וירא העם כי בושש משה לרדת מן ההר. זה היה בט"ז בתמוז, כיצד הרי שנתנה תורה בששה בסיון וכל ששת הימים כסה הענן את ההר, זהו שכתוב (שמות כד) ויכסהו הענן ששת ימים, ובו ביום בששי נתנה התורה וביום המחרת עלה שנאמר (שם) ויקרא אל משה ביום השביעי ועמד שם ארבעים יום, הוא שכתוב אחריו ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה, אימתי הם כלים בי"ז בתמוז שהרי אמר להם לסוף ארבעים יום אני בא לשש שעות מן היום והם טעו בחשבון וחשבו יום שביעי שעלה בו מן החשבון והם כלים ביום ט"ז של תמוז, וזהו וירא העם כי בושש משה ראו כי באו שש שעות מן היום ומשה לא בא וחשבו שנתעכב שם ושוב לא יבא.
ואמרו במדרש כי השטן הביא חשך וערבוביא לעולם, והראה להם לישראל דמות מטתו, ולכך אמרו קום עשה לנו אלהים ומשה אמר להם ארבעים יום שלמים ויום השביעי שעלה בו אינו מן המנין ואז היו כלים בי"ז בתמוז, וזהו שכתוב וישכימו ממחרת הוא ממחרת ט"ז שהוא י"ז בתמוז שבו הקריבו קרבנות העגל ובו ביום לשש שעות בא משה ושבר הלוחות, והוא שקבלו רז"ל בי"ז בתמוז נשתברו הלוחות למחרתו בי"ח בתמוז שרף את העגל ודן את עובדיו וצוה לבני לוי להרגם, למחרתו בי"ט עלה אל האלהים וישב שם ארבעים יום בתפלה מתחנן ומתפלל לכפר עליהם על מעשה העגל, הוא שכתוב במשנה תורה (דברים ט) את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה אשר התנפלתי, אימתי היו כלים בראש חודש אלול, ובראש חדש אלול עלה להר שכן נאמר לו (שמות לד) ועלית בבקר אל הר סיני, וישב שם ארבעים יום אחרים לקבל לוחות שניות, ואימתי היו כלים ביום הכפורים, בו נתכפר לו אותו עון והוריד בידו לוחות שניות והיה יום סליחה וכפרה, למחרתו של יום הכפורים התחילו בנדבת המשכן והוקם באחד בניסן. הא למדת מזה כי עון העגל היה קודם פרשת כי תשא, וכפי מדרש רז"ל ונתנו איש כופר נפשו שבא לכפר על מעשה העגל אין מוקדם ומאוחר בתורה.
ויעשהו עגל מסכה. כתב הרמב"ן מה שעשו צורת עגל אהרן הוא שהוציא את הצורה הזאת כי השואלים אמרו סתם קום עשה לנו אלהים לא גלו דעתם לאמר לו מה יעשה שור או כשב או עז, והכוונה לאהרן היתה מפני שהיו ישראל במדבר חורב שממה והחרבן והשממות לעולם יבאו מן הצפון שנאמר (ירמיה א) מצפון תפתח הרעה על כל יושבי הארץ, שאין הכונה במלך בבל בלבד כאשר יראה בנגלה מן הכתוב, אבל כי מן השמאל תבא מדת הדין לעולם להשיב על כל יושבי הארץ כרעתם. והנה במעשה המרכבה ופני שור מהשמאל לארבעתם ולכך חשב אהרן כי המחריב יורה על החרבן כי שם כחו הגדול ובהיותם עובדים שם לאל יערה רוח ממרום כאשר נאצל על משה, וזהו שאמר חג לה' מחר שיהיו העבודה והזבחים לשם המיוחד להפיק רצון ממנו אל בעל הצורה כי בהיותה לפניהם יכונו אל ענינה. ורז"ל למדו אותנו הענין הזה והם שגלו סודו אמרו (שמות ג) ראה ראיתי את עני עמי, אמר לו הקב"ה למשה משה אתה רואה ראיה אחת ואני רואה שתים, אתה רואה אותם באים לסיני ומקבלים תורתי ואני רואה אותם היאך מתבוננים בי כשאני יוצא בקרונין שלי ליתן להם את התורה שנאמר (תהלים סח) רכב אלהים רבותים וגו', ושומטין אחד מטטראמולין שלי שכתוב (יחזקאל א) ופני שור מהשמאל לארבעתם ומכעיסים אותי בו. טטרא פי' ארבע, מולין פרדות כמו מולאות של בית רבי, וטטראמולין הוא משל לארבע חיות הנושאות המרכבה ע"כ.
והחכם ר"א ז"ל אמר כי אלהים במקום הזה שאמר קום עשה לנו אלהים הוא כבוד חונה בצורת גויה, ואם תשים לבך אל המסע הראשון תבין זה ע"כ, ומסע הראשון הוא מה שכתוב ויסע מלאך האלהים וגו', ובלשון שאמר כבוד חונה בצורת גויה תפש עליו הרמב"ן ואמר איננו נכון בעיני שלא נעשה במלאכת חכמת המזלות להיות בצורתו כבוד חונה או הדבור, ע"כ. והאמת כי אין מעשה העגל כמעשה הצלמים לקבל רוחניות כוכב או מזל להמשיכו שם כי הכוונה היתה למעלה מן הכוכבים והמזלות, והוא שכוון אהרן לעשות בעגל גוף מקבל כח אחד מטטראמולין של הקב"ה, והוא שור שבמרכבה שהוא מן השמאל מדת הדין כדי שיורה להם הדרך כי המחריב יורה דרך החרבן, וישראל היו במדבר במקום החרבן שהוא מחלק כוכב מאדים וכל כחותיו נשפעים ויונקים ממדת הדין, זאת היתה כוונת אהרן בעשית העגל להיות מסעם של ישראל על פיו מצד מדת הדין כמו שהיה על פי משה מצד מדת הדין, כענין שדכתוב (במדבר ו) ע"פ ה' ביד משה. ואחר שגמר עשיתו בנה מזבח לפניו והיה בזה קצוץ בנטיעות אלא שהיתה כוונתו בקרבנות לשם המיוחד, הוא שאמר חג לה' מחר ולא אמר לאלהים או לעגל, שאם היתה כונתו למדת הדין בלבד היה בזה קצוץ.
ויש לך לדעת כי מה שאמרו אלה אלהיך ישראל אלו אמרו כן על הכוונה הטובה לא היתה בזה ע"ז כי האמנם שמדת הדין סייעה אותם באותה עליה כענין שכתוב (שמות יד) ויסע מלאך האלהים, אבל החטא היה במה שכתוב וישתחוו לו ויזבחו לו כי כוונת אהרן שהיתה בעגל למדת הדין ושלא להוציאן מרשותו של השם המיוחד הפכוה ישראל בגוף העגל עצמו כשהיו עובדים אליו, וזהו (תהלים קו) וימירו את כבודם בתבנית שור וגו', וזהו לשון אהרן ואמר להם למי זהב התפרקו וגו' ואשליכהו באש, יאמר אמרתי להם למי זהב ואשליכהו באש, לפי שכוונתי למדת הדין ויצא העגל הזה שאתה רואה לפניך כי אליו היו מכוונים ומשתחוים וזובחים, והנה הוא בהפך מכוונתי שאני עשיתי שיהיה מסעם מצד מדת הדין ושתהיה הכוונה לשם המיוחד לבדו ונקריב אליו העולה והזבחים והם חטאו בו וקצצו, וכיון שהוציא אהרן הצורה הזאת על הכוונה שיהיה מסעם מצד המדה ההוא לא לעשות דוגמא אליה ח"ו אין לך לשאול למה בחר בזהב ואמר פרקו נזמי הזהב ולא בחר בכסף בשכבר ידעת כי הזהב במדת הדין ומראהו כמראה אש, ודרשו רז"ל (דברי הימים ב ג) זהב פרוים שדומה לדם פרים, והיה בית הקרבנות כלו זהב גם מזבח הקטרת והכרובים ודרשו בכרובים שאם עשאן של כסף הרי הם כאלהי כסף וכאלהי זהב.
ובמדרש ויעשהו עגל מסכה כיון שהשליך הזהב לכור באו מכשפי ערב רב שעלו עמהם ממצרים ועשאוהו בכשפים, ויש אומרים מיכה היה שם שיצא מתוך דמוס בנין שנתמעך בו במצרים והיה בידו שם שכתב בו משה עלה שור עלה שור לעלות ארונו של יוסף מתוך נילוס והשליכו לתוך הכור ויצא העגל גועה כשהוא מקטרג, התחילו אומרים אלה אלהיך ישראל על כן נקרא מיכה על שם שנתמעך בבנין.
וראיתי בפרקי רבי אליעזר מצא אהרן בין הנזמים ציץ זהב אחד כתוב עליו שם הקדש וחרות עליו כצורת עגל ואותו לבדו השליך בכור האש שנאמר ויתנו לי ואשליכם בכור אין כתיב כאן אלא ואשליכהו באש ויצא העגל גועה וראוהו כל ישראל וטעו אחריו, ר' יודא אומר סמאל נכנס בתוכו והיה גועה להטעות את ישראל שנאמר (ישעיה א) ידע שור קונהו ע"כ בפרק מ"ה מן הפרקים.
אלה אלהיך ישראל. דרשו רז"ל מלמד שאוו לאלהות הרבה, ודקדקו זה מלשון אלה שהוא לשון רבים, שאם לא כן היה לו לומר זה אלהיך ישראל כלשון שאמר עזרא (נחמיה ט) אף כי עשו להם עגל מסכה ויאמרו זה אלהיך אשר העלך ממצרים.
וירא אהרן. ראיות הרבה ראה, ודרשו רז"ל מה ראה ראה חור בנה של מרים שהרגוהו כבר. ויבן מזבח לפניו. התבונן מן הזבוח לפניו. ואולם היה אהרן חושש שאם ימסור עצמו להריגה יתחייבו ישראל כלם כליה כענין שנאמר (איכה ב) אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא, ורצה שיתלה בו החטא ולא בהם, ועוד ראה אם הם בונין המזבח זה מביא אבן וזה מביא צרור ונעשה הכל כאחד, ומתוך שאני בונה אתעצל בו ויבא משה בינתים, ועוד נוכל לומר שראה שאין העשיה בכלל יהרג ולא יעבור אלא בלאו של לא תעשה לך פסל ולכך לא מסר עצמו עליה.
לך רד כי שחת עמך. היה לו לומר נשחת, אבל טעמו שחת למעלה ולמטה במחשבה ובמעשה. וענין השחתה הריסת הבנין והוא מה שקורין לו רז"ל קצץ בנטיעות, ואין ספק כי היה זה כמעשה האב הראשון שחטא בעץ הדעת במעשה ובמחשבה ומעשה אבות עשו בנים, ואל זה רמזו רז"ל באמרם עליו שהקריב שור כי רצה להתכפר במה שחטא, והבן זה.
ובמדרש לך רד כי שחת עמך כבר גרמו לי הבריות לירד ולראות בקלקולם שנאמר (בראשית יא) וירד ה' לראות וגו' אף אתה רד מגדולתך דיו לעבד להיות כרבו.
סרו מהר. טעם מהר לפי ששכחו הנפלאות ההם שראו עיניהם במעמד הקדוש ועבדו ע"ז בעוד שהשכינה בהר סיני, וכענין שכתוב (שיר א) עד שהמלך במסבו נרדי נתן ריחו, והוא הלשון שאמר דוד (תהלים קו) מהרו שכחו מעשיו לא חכו לעצתו, שלא המתינו לעצתו עד למחר אל התורה שנקראת עצה שנאמר (ישעיה כה) עצות מרחוק וגו'.
ובמדרש סרו מהר מן הדרך עלובה כלה שזנתה תוך חופתה, וכן הוא אומר עד שהמלך במסבו נרדי נתן ריחו, בעוד שמלך מלכי המלכים במסבו נרדי נתן ריחו הבאיש ריחו במעשה העגל.
עשו להם עגל מסכה וישתחוו לו. יש לתמוה בפרשה הזאת כמה תמיהות, האחת ישראל שהיו כמלאכי השרת ושמעו בסיני עשרת הדברות מפי אלהים איך היו מבקשים מאהרן לעשות להם עבודה זרה, ועוד היאך אפשר שהיו פתאים גמורים שהיו חושבים שכלי הזהב שהיו באזניהם הוא אשר העלם ממצרים שאמרו עליו אלה אלהיך ישראל וגו', ועוד אהרן שהיה בחיר ה' אין בכל ישראל גדול כמוהו אחר משה רבינו איך לקח הענין בדרך תמות ולא מסר עצמו למיתה והלא בענין ע"ג יהרג ואל יעבור, ועוד תמה באהרן איך השיב אהרן אל משה אל יחר אף אדוני ובמה ראוי אדם לכעוס ולשפוך חמת אפו כי אם על עברה חמורה כזו.
והתשובה בזה שלא היתה כוונת ישראל בענין העגל שיעשוהו ע"ג ח"ו שהם לא בקשוהו לאלוה כי אם למנהיג זהו אמרם אשר ילכו לפנינו שיהיה מנהיגנו, ויורה לנו דרך המדבר לפי שאבד מהם משה שהיו המסעות על פיו היו מבקשים משה אחר שיורה להם הדרך, וזה שבאר כי זה משה האיש אשר העלנו וגו' נתן טעם לשאלתם כי משה שהיה מנהיגם אבד מהם ולא ידעו מה היה לו, ודבר ברור שישראל לא חשבו במשה שיהיה אלהים לישראל שיאמרו עשה לנו אלהים שאבד ממנו אלהים שלנו, אבל כשם שהיה משה מנהיג כן היו מבקשים מנהיג אחר במקום משה שאבד מהם, ומה שהתעסק אהרן במעשהו כוונתו היתה כדי שיתאחר בו ובין כך ובין כך יבא משה ויבטל הענין ולא רצה למסור עצמו למיתה שלא נתחייב לעשות כל כך כיון שלא שאלוהו לשם ע"ג, ומה שיתאמת זה שלא היתה הכוונה ע"ג וכ"ש כוונת אהרן. מה שהשיב אהרן למשה שאמר לו אל יחר אף אדוני כלומר אל תכעוס כל כך כי הם לא בקשו ממני ע"ג אבל בקשו מנהיג במקומך, וזהו שהוסיף לומר ויאמרו לי עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש כלומר לפי שאתה אדוני היית מתאחר לדעתם בקשו ממני לעשות להם מנהיג שיורה להם הדרך ואם אתה אדוני היית בא בינתים מיד יניחוהו וילכו אחריך כבתחלה, וזהו שלא תמצא בפרשה שיזכיר קום עשה לנו אלהים אלא אם כן יזכיר מיד כי זה משה האיש באר טעם לשאלה כלומר בקשת אלהים זה אינו אלא בחסרון משה זה, והרי לך מכאן שלא היתה כוונתם לע"ז, על אחת כמה וכמה בכונת אהרן, וזהו שאמר חג לה' מחר ודרשו רז"ל חג לעגל אין כתיב כאן אלא חג לה' לומר כי לא היתה כוונתו רק לשם המיוחד, והראיה הגדולה שלא בקשוהו לשם ע"ג כי כשירד משה מן ההר ושרף את העגל הניחוהו לשרפו ואלו היתה כוונתם כששאלוהו לע"ג איך יניחוהו לשרוף הן ישרוף את תועבותם לעיניהם ולא יסקלוהו, כן פי' הרמב"ן ז"ל.
ויש לשאול כאן כיון שלא היתה כוונתם לשום ע"ג בבקשת העגל למה נענשו כל כך בהריגה על ידי בני לוי שנאמר שימו איש חרבו על ירכו וגו', ומגפה ע"י הקב"ה שנאמר ויגוף ה' את העם. והתשובה בזה כי היה דבר העגל תחלתו שוגג וסופו מזיד והוא שכתוב וישתחוו לו ויזבחו לו והיו ישראל בזה נחלקים לכתות יש שהיתה כוונתם לטובה ממה שכתוב ויעלו עולות ויגישו שלמים כי לא אמר ויעלו לו ויגישו לו, ויש שהיתה כוונתם לרעה ממה שכתוב וישתחוו לו ויזבחו לו.
ומפורש אמרו במדרש כי ערב רב שיצאו עמהם ממצרים עשאוהו והכתוב מוכיח שאמר אלה אלהיך ישראל והוא דברי ערב רב שאמרו לישראל אלה אלהיך ישראל שאילו עשאוהו ישראל היה לו לומר אלה אלהינו ישראל אשר העלונו, וזהו קשים גרים לישראל כספחת בבשר החי, ועוד זה אמרו במדרש שאמר לו הקב"ה למשה לך רד כי שחת עמך עמך ולא עמי הם ולא אמרתי לך ביציאת מצרים והוצאת את צבאותי את עמי ואתה קבלת ערב רב ורצית לקבל הגרים עמך הם ולא עמי, ומכל מקום אע"פ שערב רב היו תחלה עקר המעשה הרע מצינו שטעו ישראל אחריו ונענשו הכל.
ויחל משה את פני ה' אלהיו. התחנן משה למדת הדין, כי מלת פני הוא מדת הדין כלשון (ויקרא כ) ושמתי אני את פני, (תהלים לד) פני ה' בעושי רע והוא סוד על פני, וכבר הזכרתי זה בפסוק וידבר ושם נתבאר. ומלת ויחל מלשון (מלאכי א) חלו נא פני אל, או יהיה מלשון תחלה כלומר שהמשיך ההתחלה אל הסוף הבינה אל הדעת. ומה שהזכיר אלהיו ולא מצאנו כן בכל התורה שיהיה הכתוב מיחד האלהות על משה לא בפירוש שיאמר אלהי משה כענין באבות ודוד ולא בכנוי רק במקום הזה, הנראה לי בטעם הדבר כי היה זה למעט ורמזה לנו התורה שאין הקב"ה לאלהים לישראל בחטא הזה וכן הוא יתעלה הזכיר עמך ורמז כי אינם עמו, והענין כי היו מנודים לשמים וכפרו עתה באלהותו.
למה ה' יחרה אפך בעמך. תפלה זו שבכאן הוא שבאר שם במשנה תורה ואמר (דברים ט') אדני אלהים אל תשחת עמך ונחלתך, ודרשו רז"ל מה בא להזכיר כאן יציאת מצרים, אלא כך אמר משה רבש"ע מהיכן הוצאת אותם לא מארץ מצרים שהרי כלם עובדי ע"ז עובדי טלאים אף הם עשו את העגל לכך אמר אשר הוצאת מארץ מצרים דע מהיכן הוצאת אותם.
זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך. אם משה רבינו אדון כל הנביאים הוצרך להזכיר בתפלתו זכות האבות, קל וחומר אנו שיש לנו להזכיר בתפלה אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב ולכוון בזה כי בזה הוא יתברך חפץ להיותו נזכר בכל דור ודור.
ובמדרש זכור לאברהם ליצחק ולישראל לא נענה משה עד שהזכיר את המתים, וזהו שנמשלו ישראל לגפן שנאמר (תהלים פ ט) גפן ממצרים תסיע, מה הגפן הזה היא חיה ונשענת על עצים מתים והם העצים שמגביהין אותם עליהם, כך ישראל חיים וקיימים ונשענים על המתים אלו האבות.
וכן אתה מוצא כמה תפלות התפלל אליהו בהר הכרמל שתרד אש מן השמים, והוא שאמר (מלכים א יח) ענני ה' ענני, ולא נענה עד שהזכיר את המתים, שנאמר ה' אלהי אברהם יצחק וישראל היום יודע כי יש אלהים בישראל מיד ותפול אש ה' ותאכל את העולה, אף משה עמד בהר ארבעים יום לבקש רחמים על ישראל על עון העגל ולא נענה עד שהזכיר את המתים ואמר זכור לאברהם, מיד וינחם ה' על הרעה, זהו שאמר הכתוב (קהלת ד) ושבח אני את המתים שכבר מתו אפילו מצדיקים חיים שגדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהן, דבר אחר ושבח אני את המתים הראשונים מן החיים של עכשיו, תדע לך שמתקיימות גזרותיו של משה ואין מתקיימות גזרותיהן של מלכים עכשיו שהרי משה תקן כמה תקנות, וכאותה שאמרו רז"ל וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל משה תקן להם לישראל שיהו שואלים ודורשים בענינו של יום, וכן מצינו עזרא תיקן כמה תקנות שהם נוהגות היום, הוי אומר ושבח אני את המתים.
ונחלו לעולם. שינחלוה לדורות ואע"פ שיגלו ממנה לא תהיה נחלה לעם אחר כי אם להם לבדם, כענין שכתוב בהבטחת אברהם (בראשית יז) לאחזת עולם, ועוד יכלול ונחלו לעולם שינחלו אותו עולם שהוא מכוון כנגדה, וא"כ יש בכתוב הבטחה בעוה"ז ובעוה"ב.
ויפן וירד משה מן ההר. כתב רבינו חננאל מלמד שהיה משה פניו כלפי הענן וירד בדרך עליה מה עליתו פניו אל הענן שעל ההר אף בירידתו כן, וכן היה כהן גדול ביום הכפורים יוצא מבית קדש הקדשים דתנן יצא ובא לו דרך כניסתו כן דרשו בו (ויקרא טז) ויצא ועשה את עולתו ואת עולת העם, ויצא ועשה כאשר נכנס כן יצא ועשה את עולתו, וכן כתוב בשלמה (דברי הימים ב א) ויבא שלמה לבמה אשר בגבעון ירושלים, ואע"פ שיש לומר כי זה שכתוב לבמה מן הבמה הוא כענין שכתוב (במדבר לא) הבאים למלחמה ובאורו הבאים מן המלחמה, אבל כך היה המעשה שהיה בשעת יציאתו ממנה נותן פניו אליה כמו שבא אליה שנאמר (תהלים טז) שויתי ה' לנגדי תמיד, ומנין שהשכינה היתה בהר בשעת ירידת משה מן ההר שנאמר (דברים ט) ואפן וארד מן ההר וההר בוער באש ושני לוחות הברית על שתי ידי. וכן התלמיד חייב כשיפטר מרבו שילך לאחוריו פניו כנגד רבו עד שיתכסה ממנו וכן מנהג כל ישראל עד עכשיו כשמשלימין תפלתם נמשכים לאחוריהם שלש פסיעות ע"כ.
ותמצא בפסוק זה עם הפסוק שאחריו ק"ח תיבות כנגד ק"ח טפחים שהיו בלוח אחד, ובשניהם יר"ו טפחים כנגד יר"ו אותיות שבע"ב מלות היוצאות מן השם הגדול שהרי הלוחות ארכן ששה ורחבן ששה ועבין שלשה, א"כ שלשה פעמים ל"ו הרי ק"ח טפחים בכל לוח ולוח, וכשהיו הלוחות מונחות בתוך הארון זה באור מפורש כי השם היה בארון עם כל צרופו. וכן תמצא מן ויפסול עד ויקרא ק"ח אותיות גם כן ואח"כ הזכיר בשם ה' ויעבור ה' על פניו והוא באור גמור כי השם המיוחד שממנו ע"ב שמות יש בהם יר"ו אותיות כי כל זה נתבאר למשה בפירוש בסיני.
לחת כתובים משני עבריהם מזה ומזה הם כתובים. זה היה פלא גדול שהכתב היה נקרא כסדורו משני העברים מה שאין כן בכתב שלנו כי מלפנים הוא כסדורו ומאחריו מהופך ואמר מזה ומזה משני הצדדים והם פנים ואחור.
ויתכן לפרש משני עבריהם שבא לרמוז כי יש למשמעות דברי תורה שני עברים נגלה ונסתר כענין שאמר שלמה ע"ה (משלי כה) תפוחי זהב במשכיות כסף וכתיב (איוב יא) כי כפלים לתושיה, יבאר כי התורה כפולה ומלבד פשטי התורה יש בה עוד תעלומות חכמה ועל זה אמר הכתוב (תהלים סב) אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי.
והלחת מעשה אלהים המה. אין הכוונה פעולה מלאכותית אלא מעשה אלהים בדברו שנאמר (שם לג) בדבר ה' שמים נעשו, וכתיב (בראשית ב) ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים.
והמכתב מכתב אלהים הוא. כתב הרמב"ן כי הכתוב שבא בשבח הלוחות היה ראוי להיותו למעלה סמוך לפסוק ויתן אל משה, אבל הענין כשבא משה בכאן לשבור הלוחות רצה להזכיר הכתוב שבחן ומעלתן להודיע שעם כל זה לא נמנע משה מלשברם בראותו המעשה הרע ההוא, כן פירש הרב ז"ל. ומכל מקום יש לתמוה על משה עבד ה' נאמן ביתו איך ערב לבו לשבר הלוחות שהיו מכתב אלהים, ואם ישראל חטאו ולא היו ראוים אל התורה היה לו להחזיר התורה לאכסניא שלה ולבקש מאת הקב"ה מה יעשה בה, אילו מלך בשר ודם שולח כתבו חתום ביד עבדו נאמן ביתו לשרי המלכות והם אינם רוצים לקבלו ראוי העבד הנאמן להחזירו אל המלך לא שינהוג בו בזיון ויקרענו, אבל שבירת הלוחות למשה רבינו היה מפני שראה שפרח הכתוב מן הלוחות כשנתקרב בגבול העגל במקום הטומאה והחטא, וכל מה שהעם נוהגים כבוד בכתבו של מלך אינו אלא מפני החותם, וכיון שפרח הכתוב בכאן נסתלק חותמו של מלך.
וידוע כי היה הכתב בלוחות דוגמת הנפש בגוף, ובהסתלק הכתב נשארו הלוחות גוף בלא נפש וגוף בלא נפש ראוי לקברו תחת הקרקע, ועל כן הסכימה דעתו לשבר אותם תחת ההר. וראיה לזה שפרח הכתב מעל הלוחות מה שדרשו רז"ל הזהרו בזקן ששכח תלמודו מחמת אונסו דא"ר אמי לוחות ושברי לוחות מונחים בארון כלומר שברי לוחות שפרח מהן הכתב, ועל כן מביא ראיה מזקן שפרחה ממנו התורה והיה תיק התורה כבר, וזהו שדרשו רז"ל שנפלו הלוחות מידו מתוך הכובד שהיו כבדות, שהרי מתחלה כתיב ושני לוחות העדות בידו כלומר בידו אחת, וכשראה העגל ומחולות אמר וישלך מידיו את הלוחות שאף בשתי ידיו לא היה יכול לסבלן. וכן האדם כל זמן שהנפש בתוכו והוא בחיים אין כובדו כל כך כמו שהוא אחר מותו שיצאה הנפש ממנו, וכן חתיכת הברזל כשיצאה מן האור והיא מלהטת היא קלה מפני האור שהוא הנפש שבה ונושא אותה, וכמו שאמרו רז"ל החי נושא את עצמו ואחרי כן כשתצטנן ותצא האור ממנה בצאת נפשה כי מתה הנה היא כבדה כבראשונה.
את קול העם ברעה. כתיב בה"א כי היו מריעין לפני העגל בה' קולות כשם שהיו עושין לצלם הזהב שעשה נבוכדנצר שכתוב בו (דניאל ג ז) קל קרנא משרוקיתא קתרוס סבכא פסנתרין. ועוד תכלול מלת ברעה כי היו מושכין כח מן הכוכב שהוא מאדים ששמו רעה, ולכך הזכיר מחול שהוא כלי זמר כנגד כוכב מאדים, ולכך הזכיר לו אהרן אתה ידעת את העם הזה כי ברע הוא כי הרע נמשך מן הכח הנקרא רעה.
והנה יהושע לא עלה עם משה להר גם לא היה עם ישראל כי מלת וישמע תורה כן, אך היה בתחתית ההר מצפה למשה עד רדתו ושם המן יורד לו לבדו, וכן דרשו רז"ל ביומא ריש פרק יום הכפורים (תהלים עח) לחם אבירים אכל איש זה יהושע שירד לו מן כנגד כל ישראל, כתיב הכא אכל איש וכתיב התם (במדבר כז) איש אשר רוח בו, ואימא משה דכתיב (שם יב) והאיש משה ענו דנין איש מאיש ואין דנין איש מהאיש.
וירא את העגל ומחלת. מכל כלי זמר שהיו שם לא הזכיר אלא מחול, והטעם כי תמצא בכתוב שבעה מיני זמר שהם כנגד שבעה כוכבי לכת שצ"ם חנכ"ל, כנור כנגד שבתאי, תוף כנגד צדק, מחול כנגד מאדים, מנים כנגד חמה, עוגב כנגד נוגה, צלצלי שמע כנגד כוכב, תרועה כנגד לבנה, זהו שכתוב (תהלים קנ) הללוהו בתקע שופר הללוהו בנבל וכנור, הללוהו בתוף ומחול. הללוהו במנים ועוגב, הללוהו בצלצלי שמע הללוהו בצלצלי תרועה. והנה הם בין כלם תשעה מיני זמר כנגד תשעה גלגלים, ובעלי חכמת המוזיק"א יודעין לכוין כל מין ומין ממיני זמר הללו כנגד כל גלגל וגלגל, ושופר ונבל הנשארים בכתוב, השופר כנגד גלגל התשיעי המקיף,והנבל כנגד גלגל שמיני שבו הכוכבים, ומפני זה הזכיר במעשה העגל מחול יותר מכל שאר הכלים אשר היו שם, לפי שהמחול כנגד כוכב מאדים כי היו במדבר במקום חורב שממה והכוכב הזה שולט עליו, וזהו שתמצא על הים (שמות טו) ותצאן כל הנשים אחריה בתפים ובמחלת כי היו שם נשים שלא היתה כוונתם לשמים, והתוף כנגד כוכב צדק, וזהו שכתוב (שם) ותקח מרים הנביאה אחות אהרן את התוף בידה, הזכיר אהרן וסמך לו את התוף לפי שאהרן היה כלו צדק כענין שכתוב (איוב כט) צדק לבשתי וילבשני.
אבל החכמים עשו במדרשם מחולות מלשון מחילה, ובאור הענין כי כל מיני זמר שהיו בידם לא נזדמן לו למשה שיראה מהם כי אם מחולות, והוא אות וסימן למחילה שהיה עתיד הקב"ה למחול להם אותו עון, וכמו שאמרו רז"ל סימנא מילתא היא, וכיון שראה משה סימן נזדרז בדבר ויקח את העגל אשר עשו וישרוף אותו באש ויזר על פני המים וישק וגו' המים שזרה בהם השקה אותם דרך בזיון כדי שיוציאוהו דרך הנקבים, וכענין שכתוב בענין ע"ג (ישעיה ל) תזרם כמו דוה צא תאמר לו, ועוד כוון משה לבדוק אותם כסוטות כדי שיוריקו פניהם ויתפרסם ביניהם מי ששמח בלבו על העון ההוא כי אותם שחטאו ועשו בו מעשה והם המשתחוים והזובחים והמקטרים ביניהם היה דן אותם על פי עדים ומחייבם מיתה, אבל מי ששמח בלבו לא היו יודעים והיו צריכים לבדוק ע"י המים, והוא שדרשו רז"ל זבח וקטר בסייף גפף ונשק במיתה שמח בלבו בהדרוקן, ויש אומרים אותם שהיו בהם עדים והתראה בסייף, עדים בלא התראה במיתה היא מיתת מגפה, לא עדים ולא התראה בהדרוקן כן דרשו ביומא פרק שני שעירי, ואילו היה הנס בהדרוקן בפניהם בלא השקאה היה פתחון פה אצל מקצתם לומר כי עונש זה מצד עון אחר הוא וכיון ששתו היה הדבר אצלם שהעונש היה מצד העון הזה, ואמר ויטחן כדי שישוב אפר דוגמת עפר קרקע המשכן שהיה הכהן נותן במים להשקות הסוטה.
ואשליכהו באש ויצא העגל הזה. כל מה שהזכיר עד עתה בענין העגל קורין רבותינו ז"ל עגל ראשון, והספור הזה אשר לאהרן קורין עגל השני, והוא שאמרו מעשה עגל ראשון נקרא ומתרגם והשני נקרא ולא מתרגם מאי טעמא משום יקרא דאהרן, כך דרשו רז"ל בסוף מגילה.
ובאור הענין כי אע"פ שנזכר למעלה שני פעמים אחד בספור התורה ויעשהו עגל מסכה ואחד בספור ה' למשה עשו להם עגל מסכה הכל נחשב ענין אחד והכל נקרא ומתרגם, אבל כאן בספור אהרן שהוא עצמו יספר בחטאו בפיו אלו היה מתרגם לא היה כבודו, ועוד שהזכיר בו לשון ויצא כלומר יצא מעצמו והיה בזה לבעל הדין לחלוק ולומר כיון שיצא מעצמו היה בו ממש.
לשמצה בקמיהם. פי' רש"י וכל המפרשים מלשון הוצאה דבה מלשון רז"ל שמץ פסול, ויאמר משה כי אהרן היה סבה שהדורות הבאים יוציאו דבה על ישראל לומר שכלם היתה כוונתם בו לע"ג עד שתתפשט בזה הדבה בקמיהם ויהיה להם לחרפה ומשל בגוים.
והנכון מה שפירש הרמב"ן ז"ל כי מלת לשמצה לשון מעוט מן (איוב ד) ותקח אזני שמץ מנהו, וכתיב (שם כו) ומה שמץ דבר נשמע בו, ויאמר משה כי היה סבה בזה כדי להחליש זכותם ולהמעיטם לפני האויבים בלכתם למלחמה, כענין שכתוב (יחזקאל כט) והמעטתים לבלתי רדות בגוים, וכתיב (ירמיה י) יסרני ה' אך במשפט אל באפך פן תמעיטני.
כה אמר ה' אלהי ישראל. לא מצינו בזה דבור להקב"ה, אע"פ שלא נכתב הוא יתעלה צוה לו כן, והזכיר אלהי ישראל על מחשבת עושי העגל שהיו חושבים לזבוח לאלהי ישראל, והנה מדת הדין פוגעת בהן שקצצו בנטיעות כי המשפט לאלהים הוא, והוא שכתוב בלוים (במדבר טז) כי הבדיל אלהי ישראל אתכם מעדת ישראל כי העבודה לאלהי ישראל, כן פי' הרמב"ן ז"ל. כי ע"י בני לוי נתקדש השם בפרהסיא כשם שחללוהו ישראל בפרהסיא, וזהו ענין שכתוב ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי למדך שעון חלול ה' הוא מתכפר בשכנגדו, והוא קדוש השם.
אנא חטא העם הזה. מכאן היה כהן גדול ביום הכפורים מזכיר לשון אנא וממשה יקח תכסיס הלשון לומר אנא ה' חטאתי, וכן דרשו במסכת יומא נאמרה כפרה בחורב (שמות לב) אולי אכפרה ונאמר כפרה ביום הכפורים מה להלן באנא אף כאן באנא, ומנין שבשם, אתיא כפרה כפרה מעגלה ערופה מה להלן בשם דכתיב (דברים כא) כפר לעמך ישראל אשר פדית ה' אף כאן בשם.
ודע כי דרך המתפללים באנא להזכיר השם כענין (תהלים קיח) אנא ה' הושיעה נא, וכן כהן גדול ביום הכפורים אנא השם, וכן בשמשון (שופטים טז) אדני ה' זכרני נא וחזקני נא אך הפעם, ומה שלא הזכיר משה כן אפשר לומר שנתבייש מהזכיר השם המיוחד שבו נתנה התורה כיון שישראל חטאו בו ובאו כנגד התורה. ואע"פ שלא הזכירו רמזו במלת אנא שהוא לשון בקשה והוא כולל שתי השמות שבי"ג מדות.
או אפשר עוד לומר לפי שהיה צריך לפרוט החטא ולהזכיר ויעשו להם אלהי זהב על כן לא רצה להזכיר השם שאין יחוד במקום פרוד, וכענין שדרשו מה למלך בבית המטבחים מה לכהן בבית הקברות, וכן מצינו כיון שעשו אלהי זהב נסתלקה מהם שכינה ולא היתה שורה ביניהם אלא מחוץ למחנה שנאמר (שמות לג) והיה כל מבקש ה' יצא אל אהל מועד אשר מחוץ למחנה.
מחני נא מספרך. ע"ד הפשט הוא ספר התורה ורצה לומר שלא יהיה נזכר בתורה ושלא תנתן על ידו. וע"ד המדרש מספרך קללת חכם אפילו על תנאי היא באה, מנא לן ממשה שאמר מחני, ואע"פ שנתכפר להם עון העגל נמחה שמו מפרשת ואתה תצוה שלא נזכר שם שמו של משה כלל. וע"ד השכל מספרך קרא מערכת הכוכבים ספרו של הקב"ה שכשם שהספר הוא חקיקה וציור אותיות בעניני החכמות, כן במערכת הכוכבים חקיקה וציורי כחות בעניני האדם ובמספר ימי חייהם בעוה"ז הנזכרים והחקוקים שם כדבר החקוק והנכתב בספר, וכן אמר דוד (תהלים קלט) גלמי ראו עיניך ועל ספרך כלם יכתבו. והנה כח האדם אשר למעלה הוא יסוד העמדתו וקיומו מלמטה ומחות הכח ובטולו הוא מיתתו, ולכך בקש משה בתחנה מאתו יתברך שאם לא ישא לפשעם שימחה כחו ממערכת הכוכבים כלומר שיהרגהו כי לא יוכל לראות ברעתם, והוא שכתוב במקום אחר (במדבר יא) הרגני נא הרג אם מצאתי חן בעיניך, והוא לשון הצדיקים המצטערים הדואגים על חייהם, וכן אמר אליהו (מלכים א יט) קח נפשי כי לא טוב אנכי מאבותי, וכן יונה בן אמתי אמר (יונה ד) קח נא את נפשי ממני כי טוב מותי מחיי. ומה שהוסיף אשר כתבת הכוונה אשר חדשת כי המחודש יעיד על המחדש כשם שהכתיבה תעיד על כותב, וכוון משה לאמר בזה כי כיון שהוא יתברך חדש הכחות ההם בידו לבטלם והשיב לו הקב"ה מי אשר חטא לי אמחנו מספרי, לגודל קצפו עליהם הזכירם בדרך סתם ולא רצה להזכירם בשמם ואמר למשה אתה אינך ראוי לעונש זה כי אתה לא חטאת בזה כלל, אבל מי אשר חטא לי הוא הראוי שאמחנו מספרי כלומר שאבטל כחם מן המערכה ומזה יתבטלו מן העולם, וכענין שהזכיר למעלה ויחר אפי בהם ואכלם. וע"ד הקבלה מספרך מן הספירות, והוא כאלו אמר משש קצוות של מעלה שהם ששה ספירות כי הם ראשית כל מפעל והם נקראים מלאכת שמים וארץ, וזה סוד הכתוב (תהלים סט) ימחו מספר חיים מלשון ספירות ג"כ וכאלו אמר מצרור החיים. ומכאן יש לך להבין מאמר חכמי האמת, שלשה ספרים נפתחים בראש השנה, אחד של צדיקים גמורים, ואחד של רשעים גמורים, ואחד של בינוניים. והכוונה כי שלשה ספרים שהם חסד דין ורחמים, צדיקים גמורים סבתם החסד, ורשעים גמורים סבתם הדין, בינונים סבתם הרחמים שהוא מכריע בינתים, והמלך שאנו מזכירין בראש השנה פועל בשלשתן.
