תנ"ך על הפרק - אסתר ז - משאת משה

תנ"ך על הפרק

אסתר ז

826 / 929
היום

הפרק

וַיָּבֹ֤א הַמֶּ֙לֶךְ֙ וְהָמָ֔ן לִשְׁתּ֖וֹת עִם־אֶסְתֵּ֥ר הַמַּלְכָּֽה׃וַיֹּאמֶר֩ הַמֶּ֨לֶךְ לְאֶסְתֵּ֜ר גַּ֣ם בַּיּ֤וֹם הַשֵּׁנִי֙ בְּמִשְׁתֵּ֣ה הַיַּ֔יִן מַה־שְּׁאֵלָתֵ֛ךְ אֶסְתֵּ֥ר הַמַּלְכָּ֖ה וְתִנָּ֣תֵֽן לָ֑ךְ וּמַה־בַּקָּשָׁתֵ֛ךְ עַד־חֲצִ֥י הַמַּלְכ֖וּת וְתֵעָֽשׂ׃וַתַּ֨עַן אֶסְתֵּ֤ר הַמַּלְכָּה֙ וַתֹּאמַ֔ר אִם־מָצָ֨אתִי חֵ֤ן בְּעֵינֶ֙יךָ֙ הַמֶּ֔לֶךְ וְאִם־עַל־הַמֶּ֖לֶךְ ט֑וֹב תִּנָּֽתֶן־לִ֤י נַפְשִׁי֙ בִּשְׁאֵ֣לָתִ֔י וְעַמִּ֖י בְּבַקָּשָׁתִֽי׃כִּ֤י נִמְכַּ֙רְנוּ֙ אֲנִ֣י וְעַמִּ֔י לְהַשְׁמִ֖יד לַהֲר֣וֹג וּלְאַבֵּ֑ד וְ֠אִלּוּ לַעֲבָדִ֨ים וְלִשְׁפָח֤וֹת נִמְכַּ֙רְנוּ֙ הֶחֱרַ֔שְׁתִּי כִּ֣י אֵ֥ין הַצָּ֛ר שֹׁוֶ֖ה בְּנֵ֥זֶק הַמֶּֽלֶךְ׃וַיֹּ֙אמֶר֙ הַמֶּ֣לֶךְ אֲחַשְׁוֵר֔וֹשׁ וַיֹּ֖אמֶר לְאֶסְתֵּ֣ר הַמַּלְכָּ֑ה מִ֣י ה֥וּא זֶה֙ וְאֵֽי־זֶ֣ה ה֔וּא אֲשֶׁר־מְלָא֥וֹ לִבּ֖וֹ לַעֲשׂ֥וֹת כֵּֽן׃וַתֹּ֣אמֶר־אֶסְתֵּ֔ר אִ֚ישׁ צַ֣ר וְאוֹיֵ֔ב הָמָ֥ן הָרָ֖ע הַזֶּ֑ה וְהָמָ֣ן נִבְעַ֔ת מִלִּפְנֵ֥י הַמֶּ֖לֶךְ וְהַמַּלְכָּֽה׃וְהַמֶּ֜לֶךְ קָ֤ם בַּחֲמָתוֹ֙ מִמִּשְׁתֵּ֣ה הַיַּ֔יִן אֶל־גִּנַּ֖ת הַבִּיתָ֑ן וְהָמָ֣ן עָמַ֗ד לְבַקֵּ֤שׁ עַל־נַפְשׁוֹ֙ מֵֽאֶסְתֵּ֣ר הַמַּלְכָּ֔ה כִּ֣י רָאָ֔ה כִּֽי־כָלְתָ֥ה אֵלָ֛יו הָרָעָ֖ה מֵאֵ֥ת הַמֶּֽלֶךְ׃וְהַמֶּ֡לֶךְ שָׁב֩ מִגִּנַּ֨ת הַבִּיתָ֜ן אֶל־בֵּ֣ית ׀ מִשְׁתֵּ֣ה הַיַּ֗יִן וְהָמָן֙ נֹפֵ֔ל עַל־הַמִּטָּה֙ אֲשֶׁ֣ר אֶסְתֵּ֣ר עָלֶ֔יהָ וַיֹּ֣אמֶר הַמֶּ֔לֶךְ הֲ֠גַם לִכְבּ֧וֹשׁ אֶת־הַמַּלְכָּ֛ה עִמִּ֖י בַּבָּ֑יִת הַדָּבָ֗ר יָצָא֙ מִפִּ֣י הַמֶּ֔לֶךְ וּפְנֵ֥י הָמָ֖ן חָפֽוּ׃וַיֹּ֣אמֶר חַ֠רְבוֹנָה אֶחָ֨ד מִן־הַסָּרִיסִ֜ים לִפְנֵ֣י הַמֶּ֗לֶךְ גַּ֣ם הִנֵּה־הָעֵ֣ץ אֲשֶׁר־עָשָׂ֪ה הָמָ֟ן לְֽמָרְדֳּכַ֞י אֲשֶׁ֧ר דִּבֶּר־ט֣וֹב עַל־הַמֶּ֗לֶךְ עֹמֵד֙ בְּבֵ֣ית הָמָ֔ן גָּבֹ֖הַּ חֲמִשִּׁ֣ים אַמָּ֑ה וַיֹּ֥אמֶר הַמֶּ֖לֶךְ תְּלֻ֥הוּ עָלָֽיו׃וַיִּתְלוּ֙ אֶת־הָמָ֔ן עַל־הָעֵ֖ץ אֲשֶׁר־הֵכִ֣ין לְמָרְדֳּכָ֑י וַחֲמַ֥ת הַמֶּ֖לֶךְ שָׁכָֽכָה׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

ויבא המלך וגו'. הנה פה יראה מה שכתוב למעלה להכריע כדע' אבא גוריין במדרש שדעתו שיום י"ז נתלה המן שזולת שיצדק אומר ויהי ביום הג' ותלבש אסתר וגומר שהוא ג' לצומות שהוא יום י"ו לניסן גם יש הכרח ממה שבמשתה ראשון לא נאמר רק אל המשתה אשר עשתה אסתר ופה או' לשתות עם אסתר אך הוא כי שם לא שתתה היא כי גם היא ונערותיה יצומו אך ביום י"ז שתתה כי שלמו ימי הצומות: ויאמר המלך וגו'. אומרו גם ביום הב' מיותר ויאמר כי אמר לה מה שאלתך ואנחנו נדע כי גם ביום השני היה וגם אשר הערנו למעלה כי במשתה הראשון לא הזכירה בתואר מלכה לא במשתה באומר מה שאלתך ולא באומרו לעשות דבר אסתר ובמשת' זה הב' קרא' מלכה ועוד באו' ותנתן לך ולמעל' במשת' הא' וינתן לך. אמנם כתבנו למעל' כי המלך במשתה הא' הי' מתחמץ לבבו כי לא גלתה לו שאלתה באו' מה לך אסתר המלכה גם כי המשת' ההוא עשתה להמן בלבד ולא למלך באומרה אל המשתה אשר עשיתי לו ולא היה המלך רק כנטפל אל המן על כן הי"ל לב רגז באמת באמרו מי יודע אם עלי יערימו סוד בין שניהם ואני בער ולא אדע אכל ושתה יאמרו לי ולבם בל עמי ע"כ היה לבו כדונג נמס בתוך מעיו ותדד שנתו בלילה ההוא ויאמר להביא את ספר הזכרונות לראות היש משכיל על דבר המלך אשר היטיב לו ולא שילם גמולו בראשו כי ע"כ אין גולה את אזנו מה זה היה לבן המדתא עם אסתר ופשפש ומצא אשר הגיד מרדכי ולא נעשה עמו דבר ויעש לו יקר גדולה ואת המן שת תחת רגליו למען או יחרץ אשר עמד בסוד עם אסתר וכבעל הכנפים יגיד דבר וכל עיקר כונת המלך היה על מרדכי ובעצמו והוא כי לא ידע המלך כי מרדכי היה מיושבי לשכת הגזית וידע ע' לשון והבין לשון בגתן ותרש כ"א שברוח קדשו נגלה אליו צפוני סודם וע"כ עשה לו יקר וגדולה למען יגיד דבר סתר אסתר והמן וירא כי על כל הכבוד הזה אין מגיד אף אין משמיע אז גמר בלבו כי אין דבר בינו לבינה על המלך לאמר לו ואין זה כ"א שאלה או בקשה בלב המלכה לשאול מאת המלך בדבר נוגע אל המן ונחה דעתו על אסתר ויכבדה או יותר מבמשתה הקודם ולא העביר דבר מלכות מלפניו לבלתי קרוא אותה מלכה כאשר במשתה הא' עם היות שהעלימה ממנו יום ולילה עד חצות היום במשתה הב' מהגיד דבר שבזמן ההוא היה לב המלך נמס כדונג מפני אש על כסותה ממנו ורעיונוהי יבהלוניה והרהורין על משכביה סליקו כי ע"כ היה הדעת נותן שלא יעצור כח לשאול לה אות מה שאלתך מרוב כעסו כ"א שתאמר היא מעצמה עכ"א כי אחרי היקר אשר נעשה למרדכי ולא הגיד דבר שיורה שאין דבר סתר בין המלכה והמן אז ע"י כן שנחה דעתו נמשך שויאמר המלך לאסתר גם בהיות ביום הב' שמנע ממנו שאלתה עד הזמן ההוא והיה אפשר לא ישאל עד תאמר מאליה עכ"ז ענה ואמר מה שאלתך וגם בדרך כבוד כי קראה אסתר המלכה ואמר מה שאלתך לומר או הוא דבר בלתי גדול שיתייחס לשאלה או דבר גדול שיתייחס לבקשה אם שאלה היא מה שאלתך אסתר למה שאתה מלכה שתצטרך אלי שאתננה לך והלא תנתן הוא מאליה וזה שלא אמר וינתן כאשר במשתה הראשון שהיה אז לבו בל עמה שלם בעצם כאשר כתבנו כי אז אמר ל' זכר לרמוז שהיתה צריכה אליו לתת את שאלתה אך עתה ברצונו הטוב אמר ותנתן כמאליה כמדובר. או יאמר מעין זה בשום לב אל אומר בשאלה נתינה ואו' לך ובבקשה אמר לשון עשיה ולא אמר לך והוא כי אמר הנה אפשר הענין הוא על עצמך או על זולתך אם על עצמך הוא תתייחס לשאלה ואם על זולתך תתייחס לבקשה ועכ"א מה שאלתך אסתר המלכה כמתמיה ואו' איזה דבר אפשר תהיה שאלתך אחר היותך מלכה שתצטרך שתנתן לך לעצמך כי אין למעלה מגדר שאת בו ואם הוא על הנוגע אל הזולת ומה בקשתך על זה ותעש שצריך עשיה מש"כ על הנוגע אל עצמך ועד"ז השיבה ואמרה תנתן לי נפשי בשאלתי ועמי שהוא על הזולת בבקשתי: ותען אסתר המלכה וגו'. הנה אמרת שאם היא שאלה שהיא קלה אין לה גבול כי אם תנתן לי כלה ואם בקשה שהיא דבר גדול שצריך בקשה לא תנתן רק עד חצי המלכות והנה לי שאלה גם בקשה. ועל הא' אמרה אם מצאתי חן בעיניך המלך ועל הב' אמרה ואם על המלך טוב ופירשה האחד תנתן לי נפשי בשאלתי שחוזר על אם מצאתי חן בעיניך המלך והשנית שאמרתי ואם על המלך טוב הוא ועמי בבקשתי. והענין כי אמרה בלבה הלא אין חבוש מתיר עצמו ומה גם את אחרים עכ"א תנתן לי נפשי תחלה בשאלתי ואח"כ שאהיה חוץ לסירה ועמי בבקשתי עוד הוראת חסידותיה והוא כי גדלה בקשתה על עמה מעל עצמה כי לא אמר' ונפש עמי בבקשתי כאשר אמרה תנתן לי נפשי והוא כי אמרה על הנוגע אל עצמי תן לי הנפש בלבד גם שאשאר שפחה וזהו תנתן לי נפשי אך על עמי את הכל אני מבקשת שיהיו גם בני חורין וזהו ועמי בבקשתי ולא נפשם בלבד וש"ת מה זו שאלה הלא מה שהיה כבר הוא כי הנה המכירה נעשתה ומה אתן לך ואינכם שלי ושאלי נא מאת המן כי לו אתם לז"א כי נמכרנו וגומר לומר הלא המכר בטל כי הלא אני ועמי נמכרנו ולא עלה על דעתך למכור את אשתך הנכללת במכר כי לא ידעת כי יהודית אנכי ואלו ידעת לא מכרת לא אותי ולא את עמי נמצא מקח טעות ב' כי יש אונא' רבה כי אין הצר שוה ומועיל למלך כנגד הנזק הבא לו מהפסד המסים וארנוניו'. או יאמר מה שאמרתי ואלו לעבדים נמכרנו החרשתי ועכשיו גם חירותם אני מבקשת אל תתמה כי מה שהייתי שותקת אלו נמכרנו לעבדים ולשפחו' ולא מבלתי היות מקפדת על העבדות אך הוא כי הלא אתה היית מתקן בודאי כי הלא אין הצר שוה כשיעור נזק המגיע למלך שתהיה אשתו שפחה לא' מעבדיו כי כדי בזיון וקצף נמרץ ולא היית סובל נזק זה בשום פנים שאין לך תועלת ממנו כשיעור נזק זה וע"כ החרשתי כי אתה תתקן אך עתה שהמוכר הוא להשמיד להרוג גם שאהרג בכללם הוא שטף עובר ולא יורגש כאשר בהיותי שפחה בחיים בהתמדה וע"כ עתה אני מבקשת על הכל. או יאמר מה שאמרתי שהחרשתי הוא כי עתה שנמכרנו לגמרי אין הצר שוה בנזק הבא למלך כאשר בפרעה שבקש לשלוח יד בהם מש"כ אלו היה לעבדים ולשפחות שאפשר לא תוזק בי בין כך ובין כך עבדים היינו לך. או יאמר אל יראה לך כמו זר שאותי דימה המן לקנות במכירה כי הלא דע כי אין הצר שוה ומועיל בנזק המלך כשירצה להזיקך כי הלא על ידי תנצל מצרה כאשר קרה לך שע"י נצלת מבגתן ותרש ע"כ בראותי הצר הצורר שאינו שוה בנזק המלך רוצה לסלקני בכלל עמי למען יהיה מסולק מלפניו מעכב הזיקך שחושש כי כאשר ע"י נצלת מבגתן ותרש כן זכותי או מזלי או חכמתי תגן לך גם לינצל ממנו: ויאמר המלך וגו'. הנה יקשה או' ויאמר המלך אחשורוש ואינו או' מה אמר וחוזר ואומר ויאמר לאסתר ומהראוי יאמר ויאמר המלך אחשורוש לאסתר וגו' וגם מלת אחשורוש מיותרת ועוד אומר מי הוא זה ואי זה הוא כי הוא ענין שנוי ומשולש ומהראוי יאמר מי הוא זה אשר מלאו לבו לעשות כן. ועוד האם כ"כ תקפתו שכחה כי בעוד ג' ימים שכח ענין המכירה והדת אשר נתנה בשושן הבירה ואשר המלך והמן ישבו לשתות משמחתם ועתה הוא מן המתמיהי' ואו' מי הוא זה ואיזה הוא וגו' הלא הוא דבר למד מעניינו כי מן הסתום על המכר ההוא היה הדבר והי"ל לדרוש סמוכים. אמנם הוא ראה כן תמה מאמר אסתר כי נמכרנו אני ועמי שיורה שכיון במכיר' למכור את אשתו ושעלי' הי' העיקר כי ע"כ החילה בה לומר אני ועמי ע"כ השתומם כשעה חדא ובתמיהתו ענה ואמר אחשורוש כקורא אל עצמו ואומר אל עצמו איה איפה אתה האם אתה עשית את הדבר הזה שמכרת את אשתך וזהו ויאמר המלך אחשורוש ואחר שנתעורר היחל לדבר אליה ויאמר לאסתר המלכה כי עד כה דבר עם עצמו ואמר לה דרך שאגה מי הוא זה וגו'. או יאמר והוא הנכון ויאמר המלך אחשורוש לו' הלא מאשר אמרת כי נמכרנו ולא אמרתי כי נלקחנו יורה שהמוכר כיון למכור אותך ואת עמך ועכ"א לה אחשורוש כמתמיה ואומר אחשורוש הוא שמכרך ואת עמך והיה בכעס שהיתה חושדתו בכך וזהו ויאמר המלך אחשורוש לומר אחשורוש הוא שכיון לכך ובראותו כי לא אמרה הן אז נחה דעתו ויאמר לאסתר אם אין אני מי הוא זה כלומר מי הוא האם הוא זה שלפנינו הוא המן ושתקו וחזר ואמר ואי זה הוא לו' הנה הקונה כמוכר מונחים לפניך וע"כ פרשי דבריך ואמרי לי איזה משנינו הוא כי אין פה רק אני והוא ולא יבצר מהיות א' ממנו אמרי נא איזה הוא אשר מלאו לבו לעשות כן למכור את המלכה אז ענתה ותאמר אסתר חלילה לך מעשות הדבר הרע הזה אך לא כוונתי רק על איש צר ואויב צר לך כי אינו שוה בנזק המלך ואויב ליש'. או יאמר מה שמלאו לבו לעשות כן הוא כי ראה שקנה מעלה ע"י היות צר כי ע"י הצרו את ושתי נמשך שגדל אותו המלך באומ' שעל ידו מלכה מי שהצילתו מבגתן ותרש וזהו איש צר לומר מה שמלאו לבו הוא היותו איש שהוא תואר חשיבות ומעלה ככל אנשים שבמקרה שקנה תואר זה בהיותו צר את ושתי ועל כן נעשה גם אויב לנו וזהו איש צר ואויב וגם בהיותו אויב לישראל נעשה ראש וזהו המן הרע הזה לומר שע"י היותו המן הרע גדל אל מצב גדולתו אשר לו עתה וזה הוא אומרה הזה לומר שידוע גדולתו על כן ברשעתו אחז ולא ירפה. או יאמר בשום לב אל מאמר המלך באומרו איזה הוא אשר מלאו לבו לעשות כן והוא כי הלא ידוע מרז"ל ההפרש שבין צדיק לרשע כי הצדיק לבו ברשותו והרשע הוא ברשות לבו אמר אחשורוש מי שעשה כך אינו רק מפאת היותו רשע שהוא ברשות לבו שלא ישית לב את אשר יקרנו ולעשות תאות לב נפתה ממנו ולא ראה כי בנפשו ידבר וזהו אשר מלאו לבו שלבו מלאו והשיאו לעשות הדבר הרע הזה כדרך הרשע שהוא ברשות לבו ותאמר אסתר אל תתמה על זה כי הלא מפעולתו תכיר את זדון לבו כי הלא הוא איש צר ואויב והוא כי גם האיש האכזרי אחרי הרוג את אויבו תופר שנאתו אותו ותשתכך חמתו ולא יהיה אויב לו אחרי כן והאיש הזה הלא ראית כי הוא צר ואויב שאחר היותו צר פועל הצרה עדין הוא אויב כי הלא קנה אותנו להשמיד להרוג ואחר ההריגה עדיין נשאר אויב שרוצה אח"כ לאבד גם את האברים זולת השלל לבוז וא"כ זה תוארו אשר יתואר המן הרע הזה שהוא הראוי ליקרא הרע בה"א הידוע בייחוד כי רע ומר הוא מאד וע"כ מלאו לבו לעשות כן ולא נתן אל לבו שתהיה לרעתו אך הוא שהוא ברשות לבו וש"ת האם נבער מדעת שלא יענה ויאמר לא ידעתי אשר היא יהודית ולא עלתה על לבי לקנותה וגם המלך ישמע אליו כי גם הוא לא ידע את עמה ואת מולדתה כי מרדכי צוה עליה אשר לא תגיד ואת מאמר מרדכי אסתר עושה ע"כ אומר והמן נבעת מלפני המלך והמלכה לומר כי על כן נסתתמו טענותיו: והמלך קם בחמתו וגו'. ראוי לשים לב אחד אומר בחמתו ומהראוי היה יאמר קם בחמה וידוע שחמתו היתה ולא של זולתו. ב' למה הלך אל גנת הביתן אם הוא שבקש להסיר חמתו ממנו א"כ איך ראה המן כי כלתה אליו הרעה מאת המלך והלא נהפוך הוא כי אדרבה לשכך חמתו היה הולך ואם הוא שהמן לא הבין דרכו וטעה א"כ יאמר כי חשב ולא כי ראה שיורה כי עין בעין ראה והכיר כי כלתה אליו הרעה מאת המלך. ג' איך כאשר כלתה הרעה מאת המלך הלך לבקש מאת המלכה כי מכ"ש שכלתה אליו הרעה מאת המלכה כי היא המכורה ומרת נפש על נפשה ועל עמה. די איך המלך לא נתן אל לבו לומר למה על זאת יומת המן והוא לא ידע כי יהודית היתה לקנותה כי הנה גם למלך לא הגידה אסתר את עמה עד היום הזה ואיך יתכן כי לא ידע ואשם. ה' או' והמלך שב וגו' כי אומר אל בית משתה היין הוא מיותר כי אין שיבה צודקת רק אל המקום אשר היה שם בראשונה. ו' או' הגם לכבוש כי מהנראה כי קנאת חמת גבר בערה בו וא"כ למה אמר לכבוש שהוא לשון כבוש עבדות. ז' אומר ויאמר חרבונה מה היה לו שלא דבר עד כה. ח' אומר גם הנה העץ כי מהראוי יאמר גם הנה עץ עשה ולא ידבר כאילו המלך ידע כי עשה עץ למרדכי. ט' למה הודיעו שעשאה בביתו. י' או' עומד שהוא מיותר וגם הודיעו השיעור שהוא גבוה נ' אמה. י"א או' אשר דבר טוב על המלך שנראה כמיקל על מעשה מרדכי ומהראוי יאמר אשר הציל נפש המלך וכיוצא בל' זה אך לא אשר דבר טוב שיורה שהיה דבור בעלמא שנראה שהוא מיקל בתער גדולת הטבתו. אמנם הנה ארז"ל על וחמת המלך שככה ב' שכיכות למה אחד על הריגת ושתי וא' על שבקש להרוג את אסתר הנה ננקוט מיהא כי לא שכח חמת הורגו את ושתי ע"י המן כ"א היתה שומה בלבו על המן ועד כה היתה חמתו בו ומה גם לקצת דרכים אשר כתבנו על וחמתו בערה בו המורים כי רע עליו אשר עשה שהביאה עד שערי מות כי טוב טוב היתה לו שתיקותו מדבורו כי לצניעות תחשב לה. וכן כתבנו על כשוך חמת וכו' זכר את ושתי וכו' כי כשוך חמתו על שעברה צוויו זכר אותה כי חשובה מאד היתה ואת אשר עשתה כי צניעות היה ואשר נגזר עליה מות שלא כדין. ונבא אל הענין אומר כי בשמוע המלך את דברי אסתר לא יבצר ממנו לדון דינו לחזור לומר יודע אני כי לא עלתה על לבו לכלול את אסתר במכירה כי הלא לא ליהודית חשבה והיא טענת אמת אך הנה ראה מעשה אסתר ונזכר הליכת ושתי מן העולם על ידו ותתעורר חמתו אשר בלבו עליו ובשצף קצף תתמלא סאתו באומרו איזה זכות אבקש לו על זאת כי הלא יוכלו לאמר לו ולטעמיך בושתי מאי איכא למימר ע"כ בזוכרו חמתו של ענין ושתי נגע עד לבו ויקם במר נפשו אל גינת הביתן מקום אשר שם נגזר עליה כי שם היה המשתה ומשם שלח אחריה ושם נאמר לחכמים כדת מה לעשות ושם נקרא איש בליעל ממוכן הוא המן וקירב מיתתה באו' לא על המלך וכו' כ"א על כל השרים שע"כ הוכרח המלך להודות בל יראה בלתי שם על לב כבוד השרים שעותה עליהם לעיניהם כי שרי המדינות שם היו וזהו והמלך קם בחמתו שהוא בחמתו הידוע לו שהיתה בקרבו על דבר ושתי וע"כ הלך אל גנת הביתן להתאבל עליה במקום אבודה לבלתי הנחם או לבקש לו זכות ע"כ והמן עמד לבקש על נפשו מאסתר כי ראה מלכת המלך אל גנת הביתן כי כלתה אליו הרעה מאת המלך כי זכור יזכור ותשוח עליו נפשו על אשתו במקום ההוא ואיך ילך שם המן לבקש על נפשו כי המקום ההוא יהיה לו למזכיר עון להתפש ואדרבה להבעיר אש חמתו עליו הלך שם ע"כ עמד עם אסתר לאמר לה הנה אני הסיבותי מלכותך בהיותי גורם את מיתת ושתי וגם עתה לא לבי הלך לקנותך כי לא ידעתי כי יהודית היית ועוד זה מדבר וזה בא מגנת הביתן שאחר הכאיב לבו מושתי בגנת הביתן מקום רעתה שב אל מקום משתה היין הוא המקום כי שם נגלה אליו קנות המן את אשתו להריגה להוסיף יגון ואת על יגונו מהקודמות וירא והנה המן על המטה וגו' אז אמר הגם לכבוש וגו' לומר האם גם כוונתך לקנות את המלכה לשפחה ביום קנותך את היהודים הנה על זה החרשתי כי כספך הוא אך עמי בבית בתמיה כי רעה זו אין לה שיעור או יאמר הגם לכבוש את המלכה היה דעתך בקנייה ע"כ בא לכבשה כי קנאה הנה זה היה יכול לעשות גם עמי בבית כי כספו הוא כלו' אך מעשותו זאת ליגש אליה עודנו חוץ מהבית אין זה רק כי זמה בלבו והנה הלא כמו זר נחשב יהיה זה בדעתו בעת שאימת מות נפלו עליו אלא שהיושבים לפניו לא שמו לב אלא למה שהדבר יצא מפי המלך גם שלא היתה סברא ומיד פני המן חפו כאלו כבר נגמר דינו וחפו פניו בל יראה פני מלך כי באור פני מלך חיים והנה גם שפני המן חפו לא הוציא המלך מפיו להמיתו והוא כי היה נבוך שעדין היה מסתפק אם חפץ מות המלכה היה המן ומה גם במה שכתבנו למעלה כי היה בלב המלך כי המן היה סבה להנצל מלמות ע"י בגתן ותרש שגלגל ביאת אסתר למלכות שע"י ניצול ע"כ בא חרבונה ויאמר הנה ראיתיך כמסתפק אם גם על המלכה פירש מצודה המן לקנותה להמיתה כי ע"כ לא כעסת רק בזכור את ושתי וגם עתה שאמרת הגם לכבוש לא הוצאת מפיך מילין להורגו על הספק וגם שעל ידו נתגלגל טוב לך אך דע לך כי חפץ המיתך היה ואל תתמה כי הנה לך ראיה כי גם את המלכה דמה להרוג וגם קץ בחיי המלך כי הלא גם העץ אשר עשה ע"י עצמו למרדכי לא משנאתו אותו עשה רק על אשר דבר טוב על המלך שגם שלא בא מרדכי להגיד לך על בגתן ותרש כ"א שהגיד לאסתר באופן שעדין היה אפשר שלא תבא הצלת המלך אל הפועל אם לא היתה אסתר מגדת למלך אעפ"כ על מציאות דבר טוב על המלך ביקש המיתו וא"כ כ"ש שאסתר אשר הגידה למלך והצילו ממות שעליה תעבור כוס כי חפץ מות המלך הוא וז"א גם הנה העץ וגו' לומר גם את מרדכי בקש להמית על אשר דבר טוב כמו שמבקש להמית את אסתר כמו שכתבנו שאם מה שבקש להמית את מרדכי היה על אשר יהודי כבר קנוי הוא לו וישמידהו בכלל השאר כי הנו ככל המון ישראל ואם על שאינו משתחוה לו למה עוד העץ עומד ולא הרסו אחרי ראותו שמרדכי הוא איש אשר המלך חפץ ביקרו על הצילו ממות נפשו וז"א עומד ועוד טענה ב' שאם הוא על עוברו מצות המלך שצוה שיהיו כורעים ומשתחוים להמן יתלנו על עץ גלוי לכל העמים ולמה עשאו בביתו אך אין זה כ"א כי חרה לו על דברו טוב על המלך וע"כ עשה בהחבא וקרב ביתו לטרוף כאריה נפשו בנשף בערב יום אשר לא יודע למלך דבר וז"א בבית המן ולהיות כוונתו לומר כי המן בלב אויב המלך הוא לא אמר הנה עץ עשה וגו' רק הנה העץ לומר כי מה שעשה היה על כונה זו על שדבר טוב על המלך מש"כ אם היה מדבר דרך הודעה הנה עץ עשה שהיה נראה שלהודיע מציאות העץ כיוון אלא שמסברא אמר שהיה על שדבר טוב ע"כ מזה עשה עיקר וש"ת אעיקרא דדינא פירכא כי מי יגיד שלמרדכי עשה העץ ולא לזולתו לז"א גבוה נ' אמה כי מה עלה על רוחו לעשות עץ גבוה נ' אמה והוא פליא' שלא נעשה כן לכל גוי אך אין זה כ"א שליראתו שלא יוכל לו כי חכם גדול הוא ע"כ נתחכם כנ"ל שצירף נ' כחות טומאה לעומתו גם עשה על שמו שאות ראשונה שבמרדכי ואות אחרונה עולים נ' למען הכניעו בנ' כחות טומאתו כשמוע המלך כן אמר תלוהו עליו שאדרבה אותיות שמו של מרדכי יכניעו את המן ואת חמישיו ומה גם כי בדברי חרבונה ראה כי אשר דמה שהוא השם נפשו בחיים אדרבה הוא היה מבקש להרוג הגורם הצלתו א"כ איפה יותן תמורתו רע בטוב והנה ארז"ל כי חרבונה הוא אליהו שנדמה כא' מן הסריסים והלא כמו זר נחשב אמרו אחד מן הסריסים שיורה כי לא אליהו היה כ"א אחד מסריסי המלך ממש אך אחשוב לדקדק בזה אומרו לפני המלך שהוא מיותר אך יאמר ויאמר חרבונה אשר הוא אחד מן הסריסים לפני המלך כלו' כי לפני המלך במה שהוא אדם הרואה לעינים הוא אחד מן הסריסים אך לא לפני ה' כי אין המלך רואה רק מה שנדמה לפניו כאחד מן הסריסים ושמעתי מי שדקדק בזה שחרבונה שנזכר פה הוא בה"א בסוף תיבה ולא באלף כחרבונה הנזכר למעלה בין סריסי המלך וע"כ הטיבו אשר דברו כי לא ראי זה כראי זה ואפשר לבא אחריו ולמלא את דבריו כי הה"א שהיא חמשה רמז לחמשה אותיות שבאליהו: ויתלו את המן וגו'. הנה כתבנו לעיל כי אומר אשר הכין ולא אמר אשר עשה הוא כי עשה הכנה להכניע את מרדכי במחשבתו אשר חשב בעשיית העץ לצרף נ' כחות טומאתו להכניע את מי שראש שמו וסופו עולה נ' כאשר רמז לו חרבונה עכ"א המלך אם זכאי הוא בדינו יעמדו לו כחותיו לבל ישלוט בו העץ ההוא עכ"א תלוהו עליו למען נראה ואז ויתלו את המן על העץ אשר הכין בהכנות כשפיו למרדכי ועי"כ וחמת המלך שככה. והנה נחלקו רז"ל על ב' שכיכות הללו איכא דאמרי אחד חמתו של הב"ה ואחד של אחשורוש ואיכא דאמרי אחד של ושתי ואחד של אסתר וע"ד הפשט אפשר כי הנה חימות רבות היו חמת אחשורוש על נשיו וחמת מרדכי ואסתר על ישראל ולמעלה מהן חמת הקב"ה על דבר עמו אמר כי אם שויתלו את המן על העץ אשר הכין למרדכי ששמחה היא לפניו יתברך אבדן הרשעים והצלת הצדיק ומה גם בהיות שרשתו אשר טמן תלכדהו וצדיק מצרה נחלץ ויבא רשע תחתיו וגם מזה היה ראוי שוך חמת מרדכי כי ניתן המן תחתיו וכן חמת אסתר בת דודו אמר כי עם כל זה חמת המלך לבדו שככה אך לא חמת ה' וחמת מרדכי ואסתר עד הגמר גאולת ישראל והוא כי עם לב המלך היה לקיים אגרות המן על היהודים לאבדם זולתי את מרדכי ואסתר והוא מחז"ל כי יותר היה חפץ המלך מהמן לאבד את ישראל כמשל בעל החריץ ובעל התל ויהיה הענין כי המן שהוא מעמלק א"א לו לעלות אם לא בנפילת ישראל כי כשזה נופל זה קם וע"כ גם שהי' המן במעל' עדיין היה לו חריץ עמוק ושפל שלא היה לכל עמו מעל' ולא היה יכול למלאות חריץ שפלות עמו אם לא על ידי שית את ישראל בחריץ ושפלות ואז יעלה הוא ועמו אך אחשורוש היו יש' לפניו כתל ומכשול כמו שכתבו לו שטנה בירושלים שמלכות ישראל היתה מהנזקת מלכין וכו' וע"כ עדיין לא היה לב ישראל בטוח על המלך שישיב חמתו מהשחית. ובמדרש משל דהמן רשיעא לציפור שקיננה על שפת הים ושטף הים את קינו אמר איני זז משם עד שאעש' את הים יבשה ויבשה ים מה עשה נוטל מים מהים בפיו ושופך אל היבשה ונוטל עפר מן היבשה ומשליך לים בא חברו ועמד לו על גביו ואמר לו ביש גדא וטמיע מזלא סוף סוף במה אתה יכול כך א"ל הב"ה להמן הרשע אי שוטה שבעולם אני אמרתי להשמיד' כביכול ולא יכולתי שנאמר ויאמר להשמיד' לולי משה וגו' ואתה אמרת להשמיד להרוג ולאבד חייך רישך מסור' חלף רישיהון דאינון לשזבא ואת לצליב' ע"כ: וראויה לשים לב מה ענין המשל הזה ואיך יצדקו פרטיו בענין המן וגם איך במה שנשא המשל לחברו באומר בא חבירו ועמד על גביו אמ' בנמשל כך א"ל הקב"ה באיזה הדרך יתייחס הב"ה לחבר לו חלילה. אמנם אומר כי המה באו לתת טוב טעם ודעת כ"א אנחנו פשענו ומרינו ונחתם גזר דין בשמים ממעל ואשר גזר עלינו המן הלא היה כגרזן ביד החוצב בו כי מן השמים נלחמו בנו על ידו כענין נ"נ שא"ל הב"ה עבדא בישא לך והחרב את ירושלים וכן המן רצונו ית' היה אשר היה עושה כי נתחייבו כליה למקום וא"כ איפה בשוב חרון אף ה' ממנו הלא לצדקה תחשב לו יתברך אשר השיב את הספרים מחשבת המן עם היות שכתב אשר נכתב וגומר אין להשיב ויהפך לנו ממות לחיים אך לתלות גם את אויבי נפשנו במה זכינו אל התהפכות הלז מוסיף על הצלתנו עכ"א משל דהמן רשיעא וכו' לומר כי הנה ג' טעמים בדבר אחד שהיה המן רשיעא כי לא לעשות רצונו ית' בנו על כי חטאנו לו כ"א היה עושה להתנקם מאשר עשה ישראל את עמלק בימי שאול וזהו צפור שקיננה על שפת הים שהוא כי היה עמלק יושב בארץ הנגב על שפת מושבותיהם של ישראל הנמשלים לים המלאים זכיות כמים לים מכסים ובא שאול ושטף את הקן הוא כל מושב עמלק ולא היה ע"י כל ישראל כ"א קצתם כשטף גל שבשפת הים השוטף קן שבשפת הים ונשאר הצפור בעל הקן קיים שהוא כי השאיר שאול את אגג מלכם וזרעו בקש המן אשר הוא זרע אגג להתנקם מכל ישראל ולא בלבד מקצתם אשר שטפו קנו כמשל הצפור שלא היה כועס על הגל שבשפת הים אלא על כל הים שיעשנה יבשה היבשים והוא שאמר כי יעשה מהים שהם ישראל יבשה ומהיבשה שהם עמלק יעשה ים מה שהוא בהפך וכוונתו כי יקרא למי הים שיהיו עמלקי' וישפכם על פני הארץ שיהיו ישראל וישטפם כדרך הים לשטוף ביבשה והיא גזרתו אשר גזר להשמידם ע"י עמלק הנזכר וזה אמר שיעשה את היבשה ים ואת הים יבשה ועוד שנית עשה והוא אומר שהיה נוטל מים מן הים ומשליך ליבשה ונוטל עפר מיבשה ומשליך לים והוא שהיה בפיו צד ומפתה את ישראל ומוליכם ליהנות מסעודתו של אחשורוש למען יבש זכותם של ישראל וז"א נוטל עפר מן היבשה ומשליך לים והוא מז"ל במדרש שהמן קבצם אל הסעודה וכן הי' נוטל מים מן הים ומשליך ליבשה הוא מאמר כיו באומר ודתיהם שונות מכל עם שהיה נותן דופי בזכות ישראל ודתם ושופך למקום היובש הם עמלקי' באומר שזכיות ישראל ודתיהם היו חוקים אשר לא טובים ושל עמלק הם דתות הטובים מהם נמצאו בידו שתים רעות אחד שלנקום היה בלבו ולא לעשות רצונו יתברך שנית שהיה מחטיא את ישראל בפיו נותן דופי בדת האמת. עוד שלשית שהתאכזר ברעה כפולה ומכופלת שלא נחה דעתו בגזור להשמידם כ"א להשמיד וגם להרוג וגם ולאבד ע"כ הוא יתברך חרה לו מאד עד שפוך חמתו עליו באומר הנה אני אדון הכל ואמרתי להשמיד' בלבד וכביכול לא יכולתי כי לא יבצר מהם זכיות להגין ואתה אמרת להשמיד להרוג ולאבד חייך שעל שלש אלה רישך מסור' חלף רישיהון דאינון לשזבא ואת לצליבא לומר שע"י מעשיך אלה לא בלבד אצילם כ"א אינון לשזבא ואת לצליבא כי תשא עונותם ותהיה כפרתם שאתן אדם תחתם וש"ת אם כ"כ חביבין ישראל לפניו יתברך למה הניחם ביד המן שהביאם עד שערי מות שהוצרך אחרי כן לפדותם מידו ע"כ למתק לשון בעל המאמר תיקן הדבר באומר בא חבירו ועמד על גביו ובנמשל אמר כך אמר לו הקב"ה להמן הרשע כי אחר שהצפור הוא משל אל המן איך יהיה בנמשל הב"ה אצל המן כחברו של צפור אצל הצפור חלילה. אך הוא לומר כי בצד מה מתייחס לחבר למה שגם הוא יתברך היה מסכים בצרת ישראל על כי חטאו לו כי אם שברוב רחמיו ניחם על הרעה ושב ורפא למו:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך