תנ"ך על הפרק - בראשית ח - רבינו בחיי

תנ"ך על הפרק

בראשית ח

8 / 929
היום

הפרק

יְבֹשֶׁת המים

וַיִּזְכֹּ֤ר אֱלֹהִים֙ אֶת־נֹ֔חַ וְאֵ֤ת כָּל־הַֽחַיָּה֙ וְאֶת־כָּל־הַבְּהֵמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר אִתּ֖וֹ בַּתֵּבָ֑ה וַיַּעֲבֵ֨ר אֱלֹהִ֥ים ר֙וּחַ֙ עַל־הָאָ֔רֶץ וַיָּשֹׁ֖כּוּ הַמָּֽיִם׃וַיִּסָּֽכְרוּ֙ מַעְיְנֹ֣ת תְּה֔וֹם וַֽאֲרֻבֹּ֖ת הַשָּׁמָ֑יִם וַיִּכָּלֵ֥א הַגֶּ֖שֶׁם מִן־הַשָּׁמָֽיִם׃וַיָּשֻׁ֧בוּ הַמַּ֛יִם מֵעַ֥ל הָאָ֖רֶץ הָל֣וֹךְ וָשׁ֑וֹב וַיַּחְסְר֣וּ הַמַּ֔יִם מִקְצֵ֕ה חֲמִשִּׁ֥ים וּמְאַ֖ת יֽוֹם׃וַתָּ֤נַח הַתֵּבָה֙ בַּחֹ֣דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֔י בְּשִׁבְעָה־עָשָׂ֥ר י֖וֹם לַחֹ֑דֶשׁ עַ֖ל הָרֵ֥י אֲרָרָֽט׃וְהַמַּ֗יִם הָיוּ֙ הָל֣וֹךְ וְחָס֔וֹר עַ֖ד הַחֹ֣דֶשׁ הָֽעֲשִׂירִ֑י בָּֽעֲשִׂירִי֙ בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֔דֶשׁ נִרְא֖וּ רָאשֵׁ֥י הֶֽהָרִֽים׃וַֽיְהִ֕י מִקֵּ֖ץ אַרְבָּעִ֣ים י֑וֹם וַיִּפְתַּ֣ח נֹ֔חַ אֶת־חַלּ֥וֹן הַתֵּבָ֖ה אֲשֶׁ֥ר עָשָֽׂה׃וַיְשַׁלַּ֖ח אֶת־הָֽעֹרֵ֑ב וַיֵּצֵ֤א יָצוֹא֙ וָשׁ֔וֹב עַד־יְבֹ֥שֶׁת הַמַּ֖יִם מֵעַ֥ל הָאָֽרֶץ׃וַיְשַׁלַּ֥ח אֶת־הַיּוֹנָ֖ה מֵאִתּ֑וֹ לִרְאוֹת֙ הֲקַ֣לּוּ הַמַּ֔יִם מֵעַ֖ל פְּנֵ֥י הָֽאֲדָמָֽה׃וְלֹֽא־מָצְאָה֩ הַיּוֹנָ֨ה מָנ֜וֹחַ לְכַף־רַגְלָ֗הּ וַתָּ֤שָׁב אֵלָיו֙ אֶל־הַתֵּבָ֔ה כִּי־מַ֖יִם עַל־פְּנֵ֣י כָל־הָאָ֑רֶץ וַיִּשְׁלַ֤ח יָדוֹ֙ וַיִּקָּחֶ֔הָ וַיָּבֵ֥א אֹתָ֛הּ אֵלָ֖יו אֶל־הַתֵּבָֽה׃וַיָּ֣חֶל ע֔וֹד שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים אֲחֵרִ֑ים וַיֹּ֛סֶף שַׁלַּ֥ח אֶת־הַיּוֹנָ֖ה מִן־הַתֵּבָֽה׃וַתָּבֹ֨א אֵלָ֤יו הַיּוֹנָה֙ לְעֵ֣ת עֶ֔רֶב וְהִנֵּ֥ה עֲלֵה־זַ֖יִת טָרָ֣ף בְּפִ֑יהָ וַיֵּ֣דַע נֹ֔חַ כִּי־קַ֥לּוּ הַמַּ֖יִם מֵעַ֥ל הָאָֽרֶץ׃וַיִּיָּ֣חֶל ע֔וֹד שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים אֲחֵרִ֑ים וַיְשַׁלַּח֙ אֶת־הַיּוֹנָ֔ה וְלֹֽא־יָסְפָ֥ה שׁוּב־אֵלָ֖יו עֽוֹד׃וַֽ֠יְהִי בְּאַחַ֨ת וְשֵׁשׁ־מֵא֜וֹת שָׁנָ֗ה בָּֽרִאשׁוֹן֙ בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֔דֶשׁ חָֽרְב֥וּ הַמַּ֖יִם מֵעַ֣ל הָאָ֑רֶץ וַיָּ֤סַר נֹ֙חַ֙ אֶת־מִכְסֵ֣ה הַתֵּבָ֔ה וַיַּ֕רְא וְהִנֵּ֥ה חָֽרְב֖וּ פְּנֵ֥י הָֽאֲדָמָֽה׃וּבַחֹ֙דֶשׁ֙ הַשֵּׁנִ֔י בְּשִׁבְעָ֧ה וְעֶשְׂרִ֛ים י֖וֹם לַחֹ֑דֶשׁ יָבְשָׁ֖ה הָאָֽרֶץ׃וַיְדַבֵּ֥ר אֱלֹהִ֖ים אֶל־נֹ֥חַ לֵאמֹֽר׃צֵ֖א מִן־הַתֵּבָ֑ה אַתָּ֕ה וְאִשְׁתְּךָ֛ וּבָנֶ֥יךָ וּנְשֵֽׁי־בָנֶ֖יךָ אִתָּֽךְ׃כָּל־הַחַיָּ֨ה אֲשֶֽׁר־אִתְּךָ֜ מִכָּל־בָּשָׂ֗ר בָּע֧וֹף וּבַבְּהֵמָ֛ה וּבְכָל־הָרֶ֛מֶשׂ הָרֹמֵ֥שׂ עַל־הָאָ֖רֶץהוצאהַיְצֵ֣אאִתָּ֑ךְ וְשָֽׁרְצ֣וּ בָאָ֔רֶץ וּפָר֥וּ וְרָב֖וּ עַל־הָאָֽרֶץ׃וַיֵּ֖צֵא־נֹ֑חַ וּבָנָ֛יו וְאִשְׁתּ֥וֹ וּנְשֵֽׁי־בָנָ֖יו אִתּֽוֹ׃כָּל־הַֽחַיָּ֗ה כָּל־הָרֶ֙מֶשׂ֙ וְכָל־הָע֔וֹף כֹּ֖ל רוֹמֵ֣שׂ עַל־הָאָ֑רֶץ לְמִשְׁפְּחֹ֣תֵיהֶ֔ם יָצְא֖וּ מִן־הַתֵּבָֽה׃וַיִּ֥בֶן נֹ֛חַ מִזְבֵּ֖חַ לַֽיהוָ֑ה וַיִּקַּ֞ח מִכֹּ֣ל ׀ הַבְּהֵמָ֣ה הַטְּהוֹרָ֗ה וּמִכֹּל֙ הָע֣וֹף הַטָּהֹ֔ר וַיַּ֥עַל עֹלֹ֖ת בַּמִּזְבֵּֽחַ׃וַיָּ֣רַח יְהוָה֮ אֶת־רֵ֣יחַ הַנִּיחֹחַ֒ וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־לִבּ֗וֹ לֹֽא־אֹ֠סִף לְקַלֵּ֨ל ע֤וֹד אֶת־הָֽאֲדָמָה֙ בַּעֲב֣וּר הָֽאָדָ֔ם כִּ֠י יֵ֣צֶר לֵ֧ב הָאָדָ֛ם רַ֖ע מִנְּעֻרָ֑יו וְלֹֽא־אֹסִ֥ף ע֛וֹד לְהַכּ֥וֹת אֶת־כָּל־חַ֖י כַּֽאֲשֶׁ֥ר עָשִֽׂיתִי׃עֹ֖ד כָּל־יְמֵ֣י הָאָ֑רֶץ זֶ֡רַע וְ֠קָצִיר וְקֹ֨ר וָחֹ֜ם וְקַ֧יִץ וָחֹ֛רֶף וְי֥וֹם וָלַ֖יְלָה לֹ֥א יִשְׁבֹּֽתוּ׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

ויזכר אלהים את נח. היה ראוי הכתוב לומר את נח ואת בניו, שהרי מצינו דבור השכינה עמהם גם כן הוא שכתוב ויאמר אלהים אל נח ואל בניו. ויתכן לומר רבוי את בא לרבות בניו שהיו מכחו, וכמו שדרשו רז"ל את יעקב, אלו הבאים מכחו של יעקב. וכיון שפירש הכתוב הזכרון הזה בכח ורמז על הבנים, אף הנשים היו בכלל. ומה שהזכיר החיה והבהמה עמו יחדו, להורות שכולן שוין בהשגחה כללית, והוא הדין שהיה הזכרון בכל העוף אע"פ שלא הזכירם כי כל בעלי חיים בכלל הזכרון הם. או אולי מה שהזכיר בהמה וחיה דוקא ולא הזכיר העוף, לפי שהבהמה והחיה נבראו עם האדם ביום ששי, הוא שכתוב ויעש אלהים את כל חית הארץ למינה ואת הבהמה למינה, וזהו שאמר אשר אתו שהם בתיבה עמו. ויכלול ג"כ אשר אתו שנבראו ביום אחד עמו. ותנח התבה בחדש השביעי בשבעה עשר יום לחדש על הרי אררט. יום מנוחת התיבה היה בשבעה עשר בניסן. ומה שאמר הכתוב ויגברו המים על הארץ חמשים ומאת יום, התגבורת הזה התחיל בשבעה עשר במרחשון, הוא שכתוב בשנת שש מאות שנה לחיי נח בחדש השני בשבעה עשר יום לחדש נבקעו כל מעינות תהום וגו'. משבעה עשר במרחשון עד שבעה עשר בניסן תמצא ק"נ יום.וכתב הרמב"ן ז"ל היה הסדר בענין זה כי ביום רדת הגשם נבקעו מעינות תהום ונפתחו ארבות השמים וירד הגשם ארבעים יום, ובהם גברו המים ט"ו אמה מלמעלה ונפסק הגשם לסוף ארבעים ונשארו מעינות התהום וארבות השמים פתוחים והיה האויר לח מאד וכל הארץ מלאה מים ולא יבשו לעולם ועמדו כן בגבורתם עד ק"נ יום לירידת הגשם, ואז העביר הש"י רוח חזק מאד בשמים ובארץ ויסכרו מעינות תהום כי חזרו המים הטבעיים אל מקומם עד שנתמלא התהום כמו שהיה מתחלה ונסגרו פתחי מעינות וארבות השמים נסגרו וייבש האויר מאד ברוח המיבש, והנה חסרו המים הרבה ותנח התיבה שהיתה משוקעת במים כשתים ושלש אמות, ואחר ע"ג ימים באחד לחדש העשירי הוא חדש תמוז נראו ראשי ההרים ומקץ ארבעים יום שהמתין אחר שנראו לו ראשי ההרים וזה נופל בעשרה באב פתח חלון התיבה ואחר ג' שבועות הלכה היונה מאתו ואחר שלשים הסיר מכסה התיבה ע"כ:וישלח את העורב. דרשו רז"ל תשובה נצחת השיב עורב לנח א"ל רבך שנאני ואתה שנאתני רבך שנאני מן הבהמה הטהורה שבעה ומן הטמאה שנים ואתה שנאתני כי שלחת אותי יותר מזולתי אם פוגע בי שר חמה או שר צנה לא נמצא העולם חסר בריה אחת או שמא לאשתי אתה צריך, אמר לו רשע במותר לי אסור בנאסר לא כ"ש ולא רצה לקבלו, אמר לו אינך ראוי לא לאכילה ולא לקרבן אמר לו הקב"ה קבלהו עד יבשת המים מעל הארץ עתיד צדיק אחד לעמוד וליבש את העלם ואני מצריכו אליו הה"ד (מ"א י"ז) והעורבים מביאים לו לחם ובשר וגו' מבי טבחי דאחאב והיינו דכתיב ויצא יצוא ושוב בתשובתו ע"כ במדרש, ומלת יבשת רמז לתשב"י:וישלח את היונה מאתו. ובעורב לא נאמר מאתו למדך שדירתן של עופות טהורות אצל הצדיקים:והנה עלה זית טרף בפיה. כיון שנגזר אבדן ומחייה על האדם ועל כל מה שבארץ אין צריך לומר שנעקרו האילנות ונמחו לגמרי עד שהוצרכו רבותינו ז"ל לומר שאפילו אצטרובולין של רחים נמחו במבול ודרשו בזה (איוב י"ד) אבנים שחקו מים, ואין צ"ל כי העלה נבל וא"כ מהיכן הביאה אותו, אמרו במדרש ר' לוי אמר מהר המשחה הביאה אותו דלא טפת ארעא דארץ ישראל במיא דמבולא שכך אמר הקב"ה ליחזקאל (יחזקאל כ"ב) בן אדם אמר לה את ארץ לא מטהרה היא ולא גשמה ביום זעם, לא מטהרה פירוש שלא נבקעו מעינות תהום, ולא גושמה שלא ירד עליה מטר מן השמים מגשם המבול, אבל בודאי מי המבול שבשאר ארצות נכנסו לתוכה שהרי הכתוב מעיד בכאן ויכסו כל ההרים הגבוהים אשר תחת כל השמים, ולפי שלא ירד מן השמים הגשם השוטף שהיה משבר כל האילנות לכך לא נעקרו האילנות משם מפני המים הבאים שם משאר ארצות, ולפיכך לקחתו מהר המשחה הוא הר הזיתים, וזהו שאמר וידע נח כי קלו המים וגו'.ועוד דרשו מג"ע הביאה אותו, ויש לתמוה בזה מהיכן היה יודע נח כי קלו המים כיון שמי המבול לא נכנסו בגן עדן, וכתב הרמב"ן ז"ל אולי היו שעריו סגורים שלא יכנסו בו המים וכאשר קלו המים נפתחו ע"כ.ומלת טרף היה ראוי שיאמר טרפה בפיה אבל הוא שם התואר כמו טרוף וע"כ הוא קמוץ, והיה הכתוב ראוי לומר והנה עלה טרף בפיה והיה מספיק זה לידיעת נח כי קלו המים כי מאחר שלקחה עלה מן האילן איזה אילן שיהיה בידוע כי קלו המים ולמה הוצרך להכיר שם האילן שהיה זית, וע"ז התעורר רבותינו ז"ל במדרשם ואמרו רמז רמזה לו אמרה מוטב יהיו מזונותי מרורין כזית ובידו של הקב"ה ואל יהוי מתוקים כדבש ביד ב"ו, עשו חכמים בפיה לשון מאמר. ועוד דרשו במדרש אמר ר' אבהו מאילן ג"ע הביאה אותו ולא היה לה להביא דבר מעולה או קנמון או פולסמין אלא רמז רמזה לומר מר מזה תחת ידי הקב"ה ולא מתוק מתחת ידיך, ויהיה טרף מלשון מזונות כענין שכתוב הטריפני לחם חקי, והנה יש בזה ק"ו לבריות שאם העופות נוח להם זה עאכ"ו בני אדם שהם בעלי שכל וידיעה ומדת הבשת פרושה על פניהם שאינם רוצים להתפרנס זה מזה: בשבעה ועשרים יום לחדש. הוא חדש מרחשון. למעלה אמר בשבעה עשר יום נבקעו, וכאן אלו אמר בי"ז יום לחדש יבשה הארץ, היה במשמע שעמד המבול שנה תמימה מיום ליום, שהוא שנ"ד יום שהיא שנת הלבנה, וע"כ הוסיף י"א, ואמר בשבעה ועשרים יום לחדש יבשה הארץ, להורות ששנת חמה היתה של שס"ה יום, שכן שנת חמה יתרה על שנת לבנה י"א יום. וע"ז אמרו רז"ל משפט דור המבול י"ב חדש משפט מצריים במצרים י"ב חדש משפט איוב י"ב חדש משפט רשעים בגיהנם י"ב חדש משפט גוג ומגוג י"ב חדש. יבשה הארץ. ואעפ"כ לא יצא עד שהורשה לצאת ואמר לו הקב"ה צא מן התיבה כי מפני שבא לתוכה מפני מצות ה' יתעלה לא רצה לצאת משם כי אם במצותו. ואמרו במדרש כי מכאן למדו חנניה מישאל ועזריה שלא רצו לצאת מתוך כבשן האש עד שצוה להם המלך, הוא שכתוב (דניאל ג) באדין נבוכדנצר וגו' פוקו ואתו, ולמעלה אמר סקו, לפי שמתחלה היה הכבשן עמוק והוצרך לומר סקו ועכשו גבה הכבשן בדרך הנס והושוה לקרקע והוצרך לומר פוקו ולא רצו לצאת עד שצוה להם המלך. צא מן התבה אתה ואשתך ובניך ונשי בניך. כאן הותר להם התשמיש שנאסר להם בתיבה, שהרי כתוב בכניסתם לתיבה ובאת אל התיבה אתה ובניך ואשתך ונשי בניך, האנשים לבד והנשים לבד. ובמדרש שלשה שמשו בתיבה, ואלו הן עורב כלב חם, ושלשתם נענשו עורב רק (מזריע מן הפה, סנהדרין ק"ח), כלב נקשר, חם לקה בעורו. ויבן נח מזבח לה'. כיון נח בקרבנותיו סדר הבנין ממטה למעלה, המזבח תחלה ומשם לרחמים, זהו שאמר לה', ומן הרחמים מתעלה ומתיחס הכל במעלה העליונה שהוא עלת העלות יתברך, וזהו שאמר ויעל עולות במזבח, עלת כתיב. וכן אמר הנביא (ישעיה ס) יעלו לרצון על מזבחי ובית תפארתי אפאר. וכן במנוח לא מצינו בו שעשה מזבח, והזכיר תחלה מעל המזבח ואח"כ השמימה, ומשם אל המעלה העליונה שהיא עלה, ואז חוזר השפע מעלה לרחמים ומן הרחמים למזבח הנקרא לב, וממנו לעליונים ולתחתונים. וזהו שאמר וירח ה' את ריח הניחח, כלומר המשיך המשכת השפע היורד מעלת העלות, ואז אמר אל לבו לא אוסיף כלומר לא אתן תוספת למדת הדין לקלל את האדמה בעבור האדם, והבן זה. מנעוריו אמרו רז"ל מנעוריו משננער לצאת ממעי אמו. וידוע שאין האדם מתחייב במצות שהן מצד היצר טוב, עד י"ג שנה, וזהו שדרשו רז"ל יצה"ר גדול מיצר הטוב י"ג שנה. וכן אמר שלמה ע"ה (קהלת ד) כי מבית הסורים יצא למלוך, כי משעה שהוא יוצא מבית הרחם ששם אסור ומוסגר כאדם המוסגר בבית האסורים מיד הוא רוצה למלוך והוא מבקש פי הדד ונמשך אחר התאוות, ומפני שהמלה חסרה אל"ף פירשוהו מל' תרגום, כי תרגום ויבאש וסרי. עוד כל ימי הארץ. לשון זה יורה שיש לעולם תכלית זמן קצוב. ואע"פ שהוא חסר וא"ו, עד כתיב, ויכלול ההפך, הקריאה עקר. זרע וקציר, אלו נולדים ואלו מתים, וע"י מה ע"י קור וחום. וטעם הכתוב יבאר ששה ענינים שהם סדרי עולם, שאינן שובתין ביום ובלילה.

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך