תנ"ך על הפרק - איכה ב - תורה תמימה

תנ"ך על הפרק

איכה ב

804 / 929
היום

הפרק

אֵיכָה֩ יָעִ֨יב בְּאַפּ֤וֹ ׀ אֲדֹנָי֙ אֶת־בַּת־צִיּ֔וֹן הִשְׁלִ֤יךְ מִשָּׁמַ֙יִם֙ אֶ֔רֶץ תִּפְאֶ֖רֶת יִשְׂרָאֵ֑ל וְלֹא־זָכַ֥ר הֲדֹם־רַגְלָ֖יו בְּי֥וֹם אַפּֽוֹ׃בִּלַּ֨ע אֲדֹנָ֜ילאוְלֹ֣אחָמַ֗ל אֵ֚ת כָּל־נְא֣וֹת יַעֲקֹ֔ב הָרַ֧ס בְּעֶבְרָת֛וֹ מִבְצְרֵ֥י בַת־יְהוּדָ֖ה הִגִּ֣יעַ לָאָ֑רֶץ חִלֵּ֥ל מַמְלָכָ֖ה וְשָׂרֶֽיהָ׃גָּדַ֣ע בָּֽחֳרִי אַ֗ף כֹּ֚ל קֶ֣רֶן יִשְׂרָאֵ֔ל הֵשִׁ֥יב אָח֛וֹר יְמִינ֖וֹ מִפְּנֵ֣י אוֹיֵ֑ב וַיִּבְעַ֤ר בְּיַעֲקֹב֙ כְּאֵ֣שׁ לֶֽהָבָ֔ה אָכְלָ֖ה סָבִֽיב׃דָּרַ֨ךְ קַשְׁתּ֜וֹ כְּאוֹיֵ֗ב נִצָּ֤ב יְמִינוֹ֙ כְּצָ֔ר וַֽיַּהֲרֹ֔ג כֹּ֖ל מַחֲמַדֵּי־עָ֑יִן בְּאֹ֙הֶל֙ בַּת־צִיּ֔וֹן שָׁפַ֥ךְ כָּאֵ֖שׁ חֲמָתֽוֹ׃הָיָ֨ה אֲדֹנָ֤י ׀ כְּאוֹיֵב֙ בִּלַּ֣ע יִשְׂרָאֵ֔ל בִּלַּע֙ כָּל־אַרְמְנוֹתֶ֔יהָ שִׁחֵ֖ת מִבְצָרָ֑יו וַיֶּ֙רֶב֙ בְּבַת־יְהוּדָ֔ה תַּאֲנִיָּ֖ה וַאֲנִיָּֽה׃וַיַּחְמֹ֤ס כַּגַּן֙ שֻׂכּ֔וֹ שִׁחֵ֖ת מוֹעֲד֑וֹ שִׁכַּ֨ח יְהוָ֤ה ׀ בְּצִיּוֹן֙ מוֹעֵ֣ד וְשַׁבָּ֔ת וַיִּנְאַ֥ץ בְּזַֽעַם־אַפּ֖וֹ מֶ֥לֶךְ וְכֹהֵֽן׃זָנַ֨ח אֲדֹנָ֤י ׀ מִזְבְּחוֹ֙ נִאֵ֣ר מִקְדָּשׁ֔וֹ הִסְגִּיר֙ בְּיַד־אוֹיֵ֔ב חוֹמֹ֖ת אַרְמְנוֹתֶ֑יהָ ק֛וֹל נָתְנ֥וּ בְּבֵית־יְהוָ֖ה כְּי֥וֹם מוֹעֵֽד׃חָשַׁ֨ב יְהוָ֤ה ׀ לְהַשְׁחִית֙ חוֹמַ֣ת בַּת־צִיּ֔וֹן נָ֣טָה קָ֔ו לֹא־הֵשִׁ֥יב יָד֖וֹ מִבַּלֵּ֑עַ וַיַּֽאֲבֶל־חֵ֥ל וְחוֹמָ֖ה יַחְדָּ֥ו אֻמְלָֽלוּ׃טָבְע֤וּ בָאָ֙רֶץ֙ שְׁעָרֶ֔יהָ אִבַּ֥ד וְשִׁבַּ֖ר בְּרִיחֶ֑יהָ מַלְכָּ֨הּ וְשָׂרֶ֤יהָ בַגּוֹיִם֙ אֵ֣ין תּוֹרָ֔ה גַּם־נְבִיאֶ֕יהָ לֹא־מָצְא֥וּ חָז֖וֹן מֵיְהוָֽה׃יֵשְׁב֨וּ לָאָ֤רֶץ יִדְּמוּ֙ זִקְנֵ֣י בַת־צִיּ֔וֹן הֶֽעֱל֤וּ עָפָר֙ עַל־רֹאשָׁ֔ם חָגְר֖וּ שַׂקִּ֑ים הוֹרִ֤ידוּ לָאָ֙רֶץ֙ רֹאשָׁ֔ן בְּתוּלֹ֖ת יְרוּשָׁלִָֽם׃כָּל֨וּ בַדְּמָע֤וֹת עֵינַי֙ חֳמַרְמְר֣וּ מֵעַ֔י נִשְׁפַּ֤ךְ לָאָ֙רֶץ֙ כְּבֵדִ֔י עַל־שֶׁ֖בֶר בַּת־עַמִּ֑י בֵּֽעָטֵ֤ף עוֹלֵל֙ וְיוֹנֵ֔ק בִּרְחֹב֖וֹת קִרְיָֽה׃לְאִמֹּתָם֙ יֹֽאמְר֔וּ אַיֵּ֖ה דָּגָ֣ן וָיָ֑יִן בְּהִֽתְעַטְּפָ֤ם כֶּֽחָלָל֙ בִּרְחֹב֣וֹת עִ֔יר בְּהִשְׁתַּפֵּ֣ךְ נַפְשָׁ֔ם אֶל־חֵ֖יק אִמֹּתָֽם׃מָֽה־אֲעִידֵ֞ךְ מָ֣ה אֲדַמֶּה־לָּ֗ךְ הַבַּת֙ יְר֣וּשָׁלִַ֔ם מָ֤ה אַשְׁוֶה־לָּךְ֙ וַאֲנַֽחֲמֵ֔ךְ בְּתוּלַ֖ת בַּת־צִיּ֑וֹן כִּֽי־גָד֥וֹל כַּיָּ֛ם שִׁבְרֵ֖ךְ מִ֥י יִרְפָּא־לָֽךְ׃נְבִיאַ֗יִךְ חָ֤זוּ לָךְ֙ שָׁ֣וְא וְתָפֵ֔ל וְלֹֽא־גִלּ֥וּ עַל־עֲוֺנֵ֖ךְ לְהָשִׁ֣יבשביתךשְׁבוּתֵ֑ךְוַיֶּ֣חֱזוּ לָ֔ךְ מַשְׂא֥וֹת שָׁ֖וְא וּמַדּוּחִֽים׃סָֽפְק֨וּ עָלַ֤יִךְ כַּפַּ֙יִם֙ כָּל־עֹ֣בְרֵי דֶ֔רֶךְ שָֽׁרְקוּ֙ וַיָּנִ֣עוּ רֹאשָׁ֔ם עַל־בַּ֖ת יְרוּשָׁלִָ֑ם הֲזֹ֣את הָעִ֗יר שֶׁיֹּֽאמְרוּ֙ כְּלִ֣ילַת יֹ֔פִי מָשׂ֖וֹשׂ לְכָל־הָאָֽרֶץ׃פָּצ֨וּ עָלַ֤יִךְ פִּיהֶם֙ כָּל־א֣וֹיְבַ֔יִךְ שָֽׁרְקוּ֙ וַיַּֽחַרְקוּ־שֵׁ֔ן אָמְר֖וּ בִּלָּ֑עְנוּ אַ֣ךְ זֶ֥ה הַיּ֛וֹם שֶׁקִּוִּינֻ֖הוּ מָצָ֥אנוּ רָאִֽינוּ׃עָשָׂ֨ה יְהוָ֜ה אֲשֶׁ֣ר זָמָ֗ם בִּצַּ֤ע אֶמְרָתוֹ֙ אֲשֶׁ֣ר צִוָּ֣ה מִֽימֵי־קֶ֔דֶם הָרַ֖ס וְלֹ֣א חָמָ֑ל וַיְשַׂמַּ֤ח עָלַ֙יִךְ֙ אוֹיֵ֔ב הֵרִ֖ים קֶ֥רֶן צָרָֽיִךְ׃צָעַ֥ק לִבָּ֖ם אֶל־אֲדֹנָ֑י חוֹמַ֣ת בַּת־צִ֠יּוֹן הוֹרִ֨ידִי כַנַּ֤חַל דִּמְעָה֙ יוֹמָ֣ם וָלַ֔יְלָה אַֽל־תִּתְּנִ֤י פוּגַת֙ לָ֔ךְ אַל־תִּדֹּ֖ם בַּת־עֵינֵֽךְ׃ק֣וּמִי ׀ רֹ֣נִּיבלילבַלַּ֗יְלָהלְרֹאשׁ֙ אַשְׁמֻר֔וֹת שִׁפְכִ֤י כַמַּ֙יִם֙ לִבֵּ֔ךְ נֹ֖כַח פְּנֵ֣י אֲדֹנָ֑י שְׂאִ֧י אֵלָ֣יו כַּפַּ֗יִךְ עַל־נֶ֙פֶשׁ֙ עֽוֹלָלַ֔יִךְ הָעֲטוּפִ֥ים בְּרָעָ֖ב בְּרֹ֥אשׁ כָּל־חוּצֽוֹת׃רְאֵ֤ה יְהוָה֙ וְֽהַבִּ֔יטָה לְמִ֖י עוֹלַ֣לְתָּ כֹּ֑ה אִם־תֹּאכַ֨לְנָה נָשִׁ֤ים פִּרְיָם֙ עֹלֲלֵ֣י טִפֻּחִ֔ים אִם־יֵהָרֵ֛ג בְּמִקְדַּ֥שׁ אֲדֹנָ֖י כֹּהֵ֥ן וְנָבִֽיא׃שָׁכְב֨וּ לָאָ֤רֶץ חוּצוֹת֙ נַ֣עַר וְזָקֵ֔ן בְּתוּלֹתַ֥י וּבַחוּרַ֖י נָפְל֣וּ בֶחָ֑רֶב הָרַ֙גְתָּ֙ בְּי֣וֹם אַפֶּ֔ךָ טָבַ֖חְתָּ לֹ֥א חָמָֽלְתָּ׃תִּקְרָא֩ כְי֨וֹם מוֹעֵ֤ד מְגוּרַי֙ מִסָּבִ֔יב וְלֹ֥א הָיָ֛ה בְּי֥וֹם אַף־יְהוָ֖ה פָּלִ֣יט וְשָׂרִ֑יד אֲשֶׁר־טִפַּ֥חְתִּי וְרִבִּ֖יתִי אֹיְבִ֥י כִלָּֽם׃

מאמרים על הפרק

מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק

פירוש על הפרק

מאת: ,
איכה יעיב. כתיב (פ, עקב) העדותי בכם היום כי אבד תאבדון כגוים אשר ה' מאביד מפניכם, מה אלו בעבים דכתיב (ישעיה י"ט) הנה ה' רוכב על עב קל ונעו אלילי מצרים וגו׳ אף אלו בעבים, דכתיב איכה יעיב באפו ה׳ את בת ציוןא)ומפרש כגוים אשר ה' מאביד מפניכם – כאופן האבידה אשר האביד ה' את הגוים. וסמיך על סוף הפסוק שם כן תאבדון, דמיותר הוא דהלא אמר מקודם העדותי וגו' כי אבד תאבדון כגוים וגו' ומה זה דאמר כן תאבדון, ע"כ דריש המ"ר דסיפא דקרא כן תאבדון קאי על אופן האבדה של הגוים, ואבד תאבדון קמא קאי על העונש בכלל דיענשו ויאבדו כגוים אשר נענשו ונאבדו וחסר במדרש מלת וגומר. [שם].איכה יעיב באפו. מהו יעיב באפו, רבי חמא ב"ר חנינא אמר איך חייב ה' באפו את בת ציוןב)חייב הוא מענין רעה והיזק, מלשון חב לאחרים, וע' באות הסמוך., שכן יש מקומות שקורין לחיובא עייבאג)מפני שהח' והעי"ן מתחלפין, מפני שהם ממוצא אחד מאותיות הגרון., ר' שמואל בר נחמני אמר, איך כאיב ה׳, שכן יש מקומות שקורין לכאיבא עייבאד)המדרש מחפש איך לפרש מליצת יעיב, זה מפרש דמליצת יעיב קאי על מי שמחויב להענש אם בגוף ואם בכסף – ומביא ראיה שכן העולם קורין לחיובא עייבא כלומר שהעולם תשך בעדו כמו שהוא מכוסה בעבים, והוא מליצת העולם, ולפי זה אין צריך להתחלפות העי"ן בחי"ת, וזה דריש מלשון כאב, דמאן דכאיב ליה כאיבא קורין לו העולם ע"ד המליצה עייבא, כנ"ל – שהעולם חשך בעדו כאלו מכוסה בעבים., ורבנן אמרי – איך שיום ה׳ באפו את בת ציוןה)ורבנן דרשי המליצה מלשון יעיב שהוא שממה, כי מקום חשך הוא מקום שמם, וכמ"ש והארץ היתה תוהו ובוהו וחשך, כי מקום חשך הוא תוהו ובוהו, וז"ה אמרו יעיב, כמו ישומם כי העבים יכסו אור השמש ונעשה חשך ושמם, וז"ה כונת שיים מלשון שממה. [מ"ר].את בת ציון. כתיב (איוב ל"א) וכעב עברה ישועתי, אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה, רבש"ע, בני אדם שהם נדיבים וראויים שתבא לי ישועה על ידיהם אתה מעבירנו כעבים, שנאמר איכה יעיב באפו ה׳ את בת ציוןו)יעיב מלשון עבים, ובת ציון מפרש מלשון המצויינים בתורה ובמצות, וכמו שדרשו במדרש חזית הלשון בנות ציון. [שם].השליך משמים ארץ. רבי הוי נקיט ספר קינות וקא קרי בגויה, כי מטא להאי פסוקא השליך משמים ארץ נפל מידי׳, אמר, מאיגרא רמא לבירא עמיקתאז)ר"ל כמה גדולה נפילה זו שאין לך בור עמוק וגג גבוה כמשמים לארץ, ומרוב צערו נחלש ונפל הספר מידו. ולכאורה י"ל מה חידוש חידש רבי בזה הלא אמר השליך משמים ארץ והוא בודאי יותר מן איגרא רמא לבירא עמיקתא, אמנם יש לומר ע"פ המדרש שוחר טוב ק"כ דאמר שם שיר המעלות כשישראל עולין למעלות הרבה עולין וכה"א אתה תעלה מעלה מעלה, וכשהם יורדין אינם יורדין ירידה אחת אלא ואתה תרד מטה מטה וכה"א השליך משמים ארץ, והכונה דאלו לא עלו ישראל במעלה היותר גבוהה לא היתה הנפילה כ"כ גדולה כמובן, אך כעת שהיו ישראל מקודם במעלה היותר גבוהה היתה הנפילה גדולה עד מאד, וז"ה שאמר השליך משמים כלומר מתחלה היו גבוהים עד שמים ועוד יותר גבוה משמים, וכמ"ש כי גדול מעל שמים חסדך (וע' פסחים נ' ע"ב) ואח"כ נפלו על הארץ והיתה הנפילה גדולה וז"ה שאמר רבי מאיגרא רמא מקודם עלו לאגרא רמא ואח"כ נפלו לבירא עמיקתא ולא נפלו מלוא קומתם על הארץ כשהם הולכים על הארץ רק מאיגרא לבירא וכנ"ל, וע' זוהר ח"ב קע"ה א', ועי' רש"י. [חגיגה ה' ב׳].השליך משמים ארץ. משל למלך שהיה לו בן, בכה ונתנו אביו על ארכבותיו, שוב בכה ונתנו על זרועותיו, שוב בכה והרכיבו על כתפו, טנף עליו ומיד השליכו לארץ, ולא הוי ירידתו כעליתו, עלה מעט מעט וירד בבת אחת, כך נהג הקב"ה עם ישראל, מתחלה (הושע י"א) ואנכי תרגלתי לאפרים קחם על זרועותיו ואח"כ (שם י׳) ארכיב אפרים, ואח"כ – השליך משמים ארץח)מפרש תרגלתי מלשון רגלים, ואע"פ דפסוק תרגלתי הוא מאוחר לפסוק ארכיב, אך מפני שסדר התעלות הבן במשל שהביא הוא בסדר כזה לא חש לדרוש מן המאוחר אל המוקדם. [מ"ר].תפארת ישראל. מהו תפארת ישראל, אמר הקב"ה לישראל, כלום אתם מקניטין אותי אלא בשביל איקונין של יעקב שחקוקה על כסאיט)ענין ההקנטה בזה הוא מפני שהיו בוטחין באיקונו של יעקב שחקוקה על כסא הכבוד והיו מתגאין וחוטאין, ועי' בסמוך פסוק ז' בדרשה זנח ה' מעין לשון ודרשה כזו., הרי הוא לכם כנגד פניכם, הוי – השליך משמים ארץ תפארת ישראלי)פשוט דסמיך לדרוש משום דשם יעקב הוא גם ישראל ותפארתו היא בזה שהאיקונין חקוקה על כסא הכבוד. וטעם יתרון ליעקב על אבותיו שהיתה איקונין שלו חקוקה כזה, הוא משום דמטתו היתה שלמה, שלא היה פגם בבניו, משא"כ אברהם ויצחק יצאו מהם ישמעאל ועשו. [שם].הדם רגליו. מהו ולא זכר הדם רגליו, א"ר חנינא בר יצחק, אין הקב"ה זוכר אותו הדם שבין רגליו של אותו זקן, שנאסר ואברהם בן תשעים ותשע שנה בהמלו בשר ערלתויא)דריש כן מלשון הדם שהוא חסר ו'. ולא אדע מש"כ איזו מפרשים למ"ר דאולי היה בספריהם [של בעלי המ"ר] חסר ו', והלא גם בספרנו הוא חסר. [מ"ר].הדם רגליו. דבר אחר ולא זכר הדם רגליו, אין הדום זה אלא ביהמ"ק, שנאמר (תהלים צ"ט) רוממו ה׳ אלהינו והשתחוו להדום רגליו קדוש הואיב)תמה אני שלא הביא הפסוק דתהלים קל"ב נבואה למשכנותיו נשתחוה להדום רגליו, אשר מזה הראיה יותר חזקה, ואולי משום דזה שהביא מוקדם הוא. ואמנם אפשר להביא מפסוק יותר מפורש לענין זה, מדה"א כ"ח לבנות בית מנוחה לארון ברית ה' ולהדום רגלי בית אלהינו, והא דכתיב (ישעיה ס') והארץ הדום רגלי, צ"ל דכל יתרון ומעלת הארץ הוא בשביל המקדש, וא"כ גם בזה שם התואר הזה אל ביהמ"ק. ואמנם יש להסביר הראיה מהפסוק שמביא בזה והשתחוו להדום רגליו, משום דמצינו כנגד זה כתיב באותו ענין רוממו ה' אלהינו והשתחוו להר קדשו, דזה בודאי קאי על ביהמ"ק, א"כ גם והשתחוו להדום רגליו ג"כ ביהמ"ק הוא. [שם].ביום אפו. א"ר אחא, יום אחד היה חרון אפו של הקב"ה ואלו עשו ישראל בו תשובה פשרויג)דריש יתור הלשון ביום, דדי היה לכתוב ולא זכר הדום רגליו באפו, וכמו שכתוב אשר נשבעתי באפי, וגם ענין החורבן נמשך זמן רב וכמבואר באגדות שנבוכדנצר צר על ירושלים ג' שנים ומחצה, וא"כ לא שייך הלשון ביום, לכן דריש דהכל היה תלוי ביום אחד שבו נגזרה הגזירה, ולכן אלו חזרו אותו יום בתשובה היו משככין כעסו, ופשרו הוא מלשון צינון כמו מים פושרין, וע"ד נתפשרתי גבי קין בר"ר פ' כ"ב. [שם].כל נאות יעקב. כי אתא רבין א"ר יוחנן, אלו ששים רבוא עיירות שהיו לו לינאי המלך בהר המלךיד)בכ"מ רגיל הכתוב לומר משכנות יעקב, ולכן דריש נאות מלשון נאוה ופאר [וכן בדרשות הבאות]. ואלה הששים רבוא עיירות של ינאי המלך היו נאים ומפוארים ביותר, והלשון ששים רבוא צ"ל דהוא ע"ד הפלגת הרבוי, ומקום הר המלך כתבו החוקרים דהוא כרך ביתר, ובלשון חז"ל נקרא ג"כ טור מלכא [עיין גיטין נ"ה ב']. [גיטין נ"ז א׳].כל נאות יעקב. כתיב (יחזקאל ט') ויהי בהכותם ונשאר אני ואפלה על פני ואזעק ואומר אהה ה' אלהים המשחית אתה את כל שארית ישראל, אין שארית אלא צדיקים, לכך בא הכתוב ואמר בלע ה' ולא חמל את כל נאות יעקבטו)הא דאין שארית אלא צדיקים י"ל דנסמך על הפ' שארית ישראל לא יעשו עולה, או על הפ' (ישעי' ד') והיה הנשאר בציון וגו' קדוש יאמר לו, וגם כאן כמו בדרשה הקודמת דריש נאות מלשון נאוה ופאר וכמש"כ באות הקודם, ופארם של ישראל הם הצדיקים, ולא נתבאר מה שאמר הלשון לכך בא הכתוב וכו' מהו לכך, וי"ל דהכונה בלע ה' את הרשעים ולא חמל גם את מי שראוי לחמול דהיינו הצדיקים [ואולי הוא ע"פ מ"ש (ב"ק ס' ב') כיון שניתן רשות למשחית שוב אין מבחין בין צדיק לרשע], ותהיה הכונה לכך בא הכתוב ואמר בלע ה' ולא חמל וכו', לכך הקדים הכתוב הלשון בלע ואח"כ הלשון ולא חמל, אף כי לפי פשוטו היה צ"ל להיפך, כי מקודם מסירים החמלה ואח"כ עושים המעשה.
אך בכלל צריך באור מה שתלה מאמר זה בדברי יחזקאל, ומה שייכות הענינים זל"ז, וי"ל משום דכנודע היו ירמיהו ויחזקאל בזמן אחד, הראשון בא"י והשני בבבל, ואחרי דכפי המבואר היתה תכלית זעקת יחזקאל למען הצדיקים שבבבל, דריש שתכלית זעקת ירמיהו היתה ג"כ למען הצדיקים שבארצו הוא, בארץ ישראל. [מ"ר].כל נאות יעקב. דבר אחר כל נאות יעקב – דאמר ר' הושעיא, ת"פ בתי כנסיות היו בירושלים, וכל אחד היה לו בית ספר ובית תלמוד, בית ספר למקרא ובית תלמוד למשנהטז)וגם בכאן דריש נאות מלשון נאוה ופאר כמש"כ באות י"ד, וע"פ הבאור שבארנו באות הקודם יעו"ש וצרף לכאן. ויש להוסיף עוד בטעם הדרשה כל נאות יעקב אלו בתי כנסיות ע"פ הדרשה בסנהדרין ק"ה א' מה טבו אהליך יעקב – אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות, ובטעם אותה דרשה עיין מש"כ בתו"ת במקומה בפ' בלק. [שם].כל נאות יעקב. דבר אחר כל נאות יעקב – כל נאותיו של יעקביז)ר"ל כל תפארתו של יעקב וכמש"כ לעיל אות י"ד, וע' מש"כ בבאור באות ט"ו וצרף לכאן., כגון ר' ישמעאל ור׳ שמעון בן גמליאל ור' ישבב ור' יהודה בן בבא ור' חוצפית המתורגמן ור' יהודה הנחתום ור' חנניה בן תרדיון ור׳ עקיבא ור' אלעור בן שמוע ור׳ טרפוןיח)הם עשרה הרוגי מלכות שקדשו את השם בפרהסיא, ואע"פ שלא היו בזמן אחד לא חש בכ"ז לכללם ולדרוש עליהם פסוק זה, יען כי בכל זמן וזמן שקרה ענינם היה ראוי לקרוא עליהם זה הפסוק, וכן כללם בעל הפיוט למוסף יוהכ"פ, ויש גירסות שונות בענין השמות, ואכ"מ להאריך. [מ"ר].הרס בעברתו מבצרי. ר׳ יודן אמר, כל בירה ובירה שהיתה בירושלים לא היתה ראיה להכבש בפחות מארבעים יום, ויש אומרים בפחות מחמשים יוםיט)ע"ד רמז דריש הלשון מבצרי, מאן דאמר ארבעים דריש מדלא כתיב בצרי וכמו בצורות ישבו (יחזקאל ל"ו), ומאן דאמר חמשים דריש עוד היוד מן בצרי דהיה יכול לכתוב בצר., וכיון שגרמו עונות הרס בעברתו מבצרי בת יהודה הגיע לארץ [שם].חלל ממלכה ושריה. ממלכה אלו ישראל, כמש"נ ואתם תהיו לי ממלכת כהנים, דבר אחר ממלכה זה צדקיהו מלך יהודה, ושריה – אלו שרים של מעלה, כמש"נ (ישעיה מ"ג) ואחלל שרי קודשכ)ר"ל השרים של מעלה שצדדו בזכות ישראל וקיום ביהמ"ק. וטעם הדרשה הוא דמדייק משום דדרך הכתובים בענינים כאלה להזכיר הקל תחלה, ואם היתה הכונה שרים – שרי מלך, הול"ל חלל שרים וממלכה, ולכן מפרש שרי מעלה, דהשתא באמת נקט הקל תחלה. [שם].כל קרן ישראל. א׳׳ר יוחנן, אלו שמונים אלף קרני מלחמה שנכנסו לכרך ביתר בשעה שלכדוה והרגו בה אנשים ונשים וטף עד שהלך דמן ונפל לים הגדולכא)פירש"י קרני מלחמה ראשי גייסות תוקעי קרן ומתאספים אליהם בני צבאם, עכ"ל. ולא אדע מה שייכות דרשה זו ללשון כל קרן ישראל שמוסב על קרן ישראל ולא על קרן או קרני הגייסות, ואולי מפרש לשון הכתוב בסירוס וכמו גדע כל קרן בחרי אף את ישראל, ומוסב הפעל גדע על הפועל כל קרן דהיינו האויב גדע. ומה שהכריחו לפרש כך ולא כפשוטו דקאי על הקב"ה, י"ל משום דברוב הפסוקים בפרשה זו [לבד פסוק ד'] בא אחר הפעל מפורש שם ה', איכה יעיב באפו ה', בלע ה', היה ה' כאויב, זנח ה', חשב ה', עשה ה', ומדלא אמר גם כאן גדע ה', לכן מסיב אותו אל מובן אחר – גדע האויב, וכדמפרש.
גם יש לפרש טעם הדרשה משום דכיון דהעמיד השונא קרנות [גייסות] מסתמא העמידו כנגדו קרנות גם ישראל [ויש סמך לזה מפסוק וכל קרני רשעים אגדע תרוממנה קרנות צדיק], וכשגבר האויב גדע הקרנות של ישראל, ושם קרן שבכאן י"ל דהוא מכוון להשם קָרנֶ"ט כנוי לשרי מצביאי מלחמה. [גיטין נ"ז א׳].כל קרן ישראל. עשר קרנות הן, של אברהם של יצחק של יוסף של משה של תורה של כהונה של לויה של נבואה של ביהמ׳׳ק של ישראל ויש אומרים גם קרנו של משיחכב)בכל אלה כתיב התואר קרן, באברהם כתיב (ישעיה ה') כרם היה לידידי בקרן בן שמן וסמך על התרגום שם אמר נביא אשבחי' כען ישראל דמתיל לכרמא זרעי' דאברהם רחימי, ולידידי הוא תואר לאברהם, כמו שדרשו על הפסוק מה לידידי בביתי דקאי על אברהם וכדכתיב זרע אברהם אוהבי, וביצחק כתיב נאחז בסבך בקרניו, ומבואר באגדות שהיה מוכן האיל לתכלית זו מששת ימי בראשית, והיתה זה לכבודו של יצחק שירום קרנו, וביוסף כתיב וקרני ראם קרניו, ובמשה כתיב כי קרן עור פניו ובתורה כתיב (חבקוק ג') קרנים מידו לו, ובכהונה כתיב (תהלים קי"ב) קרנו תרום בכבוד [וקאי על הכהונה כי המזמור הזה מיוסד על אברהם כדאיתא במדרשות, ובפ"ד דנדרים (ל"ב ב') איתא שניטלה הכהונה ממלכי צדק וניתנה לאברהם], ובלויה כתיב (דה"א כ"ה) להרים קרן, ובנבואה כתיב (ש"א ב') רמה קרני בה', ובביהמ"ק כתיב (תהלים כ"ב) ומקרני ראמים עניתני [ע"פ מש"כ בשוח"ט שבשעה שניצול דוד מן הראם נדר שיבנה ביהמ"ק גבהו מאה אמה כגובה הראם], ובישראל כתיב (שם קמ"ח) וירם קרן לעמו, ובמשיח כתיב (ש"א ב') וירם קרן משיחו. והעירני בני השנון מ' מאיר שי', דחידוש הוא שלא חשב המדרש קרן של דוד ע"פ הפ' דתהלים קל"ב שם אצמיח קרן לדוד, וכן קרן המזבח דכתיב כ"פ, והיא לכאורה באמת פליאה רבה. והשבתי לו, כי בנוגע לקרנו של דוד הנה עיקר ויסוד קרן של דוד הוא משיח בן דוד, ובסוף הפ' הנזכר, ערכתי נר למשיחי, וכ"ה בנוסח התפלה את צמח דוד וכו' דקאי על משיח, וקרנו של משיח הרי חשיב המדרש וממילא קרן דוד בכלל, ובנוגע לקרן המזבח, הנה ידוע דיסוד ענינו ותכליתו של ביהמ"ק הוא המזבח, כי תכלית ביהמ"ק לכפר, ועיקר הכפרה הוא על המזבח וכמש"כ (פ' אחרי) ואני הנה נתתיו על המזבח לכפר, וע' כתובות י' ב', וא"כ אחרי דחשיב המדרש קרנו של ביהמ"ק היינו הך דקרן המזבח., וכולן היו נתונות בראשן של ישראלכג)ר"ל זכות כולן היה תלוי להן לולא חטאו כל כך, והוא ע"ד מ"ש בשבת פ"ח א' בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו ששים רבוא של מלאכי השרת וקשרו לכ"א מישראל שני כתרים וכו' וכיון שחטאו ירדו מאה ועשרים רבוא של מלאכי חבלה ופרקום וכו'., וכיון שחטאו נטלו מהן, הדא הוא דכתיב גדע בחרי אף כל קרן ישראל [מ"ר].השיב אחור ימינו. ר׳ יהודה ב"ר סימון אמר, כיון שגרמו עונות ונכנסו שונאים לירושלים נטלו את גבוריהם של ישראל וכפתו ידיהם לאחוריהם, אמר הקב"ה, אמרתי עמו אנכי בצרה, עכשיו בני שרויים בצער ואני ברווח – כביכול השיב אחור ימינוכד)אולי הכונה ע"ד הכתוב ימין ה' רוממה, ומכיון שרצה להראות אות שהוא מצטער עם ישראל השיב אחור ימינו, והיינו שהוא כביכול בשפל ובצער. עוד י"ל דהוא ע"ד מדרש תהלים מ"ב על הפסוק חלותי היא שנות ימין עליון (תהלים ע"ז) וכי יש חולי למעלה אלא שנשתנית ימין של עליון, והבאור הוא שמתאוננת כנסת ישראל על מה שגרמו העונות, ויהיה שעיר הכתוב, ואומר [ואחשב בלבי, והוא מדברי כנסת ישראל], כי חלותי – היינו מה שנעשיתי חולי או חולין מעונותי הם גרמו לשנות ימין עליון הייני מרחמים לדין כביכול וזה הוא אמרו גם כן כאן השיב אחור ימינו – היינו שבעת האהבה – בעת שכנסת ישראל רצוין לאביהם שבשמים אמר (שה"ש ב') שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני, וכשאין ישראל רצוין לאביהם שבשמים אז השיב אחור ימינו, וזהו השתנות ימין עליון כביכול. [שם].כאש להבה. א"ר שמעון בן לקיש, כשהפורעניות באה לעולם אין מרגיש בה אלא יעקב, מאי טעמא – ויבער ביעקב כאש להבהכה)ומסיים במדרש וכן כשהטובה באה אין מרגיש בה אלא יעקב שנאמר יגל יעקב ישמח ישראל, וסיום זה מובא במדרש שוח"ט סוף סי' י"ד, ומסיים שם על זה בבאור, יגל אברהם וישמח יצחק אין כתיב כאן אלא יגל יעקב ישמח ישראל, ומזה מבואר דהפי' אין מרגיש בה אלא יעקב הכונה היא יעקב אבינו ולא דקאי על אומת ישראל, וטעם הדבר שיעקב מרגיש יותר משאר האבות כתבו המפרשים מפני שהוא נצטער ביותר בגידול בנים ונתן נפשו עליהם, כנודע. [שם].כאויב. נדרש לעיל פרשה א׳ פסוק א׳ בדרשה היתה כאלמנה.כאויב וגו׳. כאויב זה פרעה שנאמר בו אמר אויב, דבר אחר זה עשו שנאמר בו (יחזקאל ל"ו) יען אמר האויב, נצב ימינו כצר, זה המן שנאמר בו איש צרכו)הכונה י"ל שנהג בענין החורבן מן הקל אל החמור, בתחלה בדרך הקל וכמו פרעה שלא רצה לאבד רק הזכרים הקטנים ואח"כ כמו עשו שרצה להרוג את יעקב ולבסוף כהמן שביקש לאבד את הכל. [מ"ר].כל מחמדי עין. ר׳ תנחום אומר, אלו בנים שחביבין על אבותיהם כגלגל עין שלהם, ורבנן אמרי, אלו סנהדרין שחביבין על ישראל כגלגל העיןכז)ר"ל אלו סנהדרין שנהרגו ע"י נבוכדנצר כדלקמן בפסוק ישבו לארץ ידמו זקני בת ציון (פסוק י'). ומצינו דסנהדרין מכונים בשם עין, כמש"כ והיה אם מעיני העדה (פ' ויקרא) ונדרש על סנהדרין, ובריש ב"ב ד' א', שאמר בבא בן בוטא להורדוס הוא כבה עינו של עולם אלו סנהדרין. [שם].כאויב. נדרש לעיל פרשה א׳ פסוק א' בדרשה היתה כאלמנה.ויחמס כגן. רבי חמא ב"ר חנינא אומר, כגנה שנחמס מעיניה והלבין ירקהכח)ר"ל כגנה שנכרת ונשחת מעינה, וע"י כן נתייבש והלבין הירק שבתוכה, וכן ע"י שהסתיר הקב"ה פניו מישראל נשחתו ויבש פרים., ורבי שמעון בר נחמני אמר, כאדם הראשון דכתיב בו ויגרש את האדם מגן וגו׳כט)ר"ל כאדה"ר שנחמס והוסר ממקומו מגן עדן, ומפרש כגן – כאותו שהיה בגן עדן. וטעם הדמיון י"ל ע"פ הדרשה דלעיל ריש פרשה א' עה"פ והמה כאדם עברו ברית – כאדם הראשון יעו"ש בבאורנו, ועונשן של ישראל נדמו לעונשין שלו, ואחד מהם, מה הוא גורש ממקומו כך ישראל גורשו ממקומן יעו"ש. [מ"ר].ויחמס כגן שכו. א"ר אבהו, שבו כתיב, כיון שגלו ישראל שככה חמתו של הקב"הל)מלשון וחמת המלך שככה, וחמס הוא מלשון חמה וכעס כמו (פ' וירא) חמסי עליך, וזהו הטעם מ"ש בעלמא כל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם (עי' מגילה כ"ט א') דמכיון שעם גלותם שככה חמתו לכן נלוה עמהם כביכול בגלותם. [שם].שכח ה׳ וגו׳. שכח ה' בציון מועד ושבת, וכי אפשר שהקב"ה משכח מועדיהם ושבתותיהם של ישראללא)אין התמיה על עיקר ענין השכחה, דזה דבר שאפשר ואפשר, שמרוב הצרות וטלטולים שוכחים זמני מועדים ושבתות וכמ"ש בגמ' (שבת ס"ט ב') ההולך במדבר ואינו יודע איזה יום שבת וכו', אלא התמיהה על מה שתלה דבר זה בהקב"ה שכביכול הוא השכיח אותם מהם, ואין זה דבר מתקבל שהקב"ה יכוין לבטלם אלו ממצות, אלא הו"ל לומר נשכח בציון מועד ושבת בפעל סתמי., אלא אלו מועדותיו ושבתותיו של ירבעם בן נבט שבדא להם, כמש"נ (מ"א י"ב) בחודש אשר בדא מלבולב)ואע"פ דעל זה אין ראוי להתאונן ולקרוא תגר, אלא הכונה שהשכיח מועדים סתמא שדומים למועדי ירבעם, מה הם כונתם לא לשם שמים כך המועדים שחגגו הם, היו שלא לשם שמים כי אם לשם הנאה גופנית ונחשבו כמועדי ירבעם. ויש להוסיף באור ולפרש עם זה כונת הפ' בישעיה א' חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי עפ"י המתבאר בביצה ט"ו ב' דהלשון לכם מורה על הנאה גופנית כולה בלא חלק לחפצי שמים. וזוהי הכונה חדשיכם ומועדיכם, בעת שהם כולם לכם לבד, שנאה נפשי. וטעם השנאה הוא כמש"כ הערוך בבאור מאמר חז"ל סקבא דשתא רגלא, דמכיון שאוכלין ושותין ובטלין ממלאכתן מתיחדין ובאין לידי עבירה. וזוהי הכונה כאן, שכח ה' בציון מועד ושבת – איזה מועד ושבת, כאלה שהם דומין בערכן למועד ושבת של ירבעם, שמבלים בהוללות וסכלות. [שם].מלך וכהן. מלך זה צדקיהו וכהן זה שריה בן מחסיהלג)דהמלכים וכהנים שזולתם היו רשעים ולא שייך להתאונן עליהם. [שם].זנח ה׳ מזבחו וגו'. אמר הקב"ה לישראל, כלום אתם מקניטין אותי אלא בשביל קרבנות שהקרבתם לילד)ר"ל שסומכים אתם עליו שיכפר עליכם ולכן תרבו לחטוא. הרי הם לכם כנגד פניכם, הדא הוא דכתיב זנח ה' מזבחו גאר מקדשולה)בא לפרש בזה הפעלים זנח נאר שאינם רגילים ומתיחסים על הרוב אצל השמות מזבח ומקדש, כי אצל רעיון כזה במזבח כתיב הפעל נתיצה או הריסה וכלשון הכתוב מזבחותיהם תתצו, מזבחותיך הרסו (מ"א י"ט), ובמקדש רגיל לכתוב הפעל שמם או חרב, והשמותי את מקדשיכם, לחרבה יהיה הבית הזה (ישעי' כ"ב), אבל הפעלים זנח ונאר יונח על דבר הנשלח ונמאס, וכמו (תהלים פ"ט) ואתה זנחת ותמאס, לכן דריש סבת הדבר למה נמאס, לפי שעל ידי שישראל בטחו בו הרבו ביותר לחטוא, וא"כ היה הוא הסבה לחטוא, ועיין לעיל בפסוק א' בדרשה השליך משמים ארץ באה דרשה כהאי גונא. [שם].קול נתנו בבית ה'. איזה קול נתנו, אמר ר׳ שמואל בר נחמני, בשעה שנכנסו גוים להיכל הפכו פניהם כלפי מעלה וחרפו וגדפולו)עיקר טעם הדרשה מסמיך על הלשון קול נתנו כיום מועד, דמשמע קול צהלה ושמחה, ודריש דכל כך היה לבם טוב עליהם עד שהעיזו גם לחרף ולגדף כלפי מעלה. [מ"ר].חשב ה' להשחית. [א"ר יוחנן, לא מעתה חשב להשחית אלא משכבר הימים], הדא הוא דכתיב (ירמיה ל"ג) כי על אפי ועל חמתי היתה לי העיר הזאת להסירה מעל פנילז)קשה ליה הלשון חשב ה' להשחית, כי הלא כאן לא נסתפק במחשבה בעלמא כי אם השחית בפועל ממש, ומאי שייך הלשון חשב, ולכן דריש שענין המחשבה שבכאן מורה דלא עתה נתחדשה המחשבה כי אם עוד משכבר הימים מאז נשא שלמה את בת פרעה דאז כבר כתיב מאמר הקב"ה כי על אפי ועל חמתי היתה לי העיר הזאת, לפי שבאותו הלילה של חנוכת ביהמ"ק עשה שמחה גם לבת פרעה כמבואר בילקוט במלכים. [שם].חל וחומה. מהו חיל וחומה, א"ר אחא ואתימא ר׳ חנינא, שורא ובר שוראלח)חומה גדולה וחומה קטנה זו לפנים מזו. ואפשר דבא לומר בזה ע"ד דאמרי' בב"ב ק"ז ע"ב דיהיב ליה המוכר ללוקח קרקע לעשות חריץ ובן חריץ כדי שלא תהא חי' קופצת וכאן היה שורא ובר שורא בכל זאת בא האויב ועשה פרצים בשניהם ולא חש לההיזק שאפשר לבא, וזהו שאמר יחדיו אומללו. [פסחים פ"ו א׳].טבעו בארץ שעריה. דרש ר׳ חנינא בר פפא, מאי דכתיב רננו צדיקים בה׳ לישרים נאוה תהלה, אל תקרא נאוה אלא נוה תהלה, זה משה ודוד שלא שלטו שונאיהם במעשיהם, דוד – דכתיב טבעו בארץ שעריהלט)פירש"י דקאי אמצודת ציון שהיא עיר דוד וביתו כמבואר בש"ב ה', וכנראה הוכרח לפרש כן ולא דקאי על שערי המקדש משום דהמקדש לא בנה הוא אלא שלמה, ואמנם י"ל ע"פ מ"ש בזבחים נ"ג ב' דמפני שאמר דוד זכור ה' לדוד את כל ענותו עד אמצא מקום לה' משכנות לאביר יעקב, והיינו שנתן נפשו למצוא מקום לבנין המקדש לכן נקרא על שמו, א"כ אפשר דקאי כאן על שערי המקדש, וכ"ה אומר מזמור שיר חנוכת הבית לדוד, ועיין במהרש"א. ובמדרש במד"ר פ' ט"ו איתא להדיא דקאי על שערי המקדש, וכן איתא להדיא בזוהר (הקדמת ספר הזוהר) ג' א' דקאי על שערי בית המקדש, וכן הוא במדרש פה כהדרשה שהובאה לקמן., משה – דאמר מר משנבנה מקדש ראשון נגנז תחת מחילות של היכל אהל מועד קרשיו, קרסיו, בריחיו, עמודיו ואדניומ)כדי שלא ישלטו בהם שונאים בזמן מן הזמנים. ואמנם לא נתבאר מה שאמר אל תקרא נאוה אלא נוה, מאי נ"מ ומה דריש בזה, וי"ל דדריש דמפרש נוה מלשון דירה, כמו אל נוה קדשך, נוה שאנן (ישעיה ל"ג), ונוה צדיקים (משלי ג'), ודריש לישרים נוה תהלה, כמו הנוה אשר לישרים [למשה ולדוד] לו תהלה, ומה תהלתו – שלא שלטו בהם השונאים, ודו"ק. [סוטה ט׳ א׳].טבעו בארץ שעריה. רבי יוסי אומר, לפי שהשערים חלקו כבוד לארון כדכתיב שאו שערים ראשיכם ויבא מלך הכבוד, לפיכך לא שלט בהם אויב אלא טבעו בארץמא)עיין במ"ר פ' וארא ר"פ ח' כי פסוק זה שאו שערים ראשיכם אמרו שלמה בשעה שעשה ארון של י' אמות והפתח של ביהמ"ק היה ג"כ י' אמות, ואין י' אמות נכנסין בתוך י' אמות, אמר שאו שערים ראשיכם ויבא מלך הכבוד, כנוי לארון עם הלחות, ונשאו עצמן והכניסו את הארון, וזוהי הכונה שחלקו כבוד לארון, ועיין במדרש פ' בהעלותך פ' ט"ו. [מ"ר].אין תורה. אם יאמר לך אדם יש חכמה נגדם תאמין, דכתיב (עובדיה א׳) והאבדתי חכמים מאדום ותבונה מהר עשומב)ועיין במ"ר פ' נשא פרשה י"א דרשו הפסוק דמשלי ג' וכסילים מרים קלון זו אדום, וצ"ל דזה הוא אחר שנאבדו מהם החכמים כמש"כ והאבדתי חכמים מאדום., ואם יאמר לך יש תורה בגוים אל תאמין, דכתיב מלכה ושריה בגוים אין תורהמג)כלומר דכונת הכתוב שיתערבו בגוים וישכחו התורה, א"כ ממילא מבואר שאין תורה בגוים, דאלו היה הרי לא שכחו גם המתערבים בהם. [מ"ר].גם נביאיה וגו׳. נביאיה – אלו נביאי שקרמד)הם החוזים בכוכבים ובמערכות השמים, אבל אין לפרש נביאי שקר ממש, דעליהם לא שייך שלא מצאו חזון מה', דפשיטא הוא ומה רבותא בזה, משא"כ אלה החוזים בכוכבים וכו' עכ"פ יש להם איזו שיטה וחשבון, ועליהם שייך לומר שלא מצאו חזון מה', והיינו שהמערכות כחשו בהם. וכמו שמצינו גבי בלעם שהיה יודע דעת עליון היינו שהיה יודע הרגע שהקב"ה זועם, ובימים האלה לא זעם הקב"ה כביכול וכמ"ש חז"ל בברכות ובמס' ע"ז., גם נביאיה – אלו נביאי אמת, אלו ואלו לא מצאו חזון מה׳ [שם].ישבו לארץ וגו'. פעם אחת העליל נבוכדנצר על סנהדרי גדולה, גזר והורידן לארץ, העלו עפר וחגרו שקים, קשר שערן בזנבי הסוסים והיו מריצין אותן מירושלים ועד לוד, הדא הוא דכתיב ישבו לארץ ידמו זקני בת ציון העלו עפר על ראשם חגרו שקים הורידו לארץ ראשן בתולת ירושליםמה)ובתולת ירושלים כנוי לסנהדרין כמבואר לעיל פרשה א' פסוק ד' בדרשה בתולותיה נוגות אלו ת"ח שנאים כבתולות, יעו"ש. ויש עוד גירסא בענין זה, ולפיה יהיה הפי' בתולות ממש שגם להם עשה כן נבוכדנצר עד שניטל שערן, וע"ע בדרשה הבאה. [שם].ישבו לארץ וגו'. א"ר יצחק, מלמד ששמטו כרים מתחתיהםמו)יתכן דמדייק, כי יתר לשונות הפעלים שבפסוק זה מורים על הפעולה מצד עצמן של הזקנים, ר"ל שהם עצמן עשו מה שעשו, העלו [להם עצמן] עפר על ראשם, חגרו [הם עצמן] שקים, הורידו לארץ ראשן, ולפי"ז הול"ל כאן יָשְׁבוּ ביו"ד קמוצה ולא ביו"ד צרויה המורה על צווי מצד אחר, ולכן דריש דמוסב על הדרשה הקודמת שהישיבה היתה מצד גזירת נבוכדנצר, ומכיון שצוה באכזריות להושיבם לארץ בודאי צוה גם שיצטערו בישיבתם שלא ישבו גם על הכר, וזהו שאמר יֵשְבוּ [בצווי] – מלמד שצוה להשמיט כרים מתחתם וישבו על הארץ ממש. [נדרים ס"ה א׳].כלו בדמעות עיני. א"ר אלעזר, גבול ניתן לעין, ומעשה באשה אחת שמת לה בן תשחורתמז)כפי דמשמע מפי' הרע"ב לאבות פ"ג מי"ב ונוח לתשחורת הוי הפי' תשחורת נער ורך בשנים וכמש"כ בקהלת הילדות והשחרות, ורד"ל פי' דהוא כנוי לימי הזקנה שהם שחורים כימי החושך והלילה נגד היום ימי הבחרות, ולפי"ז יהיה הפי' בן תשחורת – כמו בן זקונים. והיתה בוכה עליו בלילות עד שנשרו ריסי עיניהמח)בא להסביר במעשה זו פשטות הלשון כלו בדמעות עיני, איך זה תכלינה העינים בבכי ומפרש שהוא בנשירת ריסי עינים שהם משמרים ומחזקים את העינים ובנשירתם תתקלקלנה העינים, עי' קדושין ל"א א' וסנהדרין ק"ד ב'. [מ"ר].מעי חמרמרו. כפול ונדרש לעיל בפרשה הקודמת פסוק כ'.נשפך לארץ כבדי. בההוא גברא שמת לו בן תשחורתמט)עיין משכ"ל אות מ"ז. והיה בוכה עליו בלילות עד דנחת כבדיה [מ"ר].איה דגן ויין. דגן – גלוסקאנ)דדגן עצמן אינו בר אכילה, ועיין באות הסמוך., ויין – יין מבושם בבשמים, ויש אומרים יין ישןנא)טעם הדרשה בכלל הוא משום דע"כ א"א לומר דעל אותה שעה היו דואגים שאין להם גלוסקאות ויין, דמה שייך להתאונן על זה, הלא די אם יש להם מיני מאכלים ומשקאות אחרים להשיב נפש, אלא ע"כ שזכרו את הראשונה בטוב להם, ואז היו באמת אמונים על כל טוב וזכרו את אשר אבד להם, וגם י"ל הכונה כי הם בהרגלם היו קוראין לגלוסקאות ויין ישן או מבושם דגן ויין סתם, וגם כעת היו שואלין כזה בתומתם מאמותיהם, וזה תפרש הדרשה. [שם].בהתעטפם כחלל וגו'. מעשה באשה אחת שאמרה לבעלה לך לשוק לקנות אוכל, הלך ולא מצא, והיה מפרפר ומת, אמרה לבנה, ראה, היכן אביך, הלך לשוק, וביון שראה אביו מת היה מתפרפר ומת גם הוא, ובנה הקטן בעי למינק ולא מצא חלב ומתפרפר ומת, הדא הוא דכתיב בהתעטפם כחלל ברחובות עיר בהשתפך נפשם אל חיק אמותםנב)כי בפסוק הקודם כתיב בעטף עולל ויונק ברחובות קריה, ואם כן גם הלשון כאן בהתעטפם קאי ג"כ עלייהו, ולכן מפרש גם המשך הלשון בהשתפך נפשם ג"כ עליהם וכדמפרש. [שם].מה אעידך. [מהו אעידך, אמר הקב"ה] כמה נביאים העידותי בכםנג)מפרש אעידך מלשון התראה כמו העדותי בכם היום, כאומר מה יכולתי לעשות עוד למענכם., דבר אחר כמה ביזות נתתי לכם, ביזת מצרים, ביזת הים, ביזת סיחן ועוג, וביזת ל"א מלכיםנד)מפרש אעידך מלשון ביזה כמו בבקר יאכל עד, ורצה לומר אחרי כל הטובות שעשיתי עמך בשלל הגוים לא שמת לבך להזהר מבלי לחטוא., דבר אחר כמה ועודין ועדתי בכם, אהל מועד וגלגל ושילה וגוב וגבעון ושני בית עולמיםנה)מפרש אעידך מלשון ונועדתי לך שם וגו' מעל הכפורת, ור"ל כמה פעמים ובכמה מקומות שרתי שכינתי בתוככם., דבר אחר כמה קשוטין קשטתי אתכם, דא"ר יוחנן, ששים רבוא מלאכי השרת ירדו עם הקב"ה בסיני וביד כל אחד עטרה לעטר את כל אחד מישראלנו)מפרש אעידך מלשון עדי וחלי, מיני תכשיטין, וכמש"כ לעיל אות נ"ד. [שם].מה אדמה לך. אמר הקב"ה לישראל, לאיזו אומה דמיתי אתכם, איזו אומה גאלתי ביד חזקה והבאתי על אויביה עשר מכות, לאיזו אומה קרעתי את הים והורדתי את המן והגזתי את השליו והעליתי את הבאר, לאיזו אומה הקפתי ענני כבוד וקרבתי לפני הר סיני ונתתי להם את תורתינז)ואע"פ שמבואר באגדות שסבב הקב"ה עם התורה על האומות ולא קבלוה, אך לו כפה עליהם הר כגיגית כמו על ישראל היו מקבלים אותה, ומדלא עשה כן ש"מ דלא רצה שיקבלוה, ואף דגם על זה יש להם טענה מדוע לא כפה הקב"ה גם עליהם הר כגיגית כמו על ישראל כבר הובא בגמ' ריש ע"ז שבאמת יטענו אז העמים טענה זו כדאמר שם כך אומרים וכי כלום כפית וכו' אך הקב"ה משיב להם הראשונות ישמיעינו היינו שבע מצות היכן קיימתם -. והא דהעבירה עליהם שיקבלוה הוא רק כדי שלא יהיה להם פתחון פה לעתיד שלא ידעו כלל מנתינת התורה ואם ידעו קבלוה כמבואר באגדה ריש ע"ז. [שם].הבת ירושלים. מהו הבת ירושלים – הבת שיראה ומשלמת לינח)דהול"ל בת ירושלים כמו שנאמר כ"פ בת ציון, ולכן דריש כמתמה ואומר מה אדמה לך הבת אשר היתה יראה ומשלמת לי איך נהפכת עתה לסוררה ומורדת, וענין ומשלמת לי לא נתבאר, ויתכן שהוא מלשון ארמי וענינו מסירה ונתינה, כמו שתרגם וה' הסגירם (פ' האזינו) וה' אשלמינון, ובחגיגה ה' א' ומשלים ליה לדומה, כלומר ומוסר אותו, והוי הכונה שיראה ומשלמת לי שהיתה נמסרת אלי תמיד, שהיית מוסרת נפשך אלי. והדרש גופא שדריש שיראה ומשלמת לי הוא מנוטריקון של תיבת ירושלים שתיבת ירושלים היא מורכבת מן ירא ושלם – ומדקאמר הבת דריש בלשון נקבה כמובן. [מ"ר].מה אשוה לך ואנחמך. רבי יעקב דכפר חנן אומר לכשאשוה לך אנחמך, לכשיגיע אותו היום שכתוב בו [והתהלכתי בתוככם], באותה שעה אנחמךנט)והיינו הפי' לכשאשוה לך לכשאהיה עמך בשוה במקום שאתה שם והיינו שאתהלך עמכם, וכמו שהגהנו כך הוא בפסיקתא. וגם יש לפרש כונת הלשון לכשאשוה לך אנחמך, לכשיגיע אותו היום שכתוב בו והתהלכתי בתוככם – ע"פ מש"כ רש"י בפסוק ההוא (פ' בחקתי) בשם אגדות, והתהלכתי בתוככם, אטייל עמכם בגן עדן כאחד מכם ולא תהיו מזדעזעים ממני, עכ"ל, וזוהי כונת הלשון לכשאשוה לך ובסמיכות על הכתוב והתהלכתי בתוככם. [שם].בתולת בת ציון. בנים המצויינים במילה ובתגלחת ובציציתס)משנוי התוארים בפסוק אחד בת ירושלים בת ציון, דריש מלשון אות וציון, ועיין משכ"ל אות נ"ח. [שם].גדול כים שברך. כי גדול כים שברך מי ירפא לך, רבי חולפאי אומר, מי שהוא עתיד לרפאות שברו של ים הוא ירפא לךסא)רומז להפסוק דיחזקאל מ"ז והנה מים יוצאים מתחת מפתן הבית וגו' ובאו הימה ונרפאו המים וגו' ואז ממילא יהיה רפואה לך בבנין ביהמ"ק. ומפי רב זקן אחד ז"ל שמעתי שאמר בשם הגאון ר"י פרעגער ז"ל פי' על זה המדרש בזה האופן, והוא שנודע אשר בכלל העולם הם שליש ישוב שליש ימים שליש מדבר, וידוע מאמר הגמ' שבת נ"ו ב' דבשעה שנשא שלמה בת פרעה ירד גבריאל ונעץ קנה בים והעלה הים שרטון ונבנה עליו כרך גדול של רומי והיא החריבה את ירושלים ומקדש -, נמצא לפי זה שנלקה הים משטחיותו שנעשה יבשה שטח רב מהים, וידוע מאמר הגמ' מגילה ו' א' על הפ' אמלאה החרבה שכשתחרב רומי אז תבנה ירושלים, והנה לפי הנ"ל שבעת שתחרב רומי אז יהפך היבשה לים כמו שהי' ואז ירפא הים משברו של נעיצת קנה בים ואז תבנה ירושלים וירפאו ישראל – וז"ה מאמר המדרש מי שירפא את הים היינו כשתחרב רומי כנ"ל הוא ירפא את שברך כי אז תבנה ירושלים., ור' אבין אומר, מי שאמרת לו שירה על הים הוא ירפא לךסב)דכמו בים דאע"פ שהמרתם עליו כמש"כ וימרו על ים סוף, ובכ"ז לבסוף כששבו נרפאו כך ירפא לכם עתה לכשתשובו אליו, ועוד י"ל הכונה ע"פ מ"ש בזוהר ח"ב נ"ד א' דאיתא שם ועל דא תנינן משה זמין למימר שירתא לזמנא דאתי מ"ט בגין דכתיב (מיכה ז') כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, אראנו, אראך מבעי ליה אלא אראנו ממש – היינו למשה רבנו ע"ה -, למאן דחמא בקדמיתא וחמי ליה תניינות ודא הוא אראנו – ועוד שם ע"ב – לאמר, לאמר בההוא זמנא, לאמר בארעא קדישא וכו' לאמר בגלותא, לאמר בפורקנא דלהון דישראל, לאמר לעלמא דאתי – עוד שם ע"ב מאן דמכוון בה זכי למימרא לזמנא דאתי דהא אית בה עלמא דעבר, ואית בא עלמא דאתי וכו' ואית בה יומי דמלכא משיחא, וכעין זה איתא במדרש פ' בשלח פ' כ"ג ויאמרו לאמר נהי' אומרים לבנינו ובנינו לבניהם שיהיו אומרים לפניך כשירה הזאת בעת שתעשה להם נסים – מכל אלה נוכחנו שרמז לנו בנבואה בשירת אז ישיר שנאמר שירה בעת הגאולה כי גם אז יעשה לנו נסים ונפלאות כמו שעשה לנו על הים וז"ה כונת המדרש – מי שאמרת לו שירה על הים הוא ירפא לך ותאמר לפניו גם אז שירה וכנ"ל. [שם].ירפא לך. רבי יהושע בן לוי אומר, [כתיב ירפא לך וסמיך ליה נביאיך] – ירפא לך נביאיךסג)כונת הדרשה שמתאונן הכתווב כי בעוד שהיה ראוי שהנביאים יהיו לך מורי דרך ישרה, הנה לבד שלא עשו כזה אלא עוד חזו לך שוא ותפל וכדמפרש בדרשה הבאה אין תפל אלא עבודת כוכבים, כלומר שהוליכוך הם בדרכים עקלקלות, וא"כ קשה מאד רפואתך אחרי שהרופאים עצמם צריכים לרפואה. [שם].שוא ותפל. [אין תפל אלא עבודת כוכבים] כמש"ג (ירמיה כ"ג) ובנביאי שומרון ראיתי תפלהסד)להלשון תפלה שתי הוראות, דברי הבל וסכלות, וגם ע"ז, ודריש בגז"ש תפלה דגבי נביאים שבכאן מתפלה דגבי נביאי שומרון דשם מפורש שהטעו את ישראל בעבודת כוכבים וה"נ הוי הפי' כן, וזה מעין הדרשה לעיל פרשה א' פסוק י"ט קראתי למאהבי המה רמוני, למאהבי הם נביאי שקר שהיו מאהבין אותי על ע"ז. [מ"ר].ולא גלו על עונך. דהוו ממתחין לך מסוה על פניךסה)שלא תראה ותתבונן אל עונך. [שם].שיאמרו כלילת יופי. בכרכים של אומות העולם האומות עצמן אומרים שבחן בפיהם, כמש"נ (יחזקאל כ"ז) את אמרת אני כלילת יופיסה*)בעיר צור איירי., אבל ירושלים אחרים אומרים שבחה בפיהם, הדא הוא דכתיב הזאת העיר שיאמרו כלילת יופיסו)פשוט דדייק מדלא כתיב בקצור הזאת העיר כלילת יופי וכמו הזאת נעמי, אך אם היה כתוב כן היה באפשר לומר שישראל בעצמם אומרים כן ובאופן כזה אין השבח שלם וכמ"ש (מ"ר פ' עקב) אין שבחה של מטרונה כשמתקלסת מפי קרוביה, וכמאמר החכם יהללך זר ולא פיך (משלי כ"ז ב') לכן אמר שיאמרו והיינו אומות אחרות. [שם].משוש לכל הארץ. ר' יוחנן בשם ר' שמעון ב"ר יוחאי אומר, כיפה של חשבונות היתה חוץ לירושלים וכל מי שהיה רוצה לחשב היה רץ ומחשב שם כדי שלא יחשב בירושלים ויצטער שם, לקיים מה שנאמר משוש לכל הארץסז)בפסיקתא רבתי ר"פ מ"א הלשון והיו יוצאים ועושים חשבונותיהם שם מחוץ לעיר והיו אוכלים ושותים בתוך העיר. ויתכן הכונה כמו שנוהגים היום לנהל חשבונות מסחר בלשכות מיוחדות לזה (קאנטאר"ן ובירזו"ת) ובית המעון מיוחד רק לחיי בית בחוג משפחה, ובירושלים היו לשכות מסחר כאלה חוץ לעיר [והיו נבנים כמין כיפה, גג עגול], והעיר עצמה היתה מיוחדת רק לחיים ועונג. ומה שאמר שלא יצטער בירושלים, הכונה פשוטה, כי בעת מו"מ ומערכת חשבונות לא ימנע איזה צער ודאגה וכדומה. [שם].פצו וגו׳. למה הקדים פ"א לעי׳׳ןסח)בסדר הא"ב בפ' זו, ועיין באות הבא., אמר רבה א"ר יוחנן, בשביל מרגלים שאמרו בפיהם מה שלא ראו בעיניהםסט)וכן הויא הסדר ביתר פרשיות הבאות לבד בפרשה הראשונה. וי"ל הטעם בזה משום דבמכוון סדר פרשה הראשונה על הסדר כדי שיוכר השנוי בפרשיות הבאות, וביפה ענף כתב הטעם ע"פ מ"ש בפ' כל כתבי בשבת דאפילו בשעת כשלונה של ירושלים לא פסקו אנשי אמנה מתוכה, ועל זה באה לרמז פרשה אחת הכתובה על הסדר. [סנהדרין ק"ד ב׳].בצע אמרתו. ר׳ אהבה בריה דרבי זעירא אמר, משעה שאמר הקב"ה (פ׳ בחקתי) ואם עד אלה לא תשמעו לי והלכתי אף אני עמכם בקרי, שמא כך עשה, אלא בצע אמרתו – פשורי קא מפשרע)ר"ל אע"פ כן לא עשה כאשר זמם, אלא עשה פשרה במאמרו, והיינו שלא עשה כליה גמורה ח"ו, ובצע הוא ל' פשרה כמבואר בסנהדרין ו' ב', ויתפרש הכתוב בלשון תמיה, וכי עשה ה' את אשר זמם וכו'. [מ"ר].בצע אמרתו. אמר הקב"ה למלה"ש, מלך בו"ד כשהוא מתאבל על מת מהו עושה אמרו ליה, קורע שיראין שלו, אמר להו כך אני עושה, הדה"ד בצע אמרתועא)מפרש בצע מלשון קריעה וחתוך וכמו (איוב ו' ט') יתר ידו ויבצעני, ואמרתו מענין שפת הבגד, ותרגום על פי מדותיו (תהלים קל"ו) על אימרא דלבושיה. ובגמרא ע"ז ל"ד א' חלוק לבן שאין בו אימרא. [מ"ר פרשה א׳ פסוק א׳].וישמח עליך אויב. א"ר אחא, בטובה הוא שמח עמהם כמש"נ (פ׳ תבא) כי ישוב ה׳ לשוש עליך לטוב, אבל ברעה משמח אחרים כמש"נ וישמח עליך אויב הרים קרן צריך, ועל זה נאמר צעק לבם אל ה׳עא*)וכמ"כ דרשו חז"ל עה"פ (תבא כ"ח) כן ישיש שש לא נאמר אלא ישיש אחרים משיש והוא לא שש והיא נחמה גדולה לישראל, כי כאשר הקב"ה כביכול אינו שש ורק כביכול גם הוא בצער וע"ד עמו אנכי בצרה וע"ד גלו למצרים שכינה עמהם גלו לבבל שכינה עמהם והכונה שגם הוא בצער הגלות – וז"ה כונת המדרש דמסיים וע"ז נאמר צעק לבם וגו' כיון דהוא כביכול בגלות אנו מבקשים שיעשה למענו ולמען שמו שלא יתחלל ויהיה הפירוש אל ה' כמו על ה' – בשביל ה'. [מ"ר].קומי רני בלילה וגו׳. תנא ר׳ חייא, כל העוסק בתורה בלילה שכינה כנגדו, שנאמר קומי רוני בלילה לראש אשמרות שפכי כמים לבך נוכח פני ה׳עב)דתפלה קבועה הלא ליתא בראש אשמורת, ולכן קאי אתורה דלא איברא לילה אלא לגירסא. [תמיד ס"פ ד'].אם תאכלנה וגו'. מעשה בדואג בן יוסף שהניחו אביו בן קטן לאמו, בכל יום היתה אמו מודדתו בטפחים ונותנת משקלו בזהב לבית המקדש, וכשגבר אויב טבחתו ואכלתו, ועליה מקונן ירמיה, אם תאכלנה נשים פרים עוללי טפוחיםעג)מלשון טפחים שזכר., ורוח הקודש משיבה ואומרת אם יהרג במקדש ה׳ כהן ונביא [זה זכריה בן יהוידע]עד)יתכן בטעם תשובה זו למאמר של ירמיהו בזה, דכיון שחללו המקדש והריגת כהן ונביא שוב גם ההקדש שלה לביהמ"ק נעשה חולין ולכן לא הגין עליה. [יומא ל"ח ב'].שכבו לארץ וגו'. לפי שהיה ירמיהו אומר (ו') ואת חמת ה׳ נלאיתי הביל, שפוך על עולל בחוץעה)הכונה היא ע"ד שאמרו (שבת קי"ט ב') לא חרבה ירושלים אלא בשביל שבטלו בה תנוקות של בית רבן שנאמר שפוך על עולל בחוץ מה טעם שפוך (וע' רש"י שם) משום דעולל בחוץ, וז"ה כונת המד"ר כאן לפי שהיה ירמי' אומר – כלומר שהיה אומר להם תמיד השכם ושלוח את הנבואה הזאת כי שפוך על עולל בחוץ מטעם בטול ת"ת מתנוקות ולא שמעו לנבואתו, לזאת שכבו לארץ חוצות מדה כנגד מדה, מטעם שהעוללים הלכו שובבים בחוץ ולא הלכו ללמוד לזאת שכבו – חוצות. ועל סוד בחורים יחדיו כי גם איש עם אשה ילכדו זקן עם מלא ימים – לפיכך שכבו לארץ חוצותעה*)ר"ל לפי ערך העבירה שעברו כך היה עונשם. וחסר בסוף הדרשה שכבו לארץ חוצות המלה וגו', ועיקר הדרשה מוסבת על הלשון שכבו לארץ חוצות נער וזקן, ומפרש דכלפי הענין שאמר ירמיהו שפוך על עולל בחוץ ועל סוד בחורים איש עם אשה זקן עם מלא ימים – לפיכך שכבו לארץ חוצות נער וזקן בתולותי ובחורי וגו'. [מ"ר].מגורי מסביב. מהו מגורי – מגו ביתאי, א"ר אלעזר בר מרינוס, בני אדם שהיו מאוכלי שולחני הם באו עליעו)ודריש מגורי מלשון גירות ודירה [גור בארץ] שאותו הדר בתוך ביתי ואוכל משולחני אותו קראת עלי למלחמה. [מ"ר].שריד ופליט. כנגד הבנים והבנות הכתוב מדבר, שתהא עמל בהם והחטא בא ומכלה אותם, הדא הוא דכתיב אשר טפחתי ורביתי אויבי כלםעז)ומכנה את החטא בשם אויב, יען כי הוא האויב האורב לנפש, וכמ"ש בברכות ל"ג א' לא הערוד ממית אלא החטא ממית, יעו"ש. וכן פירשו המפרשים הפסוק תמותת רשע רעה, דהרעה היינו העבירה בעצמה תמית את הרשע, וכמ"ש בפועל כפיו נוקש רשע. [שם].

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך