ויקחו לי תרומה. לאחר שדבר השם אל משה פנים בפנים י' הדברות וצום על ידי משה קצת המצות שהם אבות למצות התורה כאשר הנהיגו רבותינו ז"ל עם הגרים שמודיעים קצת המצות וישראל קבלו עליהם כל מה שציום וכרת עמהם ברית על זה מעתה היו לו לעם והוא להם לאלהים והם הם ראויים שיהיה להם מקדש להשרות שכינתו עליהם ועל כן ציום לעשות לו משכן להשרות שכינתו בתוכם כאשר הבטיחם אם שמוע תשמעו בקולי והייתם לי סגולה ואתם תהיו לי ממלכת כהנים מיד שיהי' לו בית בתוכם ועקר החפץ במקדש (במשכן) הוא מקום השכינה שהיא הארץ (הארון. כצ"ל) כדכתיב ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת על כן הקדים מיד הארון והכפורת ואחריו השלחן והמנורה שהם כלים כמוהו שבעבורם נעשה המשכן לתתם בתוכו ומשה הקדים בפרש' ויקהל המשכן ואת אהלו ואת מכסהו וכן בצלא' לפי שהוא ראוי לקדם במעשה. והכבוד ששכן על הר סיני דכתיב וישכון כבוד ה' על הר סיני הוא שכן במשכן דכתיב וכבוד ה' מלא את המשכן וכאשר דבר ה' אל משה במתן תורה כך היה הדבור עמו במשכן דכתיב וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפורת:
בשמים לשמן המשחה ולקטרת הסמים. כתב הרמב"ן יש אומרים שזה מקרא קצר ופירושו וסמים לקטרת הסמים. ואחרים פירשו כאלו כתיב ולקטרת השמים יביאו סמים והזכירם בכלל ולא פירש הסמים ופי' השמים הידועים שהם טובים להקטיר כי גם במקומם לא פירשם. ור' אברהם פי' שהיא כמשמעו בשמים לשמן המשחה וגם לקטורת הסמים כי יתנו בקטורת בשמים שבולת נרד וכרכום וקנמון ולא הוצרך לומר בשמים וסמים בקטרת בעבור שכתוב לקטורת הסמים כאשר לא אמר שמן לשמן המשחה והוצרכו לכל אלו הסברות כי דעת בעלי הלשון שהסמים הם התרופות כגון החלבנה והלבונה ובשמים הם הנאכלים שיש להם פיטום בריתם הטוב אבל דעת רש"י שסמים הוא שם לבשמים וכן דעת אונקלוס שתרגם בוסמין בשניהם והוא הנכון:
אבני שהם ואבני מלואים לאפוד ולחושן. פירש"י שקרואים מלואים על שם שעושין גומא בזהב מושב לאבן ונותנין האבן למלאות הגומא ומקום הגומא קרוי משבצות: לאפוד ולחשן. השהם לאבני האפוד והמלואים לחשן וכן פי' ג"כ משובצים זהב יהיו שמוקפים משבצות בעומק שיעור שיתמלא בעובי האבן. והקשה הרמב"ן שאינו נראה שיקרא אותם עתה אבני מלואים על שם העתיד עוד לצוות בהם למלא הגומא שיעשה בהם ועוד כי גם אבני השהם היו משובצים משבצות זהב ולא קראם מלואים וגם מה שפירש"י משבצות שהי' עשוי כמין גומא אינו כן אלא הוא כתרגום אונקלום מרמצא והוא שעושין מלמטה מושב למדת האבן ומוציאין ממנו מזלג שלש השיניים שיאחז האבן והוא מלשון חכמים ומפיק לי' ברמצא דפרזלא לשון מזלג וכן עושים היום בכל אבן יקרה בטבעות כדי שיראה הדרה בכל צד ולא תטמן בטבעת אלא פי' מוסבות משבצות זהב שיעשה רומצי זהב ועל דעת אונקלוס שתרגם משוקעין היו האבנים משוקעות בתוך הבתים והיו יוצאים מהם קמצין ומקיפין אותם ואוחזין בהם מלמעלה ופי' מלואים שתהיינה האבנים שלמות שנבראו כך ולא אבני גזית שנכרתו ממחצב גדול או שנחצב מהם כלום כי גם בתולדות ידוע שאין שלמות כחות האבנים היקרות והסגולות בהם (זולתי. כצ"ל) אשר הוא כחלקי אבנים מן הנחל ולכך תרגם אונקלוס אשלמותא כי לשון מלוי בכלים או גומא תרגם מילוי ממש ותמלא כדה ומליאת וכן בכולם אבל כאן תרגם לשון שלמות וזה פי' ובחרושת אבן למלאות שידע לפתח פתוחי חותם באבנים במלואותם. והנה באבני אפוד נאמר מעשה חרש אבן פתוחי חותם תפתח על שני אבנים כי היו עושין להם חריץ בכתיבת השמות כאשר יעשו חרשי אבן כי לא הי' במלואתם אבל באבני חשן כתיב ומלאת בו מלואת אבן וכתיב יהיו במלואות' על שמות בני ישראל שתים עשרה על שמותם ולא מעשה חרש ולכך לא הי' לו למשה רבינו עצה לעשות אלא בשמיר כמו שאמרו רבותינו ז"ל אבנים הללו אין כותבין עליהם באיזמל דכתיב במלואותם אלא מביאין שמיר ומראה להם והם מתבקעין מאליהן ובמלואותם לא כתיב אלא בחשן אף על גב דאמרינן איכא שמיר דאייתי משה לאבני אפוד דרך העברה קרי לחשן אפוד מפני שהוא מחובר בו וכן בלשון הפסוק הגישה לי האפוד אע"ג דבחשן היו שואלין. וכן פי' הפסוק אבני שוהם שהם ג' לאפוד ואחד לחשן ואבני מלואים לחשן ואם הי' דעת רבותינו ז"ל שהיו גם אבני אפוד מלואים אפשר שמזה הפסוק למדו כן שיפרשו שניהם אבני שוהם ואבני מילואים:
וכן תעשו. פירש"י לדורות שיעשו כלי המקדש כתבנית אלו. וכתב הרמב"ן ולא ידעתי שיהי' זה אמת שיתחייב שלמה לעשות כלי המקדש כתבנית אלו והנה המזבח עשאן שלמה ך' אמה על ך' אמה. ור' אברהם פי' וכן תעשו הכלים כי מתחלה צוה על המקדש. ועל דרך הפשט אין צריך לכל זה אלא הכפל בא לזרז ולחזק הדבר שאמר ועשו לי מקדש וגו' וכן תעשו כלכם בזריזות וחריצות וכן ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ה' את משה ואת אהרן כן עשו והכא מפני שהיא צוואה אמר וכן תעשו.
ועשו ארון. חוזר על בני ישראל המוזכרים למעלה ואמר אחר כן ויצקת לו וצפית אותו לשון יחיד כי משה כנגד כל ישראל ואמר תחלה לשון רבים שיהיו כלם משתתפי' בעשייתו שהוא קדוש משכני עליון כדי שיהיו כלם זוכים לתורה: ג' ארונות עשה אחד של עץ וב' של זהב ומבית ומחוץ תצפנו ולא כתיב וצפית אותו זהב (?) כמו בשלחן שלא הי' מצופה צד העליון שלו:
על ארבע פעמותיו. פירש"י על ארבע זויותיה ובשליש העליון סמוך לכפרת היו נתונים ולא היו אלא ארבע ומה שאמר אחר כן ושתי טבעות פי' ושתים מן הטבעות האלו היו על צלעו האחת. וכתב הרמב"ן ודאי לא היו אלא ד' אבל מה שפירש שהיו בשליש העליון סמוך לכפורת לא מסתבר דכל מה שהיו יותר למעלה הי' המשוי יותר כבד ועוד כי דרך כבוד הוא שיהי' הארון למעל' נישא גבוה על כתפות הכהנים: לשון א"א הרא"ש ז"ל. ולי נראה פירש"י מפירושו דבשליש העליון סמוך לכפורת היו נתונים מההיא דאמרינן במס' שבת פרק המוציא משוי למעלה מי' טפחים חייב שכן משא בני קהת ויליף לה מארון דאמר מר ארון ט' וכפורת טפח וגמירי דכל טוענא דמידרי במוטות תילתא מלעיל ותרי תילתא מלתחת נמצא שהיו הטבעות בתחלת שליש העליון ולהכי גמירי הכי שאם הי' רוב המשוי למעלה מכתפיהם הי' מתנדנד לכאן ולכאן אבל כשרוב המשוי למטה מן הכתפים אז הוא נישא יפה. ואני אומר שח' טבעות היו לו לארון ד' טבעות קטנות בארבע הזוויות כדי שיהא נישא ומטלטל בהם בשעה שמתקנין אותו וד' טבעות בצדיו ברחבו בסוף רביע האחרון וחצי רוחב בין ב' הטבעות ובהם היו הבדים ולהכי כתיב בטבעות הראשונות פעמותיו שהן זויות ובטבעות האחרונות צלעות שהם צידי הארון. ור' אברהם כתב כי בכל מקום הוא לשון רגל כמו מה יפו פעמיך בנעלים על כן פי' שהארון היו לו ד' רגלים וד' הטבעות שהי' נישא בהן היו מלמטה ברגלים וד' אחרים לנוי מלמעלה. וכתב הרמב"ן ואין דבריו נכונים ולפי דעתי פעם הוא שם פסיעה מה יפו פעמיך פסיעותיך ואמר כאן פעמותיו על פסיעות הכהנים שנושאים אותו רמז לב' דברים שיהיו הטבעות בזויות למטה ממש ושיהי' כל אורכו של ארון מפסיק בין ב' הטבעות כי הארון ארכו למזרח והטבעות לצפון אחד בראש המזרחי ואחד במערבי וב' בדרום כנגדם ופעמי הכהנים הולכים בין טבעת לטבעת:
ואל הארון תתן. פירש"י שנכפל לומר שבעודו ארון בלא כפורת יתן תחלה העדות לתוכו ואחר כך יתן הכפורת עליו ואיני מבין דבריו דמילתא דפשיטא הוא שצריך ליתן העדות תחלה קודם שיתן עליו הכפורת ואפשר שרוצה לומר שלא יתן עליו הכפורת כלל אפילו לנשאותו עד שיתן לתוכו העדות. והרמב"ן כתב על דברי רש"י אם כדבריו שאומר שהוא צוואה אדרבה יותר הי' נראה להפך שאחר שיתן הכפורת עליו יתן העדות כדכתיב ואל הארון תתן העדות וארון נקרא עם הכפורת שעליו ועוד הקשה למה החזיר מעל הכפורת וגו' אשר על ארון העדות כי בידוע שהכרובים היו על ארון העדות ומה צורך עוד לפרש כיון שאמר מעל הכפורת מבין שני הכרובים ופי' הוא בעבור שצוה בכרובים ולהיותם פורשי כנפים ולא פי' למה יעשם כלל ומה ישמשו במשכן ולמה היו בענין הזה לכך חזר ואמר ונתת את הכפורת עם כרוביו שהכל דבר אחד על הארון מלמעלה כי אל הארון תתן את העדות אשר אתן אליך כדי שיהי' לו כסא כבוד כי אני אועד לך שמה ומשכין שכינתי עליהם ודברתי אליך מעל הכפורת מבין שני הכרובים בעבור שהוא על ארון העדות. וי"מ דלכך כפל אותו לומר שגם שברי לוחות יהו מונחים בארון ב' פעמים יהי' העדות בארון:
ועשית שלחן. כי השלחן הוא סימן לעושר וכבוד וגדולה. וכתב הרמב"ן ועשית שלחן ענין השלחן כי ברכת השם היא תעשיר מעת שנברא העולם אבל כאשר יהי' שם שרש דבר תחול עליו הברכה ותוסף בו כאשר אמר אלישע ע"ה הגידה לי מה יש לך בבית וחלה הברכה על אסוך שמן ובאליהו ז"ל על כד הקמח וכן השלחן בלחם הפנים תחול הברכ' ממנו יבוא השובע לכל ישראל וכן אמרו רבותינו ז"ל כל כהן שהגיעו ממנו כפול אוכל ושבע:
ועשית קערותיו וגו'. מה שפירש"י אונקלוס תרגם מנקיותיו מכילתי' הכריע כדברי האומרים שמנקיותיו הם סניפין ותרגם מכילתי' לפי שסובלין משא הלחם העליון מלשון נלאיתי הכיל כתב הרמב"ן בל' ארמי הוא שם למדה כמו שתירגם איפת צדק מכילן דקשוט. ופי' הוא דעת אונקלוס כי מכילא הוא דפוס העשוי לבצק כמו שאמרו ג' דפוסין היו שם האחד עשוי למדת הלחם לארכו ולרחבו ונותנו בו כשיהי' בצק ומתקנו בו והוא מנקיות ונקרא מכילת' לפי שצריך להיות לצורת הלחם ממש לא פחות ולא יותר ואחד של ברזל ליתנו בו אחר אפיי' ואותו אינו צריך להיות ממש כמדת הלחם אלא קערה ליתנו בו אחר אפיי' שלא ישבר וזהו קערותיו והקשות הוא כולל הקנים והסניפין ואולי בעבור פיצולן יקראו כן בחלוף הצד"יק בשי"ן כמו ויראו יושבי קצוות מאותותיך ומנקיות הוא שם מדה כמו איפה וסאה כשם קערות וכפות ושאר השמות שאין להם תואר. ואולי המדות המצדיקות איפת צדק והין צדק נקראין מנקיו' לפי שהן נקיות מן השקר ומנקות את בעליהן מן האונאה. וקשה לי לזה הפירוש למה הזכירם בזה הסדר שראוי הי' להקדים המנקיות:
לחם פנים. פירש"י שיש לו פנים רואים לכאן ולכאן לצידי הבית ואתיא כמ"ד שהי' כמין תיבה פרוצה אבל למ"ד שהי' כמין ספינה אינו כן. ור' אברהם פי' שנקרא לחם פנים על שם לפני תמיד:
כן לששת הקנים היוצאים מן המנורה. בשביל שלא הזכיר אלא שנים מהם הוצרך לומר כן לששת הקנים לומר של כולם היו כן ובקרא שלמטה שהזכיר כל ששת הקנים לא הוצרך לומר כן אלא לששת הקנים היוצאים ממנה לומר שלא תאמר אחרים הם אלו שאומרין עליהם וכפתור תחת שני הקנים היוצאים ממנה לכך חזר ואמר לששת הקנים לומר שהן אותן ששת הקנים עצמן הנזכרים למעלה:
מחתותיה. פירש"י שחותין בהן אפר הפתילות שכבו. וי"מ כמין מחתה תחת הנר שנותנין בו השמן ולא נהירא דא"כ מאי נרותיה:
ככר זהב טהור. פירש"י שלא יהא משקלה עם כל כליה אלא ככר לא פחות ולא יותר. וכתב הרמב"ן ודאי כן נראה פשוטו של מקרא אבל תימא לומר כן שאם כן היאך לא יתן הכתוב משקל לגופה של מנורה ואפשר שיהי' רוב הככר לכלים הנפרדים ממנה אבל מתוך משמעות הגמרא במנחות נראה דהא דקאמר ואת כל כליה לא קאי אכלים הנפרדים ממנה אלא על כלים שהם מגוף המנורה כגון נרותיה וקורא אותם כליה אף על פי שמחוברים בה לפי שדרך בשאר המנורות להיותם נפרדים מהם ויש להם שם בפני עצמם. ועל דרך הפשט אומר ככר זהב טהור יעשה אותה ואת כל כליה פי' שיעשה אותה ג"כ זהב טהור כי לא פי' תחלה שיהיו זהב טהור וכן במעשה אומר ויעש את נרותיה שבעה ולא פי' שהן של זהב ומלקחיה ומחתותיה זהב טהור שאין זהב טהור חוזר רק על המלקחיים והמחתות וחזר ואמר ככר זהב טהור עשה אותה ואת כל כליה לומר שעשה כל כליה זהב טהור ולא מן הככר ויכנס עוד בכלל כליה כלים רבים שהוצרכו לה לשמן ולכמה דברים. כתב ר' אברהם הזכיר משקל הזהב במנורה ולא עשה כן בארון ושלחן בעבור היותה כלה זהב ומדתה מן הככר כפי שראוי לעשותה מככר כי מדת הארון ידועה וזהב לציפוי מה שיכיל והכפורת כלה זהב הזכיר מדתה ואין לה עובי כי אם מעט וצפוי הארון והשלחן ושני הזירין כמדת הארון והשלחן ע"כ. ואף לדברי רבותינו דכפורת עובי' טפח אתי שפיר שהרי מדתה ידועה וזהב לפי הצריך לה אבל מנורה אין מדתה ידועה אלא אמר שיעשוה כפי הככר וגובהה של מנורה י"ח טפחים לפי שגובה מערכת הלחם הי' י"ח טפחים והמנורה עשוי' להאיר על השלחן. מה שהביא רש"י הדרש של תיעשה מלמד שנעשית מאיליה אם נפשך לומר שאינו חלוק על מה שכתו' ג"כ במדרש שהראה לו הקב"ה למשה כמין מנורת אש תאמר שאף לאחר שהראה לו מנורת אש נתקשה ונעשי' מעצמה:
