תנ"ך על הפרק - שמות כג - העמק דבר

תנ"ך על הפרק

שמות כג

73 / 929
היום

הפרק

מצוות נוספות

לֹ֥א תִשָּׂ֖א שֵׁ֣מַע שָׁ֑וְא אַל־תָּ֤שֶׁת יָֽדְךָ֙ עִם־רָשָׁ֔ע לִהְיֹ֖ת עֵ֥ד חָמָֽס׃לֹֽא־תִהְיֶ֥ה אַחֲרֵֽי־רַבִּ֖ים לְרָעֹ֑ת וְלֹא־תַעֲנֶ֣ה עַל־רִ֗ב לִנְטֹ֛ת אַחֲרֵ֥י רַבִּ֖ים לְהַטֹּֽת׃וְדָ֕ל לֹ֥א תֶהְדַּ֖ר בְּרִיבֽוֹ׃כִּ֣י תִפְגַּ֞ע שׁ֧וֹר אֹֽיִבְךָ֛ א֥וֹ חֲמֹר֖וֹ תֹּעֶ֑ה הָשֵׁ֥ב תְּשִׁיבֶ֖נּוּ לֽוֹ׃כִּֽי־תִרְאֶ֞ה חֲמ֣וֹר שֹׂנַאֲךָ֗ רֹבֵץ֙ תַּ֣חַת מַשָּׂא֔וֹ וְחָדַלְתָּ֖ מֵעֲזֹ֣ב ל֑וֹ עָזֹ֥ב תַּעֲזֹ֖ב עִמּֽוֹ׃לֹ֥א תַטֶּ֛ה מִשְׁפַּ֥ט אֶבְיֹנְךָ֖ בְּרִיבֽוֹ׃מִדְּבַר־שֶׁ֖קֶר תִּרְחָ֑ק וְנָקִ֤י וְצַדִּיק֙ אַֽל־תַּהֲרֹ֔ג כִּ֥י לֹא־אַצְדִּ֖יק רָשָֽׁע׃וְשֹׁ֖חַד לֹ֣א תִקָּ֑ח כִּ֤י הַשֹּׁ֙חַד֙ יְעַוֵּ֣ר פִּקְחִ֔ים וִֽיסַלֵּ֖ף דִּבְרֵ֥י צַדִּיקִֽים׃וְגֵ֖ר לֹ֣א תִלְחָ֑ץ וְאַתֶּ֗ם יְדַעְתֶּם֙ אֶת־נֶ֣פֶשׁ הַגֵּ֔ר כִּֽי־גֵרִ֥ים הֱיִיתֶ֖ם בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃וְשֵׁ֥שׁ שָׁנִ֖ים תִּזְרַ֣ע אֶת־אַרְצֶ֑ךָ וְאָסַפְתָּ֖ אֶת־תְּבוּאָתָֽהּ׃וְהַשְּׁבִיעִ֞ת תִּשְׁמְטֶ֣נָּה וּנְטַשְׁתָּ֗הּ וְאָֽכְלוּ֙ אֶבְיֹנֵ֣י עַמֶּ֔ךָ וְיִתְרָ֕ם תֹּאכַ֖ל חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֑ה כֵּֽן־תַּעֲשֶׂ֥ה לְכַרְמְךָ֖ לְזֵיתֶֽךָ׃שֵׁ֤שֶׁת יָמִים֙ תַּעֲשֶׂ֣ה מַעֲשֶׂ֔יךָ וּבַיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י תִּשְׁבֹּ֑ת לְמַ֣עַן יָנ֗וּחַ שֽׁוֹרְךָ֙ וַחֲמֹרֶ֔ךָ וְיִנָּפֵ֥שׁ בֶּן־אֲמָתְךָ֖ וְהַגֵּֽר׃וּבְכֹ֛ל אֲשֶׁר־אָמַ֥רְתִּי אֲלֵיכֶ֖ם תִּשָּׁמֵ֑רוּ וְשֵׁ֨ם אֱלֹהִ֤ים אֲחֵרִים֙ לֹ֣א תַזְכִּ֔ירוּ לֹ֥א יִשָּׁמַ֖ע עַל־פִּֽיךָ׃שָׁלֹ֣שׁ רְגָלִ֔ים תָּחֹ֥ג לִ֖י בַּשָּׁנָֽה׃אֶת־חַ֣ג הַמַּצּוֹת֮ תִּשְׁמֹר֒ שִׁבְעַ֣ת יָמִים֩ תֹּאכַ֨ל מַצּ֜וֹת כַּֽאֲשֶׁ֣ר צִוִּיתִ֗ךָ לְמוֹעֵד֙ חֹ֣דֶשׁ הָֽאָבִ֔יב כִּי־ב֖וֹ יָצָ֣אתָ מִמִּצְרָ֑יִם וְלֹא־יֵרָא֥וּ פָנַ֖י רֵיקָֽם׃וְחַ֤ג הַקָּצִיר֙ בִּכּוּרֵ֣י מַעֲשֶׂ֔יךָ אֲשֶׁ֥ר תִּזְרַ֖ע בַּשָּׂדֶ֑ה וְחַ֤ג הָֽאָסִף֙ בְּצֵ֣את הַשָּׁנָ֔ה בְּאָסְפְּךָ֥ אֶֽת־מַעֲשֶׂ֖יךָ מִן־הַשָּׂדֶֽה׃שָׁלֹ֥שׁ פְּעָמִ֖ים בַּשָּׁנָ֑ה יֵרָאֶה֙ כָּל־זְכ֣וּרְךָ֔ אֶל־פְּנֵ֖י הָאָדֹ֥ן ׀ יְהוָֽה׃לֹֽא־תִזְבַּ֥ח עַל־חָמֵ֖ץ דַּם־זִבְחִ֑י וְלֹֽא־יָלִ֥ין חֵֽלֶב־חַגִּ֖י עַד־בֹּֽקֶר׃רֵאשִׁ֗ית בִּכּוּרֵי֙ אַדְמָ֣תְךָ֔ תָּבִ֕יא בֵּ֖ית יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ לֹֽא־תְבַשֵּׁ֥ל גְּדִ֖י בַּחֲלֵ֥ב אִמּֽוֹ׃הִנֵּ֨ה אָנֹכִ֜י שֹׁלֵ֤חַ מַלְאָךְ֙ לְפָנֶ֔יךָ לִשְׁמָרְךָ֖ בַּדָּ֑רֶךְ וְלַהֲבִ֣יאֲךָ֔ אֶל־הַמָּק֖וֹם אֲשֶׁ֥ר הֲכִנֹֽתִי׃הִשָּׁ֧מֶר מִפָּנָ֛יו וּשְׁמַ֥ע בְּקֹל֖וֹ אַל־תַּמֵּ֣ר בּ֑וֹ כִּ֣י לֹ֤א יִשָּׂא֙ לְפִשְׁעֲכֶ֔ם כִּ֥י שְׁמִ֖י בְּקִרְבּֽוֹ׃כִּ֣י אִם־שָׁמֹ֤עַ תִּשְׁמַע֙ בְּקֹל֔וֹ וְעָשִׂ֕יתָ כֹּ֖ל אֲשֶׁ֣ר אֲדַבֵּ֑ר וְאָֽיַבְתִּי֙ אֶת־אֹ֣יְבֶ֔יךָ וְצַרְתִּ֖י אֶת־צֹרְרֶֽיךָ׃כִּֽי־יֵלֵ֣ךְ מַלְאָכִי֮ לְפָנֶיךָ֒ וֶהֱבִֽיאֲךָ֗ אֶל־הָֽאֱמֹרִי֙ וְהַ֣חִתִּ֔י וְהַפְּרִזִּי֙ וְהַֽכְּנַעֲנִ֔י הַחִוִּ֖י וְהַיְבוּסִ֑י וְהִכְחַדְתִּֽיו׃לֹֽא־תִשְׁתַּחֲוֶ֤ה לֵאלֹֽהֵיהֶם֙ וְלֹ֣א תָֽעָבְדֵ֔ם וְלֹ֥א תַעֲשֶׂ֖ה כְּמַֽעֲשֵׂיהֶ֑ם כִּ֤י הָרֵס֙ תְּהָ֣רְסֵ֔ם וְשַׁבֵּ֥ר תְּשַׁבֵּ֖ר מַצֵּבֹתֵיהֶֽם׃וַעֲבַדְתֶּ֗ם אֵ֚ת יְהוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם וּבֵרַ֥ךְ אֶֽת־לַחְמְךָ֖ וְאֶת־מֵימֶ֑יךָ וַהֲסִרֹתִ֥י מַחֲלָ֖ה מִקִּרְבֶּֽךָ׃לֹ֥א תִהְיֶ֛ה מְשַׁכֵּלָ֥ה וַעֲקָרָ֖ה בְּאַרְצֶ֑ךָ אֶת־מִסְפַּ֥ר יָמֶ֖יךָ אֲמַלֵּֽא׃אֶת־אֵֽימָתִי֙ אֲשַׁלַּ֣ח לְפָנֶ֔יךָ וְהַמֹּתִי֙ אֶת־כָּל־הָעָ֔ם אֲשֶׁ֥ר תָּבֹ֖א בָּהֶ֑ם וְנָתַתִּ֧י אֶת־כָּל־אֹיְבֶ֛יךָ אֵלֶ֖יךָ עֹֽרֶף׃וְשָׁלַחְתִּ֥י אֶת־הַצִּרְעָ֖ה לְפָנֶ֑יךָ וְגֵרְשָׁ֗ה אֶת־הַחִוִּ֧י אֶת־הַֽכְּנַעֲנִ֛י וְאֶת־הַחִתִּ֖י מִלְּפָנֶֽיךָ׃לֹ֧א אֲגָרְשֶׁ֛נּוּ מִפָּנֶ֖יךָ בְּשָׁנָ֣ה אֶחָ֑ת פֶּן־תִּהְיֶ֤ה הָאָ֙רֶץ֙ שְׁמָמָ֔ה וְרַבָּ֥ה עָלֶ֖יךָ חַיַּ֥ת הַשָּׂדֶֽה׃מְעַ֥ט מְעַ֛ט אֲגָרְשֶׁ֖נּוּ מִפָּנֶ֑יךָ עַ֚ד אֲשֶׁ֣ר תִּפְרֶ֔ה וְנָחַלְתָּ֖ אֶת־הָאָֽרֶץ׃וְשַׁתִּ֣י אֶת־גְּבֻלְךָ֗ מִיַּם־סוּף֙ וְעַד־יָ֣ם פְּלִשְׁתִּ֔ים וּמִמִּדְבָּ֖ר עַד־הַנָּהָ֑ר כִּ֣י ׀ אֶתֵּ֣ן בְּיֶדְכֶ֗ם אֵ֚ת יֹשְׁבֵ֣י הָאָ֔רֶץ וְגֵרַשְׁתָּ֖מוֹ מִפָּנֶֽיךָ׃לֹֽא־תִכְרֹ֥ת לָהֶ֛ם וְלֵאלֹֽהֵיהֶ֖ם בְּרִֽית׃לֹ֤א יֵשְׁבוּ֙ בְּאַרְצְךָ֔ פֶּן־יַחֲטִ֥יאוּ אֹתְךָ֖ לִ֑י כִּ֤י תַעֲבֹד֙ אֶת־אֱלֹ֣הֵיהֶ֔ם כִּֽי־יִהְיֶ֥ה לְךָ֖ לְמוֹקֵֽשׁ׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

לא תשא שמע שוא. שאין בו תועלת. והיינו דאי׳ בפסחים דקי״ג דתלמיד שראה דבר עבירה אם הוא מהימן לרבי׳ כבי תרי לימא ואם לא לא לימא. שהוא שמועה בלי תועלת וה״ז שמע שוא: אל תשת ידך עם רשע. אם הוא חפץ שיהי׳ מהימן בשמועתו ולא יהי׳ שמע שוא. לא יתקע כף עם רשע שיעיד ג״כ על מה שלא ראה כלל. והנה הוא רשע שהרי מעיד על מה שלא ראה: להיות עד חמס. דהרואה אינו רשע ממש שהרי הוא ראה אבל מכ״מ הוא עד חמס. דכמו בגזילה בלא ממון כלל נקרא גזלן ובממון נקרא חמסן כדאי׳ ב״ק דקי״ט משום דמכ״מ קנה ממנו בעולה. ה״נ עד שלא ראה כלל ה״ז רשע ועד שראה ועושה תחבולות שקר להאמינו ה״ז עד חמס: לא תהיה אחרי רבים לרעות. אם רבים עושים רעה בברור לא תלך אחריהם אע״ג שרבים המה: ולא תענה על רב. אם יתקוטטו עמך עבור זה לא תענה על ריבם. אלא תהי׳ נאלם דומיה ועושה שלא כמותם. אבל לנטות. אם הדבר שקול אצלך איך לנטות כאלו או כאלו אזי. אחרי רבים להטות. יש לילך אחרי דעת רבים שמסתמא כדעות הרבים הוא הטוב והישר. זהו פשטא דהאי קרא. והדרשות רבו בזה: ודל לא תהדר בריבו. לפי הפשט לא מיירי כאן במשפט הדיינים עד מקרא דלהלן דכתיב לא תטה משפט אביונך וגו׳. וכאן מיירי בכל אדם. וכמו שהוזהרנו שלא לחוש לכבוד רבים אם עושים את הרע בברור. כך מזהיר המקרא שלא להדר את הדל בשעה שמריב עם ב״א כדרך העניים כדאי׳ בב״מ דנ״ט שאין מריבה מצויה אלא על עסקי תבואה. ומש״ה הוא תמיד במדה מגונה זו לריב עם ב״א ולבזותם. ובאה אזהרה זו שלא לחוש עליו להדרו אם ראוי לענוש בשביל דבר רע וכדומה בשביל שהוא דל: שור איבך. בכל מקום משמעות אויב הוא שונא בלב ולא בפועל. כמו שביארנו בס׳ במדבר י׳ ט׳ והכי ת״א להלן בפסוק ואיבתי את איביך וצרתי את צרריך. ואסני ית סנאיך ואעיק ית דמעיקין לך הרי דתרגם את האויב שאינם מעיקין בפועל. מיהו בכל מקום דכתיב אויב ושונא בהדדי כמו בס׳ דברים ל׳ ז׳ על איביך ועל שנאיך. ביארנו שם בשם ת״א בעל דבבו דמשמעו מקניטו בדברים ואע״ג שאינו מיצר לו בפועל מכ״מ מצערו בדברים. מעתה הכא דכתיב בהאי קרא אויבך ובמקרא הסמוך חמור שנאך. למדנו מכאן משמעו אויבך מקניטו בדברים. ודקדק הכתוב דאע״ג דעולה על הדעת דמש״ה יסלק ידו מהשיב לו משום כשיבוא אצלו יקניטו בדברים וטוב וישר לסטות ממנו וכבוד לאיש שבת מריב. מש״ה כתיב דאעפ״כ השב תשיבנו לו. היינו לידו. ושומר מצוה לא ידע דבר רע ואם אפי׳ יפגעהו בדבר רע יתאפק וילך לו אחר שישיבנו: חמור שנאך. משמעו בלב ממש. ומשום דטעינת ופריקת משא הוא ביחד עם בעליו. ואינו מתקבל על האדם להתעסק יחד עם שונאו: וחדלת מעזב לו. האי עזב משמעו כי לא אעזבך וכדומה. והוא מ״ע שיהי׳ חדל מעזוב אותו ולילך לדרכו. והי׳ ראוי לכתוב מעזוב אותו אבל דייק המקרא דדוקא אם לו הוא חדל. הא אם הי׳ חמור של עצמו הי׳ פורק זה אסור. אבל אם הי׳ חדל גם בשל עצמו משום שאינו לפ״כ רשאי לחדול: עזב תעוב עמו. האי עזיבה הוא מלשון עזר. כפרש״י: לא תטה וגו׳. החל פ׳ בפ״ע כמה אזהרות ביחוד לדיינין: משפט אביונך בריבו. בשביל שהוא אביון ונשפט עם איש עשיר. ופעם נוטה דעת ב״ד שראוי לזכות את העני ולגבות מן העשיר וליתן לעני כי עני הוא ופעם הדעת נוטה להיפך שראוי לחייב את העני כדי שלא יתבזה העשיר וישתדל הדיין לראות שלא יפסיד העני אע״ג שיצא מב״ד חייב. אבל כ״ז רשאים בפסקי בע״ב. אבל במשפט אסור לסטות מן הדין בשום אופן. וע׳ ס׳ ויקרא י״ט ט״ו ומש״כ שם: מדבר שקר תרחק. על ב״ד אזהרה זו ביותר. מש״ה כתיב בפ׳ דב״ד. וע׳ פ׳ שבה״ע: ונקי וצדיק אל תהרג. לפי הפשט מיירי בשניהם במי שיצא מב״ד זכאי ואח״כ ראו ב״ד שטעו. וקאמרה תורה דע״כ או הוא באמת נקי או אפי׳ חייב מיתה הרי הוא צדיק עד כה והי׳ לו זכות שהצילו וכדאי׳ כיב״ז במכות ספ״א דזכות א״י ג״כ מהני לזכות ומכש״כ אם יש לו זכות עצמו והטעם ע״ז דודאי הוא באחד משני האופנים משום. כי לא אצדיק רשע. דבכ״מ שב״ד יושבים בקרבם אלהים ישפוט. וכדבר יהושפט ועמכם בדבר המשפט. וא״כ אני מכוין דעתם שיוציאו המשפט כפי ההשגחה וע״כ הוא נקי או צדיק. דבל״ז לא הייתי מצדיק רשע: ושחד לא תקח. לא כתיב כאן גבי לא תטה משפט כמו בפ׳ שופטים. ומכאן למדו חז״ל דאפי׳ לקחת משניהם אסור כי סוף השחד יעור פקחים וגו׳: יעור פקחים. שראוים לראות חובת האדם: ויסלף דברי צדיקים. ורואה חובה בדברי הצדיק: וגר לא תלחץ. אזהרה יתירה לב״ד שלא יהיו לוחצים אותו אם הוא ראוי לעונש לא ילחצנו יותר מדי: ואתם ידעתם וגו׳. וידעתם את לבו שהוא נמוג בעת שהוא נשפט ואין לו גואל להקל דינו. ע״כ באה אזהרה זו להרחיב את לבו שלא יענש יותר מהראוי אם לא הי׳ גר: ושש שנים וגו׳. לפי פשוטו הוא אזהרה. ובשביל שקשה לקיימה כמבואר בריש ויקרא רבה מש״ה מצוה על ב״ד להשגיח ע״ז. וגם הוא ברכה כדתניא במכילתא רא״א בזמן שישראל עושין רצונו ש״מ עושין שמיטה אחת בשבוע. וכשאין עושין רש״מ עושין ד׳ שמיטות בשבוע נחה שנה וזורעה שנה וכו׳ אבל אם שומרין שביעית יהיו כל שש שנים זורעין ואוספין: תשמטנה. מלזרוע. כמו שמוט כל בעל וגו׳ והיינו שמיטת ידים מעסוק עמו: ונטשתה. הרחקה לגמרי כמו שדה נטושים שהבעלים עוזבים אותה. ה״נ הרחקה מן הקרקע והיינו אפי׳ אסיפת ספיחים אסור. וכ״כ הרמב״ן ז״ל אלא שלא ביאר: כן תעשה לכרמך לזיתך. דלא נימא בשדה לבן שאין השדה מתקלקל בזה שנוטשה אלא שהתבואה נאכל לאחרים. משא״כ שדה כרם וזיתים קרוב לשבר הענפים במה שבעלים מנטשין. מש״ה כתיב כן תעשה לכרמך לזיתך. וה״ה כל אילן והא דכתיב ביחוד כרם וזית מבואר במכילתא: ששת ימים תעשה מעשיך. מדכתיב בפ׳ דב״ד למדנו שב״ד מחויבין להשגיח על שמירת שבת כדתני׳ בספרי פ׳ שלח עה״פ וימצאו איש וגו׳. מלמד שהעמיד משה שומרים. וכן עשה נחמיה הפחה: למען ינוח שורך וחמרך. השביתה תהא באופן שינוח שורך וחמרך. והיינו אפי׳ לישא משאות וכדומה שאין בהם מלאכה. מכ״מ שורו וחמורו אינם נחים. ומכאן כ׳ הרמב״ם הל׳ שבת. פכ״ד הי״ב אסרו חכמים לטלטל כו׳ כדי שלא יהי׳ כיום חול ויבוא להגביה ולתקן כלים מפינה לפינה ונמצא שלא שבת ובטל הטעם למען ינוח עכ״ל: וינפש בן אמתך והגר. כפירש״י בשם המכילתא דבעבד ערל הכ״מ. וה״ז כמנוחת השור דרק לצורך בעלים אסור. אבל להנאתו שרי. משא״כ לשון הכתוב בעשרת הדברות השניות למען ינוח עבדך ואמתך כמוך. שם מיירי בעבד שהוא מהול והוא כישראל לכ״ד: ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו. סמיכות המקראות מלמדנו דבשבת קאי ומזה למדו ב״ש שביתת כלים כדאי׳ בשבת די״ח. וא״כ מפרשי הכי. ובכל. היינו בכל דבר שעושין בו מלאכה. אשר אמרתי אליכם לקמי׳ היינו וינפש בן אמתך והגר תשמרו. אותו עשה דבן אמתך והגר קאי בכל כ״ז לב״ש. אבל לדידן יש לפרש באשר היום יום מנוחה מצוה לכל אדם מישראל לעסוק בתורה כדי שיהא נזהר בכל השבוע שאחריו. וכ״ה בש״ע או״ח סי׳ ר״צ דבשבת יש לבעה״ב לעסוק בתורה ע״ש: ושם אלהים אחרים לא תזכירו. באשר יום מנוחה מיוחד לשירה וזמרה כלשון המשורר במזמור שיר ליום השבת. טוב להודות לה׳ וגו׳. מש״ה הזהיר כאן ביותר שלא יזכר שם אלהים אחרים בשיריו ומזה למדנו בכל הימים ובכל אופן והיינו דאי׳ במגילה די״ב ב׳ דישראל בשבת אוכלין ושותין ועוסקין בד״ת ובדברי תשבחות: שלש רגלים. וכל הענין אינו מדוקדק סדר המקרא ולא יראו פני ריקם אחר חג המצות והלא מקומו אחר מקרא שלש פעמים בשנה יראה וגו׳. אלא הענין דבזה המקרא נשמע שתי אזהרות. חדא תחוג. שיעשה חג שמחה וריקוד כלשון הגמ׳ חגיגה ד״י ב׳ דחוגו חגא היינו להרבות שמחה. שנית לי. לנהוג בהם קדושה שיהא החג בשבילי ולראות פנים בעזרה כאשר יבואר. ובזה נבא לישוב המקראות: כאשר צויתך. באשר חג הפסח לא הי׳ בישראל לחג לולי שגזרה תורה שהרי אין בו קציר ואסיף שיהא גורם לשמחה. אבל תשמור את החג כאשר צויתך. וקאי ג״כ על שבעת ימים תאכל מצות שיהיו המצות כאשר צויתך למועד חדש האביב. היינו ביום הראשון דכתיב ושמרתם את המצות. וע״ז מסיים כי בו יצאת ממצרים. ביום הראשון יצאת ממצרים. וכלשון המקרא שם ושמרתם את המצות כי בעצם היום הזה הוצאתי את צבאותיכם מארץ מצרים. ע״ז מזהיר המקרא כאן דכאשר צויתיך על אותו יום כך תשמור שבעת ימים. וע״כ אין הפי׳ שיהא משומר לשום מצת מצוה שהרי שבעת ימים רשות ולא שיהא נצרך לשמירה כדעת הירו׳ ורבא בתלמודין כמש״כ לעיל שם שהרי אין מצוה כלל לאכול מצה. אלא ע״כ נכלל באזהרה ושמרתם את המצות כמש״כ הרמב״ם שמרו אותה מכל צד חמוץ. וזה הפי׳ קאי על כל שבעת ימים ג״כ. וגם שיטת גאונים ראשונים דמצוה לאכול שמורה כל הפסח כמש״כ בארוכה בהע״ש סי׳ ע״ו אלא שא״צ להיות משומר לשם מצוה וגם זאת אם אין לו שמורה רשאי לאכול בצקות של גוי. אבל המצוה הוא בכך. והיינו מזה המקרא. וע״ע להלן ל״ד י״ח דשם מסיים כי בחדש האביב יצאת ממצרים ויבואר שם: ולא יראו פני ריקם. קאי על מצות החג. שלא יהיה ראיית פנים בעזרה ריקם בלי ברכה אע״ג שאין בו קציר ואסיף שיהא טעון ברכה מכ״מ לא יהיה ראייה ריקם ולא נצרך המקרא להזהיר בפסח על מצות ראייה כמו בסמוך בחג הקציר וחה״א שהרי חג המצות עיקרו בשביל מצות ה׳ ולא לשמחת הגוף. וע׳ מש״כ בפ׳ ראה בפסוק שלש פעמים וגו׳: וחג הקציר. שהוא ידוע לחג גם בלי צווי ה׳. באשר הוא חק הקציר שמנהג בכל האומות ג״כ לחוגג בקציר ואסיף. אבל ישראל נזהרו שיהיה חגיהם לשמו ית׳. וכן בחג האסיף וגו׳: יראה כל זכורך וגו׳. וזהו ענין תחג לי. שיהי׳ מקודש לה׳ בראיית פנים: אל פני האדן ה׳. לא נזכר כנוי על הקב״ה בשם אדון זולת כאן ובפ׳ תשא ג״כ בפ׳ מועדות והוא משום שהזהיר הכתוב לילך ליראות בעזרה וא״כ ההכרח לעזוב את ביתו וכל אשר לו ולילך ליראות והוא דבר קשה ומופלג ע״כ אמרה רחמנא שההכרח הוא לכך. שהרי הקב״ה אדון לארץ. ובברכתו ברגלים שהמה ר״ה כל רגל למיוחד לו תלוי כל הישיבה בא״י ע״כ נצרכים אז לברכה. וע״ע פ׳ תשא: לא תזבח על חמץ דם זבחי. לפי הפשט הן אזהרות לברכות הארץ משום שהי׳ מנהג בישראל להביא בחוהמ״ס תודות כדי להקדיש לחמי תודה ויועיל ללחם כמו שאמר הנביא עמוס ד׳ באו בית אל וגו׳ וקטר מחמץ תודה כי כן אהבתם ב״י. ובפ׳ שור או כשב נתבאר יותר. מש״ה הזהירה תורה. דמכ״מ קרבנות חובה שנקראין זבחי לא תזבח על חמץ. כדי להביא ברכה. אלא תוכל להביא נדבה בפ״ע: ולא ילין חלב חגי עד בקר. לפי שיטת תלמוד דילן בפסחים דנ״ט מיירי בחגיגה של יו״ט ממש שהוא יום ברכה ומשיכת רצון והשפעה ע״י תפלה בשעת הקרבת הקרבן חגיגה. ועיקר תפלה הוא בשעת הקטרת האימורים כדכתיב בדהי״ב כ״ט ובעת החל העולה החל שיר ה׳ וגו׳ וזמן תפלה מיוחד ביום יותר מבלילה כמש״כ לעיל כ״ב כ״ב בפסוק יום צעקתי בלילה נגדך תבוא לפניך תפלתי. דביום שבלילה שלפניו צעקתי נגדך בתורה או בשיר אז ביום תבוא לפניך תפלתי. וא״כ המקריב חגיגתו ולא הספיקה השעה להעלות אימוריו ביום. וע״כ עושין ההקטרה בלילה. וס״ד להלין האימורים עד בוקר כדי שיגיע תועלת המקוה מחלב חגיגה. מש״ה הזהיר ולא ילין חלב חגי עד בוקר וע״ע להלן ל״ד כ״ה: ראשית בכורי אדמתך וגו׳. סגולה לברכת השנה בתבואת השדה הוא להביא בכורים. ואז הוא זמן להמשיך שפע ברכה ע״י תפלה כמו שכתוב ריש פ׳ תבוא: לא תבשל וגו׳. שמנהג בא״י הי׳ להשמין השדות כמו שאנו עושין בזבל. כך היו אוה״ע נוהגים לבשל בשר גדי בחלב אמו. ולשפוך מעט מעט על שדמת הארץ. והזהיר הכתוב ע״ז הסגולה. משום שאסור לבשל בשר בחלב. מש״ה אסור בשר גדי בחלב אמו אפי׳ לצורך תבואה. נמצינו למדים מזה דכש״כ כל בשר בחלב (זקן אהרן. צדה לדרך): הנה אנכי שולח מלאך וגו׳. פרש״י כאן נתבשרו שעתידין לחטוא כו׳ ודחה הרמב״ן. שהרי לא נתקיים גזרה זו עפ״י בקשת משה. מש״ה פי׳ הרמב״ן ז״ל דקאי על מלאך שהלך עם יהושע. וגם זה אינו נכון. חדא דלשמרך בדרך אינו במשמע על ביאת א״י אלא על דרך הילוכם במדבר. וגם מה שסיים המקרא ולהביאך אל המקום אשר הכנותי. משמעו דוקא בית הבחירה דעל כל אה״ק לא שייך לשון המקום. אלא הארץ. ולהלן מדבר בביאתם לארץ. וכאן מבואר ביחוד הבאתם אל המקום הנבחר לבהמ״ק. וא״כ אינו מובן מאי שייכות זה הענין של בית הבחירה לכאן. אבל באמת גם פרש״י גם פי׳ רמב״ן אי׳ ברבה פ׳ זו. וגם רש״י כיון שהעגל גרם לכך בדור שאחר משה. אבל חז״ל לא פי׳ כן אלא דרך כונה שני׳. אכן פשט הכתובים הוא אשר העלה הרמב״ן כאן על דרך האמת. הוא הפשט הנכון בזה הענין. אלא שיש לפרשו ולבארו. ומתחלה יש לבאר הא שכתוב בפ׳ בשלח ויסע מלאך האלהים ההולך לפניהם וגו׳. והלא מקרא מפורש וה׳ הולך לפניהם וגו׳ ולא מלאך. אלא תדע בכל זה דמלכותא דרקיעא כמלכותא דארעא. המלך שומר את עמו מכל צר ואויב. וגם רואה למלאות מחסורם. והכל עושה עפ״י רוב ע״י אנשים ממונים על כל פרט בשם המלך אכן יש עת רצון או שעה נחוצה שהמלך מתהלך בעצמו בקרב עמו ועושה מלחמתם וגם צרכיהם. ומכ״מ אין המלך הולך יחידי לעולם כדאי׳ בפרקי דר״א והובא בר״ן כתובות פ״א. אלא תמיד הולך לימינו שר רם ומתנשא על הממונים המיוחדים איש על צבאו. וכל מה שהמלך מדבר הרי הוא אומר לשר שבימינו ואומר בשמו. וה״ז דומה ממש לדבר המלך עצמו שהרי מפיו הוא מדבר. והממרה דבריו עונשו חמור מן הממרה דבר איזה ממונה אע״ג שגם הוא מנהיג משרתו בשם המלך מכ״מ הרי אין המלך לפניו. וכמו כן מלכותא דרקיע שהקב״ה משגיח על ישראל עמו ועבדיו. הן להרעיץ אויבם הן לפרנסתם. מכ״מ עפ״י רוב נעשה הכל ע״י שרי מעלה הממונים ממנו ית׳ איש על צבאו בשם ה׳ ובהשגחתו. כדכתיב כי מלאכיו יצוה לך לשמרך וגו׳ וכן הוא בצרכי פרנסת ישראל ויבואר עוד בפ׳ תשא בעזרו ית׳. אכן בצאת ישראל ממצרים הי׳ ה׳ הולך בעצמו כ״י לפניהם. אבל לא לבדו אלא מלאך רם ונשא בצדו כ״י. וכ״ה בשמות רבה פ״ב עה״פ וירא מלאך ה׳ אליו ר׳ יוחנן א׳ זה מיכאל ר״ח א׳ זה גבריאל. כל מקום שהי׳ ר׳ יוסי נראה היו אומרים שם רבינו הקדוש. כך כ״מ שמיכאל נראה שם הוא כבוד השכינה. מבואר דמיכאל השר הגדול אינו שר ממונה ביחוד ע״ז הפרט אלא הולך לימינו של השכינה כ״י. והנה יש כמה הפרשים בין המלאך הממונה מן הקב״ה בין המלאך ההולך בצדו ית׳. ובא הקב״ה להודיע למשה להזהיר את ישראל האיך יתנהגו בזה המלאך לפי צורך השעה ולדורות בעת שיזדמן עת כזה כאשר יבא. ואמר הנה אנכי שולח. ולא אמר הנני שולח. כמו ואני הנני מביא וגו׳. וכן הרבה. אלא מודיע שאנכי בכל כבודי ית׳ מתהלך עם המלאך. וכיב״ז דקדקנו לעיל ו׳ כ״ט ע״ש: לשמרך בדרך. דייק דוקא לזה הפרט. דכמו במלכותא דארעא בשעה שהולך המלך בכבודו. וברצונו להפיק רצון וטובה למי שהוא. פעם אומר לשר שבימינו ליתן וזה ג״כ כמעט דומה ליד המלך בעצמו. ופעם נותן בידו ממש. וזהו כבוד שאין למעלה ממנו. אמנם כשנדרש לשמירה היינו להרוג איזה צר ואויב אין כבודו של מלך להרוג בידו אלא משלח כרגע את השר שבימינו והוא הורג. ודומה לשמירת המלך בעצמו. כך מה שנדרש במדבר לפרנסת ישראל היו כמה דברים שהקב״ה בכבודו עשה כדאי׳ בב״מ דפ״ו ב׳. אבל להרוג נחשים ועקרבים וכי״ב צרכי שמירה הכל נעשה ע״י מלאך שבצד שכינה והיינו דכתיב ויסע מלאך האלהים ההולך לפני מחנה ישראל. פי׳ אותו מלאך שהיה הולך עם השכינה נסע בזו השעה ויעמוד מאחריהם להציל אותם ממצרים. וכן כאן דייק הכתוב לשמרך בדרך הולך עמדי מלאך והוא מיכאל או מטטרון לפי דברי רמב״ן אך לא מלאך מיוחד לזה הפרט כי אם הולך בצד השכינה ולכבוד: ולהביאך אל המקום אשר הכינתי. גם בזה יפה כ׳ הרמב״ן שהוא בהמ״ק אבל מכ״מ לא כמש״כ הוא ז״ל כדכתיב מקדש ה׳ כוננו ידיך. דא״כ אשר כוננתי מיבעי. אלא מדבר במקום הר המוריה שהכין ה׳ מעת בריאת שו״א. והודיע כאן הקב״ה דבאותה שעה שיהי׳ נבחר ונתגלה אותו מקום אשר הכינותי. יהא ג״כ באותו אופן שמתנהג במדבר. והיינו בימי דוד דכתיב ומלאך ה׳ היה עם גרן ארונה וגו׳ וע״ז המקום כתיב בדה״ב ג׳ בהר המוריה אשר נראה לדויד אביהו אשר הכין במקום דויד כו׳ והיינו לשון המקרא כאן אשר הכינותי. ובאותה שעה שעמד המלאך היתה השכינה עומדת לקבל קרבנותיו של דוד והמלאך התראה ג״כ שמה לכבוד השכינה. ואע״ג דתמיד הולך מיכאל. וכאן הי׳ מלאך המות ולא מיכאל לא קשה מידי דכבר אמרו בברכות ד״ד דמיכאל באחת כו׳ ומלה״מ בשמונה ובשעת המגפה מלה״מ באחת. הרי דאז יש לו מעלת מיכאל שר הגדול. והוא היה מתהלך לימין ה׳. וע״כ אמר הוא אל גד לאמר לדוד להקים מזבח שם. אע״ג שזה הדבר אינו משליחותו תמיד מכ״מ באותה שעה הי׳ הוא המלאך הגדול ההולך לימין: השמר מפניו. בעת כזאת יש להזהר הרבה בכבודו יותר משרי מעלה הממונים מכבודו ית׳: ושמע בקלו. אם הוא ידבר למשה ה״ז דברי ממש. לדקדק בהם. והנה מלכותא דארעא בשעה שהמלך מתהלך בקרב העם והשר בצדו. יש עתים שהמלך מדבר בעצמו עם מי שהוא חפץ ביקרו. ויש עתים שהמלך אומר להשר והשר מדבר דברי המלך ממש. כך הי׳ במדבר וכדאי׳ בב״ב דקכ״א עד שלא כלו מתי מדבר לא הי׳ דבור עם משה שנא׳ ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות מקרב העם וסמיך ליה וידבר ה׳ אלי לאמר אלי הי׳ הדבור. והנה הרשב״ם כ׳ לא הי׳ דבור פה אל פה כבתחלה אבל אם הוצרכו לדבור כגון במעשה דקרח שהי׳ אחר מעשה מרגלים הי׳ מדבר ע״י מלאך או באורים ותומים א״נ לא הי׳ מדבר עמו אלא ע״י צורך מעשה הצריך להם עכ״ל. ומש״כ באו״ת אינו נכון. שאו״ת לא דברו אלא ע״י שאלה. וגם ישוב השלישי פלא שהרי כמה דברות התורה באו אחר מעשה מרגלים וע׳ פרש״י דברים ב׳ ט״ו שלא נאמר בפ׳ וידבר אלא ויאמר. וזה פלא. וע׳ פי׳ הראב״ד בת״כ ויקרא פ״א שיישב פרש״י בדוחק. ותו א״כ מה דייק הדרש אלי הי׳ הדבור. הי׳ לדייק וסמיך ליה וידבר ה׳ לאמר אז הי׳ הדבור. אלא ודאי העיקר דגם קודם שכלו מתי מדבר הי׳ הדבור אלא שהי׳ ע״י מלאך. אבל לא שהי׳ באופן נבואת נביאים אחרונים חלילה שהרי דברות התורה היה בבחינה עליונה שאין למעלה מהם אלא שהי׳ השכינה שם וכמו שהבטיח הקב״ה למשה אחר העגל. והמלאך בצדו. וההבדל בין העתים אינו אלא כי אחר מרגלים בא הדבור למלאך והמלאך מדבר למשה בפני השכינה ואחר שכלו מתי מדבר בא הדבור מפה אל פה ממש. והיינו אלי היה הדבור. אבל לעולם היה היעוד עם השכינה באוהל מועד : אל תמר בו. לפי הפשט הוא מלשון מרי וכמש״כ שבאותה שעה נזהרו יותר ע״ד המלאך באשר כבוד ה׳ בצדו: כי לא ישא לפשעכם. וכמו במלכותא דארעא אם אדם ממרה דבר הממונה אע״ג שיכול לענשו מ״מ יכול להתרצות ולמחול ג״כ. ואין זה העדר כבוד המלך. משא״כ אם המלך עומד עם השר והאדם ממרה דברי השר אין בכח השר למחול ולהתרצות שהרי כבוד המלך ודבריו הוא ממרה. וכך הדבר במלאך שהולך לימין ה׳ אינו יכול לישא לפשעכם ולא כמו שר הממונה אם הוא מצוה והאדם ממרה דברו דאפשר הוא למחול: כי שמי בקרבו. שאנכי וכבודי עמו זהו לפי הפשט. וחז״ל בסנהדרין דל״ח פי׳ עוד אל תמר בו. אל תמירוני בו. וגם זהו הפרש בין מלאך הממונה תמיד בין מלאך שהולך לימין ה׳. וכמו ההפרש בין שר הממונה מן המלך. דמי שרוצה לבקש דבר אע״ג שאפשר לעלות למלך לבקש חסד והוא ישלח להממונה לעשות חסדו מ״מ גם זה אפשר לבקש מהממונה ואין זה העדר כבוד המלך. שהרי המלך שלחו ומסר דעתו ורצונו בזה הפרט לאותו שר. משא״כ אם המלך מתהלך בעצמו והשר בצדו א״א לבקש מהשר ח״ו במקום שהמלך עומד ואין להשר שעומד בימינו שום דעה ורצון בלי דבר המלך. ואם יקבל איזה בקשה יענש גם הוא כך הוא ההפרש בשרי מעלה. אם הקב״ה שולח המלאך מלפניו לעשות דבר הרי אפשר לבקש חסד ממנו. וכמו שביקש לוט מהמלאך. ואע״ג שאנחנו יכולים לבקש רצון משומע תפלת כל בשר ית׳. והוא ית׳ יצוה להשר לעשות כרצונו מ״מ ג״ז האופן לבקש מהשר הנשלח לשעה כמו בלוט או הממונה בתמידות על איזה דבר אין חטא ועון. כי דבר זה נמסר לאותו שר. משא״כ בשעה שהקב״ה הולך בעצמו והמלאך בימינו חלילה לבקש מהשר ואין נותנין כבוד לתלמיד במקום הרב וזה אל תמירוני בו. שתתנו לו כבודי לבקש ממנו דבר: כי לא ישא לפשעכם. באשר הוא ג״כ נענש ע״ז כמו דאי׳ בחגיגה דט״ו כי חזא אחר דמיטטרון יתיב וכסבור שתי רשויות ח״ו נענש גם המלאך. ומש״ה לא ישא הוא לפשעכם שתפשעו עליו. כי שמי בקרבו. באשר אנכי וכבודי עמו: כי אם שמוע תשמע בקלו. תדקדקו להבין במה שידבר הוא עם משה: ועשית כל אשר אדבר. תדע שאתה עושה מה שאני מדבר. שדברו של המלאך הוא דברי וכמש״כ. ומשמעות ועשית אין הכונה כאן מעשה המצוה מה שיצוה לעשות דא״כ הכי מיבעי ועשית ככל אשר אדבר. אלא האי ועשית מתפרש כמש״כ בס׳ ויקרא ט׳ י׳ ובס׳ דברים ל״ב מ״ו ובכ״מ דמשמעו עשיית הדברים ממש היינו להעמידם על דיוקם ולדרוש בהם עד שיהיו ראוים להקרא דבר ה׳. והיא עיון תורה. ואז ואיבתי את איביך וגו׳. דזהו סגולת מלחמתה ש״ת ללחום עם איביהם בלב וצוררים בפועל כמ״ש כ״פ: כי ילך מלאכי לפניך. אחרי שסיים ה׳ דברו בהליכות המדבר החל לדבר ולהזהיר בסדר הליכות א״י. ותחלה דבר איך שיהי׳ לאחר שיכחדו כל יתדות הארץ וכמו שאמר והכחדתיו ואח״כ מפרשה לא תהיה משכלה וגו׳ מדבר מהליכות ישראל בשעת כבוש ז׳ עממין קודם שנכחדו והא ששינה הסדר הוא משום שהקדים מה שיהי׳ בעת בחירת מקום המקדש אשר הכין להשוות אותה שעה להליכות המדבר מש״ה הלך גם בשארי אזהרות על אותה שעה קודם. ואמר כי ילך מלאכי לפניך. ולא ביאר באיזה אופן אם גם ה׳ ילך בעצמו והמלאך בצדו. או מלאך שלוח לעשות דברו כי באמת הי׳ תלוי לפי מעשה הדור ולפי צורך השעה. והכחדתיו. לאחר שיכלו: לא תשתחוה לאלהיהם. הזהיר ביחוד על אלהי שבעה אומות שנכחדו לפני ישראל משום שהיו עלולים לחשוב כמו שנתפרנסו אותם שבעה אומות עד כה ע״פ עבודת אליליהם. ע״כ יעשו גם המה כך. כי עבודת אותו אלוה מסוגל לאותה ארץ. ואזהרה זו ממש בזה הסגנון ישנו ג״כ בס׳ דברים י״ב כי יכרית ה׳ וגו׳ וכה״ע וע׳ בביאורינו שם. וכ״ז נדרש להזהיר ביחוד אחר שיכחדו שבעה עממין מן הארץ. משא״כ בהיותם במדבר שמעולם לא עלה ע״ד תועי דרך המדבר שנדרש להם עבודת הכנענים אלא היו סבורים שההכרח לעבוד השעירים שמצוים במדבר וכמבואר בס׳ ויקרא פ׳ אחרי. וכן בשעת מלחמת שבעה עממין אין חשש כ״כ שיבערו ויכסלו לעבוד אליליהם שהרי ייראו שמא מחמת זה שיוסיפו כח בע״ז זו יתגברו אומות אלו שהם עובדיו ולא יהיו יכולים להכחידם. אבל אחר שיכחדו נצרך להזהירם: ולא תעשה כמעשיהם. עבודתם לע״ז לא יעשו לגבוה. ולא יחשבו דעבודה זו מסוגלת לעבודת הארץ. וכן הוזהרו ע״ז בס׳ דברים שם כמש״כ בביאורינו שם: ועבדתם את ה׳ אלהיכם. זהו עבודה המיוחדת לגבוה במזבח שהוא משפיע מזון הארץ: וברך וגו׳. כמשמעו שעבודה מביאה ברכה: והסרתי מחלה מקרבך. דאותם ע״ז גם לטעות עובדיהם אשר חלק ה׳ אותם לא״י אינו אלא לפרנסת הארץ אבל אינם לשמירה ממחלה. אבל אני ה׳ גם אברך את לחמך ומימיך גם אני מסיר מחלה שלא יזיקו שפע ברכה ורבוי תענוגים המביאים לידי מחלה: לא תהיה וגו׳. מכאן ואילך מיירי בעת כבוש א״י. ועד שלא נכרתו יתדות הארץ כמו שכתוב מעט מעט וגו׳ ויבואר עוד. והכי אי׳ פרשה שלימה על אותו עת בס׳ דברים ז׳ כי יביאך וגו׳ והיה עקב תשמעון כאשר יבואר שם בס״ד. ומה שהקדים לדבר בעת המאוחר. כבר נתבאר ומתחלה הבטיח הכתוב היאך יהיה סדר התיישבות ישראל בא״י הרחבה יותר מהראוי לאותו דור ואמר לא תהיה משכלה ועקרה. ובזה יתגבר ישוב א״י ע״פ רבוי פו״ר בישראל. וגם את מספר ימיך אמלא. וגם זה גורם לישוב רב: את אימתי וגו׳. נגד שיתרבה לאט לאט ישוב א״י נגד זה יתמעט ישוב שבעה אומות עד שיכלו: והמותי את כל העם וגו׳. היינו אנשי חיל שילחמו עמך אבל המון העם עוד יהיו במקומם: את כל איביך. ת״א בעלי דבבך. היינו מתגרים עמך בלשון. דא״א לפרש אויב בלב ממש דא״כ לא שייך אליך עורף. שהרי אין יודע ורודף אותם. אלא משמעו כאן בעלי דבב בשוט לשון. והבטיח כי לסוף ינצחו ישראל אותם בטענות. ולא ימצאו פנים לדבר עוד והיינו אליך עורף: וגרשה את החוי וגו׳. היינו יושבים על הספר. שמה ההכרח לבלבל בעלי הארץ ביותר. באשר בעלי מלחמה מישראל הלכו הלאה לפנים והי׳ חשש על הנשים והטף ע״כ הבטיח שהצרעה תגרשם ותשחית אותם מן העולם: לא אגרשגו מפניך. אפי׳ במקום שתהא הצרעה שולטת מ״מ לא תהיה הכליה בשנה אחת. ורק בעלי הארץ הגדולים היו ניזוקים ומתים: מים סוף. בדרום א״י: ועד ים פלשתים. במערב א״י ולא כרשב״ם. ואם שאין הלשון מכוין לומר מדרום עד מערב. מ״מ כך הפי׳ שיהי׳ לך גבול שני ימים אלו: וממדבר. הוא מזרח א״י: עד הנהר. הוא צפון היינו שיהי׳ נמשך גבול המדבר לרוחב עד הנהר: לא תכרות להם ולאלהיהם ברית. שלא תשמידם בימים יבואו כדי שלא ימסרו נפשם על המלחמה. וכאן לא הית׳ אזהרה אלא שלא יהא הברית עמם ואת אלהיהם ביחד. אבל עמם לבד היו רשאים. אבל פ׳ זו הוכפלה סוף סדר תשא לאחר מעשה העגל ואז הוזהרו גם עליהם לבד. וע׳ להלן ל״ד י״ב: לא ישבו בארצך. המיעוט שיהי׳ נשאר בעוד לא כלו לא ישבו עמך במקום אחד. וכן פירש הספורנו. כי תעבד את אלהיהם. זה יגרום לבוא לכך: כי יהיה לך למוקש. אם תבוא לכך ולא קאמר שיביא לידי כליון ח״ו דלא הי׳ מקום לחוש שיעבדו ע״ז של הכנענים באמת. כמ״ש לעיל כ״ד. ולא הי׳ חשש אלא שיעבדו מיראה שלא ימסרו הכנענים נפשם למלחמה. ועוד שלא ייראו מע״ז עצמה כדאי׳ כיב״ז בסוכה דל״ח שלא לאגרוי בשיטנא וכל עובד ע״ז מיראה אינו חייב מיתה כדאיתא בסנהדרין דס״א. ואפי׳ לאביי דס״ל דחייב מיתת ב״ד מ״מ אינו חמור לענין עונשי הצבור בידי שמים כ״כ להביא לידי כליון:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך