תנ"ך על הפרק
קהלת י
817
/
929
לפרק הקודם
היום
הפרק
מאמרים על הפרק
מאמר על הפרק
פירושים על הפרק
פירוש על הפרק
(ברכות ס"א א') זבובי מות וגו'. דרש בן עזאי, זבובי מות יבאיש יביע שמן רוקח [וסמיך ליה וחוטא אחד יאבד טובה הרבה, לומר לך] אלו זבוב אחד שמת שמא אינו מבאיש ומביע שמן רוקח, וזה על ידי חטא אחד שחטא איבד כל זכיות שבידו במדייק מה דכתיב יבאיש בלשון יחיד לעומת הלשון זבובי ברבים, ולכן דריש דמה דכתיב זבובי הוא רק על שם המין, אבל באמת גם זבוב אחד מבאיש, ולכן כתיב יבאיש. וסמיך זה להפסוק דסוף פרשה הקודמת וחוטא אחד יאבד טובה הרבה, להורות משל אל ענין כזה, שהרי גם זבוב אחד מבאיש כלי משמן רוקח, א"כ יתכן שע"י חטא אחד יתאבדו כל הזכיות שבידו. .
(ירושלמי קדושין פ"א ה"ט) זבובי מות וגו'. דבר אחר זבובי מות יבאיש יביע שמן רוקח – בעדת קרח מדבר, אתמול מבאישין כנגד משה ואומרים לא משה נביא אמת ולא אהרן כהן גדול, והיום מביעין דברים לפני משה ואומרים משה נביא אמת ואהרן כה"ג ותורה מן השמים גכך מבואר במ"ר פ' עקב שבעת שנבלע קרח ועדתו הודו בנבואת משה ובאמתת תורה מן השמים וכו', וכן מפורש באגדה דב"ב ע"ד א' דמקום בליעתו של קרח וסיעתו ישמע קול דברים כאלה, ומפרש יביע מלשון דבור כמו יום ליום יביע אומר. .
(מ"ר) זבובי מות וגו'. דבר אחר זבובי מות יבאיש יביע שמן רוקח – בדואג ואחיתופל מדבר, אתמול מבאישין דברים כנגד דוד ואומרים פסול משפחה הוא דרמזו לזה שבא מרות המואביה, אע"פ שבאמת אין ממש בעלילה זו, שאע"פ שהיתה ממואב אך הלכה פסוקה קיי"ל מואבי ולא מואבית [לענין פסול לבא בקהל]. והיום מביעין דברים ומתביישין ההלשון והיום אולי מכוין לאחר שראו כי ה' עמו ומצליח בכל דרכיו כמש"כ (ש"א י"ח) ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וה' עמו, אשר מזה למדו חז"ל שכל האומר דוד חטא אינו אלא טועה (שבת נ"ו א'), משום דאי אפשר שיהיה חוטא וה' עמו, וא"כ גם לענין כשרות משפחה אי אפשר שיהיה פסול משפחה וה' עמו וכמ"ש אין השכינה שורה אלא על הודאים. והלשון מביעים דברים י"ל דמכוין למה שאמר אחיתופל בצואתו אל ביתו אל תמרדו במלכות בית דוד, כמבואר בב"ב קמ"ז א'. וי"ל ג"כ הכונה ומתביישין ע"פ הגמרא שבת ל' ע"א כשבנה שלמה את בית המקדש וכו' עד באותה שעה נהפכו פני כל שונאי דוד כשולי קדרה. ועוד י"ל ע"פ הגמרא סנהדרין צ"ג ע"ב ובמד"ר פ' י"ג עה"פ ויען אחד מהנערים וגו' יודע נגן שיודע לשאול, גבור שיודע להשיב, איש מלחמה שיודע לישא וליתן במלחמתה של תורה, וה' עמו שהלכה כמותו בכ"מ, והנה איתא בשבת נ"ה ע"ב ובסנהדרין פ"ב ע"א על הפסוק יכרת וגו' ער ועונה אם ת"ח הוא לא יהיה לו ער בחכמים ולפ"ז ראי' מוכרחת שדוד לא חטא בבת שבע דאל"ה לא היה לו ער ועונה בתורה ומהפסוק דש"א ט"ז י"ח מוכח דהיה לו ער ועונה בחכמים ובתלמידים – וגם ידוע דדוד היה גליא מסכתא מכ"ז מוכח דלא פסול משפחה הוא וגם בבת שבע לא חטא, לפיכך מתביישין. .
(שם) זבובי מות וגו'. דבר אחר זבובי מות יבאיש יביע שמן רוקח – בדורו של אליהו מדבר, אתמול מבאישין דברים כנגדו ואומרים (מ"א י"ח) הבעל עננו, והיום מביעין דברים ואומרים ה׳ הוא האלהים והלשון והיום כנראה מרומז לעת שירד אש מן השמים ותאכל את העולה וכו', כפי בקשת אליהו. .
(שם) יקר מחכמה וגו'. יקר מחכמה ומכבוד – זו נבואתו של משה, סכלות מעט – זו גזירתו של משה שאמר ואם בריאה יברא ה׳ זיתכן לפרש הכונה דכיון דע"פ בקשה זו הוכרח כביכול הקב"ה לקיים בקשת משה להאביד אנשים הרבה, והקב"ה בכלל מצטער ע"ז כי לא יחפוץ במות הרשע וגו', וכן אמר בטביעת מצרים מעשה ידי טובעים בים וכו', לכן קורא לענין זה סכלות מעט, יען כי כל תכלית בקשה זו היתה כדי לברר האמת הו"ל להמציא ולבקש ברור אחר בלא עונש מיתה, ויתפרש הלשון יקר מענין כבדות וקשיות וכמו יקר בעיני ה' המותה לחסידיו, ור"ל אע"פ שענין החכמה והכבוד שמשפיע הקב"ה על בני אדם הוא דבר גדול ונכבד מאוד, אפ"ה יש בהם מעט כבדות ומרירות, והוא מה שהנביאים מבקשים לפעמים מהקב"ה דבר שהוא נגד רצונו, ומביא בזה למשל ממשה ומדוד ומאליהו, בדרשות הבאות, יעו"ש. .
(מ"ר) יקר מחכמה וגו'. דבר אחר יקר מחכמה מכבוד – זו נבואתו של דוד, סכלות מעט – שאמר (תהלים נ"ה) ואתה אלהים תורידם לבאר שחת חעיין מש"כ באות הקודם וצרף לכאן. .
(שם) יקר מחכמה וגו'. דבר אחר יקר מחכמה מכבוד – מחכמה זו תורה, מכבוד – זו נבואתו של אליהו, סכלות מעט – דכתיב (מ"א י"ח) ויורידם אליהו אל נחל קישון וישחטם שם טעיין משכ"ל אות ז' וצרף לכאן. .
(שם) לב חכם לימינו. ובאברהם הוא אומר (פ׳ לך) אם השמאל ואימינה ואם הימין ואשמאילה [והא כתיב לב חכם לימינו], אמר ר' חנינא בר יצחק ואשמאלה אין כתיב כאן אלא ואשמאילה – ואשמאילה לך, כל עיקר אני להיימין ימפורש יותר במ"ר פ' לך פרשה מ"א שאמר אברהם ללוט אם את לשמאלה אנא לדרומה ואם אנא לדרומה את לשמאלה, ומסביר זה ע"פ משל לשני בני אדם שהיה להם שני כורין אחד של חטים ואחד של שעורים, אמר אחד מהם לחבירו אם את לוקח של שעורים אנא של חטים ואם אנא של חטים את של שעורים, כל עיקר אני נוטל של חטים. ומדייק זה משום דלא יתכן שיתן אברהם את הברירה ללוט לבחור לו צד הימין, כי הימין לעולם לאברהם כמש"כ הלוך ונסוע הנגבה, וכן לעתיד כתיב (תהלים ק"י) נאום ה' לאדוני שב לימיני ונדרש על אברהם (נדרים ל"ב ב') ודרשו המלה ואשמאילה כפעל יוצא ואשמאילה לך. .
(שם) לב חכם לימינו וגו'. לב חכם לימינו זה יעקב שנאמר (פ׳ ויצא) ויקם יעקב וישא את בניו ואת נשיו, ולב כסיל לשמאלו – זה עשו הרשע, שנאמר (ס"פ וישלח) ויקח עשו את נשיו ואת בניו יאמבואר במדרשים דמפני שהיה עשו שטוף בזמה היו לו נשיו עיקר ובניו טפלים, ולכן קרי פניה כזו – שמאלית, ולהיפך – ימנית, וצ"ע בפ' וישלח בפסוק ויקח יעקב את שתי נשיו ואת אחד עשר ילדיו ובפ' שמות בפסוק ויקח משה את אשתו ואת בניו, הרי כתיב בהיפך ממ"ש כאן, וי"ל משום דהתם ביעקב היתה סבה נאמנה לזה, משום דכשעבר את מעבר יבק הניח מאחריו במחנה את כל עבדיו וכל המחנה, והוא העביר לאט לאט את בני ביתו, והנה לפי"ז היה מוכרח להעביר מקודם את נשיו כדי שלא תשארנה לבדן עם העבדים ועם חיל המחנה, וראיה נאמנה לזה, שהרי אפי' שפחותיו העביר קודם לבניו, וזה ג"כ בחשבון ודעת לתכלית נרצה לקדושה, ובמשה שם כתיב ויקח את אשתו ואת בניו וירכיבם על החמור, ובפסחים ג' א' אמרו דרכיבה באשה מגונה, וא"כ גם הלשון רכיבה באשה ג"כ אינו לשון נקיה, ולכן סידר הכתוב את אשתו ואת בניו וירכיבם כדי שתהא המלה וירכיבם סמוכה לשם בניו, ודו"ק. .
(שם) לב חכם לימינו וגו'. ת"ר, שתי כליות יש באדם, אחת יועצתו לטובה ואחת לרעה, ומסתברא דטובה לימינו ורעה לשמאלו, דכתיב לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו יבר"ל יועצות את הלב, והלב מבין למי לשמוע כמש"כ (ישעיה ו') ולבבו יבין, ועיקר הסמך דהכליות יועצות נרמז בפסוק (תהלים ט"ז) אברך את ה' אשר יעצני אף לילות יסרוני כליותי. .
(ברכות ס"א א׳) לב חכם לימינו. אלו הם הצדיקים שהם נותנין לבם לתורה שנאמר מימינו אש דת למו ולב כסיל לשמאלו אלו הן הרשעים שהם נותנין לבם להעשיר שנאמר בשמאלה עושר וכבוד יבהכונה י"ל ע"פ גמ' ב"ב כ"ה ע"ב אר"י הרוצה להחכים ידרים ושיעשיר יצפין. והמליצה בזה שמי שרוצה להיות חכם בחכמת התורה ילך דרך דרומה הוא דרך השמש אשר שם היא הולכת תמיד בין בקיץ בין בחורף כנודע, כלומר שילך דרך אורה שהוא בדרום שהוא בימין, והרוצה להעשיר ילך דרך חשכה אשר היא בצפון שהוא בשמאל כי שם לא נראה השמש לא בקיץ ולא בחורף, והרוצה להעשיר הוא כמו הרוצה לאבד מעותיו (ב"מ פ"ב) כלומר שנותן עצה שלא לאבד אף כאן הוא בזמן עצה שלא יהיה אץ להעשיר וע' באלשיך פ' לך עה"פ הלוך ונסוע הנגבה. [במדב"ר סוף פ׳ כ"ב]. ואמר לכל סכל הוא. הטפש סבר דכל עמא טפשין הן, והיא לא ידע דהיא טפשא וכל עמא חכימין יגדריש ואמר לכל – שאומר על הכל שסכלים הם ושוב דורש שסכל היא לבדו. .
(מ"ר) אם רוח המושל וגו׳. מהו אם רוח המושל תעלה עליך מקומך אל תנח, אם באה לך ממשלה אל תנח מדת ענותנותך, ללמדך שכל המניח ענותנותו גורם מיתה לעצמו וחוטא לדורו, וכן אתה למד מזכריה דכתיב ביה (ד"ה ב׳ כ"ד) ורוח אלהים לבשה את זכריה ויעמד מעל לעם, וכי מעל ראשי העם היה הולך, אלא שראה עצמו גדול מכל העם, חתן המלך וכהן גדול ונביא ודיין ידמה שאמר חתן המלך צ"ל הכינה בן חתן המלך, לפי שאביו יהוידע היה חתן המלך יהורם, וכן מה שאמר כה"ג הכונה בן יהוידע הכה"ג, ומה שאמר ודיין, לא נתבאר זה, ואולי יתבאר ע"פ מ"ש בתענית ט"ז א', הר המוריה – הר שיצאה ממנו הוראה לישראל, ופירש"י כדכתיב כי מציון תצא תורה יורו משפטיך ליעקב, ולשכת הגזית שבה עמדו הנביאים המוכיחים לישראל, עכ"ל, הרי מבואר דהנביאים בכלל מכונים בשם מורי הוראה. התחיל מדבר גדולות (שם) למה אתם עוברים את מצות ה' ולא תצליחו וגו׳ טוקצת צ"ע, מה גדולה יש בלשון זה אחרי שכן הוא האמת, וי"ל ע"פ מ"ש בסנהדרין י"א א' רבי היה יושב ודורש והריח ריח שום, אמר, מי שאכל שום יצא, עמד ר' חייא ויצא, עמדו כולם ויצאו, ומהיכי גמר ליה ר' חייא – ממשה וכו', יעו"ש, הרי דמדרך הכבוד במקרים כאלה לכלול גם עצמו בכלל ישראל אף כי בדבר שרק הם חייבים, וכאן מבואר הלשון שאמר מה אתם עוברים שרק הם עוברים ולא הוא ואין זה מדרך כבוד הצבור, וע"ע לפנינו בתו"ת פרשה בשלח בפסוק עד אנה מאנתם. , מיד ויקשרו עליו וירגמו אותו אבן במצות המלך.
(שם) אם רוח המושל וגו׳. דבר אחר אם רוח המושל תעלה עליך מקומך אל תנח, בנח, ביהושע, בדוד ובמרדכי הכתוב מדבר, נח נכנס אל התיבה ברשות ויצא ברשות טזהרבותא בזה אע"פ שלא היה עוד כל סבה שישאר בתיבה שהרי כבר חלף המבול, ובכ"ז המתין עד שאמר לו הקב"ה צא מן התיבה. , יהושע עבר עם ישראל את הירדן ברשות ועלה ממנו ברשות, בדוד עד שלא מלך כתיב (ש"א י"ז) ודוד הוא הקטן, וכשמלך כתיב (ד"ה א׳ כ"ח) ויקם דוד המלך על רגליו וגו׳ יזלא נתבאר כלל טעם הראיה לענין הנרצה להביא ראיה דהיינו לענותנותו של דוד, דא שם באותה פרשה רמז לזה, וקרוב לומר כי ט"ס הוא, וצ"ל שנאמר ויבא המלך דוד, והוא בד"ה א' י"ז, דהמשך אותו הפסוק כך הוא, ויבא המלך דוד ויאמר מי אני ומי ביתי כי הביאותני עד הלום ותקטן זאת בעיניך וראיתני בתור האדם המעלה וכו', וזה מורה על ענותנותו של דוד גם בעת מלכותו. ואם נאבה לקיים הגירסא שלפנינו צ"ל דהכונה משום דכתיב בפסוק זה שאמר שמעוני אחי, ולשון כזה לגבי מלך ענוה היא, וגם מה שעמד על רגליו. . במרדכי עד שלא באת לו גדולה כתיב ומרדכי יושב בשער המלך, וכשבאת לו כתיב וישב מרדכי אל שער המלך יחודרשינן ששב לשקו ולתעניתו. ויש להעיר שלא חשב בין אלה שחשב כאן גם את יוסף, לפי המבואר במ"ר ר"פ שמות עה"פ ויוסף היה במצרים, ללמדך שאע"פ שזכה יוסף למלכות בכ"ז לא נתגאה על אחיו, וכשם שהיה קטן בעיניו מתחלה כשהיה עבד כך היה קטן בעיניו אחר שמלך, ע"כ. וי"ל דלא פסיקא ליה לחשוב את יוסף משום דכנגד אגדה זו מצינו אגדה להיפך, והיא בברכות נ"ה א' מפני מה מת יוסף קודם לאחיו מפני שהנהיג עצמו ברבנות, יעו"ש. ואמנם כי בתו"ת ס"פ ויחי ור"פ שמות כתבנו ליישב ולהתאים שתי האגדות האלה, אעפ"כ אין מוכרח עוד להמ"ר לכוללו יחד בין הני דחשיב לודאי מוחלט. .
(מ"ר) כשגגה וגו'. כשגגה שיוצא מלפני השליט – זה יעקב אבינו שאמר ללבן עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה, וכן הוי, דמתה רחל יטשלא בזמנה ושלא במקומה אלא בדרך, וזה מפני שהטמינה את העבודת כוכבים של לבן תחת הכר כמבואר בתורה (פ' ויצא), ושלטה בה קללת יעקב. , דבר אחר – זה עלי הכהן שאמר לשמואל, כשם שאין בני יורשין מקומי כך אין בניך יורשין מקומך, וכך הוי ליה כמפני שבניו לא הלכו בדרך טובים כמבואר בס' שמואל א'. וסמיך דרש זה על הלשון שאמר עלי לשמואל כה יעשה לך אלהים (ש"א ג' י"ז) שכיון לענין זה שמפרש כאן, כמבואר שם ברש"י. [שם], נתן הסכל וגו׳. ניתן הסכל במרומים רבים – אלו הכשרים, דכתיב (ירמיה ל"ט) ויבאו כל שרי מלך בבל וישבו בשער התוך – מקום שמחתכין בו את ההלכות כאהיינו בלשכת הגזית מקום שסנהדרין יושבין ומשם יוצאת הוראה לכל ישראל, ודריש כן משום דלא נמצא בכל המקרא שער הנקרא כן בירושלים, לכן דרשו ע"ש מקום המשפט, כמו ועלתה יבמתו השערה, והתוך דרש במקום חתוך, בחלוף אות ה' לח' מפני שהן ממוצא אחד שדרכן להתחלף. וכן מצינו דרשה בחלוף כזה במגילה ט"ו א' ותאמר אסתר להתך, התך זה דניאל ולמה נקרא שמו התך מפני שכל דברי מלכות נחתכין על פיו, ובירושלמי שבת פ"ז ה"ב איתא מפורש לא מתמנעין רבנן לדרוש בין ה' לח'. ויתכן דסמיך לדרוש הלשון במרומים רבים על ביהמ"ק מפני שכידוע היה במקום גבוה שבירושלים וירושלים גבוה מכל הארצות וא"כ יכונה מרומים רבים כמו גבוה מעל גבוה. , ועשירים בשפל ישבו – אלו סנהדרין, שנאמר (איכה ב׳) ישבו לארץ ידמו זקני בת ציון כבבשעת החרבן איירי. .
(שם) ראיתי עבדים וגו'. ראיתי עבדים על סוסים אלו ישמעאלים, ושרים הולכים בעבדים – זה יוסף כגבעת שנמכר לישמעאלים. .
(שם) ראיתי עבדים וגו׳. דבר אחר ראיתי עבדים על סוסים – זה אחאב, ושרים הולכים כעבדים על הארץ – זה אליהו, שנאמר בו (מ"א י"ח) וישנס מתניו וירץ לפני אחאב וגו׳.
(שם) חפר גומץ וגו'. חופר גומץ בו יפול, זה פרעה שאמר כל הבן הילד היאורה תשליכוהו, בו יפול – שנאמר ונער פרעה וחילו בים סוף.
(מ"ר) חפר גומץ וגו'. דבר אחר חופר גומץ בו יפול, זה המן שאמר להשמיד להרג ולאבד, וכתיב ישוב מחשבתו הרעה על ראשו.
(שם) ופרץ גדר וגו'. מכאן לעובר על דברי חכמים שחייב מיתה כדר"ל על דברי חכמים שהוסיפו סייגים וגדרים על דברי תורה כדי שיתקיימו דברי תורה כמבואר ביבמות כ"א א' ושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי, וא"כ הוי העובר על סייג חכמים כפורץ בגוף התורה. .
(ע"ז כ"ז ב׳) ופרץ גדר וגו'. ופורץ גדר ישכנו נחש, זו דינה, כשהיו אביה ואחיה יושבין בבית המדרש יצאה היא לראות בבנות הארץ וגרמה לעצמה שבא אליה שכם בן חמור החוי שנקרא נחש ונשך אותה כהדרש החוי מלשון חויא [תרגום נחש], וכן דרשו בשבת פ"ה א' למה נקרא שמן חוי לפי שטועמין את הארץ כחויא [מפני שהנחש כל מאכלו עפר לכן בקי בטעמה]. ומה שאמרו שהיו אחיה יושבין בביהמ"ד צ"ע דהא באותה פרשה כתיב שבאו מן השדה, וצ"ל דלא על אותו יום ממש מכוין אלא בכלל היה ענינם להיות מיושבי ביהמ"ד, והוא כמ"ש ביומא כ"ח ב' יעקב אבינו זקן ויושב בישיבה היה [ועי' מש"כ בבאור ענין זה בתו"ת פ' חיי בפסוק ואברהם זקן], ובא בזה להורות דלוא היתה נוהגת גם דינה בערך מנהג כזה ולהיות יושב אהל כמ"ש כל כבודה בת מלך פנימה, וכמו שדרשו חז"ל על זה, לא קרה לה מה שקרה. ובפרקי דר"א ריש פ' ל"ח מבואר להיפך שדינה היתה יושבת אהלים אך שכם שללה ע"י תרמית ומרמה. .
(מ"ר) מסיע אבנים וגו'. אמר רבא, מאי דכתיב מסיע אבנים יעצב בהם, בוקע עצים יסכן בם, מסיע אבנים אלו בעלי משנה כוששונה משניות כל היום והוא מתעצב שמתקשה בפירושם בלא למוד הגמרא, ויתכן דקורא למשנה אבנים משום דדבריה הם אבני הפנה שעליהם נוסד התלמוד. , בוקע עצים יסכן בם אלו בעלי גמרא כזמפרש יסכן מענין חמימות [סוכנת] שלמוד הגמרא מחמם ומעורר את הלב והרעיון, וקורא לתלמוד עצים מלשון עצה ותושיה. .
(ב"ב קמ"ה ב׳) מסיע אבנים וגו'. מסיע אבנים יעצב בהם, מי שמסיע עצמו מתלמודו לסוף הוא מצטער, שמבקש דבר ואינו מוצא כחר"ל שמסיע עצמו ומסיח עצמו מדברי תורה, לסוף יעצב בהם, כי ידרוש לאיזה דבר הלכה ולא ימצאהו שכבר שכחו, ומצינו כ"פ לחז"ל שדרשו שם אבנים לד"ת ולת"ח, כמו בתענית ד' א' עה"פ ארץ אשר אבניה ברזל דרשו כל ת"ח שאינו קשה כברזל וכו', ובמ"ר פ' ויצא והאבן גדולה, זה ב"ד הגדול וכו', ובמ"ר איכה דרשו כן עה"פ תשתפכנה אבני קודש, ובזוהר [תקונים ס"א ב'] ודברתם אל הסלע אלו בני נשא דמשתדלין באורייתא, ושם קמ"ג ב' אבן מאסו הבונים אינון מארי מתניתין, וקרוב לומר שכינו את התורה בשם אבן ע"ש הכתוב לחות אבן, ואת הת"ח ע"פ הדרשה בסנהדרין ל"ד א' עה"פ בירמיה כ"ג וכפטיש יפוצץ סלע למה נמשלו דברי תורה לפטיש, מה פטיש מתחלק לכמה ניצוצות אף ד"ת כן, ופרשו התוס' דצ"ל מה פטיש מחלק, יען כי האבן הוא מתחלק, הרי דשם סלע ואבן מוסב בכנוי לבעל תלמוד. ומה שראו כאן לדרוש כן, עיין מש"כ באות הסמוך. , ובוקע עצים יסכן בם – כל מאן דעמל בו לסוף נהנה בו, כמש"נ ותהי לו סוכנת (מ"א א׳) כטר"ל כל מי שעמל בד"ת כמו הבוקע עצים שמתעמל. וכלל הדרשה י"ל משום דהמסיע מתלמודו הוא מפני כי הוא בעיניו כאבנים גדולות אשר אין לשאתם, ואולם העמל בו הוא בעיניו כעצים אשר יבקעום וישאום ונהנה מהם אחר הבקיעה, כמ"כ נהנה מנעימת התורה אחר העמל כנודע להעמלים בתורה לשמה. .
(מ"ר) מסיע אבנים וגו׳. דבר אחר מסיע אבנים יעצב בהם – מסיע אבנים ממקום למקום יעצב בהם ליתכן דרומז למ"ש בב"ק נ' ב' מעשה באדם אחד שהיה מסקל אבנים מרשותו לרה"ר ומצאו חסיד אחד אמר ליה, ריקה, למה אתה מסקל מרשות שאינו שלך לרשות שלך לגלג עליו אותו האיש [על שקרא לרשותו – רשות שאינו שלו, ולרה"ר – רשות שלו], לימים נצרך אותו האיש למכור שדהו והיה מהלך באותו רה"ר ונכשל באותן אבנים, אמר, יפה אמר לי אותו חסיד מפני מה אתה מסקל מרשות שאינו שלך לרשות שלך [דברה"ר לעולם יש לו חלק] ע"כ, וזוהי הכונה מסיע אבנים ממקום למקום יעצב בהם לבסוף. , ובוקע עצים יסכן בם, א"ר מיאשה, בשכר שתי בקיעות עצים שבקע אברהם אבינו להר המוריה זכה שיקרע הים לבניו י"ב קרעים לאתפס הלשון שתי בקיעות משום דכתיב עצי, ומעוט רבים שנים, ובמ"ר פ' וירא פ' נ"ה דריש גז"ש נאמר כאן ויבקע עצי עולה ונאמר להלן ויבקעו המים, ללמד שהיה בקיעת הים כנגד בקיעת עצי העולה, כלומר בזכות זה. .
(שם) אם קהה הברזל וגו׳. א"ר אמי, מאי דכתיב אם קהה הברזל והוא לא פנים קלקל וגו׳, אם ראית רקיע שקיהה כברזל מלהוריד טל ומטר, בשביל מעשה הדור שהם מקולקלין, שנאמר והוא לא פנים קלקל [ואין הקב"ה מסביר פנים בשביל קלקול מעשים], מה תקנתן – יתגברו ברחמים שנאמר וחילים יגבר, ויתרון הכשיר חכמה – כש"כ אם הוכשרו מעשיהן מעיקרא לבהלשון שהוספנו במוסגר והוא לא פנים וגו' הוא ממ"ר, ומהרש"א כאן תמה מאי שייך הלשון והוא לא פנים לדרשה זו, והנה הבאור מפורש במ"ר כאן וכן מפורש במ"ר פ' במדבר פרשה ג' אם כי בסגנון אחר, אם ראית שקהו השמים כברזל מלהוריד מטר הוי יודע שבעבור עונש התורה הוא שלא קיימו שנאמר והוא לא פנים קלקל – על שלא קיימו התורה שנתנה להם פנים בפנים כמש"נ פנים בפנים דבר ה' עמכם, וקלקלו מעשיהם וכו'. .
(תענית ז' ב׳) אם קהה הברזל וגו׳. אמר רבא, מאי דכתיב אם קהה הברזל והוא לא פנים קלקל וגו׳, אם ראית תלמיד שלמודו קשה עליו בברזל – בשביל רבו שאיני מסביר לו פנים שנאמר והוא לא פנים קלקל לגכבדרשה הקודמת שבשביל שאינו מסביר לו פנים לכן יש כאן קלקול מעשים וענין. , מאי תקנתיה – ירבה עליו רעים לפייסו, שנאמר וחילים יגבר, ויתרון הכשיר חכמה – כש"כ אם משנתו סדורה לו מעיקרא לדר"ל באופן כזה כש"כ הוא שימצא יתרון חכמה, וע"ע בדרשה הבאה בקצת שנוי לשון וענין. .
(שם ח׳ א׳) אם קהה הברזל וגו׳. אמר ריש לקיש, מאי דכתיב אם קהה הברזל והוא לא פנים קלקל וגו׳, אם ראית תלמיד שלמודו קשה עליו כברזל – בשביל משנתו שאינה סדורה עליו, שנאמר והוא לא פנים קלקל להנראה דמפרש כאן והוא לא פנים מלשון דבר על אפניו שהוא מענין סדר ומשטר, ור"ל בשביל שאינו מסדר משנתו דבר דבר על אפניו לכן יש קלקול במשנתו. מאי תקנתיה, ירבה בישיבה, שנאמר וחילים יגבר, ויתרון הכשיר חכמה – כש"כ אם משנתו סדורה לו מעיקרא.
(שם שם) אם קהה הברזל וגו׳. אם נתקהה הרב על התלמיד כברזל, והוא לא פנים – שאין הרב מסביר פנים לתלמיד, קלקל – קלקול מעשים יש בתלמיד, וחילים יגבר – מה יעשה, יביא עשרה בני אדם והם מפייסין את הרב לויתכן דחשיב ענין פיוס כזה לדבר שבקדושה בשביל כבוד התורה ולכן מצריך לזה עשרה בני אדם, או דהטעם משום פרסומי מילתא ולכן צריך עשרה כמ"ש בכתובות ז' ב' פוק ואייתי לי בי עשרה ואימא לכו וכו', [ר"ל לפרסם איזה דין], ומהאי טעמא צריך עשרה בבקשת מחילה מן המת כמבואר באו"ח סי' תר"ו, ועיין מש"כ בתו"ת פ' אמור בפסוק ונקדשתי בתוך בני ישראל. , ויתרון הכשיר חכמה – סוף שהוא מותר הכשיר חכמה לזר"ל סוף שהרב יותר לו טרחה וזמן ללמד עמו הרבה חכמה. .
(מ"ר) אם קהה הברזל וגו׳. דבר אחר אם קהה הברזל – אם נתקהה התלמיד על הרב, שנאמר (משלי כ"ז) ברזל ברזל יחד לחמביא ראיה שהתלמיד נקרא ברזל שנאמר ברזל בברזל יחד, ודרשוהו חז"ל בתענית ז' א' על התלמיד שמחדד את רבו כברזל המחדד ברזל חבירו. , ואין הרב מסביר לתלמיד, קלקל – קלקול מעשים יש בתלמיד, וחילים יגבר – ילך ויביא עשרה בני אדם ויפייסו את רבו, ויתרון הכשיר חכמה – סוף הוא מותר לו כעסו ויכשיר לו את תלמודו לטכמשכ"ל אות ל"ז. ויש לפרש כלל כונת הדרשה דאיירי שהתלמיד מיגע את הרב בקושיות וספיקות וחקירות, ואין ביד הרב להסביר אותם לו, ועי"ז נכלם הרב ומצטער, יש בזה קלקול מעשים מצד התלמיד, ועון הוא לו, וצריך לפייס את הרב. .
(מ"ר) אם קהה הברזל וגו'. דבר אחר אם קהה הברזל, אם נקהה תלמודך עליך כברזל, והוא לא פנים – אינו בא לידך להסבירו בפניך מר"ל שאין התלמיד שלמד נוח לו להבינו, וע"ד צחות הלשון אומר שאינו בא [התלמוד] לידך, ע"ד הלשון ותלמודו בידו. קלקל וחילים יגבר, קלקל עליך בחילך וחילים יגבר מאנראה דר"ל קלקל [העבר] קהותו ע"י שתגביר חיילים לחזור עליו כמה פעמים. ואולי יש לפרש קלקל עלך בחילך וכו', כמי שהקלקול הוא עליך בחילך, ביגיעתך, כלומר, סבת הדבר היא שלא יגעת הרבה בהבנת הענין, ולכן הגבר חילים – הוסיפה עוז ואומץ בלמודך. .
(שם) אם קהה הברזל וגו׳. א"ר ברכיה, אם נקהתה אומה שהיה כחה קשה כברזל, דכתיב (פ׳ עקב) ואתכם לקח ה׳ ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים מאזה הלשון הוא תואר למצרים, וא"כ אינו מבואר איך יכנה את ישראל בשם ברזל, וצ"ל דמפרש מכור הברזל – מכור המצרף את הברזל, והיינו שהמצרים צרפו את ישראל [ע"י שעינו אותם ועבדום], הרי דבאמת מוסב שם ברזל על ישראל. , והוא לא פנים – ואין הקב"ה מסביר פנים לדור, קלקל – קלקול מעשים רעים יש בדור, מה יעשו – וחילים יגבר – יגזרו תענית והקב"ה יותר להם לעולם.
(שם) אם ישך הנחש וגו׳. א"ר אמי, מאי דכתיב אם ישך הנחש בלא לחש ואין יתרון לבעל הלשון, אם ראית דור שהשמים משתכין כנחושת מבפי' משתכין – מעלין חלודה, וכמו בב"מ כ"ו א' דשתיך טפי, והוא כמו הסיג היוצא מתוך מתכת בלתי נקיה אשר לא ישמשו בו. מלהוריד טל ומטר – בשביל לוחשי לחישות שאין בדור מגר"ל בשביל שאין מי שיתפלל כהוגן, ומכנה זה לוחשי לחישות ע"ש התפלה שנאמרה בלחש, וכמש"כ בחנה (ש"א א') וקולה לא ישמע. , מאי תקנתן ילכו אצל מי שיודע ללחוש, דכתיב (איוב ל"ו) יגיד עליו רעו מדפסוק זה בענין ירידת גשמים כתיב, ור"ל יתפלל עליו חבירו. , ואין יתרון לבעל הלשון, ומי שאפשר לו ללחוש ואינו לוחש מה הנאה יש לו מהנראה דר"ל מה הנאה לו בזה היתרון שיש לו אחרי כי אינו משתמש בו ואינו מוציאו אל הפועל. .
(תענית ח׳ א') אם ישך הנחש וגו'. אמר ר' שמואל בר נחמני, אומרים לנחש, ארי טורף ואוכל, זאב טורף ואוכל, אתה מה הנאה יש לך, אמר להם, אם ישך הנחש בלא לחש, אלמלא נאמר לי מן השמים נשוך – לא הייתי נושך מועיין מש"כ בדרשה הבאה אות מ"ט. , ומפני מה אתה נושך אבר אחד וכל האברים מרגישים מזצריך באור הלא גם בנשיכת כל החיות אבר אחד מרגישים כאב כל האברים והגוף כולו, וכמש"כ בפ' וישלח ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים, כלומר כל גופם, ולמה דוקא דקדק בנחש כן, וצ"ל הכונה דבנשיכת כל החיות מרגיש כל הגוף רק כאב לבד, אבל הסכנה איננה רק באבר הנשוך, אבל בנשיכת נחש יורד ומתבקע ארס הנחש בכל האברים וכולם בסכנה כמו האבר הנשוך, וכפי הנראה מפני טעם זה אמרו בכתובות ל' ב' דנשיכת נחש באה בזה"ז לזה שנתחייב שריפה, משום דהארס הולכת מאבר לאבר ושורף כל הגוף. , אמר להם, ולי אתם שואלים, אמרו לבעל הלשון שהוא אומר כאן והורג ברומי, אומר ברומי והורג בסוריא מחכי לפעמים תתגלגל המלשינות עד מקום זר ורחוק. וכונת תשובתו יש לפרש, כי הנחש אע"פ שדרכו בכך, בכ"ז אם מלמדים ומזהירים אותו על זה אינו נושך, וזה בעל הלשה"ר הוא מוזהר ועומד מדין התורה ואעפ"כ אינו עוזב דרכו, וא"כ קחו יותר דברים עמו, וכ"מ במפרשים. .
(ירושלמי פאה פ"א ה"א) אם ישך הנחש וגו׳. א"ר אבא בר כהנא, מאי דכתיב אם ישך הנחש בלא לחש – לעולם אין הנחש נושך אלא א"כ נלחש לו מלמעלה, ואין הארי טורף אלא א"כ נלחש לו מלמעלה, ואין המלכות מתגרה בבני אדם אלא א"כ נלחש לה מלמעלה מטהוא ע"ד מ"ש (חולין ז' ב') אין אדם נוקף אצבעו מלמעה עד שמכריזין עליו מלמעלה. יתכן דזו היא כונת הגמ' בכתובות ל' ב' מי שנתחייב שריפה בזה"ז או נופל בדליקה או נחש מכישו [משוה דארס נחש נבלע בכל האברים כמו שריפה כמש"כ לעיל אות מ"ז] וזה הוא מפני שמרמזין לו מלמעלה. .
(מ"ר) דברי פי חכם חן. זה כורש מלך פרס שאמר (עזרא א׳) מי בכם מכל עמו יהי אלהיו עמו ויעל נשנתן רשות לכל הרוצים לעלות מבבל לירושלים שיעלם. , ושפתות כסיל תבלענו – שבילע דבריו וחזר בם, תחלת דברי פיהו סכלות שאמר הוא האלהים אשר בירושלים נאוהסכלות בזה שהגביל וצמצם אלהותו של הקב"ה בירושלים, בעוד שמלא כל העולם כבודו. , ואחרית פיהו הוללות רעה – שחזר ובטל גזירותיו ואמר מאן דעבר פרת עבר ומאן דלא עבר לא יעבור נבנהר פרת עובר באמצע עיר בבל, ובעת שיצאו ישראל מבבל לא"י גזר אומר, דמאן דעבר פרת ההוא יצא מבבל ומאן דלא עבר לא יעבור עוד, ועיין לפנינו בבאור לשה"ש בפסוק קמתי אני לפתוח לדודי (ה' ה'). .
(שם) תחלת דברי פיהו וגו'. דבר אחר תחלת דברי פיהו סכלות – זה אחשורוש שנאמר (עזרא ד') ובמלכות אחשורוש בתחלת מלכותו כתבו שטנה על יושבי יהודה וירושלים נגלהלשינם ולקנתרם שלא יבנו בהמ"ק, ואע"פ דלא הוא כתב זה רק אחרים, אך מדכתבו לו ולא להמלכים הקודמים לו מוכח שהוא ראוי לקבלת שטנה זו, וע"ד שאמרו לא לחנם הלך זרזיר וגו', ולכן נתלה הקלקלה בו. ואחרית פיהו הוללות רעה – שעלה ובטל מלאכת בית המקדש נדשם מבואר דארתחשסתא בטל, אך ס"ל דארתחשסתא הוא אחשורוש כמבואר במ"ר אסתר ריש פרשה א'. .
(שם) עמל הכסילים תיגענו וגו'. עמל הכסילים תיגענו זה תלמיד שעומד במשנתו נהר"ל שאינו הולך קדימה בלמודו, והוא ע"ד הלשון ותעמוד מלדת, או מלשון הכתוב (איוב ל"ב) כי עמדו לא ענו עוד. , אשר לא ידע ללכת אל עיר – אשר לא ידע ללכת אל עיר שרבו שם שיחזיר לו תלמודו נוהכונה כי התלמוד נגד רבו הוא כמו בן כפר נגד בן עיר, וכמו שאמרו חז"ל על יחזקאל הנביא ע"ה כנגד ישעיהו הנביא ע"ה, כנודע אשר בן עיר יודע יותר ידיעות וחכמות הנצרכים לאדם לדעת. .
(מ"ר) עמל הכסילים וגו'. דבר אחד עמל הכסילים תיגענו – זה יפתח, אשר לא ידע ללכת אל עיר – וכי לא היה לו לילך אצל פנחס ויפר לו נדרו נזשנדר והיה אשר יצא מפתח דלתי ביתי והעליתיהו עולה, ויצאה בתו, ועיין מש"כ לעיל אות נ"ו. ופסיקא ליה דפנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן היה חי אז, שהרי אפי' בימי שמואל ודוד היה חי, כמבואר בד"ה א' ט' ופנחס בן אלעזר נגיד היה עליהם, והיה אפשר להתיר לו שיעריך את האיש שיצא מביתו בדמים ויקדיש הדמים לה'. .
(שם) אי לך ארץ וגו'. תניא, עד מתי יושבין בדין, א"ר ששת, עד זמן סעודה, א"ר חמא, מאי קרא, דכתיב אי לך ארץ שמלכך נער ושריך בבקר יאכלו, אשריך ארץ שמלכך בן חורים ושריך בעת יאכלו, בגבורה ולא בשתי – בגבורה של תורה ולא בשתיה של יין נחיש לפרש באור הענין עפ"י המבואר בגמ' תענית בטעם הדבר שאין כהנים עולים לדוכן במנחה מפני שבסעודת הצהרים היה דרכם לשתות יין, א"כ בשעת מנחה יש חשש לשתויי יין שאסורים לעלות לדוכן. והנה כמו כן קי"ל שתה יין אל יורה, ולפי"ז ע"כ צ"ל דזמן ישיבת הדיינים הוי עד זמן סעודה ולא אח"כ, ומסמיך זה על הלשון בגבורה ולא בשתי – בגבורה של תורה ולא בגבורת שתיה של יין, ודו"ק. .
(שבת י׳ א') אי לך ארץ וגו׳. א"ר אלעאי, בשעה שאמר שלמה קחו לי חרב גזרו את הילד החי, התחיל בית דינו אומרים אי לך ארץ שמלכך נער, לא די האחד שמת אלא שמצוה לגזר לשני, כיון שאמר תנו לה את הילד החי והמת לא תמיתוהו ויצתה בת קול ואמרה היא אמו, התחילו אומרים אשריך ארץ שמלכך בן חורים ושריך בעת יאכלו – בעתו של עוה"ב, בגבורה ולא בשתי – בגבורתא ולא בתשישא נטמה שאמר בעתו של עוה"ב הוא כנגד מה שמקודם רצו למנותו בין מלכים שאין להם חלק לעוה"ב מפני שמצאו בדבריו דברים החותרים תחת עקרי האמונה [ואת"כ עמדו על כונתו והצדיקהו], ובגבורה ולא בשתי דרשו, כמו ולא בתשי, [חלישות] בחלוף אותיות כמו כבש כשב. שמלה שלמה, נאקה אנקה, זועה זעוה, נלעג לשון עלגי לשון, [ועיין לעיל בפסוק ולא ימלט רשע את בעליו (ח' ח') אות ל"ז שהבאנו שם עוד כמה דוגמאות עפ"י הפוך אותיות], ומלשון צור ילדך תשי, ור"ל שנאזר בגבורה מה' לכוין את האמת, וכלל לשון וענין דרשה זו מתוקן עפ"י מדרש שוח"ט סי' ע"ב. .
(מ"ר) אי לך ארץ וגו׳. דבר אחר אי לך ארץ שמלכך נער – אלו מלכי ישראל, אשריך ארץ שמלכך בן חורים – אלו מלכי יהודה, ושריך בבקר יאכלו – אלו מלכי ישראל, ושריך בעת יאכלו – אלו מלכי יהודה סדמלכי יהודה היו נתונים בעיקר לה' ולהעם, ולא לתפנוקי עוה"ז, משא"כ מלכי ישראל כנודע במקרא. .
(שם) אשריך ארץ וגו'. הובא בדרשות פסוק הקודם. בעצלתים וגו׳. אמר רב קטינא, אין הגשמים נעצרין אלא בשביל בטול תורה, שנאמר בעצלתים ימך המקרה – בשביל עצלות שהיה בישראל שלא עסקו בתורה נעשה שונאו של הקב"ה מך סאלשון נקיה נקט, ור"ל שנעשה מך ודל בכחותיו שאין בו כח להוריד טל ומטר. , ואין מך אלא עני שנאמר ואם מך הוא מערכך, ואין מקרה אלא הקב"ה, שנאמר (תהלים ק"ד) המקרה במים עליותיו סבהבאור הוא, כי הקב"ה בגדולתו הקרה את העולם במים ולא יפלו לארץ, ובחטאת ישראל מך הוא כביכול להורידם לארץ, כי אחת גזר בתורה שאם לא ילכו בדרכיו אז ועצר את השמים וגו'. .
(תענית ז׳ ב׳) בעצלתים וגו'. ההוא דהוה קאמר ואזיל, האשה היא ניימא ודיקולא שפל סגר"ל כשהאשה מנמנמת הסל שעל ראשה שהיא נותנת פלכה ומעשה ידיה בו שפל, כלומר, מתוך שהיא עצלה אין מלאכתה ניכרת, ומשל הוא להעזובה הבאה בשביל העצלות. , אמר ליה שמואל לרב יהודה, קרא כתיב בעצלתים ימך המקרה וגו' סדכלומר מתוך עצלות ימך וישפל המכסה. .
(סנהדרין ז' א') בעצלתים וגו'. בעצלתים ימך המקרה – על ידי שנתעצלו ישראל מלחנות במחלוקת בהר סיני סהכמ"ש במכילתא פ' יתרו ויחן שם ישראל כל מקום שנאמר ויסעו ויחנו, נוסעים במחלוקת וחונים במחלוקת, אבל כאן ויחן שם, השוו לב אחד, אמר להם, זמן הרבה אתם עושים כאן, והבאור הוא, שסבת המחלוקת היתה על שלא היה להם מנוחה במקום אחד רק גולים ומטולטלים ממקום למקום, והיו מרי נפש, לפיכך היו חולקים ומריבים, אך כאן שהובטחו על מנוחה כמ"ש ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגו' נתיישבה דעתם והשוו לב אחד לקבל עול תורה ומלכות שמים, ועל שלא היתה תשובה גמורה אלא ע"י הבטחת המנוחה וגם רק בשב ואל תעשה לכן נקראת מנוחה זו בשם עצלתים – שנתעצלו לעשות רע, ועכ"ז זכו לרוב הטובה, וכמ"ש יש עצל ונשכר. ימך המקרה, דכתיב (תהלים י"ח) ויט שמים וירד סוהמקרה תואר להקב"ה ע"ש הכתוב המקרה במים עליותיו [ע"ל אות ס"ב] וימך – שכביכול נמך עצמו משמים לארץ או דדריש המקרה על השמים שהן כקרוי על העולם. , ובשפלות ידים ידלף הבית – עד שנשתפלו ישראל מלחנות במחלוקת על הר סיני ידלף הבית (שופטים ה') גם עבים נטפו מים סזפסוק זה במתן תורה איירי, כמבואר במ"ר במדבר פ"א, ויתכן דמפרש דהמים האלה הוא הטל שהוריד הקב"ה להחיותם כמבואר באגדה דשבת פ"ח ב' ולפנינו בשה"ש בפ' נפשי יצאה בדברו (ה' ו'). .
(מ"ר) בעצלתים וגו'. דבר אחר בעצלתים ימך המקרה – על ידי שנתעצלו ישראל מלעשות תשובה בימי ירמיהו, ימך המקרה (ישעיה כ"ב) ויגל את מסך יהודה סחמפרש המקרה – הכסוי, וכלומר יגל הכסוי, והיינו שהאויב גלה את המסך שהוא ביהמ"ק שהיה מכסה ומחסה לישראל. , ובשפלות ידים ידלף הבית – על ידי שנשתפלו ישראל מלעשות תשובה בימי ירמיהו כתיב (עמוס ו') כי הנה ה' מצוה והכה את הבית הגדול רסיסים והבית הקטן בקיעים סטרסיסים – דבר המרוסס ורצוץ. .
(שם) בעצלתים וגו'. רבי כהן פתר קרא באשה, בעצלתים ימך המקרה [על שם את מקורה הערה] על ידי שהאשה מתעצלת לבדוק עצמה בעונתה נעשית דוה, כמש"נ והדוה בנדתה, ובשפלות ידים ידלף הבית, על ידי שמשתפלת מלבדוק עצמה נעשית זבה, כמש"נ ואשה כי יזוב זוב דמה וגו׳ עמדה כנגד מדה בשביל עצלות שלה שלא לבדוק לטהרות או לבעלה נעשית נדה בלא זמן קבוע לנדתה ככל הנשים ואז יהיה קשה לה להתטהר כנודע בהל' נדה וכן נעשית זבה בלא עת הקבוע לה לזה מהטבע. .
(שם) לשחוק עושים וגו'. לשחוק עושים לחם – לשחוק של עבודת כוכבים עושים לחם, ויין ישמח חיים – זו התורה, שנאמר (תהלים י"ט) פקודי ה׳ ישרים משמחי לב עאיתכן דמרמז לצחוק שבמעשה העגל דכתיב וישב העם לאכל ושתה ויקומו לצחק, משא"כ התורה היא עצמה משמחת לב כדמפרש. .
(שם) והכסף יענה וגו'. רבי לוי אומר, הכסף פעמים נענה ופעמים מענה, פעמים נענה כשעושים בו צדקה, פעמים מענה כשאין עושין בו צדקה הוא מקטרגו עבבאופן הראשון מפרש הלשון יענה כמו וענתה בי צדקתי, ובאופן השני כמו לענות בו סרה (פ' שופטים) והוא מענין קטגוריא. .
(מ"ר) גם במדעך וגו׳. א"ר יהודה ב"ר סימון, אומר הקב"ה לאדם, בשביל שנתתי לך מדע יותר מן הבהמה אתה מחרף ומגדף לפני עגכי הדעת אשר היא יתרון לאדם מן הבהמה לפעמים תוליכהו שולל לחטוא, וזהו שאמר גם במדעך וגו' כמתמה האם בעבור זה נתתי לך דעת שתלך שולל ולקלל מלך. .
(שם) גם במדעך וגו׳. דבר אחר גם במדעך מלך אל תקלל, מלך אשר בדורך אל תקלל, ובחדרי משכבך אל תקלל עשיר, עשיר שבדורך אל תקלל עדדריש במדעך מלשון ידיעה והכרה, כלומר מלך ועשיר אשר תדע ותכיר, והיינו זה שבדורך. , דבר אחר מלך – מלכו של עולם, ועשיר – עשירו של עולם עהמכוין על הקב"ה. וצריך לומר דאין הכונה על ברכת השם והא זה כבר מפורש בתורה, אלא הכונה אל תקלל לא מלשון ארירה אלא מענין קלות הענין בכלל, ר"ל שלא תהיה השגחת הבורא והנהגתו את העולם קלה בעיניך, והוא מלשון ונקלה אחיך לעיניך, ונקלותי עוד מזאת, וכדומה. ומדעך הוא כנוי לרעיון מלשון ידיעה והכרה. . דבר אחר מלך שלפניך אל תקלל ובחדרי משכבך אל תקלל עשיר – גדול שבמקומך עוכפי דמשמע ממ"ר פ' אמור פרשה ל"ב צ"ל גם בעשיר במקום גדול שבמקומך – גדול [או עשיר] שלפניך, כמו במלך, והכונה אף שהמלך והגדול אינם בזמן אחד אתך אלא שכבר היו בזמן שלפניך ג"כ לא תקללם, והרבותא בזה שלא תאמר מכיון שכבר אינם בחיים לא ידרש ולא יחקר הדבר וגם לא ישמע, אלא שגם באופן כזה יודע ויגיע הדבר לזרעם ומשפחתם, וכפי הנראה מפרש לפי דרשה זו גם במדעך אפילו רק כזה שיש לך ממנו רק ידיעה ולא הכרת פנים, והיינו שהיה לפניך, והלשון גם יתפרש בלשון רבותא, כלומר גם כזה לא תקלל ומכש"כ את זה שעודנו בחיים. .
(שם) גם במדעך וגו'. דבר אחר גם במדעך מלך אל תקלל – זה משה, שנאמר ויהי בישרון מלך, ובחדרי משכבך אל תקלל עשיר – זה משה, דתניא, מפסולתן של לוחות נתעשר משה עזידוע בכמה אגדות מענין זה שגלה לו הקב"ה אבנים טובות וצוה לו לחוק מהם הלוחות והפסולת שלהן [מה שכרתן סביב כדי לרבען ופסולת מחקיקת האותיות] יהיו שלו, ומזה נתעשר, ויתכן הפי' כאן אל תקלל – אל תקול בו, בתורתו ובנבואתו וכו' וע"ד שכתוב והביטו אחרי משה וידועה הדרשה ע"ז שהביטו לגנאי. .
(שם) כי עוף השמים וגו׳. כי עוף השמים יוליך את הקול – זה העורב עזיש לפרש הכונה דמצינו כי העורב רגיל בשליחות ובבשורות, כמו בנח [ששלח דוקא אותו, והיינו משום שדרכו בשליחות] ובאליהו שהביאו לו העורבים מזונות, וברב עילש בשרוהו העורבים שיברת.
(גיטין מ"ה א'], וזוהי הכונה כי סתם עוף השמים המוליך את הקול – הוא העורב.
וגם יש לפרש הכונה כי עוף השמים יוליך את הקול זה העורב, משום דכנודע רוב עופות השמים לא ישכנו תמיד באופק מקום אחד, כי בזמנים קרים יבררו להם מדינות חמות, לבד העורב [קרא"ו] שוכן באופק אחד בכל השנה, ולכן בעוד שבשארי עופות אפשר שלא להזהר מהם בזמן שאינם מצויים במקום זה, ואז לא שייך בהו יוליך את הקול, אבל לא כן העורב, כי הוא לעולם כאן ולעולם יוליך את הקול. ובעל כנפים יגיד דבר – משום אזנים לכותל עחאולי מפרש בעל כנפים מלשון ולא יכנף עוד מוריך שפירושו מלשון כסוי, והיינו אפילו אחורי הכותל שהוא מכסה חדרך יש ג"כ לפעמים אוזן, ולשון מליצי הוא. [שם) כי עוף השמים וגו׳. כמו שאמר הקב"ה לדוד, לא כך היית אומר, יבשו ויבהלו מאד כל אויבי, מי היו אויביך – וכי לא שאול, הוי כי עוף השמים יוליך את הקול עטכלומר הרי שהבנתי את הקול אף כי השמעת אותו אך ברמז, ולמדך בזה דרך ארץ לבני אדם. .
(שם) יוליך את הקול. רבי לוי אמר, יש קול לטובה ויש קול לרעה, לטובה דכתיב (פ׳ ואתחנן) משמע ה׳ את קול דבריכם ויאמר היטיבו כל אשר דברו, ולרעה – דכתיב (פ' דברים) וישמע ה׳ את קול דבריכם ויקצף וגו' פיש לפרש דמרמז דכמו שצריך האדם להשתדל שלא יגיעו ממנו שמועות רעות כך ישתדל שיגיעו ממנו שמועות טובות, ואל יאמר מי יגיד אם ידבר טובות, על זה אמר כי עוף השמים יוליך את הקול – אם רע ואם טוב.
וגם יש לפרש כונת המדרש בכלל, כי באמת לפי מצב הענינים אין רעה רבה כ"כ בדברי ישראל ע"ד המרגלים, כי הלא הם רק אמרו אחינו המסו את לבבינו וכדומה, ומה בכך, וכן אין טובה רבה בדברי ישראל לאחר מת"ת שחששו למיתה כביכול ע"י הקב"ה, ומה הטובה בזה, אלא הענין הוא שקול הדברים שבזה ובזה היה משונה, זה לרעה וזה לטובה, בדבר המרגלים דברו בקול עז וטרוניא, ובדבר מת"ת דברו בקול צניעות וכבוד, וזהו שאמר יש קול לטובה ויש קול לרעה, כלומר, לא גוף הדברים כי אם רק ערך הקול מהדברים, ולכן זה מתקבל לרעה בקצף וזה לטובה באהבה, וכדמפרש. ומדייק כל זה ממה דכתיב בשני הענינים וישמע ה' את קול דבריכם דלשון קול מיותר דדי הול"ל את דבריכם, ולכן דריש דעיקר הקפידא בזה ובזה היה רק הקול וכמש"כ, ודו"ק. .
(מ"ר) ובעל כנפים וגו׳. א"ר בון, בשעה שהאדם ישן, הגוף אומר לנשמה ונשמה לנפש והנפש למלאך והמלאך לכרוב והכרוב לבעל כנפים, והוא השרף, והשרף יוליך דבר ויגיד לפני מי שאמר והיה העולם, הדא הוא דכתיב ובעל כנפים יגיד דבר פאתכלית המכוון בזה לפרש מ"ש בחגיגה פ"א (ה' ב') נשמתו של אדם מעידה בו, ומפרש כאן איך ובאיזה אופן מעידה, ע"פ השתלשלות שליחות מכח רוחני אחד לשני וכו' עד הכח הראשון והמיוחד יתברך. .
(שם)