תנ"ך על הפרק - שמות לג - תורה תמימה

תנ"ך על הפרק

שמות לג

83 / 929
היום

הפרק

משה מתיישב מחוץ למחנה, משה מבקש שה' ישכון רק בקרב ישראל

וַיְדַבֵּ֨ר יְהוָ֤ה אֶל־מֹשֶׁה֙ לֵ֣ךְ עֲלֵ֣ה מִזֶּ֔ה אַתָּ֣ה וְהָעָ֔ם אֲשֶׁ֥ר הֶֽעֱלִ֖יתָ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אֶל־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֣ר נִ֠שְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָ֨ם לְיִצְחָ֤ק וּֽלְיַעֲקֹב֙ לֵאמֹ֔ר לְזַרְעֲךָ֖ אֶתְּנֶֽנָּה׃וְשָׁלַחְתִּ֥י לְפָנֶ֖יךָ מַלְאָ֑ךְ וְגֵֽרַשְׁתִּ֗י אֶת־הַֽכְּנַעֲנִי֙ הָֽאֱמֹרִ֔י וְהַֽחִתִּי֙ וְהַפְּרִזִּ֔י הַחִוִּ֖י וְהַיְבוּסִֽי׃אֶל־אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָ֑שׁ כִּי֩ לֹ֨א אֶֽעֱלֶ֜ה בְּקִרְבְּךָ֗ כִּ֤י עַם־קְשֵׁה־עֹ֙רֶף֙ אַ֔תָּה פֶּן־אֲכֶלְךָ֖ בַּדָּֽרֶךְ׃וַיִּשְׁמַ֣ע הָעָ֗ם אֶת־הַדָּבָ֥ר הָרָ֛ע הַזֶּ֖ה וַיִּתְאַבָּ֑לוּ וְלֹא־שָׁ֛תוּ אִ֥ישׁ עֶדְי֖וֹ עָלָֽיו׃וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה אֱמֹ֤ר אֶל־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ אַתֶּ֣ם עַם־קְשֵׁה־עֹ֔רֶף רֶ֧גַע אֶחָ֛ד אֶֽעֱלֶ֥ה בְקִרְבְּךָ֖ וְכִלִּיתִ֑יךָ וְעַתָּ֗ה הוֹרֵ֤ד עֶדְיְךָ֙ מֵֽעָלֶ֔יךָ וְאֵדְעָ֖ה מָ֥ה אֶֽעֱשֶׂה־לָּֽךְ׃וַיִּֽתְנַצְּל֧וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶת־עֶדְיָ֖ם מֵהַ֥ר חוֹרֵֽב׃וּמֹשֶׁה֩ יִקַּ֨ח אֶת־הָאֹ֜הֶל וְנָֽטָה־ל֣וֹ ׀ מִח֣וּץ לַֽמַּחֲנֶ֗ה הַרְחֵק֙ מִן־הַֽמַּחֲנֶ֔ה וְקָ֥רָא ל֖וֹ אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְהָיָה֙ כָּל־מְבַקֵּ֣שׁ יְהוָ֔ה יֵצֵא֙ אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד אֲשֶׁ֖ר מִח֥וּץ לַֽמַּחֲנֶֽה׃וְהָיָ֗ה כְּצֵ֤את מֹשֶׁה֙ אֶל־הָאֹ֔הֶל יָק֙וּמוּ֙ כָּל־הָעָ֔ם וְנִ֨צְּב֔וּ אִ֖ישׁ פֶּ֣תַח אָהֳל֑וֹ וְהִבִּ֙יטוּ֙ אַחֲרֵ֣י מֹשֶׁ֔ה עַד־בֹּא֖וֹ הָאֹֽהֱלָה׃וְהָיָ֗ה כְּבֹ֤א מֹשֶׁה֙ הָאֹ֔הֱלָה יֵרֵד֙ עַמּ֣וּד הֶֽעָנָ֔ן וְעָמַ֖ד פֶּ֣תַח הָאֹ֑הֶל וְדִבֶּ֖ר עִם־מֹשֶֽׁה׃וְרָאָ֤ה כָל־הָעָם֙ אֶת־עַמּ֣וּד הֶֽעָנָ֔ן עֹמֵ֖ד פֶּ֣תַח הָאֹ֑הֶל וְקָ֤ם כָּל־הָעָם֙ וְהִֽשְׁתַּחֲוּ֔וּ אִ֖ישׁ פֶּ֥תַח אָהֳלֽוֹ׃וְדִבֶּ֨ר יְהוָ֤ה אֶל־מֹשֶׁה֙ פָּנִ֣ים אֶל־פָּנִ֔ים כַּאֲשֶׁ֛ר יְדַבֵּ֥ר אִ֖ישׁ אֶל־רֵעֵ֑הוּ וְשָׁב֙ אֶל־הַֽמַּחֲנֶ֔ה וּמְשָׁ֨רְת֜וֹ יְהוֹשֻׁ֤עַ בִּן־נוּן֙ נַ֔עַר לֹ֥א יָמִ֖ישׁ מִתּ֥וֹךְ הָאֹֽהֶל׃וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶל־יְהוָ֗ה רְ֠אֵה אַתָּ֞ה אֹמֵ֤ר אֵלַי֙ הַ֚עַל אֶת־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה וְאַתָּה֙ לֹ֣א הֽוֹדַעְתַּ֔נִי אֵ֥ת אֲשֶׁר־תִּשְׁלַ֖ח עִמִּ֑י וְאַתָּ֤ה אָמַ֙רְתָּ֙ יְדַעְתִּ֣יךָֽ בְשֵׁ֔ם וְגַם־מָצָ֥אתָ חֵ֖ן בְּעֵינָֽי׃וְעַתָּ֡ה אִם־נָא֩ מָצָ֨אתִי חֵ֜ן בְּעֵינֶ֗יךָ הוֹדִעֵ֤נִי נָא֙ אֶת־דְּרָכֶ֔ךָ וְאֵדָ֣עֲךָ֔ לְמַ֥עַן אֶמְצָא־חֵ֖ן בְּעֵינֶ֑יךָ וּרְאֵ֕ה כִּ֥י עַמְּךָ֖ הַגּ֥וֹי הַזֶּֽה׃וַיֹּאמַ֑ר פָּנַ֥י יֵלֵ֖כוּ וַהֲנִחֹ֥תִי לָֽךְ׃וַיֹּ֖אמֶר אֵלָ֑יו אִם־אֵ֤ין פָּנֶ֙יךָ֙ הֹלְכִ֔ים אַֽל־תַּעֲלֵ֖נוּ מִזֶּֽה׃וּבַמֶּ֣ה ׀ יִוָּדַ֣ע אֵפ֗וֹא כִּֽי־מָצָ֨אתִי חֵ֤ן בְּעֵינֶ֙יךָ֙ אֲנִ֣י וְעַמֶּ֔ךָ הֲל֖וֹא בְּלֶכְתְּךָ֣ עִמָּ֑נוּ וְנִפְלֵ֙ינוּ֙ אֲנִ֣י וְעַמְּךָ֔ מִכָּ֨ל־הָעָ֔ם אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י הָאֲדָמָֽה׃וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה גַּ֣ם אֶת־הַדָּבָ֥ר הַזֶּ֛ה אֲשֶׁ֥ר דִּבַּ֖רְתָּ אֶֽעֱשֶׂ֑ה כִּֽי־מָצָ֤אתָ חֵן֙ בְּעֵינַ֔י וָאֵדָעֲךָ֖ בְּשֵֽׁם׃וַיֹּאמַ֑ר הַרְאֵ֥נִי נָ֖א אֶת־כְּבֹדֶֽךָ׃וַיֹּ֗אמֶר אֲנִ֨י אַעֲבִ֤יר כָּל־טוּבִי֙ עַל־פָּנֶ֔יךָ וְקָרָ֧אתִֽי בְשֵׁ֛ם יְהוָ֖ה לְפָנֶ֑יךָ וְחַנֹּתִי֙ אֶת־אֲשֶׁ֣ר אָחֹ֔ן וְרִחַמְתִּ֖י אֶת־אֲשֶׁ֥ר אֲרַחֵֽם׃וַיֹּ֕אמֶר לֹ֥א תוּכַ֖ל לִרְאֹ֣ת אֶת־פָּנָ֑י כִּ֛י לֹֽא־יִרְאַ֥נִי הָאָדָ֖ם וָחָֽי׃וַיֹּ֣אמֶר יְהוָ֔ה הִנֵּ֥ה מָק֖וֹם אִתִּ֑י וְנִצַּבְתָּ֖ עַל־הַצּֽוּר׃וְהָיָה֙ בַּעֲבֹ֣ר כְּבֹדִ֔י וְשַׂמְתִּ֖יךָ בְּנִקְרַ֣ת הַצּ֑וּר וְשַׂכֹּתִ֥י כַפִּ֛י עָלֶ֖יךָ עַד־עָבְרִֽי׃וַהֲסִרֹתִי֙ אֶת־כַּפִּ֔י וְרָאִ֖יתָ אֶת־אֲחֹרָ֑י וּפָנַ֖י לֹ֥א יֵרָאֽוּ׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

ויתנצלו. דרש ר׳ סמאי, בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו ששים רבוא של מלאכי השרת וקשרו לכל אחד מישראל שני כתרים, אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע, וכיון שחטאו ירדו מאה ועשרים רבוא של מלאכי חבלה ופרקום, שנאמר ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חרב, א"ר יוחנן, וכולן זכה משה ונטלן דסמיך ליה ומשה יקח את האהל אהוא ע"ד מ"ש חגיגה ט"ו א' זכה נוטל חלקו וחלק חבירו, ונראה דדריש כן מדקרא לאהלו אהל מועד, כמבואר בהמשך הפסוק, ש"מ שזכה לסגולת אהל מועד, והיינו זיו השכינה. וכלל ענין אגדה זו בארנו לעיל ס"פ משפטים בפסוק נעשה ונשמע, יעו"ש וצרף לכאן. .
(שבת פ"ח א׳)
מהר חרב. תנא ר' אבהו, הוא הר חורב הוא הר סיני, ולמה נקרא שמו חורב, שירדה חורבה לעובדי כוכבים עליו ביתכן דרומז להאגדה דריש ע"ז ב' א' לעתיד לבא מביא הקב"ה ס"ת ואומר מי שעסק בה יבא ויטול שכרו ונתקבצו עובדי כוכבים ונפטרו בכדי יעו"ש בארוכה. .
(שם פ"ט ב')
מחוץ למחנה. א"ר שמואל בר רב יצחק, מאי דכתיב (תהלים ק"ו) ויקנאו למשה במחנה, מלמד שכל אחד ואחד קנא את אשתו ממשה, שנאמר ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה גר"ל יצא לו מחוץ למחנה שלא יחשדוהו עוד, ועשו כן כדי להכלימו ולצערו. ואפשר עוד לומר דסמיך על סוף הפסוק והיה כל מבקש ה' יצא אל האהל, ובודאי הלכו גם הנשים לבקש גם הן דבר ה' [וכידוע במדרשים דנשי דור המדבר צדקניות היו], וכדי להרעימו ולצערו קנא כל אחד את אשתו כשהלכה למשה אל האהל, ולכן יצא לו מחוץ למחנה כדי שיפול החשד, ומחוץ למחנה אולי לא הלכו הנשים או לא הלכו לבדנה.
ונראה דבכלל צ"ל בדרשה זו אין מוקדם ומאוחר בתורה, משום דלא יתכן שאחר מעשה העגל וחזרתם בתשובה יעשו מעשה כזו, וגם מבואר כאן שחלקו לו כבוד וקמו מלפניו, ובלתי ספק קרה זה באחד מן הזמנים, והגמרא סמכה זה על לשון פסוק זה, כמבואר. ונראה דמעשה זו אירע בימי קרח, דבגמרא כאן מסמיך דרשה זו לפסוק דפ' קרח וישמע משה ויפול אל פניו, מה שמועה שמע שחשדוהו מאשת איש, ושם בפ' קרח נבאר עוד אי"ה מענין וטעם חשד זה, יעו"ש.
.
(סנהדרין ק"י א׳)
והיה כל מבקש ה'. פתח ר׳ יהודה בכבוד אכסניא של תורה דבגודל המעלה ממי שנעשה אכסניא לתלמידי חכמים. ודרש, ומה ארון ה׳ שלא היה מרוחק אלא שנים עשר מיל הג' כרסאות כמבואר בעירובין נ"ה ב' והובא לפנינו בפ' בשלח בפסוק שבו איש תחתיו, ועיין בירושלמי פ"ה ה"א מעירובין. אמרה תורה והיה כל מבקש ה׳ יצא אל אהל מועד, ת"ח שהולכים מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה על אחת במה וכמה ור"ל דכאן קראו הכתוב מבקש ה' אף דבאמת לפי פשטות הכונה דקאי על משה היל"ל כל מבקש משה, אלא דמפני חשיבות מעלת התורה מעלה עליו הכחוב כאלו מבקש ה', א"כ בש"כ הנעשה אכסנאי לת"ח ההולכים ונדים מעיר לעיר. .
(ברכות ס"ג ב')
כל מבקש ה׳. כל מבקש משה אין כתיב כאן אלא כל מבקש ה׳, מכאן שכל המקבל פני רבו כאילו מקבל פני שכינה זדפשטות הכתוב כל מבקש משה זמעלה הכתוב כאלו מבקש ה'.
ויש להעיר בסוגיא דר"ה ט"ז ב' שאמרו חייב אדם לקבל פני רבו ברגל ויליף שם מדברי קבלה, ולמה לא סמכו על ענין דרשה זו, לפי מה דקיי"ל דבזמן שביהמ"ק היה קיים היו מחויבים לקבל פני שכינה לעלות לרגל שלש פעמים בשנה, ואחרי שקבלת פני רבו דומה לקבלת פני שכינה א"כ ראוי לעשות דוגמא לקבלת פני שכינה בזה"ז ע"י קבלת כני הרב, וכמו שתקנו תפלה במקום קרבן, וי"ל דרוצה להביא ממקור יותר מפורש. –
וע' בסנהדרין ה' ב' תלמיד אל יורה במקום רבו אלא א"כ רחוק ממנו ג' פרסאות כנגד מחנה ישראל, ופירש"י דכל מאן דבעי מילתא אזיל לגבי דמשה דכתיב והיה כל מבקש ה' וגו', אע"ג דהמחנה ג' פרסאות ואתו לגבי משה רבותא דמשה שאני, מחנה ישראל ג' פרסאות דכתיב ויחנו על הירדן מבית הישימות עד אבל השטים וזה הוי תלתא פרסי עירובין נ"ה ב', עכ"ל. וזה הוא כמשכ"ל אות ה', אך מש"כ רבותא דמשה שאני אין לזה באור כלל, והדברים סותרים ממש למה שכתב לפרש דברי הגמרא דתלמיד אל יורה וכו', ויליף מכאן, ואחרי דרבותא דמשה שאני א"כ הלא אין ראיה לדעלמא, וברור בעיני שיש איזה ט"ס או חסרון דברים בדבריו וצ"ע [וע' בהגהות הרב ר' בצלאל הכהן בש"ס ווילנא].
ובכלל הלמוד מכאן שתלמיד אל יורה במקום רבו י"ל דיליף מדלא באו לפני אהרן שיורה הוא, והוא סביב למשכן, ומצינו שכבר משה סמך על הוראותיו, כמ"ש (ס"פ משפטים) והנה אהרן וחור עמכם.
וע"פ זה יש ליישב קושיית התוס' מהא דרב המנונא לא הורה בשני דרב הונא משום דתלמידו היה, והקשו הא מבואר כאן דחוץ לג' פרסאות מותר, וליכא למימר דהכא בתלמיד חבר איירי ולכן שרי חוץ לג' פרסאות, דהא כיון דממשה גמרינן כדפירש בקונטרס משמע דבתלמיד גמור איירי, עכ"ל, ולפי מש"כ דהראיה היא מדלא הורה אהרן י"ל דבאמת איירי כאן בתלמיד חבר, דאהרן היה לגבי משה תלמיד חבר, שהרי בכמה דברים ייחד הקב"ה הדבור אליהם ביחד, וכ"פ גם לאהרן לבד, ומיושב קושייתם.
.
(ירושלמי עירובין פ"ה ה"א)
והביטו וגו׳. תניא, כשהנשיא עובר עומדים מלפניו מלא עין חר"ל משרואין אותו מרחוק בשיעור מלא עין, ובסמ"ק כתב דהוא שיעור רס"ו אמה ובלשון חז"ל ריס, [עיין לעיל בפ' משפטים בפסוק כי תפגע שור אויבך כ"ג ד']. ואין יושבין עד שישב הוא במקומו, שנאמר והביטו אחרי משה עד בואו האהלה טפירש"י ומשה נשיא היה, עכ"ל, ואע"פ דהוא היה נקרא גם מלך כמבואר בזבחים ק"ב א' [ולפנינו לעיל בפ' שמות בפ' אל תקרב הלום] וא"כ אין ראיה לנשיא לבד, צ"ל כמש"כ במדרשים פ' עקב דלא נקרא מלך עד שקבל הלחות השניות, וענין פסוק זה איירי מקודם. ובעיקר דרשה זו סמיך ארישא דקרא וקמו כל העם ונצבו וגו', וזה כבוד מרובה מסתם חכם או אפילו אב ב"ד, דבחכם אינו מחויב לעמוד רק עד שיגיע לתוך ד' אמותיו וכיון שעבר מלפניו יושב, ובאב ב"ד עומד משיראנו מלא עיניו עד שיעבור מלפניו ד' אמות, זולת ברבו מובהק צריך לנהוג כמו בנשיא לעמוד משיראנו מלא עיניו ולישב רק כשיושב הרב במקומו או עד שיתכסה מעיניו. ובירושלמי בכורים פ"ג ה"ג מבואר דגם כהן גדול דינו כנשיא לענין זה, וצ"ע שהשמיט הרמב"ם דין זה. –
וע' בשאלתות פ' קדושים שאילתא ק"א שכתב וז"ל, וכופין על מצוה זו דעמידה מפני יקרא דאורייתא, ותמה בעל שאילת שלום מאי קמ"ל בזה, מה גרע מצוה זו ממצות סוכה ולולב דכופין אותו, וע' מש"כ הוא ומרן דודי הנצי"ב בס' העמק שאלה בזה. ולי נראה ע"פ המבואר בכתובות מ' א' גבי המצוה ולו תהיה לאשה דכתיב גבי אונס (פ' תצא) דעשה זו קלישתא היא משום דאי אמרה לא בעינא אינה לעשה כלל, יעו"ש, הרי דעשה כזו שתלויה בדעת מי ששייכת לו ובידו לבטלה הוי העשה קלישתא, ולפי"ז למה דקיי"ל בקדושין ל"ב א' הרב שמחל על כבודו כבודו מחול והו"א דמשום הכי הוי העשה קלישתא ולא כייפינן עלה, קמ"ל דכייפינן. וטעם הדבר פשוט משום כבוד התורה שלא תחולל ברבים, ומדוייק לפי"ז לשון השאלתות דכפינן מפני יקרא דאורייתא ולא כתב משום כבוד החכם, וזה הוא משום דחיישינן ליקרא דאורייתא, וניחא נמי מה שלא כתב השאלתות דין זה בקימה מפני זקן סתם אף שאינו ת"ח, יען דאצלו באמת אין זה כל רבותא דהוי כמו כל מצות עשה שכופין עליה דלא מצינו ענין זקן שמחל על כבודו, ורק בחכם הרבותא משום דיכול למחול, ודו"ק.
.
(קדושין ל"ג ב׳)
והביטו אחרי משה. פליגי תרי אמוראי, חד אמר לשבח וחד אמר לגנאי, מאן דאמר לשבח – מחמי צדיקא ומזכי יר"ל הביטו אחריו כדי לזכות לראותו שזכות גדול הוא. , ומאן דאמר לגנאי – חזי שקיה, חזי כרעיה, אכיל מן יהודאי, כל מדיליה מן יהודאי יאלשתי הדעות הוי הדיוק מן הלשון והביטו אחרי משה, דלשון זה מורה על הבטה חדה בכונה מיוחדת. ובירושלמי שקלים פ"ה ה"ב הובא זה לענין הדין שאין עושין שררה על הצבור בפחות משנים, ויתכן דהביא זה להורות דאפילו היותר גדול ונכבד לא תהיה שררה ביחידי, שהרי אין לך גדול ממשה ובכ"ז חשדוהו כי נהנה ממעות צבור. .
(ירושלמי בכורים פ"ג ה"ג)
פנים אל פנים. [מהו פנים אל פנים]יבנראה דמדייק דא"א לומר פנים אל פנים ממש שהרי כתיב כי לא יראני האדם וחי. , א"ר יצחק, אמר לו הקב"ה למשה, אני ואתה נסביר פנים בהלכה, ואיכא דאמרי כך אמר לו, כשם שאני הסברתי לך פנים כך אתה הסבר פנים לישראל והחזיר האהל למקומו יגמה שאמר כשם שאני הסברתי לך פנים הכונה שנשאתי פנים לבקשתך למחול לישראל על עון העגל. וענין הסבר הפנים לישראל הוא היפך הקפידא וכמ"ש באבות לא הקפדן מלמד, ועיון מש"כ בזה בריש פ' משפטים. .
(ברכות ס"ג ב׳)
ושב אל המחנה. אמר ר׳ אבהו, אמר לו הקב"ה למשה, עכשיו יאמרו, הרב בכעס והתלמיד בכעס, ישראל מה תהא עליהם ידר"ל עכשיו שהרחקת אהלך מחוץ למחנה וסימן הוא שאתה כועס עליהם. , אם אתה מחזיר את האהל למקומו מוטב, ואם לאו יהושע בן נון תלמידך משרת תחתיך, והיינו דכתיב ושב אל המחנה, אבר רבא, ואעפ"כ לא יצא הדבר לבטלה, שנאמר ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל טוכנראה סמיך על המבואר בדרשה הבאה דלא היה חסר ליהושע כל דבר שידע משה ולכן גם שרת תחתיו. .
(שם שם)
לא ימיש. א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן, מאי דכתיב (יהושע א') לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, פסוק זה אינו לא חובה ולא מצוה אלא ברכה, ראה הקב"ה שדברי תורה חביבים עליו ביותר שנאמר ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל, א"ל הקב"ה, יהושע, חביבים עליך דברי תורה – לא ימוש ספר התורה הזה מפיך טזועל יסוד דרשה זו כתבו הרבה פוסקים [סמ"ג עשין י"ב והגמי"י פ"א מת"ת ועוד] דיוצא אדם חובת תלמוד תורה בק"ש שחרית וערבית דאע"פ דכתיב לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה – אך כמבואר אין זה לא חובה ולא מצוה אלא ברכה ליהושע, ומצטרפת הברכה גם לכל ישראל שיהיו יושבים על אדמתם שלוים ושקטים ויעסקו בתורה, וכבר זכרנו מענין זה לעיל בפ' תרומה בפ' לחם פנים לפני תמיד, ועיין מש"כ שם עוד. .
(מנחות צ"ט ב')
לא ימיש. א"ר יהודה אמר רב, בשעה שנפטר משה רבינו, אמר לו ליהושע, שאל ממני כל הספיקות שיש לך, אמר לו, רבי, כלום הנחתיך שעה אחת והלכתי למקום אחר, לא כך כתבת בי ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל יזומבואר בגמרא מיד תשש כחו של משה ונשתכחו ממנו שלש מאות הלכות, ופירש"י דמוסב על יהושע והיינו שנצטער משה על שהיה גדול כמותו ונענש על זה יהושע, עכ"ל, ולדעתי הדבר קשה להאמר, דלא יתכן שיצטער משה על זה, הלא הוא אמר בפירוש מי יתן והיה כל עם ה' נביאים, ולכן נראה יותר הגירסא תשש כחו של יהושע, ונשתכחו ממנו אלה ההלכות, והיינו שנענש על שהתגאה לומר שלא חסר לו דבר לידע. .
(תמורה ט"ז א׳)
הודיעני נא את דרכיך. אמר משה לפני הקב"ה, רבש"ע, מפני מה יש צדיק וטוב לו צדיק ורע לו, רשע וטוב לו רשע ורע לו, אמר לו, צדיק וטוב לו – צדיק גמור, צדיק ורע לו – צדיק שאינו גמור, רשע וטוב לו – רשע שאינו גמור, רשע ורע לו – רשע גמור יחלכאורה הענין נפלא מאד, דלפי זה יתחייב של צדיק שאינו גמור גרוע מלרשע שאינו גמור. וצ"ל דהיינו רק לענין ההטבה בעולם הזה, והיינו שהרשע שאינו גמור מקבל חלקו הטוב בעוה"ז ותו לא, משא"כ הצדיק שאינו גמור אף כי לא יפה חלקו בעוה"ז אבל שמורה וערוכה מנת חלקו לעוה"ב. .
(ברכות ז׳ א׳)
פני ילכו. א"ר יוחנן משום ר׳ יוסי, מניין שאין מרצין לו לאדם בשעת כעסו, דכתיב פני ילכו והניחותי לך, אמר לו הקב"ה למשה, המתן לי עד שיעברו פנים של זעם ואניח לך יטדאי אפשר לפרש כפשוטו שאמר לו פני ילכו ולא מלאך וכפירש"י, דלפי"ז מה אמר לו משה אם אין פניך הולכים הא כבר הבטיחו הקב"ה על זה. .
(ברכות ז׳ א׳)
ובמה יודע איפוא. א"ר לוי בר לחמא, איוב בימי משה היה, כתיב באיוב (י"ט) מי יתן אפוא ויכתבון מלי וכתיב במשה ובמה יודע איפוא ככבר בארנו במק"א בטעם גז"ש זו, משום דמצינו מלים והברות שהיו מקובלות להאמר ולהכתב בדור וזמן ידוע, והלשון אפוא הוא רק עטור ויפוי לשון שאינו מוכרח לגופה, ומדמצינו שנאמר בדורו של משה ואיוב סמכו לדרוש שהיו בזמן אחד, ואולי יש עוד איזה כונה בדרשה זו, ועיין בחא"ג. .
(ב"ב ט"ו א׳)
הלוא בלכתך עמנו. א"ר יוחנן משום ר׳ יוסי, ביקש משה מלפני הקב"ה שתשרה שכינה על ישראל ונתן לו, שנאמר הלא בלכתך עמנו כאיתכן דמדייק מדכתיב הלוא בו' אחר הלמ"ד ודריש כמו הלואי [בחסרון היו"ד, כי באותיות אהו"י נוהג חסרון, כנודע למדקדקים], ונתקיים רצונו. .
(ברכות ז׳ א׳)
ונפלינו אני ועמך. אמר ר׳ יוחנן משום ר׳ יוסי, ביקש משה מלפני הקב"ה שלא תשרה שכינה אלא על ישראל ונתן לו, שנאמר ונפלינו אני ועמך כבדריש ונפלינו מלשון הפלאה והבדל וכמו והפלה ה' בין מקנה ישראל וגו' (פ' וארא). [שם שם]
וחנתי ורחמתי, תניא, ר׳ מאיר אומר, וחנתי את אשר אחן ורחמתי את אשר ארחם, וחנתי – אע"פ שאינו הגון, ורחמתי – אע"פ שאינו הגון כגיתכן דנפקא ליה כן משום דשרשי חנינה ורחמים ינוחו בכלל על דבר הבא למי שאינו זוכה וראוי לכך משום דבמקום שמגיע לו במשפט צדק לא שייך חנינה ורחמים, וע"פ זה יתבאר האגדה דחלק ק"ח א' על הפסוק ונח מצא חן בעיני ה', אף על נח נחתם גזר דין אלא שמצא חן, ודריש כן מלשון חן דמשמע שלא היה ראוי לכך רק מצא חן. וכן יתבאר מ"ש בספרי על הפ' דברכת כהנים ויחנך יתן לך מתנת חנם, וכן יתבאר בזה הנוסח בברכת המזון הזן את העולם כולו בטובו בחן ובחסד וברחמים, ר"ל כי להיות שהוא זן מחמת מדת הטובה שבו יתברך, יתחייב מזה שהוא זן אף לאלה שאינם ראוים מצד גדרי המשפט רק מצד מדות החן והחסד והרחמים, ועיין בתיס' ר"ה י"ז ב' בהגה"ה ואין להאריך עוד. .
(ברכות ז׳ א')
לא תוכל. תני משמיה דר׳ יהושע בן קרחה, כך אמר לו הקב"ה למשה, כשרציתי לא רצית, עכשיו שאתה רוצה אין אני רוצה כדרומז לאותו המאורע שנתראה אליו הקב"ה בלבת אש והסתיר משה פניו. .
(שם שם)
כי לא יראני האדם. א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן, אלמלי נשתייר במערה שעמד בו משה ואליהו כמלא נקב מחט סידקית לא היו יכולין לעמוד מפני האורה, שנאמר כי לא יראני האדם וחי כההבאור הוא, דכאן כתיב ושמתיך בנקרת הצור דמתרגמינן במערת טינרא, דאע"פ דגם הראיה דרך שם אי אפשר להיות במלואה, בכ"ז כתיב ושכתי כפי עליך כי לא יראני וגו', מוכח דאפילו ע"י נקב כל שהוא היה מלא אורה, וכן באליהו כתיב (מ"א י"ט), ועמדת בהר והנה ה' עובר וגו' ויעמוד בפתח המערה, ומשמע ג"כ שנתראה אליו רק בראיה רחוקה, ועיין בחא"ג. .
(מגילה י"ט ב')
כי לא יראני האדם. כתוב אחד אומר כי לא יראני האדם וחי וכתוב אחד אומר (ישעיה ו׳) ואראה את ה' יושב על כסא רם ונשא, לא קשיא, כדתניא, כל הנביאים נסתכלו באספקלריא שאינה מאירה ומשה רבינו נסתכל באספקלריא המאירה כולא נתבאר יפה ענין אספקלריא מאירה ושאינה מאירה. ונראה לפרש ע"פ מש"כ הרמב"ם בפ"ז ה"ו מיסודי התורה בחילוק ערך הנבואה שבין נבואת משה לנבואת שאר הנביאים, שכל הנביאים נתנבאו בחלום או במראה ומשה היה מתנבא והוא ער ועומד, יעו"ש, ולפי"ז יצוייר היטב המליצה אספקלריא מאירה ושאינה מאירה, כי זה שהוא רואה כשהוא ער ראייתו צלולה וברורה נגד זה שרואה בחלום. .
(יבמות מ"ט ב׳)
כי לא יראני האדם. תניא, שמעון בן עזאי אומר, מצאתי מגילת סתרים בירושלים וכתוב בה מנשה הרג את ישעיה, אמר רבא, מידן דייניה וקטליה, אמר ליה, משה רבך אמר כי לא יראני האדם וחי ואת אמרת (ישעיה ו') ואראה את ה' יושב על כסא רם ונשא כזומבואר בגמרא דלא רצה ישעיה להשיבו כמבואר בדרשה הקודמת דכל הנביאים נסתכלו באספקלריא שאינה מאירה ומשה נסתכל באספקלריא המאירה, משום דידע שלא יקבל ממנו חילוק זה, אך קשה למה לא היה קשה ליה מתורה גופה דכתיב בה (ס"פ משפטים) ויראו את אלהי ישראל ויחזו את האלהים, והרי כתיב כי לא יראני האדם, וצ"ל כמש"כ התוס' בקדושין מ"ט א' דהכונה ויחזו את האלהים שראו את יקרת וכבוד ה', יעו"ש, אבל בהפסוק ואראה את ה' אי אפשר לפרש כן, שהרי כתיב ואראה את ה' יושב על כסא רם ונשא, הרי מבואר דקאי על עצמותו ממש כביכול.
ובזה יתבאר מאד מה שהביא כל הפסוק ואראה את ה' יושב על כסא רם ונשא אשר לכאורה היה די אם היה מביא רק המלות ואראה את ה', ותו לא, אך הביא כל הפסוק, כדי שלא יהיה באפשר לפרש כהפסוק ויחזו את האלהים, שחזו את יקרא דה', כמבואר, ודו"ק.
.
(יבמות מ"ט ב׳)
הנה מקום אתי. תניא, אמר לו הקב"ה למשה, העוה"ב שמור לך מששת ימי בראשית, שנאמר ויאמר ה׳ הנה מקום אתי ונצבת וגו׳ כחענין זה הובא בהמשך ספור האגדה בשעה שבא מלאך המות לקחת נשמתו של משה רבינו גער בו משה עד שרמז לו הקב"ה שעוה"ב שמורה לו, והניח לו. ויתכן דסמיך בדרשה זו על מה דאיתא בתנחומא על פסוק זה שהראה לו הקב"ה למשה באותה שעה כל האוצרות ממתן שכר המוכנות לצדיקים, יעו"ש. .
(אדר"ן פ׳ י"ב)
וראית את אחרי. א"ר חנא בר ביזנא, מאי דכתיב וראית את אחרי, מלמד שהראה לו הקב"ה למשה קשר של תפלין כטאפשר לפרש הענין ע"ד הפשט בקירוב, דקשה לכאורה כלל הענין איך שייך לצייר בהקב"ה תמונות גשמיים, דמות פנים ואחור, וכמש"כ הרמב"ם בהלכות תשובה דחלילה לחשב כן, ולכן צריך לומר שהכונה היא שנתראה אליו הקב"ה בחלק ממראה קדושתו, אך אחרי שבדבר רוחני אי אפשר לצייר ולחלק לכולו או למקצתו, לכן אין באפשר שמשה ידע אם ראה אותו כולו או מקצתו, והקב"ה רצה להראות לו בחוש שלא ראה המראה של קדושה במלואה, לכן נתנו בגמרא ציור והסבר לזה שהראה לו בערך ויחס קשר של תפלין, והבאור הוא דכמו הרואה קשר של תפלין אף שרואה הקשר לחוד, בכ"ז יודע כי מההכרח שיש אחיזה להקשר גם מצד הפנים, באופן כזה הראה לו הקב"ה מראה קדושתו ית' שיראה ויוכח, כי המראה שראה מתפשטת והולכת גם מצד הפנים, ויהיה לפי"ז שיעור המאמר שהראה לו קשר של תפלין כעין קשר של תפלין, ודו"ק. והנה עיקר הדבר דקשר של תפלין הוא הלכה למשה מסיני כמבואר במנחות ל"ה ב', וחז"ל סמכו זה אקרא, וע"ל ס"פ תשא. .
(ברכות ז׳ א׳)

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך