע״ג דביחזקאל מ״ד כתיב ג״כ זה הלשון ופשטו את בגדיהם והניחו בלשכת הקודש ולבשו בגדים אחרים ולא יקדשו את העם בבגדיהם. והתם הפי׳ בגדי חול כמשמעו. שאני התם דהכתוב משמיענו שילבשו בגדים שצורתן כמלבושי כל אנשים כדי שלא יקדשו וגו׳ ועי׳ מש״כ ריש אמור בהר״ד. אבל הכא לא דבר בזה ולא מסיים הטעם ולא יקדשו וגו׳ וא״כ מאי קמ״ל קרא שילבשו בגדים אחרים. אלא הכונה בגדי כהונה אחרים פחותין מהם: והאש על המזבח וגו׳. אפילו בשעת הוצאת הדשן לא תכבה לגמרי. או ללמדנו דבשעת הוצאת הדשן אסור לכבות את הגחלת. וכדאיתא ביומא ספ״ד דבראשו של מזבח כ״ע לא פליגי דחייב: אש תמיד וגו׳. אפילו כשאין עולה על המזבח מכ״מ האש על המזבח לא תכבה ע״י עצים: אל פני המזבח. הוסיף כאן על הא דכתיב לעיל והגישה אל המזבח לבאר באיזה צד המזבח שיהא דוקא בדרום המזבח שנקרא פני המזבח משום שעולין משם עליו. לבד שבא בזה הפר׳ לכלול אפילו מנחת סולת להגשה ושלש מנחות לקומץ כמש״כ שם: והרים ממנו בקמצו. כבר ביארו חז״ל שבא לבאר פי׳ מלא קמצו שלא נימא ע״י מדה של מלא קמצו מש״ה כתיב כאן בקמצו ממש: יאכלו אהרן ובניו. הוסיף לבאר הא דכתיב שם לאהרן ולבניו. אינו אלא לאכילה ולא שארי הנאות: יאכלוה. מיותר ללמדנו שתהא באחרונה נאכלת כמו בפסח דרשינן יאכלוהו שאין מפטירין אחר פסח אפיקומן. וע׳ מש״כ להלן י״ט: נתתי אתה מאשי. כי שני אופני קדשי המקדש ניתן לכהנים. חזה ושוק שהמה קדשי׳ קלים. ומכ״מ ניתנו לכהנים. ונתבאר כבר בפ׳ תצוה ולהלן בפ׳ שלמים דהחזה היה בכלל אשי ה׳ שהרי הוא שומן כמו חלב אע״ג שכשר לאכילה מכ״מ הרי אליה ג״כ כשר מכ״מ קרב. וכך היה ראוי להיות בחזה ומש״ה מביאים את החזה עם החלב יחד להניף. וניתן החזה חלק מאשי ה׳. משא״כ בשר חטאת ואשם לא היה ראוי להקטיר לגבוה אלא משום שהמה קדש קדשים ע״כ לא זכו בעלים לאכלם אלא זכר שבכהנים לבד. וקאמר דשירי מנחה יש בו שני הטעמים יחד. חלקם נתתי אותה מאשי. היה ראוי להקריב הכל כמו מנחת כהנים אלא ניתן חלק גבוה להם. וזהו טעם על איסור חימוץ. דמשום שהוא חלקם מאשי ה׳ יש להם חומר לענין חימוץ כאשי ה׳. אע״ג שלענין דבש לא נשתוו מכ״מ לענין הטעם שחמץ אסור ישנו גם בחלק הניתן מאשי ה׳. וע׳ מש״כ לעיל בטעם איסור שאור וחמץ בשל גבוה. ולא נימא דכיון שטעם שניתן להם הוא מאשי ה׳ יש להם דין חו״ש דמכ״מ נאכל אף לנשיהם. מש״ה ביאר הכתוב דמכ״מ יש טעם השני ג״כ דקדש קדשים וגו׳ מש״ה כל זכר וגו׳. אינו נאכל אלא לזכרים כמבואר בפ׳ החטאת והאשם: כל אשר יגע בהם יקדש. היינו החולין שאוכלים עם הקדשים יהא נעשה על טהרת הקדש. ואם נטמא אסור לאוכלם למי שאוכל קדש. ולא כשארי חולין שאין מצוה מה״ת לשומרם מטומאה. זהו פשוטו. והדרשה תדרש : זה קרבן אהרן ובניו וגו׳. כבר דקדקו חז״ל ברבה על זה הלשון. ונראה דמצינו דבמנחת חביתין נכלל כל ד׳ מנחות של יחיד. מתחלה היה עשרון סלת. ואח״כ היא מורבכת ואח״כ היא מעשה מאפה תנור ואח״כ היא מעשה מחבת. ואמר הכתוב אחר פ׳ וזאת תורת המנחה שכולל כל הד׳ מנחות וזה מעשה מנחות כולם היא קרבן אהרן ובניו ובדרך דרוש יש להבין טעם שצוה הקב״ה על הכהנים להביא בכל יום מעין ד׳ מנחות. דכבר ביארנו ענין ד׳ מנחות הללו בא לכפר על השחתת מדות ב״א בקלקול א׳ מד׳ מרות. והנה עבודת הכהנים בישראל להיות על פיהם כל ריב היינו שעליהם לראות שלא יהא ריב בין אדם לחבירו ולתקן כל משחתם של ישראל כמו שביארנו לשון המקרא בפ׳ שופטים. וא״כ צריכים המה הכהנים כפרה על עצמם במה שמזדמן בישראל השחתת המדות והחולי הבא עי״ז מש״ה מביאים קרבן כולל הכל: אשר יקריבו לה׳. דאע״ג שמנחת חביתין שכה״ג מביא בכל יום הוא מכיסו של כה״ג. ומצוה בכל קרבן יחיד שיעסקו בו בעלים וכמו שכתבנו לעיל בפ׳ פר העלם דבר של כה״ג. אבל חביתין אינו כן אלא כהנים הדיוטים מקריבים לכתחלה ומש״ה אשר יקריבו לה׳. דמתחלה מביא כה״ג בשביל כולם. תדע שהרי גם בשעה שכה״ג מת אינו בטלה כדאי׳ במס׳ מנחות דנ״א הרי דהיא מנחת כל הכהנים: ביום המשח אותו. ביום שהוא מתגדל ע׳ להלן ז׳ ל״ה. ונכלל בזה כה״ג בכל יום שהוא מתגדל על אחיו הכהנים. וכהן הדיוט ביום הראשון שנתגדל להיות כהן לפני ה׳: אשר תשחט העולה וגו׳. היינו בצפון. והיה ראוי יותר לפרש בצפון המזבח תשחט החטאת. ולא לתלות החטאת בעולה. מכאן פירשו בירושלמי יבמות פ׳ הערל ה״ג שטעם על מה בא הצווי שתשחט החטאת בצפון דוקא. משום שלא לפרסם את החוטאים. ובזה שתשחט בצפון יהיה נראה שהוא עולה: קדש קדשים היא. מסדר הלשון משמע שהוא ג״כ טעם שהיא נשחטת בצפון כמו עולה משום שהיא קודש קדשים ממילא מוכח מזה דגם בבקר טעון צפון כדעת חז״ל: המחטא אותה. משום שדם חטאת אינו בזריקה אלא בקנוח מש״ה כתיב המחטא. וכ״ה להלן ח׳ ט״ו: יאכלנה. ידוע דעת חז״ל שהוא לענין חלוק. שמי שראוי לחטא זוכה בחילוק. אבל לאכילה כל זכר כשר. אבל מכ״מ ודאי אין המקרא יוצא מ״פ דמיירי באכילה ממש שהרי מפרש המקרא במקום קדוש וגו׳. אלא הפי׳ דאע״ג דכל זכר בכהנים יאכל אותה והיא מצוה עליהם כמש״כ הרמב״ם בפי׳ המשניות אהלות פי״ח שכל אכילת קדשים מ״ע היא. מכ״מ על המחטא היא מיוחדת ביותר משום שבאכילת הכהן מתכפרין הבעלים. והכהן המתחיל במצוה אומרים לו גמור אע״ג דאיכא דעדיף מיניה. מש״ה אם נשרף או נטמא הבשר ולא נשאר אלא כזית המצוה שיאכל המחטא אותו כזית [וכ״כ הגאון ח״ס או״ח סימן מ״ט דעיקר מצות אכילה היא בכהן המקריב ממש]. והנה שינה הכתוב בלשון דכתיב יאכלנה ולהלן כתיב יאכל אותה. והרא״ש כתב במס׳ שבועות פ״ג דיש נ״מ בין האומר שבועה שאוכל ככר זו מקצתה נמי במשמע ואם נשרף מקצת חייב לאכול את השאר כדי לקיים שבועתו אבל אם אמר שבועה שאוכלנה ונשרף מקצתה אין חייב לאכול את השאר דעל אכילת כולה נשבע כו׳ עכ״ל וא״כ הוא להיפך ממה שכתבתי דאוכלנה מיירי בנשרף מקצת ולא נשאר אלא כזית. אבל כד דייקת מכוין יפה. דלא דמי כזית הנשאר מככר לכזית הנשאר מן החטאת. שאותו כזית מעכב הכפרה. דבלא אכילת הכהנים נעדר כפרת בעלים וא״כ אותו כזית הוא הכל. ומש״ה מיוחד בו הכהן המחטא כמש״כ. משא״כ אם יש הרבה בשר כל זכר זוכין בה: בחצר אהל מועד. כאן לא סיים הכתוב יאכלוה כמו במנחה דכבר ביארנו שלא בא הכפל אלא ללמדנו שיהא נאכל באחרונה. אע״ג שנאכל עם בשר חולין מכ״מ יהא המנחה אפיקומן. מש״ה בבשר חטאת אם נאכל עם לחם חולין לא נצרך הכתוב לפרש. שבל״ז דרך האדם לאכול בשר באחרונה. והא דכתיב בפסח הכי אינו משום מצה אלא משום חגיגת י״ד שהוא ג״כ בשר קדשים מכ״מ מצוה שיהא הפסח אפיקומן: כל אשר יגע בבשרה וגו׳. נתבאר גבי מנחה פשטא דקרא: ומרק ושטף במים. פרש״י להפליט את הבלוע. ודעת הרמב״ם ז״ל שזה אינו אלא לתנא דס״ל מריקה ושטיפה בצונן. אבל למ״ד מריקה בחמין שטיפה בצונן. אין הפי׳ מריקה הגעלה ברותחין אלא בחמין שהיד אין סולדת ומריקה ביד לנקותו מן הבעין. והגעלה א״צ כלל בקדשים ותרומה. והדברים עתיקים ומבוארים בהע״ש שאילתא קל״ז: יאכל אותה. מצות אכילה בכזית לכל זכר בכהנים. כמו מצות פסח לכל א׳ מהחבורה שנתמנו עליו. ולא משום שלא יבא לידי נותר. אלא מ״ע היא ממש ומברכין באכילתה אקב״ו על אכילת קדשים: קדש קדשים הוא. הוא טעם גם על דיוק כל זכר דוקא. גם על עיקר מצות אכילה. דבשביל שהיא קודש קדשים אין אשה שהיא רק בגדר טהור זוכה בו. וגם מש״ה אין ראוי לאכול פחות מכזית שאינו מקיים בזה מצות אכילה וא״כ הוא נהנה מן הקודש שלא במקום מצוה. ואע״ג דמכ״מ אין בזה איסור אפילו לאכול פחות מכזית כמו שהיה בלחה״פ שהיה מגיע כפול מכ״מ מצוה לאכול דוקא כזית כדי לקיים מ״ע:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך