תנ"ך על הפרק - שמות כט - מזרחי

תנ"ך על הפרק

שמות כט

79 / 929
היום

הפרק

אופן משיחת הכהנים ואופן קידוש המשכן

וְזֶ֨ה הַדָּבָ֜ר אֲשֶֽׁר־תַּעֲשֶׂ֥ה לָהֶ֛ם לְקַדֵּ֥שׁ אֹתָ֖ם לְכַהֵ֣ן לִ֑י לְ֠קַח פַּ֣ר אֶחָ֧ד בֶּן־בָּקָ֛ר וְאֵילִ֥ם שְׁנַ֖יִם תְּמִימִֽם׃וְלֶ֣חֶם מַצּ֗וֹת וְחַלֹּ֤ת מַצֹּת֙ בְּלוּלֹ֣ת בַּשֶּׁ֔מֶן וּרְקִיקֵ֥י מַצּ֖וֹת מְשֻׁחִ֣ים בַּשָּׁ֑מֶן סֹ֥לֶת חִטִּ֖ים תַּעֲשֶׂ֥ה אֹתָֽם׃וְנָתַתָּ֤ אוֹתָם֙ עַל־סַ֣ל אֶחָ֔ד וְהִקְרַבְתָּ֥ אֹתָ֖ם בַּסָּ֑ל וְאֶ֨ת־הַפָּ֔ר וְאֵ֖ת שְׁנֵ֥י הָאֵילִֽם׃וְאֶת־אַהֲרֹ֤ן וְאֶת־בָּנָיו֙ תַּקְרִ֔יב אֶל־פֶּ֖תַח אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְרָחַצְתָּ֥ אֹתָ֖ם בַּמָּֽיִם׃וְלָקַחְתָּ֣ אֶת־הַבְּגָדִ֗ים וְהִלְבַּשְׁתָּ֤ אֶֽת־אַהֲרֹן֙ אֶת־הַכֻּתֹּ֔נֶת וְאֵת֙ מְעִ֣יל הָאֵפֹ֔ד וְאֶת־הָאֵפֹ֖ד וְאֶת־הַחֹ֑שֶׁן וְאָפַדְתָּ֣ ל֔וֹ בְּחֵ֖שֶׁב הָאֵפֹֽד׃וְשַׂמְתָּ֥ הַמִּצְנֶ֖פֶת עַל־רֹאשׁ֑וֹ וְנָתַתָּ֛ אֶת־נֵ֥זֶר הַקֹּ֖דֶשׁ עַל־הַמִּצְנָֽפֶת׃וְלָֽקַחְתָּ֙ אֶת־שֶׁ֣מֶן הַמִּשְׁחָ֔ה וְיָצַקְתָּ֖ עַל־רֹאשׁ֑וֹ וּמָשַׁחְתָּ֖ אֹתֽוֹ׃וְאֶת־בָּנָ֖יו תַּקְרִ֑יב וְהִלְבַּשְׁתָּ֖ם כֻּתֳּנֹֽת׃וְחָגַרְתָּ֩ אֹתָ֨ם אַבְנֵ֜ט אַהֲרֹ֣ן וּבָנָ֗יו וְחָבַשְׁתָּ֤ לָהֶם֙ מִגְבָּעֹ֔ת וְהָיְתָ֥ה לָהֶ֛ם כְּהֻנָּ֖ה לְחֻקַּ֣ת עוֹלָ֑ם וּמִלֵּאתָ֥ יַֽד־אַהֲרֹ֖ן וְיַד־בָּנָֽיו׃וְהִקְרַבְתָּ֙ אֶת־הַפָּ֔ר לִפְנֵ֖י אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְסָמַ֨ךְ אַהֲרֹ֧ן וּבָנָ֛יו אֶת־יְדֵיהֶ֖ם עַל־רֹ֥אשׁ הַפָּֽר׃וְשָׁחַטְתָּ֥ אֶת־הַפָּ֖ר לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃וְלָֽקַחְתָּ֙ מִדַּ֣ם הַפָּ֔ר וְנָתַתָּ֛ה עַל־קַרְנֹ֥ת הַמִּזְבֵּ֖חַ בְּאֶצְבָּעֶ֑ךָ וְאֶת־כָּל־הַדָּ֣ם תִּשְׁפֹּ֔ךְ אֶל־יְס֖וֹד הַמִּזְבֵּֽחַ׃וְלָֽקַחְתָּ֗ אֶֽת־כָּל־הַחֵלֶב֮ הַֽמְכַסֶּ֣ה אֶת־הַקֶּרֶב֒ וְאֵ֗ת הַיֹּתֶ֙רֶת֙ עַל־הַכָּבֵ֔ד וְאֵת֙ שְׁתֵּ֣י הַכְּלָיֹ֔ת וְאֶת־הַחֵ֖לֶב אֲשֶׁ֣ר עֲלֵיהֶ֑ן וְהִקְטַרְתָּ֖ הַמִּזְבֵּֽחָה׃וְאֶת־בְּשַׂ֤ר הַפָּר֙ וְאֶת־עֹר֣וֹ וְאֶת־פִּרְשׁ֔וֹ תִּשְׂרֹ֣ף בָּאֵ֔שׁ מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶ֑ה חַטָּ֖את הֽוּא׃וְאֶת־הָאַ֥יִל הָאֶחָ֖ד תִּקָּ֑ח וְסָ֨מְכ֜וּ אַהֲרֹ֧ן וּבָנָ֛יו אֶת־יְדֵיהֶ֖ם עַל־רֹ֥אשׁ הָאָֽיִל׃וְשָׁחַטְתָּ֖ אֶת־הָאָ֑יִל וְלָֽקַחְתָּ֙ אֶת־דָּמ֔וֹ וְזָרַקְתָּ֥ עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ סָבִֽיב׃וְאֶ֨ת־הָאַ֔יִל תְּנַתֵּ֖חַ לִנְתָחָ֑יו וְרָחַצְתָּ֤ קִרְבּוֹ֙ וּכְרָעָ֔יו וְנָתַתָּ֥ עַל־נְתָחָ֖יו וְעַל־רֹאשֽׁוֹ׃וְהִקְטַרְתָּ֤ אֶת־כָּל־הָאַ֙יִל֙ הַמִּזְבֵּ֔חָה עֹלָ֥ה ה֖וּא לַֽיהוָ֑ה רֵ֣יחַ נִיח֔וֹחַ אִשֶּׁ֥ה לַיהוָ֖ה הֽוּא׃וְלָ֣קַחְתָּ֔ אֵ֖ת הָאַ֣יִל הַשֵּׁנִ֑י וְסָמַ֨ךְ אַהֲרֹ֧ן וּבָנָ֛יו אֶת־יְדֵיהֶ֖ם עַל־רֹ֥אשׁ הָאָֽיִל׃וְשָׁחַטְתָּ֣ אֶת־הָאַ֗יִל וְלָקַחְתָּ֤ מִדָּמוֹ֙ וְנָֽתַתָּ֡ה עַל־תְּנוּךְ֩ אֹ֨זֶן אַהֲרֹ֜ן וְעַל־תְּנ֨וּךְ אֹ֤זֶן בָּנָיו֙ הַיְמָנִ֔ית וְעַל־בֹּ֤הֶן יָדָם֙ הַיְמָנִ֔ית וְעַל־בֹּ֥הֶן רַגְלָ֖ם הַיְמָנִ֑ית וְזָרַקְתָּ֧ אֶת־הַדָּ֛ם עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ סָבִֽיב׃וְלָקַחְתָּ֞ מִן־הַדָּ֨ם אֲשֶׁ֥ר עַֽל־הַמִּזְבֵּחַ֮ וּמִשֶּׁ֣מֶן הַמִּשְׁחָה֒ וְהִזֵּיתָ֤ עַֽל־אַהֲרֹן֙ וְעַל־בְּגָדָ֔יו וְעַל־בָּנָ֛יו וְעַל־בִּגְדֵ֥י בָנָ֖יו אִתּ֑וֹ וְקָדַ֥שׁ הוּא֙ וּבְגָדָ֔יו וּבָנָ֛יו וּבִגְדֵ֥י בָנָ֖יו אִתּֽוֹ׃וְלָקַחְתָּ֣ מִן־הָ֠אַיִל הַחֵ֨לֶב וְהָֽאַלְיָ֜ה וְאֶת־הַחֵ֣לֶב ׀ הַֽמְכַסֶּ֣ה אֶת־הַקֶּ֗רֶב וְאֵ֨ת יֹתֶ֤רֶת הַכָּבֵד֙ וְאֵ֣ת ׀ שְׁתֵּ֣י הַכְּלָיֹ֗ת וְאֶת־הַחֵ֙לֶב֙ אֲשֶׁ֣ר עֲלֵהֶ֔ן וְאֵ֖ת שׁ֣וֹק הַיָּמִ֑ין כִּ֛י אֵ֥יל מִלֻּאִ֖ים הֽוּא׃וְכִכַּ֨ר לֶ֜חֶם אַחַ֗ת וַֽחַלַּ֨ת לֶ֥חֶם שֶׁ֛מֶן אַחַ֖ת וְרָקִ֣יק אֶחָ֑ד מִסַּל֙ הַמַּצּ֔וֹת אֲשֶׁ֖ר לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃וְשַׂמְתָּ֣ הַכֹּ֔ל עַ֚ל כַּפֵּ֣י אַהֲרֹ֔ן וְעַ֖ל כַּפֵּ֣י בָנָ֑יו וְהֵנַפְתָּ֥ אֹתָ֛ם תְּנוּפָ֖ה לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃וְלָקַחְתָּ֤ אֹתָם֙ מִיָּדָ֔ם וְהִקְטַרְתָּ֥ הַמִּזְבֵּ֖חָה עַל־הָעֹלָ֑ה לְרֵ֤יחַ נִיח֙וֹחַ֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה אִשֶּׁ֥ה ה֖וּא לַיהוָֽה׃וְלָקַחְתָּ֣ אֶת־הֶֽחָזֶ֗ה מֵאֵ֤יל הַמִּלֻּאִים֙ אֲשֶׁ֣ר לְאַהֲרֹ֔ן וְהֵנַפְתָּ֥ אֹת֛וֹ תְּנוּפָ֖ה לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה וְהָיָ֥ה לְךָ֖ לְמָנָֽה׃וְקִדַּשְׁתָּ֞ אֵ֣ת ׀ חֲזֵ֣ה הַתְּנוּפָ֗ה וְאֵת֙ שׁ֣וֹק הַתְּרוּמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר הוּנַ֖ף וַאֲשֶׁ֣ר הוּרָ֑ם מֵאֵיל֙ הַמִּלֻּאִ֔ים מֵאֲשֶׁ֥ר לְאַהֲרֹ֖ן וּמֵאֲשֶׁ֥ר לְבָנָֽיו׃וְהָיָה֩ לְאַהֲרֹ֨ן וּלְבָנָ֜יו לְחָק־עוֹלָ֗ם מֵאֵת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל כִּ֥י תְרוּמָ֖ה ה֑וּא וּתְרוּמָ֞ה יִהְיֶ֨ה מֵאֵ֤ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ מִזִּבְחֵ֣י שַׁלְמֵיהֶ֔ם תְּרוּמָתָ֖ם לַיהוָֽה׃וּבִגְדֵ֤י הַקֹּ֙דֶשׁ֙ אֲשֶׁ֣ר לְאַהֲרֹ֔ן יִהְי֥וּ לְבָנָ֖יו אַחֲרָ֑יו לְמָשְׁחָ֣ה בָהֶ֔ם וּלְמַלֵּא־בָ֖ם אֶת־יָדָֽם׃שִׁבְעַ֣ת יָמִ֗ים יִלְבָּשָׁ֧ם הַכֹּהֵ֛ן תַּחְתָּ֖יו מִבָּנָ֑יו אֲשֶׁ֥ר יָבֹ֛א אֶל־אֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד לְשָׁרֵ֥ת בַּקֹּֽדֶשׁ׃וְאֵ֛ת אֵ֥יל הַמִּלֻּאִ֖ים תִּקָּ֑ח וּבִשַּׁלְתָּ֥ אֶת־בְּשָׂר֖וֹ בְּמָקֹ֥ם קָדֹֽשׁ׃וְאָכַ֨ל אַהֲרֹ֤ן וּבָנָיו֙ אֶת־בְּשַׂ֣ר הָאַ֔יִל וְאֶת־הַלֶּ֖חֶם אֲשֶׁ֣ר בַּסָּ֑ל פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃וְאָכְל֤וּ אֹתָם֙ אֲשֶׁ֣ר כֻּפַּ֣ר בָּהֶ֔ם לְמַלֵּ֥א אֶת־יָדָ֖ם לְקַדֵּ֣שׁ אֹתָ֑ם וְזָ֥ר לֹא־יֹאכַ֖ל כִּי־קֹ֥דֶשׁ הֵֽם׃וְֽאִם־יִוָּתֵ֞ר מִבְּשַׂ֧ר הַמִּלֻּאִ֛ים וּמִן־הַלֶּ֖חֶם עַד־הַבֹּ֑קֶר וְשָׂרַפְתָּ֤ אֶת־הַנּוֹתָר֙ בָּאֵ֔שׁ לֹ֥א יֵאָכֵ֖ל כִּי־קֹ֥דֶשׁ הֽוּא׃וְעָשִׂ֜יתָ לְאַהֲרֹ֤ן וּלְבָנָיו֙ כָּ֔כָה כְּכֹ֥ל אֲשֶׁר־צִוִּ֖יתִי אֹתָ֑כָה שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים תְּמַלֵּ֥א יָדָֽם׃וּפַ֨ר חַטָּ֜את תַּעֲשֶׂ֤ה לַיּוֹם֙ עַל־הַכִּפֻּרִ֔ים וְחִטֵּאתָ֙ עַל־הַמִּזְבֵּ֔חַ בְּכַפֶּרְךָ֖ עָלָ֑יו וּמָֽשַׁחְתָּ֥ אֹת֖וֹ לְקַדְּשֽׁוֹ׃שִׁבְעַ֣ת יָמִ֗ים תְּכַפֵּר֙ עַל־הַמִּזְבֵּ֔חַ וְקִדַּשְׁתָּ֖ אֹת֑וֹ וְהָיָ֤ה הַמִּזְבֵּ֙חַ֙ קֹ֣דֶשׁ קָֽדָשִׁ֔ים כָּל־הַנֹּגֵ֥עַ בַּמִּזְבֵּ֖חַ יִקְדָּֽשׁ׃וְזֶ֕ה אֲשֶׁ֥ר תַּעֲשֶׂ֖ה עַל־הַמִּזְבֵּ֑חַ כְּבָשִׂ֧ים בְּנֵֽי־שָׁנָ֛ה שְׁנַ֥יִם לַיּ֖וֹם תָּמִֽיד׃אֶת־הַכֶּ֥בֶשׂ הָאֶחָ֖ד תַּעֲשֶׂ֣ה בַבֹּ֑קֶר וְאֵת֙ הַכֶּ֣בֶשׂ הַשֵּׁנִ֔י תַּעֲשֶׂ֖ה בֵּ֥ין הָעַרְבָּֽיִם׃וְעִשָּׂרֹ֨ן סֹ֜לֶת בָּל֨וּל בְּשֶׁ֤מֶן כָּתִית֙ רֶ֣בַע הַהִ֔ין וְנֵ֕סֶךְ רְבִעִ֥ית הַהִ֖ין יָ֑יִן לַכֶּ֖בֶשׂ הָאֶחָֽד׃וְאֵת֙ הַכֶּ֣בֶשׂ הַשֵּׁנִ֔י תַּעֲשֶׂ֖ה בֵּ֣ין הָעַרְבָּ֑יִם כְּמִנְחַ֨ת הַבֹּ֤קֶר וּכְנִסְכָּהּ֙ תַּֽעֲשֶׂה־לָּ֔הּ לְרֵ֣יחַ נִיחֹ֔חַ אִשֶּׁ֖ה לַיהוָֽה׃עֹלַ֤ת תָּמִיד֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם פֶּ֥תַח אֹֽהֶל־מוֹעֵ֖ד לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה אֲשֶׁ֨ר אִוָּעֵ֤ד לָכֶם֙ שָׁ֔מָּה לְדַבֵּ֥ר אֵלֶ֖יךָ שָֽׁם׃וְנֹעַדְתִּ֥י שָׁ֖מָּה לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְנִקְדַּ֖שׁ בִּכְבֹדִֽי׃וְקִדַּשְׁתִּ֛י אֶת־אֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד וְאֶת־הַמִּזְבֵּ֑חַ וְאֶת־אַהֲרֹ֧ן וְאֶת־בָּנָ֛יו אֲקַדֵּ֖שׁ לְכַהֵ֥ן לִֽי׃וְשָׁ֣כַנְתִּ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְהָיִ֥יתִי לָהֶ֖ם לֵאלֹהִֽים׃וְיָדְע֗וּ כִּ֣י אֲנִ֤י יְהוָה֙ אֱלֹ֣הֵיהֶ֔ם אֲשֶׁ֨ר הוֹצֵ֧אתִי אֹתָ֛ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לְשָׁכְנִ֣י בְתוֹכָ֑ם אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיהֶֽם׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

ושתי גזרות הן אחת של קיחה ואחת של לקיחה. וזו היא דעת חכמי צרפת שסוברים שיש פועל משתי אותיות ונקראים שניים ולכן אמרו שמלת קח אין הפ"א הפועל שלה חסר רק שרשה קח ושרש הלקיחה היא לקח ויהיו קח ולקח שני שרשים מעניין אחד אבל חכמי ספרד אומרים שאין שרש פחות משלש אותיות ושרש קח לקח והפ"א חסר וכמוהו רבים: פר אחד לכפר על מעשה העגל שהוא פר. כי פר כמו עגל בלא זכר שנה וכן כתב נמי בפרשת שמיני גבי קח לך עגל להודיע שמכפר לו הקב"ה ע"י עגל זה על מעשה העגל שעש' ותימה דהא בפרק ראוהו בית דין גבי כל השופרות כשרין חוץ משל פרה אמרו מ"ט כדרב חסדא דאמר רב חסדא מפני מה אין כהן גדול נכנס זהב לפני לפנים לעבוד עבודה לפי שאין קטיגור נעשה סניגור והקשו ולא והא איכא דם הפר ותרצו הואיל ואישתני אישתני ופרש"י הואיל ואישתני להיות דם ואין מראית הפר ניכר משמע אבל הפר עצמו לא לפי שאין קטיגור נעשה סניגור דבשלמא מארון וכפרת וכרובים לא קשיא משום דחוטא בל יקריב קאמרינן ולא מכף ומחתה משום דחוטא בל יתנאה קאמרינן אלא הכא מאי איכא למימר. ושמא י"ל דשאני הכא דעבודה מבחוץ היא ואני בעבודה דמפנים קאמרינן דכה"ג משני בגמ' גבי והא איכא בגדי זהב מבחוץ מבפנים קאמרינן והקשו שופר נמי מבחוץ הוא ותרצו כיון דלזכרון הוא כמלפנים דמי והכי נמי מצינן לשנויי היא דפרה אדומה שדרש רבי משה הדרשן ויקחו אליך משלהם כשם שפרקו נזמי הזהב לעגל כך יביאו זו לכפרה משלהם פרה אדומה משל לבן שפחה שטנף פלטין של מלך אמרו תבא אמו ותקנח הצואה כך תבא פרה ותכפר על העגל שאף על פי שאין קטיגור נעשה סניגור ה"מ בעבודה של פנים אבל בעבודה של חוץ לא: ולחם מצות וחלות מצות ורקיקי מצות הרי אלו ג' מינין רבוכה וחלה ורקיקין. פירוש הלחם שהיא הרבוכה מפני ששם לחם כולל המינין ולא יתכן להיות וכמשמעו רק על מין ממיני הלחם והרבוכ' היא החלה החלוטה ברותחין כל צרכה בעודה בצק ואחר חליטתה אופה אותה בתנור ואחר אפייתה מטגנה במחב' שהוא כלי שהיה במקדש לאפו' בו מנחת המחבת על האור בשמן ולא היה לו שפה סביב כמנהג הכלים ולכן החלה הנאפת בו היתה עבה שאילו היתה רכה היתה נשפכת מהמחבת וגם היתה קשה לאחר אפייתה שמתוך שאינו יכול לשים שמן הרבה במחבת שלא ישרף היה האור שורף את השמן והחלה ונהייתה קשה כדתנן בפר' כל המנחות באות מצה מה בין מחבת למרחשת רבי חנינא בן גמליאל אומר מרחשת עמוקה ומעשיה רוחשין ומחבת צפה ומעשיה קשין ופרש"י רוחשין שהכלי עמוק וכל השמן מתקבץ במקום אחד וכשמניח אדם אצבעו על המנחה נע ונד השמן בתוכה מרחשת לשון רחש דמתורגם ריחשא צפה שאינה עמוקה אלא שוליה צפין אצל אוגניה ומתפזר השמן באוגניה והחלה והרקיקין הן הנאפות בתנור בלבד ואין שם לא חליטה ולא טגון וההבדל שבין החלות והרקיקין הוא שהחלות בלולות בשמן בעודן סלת והרקיקין משוחין בשמן אחר אפייתן וי"א מושחן וחוזר ומושחן עד שיכלה כל השמן שבלוג שכל המנחות טעונות לוג שמן וי"א מושחן כמין כ"י יונית ושאר השמן נאכל בפני עצמו לכהנים ואף על פי שהרבוכה אינה באה אלא עם התודה כדכתיב בפרשת צו אם על תודה יקריבנו והקריב על זבח התודה חלות מצות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן וסלת מרבכת חלות בלולות בשמן רבותינו אמרו שלחם מצות האמור כאן רבוכה היתה כמו של תודה והוא ששנינו במנחות פר' התודה המלואים היה בא כמצה שבתודה חלות ורקיקין ורבוכה ומפיק לה מקרא דזה קרבן אהרן ובניו ביום המשח אותו וכי מה למדנו לבניו מיום המשח אותו אלא מקיש חנוכו להמשחו מה המשחו רבוכה אף חנוכו רבוכה ופרש"י וכי מה למדנו לבניו לדורות מיום המשח את אהרן אלא מק"ש חנוכו של הדיוט לדורות להמשחו כלומר לקרבן כ"ג של חביתין מה קרבן דחביתי אהרן שהוא מקריב בכל יום הוא רבוכה כדכתיב מרבכת תביאנה אף יום חנוך של בניו כהנים ההדיוטות רבוכה ומלואים יום חנוך הוא: וכל המינין באין עשר עשר חלות. בפ' ואלו מנחות אמרינן מנחות דבאות עשר עשר מנ"ל גמר מלחמי תודה מה להלן עשר אף כאן עשר ולחמי תודה בהדיא כתיב בהו עשר דכתב ביה והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה ואמרינן בפרק התודה נאמר כאן תרומה ונאמר בתרומת מעשר תרומה מה להלן אחד מעשרה אף כאן אחד מעשרה למדנו שכל מין ומין מהחלות והרקיקין והרבוכין והחמץ באין עשר עשר שאם היו פחות מעשר או יותר מעשר אי אפשר שיהיה עשירית כל מין אלא פרוס והתורה אמרה אחד מכל קרבן תרומה שלא יטול פרוס כדתניא בפר' התודה ולא המנחות האפויות קודם קמיצתן ונקמצות ע"י פתיתה בלבד באות עשר עשר מכל מין ומין אלא אף מנחת הסולת נמי אף על גב דקודם אפייה נקמצת אפילו הכי עשר עשר חלות קא עבדי לה כך פרש"י בפ' ואלו מנחות ואם תאמר ונילף מלחם הפנים דכתיב ביה ואפית אותה שתים עשרה חלות מה להלן י"ב אף כאן י"ב כבר תרצו בגמרא מסתברא מלחמי תודה הוה לן למילף שכן יחיד מתנדב שמן ונפסל בלינה ושלא בשבת ושלא בטומאה ואע"ג דאיכא למימר נילף מלחם הפנים שכן הקדש ולבונה ומצה ועצם מכל מקום הנך נפישן אבל מחביתי כ"ג דהוו י"ב מג"ש דחוק חוק מלחם הפנים ליכא למילף דהדיוט מהדיוט עדיף טפי כמו שתרצו בפרק ואלו מנחות: בלולות בשמן כשהן קמח יוצק בהן שמן ובוללן. כחכמים דתניא בפרק ואלו מנחות סלת בלולות בשמן מלמד שנבללת סלת רבי אומר חלות שנאמר חלות בלולות בשמן אמרו לו והא לחמי תודה נאמר בהן חלות בלולות ואי אפשר לבללן אלא סלת שבפר' שתי מדות תניא היה רבי עקיבא אימר מת"ל בשמן בשמן שני פעמים הוי רבוי אחר רבוי ואינו אלא למעט מעטו הכתוב לחצי לוג שיהא מתחלק לשלשה מינין לחלות לרקיקין ולרבוכה כשהוא אומר ברבוכה שאין ת"ל ריבה שמן לרבוכה הא כיצד מביא חצי לוג שמן וחוצה חציו לחלות ולרקיקין וחציו לרבוכה וחלות ורקיקין עשרין עשרין הוו ולאחר אפייתן יבשות הן ובולעות שמן יותר מחמת האור ורביעית שמן לא יספיק להו הלכך עכ"ל שכשהן סלת הוא בוללן ולא לאחר אפייתן ואפילו הכי נאמר בהן חלות בלולות הכא נמי אף על גב דכתיב חלות בלולות אינן אלא כשהן סלת: משוחים בשמן אחר אפייתן מושחן כמין כ"י. כרבי שמעון בן יהודה דת"ר מנחה הבאה מחצה חלות ומחצה רקיקין כו' החלות בוללן והרקיקן מושחן ומושח את הרקיקין על פני כלן ושאר השמן מחזירו לחלות רבי שמעון בן יהודה אומר משום ר' שמעון מושחן כמין כ"י ושאר השמן נאכל לכהנים מאי כמין כ"י אמר רב כהנא כמין כ"י יונית ותניא חלות בלולות ולא רקיקין בלולין שיכול והלא דין הוא ומה חלות שאין טעונות משיחה טעונות בלילה רקיקין שטעונין משיחה אינו דין שטעונין בלילה ת"ל חלות בלולות ואין רקיקין בלולין רקיקין משוחין ואין חלות משוחין שיכול והלא דין הוא ומה רקיקין שאין טעונין בלילה טעונין משיחה חלות שטעונות בלילה אינו דין שטעונין משיחה ת"ל רקיקין משוחין ולא חלות משוחות ופריך בגמרא מאי גמרא ומשני אמר רבא לא לשתמיט קרא דלכתוב אלות בלולות ומשוחות רקיקין משוחין ובלולין ופרש"י מאי גמרא דילמא גלי רחמנא ברקיקין משיחה והוא הדין לחלות: והקרבת אותם בסל אל חצר המשכן ביום הקמתו. לא אל המזבח כי אינם קרבים לגבוה אלא אחד מכל מין ומין כדכתיב למטה בעניין וככר לחם אחת וחלת לחם שמן אחת ורקיק אח' מסל המצות כו' והקטירם המזבחה על העולה לריח ניחוח לפני יי' אשה הוא ליי' אבל כל השאר הם נאכלים לכהנים בחצר אהל מועד כדכתיב למטה בעניין ואכל אהרן ובניו את בשר האיל ואת הלחם אשר בסל פתח אהל מועד ופרש"י פתח אהל מועד כל החצר קרוי כן ומה שהוסיף לומר ביום הקמתו הוא מפני שהוא סוב' שבכ"ג באדר התחילו המלואים כדפירש בפרשת שמיני ח' למלואים והוא ר"ח ניסן שהוקם המשכן בו ביום אם כן עכ"ל דהא דכתיב בשבעת ימי המלואים אשר בסל פתח אהל מועד וכן ושחטת את הפר לפני יי' פתח אהל מועד אינו אלא ביום הקמתו פירש בעת הקמתו שהרי בכל יום היה בונה וסותר והקמת המשכן ממש לא היתה רק בר"ח ניסן כדכתיב ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן: ורחצת טבילת הגוף. לא רחיצת ידים ורגלים כדכתיב בבאם אל אהל מועד ירחצו מים משום דרחיצת ידים ורגלים לא כתיב בה אלא ירחצו מים ואלו הכא כתיב במים בפתחות הבי"ת דמשמע במים הידועים והם המים שכתוב בהם במקום אחר ורחץ במים את כל בשרו ודרז"ל בתורת כהנים את כל בשרו במים שכל בשרו עולה בהן וכמה הן אמה על אמה ברום שלש נמצאת אומר שיעור המקוה ארבעים סאה וכן בפרשת אחרי מות כתיב ביה ורחץ במים את בשרו ולבשם ואמרו חכמים שאותו היום טעון טבילה בכל חליפותיו וכן בכל הטמאים הצריכין טבילה בכלן כתוב בהם ורחץ במים בפתחות הבי"ת: ומשחת אותו אף משיחה זו כמין כ"י נותן שמן על ראשו ובין ריסי עיניו ומחברן באצבעו. כדתניא בפרק קמא דכריתות כיצד מושחין את המלכים כמין נזר ואת הכהנים כמין כ"י מאי כמין כ"י אמר רב מנשיא בר גדא כמין כ"י יונית תני חדא בתחלה מציק שמן על ראשו ואחר כך נותן לו שמן בין ריסי עיניו ותניא אידך בתחלה נותן לו שמן בין ריסי עיניו ואחר כך מציק שמן על ראשו ופירש רש"י ומחברו באצבע דרך הפדחת: והיתה להם מלוי ידים זה לכהונת עולם. שאף על פי שדרשו אותו רז"ל בפ"ב דזבחים ובפר' הנשרפין ללבישתן של כהנים ואמרו והיתה להם לבישת בגדים הללו לכהונת עולם שבזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהן אין בגדיהן עליהם אין כהונתם עליהם והוו להו כזרים ואמר מר זר ששמש במיתה מ"מ כיון שהמקרא הזה לא נכתב אלא כדי שלא נחשוב שהמקרא של והיו על אהרן ועל בניו כו' ולא ישאו עון ומתו הוא בעד המכנסים לבדם ולא בעד כל הבגדים הכתובים לעיל והרב ז"ל כבר כתב לעיל לפי המסקנא שהמקרא ההוא למדנו שהמחוסר אחד מן הבגדים הכתובים לעיל חייב מיתה הוכרח מפני זה לפרש המקרא הזה כפי פשוטו ולא כפי מדרשו שלא יהא נראה כנכתב פעמים א"ק מלוי ידים מאן דכר שמה עד שיאמר עליה והיתה להם: ומלאת ע"י הדברים האלה. הכתובים אחריו והקרבת ושחט' וכו' לא שמלוי ידיהם לחוד והכתובים אחריו לחוד: אהרן ויד בניו במלוי הכהונה. מפני שכל מלוי ידים הוא לשון חנוך כדלעיל צריך להודיע על אי זה דבר הוא החנוך הזה. פתח אהל מועד בחצר המשכן שהוא לפני הפתח. לא בפתח אהל מועד ממש שהרי שחיטת החטא' בצפונו של מזבח הוא כדכתיב במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת וכתיב ושחט את העולה על ירך המזבח צפונה והמזבח לא היה בפתח אהל מועד ממש אלא בחצר כנגד פתת אהל מועד רחוק ממנו שכן כתוב וישם את הכיור בין אהל מועד ובין המזבח: על קרנות למעלה בקרנות ממש. כדתנן בפר' איזהו מקומן כיצד עלה בכבש ופנה לסובב ובא לו לקרן דרומית מזרחית מזרחית צפונית צפוני' מערבית מערבית דרומית לא שיעמוד למטה ויזרוק בכותל המזבח מחוט הסיקר' ולמטה כנגד הקרן כמו שעושה בקרבן עולה ובשאר כל הזבחים: ואת כל הדם שירי הדם. כאילו אמר ואת כל הדם הנשאר לא כל הדם כמשמעו שהרי כבר הוצי' ממנו למתן הד' קרנות כדכתיב ולקחת מדם הפר ונתת על קרנות המזבת: אל היסוד המזבח כמין בליט' בית קבול עשוי לו סביב סביב לאחר מעלת אמה מן הארץ. כדתנן בפ"ג דמס' מדות המזבח היה ל"ב על ל"ב עלה אמה וכנס אמה זה היסוד נמצא שלשים על שלשים ועל אותה אמה שהיתה גבוהה מן הארץ ואחר כך כנס אמה אחת סביב סביב אמרה תורה ואת כל הדם תשפוך אל יסוד המזבח ומפני שכנס אמה אחת סביב סביב ואח"כ בנה המזבח בגובה חמש אמות כדתנן בפ"ג של מדות קראו אותה אמה שהיתה גבוהה מן הארץ בלתי שום כניסה בליטה מפני שהיה נראית כאילו היא בולטת מכותלי המזבח סביב סביב: החלב המכסה את הקרב הוא הקרום שעל הכרס שקורין טיל"א. דבפ' אלו טרפות אמרו מה חלב המכסה את הקרב תותב קרום ונקלף ופי' תותב שמלה שהוא מכסה הכרס וראש הדקין כשמלה: והרמב"ן ז"ל טען ואמר לפי דעתי כי החלב המכסה את הקרב הוא הקרום אבל כאשר יאמר כל החלב המכסה את הקרב ירמוז לב' חלקים אשר שם לחלב הקרום הזה ולחלב הגס אשר על הקרב כמו שנ' בסדר ויקרא ואת החלב המכס' את הקרב ואת כל החלב אשר על הקרב והנה על הקרב שני חלבים פעם יזכיר הכתוב את שניהם ופעם יכלול אותם כאחת במלת כל והנה בכאן בכל החלב המכסה את הקרב כלל גם החלב אשר על הקרב ושם במעשה הצואה הזאת אמר ויקח את כל החלב אשר על הקרב ואת יותרת הכבד כללם בכל החלב אשר על הקרב ולמטה בפרשה הזאת אמר ולקחת מן האיל החלב והאליה ואת החלב המכסה על הקרב והראשון המוזכר סתם הוא החלב אשר על הקרב עכ"ד: ונראה לי שאין מכל אלה טענה כלל על דברי הרב שהרי החלב אשר על הקרב לעולם עם מלת כל הוא כתוב ואת כל החלב אשר על הקרב ואף על פי שכתוב קודם ממנו ואת החלב המכסה על הקרב ועל כרחין שנפרש מלת כל שם על כללותו שלא יקח חלק ממנו ויניח השאר אף כאן תתפרש מלת כל שלא יקח מקצתו ויניח מקצתו ואף על פי שהחלב המכסה בא בכל מקום במלת כל והחלב שעל הקרב בא בכל מקום במלת כל אין ראיה מזה שיהיה פה כולל שני מיני החלב כי יש לומר בעבור שחלב הקרו' הוא מתדבק כדמות מלבוש אחד ומכסה את כל הכרס כשמלה לא חשש הכחוב להזהיר שיקח כלו ולא מקצתו ודי שיאמר החלב המכסה את הקרב בלתי מלת כל אבל בחלב שעל הקרב שהוא מחולק על מקומות מקומות מהכרס ואינו כלו דבק זה עם זה רק כל חלק וחלק הוא לבדו והיה עולה על הדע' שיקח מקצתו ויניח מקצתו הוצרך להזהיר שיקח כלו ולא את מקצתו לפיכך כתב בחלב שעל הקרב ואח כל החלב אשר על הקרב ובחלב הקרום המכסה את הקרב בלתי מלת כל רק במקום הזה בלבד להודיע שיקח אח כלו ולא את מקצתו ואין צורך לכתוב בו כל בכל פעם ופעם כי הוא מבואר מעצמו גם אין ראיה ממה שלא הזכיר כאן החלב אשר על הקרב לומר שמלת כל כולל אותו כי בתורת האשם כחוב את האליה ואת החלב המכסה את הקרב בלתי מלת כל ולא נזכר שם החלב אשר על הקרב כלל זאת ראיה ברורה שהכתוב פעם יזכיר שניהם ופעם יזכיר האחד לבדו ועוד שלא יתכן שיכלול הכתוב בפסוק את כל החלב המכסה את הקרב גם החלב אשר על הקרב שלא מצינו החלב אשר על הקרב שיקר' מכסה את הקרב בשום מקו' ומפני זה הוכרח הרב לפרש האליה והמכסה שבפרש' שמיני שהו' החלב המכסה את הקרב לבדו אע"פ שלא נזכר שם שום א' משאר החלבי': על הכבד אף מן הכבד טול עמה. בת"כ ואת היותרת דבר שקול שיטול מן הכבד על היותרת או מן היותרת על הכבד כשהוא אומר ואת היותרח מן הכבד שיטול מן הכבד על היותרת פירש הראב"ד ז"ל דקרא דואת היותרח על הכבד על הכליות יסירנה שקול הוא דיסירנה איותרת קאי דאי אכבד יסירנו מיבעי ליה ואי אכליות יסירם מבעי ליה ומעתה לא ידעינן מאי קאמר אם שיניח מעט מן היותרת על הכבד והשאר יסירנה או היותרת עם מעט מן הכבד יסירנה דעל במקום עם הוא וא"א לומר דעם הכבד יסירנה כלה דאם כן יסיר' מיבעי ליה אלא שיחתוך מן הכבד מעט ויניחנו מחובר אל היותרת כשהוא אומר בפרשת שמיני ואת היותרת מן הכבד הרי שיטול מעט מן הכבד על היותרת: תשרף באש לא מצינו חטאת חיצונה נשרפת אלא זו. אעפ"י שיש חיצונה אחרת נשרפת חוץ מזו שהוא עגל החטאת שעשה אהרן בשמיני למלואים ורש"י עצמו פירש שם לא מצינו חטאת חיצונה נשרפת אלא זו ושל מלואים י"ל דאלא זו דהכא פירושו אלא של מלואים שהוא הפר שבפרשה הזאת וכל הדומה לו בכל מקום דהיינו העגל שעשה אהרן בשמיני שגם הוא של מלואים היתה שבו היתה תחלת חנוכו בכהונה גדולה ולפיכך לקח עגל להודיע שמכפר לו על מעשה העגל וגם קרא לזקני ישראל וצוהו לפניהם קח לך עגל והקרב לפני יי' כדי להשמיעם שעל פי הדבור אהרן נכנס ומשמש בכהונה גדולה ולא יאמרו מאליו נכנס והיה אהרן בוש וירא לגשת עד שאמר לו משה למה אתה בוש קרב אל המזבח ועשה את חטאתך כדפרש"י שם ואמר ושל מלואים מפני ששם מלואים לא נאמר בפירוש רק על תחלת כהונתם שהיתה ע"י לבישת הבגדים וכל אותם שעשו להם שנאמר ומלאת יד אהרן ויד בניו אבל של שמיני אף על פי שהוא תחלת חנוכו בכהונה גדולה לא מצינו שתקרא בשם מלואים: וזרקת בכלי אוחז במזרק וזורק כנגד הקרן. לא באצבע דדוקא בחטאת דכתיב ביה וטבל אצבעו בדם ונתן על קרנות המזבח היא באצבע אבל בעולה בכלי ולא באצבע דולקחת את דמו וזרקת כתיב הוקשו זריקה ללקיחה מה לקיחה בכלי כדילפינן מעולת סיני דכתיב ביה ויקח משה חצי הדם וישם באגנות אף זריקה בכלי: כדי שיראה לכאן ולכאן כדתניא בפרק איזהו מקומן וזרקו את הדם יכול יזרקנה זריקה אחת תלמוד לומר סביב אי סביב יכול יקיפנו כחוט תלמוד לומר וזרקו הא כיצד נותן שתי מתנות שהן ארבע האחת בקרן זוית זו והאחת בקרן זוית שכנגדה באלכסון וכל מתנה נראית בשני צדי הקרן אילך ואילך כמין ג"ם יונית: אבל שאר זבחים אינן טעונין קרן ולא אצבע. פי' אינן טעונין להעלות בכבש לתת הדם באצבעו על קרנות המזבח כמו החטאת אלא עומד בארץ וזורק במזרק כנגד הקרן והדם מתפשט בשני צדי הקרן אילך ואילך כדלקמיה: על נתחיו עם נתחיו. לא עליהם ועל במקום עם כמו ויבאו האנשים על אנשים: מוסף על שאר הנתחים לא מוסיף על הנתחים כי גם הקרב והכרעים מכלל נתחיו עם ומאמר עם נתחיו מורה שהקרב והכרעים אינם מכלל' וכן פירוש ועל ראשו ועם ראשו אך קשה כי לפי זה יחסר מקום הנתינה: נחת רוח לפני שאמרתיו נעשה רצוני. לא שהריח נותן לו מנוחה כי כתוב אם ארעב לא אומר לך: אשה לשון אש הוא הקטרת אברים שעל האש. ותהיה מלת אשה שם התואר של העולה ונקרא כן מפני שכל אברי העולה נתנו באש: החלב זה חלב הדקים או הקיבה. אמר זה או זה משום דפליגי בהו רבי ישמעאל ורבי עקיבא בת"כ דתניא ואת כל החלב אשר על הקרב רבי ישמעאל אומר להביא את החלב שעל הקיבה וכ"ש שעל הדקים ורבי עקיבא אומר להביא את החלב שעל הדקין אבל שעל הקיבה מותר והטעם של רבי ישמעאל הוא מה חלב המכס' את הקרב קרום ונקלף אף כל קרום ונקלף אע"פ שאינו תותב שיכסנו כשמלה והחלב של המעיים והקיבה תרויהו קרום ונקלף הם ואסירי ורבי עקיבא אומר מה חלב המכסה את הקרב תותב קרום ונקלף אף כל תותב קרום ונקלף ואין זה אלא בחלב שעל הדקין אבל החלב שעל הקיבה שאינו תותב אלא חתיכות חתיכות אינו אסור ובפרשת ויקרא הביאו רש"י גבי זבח שלמים מן הבקר ואמר ואת כל החלב להביא חלב שעל הקיבה דברי רבי ישמעאל רבי עקיבא אומר להביא חלב שעל הדקין וא"ת בשלמא גבי זבח שלמים מן הבקר דכתיב ביה את החלב המכסה את הקרב ואת כל החלב אשר על הקרב ואת שתי הכליות ואת כל החלב אשר עליהם ע"כ לדרוש מרבויא דאת כל החלב אשר על הקרב להביא החלב שעל הדקין או שעל הקיבה דאל"כ רבויא לאתויי מאי הא כולהו חלבים כתיבי בקרא אלא הכא דלא כתיב בקרא אלא החלב המכסה את הקרב והחלב שעל הכליות אבל החלב אשר על הקרב לא לימא דהאי החלב להביא החלב שעל הקרב הוא דאתא י"ל כיון דאורחי' דקרא לכתוב פעם את החלב המכסה אח הקרב ולא את החלב אשר על הקרב ופעם ההיפך ופעם שניהם יחד וגם כשכותב את שניהם כותבן בזה אחר זה וכאן נכתב החלב קודם האליה ש"מ דהאי חלב לאו בחלב אשר על הקרב קמיירי אלא בחלב שעל הדקין או שעל הקיבה: ואת שוק הימין לא מצינו הקטרה בשוק הימין עם האמורים. וכן לא מצינו תרומת לחם הבא עם השלמים נקטרת אלא זו בלבד שהרי תרומת לחמי תודה ואיל נזיר נתונה לכהנים העובדי' העבודה יחד עם חזה ושוק ומזה לא נתן למשה שהיה עובד העבודה הזאת אלא החזה בלבד כדמפרש לקמי' שהוראת שעה היתה: כי איל מלואים שלמים לשון שלמות שמושלם בכל. פירוש שמלואים האמור כאן הוא במקום שלמים האמור במקום אחר ונקראו מלואים מפני שכל מלא שלם ומפני שלא יחשוב חושב שפירוש שלמים הוא מלשון שלום כמאמר רז"ל שלום למזבח שלום לכהן שלום לבעלים ואם כן אין טעם לקריאת השלמים מלואים הוכרח לפרש כי שלמים הוא לשון שלמות שמושלם בכל אף על פי שלא הוזכר פה שם שלמי' אך לא ידעתי מהו זה שאמר אחר זה מגיד הכתוב שהמלואים שלום למזבח ולעובד העבודה ולבעלים שלום מאן דכר שמיה ואפשר שהנוסחאות משובשות וצריך להיות במקום שלום שלם ובמקום למזבח ולעובד ולבעלי' עם המזבח והעובד והבעלים שפירושו שהוא מושלם עם הכל שלם עם המזבח ועם העובדי' ועם הבעלים: וככר לחם מן החלות וחלת לחם ממין הרבוכה. שאע"פ שסדר המקרא הזה כפי סדר המקרא הקודם שכתוב בו ולחם מצות וחלות מצות וכתב רש"י רבוכה וחלות מורה שככר לחם הוא מן הרבוכה וחלת לחם היא מן החלות ועוד שחלת לחם מורה על החלת מ"מ מאחר שקרא הכתוב החלה הזאת חלת לחם שמן אחת שהוא מורה על רבוי השמן על כרחנו לומר שהחלה הזאת היא מן הרבוכה שנותן בה שמן החלות והרקיקין כדתניא בפרק שתי מדות מביא חצי לוג שמן וחוצהו וחצי לחלות ולרקיקין וחצי לרבוכה ונשאר ככר לחם שיהיה מן החלות וכן כתב רש"י למעלה לחם מצות היא הקרויי' למטה בעניין חלת לחם שמן על שם שנותן שמן ברבוכה כנגד החלות והרקיקין: אחד מעשר שבכל מין ומין. בפר' ואלו מנחות וכבר פירשתיו בחחלת זאת הפרשה: תנופה מוליך ומביא למי שארבע רוחות שלו ומעכב' פורעניות ורוחות רעות מעלה ומוריד למי שהשמים והארץ שלו. שכך שנינו במנחות פרק כל המנחות באות מצה כיצד הוא עושה מוליך ומביא מעלה ומוריד שנאמר אשר הונף ואש' הורם ופרש"י הונף היינו מוליך ומביא והורם מעלה ואין עליה בלא הורדה ובפרק כל המנחות באות מצה ובפרק לולב וערבה אמרו משמיה דר' יוחנן מוליך ומביא למי שד' רוחות שלו מעלה ומוריד למי שהשמים והארץ שלו ופרש"י לומר שמצוה זו אנו עושין לשמו כך מראה בהנפתו במערבא מתנו הכי אמר רב חמא בר עוקבא אמר רבי יוסי בר חנינא מוליך ומביא כדי לעצור רוחות רעות מעלה ומוריד כדי לעצור טללים רעים: על העולה על האיל הראשון שהעלית עולה. לא בא לפרש באי זה עולה קמיירי דפשיטא הוא דעל האיל הראשון קמיירי שהרי לא הוזכרה עולה אחרת חוץ מזו אלא הכי קאמר שאין פי' על העולה שישים אמורי השלמים והשוק והחלות על העולה ויקטיר הכל ביחד שהעולה כבר הוקטרה קודם זה כדכתיב והקטרת את כל האיל המזבחה עולה הוא אלא ה"פ על אותו שכבר נעשה עולה שהוא האיל הראשון כלומר אחריו וכן פירש בפרשת צו באיל השני של מלואים על העולה אחר העולה: וקדשת קדשם לדורות להיות נוהגת תרומתם והנפתם בחזה ושוק של שלמים. לא שיקדש החזה ושוק עצמם האמורין כאן שאלה כבר הונפו והורמו והוקטר השוק ונתן החזה למשה למנה ואין להם קדושה אחר' רק פירושו שיקדש כל החזה ושוק של שלמים לדורות להיות נוהגת בם תנופה והרמה כחזה ושוק של מלואים ופי' וקדשת את חזה התנופה ואת שוק התרומה אשר הונף ואשר הורם מאיל המלואים שיקדש האברים הללו לדורות ר"ל דוגמתם לא אותם ממש ופירוש אבל לא להקטרה אבל לא שתקדשם לדורות אף להקטרת השוק כמו השוק של מלואים שאחר ההנפה וההרמה הוקטר השוק והחזה לבדו ניתן למשה למנה ומפני שמאמר כי תרומה הוא מורה על החזה לבדו הפך הפי' הוכרח לומר כי תרומה הוא החזה והשוק הזה ובפרש' צו גבי שלמים פי' ואמר כי את חזה התנופה ואת שוק התרומה לקחתי מאת בני ישראל מזבחי שלמיהם ואתן אות' לאהרן הכהן ולבניו לחק עולם מאת בני ישראל: לבניו אחריו למי שבא בגדולה אחריו. להיות במקומו כהן גדול לא בכל בניו בכלל שההדיוטות אינן רשאין ללבוש הבגדים המיוחדים לאהרן שהוא הכהן הגדול: למשחה להתגדל בהם. לא משיחה ממש כמשמעה כי אין משיחה עם הבגדים: ולמלא בם את ידם על ידי הבגדים הוא מתלבש בכהונה גדולה. כי כן כתיב וחגרת אותם אבנט אהרן ובניו וחבשת להם מגבעות והיתה להם כהונת עולם ודרז"ל בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם והוו כזרים: שבעת ימים רצופים. כי ז' ימי המלואים רצופים הם כדכתיב ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים: ילבשם הכהן אשר יקום מבניו תחתיו לכהונה גדולה. הודיענו בזה שתחתיו מבניו הפוך וראוי להיות מבניו תחתיו שאז יהיה מבניו פירש הכהן כלומר אותו שיהיו כהן מכלל בניו תחתיו ומפני שמלת תחתיו מורה תחתיו במדרגה שהכהן הגדול במדרגה העליונה ובנו במדרגה שלמטה ממנה ויהיה זה בחייו הוכרח להוסיף מלת יקום ואמר הכהן אשר יקום מבניו תחתיו שפירושו שיקום אחריו להיות תחתיו לכהונה גדולה: כשימנוהו להיות כ"ג. פירש שלבישת הבגדים הללו ז' ימים רצופים אינו אלא בעת המנוי שנתמנה להיות כ"ג לא בשאר הימים שהרי הכא בימי המלואים קמיירי: אשר יבא אל אהל מועד אותו כהן המוכן ליכנס לפני לפנים ביום הכפורים וזהו כ"ג. ויהיה מאמר אשר יבא תוספ' ביאור על הכהן אשר יקום תחתיו כאילו אמר ואי זהו הכהן אשר יקום תחתיו אותו שדרכו ליכנס לפני לפנים ביום הכפורים לא שיורה על הזמן שילבשם שיהיה בזמן שנכנס לפני לפנים מפני שהזמן שנכנס בו לפני לפנים אינו רק ביום הכפורים ואיך יאמר עליו שבעת ימים רצופים ילבשם הכהן אך לא ידעתי מי הכריחו לפרש קרא דאשר יבא אל אהל מועד לשרת בקדש בלפני לפנים ולא כפירש בבאם אל אהל מועד אם מפני שכתוב בו לשרת בקדש הנה כתוב גם שם או בגשתם אל המזבח לשרת בקדש שפירושו על המשכן ולא לפני לפנים. ושמא י"ל שמפני שמלת תחתיו מורה על הכהן הגדול אשר יקום תחתיו כדפירש לעיל הוצרך לפרש דאשר יבא אל אהל מועד לשרת בקדש שהוא באור לו בכ"ג הנכנס לפני לפנים: תחתיו מבניו מלמד שאם יש לו בן ממלא מקומו ימנוהו כ"ג תחתיו. כדתניא בת"כ חחתיו מבניו יעשה מלמד שהבן קודם לכל אדם יכול אעפ"י שאינו ממלא מקומו ת"ל ואשר ימלא את ידו בזמן שהוא ממלא מקומו של אביו קודם לכל אדם ואם אינו ממלא מקומו של אביו יבא אחר וישמש תחתיו: במקום קדוש בחצר אהל מועד. כי בפרשת צו כתוב במקום קדוש תאכל בחצר אהל מועד: שהשלמים הללו קדשי קדשים הם. פירש אע"פ ששנינו בפ' איזהו מקומן שלמים קדשים קלים נאכלין בכל העיר לכל אדם בכל מאכל שאני שלמים הללו משאר שלמים שהשלמים הללו קדשי קדשים היו כדכתיב בהו וזר לא יאכל כי קדש הם ופרשוהו רז"ל כאלו אמר וזר לא יאכל כי קדש קדשים הם ומכאן למדו אזהרה לזר שאכל קדשי קדשים דאי אפשר לפרשו כי קדש הם בשאר קדשים קלים דאיקרו קדש דאם כן מאי וזר לא יאכל כי קדש הם וכי מפני שהם קדשים קלים אין לזר לאכול מהם והלא כל השלמים שהו קדשים קלים הנאכלים לבעלים אינן נאכלין אלא בחצר אהל מועד כשאר קדשי קדשים דכתיב בחצר אהל מועד יאכלוה: פתח אהל מועד כל החצר קרוי כן. לא פתח אהל מועד ממש דמ"ש הני מכל שאר קדשי קדשים הנאכלים בחצך אהל מועד כדכתיב בהם בהדיא בחצר אהל מועד יאכלוהו: ואכלו אותם אהרן ובניו לפי שהם בעליהם. פירש אע"פ שבשאר כל השלמים אין אהרן ובניו אוכלים גוף השלמים אלא הבעלים כאן אהרן ובניו אוכלים אותו בשלמים הללו לפי שהם בעלים ודינם כדי' הבעלים בשאר השלמים: אשר כפר בהם להם כל זרות ותעוב. כאילו אמר אשר בהם כופר להם כל זרות ותעוב שפירושו אשר ע"י איל המלואים הזה והלחם הזה אשר בסל כופר לאהרן ולבניו כל זרות ותעוב אשר עשו דאל"כ אשר כופרו בהם מיבעי ליה: למלא את ידם באיל ולחם הללו. פירש בעשיתו האיל והלחם הללו כמשפש הכתוב בעניין ימלאו ידם להתחזק בכהונה כמו שאמר ומלאת יד אהרן ויד בניו שפירושו על ידי הדברים האלה הנזכרים אחריו לא על ידי אכילתם דסמיך ליה: ולקדש אותם שעל ידי המלואים הללו נתמלאו ידיהם ונתקדשו לכהונה. פירש חסר וי"ו ממלת לקדש אותם והראוי ולקדש אותם ולכן כתב רש"י ולקדש אותם בוי"ו ופירושו שע"י המלואים הללו יזכו במלוי ידם לחנוך הכהונה ובקדוש העבודה ובלא וי"ו יורה שמלוי ידם הוא יקדש אותם לכהונה ואין העניין כן אלא עשיית המלואים הללו הן סבה למלוי ידם לעבודה וגם לקדשם לכהונה: ומכאן למדנו אזהרה לזר האוכל קדשי קדשים. פירוש מכל מין ומין מקדשי קדשים לא מקדשי קדשים הללו בלבד שמכיון שנתן המקרא טעם לאזהרת זר לא יאכל אמר כי קדש הם שפירושו כי קדש קדשים הם למדנו שכל קדשי קדשים אין הזר יכול לאכול מהם: ועשית לאהרן ובניו ככה שינה הכתוב וכפל לעכב וכו' פירש אף על פי שכבר כתב למעלה שיעשה לאהרן ולבניו כל האמורים בעניין ובהם יתמלאו ידיהם בחנוך הכהונה ובקדוש העבודה חזר ושנאה כאן וכתב ועשית לאהרן ולבניו ככה לעיכובא דאי מהתם ה"א למצוה דוקא הוא דקאמר ולא לעכובא שאף אם לא עשה להם כל האמורים בעניין אינן נפסלין מן הכהונה ואין עבודתן פסולה לפיכך חזר וכפל העניין לעכובא: שבעת ימים תמלא בעניין הזה ובקרבנות הללו בכל יום. שאין מלוי היד פועל לעצמו אבל הוא המתחייב מעשיית הקרבנות הללו כמשפט הכתוב לעיל ואמר בכל יום שלא נחשוב שדי בפעם אחת בכל הז' ימים חלק אחד מהפעולות הנעשות להם לקדש אותם ביום הראשון וחלק אחר ביום השני וחלק אחר ביום השלישי אלא שבכל יום ויום מכל הז' ימים נעשה כל הפעולות והקרבנות האמורות בעניין: ולפי שנאמר נשבעת ימים תמלא את ידם אין לי אלא דבר הבא בשבילם כו'. דאל"כ למה לי קרא דופר חטאת תעשה ליום כו' הרי כבר כתוב שבעת ימים תמלא את ידם ומלוי ידם הוא פר החטאת עם שני האלים הא' לעולה והא' לשלמים יחד עם הרבוכין והחלות והרקיקין כדכתיב ומלאת יד אהרן ויד בניו על ידי הדברים האלה הכתובין אחריו כדפרש"י ז"ל: ומדרש ת"כ אומר כפרת המזבח הוצרכה שמא התנדב איש דבר גזל במלאכת המשכן והמזבח לא כפרתו מכל זרות ותעוב כדפירש גבי כפרת אהרן ובניו דכתיב בהו אשר כופר בהם ופירש מכל זרות ותעוב מפני שאינו נופל באלה זרות ותיעוב כמו שהוא נופל גבי אהרן ובניו גם אינו נופל גבי אהרן ובניו גזל כמו שנופל במשכן והמזבח ולכן פירש בכל אחד כפי ענינו: כל הנוגע במזבח יקדש אפילו קרבן פסול שעלה עליו כו'. כדתניא בת"כ בריש פרשת צו והא דמפיק לה מעולה מה עולה כו' כרבי עקיבא ולא מכבשים מה כבשים כו' כרבי יוסי הגלילי הוא משום דרש"י ז"ל ס"ל כר' עקיבא שסובר דלאו דוקא עולת בהמה שנפסלה שאם עלה לא ירד אלא אף עולת העוף שנפסלה אם עלה לא ירד ולא כרבי יוסי הגלילי שסובר דוקא עולת בהמה ולא עולת העוף והיינו דאיכא בין רבי עקיבא ור' יוסי הגלילי כדאיתא בזבחים פ' המזבח דלר' יוסי הגלילי דמפיק ליה מכבשים עולת העוף פסולה אם עלתה תרד ועולת בהמה פסולה אם עלתה לא תרד ולר' עקיבא דמפיק ליה מעולה אפילו עולת העוף פסולה אם עלתה לא תרד וא"ת לר' יוסי הגלילי דמפיק ליה מכבשים הא כתיב בההיא פרשתא גופה עולה דמשמע כל מידי דעולה ואף עולת העוף בכלל כבר תרצו זה בגמרא דאי כתב כבשים הוה אמינא אף בעלי חיים כתב רחמנא עולה ובפרשת צו מפיק לה רש"י ז"ל מזאת תורת העולה כר"ש דדריש זאת תורת העולה אין לי אלא עולה מניין לנשחט' בלילה ושנשפך דמה ושיצא דמה חוץ לקלעים הלן והיוצא והטמא ושנשחט חוץ לזמנו וחוץ למקומו כו' תלמוד לומר תורת העולה תורה אחת לכל העולות שאם עלו לא ירדו יכול אף הרובע והנרבע והמוקצה והנעבד והאתנן כו' ת"ל זאת היא העולה הרי אלו מועטין למעט הרובע והנרבע וכיוצא בהם ומה ראית לרבות את אלו ולהוציא את אלו אחר שרבה הכתוב ומיעט מרבה אני את אלו שהיה פסולן בקדש ומוציא את אלו שלא היה פסולן בקדש ושניהן שנויין בת"כ בפרשת צו: בין ראוי בין שאינו ראוי. פירוש בין אותו שהיה ראוי למזבח כשהביאוהו לעזרה ונפל בו הפסול לאחר שהביאו בעזרה בין אותו שלא היה ראוי למזבח כשהביאו לעזרה שכבר נפסל קודם שהביאוהו לעזרה וזהו שלא היה פסולו בקדש אלא קודם הבאתו בקדש: כגון הרובע והנרבע והטרפה וכיוצא בהן. שכל אלו נפסלו קודם שהביאום לעזרה כדתניא מן הבהמה להוציא את הרובע והנרבע מן הבקר להוציא את הטרפה: כגון הלן והיוצא ושנשחט במחשבת חוץ לזמנו או חוץ למקומו וכיוצא בהן. שכל אלו מאותן שהיו ראוין למזבח כשהביאום לעזרה ונפל בהם הפסול לאחר הבאתם בעזרה הלן כגון שלן הדם ולא נזרק באותו יום שנשחטה הבהמה או שלן הבשר או האמורין כדאמרינן בפר' אי זהו מקומן מנינן לדם שנפסל בשקיעת החמה דכתיב ביום הקריבו את זבחו יאכל ביום שאתה זובח אתה מקריב ביום שאי אתה זובח אי אתה מקריב והיוצא כגון בשר העולה והחטאת והאשם ואימוריהן והדם שיצאו חוץ לקלעים דכתיב ובשר בשדה טרפה לא תאכלו דהיינו בשר קדש שיצא חוץ למחיצתו דהוי טרפה לא תאכלו בין לאכילת אדם בין לאכילת מזבח דאי בטרפה קמיירי לכתוב טרפה לא תאכלו ושנשחט חוץ לזמנו כגון שחשב בשחיטה להקטיר האמורין או אברי העולה ביום שאחר יום שחיטתו או לאכול בשר החטאת או האשם ביום שני שדינן ליום ולילה עד חצות או שחשב לאכול לשלשה ימים הקדשים קלים שדינן לשני ימים ולילה אחת וחוץ למקומו כגון שחשב בשחיטה לאכול בשר קדשי קדשים חוץ לקלעים וקדשים קלים חוץ לחומה שכלן פסולין בין במחשבת חוץ לזמנו בין במחשבת חוץ למקומו: ועשרון סלת עשירית האיפה. כמו שמפורש בפרשת פנחס ועשירית האיפה סלת למנחה: מ"ג ביצים וחומש ביצה. שהאיפה שלש סאין והסאה ששה קבין והקב ד' לוגין והלוג ששה בצים נמצא האיפה תל"ב ביצים ועשיריתו מ"ג ביצים ושתי עשיריות הביצה שהן חומש ביצה וכן שנינו בהדיא בפר' שני מדו' של יבש היו במקדש עשרון וחצי עשרון שהעשרון מדה בפני עצמה והיתה מחזקת שעור מ"ג בצים וחומש: בשמן כתית לא לחובה נאמר אלא להכשיר כו'. כבר פירשתיו בתחלת הפרשה הזאת: רביעית ההין שלשה לוגין. כדאיתא בפר' התכלת ובפר' שתי מדות נחלקו בו אם היתה מדה בפני עצמה שהיתה מחזקת שלש לוגין או רשמין היו במדת ההין ע"כ רביעיתו ועד כאן שלישיתו ועד כאן חציו: לריח ניחוח על המנחה נאמר שמנחת נסכים כלה כליל. כלומר לא תחשוב שהמנחה הזאת שהיא מנחת נסכים היא כשאר המנחות שאינן כלן כליל ותצטרך לפרש לריח ניחוח המורה על עלייתו כלו לגבוה שהוא שב על כבשי העולה ולא על המנחה שהמנחה הזאת כלה כליל הוא ונופל עליה לריח ניחוח כמו שנופל על כבשי העולה: תמיד מיום אל יום ולא יפסיק יום בנתים. שמפני שאין יום מפסיק בנתים נקרא תמיד אף על פי שאין זה הפועל תמיד: אשר אועד לכם כשאקבע מועד לדבר אליך שם. השמיט מלת שמה גם פירש אשר אועד כאשר אקבע מועד מפני שבזולת זה יהיה המובן ממנו שני ענינים האחד שאועד לך שמה והשני שאדבר לך שם ואין הדבר כן שהוועוד אינו עניין לעצמו אלא שכשאועד כדי לדבר לך שם ולפי זה אין צורך במלת שמה כי די במלת שם שבסוף הפסוק: ונועדתי שמה אתועד עמהם בדבור כמלך הקובע מקום מועד לדבר עם עבדיו שם. הוצרך לפרש פה זה מה שלא פירש כן במלת אשר אועד לכם ולא במלת ונועדתי אתך שבפרשת תרומה מפני שבהם כתוב אחריהם ודברתי לדבר ופירושם שאקבע מקום כדי לדבר אבל פה שאין אחריו דבור אלא סתם ונועדתי הוצרך לפרש אתועד עמהם בדבור שפירושו כאילו אמר ונועדתי שמה ודברתי ומה שלא הספיק לו זה אבל הסיף עוד לומר כמלך הקובע מקום מועד לדבר שם עם עבדיו הוא מפני שקשה בעיניו לומר שהוא מקרא קצר וחסר ממנו הדבור הוכרח לפרש כמלך הקובע כו' שפירושו שמפני שמנהג המלך לקבוע מקום לדבור אמר ונועדתי במקום ודברתי: ונקדש המקדש. פירוש אפילו לדעת רבותינו שאמרו שמעל מזבח הנחשת היה הדבור ופירשו אשר אועד לכם שמה הוא מזבח הנחשת וכן ונועדתי מכל מקום בפירוש ונקדש בכבודי כלם מודים שהוא שב אל אהל מועד כלומר שתשרה שכינתי בו שכן דרשו באגדה אל תקרי בכבודי אלא במכובדי שפירושו במכובדים שלי שרמז להם על מיתת בני אהרן ביום הקמתו כדאיתא בפרק פרת חטאת:  

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך