תנ"ך על הפרק - אסתר ו - חומת אנך

תנ"ך על הפרק

אסתר ו

825 / 929
היום

הפרק

בַּלַּ֣יְלָה הַה֔וּא נָדְדָ֖ה שְׁנַ֣ת הַמֶּ֑לֶךְ וַיֹּ֗אמֶר לְהָבִ֞יא אֶת־סֵ֤פֶר הַזִּכְרֹנוֹת֙ דִּבְרֵ֣י הַיָּמִ֔ים וַיִּהְי֥וּ נִקְרָאִ֖ים לִפְנֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃וַיִּמָּצֵ֣א כָת֗וּב אֲשֶׁר֩ הִגִּ֨יד מָרְדֳּכַ֜י עַל־בִּגְתָ֣נָא וָתֶ֗רֶשׁ שְׁנֵי֙ סָרִיסֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ מִשֹּׁמְרֵ֖י הַסַּ֑ף אֲשֶׁ֤ר בִּקְשׁוּ֙ לִשְׁלֹ֣חַ יָ֔ד בַּמֶּ֖לֶךְ אֲחַשְׁוֵרֽוֹשׁ׃וַיֹּ֣אמֶר הַמֶּ֔לֶךְ מַֽה־נַּעֲשָׂ֞ה יְקָ֧ר וּגְדוּלָּ֛ה לְמָרְדֳּכַ֖י עַל־זֶ֑ה וַיֹּ֨אמְר֜וּ נַעֲרֵ֤י הַמֶּ֙לֶךְ֙ מְשָׁ֣רְתָ֔יו לֹא־נַעֲשָׂ֥ה עִמּ֖וֹ דָּבָֽר׃וַיֹּ֥אמֶר הַמֶּ֖לֶךְ מִ֣י בֶחָצֵ֑ר וְהָמָ֣ן בָּ֗א לַחֲצַ֤ר בֵּית־הַמֶּ֙לֶךְ֙ הַחִ֣יצוֹנָ֔ה לֵאמֹ֣ר לַמֶּ֔לֶךְ לִתְלוֹת֙ אֶֽת־מָרְדֳּכַ֔י עַל־הָעֵ֖ץ אֲשֶׁר־הֵכִ֥ין לֽוֹ׃וַיֹּ֨אמְר֜וּ נַעֲרֵ֤י הַמֶּ֙לֶךְ֙ אֵלָ֔יו הִנֵּ֥ה הָמָ֖ן עֹמֵ֣ד בֶּחָצֵ֑ר וַיֹּ֥אמֶר הַמֶּ֖לֶךְ יָבֽוֹא׃וַיָּבוֹא֮ הָמָן֒ וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ הַמֶּ֔לֶךְ מַה־לַעֲשׂ֕וֹת בָּאִ֕ישׁ אֲשֶׁ֥ר הַמֶּ֖לֶךְ חָפֵ֣ץ בִּיקָר֑וֹ וַיֹּ֤אמֶר הָמָן֙ בְּלִבּ֔וֹ לְמִ֞י יַחְפֹּ֥ץ הַמֶּ֛לֶךְ לַעֲשׂ֥וֹת יְקָ֖ר יוֹתֵ֥ר מִמֶּֽנִּי׃וַיֹּ֥אמֶר הָמָ֖ן אֶל־הַמֶּ֑לֶךְ אִ֕ישׁ אֲשֶׁ֥ר הַמֶּ֖לֶךְ חָפֵ֥ץ בִּיקָרֽוֹ׃יָבִ֙יאוּ֙ לְב֣וּשׁ מַלְכ֔וּת אֲשֶׁ֥ר לָֽבַשׁ־בּ֖וֹ הַמֶּ֑לֶךְ וְס֗וּס אֲשֶׁ֨ר רָכַ֤ב עָלָיו֙ הַמֶּ֔לֶךְ וַאֲשֶׁ֥ר נִתַּ֛ן כֶּ֥תֶר מַלְכ֖וּת בְּרֹאשֽׁוֹ׃וְנָת֨וֹן הַלְּב֜וּשׁ וְהַסּ֗וּס עַל־יַד־אִ֞ישׁ מִשָּׂרֵ֤י הַמֶּ֙לֶךְ֙ הַֽפַּרְתְּמִ֔ים וְהִלְבִּ֙ישׁוּ֙ אֶת־הָאִ֔ישׁ אֲשֶׁ֥ר הַמֶּ֖לֶךְ חָפֵ֣ץ בִּֽיקָר֑וֹ וְהִרְכִּיבֻ֤הוּ עַל־הַסּוּס֙ בִּרְח֣וֹב הָעִ֔יר וְקָרְא֣וּ לְפָנָ֔יו כָּ֚כָה יֵעָשֶׂ֣ה לָאִ֔ישׁ אֲשֶׁ֥ר הַמֶּ֖לֶךְ חָפֵ֥ץ בִּיקָרֽוֹ׃וַיֹּ֨אמֶר הַמֶּ֜לֶךְ לְהָמָ֗ן מַ֠הֵר קַ֣ח אֶת־הַלְּב֤וּשׁ וְאֶת־הַסּוּס֙ כַּאֲשֶׁ֣ר דִּבַּ֔רְתָּ וַֽעֲשֵׂה־כֵן֙ לְמָרְדֳּכַ֣י הַיְּהוּדִ֔י הַיּוֹשֵׁ֖ב בְּשַׁ֣עַר הַמֶּ֑לֶךְ אַל־תַּפֵּ֣ל דָּבָ֔ר מִכֹּ֖ל אֲשֶׁ֥ר דִּבַּֽרְתָּ׃וַיִּקַּ֤ח הָמָן֙ אֶת־הַלְּב֣וּשׁ וְאֶת־הַסּ֔וּס וַיַּלְבֵּ֖שׁ אֶֽת־מָרְדֳּכָ֑י וַיַּרְכִּיבֵ֙הוּ֙ בִּרְח֣וֹב הָעִ֔יר וַיִּקְרָ֣א לְפָנָ֔יו כָּ֚כָה יֵעָשֶׂ֣ה לָאִ֔ישׁ אֲשֶׁ֥ר הַמֶּ֖לֶךְ חָפֵ֥ץ בִּיקָרֽוֹ׃וַיָּ֥שָׁב מָרְדֳּכַ֖י אֶל־שַׁ֣עַר הַמֶּ֑לֶךְ וְהָמָן֙ נִדְחַ֣ף אֶל־בֵּית֔וֹ אָבֵ֖ל וַחֲפ֥וּי רֹֽאשׁ׃וַיְסַפֵּ֨ר הָמָ֜ן לְזֶ֤רֶשׁ אִשְׁתּוֹ֙ וּלְכָל־אֹ֣הֲבָ֔יו אֵ֖ת כָּל־אֲשֶׁ֣ר קָרָ֑הוּ וַיֹּ֩אמְרוּ֩ ל֨וֹ חֲכָמָ֜יו וְזֶ֣רֶשׁ אִשְׁתּ֗וֹ אִ֣ם מִזֶּ֣רַע הַיְּהוּדִ֡ים מָרְדֳּכַ֞י אֲשֶׁר֩ הַחִלּ֨וֹתָ לִנְפֹּ֤ל לְפָנָיו֙ לֹא־תוּכַ֣ל ל֔וֹ כִּֽי־נָפ֥וֹל תִּפּ֖וֹל לְפָנָֽיו׃עוֹדָם֙ מְדַבְּרִ֣ים עִמּ֔וֹ וְסָרִיסֵ֥י הַמֶּ֖לֶךְ הִגִּ֑יעוּ וַיַּבְהִ֙לוּ֙ לְהָבִ֣יא אֶת־הָמָ֔ן אֶל־הַמִּשְׁתֶּ֖ה אֲשֶׁר־עָשְׂתָ֥ה אֶסְתֵּֽר׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

בלילה ההוא נדדה שנת המלך וכו'. חקר הרב מהר"י ז"ל בספר יערות דבש חלק ב' דף נ"ו דלמה הוצרך לנס הגדול של מרדכי דנדדה שנת המלך וכו' כיון שאסתר תדבר לאחשורוש על המן ויתלוהו בזה ניצולו הכל. ותירץ דכל זמן שמרדכי היה בגזרה אין תפלתו כל כך נשמעת דאין חבוש מתיר עצמו. לכן נעשה נס למרדכי כי בזה ניצול ודאי מרדכי ועתה יכול להתפלל על ישראל ותפלתו נשמעת כי מתפלל על ישראל דוקא דהוא כבר ניצול זהת"ד ולפי דבריו אפשר דזה טעם מה שאמרו רבותינו ז"ל לעולם יקדים אדם תפלה לצרה דכשהוא בצרה אין חבוש מתיר עצמו. וגם אפשר דהיינו דוקא כשאין הרחמים מתגברים. אבל במדת רחמים אפילו בצרה עצמה תפלתו נשמעת. ואפשר דזכ"ה אל ה' בצרתה לי קראתי ויענני אל ה' מדת רחמים בצרתה לי הגם שאני בצרה ואין חבוש וכו' עם כל זה קראתי ויענני מסיבה דהוא במדת רחמים. ובזה אפשר לתת טעם למ"ש פ"ו דתעניות דנענה רבי עקיבא לפי שהיה מעביר על מדותיו דכיון שהיה עניו כתבו ז"ל דע"י הענוה מתבטלים מעליו הגזרות רעות. אם כן לגבי העניו לא שייך אין חבוש מתיר עצמו דהעניו לא מקרי שהוא בצרה ולכך תפלתו נשמעת. ואפשר שז"ש ריב"ל גדולים נמוכי הרוח וכו' מי שדעתו שפלה עליו מעלה עליו הכתוב כאלו הקריב כל הקרבנות ולא עוד אלא שאין תפלתו נמאסת כלומר דלגבי העניו לא אמרינן אין חבוש מתיר עצמו ואין תפלתו נשמעת דכיון דהוי כאלו הקריב כל הקרבנות לא חשיב דהוא בצרה ותפלתו נשמעת והשתא דאתינן להכי מרדכי היה עניו כמשה רבינו ע"ה ולא חשיב דהוא בצרה ותפלתו היא נשמעת. ובזה אפשר דאמרו במדרש רבה דכשרכב מרדכי על הסוס אמר ארוממך ה' כי דליתני ולפי שיטת מהר"י הנזכרת דנעשה לו נס וניצול כדי שאח"כ תשמע תפלתו דתו ליכא אין חבוש מתיר עצמו אפשר ארוממך ה' כי דליתני ורוממתני ונעשה לי נס שניצולתי. ולכן שועתי אליך עבר במקום עתיד שאתפלל על ישראל מאחר שכבר ניצולתי ותרפאני העלית משאול ועשית לי נס בפרטות. ולפי מה שכתבנו בעניותינו דלגבי העניו לא שייך אין חבוש. אפשר לרמוז ארוממך ה' כי דליתני וזכיתני להיות עניו. ולגבי דידי לא שייך אין חבוש ולכן שועתי אליך על ישראל ותרפאני וכמשז"ל שמרדכי ראה ההצלה בשמים. ואמר הכל ברמז שלא יקטרגו ובוחן לבות וכליות ידע כונתו וחדרי לבו. אכן לי הדל נראה דיש להשיב על כל דבריו דהא דאמרו אין חבוש היינו היכא שצריך לכוין בשם כמ"ש רש"י ז"ל בסנהדרין דף צ"ה ע"א שאין דעתו מכוונת לכוין בשם ע"ש ומ"ש פ"ק דברכות גבי יהב ליה ידיה ואוקמיה כבר גלה סודו רבינו האר"י זצ"ל דהיה מכוין בשם א' מע"ב שמות להעלות ניצוצי הקדושה. אבל כשמתפלל תפלה פשוטה לא נאמר אין חבוש מתיר עצמו. ואדרבא אמרו רז"ל על פסוק כי שמע אלהים אל קול הנער יפה תפלת החולה שמתפלל על עצמו יותר מתפלת אחרים וכן יש להוכיח מכמה כתובים ומאמרי רז"ל. ואעיקרא חקירתו לאו חקירה היא דכיון דהבחירה נתונה לאדם והסט"א נתלבשה בהמן לבלע ולהשחית קודם שתאמר אסתר לאחשורוש אם לא נדדה שנת המלך וכו' ח"ו היה מרדכי תלוי כי בבקר היה אומר למלך לתלות מרדכי. ותו כך היה צריך שהמן יוכנע ויושפל והן בעודנו חי הוא ישרת למרדכי ועיניו רואות וכלות בגדולת מרדכי לעילא מכל ומתפרסם קלונו וכבוד מרדכי לכל והדברים כלם נכוחים בזמנם וסדרם משפירי שפירי כאשר ירדוף הקורא: מה נעשה יקר וגדולה וכו'. אפשר כמ"ש הרב מהר"י ז"ל בספר יערות דבש דף ט"ו דיש לחקור אמאי אחשורוש לא שילם למרדכי תכף ואמאי הוצרך לכתבו ישלם לו ולא יכתב. ותירץ כי מרדכי ציוה לאסתר שלא תאמר בשמו. אך אסתר עשתה שלא כרצונו ואמרה בשם מרדכי אך אמרה שלא ידע מרדכי מזה ועל כן לא שלם לו וכתבוהו ובזה ניכר גדולת האומר דבר בשם אומרו אפילו שהוא אינו רוצה מביא גאולה לעולם עכ"ד ובזה יש לרמוז דז"ש וימצא כתוב אשר הגיד מרדכי וכו' וימצא דייקא דרך מציאה שהדרך דמי שעושה איזה שירות למלך תכף המלך פורע לו והכא נמצא כתוב שלא פרע לו והוא דרך מציאה ואתיא זכירה דמרדכי לא רצה שיאמרו בשמו. ואסתר זאת אומרת שלא ידע מרדכי. ולזה מלבד שכרו צריך לעשות גדולה על צניעותו ואהבתו למלך שלא ע"מ לקבל פרס. וז"ש מה נעשה יקר וגדולה למרדכי כלומר יקר על עצם הדבר לגדולה בפרסום על צניעותו ואהבתו דוקא בלי תועלת. ויאמרו לא נעשה עמו דבר כלומר לא מיבעיא שלא נעשה בפרסום אלא אפילו בצנעא לא נעשה עמו בצנעא אתו עמו כלומר אליו דוקא. ולא מיבעיא שלא נעשה שני דברים א' על גוף הענין והשני על יושר לבו וצדקתו אלא אפילו דבר לא נעשה לא מינה ולא מקצתה כלל: אשר הכין לו. אמרו בש"ס תנא לו הכין. אפשר כמש"ה יערות דבש ז"ל ח"ב דף ט"ו ע"ג דיעץ המן באשר כל דין הנוגע לטוב וכבוד המלך כלם נוגעים בדבר לכן ידון המלך לבדו כרצונו. וזה גרם מיתת המן דאם היה נדון ע"פ השרים היו רבים אוהביו ומבקשים לו זכות וניצול אבל המלך דן לבדו זהו תורף דבריו עיין שם וזה רמז אשר הכין לו שהוא יעץ שהמלך לבדו ידון וזה גרם שהעץ יהיה לו והיינו דלימדנו התוספתא לו הכין מקדם קדמתה בעצתו לרע לו כי הוא אמר בענין ושתי יצא דבר מלכות מלפניו דייקא הוא לבדו וא"צ לדיינים. אי נמי אפשר בסגנון אחר בכוונת יצא דבר המלכות מלפניו כמ"ש פרקא קמא דמגילה מורד במלכות ולא צריך למדייניה והקשו התוספות דהא ילפינן מויחגור גם דוד חרבו דמתחילין מן הצד והר"ן תירץ בחידושיו דמה דצריך לדון הוא דוקא למען דעת אם הוא מורד במלכות ואחר כך א"צ למדייניה דהמלך יעשה כרצונו. וזה שאמר כאן א"צ לדעת אם היא מורדת במלכות דלא על המלך לבדו וכו' וא"כ יצא דבר מלכות מלפניו דוקא וא"צ למדיינה: אם מזרע היהודים מרדכי אשר החילות וכו'. הא דנקטי מילתא פסיקתא אפשר לומר כמ"ש הרב עיר וקדיש הרשב"א הלוי ז"ל בספר הנחמד מנות הלוי דף קס"א ע"ב משם הרב החסיד מהר"ר יהודה ן' שושן ז"ל שדת פרס שהלובש לבוש מלכות ורוכב על סוסו יש לו רשות לעשות כחפצו מבלי רשות המלך וזו היתה דעת המן שאמר כן בחושבו כי לו לו יהיה רצון המלך לעשות יקר כי בזה יוכל להרוג מרדכי בלי רשות המלך עד כאן דבריו. והן עתה כי באמת מרדכי לבש לבוש מלכות ורכב על סוסו א"כ יוכל מרדכי להרוג להמן בלי רשות המלך וכי מית חד הרי בטלה הגזרה כמשז"ל וזה שאמר כי נפול רמז על גזרת היהודים שתתבטל במה שאתה תפול לפניו בלי רשות המלך לפניו דייקא ואם מזרע היהודים מסתייעא ליה מילתא. אי נמי אשר החילות לנפול בגורל בימי יהושע כמשז"ל ויחלוש יהושע הפיל עליהם גורלות. נפול עתה בגורל תפול לעתיד לבא. אי נמי אשר החלות לנפול לפניו דהגורל היה בחדש דגים ויהושע בן נון שרומז לדג כמשז"ל ומזרע יוסף דכתיב וידגו לרוב והגורל רמז דכשם דבימי יהושע דהוא רמז לדגים אשר החילות לנפול גם עתה וזהו שנפל לך הגורל בחדש דגים. ומ"ש אם מזרע היהודים עמ"ש בנחל ועמ"ש בקונטריס אהבת דוד דף ס"ד. ואפשר כמו שאמר בירושלמי פרקא קמא דכתובות והבאתיו שם דמסורת בידם שיהודה הרג עשו. ויש לצדד כמה צדדים בענין זה כפי דברי רבותינו ז"ל והמפרשים כמ"ש אני בעניי במקומות הנזכרים. ועתה אומר גרגיר קטן שראיתי להרב מהר"ש עדני ז"ל בספר דברי אמת כ"י דכתב וז"ל אם מזרע היהודים כמו אעפ"י עד כאן לשונו וכפי פירוש זה יש לצדד דאפשר דידעו דזרע עשו נופל ביד זרע רחל וידעו דמרדכי היה אומר שהוא משבט בנימין אך היו מסתפקים שאינו אמת אלא הוא משבט יהודה וכמו שקרו ליה מרדכי היהודי ובזה היה מתנחם המן שאינו מזרע רחל. ועל זה אמרו אף על פי שמזרע היהודים מרדכי כלומר משבט יהודה כמו שסברת. הרי החילות לנפל דיהודה הרג עשו. וגם עתה נפל תפול:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך