תנ"ך על הפרק - אסתר ט - אבן יחיא

תנ"ך על הפרק

אסתר ט

828 / 929
היום

הפרק

וּבִשְׁנֵים֩ עָשָׂ֨ר חֹ֜דֶשׁ הוּא־חֹ֣דֶשׁ אֲדָ֗ר בִּשְׁלוֹשָׁ֨ה עָשָׂ֥ר יוֹם֙ בּ֔וֹ אֲשֶׁ֨ר הִגִּ֧יעַ דְּבַר־הַמֶּ֛לֶךְ וְדָת֖וֹ לְהֵעָשׂ֑וֹת בַּיּ֗וֹם אֲשֶׁ֨ר שִׂבְּר֜וּ אֹיְבֵ֤י הַיְּהוּדִים֙ לִשְׁל֣וֹט בָּהֶ֔ם וְנַהֲפ֣וֹךְ ה֔וּא אֲשֶׁ֨ר יִשְׁלְט֧וּ הַיְּהוּדִ֛ים הֵ֖מָּה בְּשֹׂנְאֵיהֶֽם׃נִקְהֲל֨וּ הַיְּהוּדִ֜ים בְּעָרֵיהֶ֗ם בְּכָל־מְדִינוֹת֙ הַמֶּ֣לֶךְ אֳחַשְׁוֵר֔וֹשׁ לִשְׁלֹ֣חַ יָ֔ד בִּמְבַקְשֵׁ֖י רָֽעָתָ֑ם וְאִישׁ֙ לֹא־עָמַ֣ד לִפְנֵיהֶ֔ם כִּֽי־נָפַ֥ל פַּחְדָּ֖ם עַל־כָּל־הָעַמִּֽים׃וְכָל־שָׂרֵ֨י הַמְּדִינ֜וֹת וְהָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִ֣ים וְהַפַּח֗וֹת וְעֹשֵׂ֤י הַמְּלָאכָה֙ אֲשֶׁ֣ר לַמֶּ֔לֶךְ מְנַשְּׂאִ֖ים אֶת־הַיְּהוּדִ֑ים כִּֽי־נָפַ֥ל פַּֽחַד־מָרְדֳּכַ֖י עֲלֵיהֶֽם׃כִּֽי־גָ֤דוֹל מָרְדֳּכַי֙ בְּבֵ֣ית הַמֶּ֔לֶךְ וְשָׁמְע֖וֹ הוֹלֵ֣ךְ בְּכָל־הַמְּדִינ֑וֹת כִּֽי־הָאִ֥ישׁ מָרְדֳּכַ֖י הוֹלֵ֥ךְ וְגָדֽוֹל׃וַיַּכּ֤וּ הַיְּהוּדִים֙ בְּכָל־אֹ֣יְבֵיהֶ֔ם מַכַּת־חֶ֥רֶב וְהֶ֖רֶג וְאַבְדָ֑ן וַיַּֽעֲשׂ֥וּ בְשֹׂנְאֵיהֶ֖ם כִּרְצוֹנָֽם׃וּבְשׁוּשַׁ֣ן הַבִּירָ֗ה הָרְג֤וּ הַיְּהוּדִים֙ וְאַבֵּ֔ד חֲמֵ֥שׁ מֵא֖וֹת אִֽישׁ׃וְאֵ֧ת ׀ פַּרְשַׁנְדָּ֛תָא וְאֵ֥ת ׀ דַּֽלְפ֖וֹן וְאֵ֥ת ׀ אַסְפָּֽתָא׃וְאֵ֧ת ׀ פּוֹרָ֛תָא וְאֵ֥ת ׀ אֲדַלְיָ֖א וְאֵ֥ת ׀ אֲרִידָֽתָא׃וְאֵ֤ת ׀ פַּרְמַ֙שְׁתָּא֙ וְאֵ֣ת ׀ אֲרִיסַ֔י וְאֵ֥ת ׀ אֲרִדַ֖י וְאֵ֥ת ׀ וַיְזָֽתָא׃עֲ֠שֶׂרֶת בְּנֵ֨י הָמָ֧ן בֶּֽן־הַמְּדָ֛תָא צֹרֵ֥ר הַיְּהוּדִ֖ים הָרָ֑גוּ וּבַ֨בִּזָּ֔ה לֹ֥א שָׁלְח֖וּ אֶת־יָדָֽם׃בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא בָּ֣א מִסְפַּ֧ר הַֽהֲרוּגִ֛ים בְּשׁוּשַׁ֥ן הַבִּירָ֖ה לִפְנֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃וַיֹּ֨אמֶר הַמֶּ֜לֶךְ לְאֶסְתֵּ֣ר הַמַּלְכָּ֗ה בְּשׁוּשַׁ֣ן הַבִּירָ֡ה הָרְגוּ֩ הַיְּהוּדִ֨ים וְאַבֵּ֜ד חֲמֵ֧שׁ מֵא֣וֹת אִ֗ישׁ וְאֵת֙ עֲשֶׂ֣רֶת בְּנֵֽי־הָמָ֔ן בִּשְׁאָ֛ר מְדִינ֥וֹת הַמֶּ֖לֶךְ מֶ֣ה עָשׂ֑וּ וּמַה־שְּׁאֵֽלָתֵךְ֙ וְיִנָּ֣תֵֽן לָ֔ךְ וּמַה־בַּקָּשָׁתֵ֥ךְ ע֖וֹד וְתֵעָֽשׂ׃וַתֹּ֤אמֶר אֶסְתֵּר֙ אִם־עַל־הַמֶּ֣לֶךְ ט֔וֹב יִנָּתֵ֣ן גַּם־מָחָ֗ר לַיְּהוּדִים֙ אֲשֶׁ֣ר בְּשׁוּשָׁ֔ן לַעֲשׂ֖וֹת כְּדָ֣ת הַיּ֑וֹם וְאֵ֛ת עֲשֶׂ֥רֶת בְּנֵֽי־הָמָ֖ן יִתְל֥וּ עַל־הָעֵֽץ׃וַיֹּ֤אמֶר הַמֶּ֙לֶךְ֙ לְהֵֽעָשׂ֣וֹת כֵּ֔ן וַתִּנָּתֵ֥ן דָּ֖ת בְּשׁוּשָׁ֑ן וְאֵ֛ת עֲשֶׂ֥רֶת בְּנֵֽי־הָמָ֖ן תָּלֽוּ׃וַיִּֽקָּהֲל֞וּהיהודייםהַיְּהוּדִ֣יםאֲשֶׁר־בְּשׁוּשָׁ֗ן גַּ֠ם בְּי֣וֹם אַרְבָּעָ֤ה עָשָׂר֙ לְחֹ֣דֶשׁ אֲדָ֔ר וַיַּֽהַרְג֣וּ בְשׁוּשָׁ֔ן שְׁלֹ֥שׁ מֵא֖וֹת אִ֑ישׁ וּבַ֨בִּזָּ֔ה לֹ֥א שָׁלְח֖וּ אֶת־יָדָֽם׃וּשְׁאָ֣ר הַיְּהוּדִ֡ים אֲשֶׁר֩ בִּמְדִינ֨וֹת הַמֶּ֜לֶךְ נִקְהֲל֣וּ ׀ וְעָמֹ֣ד עַל־נַפְשָׁ֗ם וְנ֙וֹחַ֙ מֵאֹ֣יְבֵיהֶ֔ם וְהָרֹג֙ בְּשֹׂ֣נְאֵיהֶ֔ם חֲמִשָּׁ֥ה וְשִׁבְעִ֖ים אָ֑לֶף וּבַ֨בִּזָּ֔ה לֹ֥א שָֽׁלְח֖וּ אֶת־יָדָֽם׃בְּיוֹם־שְׁלֹשָׁ֥ה עָשָׂ֖ר לְחֹ֣דֶשׁ אֲדָ֑ר וְנ֗וֹחַ בְּאַרְבָּעָ֤ה עָשָׂר֙ בּ֔וֹ וְעָשֹׂ֣ה אֹת֔וֹ י֖וֹם מִשְׁתֶּ֥ה וְשִׂמְחָֽה׃והיהודייםוְהַיְּהוּדִ֣יםאֲשֶׁר־בְּשׁוּשָׁ֗ן נִקְהֲלוּ֙ בִּשְׁלֹשָׁ֤ה עָשָׂר֙ בּ֔וֹ וּבְאַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֖ר בּ֑וֹ וְנ֗וֹחַ בַּחֲמִשָּׁ֤ה עָשָׂר֙ בּ֔וֹ וְעָשֹׂ֣ה אֹת֔וֹ י֖וֹם מִשְׁתֶּ֥ה וְשִׂמְחָֽה׃עַל־כֵּ֞ן הַיְּהוּדִ֣יםהפרוזיםהַפְּרָזִ֗יםהַיֹּשְׁבִים֮ בְּעָרֵ֣י הַפְּרָזוֹת֒ עֹשִׂ֗ים אֵ֠ת י֣וֹם אַרְבָּעָ֤ה עָשָׂר֙ לְחֹ֣דֶשׁ אֲדָ֔ר שִׂמְחָ֥ה וּמִשְׁתֶּ֖ה וְי֣וֹם ט֑וֹב וּמִשְׁל֥וֹחַ מָנ֖וֹת אִ֥ישׁ לְרֵעֵֽהוּ׃וַיִּכְתֹּ֣ב מָרְדֳּכַ֔י אֶת־הַדְּבָרִ֖ים הָאֵ֑לֶּה וַיִּשְׁלַ֨ח סְפָרִ֜ים אֶל־כָּל־הַיְּהוּדִ֗ים אֲשֶׁר֙ בְּכָל־מְדִינוֹת֙ הַמֶּ֣לֶךְ אֲחַשְׁוֵר֔וֹשׁ הַקְּרוֹבִ֖ים וְהָרְחוֹקִֽים׃לְקַיֵּם֮ עֲלֵיהֶם֒ לִהְי֣וֹת עֹשִׂ֗ים אֵ֠ת י֣וֹם אַרְבָּעָ֤ה עָשָׂר֙ לְחֹ֣דֶשׁ אֲדָ֔ר וְאֵ֛ת יוֹם־חֲמִשָּׁ֥ה עָשָׂ֖ר בּ֑וֹ בְּכָל־שָׁנָ֖ה וְשָׁנָֽה׃כַּיָּמִ֗ים אֲשֶׁר־נָ֨חוּ בָהֶ֤ם הַיְּהוּדִים֙ מֵא֣וֹיְבֵיהֶ֔ם וְהַחֹ֗דֶשׁ אֲשֶׁר֩ נֶהְפַּ֨ךְ לָהֶ֤ם מִיָּגוֹן֙ לְשִׂמְחָ֔ה וּמֵאֵ֖בֶל לְי֣וֹם ט֑וֹב לַעֲשׂ֣וֹת אוֹתָ֗ם יְמֵי֙ מִשְׁתֶּ֣ה וְשִׂמְחָ֔ה וּמִשְׁל֤וֹחַ מָנוֹת֙ אִ֣ישׁ לְרֵעֵ֔הוּ וּמַתָּנ֖וֹת לָֽאֶבְיוֹנִֽים׃וְקִבֵּל֙ הַיְּהוּדִ֔ים אֵ֥ת אֲשֶׁר־הֵחֵ֖לּוּ לַעֲשׂ֑וֹת וְאֵ֛ת אֲשֶׁר־כָּתַ֥ב מָרְדֳּכַ֖י אֲלֵיהֶֽם׃כִּי֩ הָמָ֨ן בֶּֽן־הַמְּדָ֜תָא הָֽאֲגָגִ֗י צֹרֵר֙ כָּל־הַיְּהוּדִ֔ים חָשַׁ֥ב עַל־הַיְּהוּדִ֖ים לְאַבְּדָ֑ם וְהִפִּ֥יל פּוּר֙ ה֣וּא הַגּוֹרָ֔ל לְהֻמָּ֖ם וּֽלְאַבְּדָֽם׃וּבְבֹאָהּ֮ לִפְנֵ֣י הַמֶּלֶךְ֒ אָמַ֣ר עִם־הַסֵּ֔פֶר יָשׁ֞וּב מַחֲשַׁבְתּ֧וֹ הָרָעָ֛ה אֲשֶׁר־חָשַׁ֥ב עַל־הַיְּהוּדִ֖ים עַל־רֹאשׁ֑וֹ וְתָל֥וּ אֹת֛וֹ וְאֶת־בָּנָ֖יו עַל־הָעֵֽץ׃עַל־כֵּ֡ן קָֽרְאוּ֩ לַיָּמִ֨ים הָאֵ֤לֶּה פוּרִים֙ עַל־שֵׁ֣ם הַפּ֔וּר עַל־כֵּ֕ן עַל־כָּל־דִּבְרֵ֖י הָאִגֶּ֣רֶת הַזֹּ֑את וּמָֽה־רָא֣וּ עַל־כָּ֔כָה וּמָ֥ה הִגִּ֖יעַ אֲלֵיהֶֽם׃קִיְּמ֣וּוקבלוְקִבְּל֣וּהַיְּהוּדִים֩ ׀ עֲלֵיהֶ֨ם ׀ וְעַל־זַרְעָ֜ם וְעַ֨ל כָּל־הַנִּלְוִ֤ים עֲלֵיהֶם֙ וְלֹ֣א יַעֲב֔וֹר לִהְי֣וֹת עֹשִׂ֗ים אֵ֣ת שְׁנֵ֤י הַיָּמִים֙ הָאֵ֔לֶּה כִּכְתָבָ֖ם וְכִזְמַנָּ֑ם בְּכָל־שָׁנָ֖ה וְשָׁנָֽה׃וְהַיָּמִ֣ים הָ֠אֵלֶּה נִזְכָּרִ֨ים וְנַעֲשִׂ֜ים בְּכָל־דּ֣וֹר וָד֗וֹר מִשְׁפָּחָה֙ וּמִשְׁפָּחָ֔ה מְדִינָ֥ה וּמְדִינָ֖ה וְעִ֣יר וָעִ֑יר וִימֵ֞י הַפּוּרִ֣ים הָאֵ֗לֶּה לֹ֤א יַֽעַבְרוּ֙ מִתּ֣וֹךְ הַיְּהוּדִ֔ים וְזִכְרָ֖ם לֹא־יָס֥וּף מִזַּרְעָֽם׃וַ֠תִּכְתֹּב אֶסְתֵּ֨ר הַמַּלְכָּ֧ה בַת־אֲבִיחַ֛יִל וּמָרְדֳּכַ֥י הַיְּהוּדִ֖י אֶת־כָּל־תֹּ֑קֶף לְקַיֵּ֗ם אֵ֣ת אִגֶּ֧רֶת הַפּוּרִ֛ים הַזֹּ֖את הַשֵּׁנִֽית׃וַיִּשְׁלַ֨ח סְפָרִ֜ים אֶל־כָּל־הַיְּהוּדִ֗ים אֶל־שֶׁ֨בַע וְעֶשְׂרִ֤ים וּמֵאָה֙ מְדִינָ֔ה מַלְכ֖וּת אֲחַשְׁוֵר֑וֹשׁ דִּבְרֵ֥י שָׁל֖וֹם וֶאֱמֶֽת׃לְקַיֵּ֡ם אֵת־יְמֵי֩ הַפֻּרִ֨ים הָאֵ֜לֶּה בִּזְמַנֵּיהֶ֗ם כַּאֲשֶׁר֩ קִיַּ֨ם עֲלֵיהֶ֜ם מָרְדֳּכַ֤י הַיְּהוּדִי֙ וְאֶסְתֵּ֣ר הַמַּלְכָּ֔ה וְכַאֲשֶׁ֛ר קִיְּמ֥וּ עַל־נַפְשָׁ֖ם וְעַל־זַרְעָ֑ם דִּבְרֵ֥י הַצֹּמ֖וֹת וְזַעֲקָתָֽם׃וּמַאֲמַ֣ר אֶסְתֵּ֔ר קִיַּ֕ם דִּבְרֵ֥י הַפֻּרִ֖ים הָאֵ֑לֶּה וְנִכְתָּ֖ב בַּסֵּֽפֶר׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

ובשנים עשר חדש וגומר סיפר איך נעשה המעשה מהריגת אויבי היהודים הוא עם עמלק ביום ההוא בעצמו אשר שברו האויבים ההם לעשו׳ ביהודים הנעשה בהם —ואיך נקהלו היהודים לשלוח יד במבקשי רעתם. ושום איש מעמי הארץ אף שהיו קרובים מצד אמם לעם עמלק. לא עמד בפניהם למחות בידיהם מלעשות רע. וזה להיות כי נפל פחדם עליהם להשגחה ריבונית. כי מפני הדת לא היו עושים רעה עם עם יש׳ . אבל היו יכולים למנעם מלעשותה באויביהם. בבלבלם הענין לאומרם כי כן צוה המלך בראשונה שעם עמלק ירדה בפרך עם ישראל. ואף כי עתה צוה הפכו אין לעשותו כי אולי יתחרט גם מזה. ולהולידם פשרה משלום אמת ביניהם. לולי ה׳ שהטיל פחדם עליהם למחות את זכר עמלק כי מלחמה לה׳ עמו מדור דור על אשר קדמו את אבותינו במלחמה בצאתם מארץ מצרים.ולא די כי עם הארץ והפחותים לא מיחו בידיהם כי כל שרי המדינות והם שרי כל מלכות ומלכות. והם הכיסור״יי בלשון לעז או סאנ״גאקי בלשון תוגרמה. והאחשדרפנים והם השרים הגדולים רואי פני המלך היושבים ראשונה לכלכל עניני הממלכה הנקראים בתוגרמה באשה. והפחות והם השרים הממונים על המלחמה הנקראי׳ בלשונם בינלאלב״יגי ועושי המלאכה הממוני׳ על נכסי המלך והכנסותיו הנקראי׳ בלשונם דאפטארדי״ר כלם כאחד היו מנשאים את היהודים כי נפל פחד מרדכי עליהם להיותו גדול מכלם בבית המלך.ולא די כי היה גדול בהווה כי שומעו הולך בכל המדינות היותו הולך וגדל יותר ויותר. ולכן היו יראים שלא לעשות דבר נגד רצונו וכונתו פן יפגע בהם כאשר פגע בהמן ועמו.ויכו היהודים וגומר סיפר כי הכו היהודים בכל אויביהם ולא נמלט מהם איש ואפי׳ מהכאה אחת היו מתים להיותה מכת חרב הנמשכת ממנה הרג ואבדן וזאת היתה המית׳ כללית אשר היו נותנים לעם בכלל להיותם מלידה ומבטן אויבי ה׳. אמנם לאשר היו מכירים מהם מקדם קדמתא היותם משנאי ה׳ ועמו בחירו בטבעם הרע זולת האיבה הכללית הקדומה לא היו מכים מכת חרב אבל היו עושי׳ בהם כרצונם לצערם במיתות שונות ומשונות.ובשושן הבירה וגו׳ סיפר סך הנהרגים בשושן מקום מקדש מלך ודירתו אשר לפי האמת היה דבר זר מהחמס הנעשה להם על התמכרם חנם ושלא יועילם בית המלך וסיפר היותם ת״ק איש. ר״ל באיש היותם כלם אנשים חשובים ובני מעלה ויושבים בחצ׳ המלך מזולתם גם הרגו לבני המן אשר היו חשובים כמותם. ולכן לא כללם בהריגה אחת ללמדנו כי הי׳ היו שקולים כנגד הת״ק.ובבזה לא שלחו את ידם. סיפר בשבחם כי אף שהדת נתנה ושללם לבוז הם מעצמם הסכימו לבלתי שלוח ידם בבזה להראות העמים והשרים היותם נדיבי עם בני אברהם הנדיב אשר אמר אם מחוט ועד שרוך נעל וגומר.ביום ההוא וגומר סיפר כי ביום ההוא בעצמו בא מספר ההרוגים לפני המלך. כי להיותם בני עמלק גדולים במלכות היו קרובים ומעורבים בכל משפחות השרים הגדולים. והם הביאו המספר ההוא אל המלך למען חלות פניו שירחם על שארית הפליטה. ולכן אמר המלך לאסתר —בשושן הבירה ומקדש מלך הרגו היהודים חמש מאות איש גדולי האיכות. ואת עשרת בני המן אשר כל אחד מהם היה לבו כלב האריה. בשאר מדינות המלך מה עשו. הוא לשון תמיהה ורוצה לומר כל שכן וכל שכן כי הרגו את כלם ולא נותר מהם איש. ולכן די ליך כי מה שאלתך וינתן לך ומה בקשתך עוד ותעש. כי כבר מלאת שאלתך ובקשתך.ותאמר אסתר אם על המלך טוב למלאת תאותי לגמרי שינתן גם מחר הרשות ליהודים אשר בשושן כי מפני יראת המלכות לא העזו פניהם לכלות אויביהם שיעשו כדת היום. ואת עשרת בני המן הנהרגים שיתלו על עץ למען יהיה לכל עמם לקלון מתמיד. ויראו מרחוק וכל העם ישמעו ויראו.והמלך אשר היה נקשר לבו בעבותות אהבתה. לא שת לבו לתחינות השרים. ואמר להעשות כדברי אסתר ונתנה הדת. ותכף נתלו בני המן.וביום השני יום י״ד נקהלו מחדש והרגו שלש מאות איש ובביזה לא שלחו את ידם.ושאר היהודים נקהלו והרגו שבעים וחמשה אלף וגם הם בביזה לא שלחו את ידם. ואחשוב כי מרדכי כתב להם ככה כי לא היה אפשר להתאחד בהסכמה הזאת כל היהודים כאחד הרחוקים והקרובים לולי אזהרת מרדכי להם על ככה אשר אחדם בהסכמה הזאת לבלתי נגוע בביזה לקדושת שמים ולכבוד ותפארת לעמו לעיני כל העמים.וכל זה היה ביום שלשה עשר בו. ויום ארבעה עשר הנמשך אחרי ההריגה נחו ועשו אותו יום משתה ושמחה.אמנם היהודים משושן הריגתם היה ביום שלשה עשר שוה לאחרים. וביום ארבעה עשר גם כן מוסף על האחרים אשר שאלו מחן המלכה באופן כי יום מנוחתם היה חמשה עשר. כי יום ארבע׳ עשר אשר היה מנוחה לשאר היהודים היה יום מלחמה להם עם עם עמלק. כי היו לוחמים עם ישראל להשמר ממכתם. ולולי ה׳ שהיה בעזרת ישראל לא היו נהרגים לפניהם כנשים כי עם חזק היו ומלומדי מלחמה.על כן היהודים וגומר סיפר כי היהודים מעצמם נהגו מאז והלאה לזכר הנס כי כל היושבים בערי הפרזות ולא בערים המוקפין חומה מימות יהושע להיות עושים יום ארבעה עשר לחדש אדר שמחה ומשתה. ויום טוב לאוסרו במלאכה שלא יראה בה עושה סימן ברכה לעולם. ולכבדו בכסות נקיה. וגם נהגו לשלוח מנות איש לרעהו להורות היות היחוד והאהבה ביניהם כאשר היה אז להשמר ולנוח מאויביהם ולהרוג בשונאיהם. ואף כי הישר הכתוב מאליו ישמע. כי זולתם מהיהודים אשר לא היו מהפרזים כי אם מהיושבים בערי חומה המוקפת מימות יהושע ולכבוד הארץ הקדושה אשר כבש וחלק לישראל. היו גם הם עושים יום טוב אבל לא יום ארבעה עשר. כי אם יום חמשה עשר זכר ליום מנוחת בני שושן העיר ואם.ויכתוב וגומר סיפר כי מרדכי כתב המגילה הזאת להיות למזכרת לבני ישראל הנס הגדול הזה. ולהיות אות לבני מרי שלא ידברו עוד תועה על ה׳ ועל עמו. וכן שלח ספרים בכל מדינות המלךלקיים עליהם להיות עושים את שני הימים האלה ימי משתה ושמחה לזכר לנס מהימי׳ אשר נחו בהם היהודים בחמש׳ עשר בשושן ובארבעה עשר בשאר מדינות המלך.והוסיף מרדכי על אשר הם מעצמם החלו לעשות להיות נותנים מתנות לאביונים. למען יהיו כלם שוים בשמחת הפורים כאשר היו אז. כי פעמים רבות ימנע העני מעשות משתה ושמחה מפני החסרון כיס אם לא ימלא לו בהמיר מה שניתך ממנו.וקבל היהודים הדבר הלז. הן מפני כי מפאת עצמם החלו לעשות כן לראותם היות הדין לעשות זכר לנס והן מפני כתיבת מרדכי על ככה על ידי הספרים שנשלחו מאתו להם. כי היה מכת כנסת הגדולה ותקנתו כתקנת נביאים.כי המן וגומר עשה שתי הקדמות אשר מהן הוליד שתי תולדות. הראשונה יען כי המן בן המדתא צורר כל היהודים חשב לאבדם. והשנית כי הפיל פור הוא הגורל למצוא יום מוכן להומם ולאבדם אשר נמשך כי המלכה באה לפני המלך לשאול על נפש׳ ועל עמה ובבואה לפניו אמר המלך כי יכתב עם ספרים אחרונים שישוב מחשבתו הרעה אשר חשב על היהודים קרובי המלך. על ראשו ולכן תלו אותו ואת בניו על עץ. וכן צוה הכליה ביום ההוא בכל עם המן. ואמנם הראשונה מהתולדות היא על כן שמההקדמה השנית נודע כי המן הפיל פור לאבד ישראל ויהפך הפור לאבדתו ואבדת עמו. על כן קראו לימים האלה פורים על שם הפור ונגזר מהשם ההו׳ והתולדה השנייה היא על כן על כל הנודע מדברי האגרת הזאת מזכירת הנס הנפלא והגדול.ומה ראו על ככה ומה הגיע אליהם. ר״ל וכל מה אשר ראו על ככה שאירע להם בצרה הזאת מהנסים הגדולים וכל מה שהגיע אליהם מהנפלאו׳ הנמרצות —קימו וקבלו היהודים עליהם הנמצאי׳ בדור ההוא ועל זרעם אחריהם. ועל כל הנלוים עליהם מעדת הגרי׳. ולא יעבור להפסק מזרעם המנהג הלז. להיות עושים את שני הימים האלה. ככתבם רמז לחובת מקרא מגלה. וכזמנם בכל שנה ושנה. לא אמר זמנם רק כזמנם לרמוז כי גם יום י״א וי״ב וי״ג כשר לעשיית הפורים בעת הצורך.עוד הוסיף וביאר והימים האלה נזכרים רמז למקרא מגלה. ונעשים רמז למשתה ומנות ומתנות. בכל דור ודור. משפחה ומשפחה. מדינה ומדינה. עיר ועיר וגומר ראוי לדעת שבימים הקדמונים כשהיה נעשה נס בדור אחד כל אותו הדור היו מקבלים עליהם להזכיר הנס ההוא בכל חיי חייתם. בכל שנה ושנה וביום ההוא בעצמו אכן הדור האחרון לבעל הנס היו שוכחים אותו ובלתי מזכירים דבר ממנו. ואולי כי זכר אותו הנס היה במשפחה פרטיית בעלת הנס. אבל זולתן מהמשפחות לא היו עושות זכר ממנו. ואולי כי היה הזכר ההוא יותר כולל. כי היתה מדינה בכללה מזכרת אותו. להיות כי הנס כלל את כלם. אבל המדינות והמלכיו׳ אחרות כמו היהודים היושבים מעבר לירדן בערך יושבי ארץ ישראל. לא היו עושים זכר ממנו. ואולי כי היה בעיר זולת עיר. ולכן זכר פה המלובש ברוח הקדש מרדכי הצדיק כי היהודים קבלו עשיית הימים האלה בכלל להיות הנס כללי. הן מדור לדור והן לכל המשפחו׳ ולכל המדינות ולכל העיירות.ויען כי ניבא היות עתידה להבטל מגלת תענית מתוך כובד הגלות. גזר אומר כמצות נביא שימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם.ואף כי מרדכי היהודי היה גדול הדור ומאנשי כנסת הגדולה מצד חכמתו ויחוסו ומצד אשר גדלו המלך על כל מלכותו. רצה כי אסתר המלכה תטפיל גם היה לקיים על ישראל לעשות זכר לנס הלז בעתיד. ולכן ותכתוב אסתר בת אביחיל ומרדכי היהודי את כל תוקף לקיים את אגרת הפורים הזאת השנית. רוצה לומר כי כתבה יחד עם מרדכי אגרת תקיפה ומאושרת בצואתה המכרחת שיקויים הפורים. ושלחה ספרים אל כל היהודים מדברי שלום ואמת. ומצואתה אליהם —לקיים את ימי הפורים האלה בזמניהם כאשר קיים עליהם מרדכי היהודי ואסתר המלכה. והבן כי לעיל באומרו ותכתוב אסתר וגומ׳ הקדים אסתר למרדכי להיותה מלכה ומצותה יותר מעולה ומן הדין להיות יותר נוראה להיותה מצות מלכה ממצות מרדכי. אכן כאשר הזכיר הקיום והתקנה מעשיית הפורי׳ הקדים למרדכי להיותו חכם ומלובש ברוח הקדש. וראוי לנו האחרונים לעשותו להיותו תקנת איש כמוהו ולא להיותה תקנת אסתר אשר היתה אשה עם כל גודלה.וכאשר קימו עליהם דברי הצומות וזעקתם רמז לתענית אסתר הנהוג ביום צרה. ולצום המוקדם ליום הפורים אשר נהגו עם ה׳.ומאמר אסתר וגומ׳ סיפר כי עשו ישראל הפורים מצד ההכרח מפני מצוה ומאמר אסתר המלכה אשר קיימה בכל תוקף דברי הפורים האלה. ומצד מצוה ותקנת הצדיק מרדכי אשר נכתבה על ידו המגלה הזאת והושמה עם ספרי הקדש.

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך