לקדש אותם. הקרבנות מסייעים להתקדש. היינו העולה שתכליתו להשיג דעת אלהים וזהו דביקות וקדושה יתירה כמש״כ לעיל י״ח י״ב ובויקרא א׳. והחטאת בא לרצות את אהרן ובניו מכל חטא המפסיק ומבדיל מבלי יוכל להתקדש:
לכהן לי. שיהיו מורגלים וידיהם מלאות עבודה בזריזות בלי רפיון ומשגה. ולזה בא השלמים שכתוב כי איל מלואים הוא. היינו למלא ידם בכל עבודה כמו שיבואר והיה הקרבן מועיל להשיג סיעתא דשמיא:
ולחם מצות. לפי הפשט היה נראה שאין זה בשמן כלל. והכי היה יותר נראה להלן כ״ג וככר לחם אחת וחלת לחם שמן. משמע דככר לחם הוא לחם מצות. וחלת לחם שמן הוא חלות מצות בלולות בשמן. וכ״כ הא״ע. אבל קבלת חז״ל אינו כן אלא שהיו שלשה מינים במלואים חלות ורקיקין ורבוכה. ולחם מצות היא חלת לחם שמן שמחמת שרבו שמן ברבוכה. ועי׳ מש״כ בס׳ ויקרא במעשה הוכחה לדעת חז״ל :
והקרבת אותם בסל. כאן לא כתיב לפתח אהל מועד כמו בסמוך גבי אהרן ובניו. היינו משום דבכ״מ דכתיב פתח א״מ אינו אלא אחר שכבר הוקם המשכן משא״כ בשבעת ימי מלואים היה בכל לילה מפורק ובבוקר הקימו ומקריבין הקרבנות של אותה פרשה. ונצטוה משה שיהא מוכן הסל והבהמות לפניו גם עד שלא הוקם המשכן. כדי שאחר שיקים המשכן יהא הכל מזומן. ופי׳ והקרבת אותם בסל היינו סמוך למקום ההקמה. אבל כשיעמיד המשכן היתה המצוה תחלה להקריב אהרן ובניו לפתח א״מ ואח״כ כל אלו. וכמבואר בפסוק י׳ וכ״כ שם הרמב״ן אלא שלא פירש יפה:
את הכתנת. כאן היה ראוי לכתוב וחגרת אותו אבנט. וכן היה במעשה כמבואר בסדר צו אלא כאן כתיב בסמוך וחגרת אותם אבנט אהרן ובניו בשביל דרשה כדאיתא ביומא פ״א:
ואפדת לו. עי׳ מש״כ בס׳ ויקרא ח׳ ח׳:
את נזר הקדש על המצנפת. כבר ביארנו דהאי על אינו על מקומי. אלא פי׳ שהמצנפת היה מעמיד את הנזר שלא יפול מראשו:
ואת בניו תקריב. ולא כתיב משיחה בהם כ״א ביום שמיני למלואים ורק אהרן שהיה כה״ג וכמ״כ לדורות הכה״ג נמשחו שבעה. וכן העלה הרמב״ן ס״פ צו. והא דתניא בכריתות פ״א דאהרן ובניו נמשחו בז׳ ימי המלואים. הוא ל״ד אלא אהרן גם במשיחה ובניו בהזאה:
ומלאת יד אהרן ויד בניו. שתחנך אותם שלא יתעלפו ויהיו ידיהם מלאות עבודה:
ושחטת את הפר. פי׳ הראב״ע שמשה בעצמו נתחייב לשחוט. ואינו כן שהרי במעשה כתיב וישחט ויקח משה את הדם. ולמדנו מזה שמקבלה ואילך היתה מצותו של משה וכמו שלמדין בפ״ב דזבחים דמדכתיב וזרקו בני אהרן מכלל דמקבלה ואילך מצות כהונה. וה״נ מדכתיב ויקח משה מכלל דשחיטה כשרה בכל אדם. אלא הא דכתיב ושחטת נראה משום דבכל הקרבנות היה מצוה בבעלים לשחוט כדאיתא ריש מס׳ פסחים ד״ז ב׳ פסח וקדשים מא״ל ופרש״י הבעלים נצטוו לשחוט. אבל כאן שהיה קרבן של צבור בשביל אהרן ובניו. אם כן שייך מצות השחיטה לכל ישראל שהמה הבעלים. וזהו שאמר הכתוב ושחטת. שגם אתה כשר לכתחלה לשחוט. ומה שסמכו עליו אהרן ובניו משום שהכפרה היתה רק עליהם:
פתח אהל מועד. ולא כתיב בצפון כדין חטאת משום שבשבעת הימים היה דינו כבמה כמש״כ התוס׳ ע״ז דל״ד א׳ ד״ה במה. וע״ע להלן מ׳ כ״ט. ואין צפון בבמה ומש״ה כתיב כאן פתח א״מ כמו בשלמים לדורות:
את כל החלב המכסה את הקרב ואת היותרת וגו׳. ולא פירש המקרא החלב שעל הקרב כמו שפירש בס׳ ויקרא בכל קרבנות לדורות. ואין לומר דבאמת לא היה בהני קרבנות חלבי׳ הללו. שהרי במעשה כתיב ויקח את כל החלב אשר על הקרב. אלא צ״ל דנכלל חלבים הללו במה דכתיב ואת החלב אשר עליהן וקאי גם על הקרב. ולא דמי לקרבנות של דורות דכתיב ואת שתי הכליות ואת החלב אשר עליהן אשר על הכסלים. דא״כ לא יוכל להיות דקאי גם על הקרב שאין להם שייכות להא שעל הקרב. וכן בהא דכתיב שם במעשה דמלואים ויקח וגו׳ ואת שתי הכליות ואת חלבהן מבואר דלא קאי אלא על הכליות. משא״כ הכא דכתיב אשר עליהן הפי׳ גם על הקרב. אמנם ודאי נשתנה קדשי שעה זו מלדורות. בהא דעל הכסלים. וגם בהקדמת יותרת הכבד לחלב הכליות. משא״כ בכל קרבנות לדורות. ועמקו ושגבו דבר ה׳ ממנו:
ואת בשר הפר וגו׳. כ׳ הרמב״ן שהיה גלוי לפניו ית׳ חטא העגל. והיה פר חטאת זה לכפר על אהרן שהיה כהן משוח. ותמוה מאד. חדא דלעון ע״ז דין יחיד נשיא ומשוח שוין. ותו הא חטא אהרן הי׳ קודם שנמשח לכה״ג. ותו אם כן בניו מה חטאו להביא קרבן ע״ז. ותו הרי גם הלוים הביאו בשעה שנתחנכו פר חטאת שנשרף כעולה כדאי׳ בהוריות פ״ג והובא בפרש״י פ׳ בהעלתך. והרמב״ן עצמו כ׳ בפ׳ שמיני ט׳ ו׳ שלא כרש״י שכתב שם כי הפר בא לכפר על מעשה העגל. אלא נראה עיקר דהפרים הללו של הכהנים והלוים באו על שגגת הוראה. דאולי חטאו בהוראה ונידונו כאן הלוים כסנהדרין. ודוקא בשארי עונות היה מקום לחוש ולא בחשש ע״ז שא״כ היה ללוים להביא שעיר לחטאת. איברא ברבה על פ׳ זו אי׳ כשרצית עשאו זכר כשרצית עשאן נקיבה. פי׳ כאן נצטוו להביא פר לכפר על מעשה העגל ולהלן נצטוו להביא פרה אדומה על מעשה העגל. אבל לא קאי הדרש על כפרה דאהרן אלא משום דזה הפר הבא בכל שבעה דמלואים בא לכפר על ישראל ג״כ כמבואר להלן ל״ו. וענין שני עונות הללו שנצרכו ישראל להביא שני אופני כפרה יבואר ברצות ה׳ בס׳ דברים ט׳ כ״ז:
ואת האיל האחד. המובחר שבשניהם יהי׳ לעולה:
ורחצת קרבו וכרעיו ונתת וגו׳. בזה היה שנוי במעשה ויבואר שם בס״ד:
על תנוך אזן אהרן ועל תנוך וגו׳. מזה הסדר משמע דהצווי היה ליתן תחלה על תנוך אזני אהרן ובניו. ואח״כ על בהן ידם ואח״כ על בהן רגלם. אבל במעשה מבואר שתחלה נתן משה על תנוך אזן אהרן ועל בהן ידו ורגלו ואח״כ עשה כן לבניו. וכבר עמדו חז״ל על כיב״ז בחגירה דאבנט וע״ז לא מצינו ישוב בדברי חז״ל. וצ״ל שהיה ברור למשה מפי הקבלה שאין הסדר לעיכובא. ולא דמי להא דאבנט שעמדו חז״ל בשביל שנראה מהא שעירב הכתוב לבישה דאבנט לכולם ביחד בתוך לבישת הבנים משמע שלכונה בא משא״כ כאן אין נ״מ בסדר. וראה משה לחלוק כבוד פרטי לאהרן קודם לבניו. ויש להוסיף דמעשה העגל שהיה בין הצווי והמעשה (ולא כפרש״י להלן ל״א י״ח) גרם לדבר. דלפני מעשה העגל היו אהרן ובניו שוין בסגולת הכהונה ורק משום שהיה אביהם וגדול מהם היה כה״ג. אבל לאחר העגל שמסר נפשו על ישראל כמבואר ברבה פ׳ צו שהמשיל לבן שחתר אחר בית אביו המלך א״ל פדגוגו למה זה אתה יגע תן לי ואני אחתור. א״ל המלך ידעתי כונתך להגין על בני כו׳ כך אהרן אע״ג שהיה כמו עוזר במעשה העגל מכ״מ ידע הקב״ה שהוא רק משום אהבת ישראל שמסר נפשו ונשמתו בשבילם ומש״ה מגיע לו ביחוד כה״ג יותר מפינחס שזכה לכה״ג משום שמסר נפשו על ישראל. ואהרן יתרה עשה למסור נשמתו בשבילם שהרי השתתף עמם בעון חמור כדי להצילם. ומשום זה הקדים משה להכשירו קודם לבניו. וע׳ כיב״ז להלן ל״ט ט״ו. וענין אזן ובהן יד ורגל. הוא להגביה בזה כח השמיעה המביא לידי מעשה ביד. והמעשה מביא לידי הרגל שיעשה לגבוה גם בלי כונה אלא כמו הרגל שנעשה טבע שני. וע״ז נמשל בהן רגל. וכן במצורע בא׳ הזאה על ג׳ איברים הללו כדי להשביחם ולתקנם לפי ערך:
ולקחת מן הדם אשר על המזבח ומשמן המשחה. משמע תחלה מן הדם ואחר כך משמן המשחה. ובמעשה כתיב ויקח משה משמן המשחה ומן הדם אשר על המזבח. ויותר פלא דבצווי כתיב הזאות אלו תומ״י אחר זריקת הדם עה״מ. ואח״כ הקטרת אימורים והתנופות. ובמעשה כתיב להיפך. ובאמת לפי הנראה לא היה אפשר לאחר הזאת הדם על אהרן מאומה אחר הזאת הדם על המזבח. שהרי הזאת הדם עה״מ היה בצדי המזבח והדם שותת ויורד והאיך אפשר להמתין כ״כ. מש״ה היה הצווי שתומ״י יקח מן אותו הדם שעל המזבח. שהרי אין הדם יורד במהירות מן כותלי המזבח כמו מים דקליש. אבל במעשה כיון שראה משה שהדם מתעכב בדרך נס ועומד על הכותל. מזה הבין שהרצון שיהיה המעשה של מתן דם מאוחר כל מה שאפשר. ע״כ הקטיר תחלה וגם נתן מן השמן תחלה. והצווי היה באופן שלא יהיו ראוים לנס. וכך דרכה ש״ת בכ״מ וע׳ מש״כ להלן ל״ז ח׳:
החלב והאליה. פרש״י זה חלב הדקים או הקיבה. והרמב״ן כ׳ לעיל י״ג שהוא החלב שעל הקרב. וע״ז קשה שהרי במעשה כתיב ג״כ את החלב ואת האליה ואת כל החלב אשר על הקרב. וצ״ל לפי׳ הרמב״ן דשם נכלל בזה החלב המכסה. וגם לפרש״י אינו מובן אמאי פירש הכתוב באיל ולא בפר הקודם. ובקרבנות לדורות לא נזכר בשום מקום זה החלב בפ״ע. אלא נראה לפרש החלב הוא של האליה. ומשום דכתיב בשלמים חלבו האליה תמימה דמשמעו חלבו הוא קצה האליה אשר שם חתיכה של שומן. ועמו כל האליה אע״ג שהוא בשר ואינו קרב בשר בשלמים אלא משום שכך דרך הכבוד להקריב האבר שלם מש״ה קרב גם האליה כדי שיהא תמימה וכמו שביארנו בס׳ ויקרא. מש״ה הוצרך הכתוב לפרש חלבו האליה תמימה. כלומר משום חלבו יביאו האליה תמימה. וכ״ז בשלמים דעלמא משא״כ באיל המלואים שגם שוק הימין קרב ע״כ אפשר להקריב האליה אפילו לא היה החלב עמו מש״ה כתיב החלב והאליה:
ואת שוק הימין כי איל מלואים הוא. בכל שלמים תרומה היא מחלק הבעלים לכהנים כאשר יבואר בסמוך. אבל בשביל שהוא איל מלואים שבו נכלל עבודת העולה והשלמים יחד. מש״ה היה המובחר שבבשר קרב כמו עולה. והוא שוק הימין:
מאיל המלואים אשר לאהרן. מעלה יתירה היתה בזה האיל. שהחזה שהוא באמת ראוי להיות חלק גבוה יותר משוק הימין. שהרי בכל השלמים מביאים אותו מתחלה עם כל האימורים ולא כמו שוק אשר רק בשעת תנופה מניחים אותו עם האימורים כמש״כ בס׳ ויקרא י׳ ט״ו. וא״כ כאן שהשוק קרב לגבוה היה מצד הסברא החזה ודאי קרב לגבוה ג״כ אבל הקב״ה צוה שיהיה לאכילה למשה. והוא לכבוד לאהרן להראות דאכילת כהנים דומה לאכילת מזבח. כמו שאכילת משה היה דומה לאכילת מזבח. וכתיב אשר לאהרן ולא כתיב כן אשר לבניו ללמד דרק בשביל שהוא קרבן אהרן החשיב הקדוש ב״ה אכילת משה לאכילת מזבח:
וקדשת את חזה התנופה ואת שוק התרומה. בזה שנשתנו שני חלקים אלו מאיל המלואים [וקרי להחזה התנופה. משום שהחזה הונף בפ״ע. משא״כ השוק הונף יחד עם האימורים לא שייך לייחד עליו שם תנופה אלא הורם בפ״ע שהורם משאר בשר והיינו אשר הונף. החזה:
ואשר הורם. הוא השוק (כ״כ הרמב״ן ויקרא י׳ י״ד. וע״ע להלן ל״ה כ״ד ובס׳ ויקרא שם טעמים גם לדורות על שנוי השם בין חזה לשוק] נתקדשו בזה גם לדורות גם מאשר לאהרן ומאשר לבניו. אפילו של שלמי כהנים ג״כ. שלא נימא דוקא שלמי ישראל שנאכלים לבעלים ונתייחדו אלו להיות תרומה לכהן. משא״כ כהנים עצמן שהחו״ש של בעלים ממילא אין בו קדושה שהרי אינו כתרומה שהוא מטבל. מש״ה גם כהנים מוזהרים על הטבל מש״ה גם תבואה שלהם בעי תרומה. משא״כ הני דלא מטבלי ס״ד דא״צ להקדיש כלל. והוי כמו פטר חמור דאפילו לר׳ יהודה דס״ל דאסור בהנאה קודם פדיה מכ״מ של כהנים לא קדשי כלל. מש״ה פירש הכתוב דע״י איל המלואים של אהרן ובניו נתייחד חו״ש כדי לקדש חו״ש דשלמי כהנים ג״כ לענין שאסורין לזרים ולא כמו השלמים כולה דאפילו של כהנים מותרין לישראל:
והיה לאהרן ולבניו לחק עולם מאת בני ישראל. גם בזה נשתנו אברים אלו. שניתנים לכהנים משלמי ב״י:
כי תרומה הוא. קאי על השוק שנקרא במקרא הקודם שוק התרומה. דהחזה מתחלה הוא חלק גבוה. ומה׳ הוא ניתן לכהנים. אבל השוק הוא חלק בעלים. אלא בשביל שהוא תרומה מן הבשר חלק המובחר שבם:
ותרומה יהיה מאת בני ישראל וגו׳. ראוי להיות תרומה מחלק הבעלים לגבוה כמו כל דבר הטעון תרומה לה׳ כך יהיה מזבחי שלמיהם תרומתם לה׳:
ובגדי הקדש וגו׳. זה המקרא ושאחריו אין מקומם כאן באמצע מעשה איל המלואים. אלא משום דבמקרא ל״ג מבואר דאכילת איל המלואים עמדה להם למלא ידם מש״ה הקדים הכתוב דלדורות לא נצרך הכנה רבה זו אלא בגדי הקודש אשר לאהרן יועילו לבניו:
למשחה בהם. כפרש״י שיתגדלו בבגדים ההם. וע׳ ס׳ ויקרא ז׳ ל״ה:
ולמלא בם את ידם. זכות הבגדים יועילו שילמדו ידיהם לעשות כל הצורך לעבודה של כה״ג ולא ישגה ולא יתעלף אלא הכל יהא נעשה בידים מלאות עבודה אבל אהרן ובניו נצרכו הכנה יותר:
אשר יבא אל אהל מועד. זה ההיכל בשבעת ימים הללו כדי לשרת בקדש אח״כ. והפי׳ לשרת בקודש. תלי׳ במחלוקת רבותינו התוס׳ והרמב״ם. דהתוס׳ ס״ל דבלבישת ימי החינוך היה עובד איזה עבודה בשמונה בגדים כל שבעה והיינו דאי׳ ביומא די״ב לובש שמונה ומהפך בצינורא. והוא משום מצות רבוי יום א׳ בזמן דא״א יותר. וה״ה כל שבעה לכתחלה וא״כ הפי׳ לשרת בקודש בשבעת ימים הללו יהיה עובד בעצמו איזו שירות בבגדים הללו. אבל דעת הרמב״ם בהל׳ כלי המקדש פ״ד הי״ג דכל שבעת ימים הללו היה אסור בשום עבודה אלא לובשם ומשתחוה בהם כדתנן במס׳ תמיד פ״ז בזמן שכה״ג נכנס להשתחוות כו׳ וכ׳ הרמב״ם בה׳ ביאת המקדש פ״ב דהשתחויה לחוד דומה לעבודה אבל עבודה ממש אסור. ולא דמי להא דיומא הנ״ל דהתם כשר בלי רבוי כלל משום שא״א. והדברים עתיקים. וא״כ הפי׳ לשרת בקודש אחר שבעה ימים יהי׳ משרת ג״כ בהם:
פתח אהל מועד. בכ״מ משמעו שיהא הפתח פתוח כדאי׳ בעירובין ד״ב ובכ״מ. ואע״ג דאכילת קדשים לדורות אינו טעון כך מכ״מ כאן היה המצוה לשעה כך. כמו שהיתה המצוה שישבו פתח א״מ כמבואר במעשה בפ׳ צו:
אותם אשר כפר בהם. אותם האנשי׳ אשר נתכפרו בהם המה אהרן ובניו. תיבת אותם נראה מיותר והכי מיבעי ואכלו את אשר כפר בהם. ובא ללמד שחידוש הוא שתהא אכילת בעלים מכפרת דבכל הקרבנות כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים כדאיתא בפסחים דנ״ט ב׳ מהאי קרא. וכאן בעלים עצמן אוכלים ומתכפרים מש״ה דייק קרא אותם. כך הוא. פי׳ דוקא המה שהם כהנים. דרק אכילת כהנים חלקם מכפר אפילו על עצמם אם המה ג״כ בעלים:
למלא את ידם. זכות אכילה זו סייע להם שימלאו ידם בלי עילוף ושלי. אלא ימצאו ידים מלאות עבודה:
לקדש אותם. יסייע להם להתקדש:
וזר לא יאכל. לא כמו כל שלמים דהבעלים יכולים ליתן מחלקם גם לזר. אבל שלמים אלו בשלמות היה להם דין קדק״ד דמש״ה נאכלו דוקא בחצר זהו מחנה שכינה. מש״ה אסורים לזרים ג״כ וזהו סיומא דקרא כי קדש הם. כמו קדשי קדשים:
כי קדש הוא. לפי הפשט ה״פ דבשביל שהוא קודש חל עליו פיסול יותר. וכל שאינו כמצותו הוא אסור ג״כ. שהרי עיקר אכילת קדשים אינו לחם לנפש האדם אלא כאוכל משלחן גבוה. ולהכי דוקא בשעת מצוה שרי אבל כל שאינו מצוה ה״ז אסור:
ופר חטאת וגו׳. כל המקרא מיותר. שהרי כבר כתיב ועשית לאהרן ולבניו ככה וגו׳ שבעת ימים וגו׳ בזה נכלל הפר הראשון שהוא פר חטאת. אלא נראה שבא הכתוב לבאר תכלית אותו חטאת בכל שבעת הימים. דלכאורה בשלמא העולה והמלואים שהן באין אפילו נדבה בכ״מ אינו חידוש מה שקרב בכל שבעה. אבל חטאת שאינו בא כ״א לכפר ואחר שכבר נתכפרו אהרן ובניו ביום הראשון למאי יבא ביום שלאחריו. וכי אפשר שיש חשש שמא חטאו בהוראה בכל יום. ובאמת כיב״ז עמדו חז״ל בזבחים ד״ו על שני שעירי חטאת דעצרת למה הן באין ומיישב דראוין ישראל להביא חטאת בכל רגע אלא שחיסך הכתוב. וזה אינו מיושב אלא בחטאת צבור. ובא על טומאת מקדש וקדשיו משא״כ כאן שבאין לכפר על אהרן ובניו. ע״ז ביאר הכתוב ופר חטאת תעשה ליום פי׳ בכל יום משבעת ימים אלו:
על הכפורים. אע״ג שכבר נתכפרו:
וחטאת את המזבח בכפרך עליו. בשעה שאתה זורק את הדם ומכפר על אהרן ובניו תהא מחטא גם את המזבח. והכי כתיב בפ׳ צו ח׳ ט״ו ויקח משה את הדם וגו׳ ויתן על קרנות המזבח באצבעו ויחטא את המזבח :
ומשחת אותו לקדשו. כפרש״י בשמן המשחה כדכתיב בפ׳ צו והתם כתיב שמשה עשה כן בכל כלי קודש. דהכל נדרשים לקדשם. ומכאן למד משה מדכתיב לקדשו ש״מ דכל דבעי קידוש בעי משיחה. וע׳ מש״כ שם מקרא י׳ בס״ד:
והיה המזבח קדש קדשים כל הנוגע וגו׳. יבואר להלן מ׳ ט׳:
וזה אשר תעשה על המזבח וגו׳. ענין הפ׳ בכללה ביארנו במוספין דפ׳ פינחס דמשונה היה תכלית הבאת תמידין במדבר מתכלית התמידין דבא״י. דבא״י באו בשביל פרנסה וכדאי׳ בכתובות ד״ח דמזבח מזין. ובמדבר באו בשביל יעוד כמבואר בפ׳ זו ונועדתי וגו׳. ומש״ה משעה שנתנדו במעשה המרגלים לא הביאו תמידים כדאיתא בחגיגה ד״ו ושם מבואר יותר. ובשביל זה באו שינוים בלשון הצווי דשם כתיב לחמי לאשי תשמרו. וכאן ליתא משום דאין בא ללחם. וגם אין ההכרח שיבואו מתרומת הלשכה כמש״כ להלן ל׳ ט״ז. וכן חסר כאן שם עולה משום דמובן מאליו דלעולה אנו צריכים שתכליתו להשיג דעת אלהים משא״כ התם דלפרנסה בא. ולזה מועיל יותר שלמים כמש״כ בס׳ ויקרא בפ׳ מועדי ה׳. מש״ה נצרך לפרש דתמידים המה עולות. ולא שלמים:
האחר. ושם כתיב אחד. ביארנו שם דבא ללמד שלא באו שני תמידים כאחד כמשמעות לשון שנים שיהיו באין כאחד. אלא משום דכתיב אחד ביארנו שם ע״פ הספרי וגמרא דמשמעו שהוא בא כל אחד בפ״ע. ולשון שנים מבואר בסמוך על מה הוא בא. אבל כאן דכתיב האחד דמשמעו המיוחד מתפרש שנים כמשמעו שבאו שני התמידים כאחד ונבחר המיוחד שבהם בבוקר והשני בערב. והטעם דשם שהוא בא לפרנסה אין הלילה טפל ליום כלל ושניהם שוין בתועלתן. מה שאין כן כאן שבא בשביל יעוד עיקר היעוד לתורה שבכתב לא היה אלא ביום ובלילה היה מועיל לגירסא של תורה שבע״פ ושתי התועליות קשורו׳ זב״ז ואין תועלת לזה בל״ז. והעיקר הוא תורה שבכתב. ושבע״פ טפל לה. וכן להיפך הדרש שדרשו שם על שנים ליום. שנו ליום היינו על טבעת שניה מהשמש. עמו שביארנו שם. לא היה שייך במדבר. דשם בא להורות שפרנסת ישראל לא בא מכח הליכות השמש לבדו כמו באוה״ע. אלא השגחה פרטית של הקב״ה הוא ראשון והוא מנהיג את השמש להשפיע משא״כ כאן לא היה ענין להשמש כלל:
ועשרן סלת בלול בשמן כתית. ולא כתיב זך. כמו שפירשנו לעיל בפי׳ זך שהוא בלי תערובת העשוי לשמנים הנאכלים להסיר המרות שבטבע כל שמן זית משא״כ שמן למנחות נדרש לשמן הראוי לאכילת אדם משום הקריבהו נא לפחתך:
ונסך רביעת ההין יין. המנחה כתיב בלשון זכר. והנסך בלשון נקבה. והלא דבר הוא. וגם יש להבין המקרא הסמוך לה.
כמנחת הבוקר וכנסכה. א״א לפרש כנסך של המנחה דא״כ כנסכו מיבעי שהרי הכתוב הקודם כינה כאן המנחה בלשון זכר. אלא פי׳ כנסכה כמש״כ הראב״ע שב אל הבוקר. קאי על גוף עולת תמיד ועדיין יש להבין שהרי בפ׳ תמידין דפ׳ פינחס כתיב כמנחת הבוקר וכנסכו תעשה. אבל הענין דכאן הי׳ העולה דבוקר מועיל לשני אופני תורה. חדא תורה שבכתב שאז היה היעוד דוקא ביום. ושנית לפלפולה ש״ת דמצלחת ביום כדאיתא בעירובין דס״ה א׳ מחדדין שמעתך א״ל דיממא נינהו ובלילה היה מסוגל לגירסא קבלות מתורה שבע״פ וכדאיתא שם לא איברי לילה אלא לגירסא והכי איתא ברבה פ׳ תשא דגם בסיני היה משה שומע מהקב״ה ביום ובלילה היה לומד בפ״ע. וידוע דתורה שבכתב נמשל לזכר המשפיע. ושבע״פ לנקבה המקבלת. ושע״כ אמרו בב״ב פרק הספינה פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה וכמו שביארנו בפ׳ וילך בעזרו ית׳. מעתה מבואר דהתמיד היה מועיל מתחלה לתורה שבכתב ולזה נמשל המנחה הבאה מיד אחר התמיד בלשון זכר. ואח״כ היה מועיל לפלפולה ש״ת שנמשל ליין המתמצה מענבים. כך הפלפול מתמצה ממקור דיוק המקרא עפ״י כללי התורה. ובחגיגה דף י״ד איתא לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי זה התלמוד מתחלה גירסא הדומה ללחם. ואח״כ פלפולה ש״ת שנמשל ליין. ע״כ כתיב בבוקר במנחה בלשון זכר והנסך בלשון נקבה. משא״כ בערב שלא היה אלא תורה שבע״פ כתיב הכל בלשון נקבה. מש״ה כתיב כנסכה וכן תעשה לה. שהוא תמיד הערב שמועיל לגירסא ש״ת שבע״פ. ועי׳ מש״כ בפ׳ מוספין דשבת. וכ״ז בתמיד במדבר דקדק המקרא הלשון ללמדנו על המכוין בכל פרט על מה הוא בא. משא״כ בתמידין שבא״י דבסדר פנחס שבאין שני התמידין לתכלית א׳. לשפע פרנסה. קרא הכתוב המנחה בלשון נקבה והתמיד בל״ז כי כך עיקר הלשון כבש הוא זכר ומנחה הוא נקבה:
עולת תמיד. לא כתיב כאן העשויה בהר סיני כמו בפ׳ פינחס דשם הוצרך לפרש שיקובל בחביבות כמו בה״ס אבל כאן שעיקרה משום חביבות ויעוד ובשעה שאין חביבות אין תמיד כמש״כ לעיל א״כ א״צ לפרש בה״ס:
אשר אועד לכם. לכלל ישראל:
לדבר אליך שם. כדי לדבר פרשיות התורה שהוא היעוד היותר גבוה שאפשר ובזה כתיב אליך:
ונועדתי שמה לבני ישראל. אפי׳ שלא בשעת הדבור של פרשה. מ״מ יהיה יעוד תמידי במשכן. ונקדש בכבודי. משמעות קודש הוא פרוש ומובדל אמר שיהא המשכן פרוש ומובדל בגלוי שכינה שאינו דומה גלוי שכינה במשכן לגלוי שכינה שבמקדש עד ששם היה ופניהם איש אל אחיו משא״כ בבהמ״ק כמש״כ לעיל. והיינו משמעות ונקדש בכבודי בגלוי כבודי יהא פרוש ומובדל משארי עתים:
וקדשתי את אהל מועד. בעשרה נסים שהיו קבועים כדאיתא ביומא ספ״א. ובמה שיצא עונש לכל הבא לגשת יותר מהראוי לו כמבואר בס׳ במדבר. וזהו בחינה על עוצם הקדושה שבו:
ואת המזבח. במה שהיה שורף את האימורין במהירות נפלאה כדאיתא ביומא רפ״ד והיה אש של מערכה מתגבר. ובזבחים דף נ״ט לענין אלף עולות יעלה שלמה יע״ש בפירש״י:
ואת אהרן ואת בניו אקדש. הבטיח שיסייע אותם מן השמים לקדשם וכענין דאיתא שלהי פ״ג דיומא המקדש עצמו מעט מקדשין אותו הרבה והיתה קדושת אהרן ובניו הרבה למעלה מכה״ג וכהנים הדיוטים שבכל דור:
ושכנתי בתוך בני ישראל. גם לבד המשכן ששם היה גלוי כבודו ית׳. אלא אפי׳ בתוך ב״י במקהלות ישראל יהי שכינתי שרויה אע״ג שאינו בגלוי:
והייתי להם לאלהים. למשגיח ומשלים צרכיהם:
וידעו כי אני וגו׳. עוד הבטחה שידעו ויבינו כי אני ה׳ אלהיהם. וזהו מעלה גדולה כמש״כ לעיל ו׳ ז׳ וט״ז ו׳. ובמשנה דאבות תנן חביבין ישראל שנקראו בנים למקום. חיבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום. פי׳ אלו נקראו בנים ולא הודיעם הכתוב שכן הוא היה חיבה. אבל חיבה יתירה מזה הוא שנודעת להם שנקראו בנים למקום. כך הבטיח ה׳ שמלבד שיהיה כן אלא שהמה ידעו וישכילו כי כן הוא:
לשכני בתוכם. פרש״י ע״מ לשכון בתוכם. והרמב״ן והראב״ע פירשו כדי לשכון בתוכם. וכיב״ז מתפרש המקרא בפ׳ ציצית אני ה׳ אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים. ולשני הפירושים קשה דאם כן היה ראוי לכתוב לשכון בתוכם. אלא לשכני משמע שהיה משכני במצרים בתוכם. כענין שאמרו בספרי ס״פ מסעי ובכ״מ גלו למצרים שכינה עמהם. וזה גרם שהוציאם ממצרים. וזהו מאמר הכתוב שיבינו כי אני ה׳ אלהיהם אשר וגו׳ לשכני בתוכם. בשביל שהיה משכני בתוכם:
אני ה׳ אלהיהם. מתחלה הבטיח על הנהגה טבעית כראוי להמון ישראל אשר היה הקב״ה שוכן במצרים בנסתר. עתה הוסיף להבטיח על השגחה נגלית בנס. וכאשר כן היה ג״כ בעוד שהיו במצרים ביחידי סגולה. ובאבות הראשונים. ועי׳ מש״כ בפ׳ ציצית בס״ד בביאור ב״פ אני ה׳ אלהיכם. וכן כאן מדבר בפ׳ גם בקדושת אהרן ובניו. וההשגחה עליהם במעלה עליונה. ומדבר גם בהנהגת כלל ישראל שהוא בדרך הטבע ובהשגחה נסתרת:
