ועשית אתהמזבח. ועשית מזבח מיבעי. אלא משום שכבר כתיב מזבח אדמה תעשה לי מש״ה בא הכתוב לפרש כאן אותו מזבח. ובזה מיושב מה שלא ביאר הכתוב כאן שימלאנו באדמה והוא משום שכבר כתיב מזבח אדמה:
חמש אמות אורך וחמש אמות רוחב רבוע. אלו כתיב חמש אמות רבוע הייתי אומר דרק הרוחב או האורך בזו המדה. ואע״ג דארכו אינו כרחבו מיקרי שפיר רבוע בזה שאינו עגול תדע דבמנחות דל״ה אי׳ תפלין מרובעות הל״מ אר״פ בתפרן ובאלכסונן פרש״י שיהא ארכו כרחבו אלמא דסתם מרובע אפילו אינו ארכו כרחבו. וכן במס׳ עירובין דנ״ה תניא ארוכה כמו שהיא ומפרש בגמ׳ פשיטא ל״צ אלא דאריכא וקטינא מ״ד ליתן לה פותיא אאורכא קמ״ל. והא דס״ד הכי משום דתנן ועושין אותה כטבלה מרובעת וס״ד דארכו כרחבו קמ״ל דהריבוע אינו אלא לשכור את הזויות שלא יהיה עגול. מש״ה כתיב ארכו ורחבו:
רבוע. ה״ז מיותר. שהרי כתיב חמשה על חמשה. והיינו רבוע. וכאן במזבח החיצון אפשר ליישב בפשיטות משום דלדורות לא היה השיעור הזה כלל. רק הריבוע היה לעולם כדאי׳ בזבחים דס״ב מש״ה כתיב רבוע ללמד לדורות. אבל להלן במזבח הפנימי דכתיב אמה ארכו ואמה רחבו רבוע א״א ליישב כן דהא לעולם נמי היה זה השיעור. אלא בא ללמד שלא יהיה פגום כ״ש כדאיתא שם דמזבח פגום פסול משום שכל מזבח שאין לו כו׳ רבוע פסול. [והא דאי׳ בזבחים דנ״ט דרבוע רבוע לג״ש. אינו מן היתור אלא כך גמר ג״ש. ואע״ג דבמ״ר פ״ו לא משמע הכי]:
יהיה המזבח. מיותר. וכן במזבח הפנימי דכתיב רבוע יהיה. הוא מיותר. תדע שהרי במעשה לא כתיב במזבחות רבוע היה. אלא רבוע. ונראה דמכאן למדו בירושל׳ עירובין פ״ה ה״א שיגעו נביאים הראשונים לכוין את הרוחות. ובמדבר היה הארון מכוין להם את הרוחות. וע׳ מש״כ בס׳ במדבר י׳ כ״א. שהוא מבואר ג״כ בש״ס דילן. אבל לא נתבאר מנין לנו זה ההקפד שיהא ברבוע עולם דוקא. ולדברינו עיקר ההקפד הוא במזבחות דכתיב רבוע יהיה. היינו שיהיה עוד אופן רבוע והרי ג״ז במשמעות רבוע כדאי׳ בעירובין שם מרובעות אין עושין לה זוית. ומקשה פשיטא מ״ד לירבעא ברבוע עולם קמ״ל. והא דס״ד הכי כבר כתבנו שהוא משום דתנן ועושין אותה כו׳ הרי דריבוע עולם בכלל רבוע. ולמדנו מדכתיב רבוע יהיה שיהא עוד ברבוע עולם. ומש״ה לא כתיב במעשה רבוע היה. שזה אינו נוגע למעשה המזבח אלא להעמדתו. ונראה עוד דהא דאי׳ בזבחים בשלמא בית מינכרא צורתו אלא מזבח מנא ידעי. וקשה הא כיון שהכירו כותלי הבית ממילא ידעי לפי חשבון האמות שהיה ההיכל ובין האולם למזבח איה מקום המזבח אלא עיקר הק׳ היאך ידעי לצמצם כ״כ שיהא ברבוע עולם. וע״ע מש״כ להלן כ״ח גבי חשן. ועדיין קשה לשון המזבח. והרי בפנימי לא כתיב המזבח. ונראה דמזה למדו בזבחים דס״ב דכ״מ שכתיב המזבח ה״ה לעיכובא. והיינו משום דחמש אמות אינו לדורות. אבל רבוע הוא לעיכובא:
קרנותיו. אין הלשון מדויק. שהרי לא כתיב עדיין לעשות קרנות למזבח. ולשון קרנותיו משמע שהם ידועים. וכן קשה להלן דכתיב על כרכב המזבח ולא כתיב תחלה שיהי׳ כרכוב. והספורנו כ׳ שהן ידועות לכל מזבח ואינו אלא פלא. ועוד קשה שלא נזכר עוד עיקר גדול במזבח והוא היסוד שהוא מעכב וא״א נסכים בלעדו אלא הכל מיושב כמש״כ בסוף הפ׳ כאשר הראה אותך בהר כן יעשו. וזה הלשון לא כתיב בשום כלי אלא בכלל מלאכת המשכן כתיב ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן וגו׳. וכן במנורה כתיב וראה ועשה בתבניתם וגו׳ וביארנו שלא ראה משה המשכן וכליו אלא תבנית המשכן וכליו היינו העולמות שכנגדם בא צורת המשכן וכליו. אבל כאן כתיב כאשר הראה וגו׳ דמשמע גוף המזבח. והיינו כדאי׳ בחגיגה די״ב ב׳. ובמנחות בסוף לעולם זאת על ישראל זה מזבח בנוי ומיכאל שר הגדול מקריב עליו קרבן. והודיע משה בע״פ לבצלאל מה שראה. ולא נצרך לפרש אלא מה שלא היה יכול לדעת בראיה והיינו שיהיו קרנותיו דוקא ממנו. והאיך היה יכול משה להבין אם הקרנות שראה נעשים ביחד או אח״כ עמדו הקרנות עליו. וכן על ארבע פנותיו. לא היה יכול להבין אם דוקא הקרנות יהא על הפינה או כשר אם יהיה בפנים ג״כ. מש״ה פירש המקרא שהוא לעיכובא וע״ע להלן:
ועשית סירותיו וגו׳. בזה ודאי ניחא דא״א למזבח בלי כלים אלו. מש״ה כתיב בלשון ידוע סירותיו וגו׳:
לכל כליו תעשה נחשת. כל כליו מיבעי [וע׳ רש״י ורמב״ן לעיל י״ד כ״ח] אלא לא השמיענו בזה שיהא דוקא נחשת ולא כסף וזהב כמו גוף המזבח החיצון. דודאי היו מזרקות כסף וזהב ג״כ כמו לדורות. והרי הנשיאים הביאו מזרקי כסף והקדישו למזבח. אלא בשביל שיש נחושת פשוט הנוצר באדמה ויש עוד נחושת קלל שמצרפים נחושת ומעמידים אותו על צורה בהירה ביותר והזהיר הכתוב דלכל כליו תעשה נחושת. כמשמעו מעשה הנחושת שנדרש להם. היינו יצרף ביחוד לצרכי המזבח וכליו אבל ודאי אפשר שיהיו הכלים משארי מתכות רק שיהיו עשוים לשמו:
ועשית לו מכבר. כ״ז לא ראה משה בהר. באשר באמת גוף המכבר איה לעיכובא לדיני מזבח. ולדורות לא היה כלל מכבר אלא חוט מבדיל באמצע גובה המזבח. אבל נצרך לעשות מכבר מעשה רשת לתכלית מיוחד למזבח שבמדבר. והוא מש״כ בת״י ואין נפיל גרמא או גומרא דאשא מעלוי מדבחא נפיל מעלוי קנקל ולא יתמטי לארעא ונסבין יתי׳ כהניא מעלוי קנקל ומהדרין יתי׳ על מדבחא. וזה היה תכלית המכבר שהיה למעלה מנוקב ככברה. ופירש עוד מעשה רשת. היינו שיהיו הנקבים גדולים כנקבי הרשת שתופסים דגים ולא כנקבי הכברה שהם דקים. וכדי שיכנס בהם גחלים או חתיכות בשר ולא יהיו נפסלים במה שיפלו על האדמה. וזה לא נצרך במזבח שבבהמ״ק שהיה רחב הרבה. ומש״ה לא ראה משה בהר מכבר כלל והזהיר הכתוב ע״ז.
ונתתה אתה תחת כרכב המזבח. הוא הסובב כמבואר בת״א שמעכב למזבח. וא״כ ראה משה צורת המזבח מלמעלה עם סובב ומש״ה לא כתיב ועשית לו כרכוב שהרי נכלל במש״כ כאשר הראה וגו׳:
מלמטה. לא תחת כרכוב ממש בסמוך אלא רחוק ממנו שהרי לא היה הרשת רחב אמה עד חצי המזבח:
ועשית בדים למזבח בדי עצי שטים. אריכות לשון הוא והכי מיבעי ועשית למזבח בדי עצי שטים וכמו שכתוב בארון וכן בשלחן ומזבח הזהב אלא שכתב שם את הבדים. משום שמקודם לזה נזכר לבתים לבדים משא״כ בארון ומזבח החיצון. אבל שנוי לשון במזבח משל ארון וגם אריכות יש להתבונן. והנה כבר כתבנו במעשה הארון דמשונים היו בדי ארון ומזבח הנחושת שהיה המצוה על בצלאל להביא את הבדים בטבעות ולא רק בשעת משא כמו בשלחן ומזבח הזהב. וגם פירשנו טעמו של דבר דכח התורה של הארון וכח העבודה של המזבח נישאים תמיד. משא״כ כח המלכות וכה״ג. והנה עוד משונה כח התורה מכח העבודה דכח התורה נישא באותה צורה שהיה נישא במדבר ובא״י. אם שיש שנוים באופן העיון בתורה לפי צורך השעה. מכ״מ הכל בתכונה אחת לדקדק המקרא ולהוסיף לקח. משא״כ עבודה אע״ג שתפלה במקום עבודת הקרבנות קאי. מכ״מ צורה אחרת על עבודה זו מזו. והיינו שרמז לנו מקרא זה ועשית בדים למזבח אופנים שיהא נישא כח העבודה שהוא המזבח הכללי לשפוך נפש בתפלה לפני ה׳. ואח״כ מפרש אשר לפי שעה זו יהיו בדי עצי שטים ובמעשה כתיב ויעש את הבדים עצי שטים וגו׳ מה שעשה בצלאל:
והובא את בדיו בטבעות. כבר נתפרש שהיתה המצוה על בצלאל להביא את הבדים משעת הבאה עד שעת ההקמה. ולא כתיב שיהא בשעת הבאה על שתי צלעות אלא בשעת משא משא״כ בשעת הבאה למשה לא היה ההקפד אלא שיהיו מובאים שמה סימן ואות שיהא נישא לדורות ואח״כ כאשר כבר הובא למשה והיו הבדים על שתי צלעות המזבח בשאת אותו. אבל אחר העמדת המשכן הסירו הבדים. ורק בארון כתיב לא יסורו ממנו. ומשום תכלית אחר כמש״כ לעיל שיהיו נראים כדדי אשה לכבוד ואהבת ישראל. אבל במזבח לא היה ענין הבדים בהבאתם לפני הקמה הראשונה רק לזכרון ולאות על ימים יוצרו. אבל באותו עת שהיה המזבח במקומו לא היה צריך לבדים:
על שתי צלעות וגו׳. ולא כמו בשלחן שהיו הבדים על ארבע צלעות השלחן. והבד נכנס רק בטבעת אחת. וכן היה במזבח הפנימי אבל כאן היה על שתי צלעות והבד נכנס בשתי טבעות ומונח יפה:
נבוב לחות. לא שימלאו עפר בפעם הראשונה ואח״כ יסתמו בנסרים וכדומה. ויהיה העפר תמיד שם. אלא שיהיו הלחות נבובים ופתוח מלמטה ובשעת נסיעה היה בלא אדמה ובכל הקמת המשכן מלאו אדמה. והטעם הוא משום דחובה הוא שיהיה מחובר באדמה כדאי׳ בזבחים דנ״ח ובמכילתא ס״פ יתרו רי״א מזבח אדמה תעשה לי שלא תבנהו ע״ג כפים ולא ע״ג עמודים. ובזה שהיה נבוב והיה מתחבר העפר שבלוחות לעפר הארץ נעשה מחובר ממש. וכמש״כ התוס׳ סנהדרין דמ״ו ב׳ בד״ה תלישה:
כאשר הראה וגו׳. כבר נתבאר יפה. ומש״ה לא כתיב כאן כתבנית. וכמו שנתבאר ריש הסדר משמעות כתבנית. ובזה נכלל גם המזבח בכלל כל הכלים דכתיב כבר תבנית כל כליו. ולא כתיב כאן כאשר הראה וגו׳ ביחוד אלא משום גוף המזבח שלא נתפרש כל הפרטים כמש״כ:
וחשקיהם. כתב רש״י ואיני יודע אם בראשם או באמצעם. והספורנו כ׳ בפשיטות באמצעם. ואני תמה הלא מפורש בפ׳ ויקהל ל״ח י״ז. והאדנים לעמודים וגו׳ וחשוקיהם כסף וצפוי ראשיהם כסף והם מחושקים כסף וגו׳ הרי דחשוקי עמודי החצר הוא גם באמצע גם בראשיהם. ויבואר עוד לפנינו:
וחמשעשרה וגו׳. האי וי״ו מיותר. מכאן יצאו לחז״ל ריש מס׳ עירובין לדייק דחמש עשרה אמה היה בגובה. והא ודאי כפי׳ התוס׳ דלא עקר הכתוב מפשוטו דמיירי ברוחב מן הצד של פתח. אלא וי״ו מיותר ללמד דגם בגובה מיירי. והתוס׳ מפרשי עוד דדייקי מדכתיב בפ׳ ויקהל ולכתף השנית מזה ומזה לשער החצר. ויפה כתבו דמזה מוכח יותר. אבל בצלאל למד מהאי וי״ו מיותר. ובפ׳ ויקהל לא כתיב האי וי״ו בשביל שכבר רמז בביאור יותר מדכתיב מזה ומזה:
תכלת וארגמן וגו׳. מכוין למסך ההיכל. וכמעט גם לפרכת אלא שהפרכת מעשה חושב ואינהו מעשה רוקם. אבל כולהו הוויין בתכלת וגו׳ ולא כמו גוף המחיצות דמשונים הרבה קלעי החצר מיריעות המשכן. ויש ללמוד דתחלת כניסה לקדושה אע״ג שהוא לא הגיע לעומק ועדיין הוא מבחוץ ומתנהג כמו שראוי בחוץ מכ״מ בתחלת כניסתו יש להתקדש כדי שיגיע אח״כ בזמן מאוחר למקום קדשו מש״ה בפתח החצר יש תכלית שמראה זכירת כסא הכבוד. אע״ג שאח״כ כשיעמוד בחצר עדיין הוא בחוץ לגבי היכל מכ״מ בכניסה יש לו להתקדש. וע׳ מש״כ להלן ס״פ ויקהל:
כל עמודי החצר וגו׳. פרש״י דלא בא הכתוב אלא משום מזרח ומערב. ונראה דמכ״מ לא בחנם כלל כאן כל עמודי. והיינו שהעלה בצלאל ועשה צפוי ראשיהם ג״כ והם בכלל מחושקים כסף ומש״ה פי׳ הכתוב עוד הפעם כל עמודי החצר ללמד שיש דבר בחשוקיהם מה שלא היינו יודעים ממה דכתיב בעמודי צפון ודרום והיינו ראשיהם:
ואדניהם נחשת. מיותר. ונראה דכאן הפי׳ יסודות של החצר. כל הנדרש ומעמידיו היו הכל נחשת ולא ברזל והוא מכונה בלשון אדני. כמו אדן שמעמיד. והיינו דמפרש עוד לכל כלי המשכן וגו׳ פי׳ כלי מתכות שנדרש לעבודתו לא היה ברזל אלא נחושת כמו בבהמ״ק:
ואתה תצוה וגו׳. כלל פרשה זו נפלאה. לבד לשון ואתה תצוה שכבר עמדו הראשונים ע״ז עוד עיקר הפ׳ אין כאן מקומה בתוך מעשה המשכן ויותר היה מקומה אחר מעשה המנורה עכ״פ. גם לשון ויקחו אליך. אינו מבואר מה זה. והרמב״ן כ׳ שהזהיר שיביאוהו לפניו ומשה יראה אם הוא זך וכתית כראוי. ואינו אלא פלא. וכי לא נאמנו פקידי המשכן ע״ז ומה יהיה אחרי מות משה. עוד יש להעיר על מאמר חז״ל בויקרא רבה ס״פ אמור פל״א עה״פ צו את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך. הד״ד ראשך עליך ככרמל וגו׳ מלך אסור ברהטים. ומפרשי מלך זה משה כו׳. ומסיים אמר הקב״ה למשה. משה מלך עשיתיך ואין דרך מלך לעשות בעצמו צו לאחרים לעשות בשבילך. וזה מדרש פליאה והלא כל התורה בא בצווי משה לישראל בשם ה׳ ולמה זה נתעוררו לדרוש כן בזו הפרשה. אבל יסוד הדבר למדנו ע״י ביאור עוד מאמר ברבה פ׳ זו ואתה הקרב אליך. הה״ד לולי תורתך שעשעי אז אבדתי בעניי. בשעה שאמר הקב״ה למשה ואתה הקרב אליך הרע לו כו׳ א״ל תורה נתתי לך שאלולי היא לא בראתי עולמי כו׳. והנה לא נודע עיקר התרעומת מנ״ל לחז״ל שהרע למשה ותו אם הרע למשה אין זה פיוס כ״כ. שהרי אינו דומה כהונה שהיא לאהרן ולזרעו ואין לזולתו חלק בה משא״כ התורה ניתנה לכל ישראל כמו למשה ולזרעו אלא משה בעצמו היה שליח וזכה שתנתן ע״י. ואין זה שייכות לזרעו כלל. אלא הענין בכ״ז דיש לדעת דאור התורה שהוא תכלית המשכן ועיקר המשרה שכינה בישראל. בא בשפע ע״י אמצעות שני כלי קודש. היינו הארון והמנורה. ונשתנו פעולותיהם. הארון בא ליעוד הדברות שבכתב וגם לצווי בקבלה בע״פ וכמש״כ לעיל כ״ה כ״ב. ועדיין אין בזה כח הפלפול והחידוש שיהא אדם יכול לחדש מעצמו דבר הלכה שאינו מקובל. ולזה הכח הנפלא שנקרא תלמוד ניתן כח המנורה אשר נכלל בו שבע חכמות וכל כחות הנדרש לפלפולה ש״ת. וכ״ז נכלל בכפתורים ופרחים. עד דאי׳ בב״ר פצ״א ר׳ טרפון בשעה שהיה שומע דבר מתוקן היה אומר כפתור ופרח. ושיח רבן של ישראל ללמדנו בא שמה שתלמיד ותיק מחדש דבר טוב הוא ע״י כח שנרמז בכו״פ של המנורה. וע״כ בבית שני שרבו ישיבות והעמידו תלמידים הרבה להויות דאביי ורבא שהוא התלמוד מש״ה נתחזק כח המנורה ע״י נס דחנוכה. וע״ע להלן ל״ט ל״ז שהראיתי לדעת שמרומז ג״ז בתורה. והיינו דאי׳ בברכות דנ״ז הרואה שמן זית בחלום יצפה למאור תורה שנא׳ ויקחו אליך שמן זית וגו׳:
עוד ראוי לדעת דמשה ואהרן היו נחשבים לחברים כדתניא באדר״נ פכ״ז ומנין שכבוד חבירו יהא חביב עליו כרבו שנא׳ ויאמר אהרן אל משה בי אדוני. והלא אחיו הקטן ממנו היה אלא עשאו רבו. והטעם בזה דאע״ג שאהרן היה נצרך לגמרא דמשה מפי ה׳ מכ״מ אחר ששמע שוב לא היה נצרך לו לסברא. והיה גדול בישראל כמשה. אלא שגדולתם בתורה לא היה באופן א׳. דכח משה היה נעלה בכח הפלפול לחדש דבר מה שלא שמע בקבלה. ע״י ההכרח והפלפול. וכדאיתא בנדרים דל״ח לא ניתנה תורה אלא למשה ולזרעו ומסיק ההוא לפלפולא בעלמא. ואהרן היה נעלה בכח הסברא לדמות מילתא למילתא ולכוין האמת. וזהו עפ״י דבר ה׳ לאהרן ולהורות את בני ישראל. ועיקר ההוראה בשעתו א״א לחדש כל שאלה בפלפול אלא ע״י סברא ולדמות מילתא למילתא. ובזה הכח היה יחיד באותו דור עד שעלה פעם א׳ על משה במעשה דשעיר החטאת. וע״ע מש״כ בס׳ במדבר בפ׳ מקושש ובס׳ דברים י׳ ו׳ שהיו משה ואהרן שני ראשי סנהדראות בישראל זה בכחו וזה בכחו. ואחר שמשה היה מיוחד לכח החידוש והפלפול ע״כ נדרש לו ביחוד כח המנורה שיאיר לו הדרך להגיע לאמת. והיה ראוי שמשה יעסוק בעצמו בהכנת השמן. אלא שישראל עשו צרכי משה. כ״ז למדו חז״ל ברבה פ׳ אמור הנ״ל דלהכי כתיב ויקחו אליך היינו בשבילך. אלא מ״מ צו את בני ישראל ולא אתה בעצמך מפני שאתה מלך. זהו כלל ביאור אותו מאמר. ובפ׳ אמור הוספנו בזה לפי הענין. ומעתה אנו באים בדרך ישר לבאור מאמר חז״ל כאן שנתקשה לחז״ל סמיכות הפרשיות. וכמו שקשה לנו. והעלו חז״ל שכ״ז בא פיוס למשה. דקודם שאמר ה׳ למשה ואתה הקרב אליך וגו׳ והודיעו מעלה הפנימית שהכינו הקב״ה לקדושת העבודה הקדים ה׳ מאמר זה למשה שהוא פיוס בזה שזה החלק הנעלה של החידוש והפלפול ניתן רק למשה ולזרעו עד שאני מזהירך שאתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך וגו׳ שהוא שייך אך אליך. ובזה גדול כחו מכח אהרן. דאע״ג דכח אהרן גם בתורה רב בסברא ובהוראה מ״מ אינו דומה מעלת כח החידוש לכח ההוראה. באשר ההוראה הבאה מכח דמיון מילתא למילתא אינו מוכרח ואפשר שיבא רעהו וחקרו וידמה בא״א ובזה נתפייס משה. והיינו שהביא המדרש מקרא לולי תורתך שעשועי וגו׳ ואין פי׳ שעשעי לשון שחוק ושעשועים ח״ו אלא כמהפך ומסלסל בהם כמו אדם המשתעשע בדבר. וזהו דרך הפלפול:
כתית למאור. בשעה שנכתת יהא מתחלה לצורך המאור דיש נ״מ במעשה השמן דשמן בעצם מר כזית עצמו ומשימים בם עשבים וכדומה שממתיקים אותו אבל אם מתחלה נכתת למאור. הרי הוא נקי מכל זיוף ועירוב:
להעלות נר תמיד. לא לפעם ראשונה נצרך לצוות שהרי בא לזה נדבת הנשיאים. אלא לאחר שיכלה זה השמן:
חקת עולם לדורותם מאת בני ישראל. גם אחרי מות משה ויהי הנרות תועלת לגדולי ישראל בשעתן. מ״מ חובה על כלל ישראל להביא מתרומת הלשכה. שבא לכלל קרבנות צבור לפרנסת כל ישראל. יביאו גם שמן למאור להאיר עיני גדולי הדור בתורה:
