תנ"ך על הפרק - איכה ה - תורה תמימה

תנ"ך על הפרק

איכה ה

807 / 929
היום

הפרק

זְכֹ֤ר יְהוָה֙ מֶֽה־הָ֣יָה לָ֔נוּהביטהַבִּ֖יטָהוּרְאֵ֥ה אֶת־חֶרְפָּתֵֽנוּ׃נַחֲלָתֵ֙נוּ֙ נֶֽהֶפְכָ֣ה לְזָרִ֔ים בָּתֵּ֖ינוּ לְנָכְרִֽים׃יְתוֹמִ֤ים הָיִ֙ינוּ֙איןוְאֵ֣יןאָ֔ב אִמֹּתֵ֖ינוּ כְּאַלְמָנֽוֹת׃מֵימֵ֙ינוּ֙ בְּכֶ֣סֶף שָׁתִ֔ינוּ עֵצֵ֖ינוּ בִּמְחִ֥יר יָבֹֽאוּ׃עַ֤ל צַוָּארֵ֙נוּ֙ נִרְדָּ֔פְנוּ יָגַ֖עְנוּלאוְלֹ֥אהֽוּנַ֖ח לָֽנוּ׃מִצְרַ֙יִם֙ נָתַ֣נּוּ יָ֔ד אַשּׁ֖וּר לִשְׂבֹּ֥עַֽ לָֽחֶם׃אֲבֹתֵ֤ינוּ חָֽטְאוּ֙אינםוְאֵינָ֔םאנחנווַאֲנַ֖חְנוּעֲוֺנֹתֵיהֶ֥ם סָבָֽלְנוּ׃עֲבָדִים֙ מָ֣שְׁלוּ בָ֔נוּ פֹּרֵ֖ק אֵ֥ין מִיָּדָֽם׃בְּנַפְשֵׁ֙נוּ֙ נָבִ֣יא לַחְמֵ֔נוּ מִפְּנֵ֖י חֶ֥רֶב הַמִּדְבָּֽר׃עוֹרֵ֙נוּ֙ כְּתַנּ֣וּר נִכְמָ֔רוּ מִפְּנֵ֖י זַלְעֲפ֥וֹת רָעָֽב׃נָשִׁים֙ בְּצִיּ֣וֹן עִנּ֔וּ בְּתֻלֹ֖ת בְּעָרֵ֥י יְהוּדָֽה׃שָׂרִים֙ בְּיָדָ֣ם נִתְל֔וּ פְּנֵ֥י זְקֵנִ֖ים לֹ֥א נֶהְדָּֽרוּ׃בַּחוּרִים֙ טְח֣וֹן נָשָׂ֔אוּ וּנְעָרִ֖ים בָּעֵ֥ץ כָּשָֽׁלוּ׃זְקֵנִים֙ מִשַּׁ֣עַר שָׁבָ֔תוּ בַּחוּרִ֖ים מִנְּגִינָתָֽם׃שָׁבַת֙ מְשׂ֣וֹשׂ לִבֵּ֔נוּ נֶהְפַּ֥ךְ לְאֵ֖בֶל מְחֹלֵֽנוּ׃נָֽפְלָה֙ עֲטֶ֣רֶת רֹאשֵׁ֔נוּ אֽוֹי־נָ֥א לָ֖נוּ כִּ֥י חָטָֽאנוּ׃עַל־זֶ֗ה הָיָ֤ה דָוֶה֙ לִבֵּ֔נוּ עַל־אֵ֖לֶּה חָשְׁכ֥וּ עֵינֵֽינוּ׃עַ֤ל הַר־צִיּוֹן֙ שֶׁשָּׁמֵ֔ם שׁוּעָלִ֖ים הִלְּכוּ־בֽוֹ׃אַתָּ֤ה יְהוָה֙ לְעוֹלָ֣ם תֵּשֵׁ֔ב כִּסְאֲךָ֖ לְדֹ֥ר וָדֽוֹר׃לָ֤מָּה לָנֶ֙צַח֙ תִּשְׁכָּחֵ֔נוּ תַּֽעַזְבֵ֖נוּ לְאֹ֥רֶךְ יָמִֽים׃הֲשִׁיבֵ֨נוּ יְהוָ֤ה ׀ אֵלֶ֙יךָ֙ונשובוְֽנָשׁ֔וּבָהחַדֵּ֥שׁ יָמֵ֖ינוּ כְּקֶֽדֶם׃כִּ֚י אִם־מָאֹ֣ס מְאַסְתָּ֔נוּ קָצַ֥פְתָּ עָלֵ֖ינוּ עַד־מְאֹֽד׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

הביטה וראה. מהו הביטה ומהו וראה, ר׳ יודן אמר, הבטה מקרוב, כמש"נ (מ"א י"ט) ויבט והנה מראשותיו עוגת רצפים, וראיה מרחוק כמש"נ (פ' וירא) וירא את המקום מרחוקא)ומפרש הביטה את חרפתנו הקרובה בהוה, וראה את חרפתנו בעתיד הרחוק אם לא תמהר לגאלנו, ואע"פ דכתיב הבט משמים וראה, אך באמת עיני ה' בכל מקום ולא אמר משמים אלא ע"ד ההוה., ורבי פינחס אמר, הבטה מרחוק כמש"נ (תהלים פ') הבט משמים וראהב)ואע"פ דכתיב גם וראה – מפרש הבט משמים מרחוק וראה גם מקרוב. וראיה מקרוב, שנאמר (פ' וישלח) וירא כי לא יכול לו ויגע בכף ירכוג)והא דכתיב ויבט והנה מראשותיו יפרש רחוק מראשותיו, ומ"ש ראיה מקרוב – אע"פ דכתיב וירא את המקום מרחוק, צ"ל כמ"ש בפדר"א שראה עמוד אש משמים הקרוב אליו, וע"י אותו העמוד ראה את המקום אשר היה מרחוק. ועיין עוד מש"כ בענין זה בתו"ת פ' תולדות בפסוק ויהי כי זקן יצחק ותכהינה עיניו. [מ"ר].נחלתנו נהפכה. ירמיה קורא אותה נחלתנוד)ע"ש הכתוב כי לא באנו אל המנוחה ואל הנחלה (פ' ראה) ודרשו שם מנוחה זו שילה ונחלה זו ירושלים., ישעיהו קורא אותה (ס"ד) בית קדשנו ותפארתנו, בא אסף ואמר, לא נחלתנו היא ולא בית קדשנו ותפארתנו היא אלא באו גוים לתוך שלך, הדא הוא דכתיב (תהלים ע"ט) אלהים באו גוים בנחלתך טמאו את היכל קדשךה)ר"ל דהא דאנו מתאוננים על חורבנה הוא לא מפני שהיא נחלתנו ולא מפני שהיא תפארתנו אלא מפני שהיא נחלתך והיכל קדשך ומתאוננים אנו על חילולה וטומאתה. [שם].נהפכה. באיזו הפכה – כמהפכת סדוםו)דלפי פשוטו קשה, וכי עברו נחלתנו לזרים, שהרי באמת לא זכו הזרים לא לבנין המקדש ולא לזכות א"י, וא"כ לא שייך לשון העברה דמשמע העברת הדבר כמו שהוא וכמו העברת נחלה, ויותר מזה לא שייך שנהפכה לזרים לנחלה לפי מ"ד בתו"כ פ' בחקתי עה"פ ושממו עליה אויביכם, אויבים הבאים אחריכם לא ימצאו עליה נחת רוח, ולכן מפרש שנהפכה כמהפכת סדום וכמש"כ בפתיחתא למ"ר איכה זורעין כאן ונשרפת זורעין כאן ונשרפת לקיים מה שנאמר גפרית ומלח שרפה כל ארצה, ויהיה כונת הלשון נהפכה לזרים מענין שממה וחורבן וע"ד הכתוב ושממה כמהפכת זרים, וקיצור לשון הוא, וכמו שכתוב נחלתנו נהפכה למהפכת זרים, והיינו כמו שהזרים מהפכין ומחריבין. [שם].ואין אב. רבי לוי אמר, אמר הקב"ה לישראל, אתם בכיתם ואמרתם לפני, יתומים היינו ואין אב, חייכם, אף הגואל שאני עתיד להעמיד מכם במדי לא יהיה לו אב ואם, הדא היא דכתיב באסתר כי אין לה אב ואםז)ובא בזה לנחמם כי אין חסרון אב מעכב מעשה נסים וגאולה שהרי אסתר שהיתה יתומה מאב ומאם נעשו בכ"ז נסים על ידה, וגם נגאלו על ידה.
וגם יש לפרש כונת הדרשה ע"פ שנתבאר בפרשה א' ובכ"מ כל מקום שנאמר אין לה – הוי לה, וכמו ציון היא דורש אין לה, והוי לה, ובא לציון גואל, וכן במ"ר ס"פ נח ותהי שרי עקרה אין לה ולד – והוי לה, ולפי"ז יהיה הבאור כאן אף הגואל שאני עתיד להעמיד מכם במדי לא יהיה לו אב ואם וכדכתיב כי אין לה אב ואם – ואעפ"כ הוי לה, כלומר הוי מי שעמד לה במקום אב ואם והוא מרדכי, כדכתיב לקתה מרדכי לו לבת, כך אתם אע"פ שתתאוננו יתומים היינו ואין אב, אפ"ה יהיה לכם מי שיעמוד לכם במקום אב, והוא כי אני אני הוא אביכם מרחמכם.
[שם].
מימינו בכסף שתינו. פעם אחת עלו המציקים ונטלו פתן ויינן ושמנן ומימיהן וחזרו ומכרו אותם להם, אמרו, אוי לנו שנתקיים בנו הפסוק הזה מימינו בכסף שתינו עצינו במחיר יבאוח)ר"ל מים שלנו ועצים שלנו, ועיין יבמות ק"ח ב' הובא פסוק זה למשל שהיו שוכרין שומרי בית האסורין לשאול שאלה מהחכמים התפושים בבית האסורים [בעת העלילות והגזירות] ודריש מימינו בכנוי על התורה ע"פ הדרש הידוע אין מים אלא תורה. [שם].על צוארנו נרדפנו. אנדרינוס גזר, כל יהודי דמשתכח שערא על צואריה יהרג, הדא הוא דכתיב על צוארנו נרדפנוט)אילי היתה כונתו להעבירם על איסור השחתת פאת הראש והזקן. [מ"ר].על צוארנו נרדפנו. דבר אחר על צוארנו נרדפנו – על שבגדנו בצוארנו [בבית מקדשנו] נרדפנוי)צואר כנוי לבית המקדש, וכמו שדרשו במ"ר שה"ש עה"פ כמגדל דוד צוארך, מה הצואר נויו של אדם כך ביהמ"ק נויו של ישראל, ובמגילה ט"ז ב' דרשו הפסוק ויפול על צוארי בנימין בכה על שני מקדשים שעתידים להיות בחלקו ולהחרב. [שם].יגענו ולא הונח לנו. אמר ליה נבוכדנצר לנבוזראדן, אלהיהם של אלו מקבל בעלי תשובה הוא, לפיכך לכשתכבוש אותם לא תניח להם לעמוד ולהתפלל, וכשכבש אותם והיה אחד מהם עומד היה מחתך אותו אברים אבריםיא)שהיה חושש שמא בעמידתו הוא מתפלל. והיו הולכין בעל כרחיהון שלא בטובתהון, הדא הוא דכתיב יגענו ולא הונח לנויב)ר"ל שלא נתנו מנוח לנו. [שם].מצרים נתנו יד וגו'. מה היו עשרת השבטים עושין, היו משלחין שמן למצרים ומביאים תבואה ומשלחים לאשור שאם יבאו שונאים יהיו כדי לסייען [הדא הוא דכתיב מצרים נתנו יד אשור לשבוע לחם], וכתיב (הושע י"ב) וברית עם אשור יכרתו ושמן למצרים יובליג)כי בא"י היה שפע שמן רב מאד, וביחוד בחלק אשר כמבואר במנחות פ"ד ב', ובמצרים נמצא שפע תבואה, והיו מוליכים שמן למצרים ולקחו שם תבואה והוליכום לבבל, כדי שתהיה להם ברית שלום עם מצרים ועם בבל. ועיין לעיל פרשה ד' פסוק י"ז בדרשה בצפיתנו צפינו, מבואר דלבסוף לא הועילה להם כל זה. ויש לפרש לפי"ז המשך הלשון מצרים נתנו יד אשור לשבוע לחם, כלומר שתכלית היוצא מנתינתנו יד למצרים היה זה שישבע אשור לחם, ותכלית היוצא מבריתנו עם אשור היה זה שיובל שמן למצרים, אבל לנו לא הגיע כל תועלת מזה ומזה. [שם].אבתינו חטאו וגו'. אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עונותיהם סבלנו, אמר להם הקב"ה [לא כן, אלא אתון] בדדכון קיימיןיד)מדייק מה שפתחו לומר ואנחנו עונותיהם סבלנו וסיימו בלשון אוי נא לנו כי חטאנו, הרי הודו שהם חטאו, ולכן דריש שמקודם התאוננו על סבלם עונות אבותיהם ולא על עונותיהם כלל, והשיב להם הקב"ה שבאמת הם סובלים בעונותיהם שלהם, ואז הודו ואמרו אוי נא לנו כי חטאנו., דבר אחר אמרו, אנן בדידן קיימיןטו)ר"ל שטענו כאומר די לנו לסבול בשביל חטאים שלנו ולא בשביל חטא אבות והשיב להם הקב"ה שלא כן הוא אלא שסובלים רק בעונותיהם הם, ואמרו אוי נא לנו כי חטאנו.
ומה שפתח הכתוב בחטא וסיים בעון ולא אמר ואנחנו חטאיהם סבלנו, י"ל ע"פ מ"ש (שבת נ"ה א') אין מיתה בלא חטא ואין יסורים בלא עון, וזהו שאמרו אבותינו חטאו ואינם וכמש"כ איש בחטאו יומתו ואנחנו נסבול יסורים עבור עונותיהם. והחילוק בין עון לחטא מבואר לפנינו בתו"ת פ' אחרי בפסוק והתודו את חטאתם, דחטא שוגג ועון מזיד, יעו"ש.
[שם].
עבדים משלו וגו'. עבדים משלו בנו אלו מצריםטז)שנקראו עבדים על שם שבאו מחם וכדאיתא בפדר"א שכל בני חם נקראו עבדים., פורק אין מידם – לולא משהיז)דריש כן ע"פ הדרש הידוע כל מקום שנאמר אין – ישנו, ר"ל שאין האפיסות בתכלית ובהחלט לעולם, אלא דעתה אין, אבל בזמן מן הזמנים יהיה, וכמש"כ לעיל פרשה א' פסוק ב' בדרשה אין לה מנחם ולעיל אות ז', יעו"ש, וה"נ פורק אין מידם בעת ששעבדו אבל אח"כ עמד להם משה לגואל, והכונה להורות שגם עתה אף כי אין תשועה לנו, אבל עוד יהיה ויהיה., דבר אחר עבדים משלו בנו זה אדוםיח)דכתיב בהו ויהי כל אדום עובדים לדוד (ש"ב ח') וכן בברכת יצחק ואת כל אחיו נתתי לו לעבדים. פורק אין מידם – לולא הקב"היט)כמש"כ לעיל אות י"ז. [מ"ר].בנפשנו נביא לחמנו. א"ר שמעון בן גמליאל, אם הראשונים על ידי שהריחו מקצת צרות של גליות קצרה רוחן, שנאמר (פ׳ חקת) ותקצר נפש העם בדרך, דניאל אמר (ז) אתכרית רוחי אנה, ישעיה אמר (כא) על כן מלאו מתני חלחלה, ירמיה אמר בנפשנו נביא לחמנו – אנו שנתונים בגלות על אחת כמה וכמהכ)כנראה רומז לגלות אדום, וכאן סמיך ארישא דקרא זה, ויסעו לסבוב את ארץ אדום, דמכיון רק שהריחו ריח ארצו כבר קצרה נפשם, אנו שנתונים בגלותו על אחת כו"כ שנפשנו קצה לסבול עולו. [שם].עורנו כתנור נכמרו. מהו כתנור, פליגי תרי אמוראי, חד אמר [כתמרים שרופות], וחד אמר כתנור שלא הוסק כל צרכוכא)דהתנור שהוסק כל צרכו מראהו צהוב, משא"כ התנור שלא הוסק כל צרכו כותליו שחורות, וטעם הדיוק מדכתיב נכמרו ולא נשרפו, משמע חום שאינו גמור אלא חמימות בעלמא, והיינו שלא הוסק כל צרכו. ולמ"ד כתמרים שרופות י"ל דדריש נכמרו מלשון ולא יכמר באדמה (ב"מ ע"ט ב') וכן בפסחים נ"ח א' מכמר בשרא, וכן כומר של ענבים, מענין חמימות וריכוך. [שם].נשים בציון וגו'. אמר להו נבוזראדן לחיילותיו, אלהיהן של אלו שונא זימה הוא, לפיכך הזהרו שלא תגעו באשת איש, כיון ששמעו הפנויות כך, היו אומרות לגברים, נאכל משלנו ונלבש משלנו ובלבד שיקרא שמך עלינו, הדא הוא דכתיב (ישעיה ד׳) והחזיקו שבע נשים באיש אחד וגו׳, לבד משלש נשים שנתעצלו ולא עשו כן, ונתענו, לכך נאמר נשים בציון ענו בתולת בערי יהודה [בתולת כתיב]כב)נשים כתיב בלשון רבים, ומיעוט רבים שנים, ובתולת – חד הרי שלש, ורמז הוא לדבר קבלה שהיה לחז"ל מזמן החורבן. [שם].שרים בידם נתלו וגו׳. כשנכנסו לעיר אפטרופסי המלך היו נוטלין טובי העיר ותולין אותן, והיו זקני העיר מבקשין עליהם ולא נענו, לכך נאמר שרים בידם נתלו פני זקנים לא נהדרוכג)דריש סמיכות הענינים, דמה שייכות הידור הזקנים לתלית השרים. [שם].בחורים טחון נשאו. אתה מוצא שלא היו רחיים בבבלכד)מפני שבבל היא בירידתו של עולם ואין שם אבנים הדרושים לרחיים., וכשעלה נבוכדנצר הטעינן רחיים והורידן, היא הוא דכתיב (ישעיה מ"ג) למענכם שלחתי בבלה והורדתי בריחים כלם – ברחים כתיבכה)לפנינו כתיב בריחים, מלא יו"ד אחר הרי"ש, והמפרשים פרשוהו מלשון ספינה שכל מהלכו ע"י הרוח, אמנם אפשר לפרש דכונת המדרש ברחים כתיב, כלומר דאפשר לקרוא בריחים כמו ברחים, כלומר לקרוא בציר"י הרי"ש שיהיה ענינו כמו שכתוב ברחים, ר"ל כמו שכתוב בעלמא המלה רחים הטוחנים חסר יו"ד אחר הרי"ש. [שם].בחורים טחון נשאו. דבר אחר בחורים טחון נשאו, לשון נקיה הוא, וכמש"נ (שופטים ט"ז) ויהי טוחן בבית האסוריםכו)ודרשו חז"ל בסוטה י' א' שהביאו הפלשתים את נשותיהם לשמשון כדי שתתעברנה ממנו ויהיו גבורים כמוהו, וכאן הפי' שיחדם לקלון מש"ז. [שם].ונערים בעץ כשלו. אר׳׳י בן לוי, שלש מאות תינוקות נמצאו חרוזים בשוכה אחתכז)באילן אחת, ודריש כן הלשון נערים בעץ כשלו על מאורע זו משום דאם כפשוטו קשה מה אסון הוא אם נכשלו בעץ. [שם].זקנים משער שבתו וגו'. משבטלה סנהדרין בטל השיר מבית המשתאותכח)עיין סנהדרין ק"א א' הקורא פסוק בבית המשתאות וכו', ומבואר שהיה הנהוג אצלם לזמר שירים בבתי משתאות, אכן זה כשהיו ישראל וכל עניניהם על מכונם, אבל משבטלה סנהדרין היו כל העם עגומים ועצובים ובטל השיר מבית המשתאות. וע"ע באות הסמוך., דאמר קרא זקנים משער שבתו – בחורים מנגינתםכט)מפרש זקנים משער בכנוי לסנהדרין, ע"ש הכתוב ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים, והנגינות תלי בבחורים ע"ש מ"ש במ"ר ריש שה"ש וקהלת כשאדם נער אומר דברי זמר, ומפרש המשך הכתוב, אז כשזקנים משער שבתו – אז שבתו גם בחורים מנגינתם. ונראה דחסר כאן בירושלמי בדרשה זו וצ"ל כמו שהיא במ"ר, בראשונה כשהיתה צרה באה על ישראל היו פוסקין כנגדה שמחה [כשנתבטלה הצרה], ומשבטלה סנהדרין בטל השיר מבית המשתאות, רצה לומר אפילו שיר שהיו נוהגין בבית משתאות בטל ומכל שכן קביעות שמחות. ל, ומשבטלו אלו ואלו – שבת משוש לבנו נהפך לאבל מחולנו [ירושלמי סוטה פ"ט הי"ב].נפלה עטרת ראשנו. בפולמוס של אספסינוס גזרו על עטרות חתנים, דכתיב נפלה עטרת ראשנו – זו עטרת חתניםל)נראה דר"ל שעשו זכר לחורבן בעטרות חתנים, דכמו שביהמ"ק נקרא עטרת הראש לכך גזרו על עטרות חתנים שהיא ג"כ על הראש, ופולמוס של אספסינוס הוא חיל מלחמתו שצרו על ירושלים בעת החורבן, ואמנם לא גזרו על עטרות הכלות כדי שלא תתגנינה על בעליהן. [שם שם הט"ו].נפלה עטרת ראשנו. רבי ירמיה דשבשא נטל עטרת זית וקשרה בראשו, שמע שמואל ואמר, ניחא ליה דתרום רישיה ולא ליעבד כןלא)יתבאר ע"פ הדרשה הקודמת שעשו זכר לחורבן בכל עטרה שהיא ע"ש המקדש שנקרא עטרת הראש, ואחרי שר' ירמיה קשר עטרה בראשו נראה כמו אינו מיצר בצער החורבן, ואמר שמואל ניחא היה ליה דתרום רישיה וכו'., הואי כשגגה שיצאה מלפני השליט וכן הוי ליהלב)שמת, או שנהרג על פי המלכות., לכך נאמר נפלה עטרת ראשנו אוי נא לנו כי חטאנולג)הלשון אינו מבורר כל כך, ויש שפרשו שדרשו זה על ר' ירמיה, וזה דוחק, אבל י"ל דהלשון לכך נאמר ענינו כמו לפי שנאמר, ור"ל דלכן אירע לו כך לפי שביהמ"ק מכונה בשם עטרת ראשנו והוא נפל מפני חטאינו, ולכן ראוי לגזור על כל לבישת עטרה שהיא. [מ"ר].על זה וגו׳. אתה מוצא שבדבר שחטאו ישראל בו לקו, חטאו בזה, כי זה משה האיש ולא ידענו מה היה לו, ולקו בזה, דכתיב על זה היה דוה לבנולד)ומסיים במדרש דכמו כן מתנחמין בזה, הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו (ישעיה כ"ה). [מ"ר פרשה א' פסוק כ"ב].היה דוה לבנו. רבי חנינא פתח למגילת איכה, מבליגיתי עלי יגון עלי לבי דוי (ירמיה ח׳), מהו מבליגיתי – מבלי הגיתי בתורה לקיים מצות ומעשים טובים עשיתי ביתי גיתילה)ר"ל עשיתי את ביהמ"ק כגת הנדרך, והוא מלשון הפסוק לעיל (א' ט"ו) גת דרך ה' לבתולת בת יהודה שדרשוהו על ביהמ"ק, כמבואר שם., ואע"פ כן – עלי לבי דוי, על ביהמ"ק שחרב, הדא הוא דכתיב על זה היה דוה לבנו וגו׳לו)כנראה מפרש המשך לשון הכתוב מבליגיתי עלי יגון עלי לבי דוי, מבלי הגיתי בתורה בא עלי יגון שנעשה ביתי גיתי, ואעפ"כ עלי לבי דוי על חרבן ביהמ"ק. [פתיחתא למ"ר איכה סי׳ ל"ב].דוה לבנו. רבי אלעזר בני של ר׳ יוסי הגלילי אומר, האשה הזאת על ידי שפרשה מביתה ב׳ או ג׳ ימיםלז)הלשון פרשה מביתה לישנא מעליא נקט, והכונה פרשה מבעלה, והיא מלשון חז"ל בריש יומא מפרישין כהן גדול מביתו, דהכונה מביתו ומאשתו, והלשון ב' או ג' ימים הוא ע"ד הפרזת המעוט משבעת ימי נדה, ור"ל ימים מעטים. קורא אותה התורה דוה, והדוה בנדתה (פ׳ מצורע), אנו שפרשנו מבית חיינו ומבית מקדשינו כמה ימים וכמה שנים על אחת כמה וכמה שנקרא דוין, לכך נאמר על זה היה דוה לבנו [מ"ר].לעולם תשב כסאך וגו׳. וכי יש ישיבה בלא כסא ומלך בלא מטרוניתא [אלא כשם שישיבתך לעולם כך כסאך לעולם]לח)הוספנו במוסגר לבאור הכונה, והוא משום דקשה ליה הלשון אתה ה' לעולם תשב, מאי קמ"ל, פשיטא הוא, לכן אמר, שהכונה היא וכי יש ישיבה בלא כסא אלא בא לרמז סמוכים, כשם שאתה לעולם תשב כך ראוי שכסאך יהיה לדור ודור, והוא כנוי לירושלים, וכמש"כ (ירמיה ג') ביום ההוא יקראו לירושלים כסא ה', שכמו שא"א לישיבה בלא כסא, כך א"א כביכול להקב"ה להשרות שכינתו בלא ירושלים ובלא ישראל, והסביר זה במשל ישיבה וכסא ומלך ומטרוניתא. [שם].תשכחנו תעזבנו. וכנגד זה הושב ע"י ישעיהו (מ"ט) גם אלה תשכחנה [ולא יקרא לך עוד עזובה]לט)נראה דהוא ע"ד הדרשה במ"ר פרשה א' פסוק א' אע"פ שקללן ירמיהו בא"ב אפ"ה בא ישעיהו ורפאן לכולן, וחשיב שם מעין הלשונות של ירמיהו שלקללה, באותן הלשונות עצמן שמש ישעיהו לברכה, [והובא לפנינו בפרשה א' בתחלת כל פסוק יעו"ש]. וה"נ הכונה כן.
וע"ד הדרש יש לפרש המשך הכתובים ע"פ מ"ש בסוף מכות כ"ד ב' שכשראו חכמים שועל יוצא מבית קה"ק היה ר' עקיבא מצחק והראה להם בראיות שמזה גופא מוכח אמתת הגאולה ובנין בית המקדש יעו"ש, וזהו שאמר הכתוב כאן על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו, וא"כ מזה מבואר אשר אתה ה' לעולם תשב כסאך לדור ודור, אך למה לנצח תשכחנו, כלומר למה תעזבנו לאורך ימים, אלא מהר הדבר להשיבנו אליך ולחדש ימינו כקדם.
[שם].
השיבנו וגו׳. אמרה כנסת ישראל לפגי הקב"ה, רבש"ע, בידך היא, השיבנו, אמר להם, הקב"ה בידכם היא, שנאמר (מלאכי ג׳) שובו אלי ואשובה אליכם נאום ה׳, אמרה לפניו, רבש"ע, בידך היא, שנאמר (תהלים פ"ד) שובנו אלהי ישענו, לכך נאמר השיבנו ה׳ אליך ונשובהמ)ר"ל לפי שמצינו שתשובת ישראל היא בידם וביד הקב"ה, כלומר שצריך סיוע משני הצדדים, וע"ד שאמרו (יומא ל"ט א') הבא לטהר מסייעין אותו, לכך נאמר השיבנו ה' אליך ונשובה, דלכאורה מכיון שאומרים השיבנו הרי הם שבים וסמוכים זה אצל זה ומה זה שוב ונשובה, אלא מפני שצריך סיוע משני הצדדים, ולכן אומרים השיבנו, מצדך, ונשובה, מצדנו. [שם].חדש ימינו כקדם. מהו כקדם – כאדם הראשון דכתיב ביה וישכן מקדם לגן עדןמא)מדייק הלשון כקדם, דלפי פשוטו הול"ל כמקדם או כימי קדם, לכן דריש דקדם הוא שם דבר, ודריש כאדה"ר בעת דכתיב ביה וישכן מקדם לגן עדן שאז היה נקי מכל חטא.. דבר אחר כקדם – כמו שנאמר כימי עולם וכשנים קדמוניות, כשנות שלמהמב)שכבוד ה' מלא את הבית, ויהודה וישראל רבים כחול על שפת הים ואיש תחת גפנו ותאנתו.. רבי אומר כשנות הבל שלא היתה עדיין ע"ז בעולםמג)יש לפרש הכונה שהבל הביא קרבן להקב"ה אך מרגש אהבה והתקרבות להקב"ה ולא בשביל חטא, יען כי עוד לא היה עבודת כוכבים בעולם ולא היה לו על מה להביא, כי כנודע אך בימי אנוש החלו לטעות אחר עבודת כוכבים. [שם].כי אם מאס וגו'. כי אם מאס מאסתנו קצפת עלינו, א״ר שמעון בן לקיש, אם מאיסה היא אין תקוה, ואם קצף הוא יש תקוה, שכל מי שכועס סופו להתרצותמד)טעם דרשה זאת נראה, משום דיש שתי סבות למאס באיש. א) אם האיש הוא בעל תכונות רעות מטבעו שאי אפשר לבחר בו כי אם למאסו. ב) אם האיש עשה דברים כאלה נגד רעהו המעלה קצפו ומבאיש ריחו בעיניו. אך יש הבדל בין שתי הסבות האלה, הראשונה היא טבעית וקיימת ולכן גם המאיסה היא קיימת, אך השניה היא עראית ועוברת ובסור הקצף תסור גם המאיסה עמו. וזהו שאמר אחרי שהמאיסה כאן היא ע"י קצף ולכן יש תקוה [ע"י התשובה], שכל מי שכועס סופו להתרצות. וכפי הנראה כיון לדרשה זאת גם רבינו יונה (ברכות פ"ה) ד"ה רבנן עבדו [בפירושו להירושלמי דבדרשה הסמוכה] וז"ל, וכן מאי דכתיב כי מאס מאסתנו אינה תוכחה, שכך רצונו לומר, וכי מאוס מאסתנו [והלא] קצפת עלינו, כלומר לא היתה השנאה כ"כ [טבעית] שלא תשוב אלינו ותמאס אותנו כמו הדבר המאוס שאין אדם רוצה בו כלל, אלא קצפת עלינו ומי שקוצף חוזר ומתרצה עכ"ל, ובזה הדרשה מבוארת. ועיין מש"כ עוד בזה בדרשה הבאה. [שם].כי אם מאס וגו'. מצינו לנביאים הראשונים שהיו חותמין את דבריהם בדברי נחמות, והכתיב כי אם מאס מאסתנו וגו' – השיבנו – תחת כי מאוס מאסתנומה)יש לפרש הכונה ע"פ המבואר באות הקודם דמאיסה הבאה מסבת קצף סופה לעבור בסור הקצף, ולא כמו מאיסה הבאה בטבע שהיא עומדת וקיימת, וזהו שאמר כאן דכונת המשך לשון הפסוק, השיבנו וגו' וחדש ימינו, תחת כי אם מאוס מאסתנו קצפת עלינו, ור"ל אף כי אם מאוס מאסתנו אך הן המאיסה באה מסבת כי קצפת עלינו, ולא בטבע, והקצף הלא יעבור, ולפי"ז אין פסוק זה סיום בדבר רע, אלא הוא רק הוכחה לתקות ההשבה ונחמה.
ובעל פני משה פירש כונת הירושלמי בתירוצו זה, דאחר פסוק זה דכי אם מאוס וגו' חזר וכפל הפסוק השיבנו. אבל זה תימא, שהרי הכפל הזה הוא רק ממנהגנו אנו ולא מדברי הנביא, והוא באמת חתם בהפסוק כי אם מאס. ולבד זה פירושו נסתר מדברי הירושלמי עצמו קודם לזה דפריך והלא ישעיהו חתם דבריו בפסוק והיו דראון לכל בשר, ומשני ההוא בעובדי כוכבים כתיב, ולפי דברי הפני משה קשה למה ליה לתרץ כן והלא גם שם כופלין הפסוק הקודם לו והיה מדי חודש בחדשו, אלא ודאי דממנהג הכפל אין כל ראיה לסדר דברי הנביא, ולכן הוכרח הירושלמי לישוב נאמן פה ושם. וע"ע בבאור ספר חרדים לירושלמי.
[ירושלמי ברכות פ"ה ה"א].

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך