תנ"ך על הפרק - שמות כא - תורה תמימה

תנ"ך על הפרק

שמות כא

71 / 929
היום

הפרק

פרשת עבד עברי, דיני נזיקין

וְאֵ֙לֶּה֙ הַמִּשְׁפָּטִ֔ים אֲשֶׁ֥ר תָּשִׂ֖ים לִפְנֵיהֶֽם׃כִּ֤י תִקְנֶה֙ עֶ֣בֶד עִבְרִ֔י שֵׁ֥שׁ שָׁנִ֖ים יַעֲבֹ֑ד וּבַ֨שְּׁבִעִ֔ת יֵצֵ֥א לַֽחָפְשִׁ֖י חִנָּֽם׃אִם־בְּגַפּ֥וֹ יָבֹ֖א בְּגַפּ֣וֹ יֵצֵ֑א אִם־בַּ֤עַל אִשָּׁה֙ ה֔וּא וְיָצְאָ֥ה אִשְׁתּ֖וֹ עִמּֽוֹ׃אִם־אֲדֹנָיו֙ יִתֶּן־ל֣וֹ אִשָּׁ֔ה וְיָלְדָה־ל֥וֹ בָנִ֖ים א֣וֹ בָנ֑וֹת הָאִשָּׁ֣ה וִילָדֶ֗יהָ תִּהְיֶה֙ לַֽאדֹנֶ֔יהָ וְה֖וּא יֵצֵ֥א בְגַפּֽוֹ׃וְאִם־אָמֹ֤ר יֹאמַר֙ הָעֶ֔בֶד אָהַ֙בְתִּי֙ אֶת־אֲדֹנִ֔י אֶת־אִשְׁתִּ֖י וְאֶת־בָּנָ֑י לֹ֥א אֵצֵ֖א חָפְשִֽׁי׃וְהִגִּישׁ֤וֹ אֲדֹנָיו֙ אֶל־הָ֣אֱלֹהִ֔ים וְהִגִּישׁוֹ֙ אֶל־הַדֶּ֔לֶת א֖וֹ אֶל־הַמְּזוּזָ֑ה וְרָצַ֨ע אֲדֹנָ֤יו אֶת־אָזְנוֹ֙ בַּמַּרְצֵ֔עַ וַעֲבָד֖וֹ לְעֹלָֽם׃וְכִֽי־יִמְכֹּ֥ר אִ֛ישׁ אֶת־בִּתּ֖וֹ לְאָמָ֑ה לֹ֥א תֵצֵ֖א כְּצֵ֥את הָעֲבָדִֽים׃אִם־רָעָ֞ה בְּעֵינֵ֧י אֲדֹנֶ֛יהָ אֲשֶׁר־לאל֥וֹיְעָדָ֖הּ וְהֶפְדָּ֑הּ לְעַ֥ם נָכְרִ֛י לֹא־יִמְשֹׁ֥ל לְמָכְרָ֖הּ בְּבִגְדוֹ־בָֽהּ׃וְאִם־לִבְנ֖וֹ יִֽיעָדֶ֑נָּה כְּמִשְׁפַּ֥ט הַבָּנ֖וֹת יַעֲשֶׂה־לָּֽהּ׃אִם־אַחֶ֖רֶת יִֽקַּֽח־ל֑וֹ שְׁאֵרָ֛הּ כְּסוּתָ֥הּ וְעֹנָתָ֖הּ לֹ֥א יִגְרָֽע׃וְאִם־שְׁלָ֨שׁ־אֵ֔לֶּה לֹ֥א יַעֲשֶׂ֖ה לָ֑הּ וְיָצְאָ֥ה חִנָּ֖ם אֵ֥ין כָּֽסֶף׃מַכֵּ֥ה אִ֛ישׁ וָמֵ֖ת מ֥וֹת יוּמָֽת׃וַאֲשֶׁר֙ לֹ֣א צָדָ֔ה וְהָאֱלֹהִ֖ים אִנָּ֣ה לְיָד֑וֹ וְשַׂמְתִּ֤י לְךָ֙ מָק֔וֹם אֲשֶׁ֥ר יָנ֖וּס שָֽׁמָּה׃וְכִֽי־יָזִ֥ד אִ֛ישׁ עַל־רֵעֵ֖הוּ לְהָרְג֣וֹ בְעָרְמָ֑ה מֵעִ֣ם מִזְבְּחִ֔י תִּקָּחֶ֖נּוּ לָמֽוּת׃וּמַכֵּ֥ה אָבִ֛יו וְאִמּ֖וֹ מ֥וֹת יוּמָֽת׃וְגֹנֵ֨ב אִ֧ישׁ וּמְכָר֛וֹ וְנִמְצָ֥א בְיָד֖וֹ מ֥וֹת יוּמָֽת׃וּמְקַלֵּ֥ל אָבִ֛יו וְאִמּ֖וֹ מ֥וֹת יוּמָֽת׃וְכִֽי־יְרִיבֻ֣ן אֲנָשִׁ֔ים וְהִכָּה־אִישׁ֙ אֶת־רֵעֵ֔הוּ בְּאֶ֖בֶן א֣וֹ בְאֶגְרֹ֑ף וְלֹ֥א יָמ֖וּת וְנָפַ֥ל לְמִשְׁכָּֽב׃אִם־יָק֞וּם וְהִתְהַלֵּ֥ךְ בַּח֛וּץ עַל־מִשְׁעַנְתּ֖וֹ וְנִקָּ֣ה הַמַּכֶּ֑ה רַ֥ק שִׁבְתּ֛וֹ יִתֵּ֖ן וְרַפֹּ֥א יְרַפֵּֽא׃וְכִֽי־יַכֶּה֩ אִ֨ישׁ אֶת־עַבְדּ֜וֹ א֤וֹ אֶת־אֲמָתוֹ֙ בַּשֵּׁ֔בֶט וּמֵ֖ת תַּ֣חַת יָד֑וֹ נָקֹ֖ם יִנָּקֵֽם׃אַ֥ךְ אִם־י֛וֹם א֥וֹ יוֹמַ֖יִם יַעֲמֹ֑ד לֹ֣א יֻקַּ֔ם כִּ֥י כַסְפּ֖וֹ הֽוּא׃וְכִֽי־יִנָּצ֣וּ אֲנָשִׁ֗ים וְנָ֨גְפ֜וּ אִשָּׁ֤ה הָרָה֙ וְיָצְא֣וּ יְלָדֶ֔יהָ וְלֹ֥א יִהְיֶ֖ה אָס֑וֹן עָנ֣וֹשׁ יֵעָנֵ֗שׁ כַּֽאֲשֶׁ֨ר יָשִׁ֤ית עָלָיו֙ בַּ֣עַל הָֽאִשָּׁ֔ה וְנָתַ֖ן בִּפְלִלִֽים׃וְאִם־אָס֖וֹן יִהְיֶ֑ה וְנָתַתָּ֥ה נֶ֖פֶשׁ תַּ֥חַת נָֽפֶשׁ׃עַ֚יִן תַּ֣חַת עַ֔יִן שֵׁ֖ן תַּ֣חַת שֵׁ֑ן יָ֚ד תַּ֣חַת יָ֔ד רֶ֖גֶל תַּ֥חַת רָֽגֶל׃כְּוִיָּה֙ תַּ֣חַת כְּוִיָּ֔ה פֶּ֖צַע תַּ֣חַת פָּ֑צַע חַבּוּרָ֕ה תַּ֖חַת חַבּוּרָֽה׃וְכִֽי־יַכֶּ֨ה אִ֜ישׁ אֶת־עֵ֥ין עַבְדּ֛וֹ אֽוֹ־אֶת־עֵ֥ין אֲמָת֖וֹ וְשִֽׁחֲתָ֑הּ לַֽחָפְשִׁ֥י יְשַׁלְּחֶ֖נּוּ תַּ֥חַת עֵינֽוֹ׃וְאִם־שֵׁ֥ן עַבְדּ֛וֹ אֽוֹ־שֵׁ֥ן אֲמָת֖וֹ יַפִּ֑יל לַֽחָפְשִׁ֥י יְשַׁלְּחֶ֖נּוּ תַּ֥חַת שִׁנּֽוֹ׃וְכִֽי־יִגַּ֨ח שׁ֥וֹר אֶת־אִ֛ישׁ א֥וֹ אֶת־אִשָּׁ֖ה וָמֵ֑ת סָק֨וֹל יִסָּקֵ֜ל הַשּׁ֗וֹר וְלֹ֤א יֵאָכֵל֙ אֶת־בְּשָׂר֔וֹ וּבַ֥עַל הַשּׁ֖וֹר נָקִֽי׃וְאִ֡ם שׁוֹר֩ נַגָּ֨ח ה֜וּא מִתְּמֹ֣ל שִׁלְשֹׁ֗ם וְהוּעַ֤ד בִּבְעָלָיו֙ וְלֹ֣א יִשְׁמְרֶ֔נּוּ וְהֵמִ֥ית אִ֖ישׁ א֣וֹ אִשָּׁ֑ה הַשּׁוֹר֙ יִסָּקֵ֔ל וְגַם־בְּעָלָ֖יו יוּמָֽת׃אִם־כֹּ֖פֶר יוּשַׁ֣ת עָלָ֑יו וְנָתַן֙ פִּדְיֹ֣ן נַפְשׁ֔וֹ כְּכֹ֥ל אֲשֶׁר־יוּשַׁ֖ת עָלָֽיו׃אוֹ־בֵ֥ן יִגָּ֖ח אוֹ־בַ֣ת יִגָּ֑ח כַּמִּשְׁפָּ֥ט הַזֶּ֖ה יֵעָ֥שֶׂה לּֽוֹ׃אִם־עֶ֛בֶד יִגַּ֥ח הַשּׁ֖וֹר א֣וֹ אָמָ֑ה כֶּ֣סֶף ׀ שְׁלֹשִׁ֣ים שְׁקָלִ֗ים יִתֵּן֙ לַֽאדֹנָ֔יו וְהַשּׁ֖וֹר יִסָּקֵֽל׃וְכִֽי־יִפְתַּ֨ח אִ֜ישׁ בּ֗וֹר א֠וֹ כִּֽי־יִכְרֶ֥ה אִ֛ישׁ בֹּ֖ר וְלֹ֣א יְכַסֶּ֑נּוּ וְנָֽפַל־שָׁ֥מָּה שּׁ֖וֹר א֥וֹ חֲמֽוֹר׃בַּ֤עַל הַבּוֹר֙ יְשַׁלֵּ֔ם כֶּ֖סֶף יָשִׁ֣יב לִבְעָלָ֑יו וְהַמֵּ֖ת יִֽהְיֶה־לּֽוֹ׃וְכִֽי־יִגֹּ֧ף שֽׁוֹר־אִ֛ישׁ אֶת־שׁ֥וֹר רֵעֵ֖הוּ וָמֵ֑ת וּמָ֨כְר֜וּ אֶת־הַשּׁ֤וֹר הַחַי֙ וְחָצ֣וּ אֶת־כַּסְפּ֔וֹ וְגַ֥ם אֶת־הַמֵּ֖ת יֶֽחֱצֽוּן׃א֣וֹ נוֹדַ֗ע כִּ֠י שׁ֣וֹר נַגָּ֥ח הוּא֙ מִתְּמ֣וֹל שִׁלְשֹׁ֔ם וְלֹ֥א יִשְׁמְרֶ֖נּוּ בְּעָלָ֑יו שַׁלֵּ֨ם יְשַׁלֵּ֥ם שׁוֹר֙ תַּ֣חַת הַשּׁ֔וֹר וְהַמֵּ֖ת יִֽהְיֶה־לּֽוֹ׃כִּ֤י יִגְנֹֽב־אִישׁ֙ שׁ֣וֹר אוֹ־שֶׂ֔ה וּטְבָח֖וֹ א֣וֹ מְכָר֑וֹ חֲמִשָּׁ֣ה בָקָ֗ר יְשַׁלֵּם֙ תַּ֣חַת הַשּׁ֔וֹר וְאַרְבַּע־צֹ֖אן תַּ֥חַת הַשֶּֽׂה׃

מאמרים על הפרק

מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק

פירוש על הפרק

מאת: ,
ואלה. תניא, ר' ישמעאל אומר, ואלה מוסיף על הראשונים, מה עליונים מסיני אף תחתונים מסיני אר"ל דס"ל דמה שנאמר בס"פ יתרו ומשה נגש אל הערפל ויאמר ה' אל משה כה תאמר אל בני ישראל וגו' נמשכה אמירה זו עד לאחר פ' משפטים דכתיב שם ואל משה אמר עלה אל ה', וביחוד צריך ר' ישמעאל לדרשה זו לשיטתו בזבחים קט"ו ב', דכל מצות התורה נאמרו בסיני רק בכללן, אשמעינן כאן דפרשה זו נאמרה בפרטה בסיני.
והנה לכאורה משמע דפליג ר' ישמעאל אברייתא דסנהדרין דף נ"ו ב' שדרשו שם דעל הדינין נצטוו במרה, אבל באמת י"ל דס"ל דשם נצטוו על הכלליות שידונו בין אדם לחבירו, וכאן ביאר בפרטיות כל דין כמבואר בפרשה ויותר נראה שיותר מאשר מפורש בזה נצטוו בסיני, וראיה שהרי דרשו הפסוק שבסמוך ועבדו לעולם – לעולמו של יובל, ולא נזכר כאן רמז מענין יובל עד פ' בהר, אלא ודאי דכאן נפרטו כל פרטי המצות ונסדרו בתורה פרשיות פרשיות. .
(מכילתא) ואלה המשפטים. דרש בר קפרא, מנא הא מילתא דאמור רבנן הוו מתונים בדין, דכתיב (ס"פ יתרו) ולא תעלה במעלות וסמיך לי' ואלה המשפטים בענין המתינות הוא העיון יפה בדין קודם שנפסק. וטעם הדרשה פירש"י דמפרש ולא תעלה במעלות בחזקה ובמהירות, עכ"ל. ולולא דבריו נראה לפרש משום דמי שאינו מתון בדין לעיין ולסבור סימן הוא ליהירות וגסות הרות שסומך על עצמו ודעתו במושכל ראשון יותר מדאי ואינו חושש שמא טועה הוא, וזה מרומז בלשון ולא תעלה במעלות – במעלות הרוח, ומייחס זה לדינים בסמיכות לפ' משפטים, ואפשר לכוין זה בלשון רש"י. .
(סנהדרין ז׳ ב׳) ואלה המשפטים. א"ר אלעזר, מניין לדיין שלא יפסע על ראשי עם קודש ת"ל (ס"פ יתרו) ולא תעלה במעלות וסמיך לי' ואלה המשפטים גכונת הראיה, דאפילו אם אתה דיין ושופט לא יתגאה לבך בכך. וענין הפסיעות פירש"י כשהיה המתורגמן דורש היה הצבור יושב לארץ והמפסיע ביניהן לילך לישב במקומו נראה כפוסע על ראשן, עכ"ל. אבל לפי"ז לענ"ד צ"ע קצת הלשון מניין לדיין דמה תלי ענין זה דוקא בדיין, וגם הראיה מסמיכות ואלה המשפטים אינו מדוקדק קצת לפי"ז, ולולא פירושו י"ל הפי' פשוט, שלא יהא הרב או הדיין מביט בשאט נפש וקלות הרוח על המון העם כמו שאינם נחשבים כלל בעיניו ומבטלם בלבו שלא יוקירם ויכבדם, וכל זה כולל בלשון המליצה פוסע על ראשי עם קודש, וע' יבמות ק"ה ב' ובתוס'. .
(שם שם) ואלה המשפטים. תניא, דיני ממונות בשלשה, ודיני גזילות וחבלות בשלשה [וכי לא הן דיני ממונות לא הן גזילות וחבלות] דר"ל דבכלל דיני ממונות גם גזילות וחבלות ולמה חלקתן המשנה לשנים, וכן הקשו בבבלי ריש סנהדרין ונוסחת הירושלמי שלפנינו משובשת קצת והעתקנוה בתקון. תנא ר׳ שמעון בן יוחאי, אתא לומר לך כפשטי׳ דקרא כדכתיב ואלה המשפטים וגו׳ הר"ל דהתנא סידר הענינים כסדר הפרשה, דמקודם כתיב דיני ממונות כי תקנה עבד עברי והדר עניני גזילות וחבלות, והש"ס שלנו תירץ קושיא זו באופן אחר, וי"ל דלא ניחא ליה בתירוץ הירושלמי, משום דעכ"פ קשה חלוקת הענינים, דאין ראיה מסדר הפרשה שבתורה דאי אפשר להוציא כל הענינים כאחד אבל עכ"פ כלולים כולם בשם דיני ממונות. .
(ירושלמי סנהדרין פ"א ה"א) ואלה המשפטים. תניא, מניין שהיתה סנהדרי גדולה אצל המזבח שנאמר (ס"פ יתרו) ולא תעלה במעלות על מזבחי וסמיך לי' ואלה המשפטים ווהוא בלשכת הגזית קרוב אל המזבח, והיינו ב"ד של שבעים ואחד, כמבואר בסנהדרין פ"ח ב', ועיי"ש במשנה פ"ו ב'. ונראה בטעם סמיכות הסנהדרין אצל המזבח, ע"פ הפסוק במשלי כ"א, עושה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח, ובא מקום זה להורות ולרמז על מעלת הוראת דין אמת, עד שהיא גדולה גם ממעלת הקרבנות, וע"פ זה יצויר היטב טעם הדמיון שאמרו בפ"ק דסנהדרין ז' ב', כל המעמיד דיין שאינו הגון כאילו נטע אשירה אצל המזבח, והיינו משום דמקום הסנהדרין הוי אצל המזבח, וע"ע בתוס' ע"ז ח' ב' ד"ה מלמד ולפנינו לקמן בפסוק י"ד בדרשה מעם מזבחי. .
(ירושלמי מכות פ"ב ה"ו) אשר תשים. אשר תלמדם מבעי לי', א"ר ירמי' ואיתימא ר׳ חייא בר אבא, אלו כלי הדיינים זפירש"י דשייכא בהו שימה, שהם דבר המטלטל והם רצועה ומלקות ומקל למכת מרדות ושופר לשמתא ונדוי וסנדל לחליצה, עכ"ל. וגם יש לפרש דדריש תשים כמו דדרשינן בסנהדרין י"ט ב' על הפסוק דפ' שופטים שום תשים עליך מלך – שתהא אימתו עליך, וה"נ ע"י כלי הדיינים מוטלת אימה, ואע"פ דהתם עליך כתיב, בכ"ז האימה דריש מתשים.
אך אני תמה בכלל על דיוק הלשון אשר תלמדם מבעי ליה, דהא מצינו בכמה מקומות בענין מסירת דברים לשון שימה כמו בפ' בשלח שם שם לו חק ומשפט, ובפ' יתרו וישם משה לפניהם את הדברים, ובפ' בלק וישם ה' דבר בפי בלעם, ובפ' וילך שימה בפיהם, וכן בדברי הנביאים ודברי אשר שמתי בפיך, וא"כ מאי קשה ליה הכא הלשון תשים, אכן במכילתא על הפסוק הנ"ל וישם משה דרוש האיר עיניהם, ובאגדה דחלק (ק"ח ב') על הפסוק וישם ה' דבר בפי בלעם דרשו חכה נתן לתוך פיו, וכנראה דרשו ג"כ מפעל שימה, ולפי"ז י"ל דגם בכל המקומות דכתיב פעל זה בענין כזה ש דרשה מיוחדת. .
(סנהדרין ז׳ ב׳) אשר תשים לפניהם. תניא, ר׳ עקיבא אומר, מניין שחייב הרב להראות פנים לתלמידו, שנאמר ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם חענין מראה הפנים הוא לתת טעם בדבריו ולהסביר לו טעם הענין ולא יאמר כהלכה פסוקה כך שמעתי והטעם הבן מעצמך, וכלשון זה איתא בחגיגה י"ג ב' שהיה אומר על טמא טהור ומראה פנים, וטעם הדיוק מלשון אשר תשים לפניהם, ודריש שישים הדבר לפני התלמיד כשלחן ערוך בכל, ובמכילתא הלשון ערכם לפניהם כשלחן ערוך, וע' ביו"ד סי' רמ"ו ס"י. .
(עירובין נ"ד ב') אשר תשים לפניהם. תנא דבי ר' אליעזר, ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, מכאן שהשוה הכתוב אשה לאיש לכל דינין שבתורה טר"ל לכל עניני דיני ממונות כמו לענין נזקין וטוען ונטען ושארי הענינים שבפרשה, ועיין מש"כ לקמן בפסוק שבועת ה' תהיה בין שניהם (כ"ב י'). ועיין בב"ק ט"ו א' הקשו בתוס' איך דרשו כאן מלפניהם לרבות אשה הא הפסוק לא איירי בנדונין אלא בדיינים ודרשינן לפניהם ולא לפני הדיוטות [בדרשה הבאה] ואשה פסולה לדון, יעו"ש מש"כ בזה. ולי נראה בכונת הדרשה שלפנינו דלא מהמלה לפניהם דריש להשוות דיני אשה לאיש, אלא מכלל ענין הפרשה, ור"ל מדחזינן בהמשך פרשה זו שווי דינין של איש ואשה כמש"כ וכי יגח שור את איש או את אשה, ועוד כהנה, א"כ ממילא מבואר שהשוו לכל דיני הפרשה, ותפסה הגמרא את הפסוק ואלה המשפטים רק להיותו ראשית הפרשה, ולא קשה לפי"ז מ"ש ריה"ג כאן בגמרא והמית איש או אשה השוה הכתוב אשה לאיש לכל מיתות שבתורה דלפי שכתבנו הוי דרשה זו לכאורה היינו דרשה דבי ר' אליעזר שלפנינו, משום די"ל דר"א לדיני ממונות, וריה"ג מוסיף גם לדיני נפשות, וכעין הצריכותא שבגמרא בב"ק שם, יעו"ש ואין להאריך. .
(קדושין ל"ה א׳) אשר תשים לפניהם. תניא, היה ר' טרפון אומר, כל מקום שאתה מוצא אגוריאות של עובדי כוכבים אע"פ שדיניהם כדיני ישראל, אי אתה רשאי להזקק להם, שנאמר ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, לפניהם ולא לפני עובדי כוכבים יעיין מזה בחו"מ סי' כ"ו, ונראה הרבותא בזה ע"פ מ"ד בגיטין מ"ה ב' דעובד אלילים פסול לכתוב תפלין משום דכתיב וקשרתם וכתבתם כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה וכל שאינו בקשירה אינו בכתיבה מבואר מזה שאם הוה העובד אלילים במצות קשירה היה כשר לכתוב תפלין גם לישראל, והנה ידוע הוא דבני נח מצווין על הדינין כמבואר בסנהדרין נ"ו ב' [ולפנינו בפ' בראשית בפסוק ויצו ה' על האדם] והו"א כיון דהוא מצווה על הדינין כשר גם לדון לישראל קמ"ל לפניהם ולא לפני עובדי אלילים, וטעם הדבר מבואר בפירש"י בפסוק זה. , לפניהם ולא לפני הדיוטות יאבאור הענין כי מדין תורה אין כח לדון רק לדיינים סמוכים בארץ ישראל איש מפי איש עד משה רבינו, כמו משה שסמך ליהושע וכן להלאה, דכן משמע הלשון לפניהם דקאי על שבעים זקנים שעלו עם משה להר קודם מתן תורה כדכתיב ס"פ זו ואל משה אמר עלה, דאף על פי שנכתבה אותה פרשה לאחר מ"ת אבל באמת נאמרה קודם. ובזמן הזה שבטלה הסמיכה בארץ ישראל מסבת הגלות ופזור האומה ועוד מכמה סבות נקראו כל הדיינים לעומת ענין זה סמוכים.
והנה מבואר בגמרא דאף שאין כח בידינו לדון מכח הסמיכות אך אנו דנים מתורת שליחות של בני א"י ולכאורה כיון דמתורת שליחות אנו דנים א"כ איך קיי"ל שנים שדנו דיניהם דין או הדן בשבת ויו"ט דינו דין והלא קיי"ל אין שליח לדבר עבירה, וצ"ל דהסברא בזה כיון דעיקר השליחות נעשית בסתמא לאופני היתר, והיינו לדון בשלשה ובחול, לא הוי בכלל שליחות לדבר עבירה אם עשה פרט אחד מהשליחות בעבירה, וכהאי גונא כתב המל"מ בפ"ג ה"ו מגניבה בדיוק לשון הרמב"ם שכתב עשה שליח לשחוט לו ושחט בשבת חייב הגנב בתשלומי ארבעה וחמשה, דדוקא אם עשהו שליח לשחוט סתם, אבל אם עשהו שליח לשחוט בשבת פטור הגנב משום אין שליח לדבר עבירה, וזה כמש"כ. .
(גיטין פ"ח ב׳) אשר תשים לפניהם. תנא ר' שמעון בן יוחאי, ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, מה השימה הזאת אינה נגלית לכל בריה כך אין לך רשות לשקע עצמך בדברי תורה אלא לפני בני אדם כשרים יבדריש תשים מלשון סימה ואוצר, ור"ל לפעמים צריך אתה להסתיר אותן כאוצר ולא לגלות אותן רק לפני אנשים מהוגנים היודעים לערך ולהוקיר ערכן, וכפי הנראה דריש המלה תשים מלשון סימה, אבל בסמ"ג עשין י"ב גריס מה הפנימה הזאת, וכנראה דריש המלה לפניהם בהפוך האותיות לאחור, והוא רמז בעלמא. .
(ירושלמי ע"ז פ"ב ה"ז) אשר תשים לפניהם. תניא, מניין שחייב הרב לערוך משנתו לתלמידיו כשלחן ערוך כענין שנאמר (פ׳ ואתחנן) אתה הראת לדעת, ת"ל ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם יגדריש תשים לפניהם שיהיו הדברים ערוכים לפניהם כדבר העומד ערוך ומסודר, ותגיע שימה זו עד מדרגת הדעת שהדעה היא היותר גדולה בהשגת דבר רוחני, וכמ"ש בברכות ח' א' דעה קנית הכל קנית, וז"ש כענין שנאמר אתה הראת לדעת, ודרשה זו היא מעין הדרשה דלעיל מעירובין נ"ד ב'. .
(מכילתא) כי תקנה. בנמכר בבית דין הכתוב מדבר, אבל מוכר עצמו הרי הוא אומר (פ׳ בהר) וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך ידמוכר עצמו הוא מחמת עניות כהוראת הלשון וכי ימוך אחיך ונמכר, והנמכר בב"ד הוא זה שגנב ואין לו במה לשלם הקרן מוכרין אותו ובכסף השכירות משלמין מה שחייב וכפי שיתבאר לקמן בפרשה אם אין לו ונמכר בגנבתו. והחלוקים שבין מוכר עצמו למכרוהו ב"ד הם דמוכר עצמו אינו נרצע ואין רבו מוסר לו שפחה כנענית ונמכר אפילו לעובד כוכבים ואפילו יתר על שש שנים ואין מעניקין לו בצאתו, ויתבארו אם ירצה השם פרטי דינים אלה לפנינו בפרשה זו ובפרשת בהר ובפרשת ראה. .
(שם) כי תקנה עבד. יכול תקראנו עבד לשם בזיון תלמוד לומר (פ׳ בהר) וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך נהוג בו אחוה, יכול אף הוא ינהוג בו אחוה ת"ל כי תקנה עבד טוובתו"כ פ' בהר מסיים הא כיצד אתה נוהג בו באחוה והוא נוהג בו בעצמו בעבדותו, וע' מש"כ בזה בפ' בהר שם. .
(שם) עבד עברי. עבד שהוא עברי, או אינו אלא עבר של עברי, ת"ל (פ׳ ראה) כי ימכר לך אחיך העברי, מה להלן עבד שהוא עברי אף כאן עבד שהוא עברי טזעבד של עברי אפי' עבד כנעני במשמע, ושם הוי שם העברי מיותר אחרי דכתיב אחיך, אלא שבא לגז"ש להורות דעבד עברי שבכאן הוא ג"כ עבד שהוא עברי. .
(מכילתא) עבד עברי. תניא, מניין כשאתה קונה לא תהא קונה אלא עבד עברי, ת"ל כי תקנה עבד עברי יזר"ל כי תרצה לקנות עבד תקנה עברי, ויתכן דדייק מדלא כתיב כי תקנה עברי, וצ"ל דמה דכתיב בפ' בהר ועבדך ואמתך וגו' מאת הגוים וגו' איירי כשאינו מוצא עברי, או דשם איירי בעבודת פרך, יעו"ש. ועיין ברמב"ם פ"ט הי"ז ממתנ"ע צוו חכמים שיהיו עניים יתומים במקום העבדים, וע' בכ"מ שם ולפלא שלא העיר מאומה מדרשה זו. .
(ספרי פ׳ ראה) שש שנים יעבד. תניא, מניין לבורח שחייב להשלים ת"ל שש שנים יעבוד, יכול אפילו חלה ת"ל ובשביעית יצא יחהנה פשוט דלשין אחד דריש רבוי ומאחד מיעוט, ומשמע ליה דהלשון שש שנים יעבוד בא לרמז על צמצום המספר דדוקא הוא, והיינו דבכל אופן ישלים מספר שש שנות עבודה ואפילו אם הפסיק באמצע, משום דאל"ה הול"ל ועבד שש שנים וכמש"כ בפ' ראה ועבדך שש שנים, אמנם כנגד זה מורה הלשון ובשביעית יצא שבהחלט יצא בשביעית ואפילו בהפסיק באמצע, ולכן דריש מצמצום הלשון שש שנים דאם ברח באמצע שמחויב להשלים, ובהחלט היציאה בשנת השבע מרבה שאם חלה באמצע ג"כ יצא בתוך השבע, ומה דמרבה בורח להשלמה וחולה ליציאה פשוט הוא משום דזה אשם בדבר וזה לא אשם. ובירושלמי קדושין פ"א ה"ב איתא בזה הלשון, מרבה אני את זה [הבורח] שהוא ברשותו וממעט אני את זה [החולה] שאינו ברשותו. ונראה הפי' שהבורח הפסיק ברשותו וברצונו, משא"כ החולה, ואמנם מתבאר עוד בגמרא דאם חלה ארבע שנים חייב להשלים כל ימי החולי, משום דכיון דהפסיק רוב שנות העבודה הוי כחלה כל שש ולכן חייב להשלים, יעו"ש וברמב"ם פ"ב ה"ד מעבדים. .
(קדושין י"ז א׳) שש שנים יעבד. יעבוד אפילו לבן יטבאור הענין, דבפרשת ראה (ט"ו י"ב) מבואר מעוט העבודה ליורשים דכתיב שם ועבדך שש שנים, ודרשינן ועבדך ולא לבן וכאן מורה הלשון על רבוי העבודה ליורשים, דכן משמע הלשון שש שנים יעבוד, בכל אופן יעבוד זה הזמן אף כשמתו הבעלים, ולכן תפסינן הממוצע בין הני שני ערכי היורשים לומר דכאן מרבה העבודה לבן, ובפ' ראה ממעט העבודה לבת ולשאר יורשים [אם אין לו בן], וטעם רבוי בן ומיעוט שאר יורשים פשוט הוא משום דהבן קרוב לאב יותר משאר יורשים, ועיין בסוגיא. .
(שם שם ב׳) שש שנים יעבד. ת"ר, שש שנים שבעבד עברי – מעת לעת כר"ל דחשבינן למספר השנים אותו יום ואותה שעה לשנה הבאה משעה שהתחיל לעבוד ולא אזלינן בתר מנין עולם דכי מטי תשרי תחשב ליה שנה. , דכתיב שש שנים יעבד ובשביעית, זמנין דבשביעית נמי יעבוד כאכגון נמכר בניסן וכשיגיע תשרי של שביעית עברו שש למנין עולם והוא יעבוד עד ניסן, ונראה דמדייק מדלא כתיב ובשנה השביעית דהוי משמע שנה של עולם, אבל לשון ובשביעית משמע שנה שביעית שלו, ומדרך חז"ל בהמלים הבאית בטעם מפסיק לדרשם לפניהן ולאחריהן, כמו בב"מ קי"ג ב' בחוץ תעמוד והאיש אשר אתה נושה בו, דרשו בחוץ תעמוד והאיש, ובמנחות נ"ה א' לא תאפה חמץ חלקם נתתי אותה מאשי, דרשו לא תאפה חמץ חלקם, ובמכות כ"ב דרשו הפסוק ארבעים יכנו גם לסוף פסוק הקודם לו, וכ"כ תוס' בחולין ס' ב' בפסוק דיהושע י"ג, וה"נ כן. .
(ערכין י"ח ב׳) שש שנים יעבד. יכול יצא בסוף שש ת"ל ובשביעית יצא, יכול בסוף שבע ת"ל שש שנים יעבד, הא כיצד, עובד כל שש ויוצא בתחלת שבע כבונ"מ בזה בשנת העבור אם כלה שנתו בסוף אדר ראשון, אם נאמר עד סוף שש יוצא מיד שהרי כלו שש שנים, אבל עכשיו שיוצא בתחלת שבע אינו יוצא עד סוף אדר שני, דאע"פ דאדר שני נוסף הוא מכל מקום שנה אינה מתחלת עד ר"ח ניסן, כ"כ בשירי קרבן ועיי"ש עוד. .
(ירושלמי קדושין פ"א ה"ב) ובשביעית יצא. עבד עברי קונה עצמו בשנים, דכתיב שש שנים יעבד ובשביעית יצא לחפשי כגוזה איירי בעבד שמכרוהו ב"ד מחמת גניבה וכמבואר לעיל ריש פסוק זה, אבל המוכר עצמו שנמכר גם ליתר משש יוצא לסוף זמן מכירתו, ואם פגע בו יובל אפי' אחר שנה אחת יוצא וכדכתיב בפ' בהר עד שנת היובל יעבוד עמך, ויתבאר שם אי"ה. .
(קדושין ט"ז א׳) ובשביעית יצא. בשביעית של מכירה ולא בשביעית של עולם, מנ"ל, דכתיב שש שנים יעבד ובשביעית כדר"ל דלא נימא דהשמיטה מוציאה את העבדים כמו היובל, כך פרשו קצת מפרשים, אבל יש מפרשים דשביעית זו אינה קאי אשנת השמטה רק משמיענו שלפעמים עובד גם בשביעית כגון אם נמכר בניסן שכלו שש שנים בתשרי והוא עובד עד ניסן הרי עובד בשביעית, ומכוונת דרשה זו אל דרשת הבבלי בערכין י"ח ב' שהובא לפנינו לעיל שש שנים שבעבד עברי מעל"ע, יעיי"ש, אבל מרהיטת לשון הירושלמי משמע דקאי אשנת השמיטה דפריך על זה למה לי לאשמעינן דבשביעית קאי אשנת השבע ולא אשמיטה תיפוק ליה דא"כ מה היובל בא ומוציא, ר"ל דמכיון שכבר יצא בשנת מ"ט שהיא שמיטה מה שוב היובל מוציא, הרי משמע דמפרש ענין דרשה זו אשנת השמיטה, וצ"ע. .
(ירושלמי קדושין פ"א ה"ב) לחפשי חנם. מה ת"ל חנם. לומר שאין צריך גט שחרור ואין צריך ליתן לו מעות כהדאי לא הוי אשמעינן זה הו"א דצריך גט שחרור מדכתיב ביה (פ' ראה) וכי תשלחנו מעמך, ומצינו לשון שילוח דהוי בגט כמו באשה ושלחה מביתו, אך אינו מבואר מ"ש א"צ ליתן לו מעות, על איזו מעות מכוין, ונראה עפ"י מש"כ הרמב"ם פ"ב הי"ב מעבדים [והיא הדרשה שאח"ז] שאפי' חלה והוציא רבו עליו הוצאות הרבה אינו חייב ליתן לו כלום דכתיב יצא לחפשי חנם, עכ"ל, ולא נתבאר מקור הדברים, ונראה שפי' כן דברי המכילתא שלפנינו א"צ ליתן לו מעות, דלולא כן אין באור לאלה הדברים, כמש"כ. .
(מכילתא) לחפשי חנם. אפילו חלה והוציא רבו עליו הוצאות הרבה אינו חייב לו כלום, שנאמר יצא להפשי חנם כועי' מש"כ באות הקודם. [רמב"ם פ"ב הי"ב מעבדים]. אם בגפו וגו'. ת"ר, אם בגפו יבא בגפו יצא, בגופו נכנס בגופו יצא, מאי היא, אמר רבא, לומר שאינו יוצא בראשי אברים כעבד כנעני כזעל ידי הפלת שן ועין, אלא אם הפיל לו את שנו או סימא לו את עינו משלם לו כדין החובל בחבירו, ומפרש בגפו מלשון בגופו, ועי' ברמב"ם פ"ד ה"ו מעבדים הביא דין זה, וכתב עליו הכ"מ וז"ל, אע"פ שלא מצאתי כן מפורש [שאין עבד עברי יוצא בשן ועין] אפשר ללמדו מדאתקש עברי לעבריה וכו' עכ"ל. ודבר פלא הוא שדרשה מפורשת היא בגמ' לענין עבד כמבואר לפנינו, וגם מש"כ עפ"י סברת עצמו אפשר ללמדו וכו', הנה גם למוד זה מבואר בסוגיא כאן דילפינן זה גם מן לא תצא כצאת העבדים, והיינו דאמה עבריה אינה יוצאה בשן ועין כעבד כנעני, והבאור הוא ע"פ מ"ש במכילתא דמדכתיב בפ' ראה כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה, מקשינן עברי לעבריה מה עבריה אינה יוצאה בראשי אברים, אף עבד עברי אינו יוצא בראשי אברים, וצ"ע. .
(קדושין כ׳ א') אם בגפו וגו'. ת"ר, אם בגפו יבא בגפו יצא, ר׳ אליעזר בן יעקב אומר, יחידי נכנס יחידי יצא, מאי היא, אמר רב נחמן בר יצחק, הכי קאמר, יש לו אשה ובנים רבו מוסר לו שפחה כנענית, אין לו אשה ובנים אין רבו מוסר לו שפחה כנענית כחדבר מסירת שפחה כנענית לעבד עברי מבואר בפ' ראה דכתיב שם (ט"ו י"ח) כי משנה שכר שכיר עבדך, שכיר אינו עובד אלא ביום ועבד עברי עובד בין ביום ובין בלילה, ואי אפשר לפרש עובד ממש בלילה, דהא כתיב (שם) כי טוב לו עמך ודרשינן עמך במאכל ובמשתה ובמנוחה וכו', אלא הכונה שרבו מוסר לו שפחה כנענית ואפי' בעל כרחך והולדות שייכות להאדון, וזהו הענין שעובדו ביום ובלילה.
וטעם הדבר דאין לו אשה ובנים אין רבו מוסר לו שפחה כנענית י"ל עפ"י הסברא משום דחזינן שהקפידה התורה שלא ישאר העבד בעבדותו לעולם, ומטעם זה צותה התורה לרצוע אזן העבד הנשאר לאחר שש שנות העבודה וכמ"ש בקדושין כ"ב ב' בטעם הרציעה מפני שקנה אדון לעצמו, כפי שיתבאר בסמוך לפנינו בפ' ו', ומטבע האדם דביש לו אשה ובנים הוא כרוך לבני ביתו ומשתדל להיות חפשי להם, משא"כ באין לו אשה ובנים אינו מקפיד כ"כ על שעבודו, ולכן באין לו אשה ובנים חששה התורה דלכשיתנו לו שפחה כנענית יתקשר באהבתו אליה, ומחמת זה לא יאבה לעולם לצאת מעבדותו ויעבוד גם אחר זמנו, משא"כ ביש לו אשה ובנים לא חיישינן שיאבה לעבוד לעולם, כי אדרבה ישתדל להיות חפשי להם ולכן התירה התורה למסור לו שפחה כנענית רק ביש לו אשה ובנים, ודו"ק. –
והנה בתחלת פסוק הסמוך הובאה דרשה ממכילתא, אם אדוניו יתן לו אשה, אתה אומר אם זה רשות, או אינו אלא חובה, כשהוא אומר אם בגפו יבא בגפו יצא הרי אם זה רשות ולא חובה, ור"ל הוי דבר הלמד מענינו, יליף אם זה דאם אדוניו מן אם דאם בגפו, מה זה רשות אף זה רשות, ולפי דרשה זו קשה מאי פריך כאן בבאור דברי ר' אליעזר שאמר יחידי נכנס יחידי יצא, והלא לפי דרשה הנ"ל הענין פשוט שאם לא נתן לו אדוניו אשה אז יצא בגפו, וגם בכלל באור זה נוח מאוקימתא אם יש לו אשה ובנים רבו מוסר לו שפחה כנענית, משום דלפי"ז הו"ל לומר בגפו יהיה ולא בגפו יצא, כיון דעיקר החידוש על ההויה לבדו בלא שפחה כנענית.
ואפשר לומר דלכן לא ניחא ליה לפרש דברי ר' אליעזר בן יעקב עפ"י הדרשה שבמכילתא שכתבנו, משום דלפי"ז הוי כל הדברים בזה מיותרים, דפשיטא הוא שאם לא מסר לו רבו שפחה כנענית פשיטא שיצא בגפו, כי איך אפשר בענין אחר, ומאי משמיענו בזה. .
(שם שם) אם בעל אשה הוא. באשה ישראלית הכתוב מדבר, או אינו אלא באשה כנענית, כשהוא אומר (פ׳ ג׳) אם אדוניו יתן לו אשה, הרי כנענית אסורה כטצ"ע היאך הוי ס"ד דמיירי באשה כנענית דאסורה לישראל כמו שתרגם אונקלוס הפסוק דפ' תצא לא יהיה קדש מבני ישראל לא יסוב בר ישראל שפחה, ואולי יהיה מכאן ראיה לשיטת הרמב"ם בפ"א מאישות ובפי"ב מאיסורי ביאה דמן התורה אין מלקות בנשואי שפחה לישראל, וס"ל דהפסוק לא יהיה קדש הוא אזהרה לפנוי ופנויה דרך זנות, ורבים מהראשונים חולקים עליו בזה, וצ"ע. .
(מכילתא) ויצאה אשתו עמו. א"ר שמעון, אם הוא נמכר אשתו מי נמכרת [ומה ת"ל ויצאה אשתו עמו], אלא מכאן שרבו חייב במזונות אשתו לועיין ברש"י בפסוק זה הביא דרשה זו וכתב מכאן שרבו חייב במזונות אשתו ובניו, עכ"ל. וצ"ל דבניו אגב רהיטא נקטיה משום דבאמת לבנים ילפינן מפסוק דפ' בהר ויצא מעמך הוא ובניו, ועי' בנמוקי רמב"ן ולפנינו בפ' בהר שם. .
(קדושין כ"ב א׳) ויצאה אשתו עמו. יכול יהא חייב במזונות ארוסה ושומרת יבם שלו, ת"ל אשתו עמו, אשתו להוציא שומרת יבם שאינה אשתו, עמו להוציא ארוסה שאינה עמו לאועיין בנמוקי רמב"ן בפסוק זה הביא עוד דרשות ממכילתא דר' שמעון דאפי' נשא אשה אחר המכירה מדעת האדון ג"כ חייב במזונותיה, וגם מעשה ידיה שייך לבעלה ולא להאדון, ופי' הרמב"ן דר"ל שיכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה, אבל כשהיא ניזונית מהאדון מעשה ידיה להאדון, אבל הרמב"ם בפ"ג ה"ג מעבדים תפס הדרשה כפשטה דלעולם מעשה ידיה לבעלה, יעוי"ש, ועי' בסמוך. ועוד דרשו במכילתא דר"ש הנ"ל, אשתו עמו, לומר שלא תפרשנ' מאשתו ובניו שאינו מחויב להיות רק עם השפחה שמסר לו אלא הדבר ברשות העבד. וכל אלה הדברים הם ממדות החמלה והרחמים שקבע הקב"ה לזכות הנמכר והמשועבד שדעתו שפלה ונמוכה, ולפי טעם זה משמע קצת כדעת הרמב"ם בענין מעשה ידיה דלעולם שייכים לבעלה אפי' כשניזונית מהאדון, כמש"כ. .
(מכילתא) אם אדוניו וגו׳. אתה אומר אם זה רשות או אינו אלא חובה, כשהוא אומר אם בגפו יבא בגפו יצא הרי אם זה רשות ולא חובה לביליף מן אם דאם בגפו מה זה רשות אף אם דאם אדוניו רשות. .
(מכילתא) יתן לו. לו ולא למוכר עצמו לגר"ל דלמוכר עצמו אין רבו מוסר לו שפחה כנענית, ואע"פ דכפי דמשמע הוי זה מגזה"כ, בכ"ז י"ל בטעם הדבר משום דכיון דהוא מוכר עצמו בודאי אין מוכר עצמו ע"מ שתולדותיו יהיו להאדון. , לו – בעל כרחו לדדכיון דמסירה זו זכות הוא שזכתה תורה להאדון, לכן ממילא יכול לעשות כן אפי' בע"כ של עבד. .
(קדושין ט"ו א׳) יתן לו. שתהא מיוחדת לו ולא תהא כשפחת הפקר לההרבותא בזה אליבא דר' עקיבא בכריתות י"א א' דהבא על שפחה כנענית המיוחדת לעבד עברי, אין חייב באשם, והו"א שהיא מופקרת לכל, קמ"ל דצריך שתהא מיוחדת לו. .
(מכילתא) יתן לו אשה. בשפחה כנענית הכתוב מדבר, או אינו אלא בישראלית, כשהוא אומר האשה וילדיה תהיה לאדוניה הרי בכנענית הכתוב מדבר לודהישראלית אין להאדון של בעלה העבד כל זכות בה ובבניה. .
(שם) האשה וילדיה. מי שיש לו אח מן השפחה פוטר את אשת אחיו מן היבום ואינו כאחיו לכל דבר, ומי שיש לו בן מן השפחה אינו פוטר את אשת אביו מן היבום ואינו כבנו לכל דבר, מאי טעמא, דכתיב האשה וילדיה תהיה לאדוניה לזר"ל והולד מתיחס אחריה. ועיין בבאור דבר זה בסמוך אות מ'. .
(יבמות כ"ב א׳) האשה וילדיה. תניא, הבא על אחותו מן השפחה פטור, מאי טעמא, דכתיב האשה וילדיה תהיה לאדוניה לחעיין מש"כ בסמוך אות מ' בטעם הדבר שהולד מתיחס אחריה משום דאין קדושין תופסין לאמו בו, יעוי"ש, ולכן אין זה בכלל ערות בת אשת אביך, משום דאין אישות לאביך בה, ר"ל משום דאין קדושין תופסין לו בה, וע"ע מש"כ באות הנ"ל. .
(שם כ"ג א׳) האשה וילדיה. העבד פוסל משום ביאה ואינו פוסל משום זרע, מאי טעמא, דכתיב האשה וילדיה תהיה לאדוניה לטאם יש לה זרע לבת כהן מישראל כשר שהוא עבד ומת בעלה ישראל ונשאר זה לא אמרינן הרי זרע יש לה מישראל ולא תשוב לתרומת אביה, משום דעבד ודאי לאו זרע הוא, ומשכחת לה ישראל שהוא עבד כגון בת ישראל לכהן או בת כהן לישראל וילדה ממנו בן וזה הבן בא על השפחה והוליד ממנה בן הרי זה עבד, משום דולד שפחה כמותה. ובעיקר טעם הדרשה האשה וילדיה עיין מש"כ באות הבא. .
(שם ע׳ א׳) האשה וילדיה. שפחה כנענית שילדה לישראל ולדה כמותה, דאמר קרא האשה וילדיה תהיה לאדוניה מולא יצא עם אביו, והיינו מפני שמתיחס אחריה, וכמה דינים מסתעפים מפרט זה וכפי שבאו ויבאו לפנינו, ומדייק משום דאם היו הבנים מתיחסים אחר אביהם לא היו שייכים כלל להאדון. .
(קדושין ס"ח א׳) האשה וילדיה. ר' טרפון אומר, יכולים ממזרים ליטהר, כיצד ממזר שנשא שפחה הולד עבד, שחררו נמצא הבן בן חורין, מאי טעמא, דכתיב האשה וילדיה תהיה לאדוניה מאוהולד מתיחס אחריה, ועיין בבאור דבר באות הקודם, והלשון ממזר שנשא שפחה אף שמורה רק בדיעבד לאו דוקא הוא אלא אפי' לכתחלה יכול לישא כדי ליטהר. .
(שם ס"ט א׳) וילדיה. לרבות טומטום ואנדרוגינוס מבדבעלמא היכא דכתיב בן ובת ממעטין טומטום ואנדרוגינוס, אבל בשם ילדים כלולים גם הם, שהרי גם הם נולדים. .
(מכילתא) ואם אמר יאמר. עד שיאמר וישנה [אחת בתחלת שש ואחת בסוף שש] מגכפי שיתפרש בדרשות הבאות, אחת בתחלת שש דכתיב יאמר העבד עד שיאמר כשהוא עבד ואחת בסוף שש דכתיב לא אצא חפשי בשעה שהוא נכון לצאת, ואמנם אמירה זו דסוף שש בעינן שישאר מן היום שוה פרוטה מדמי מכירתו אבל אם נשאר פחות משו"פ הוי כאומר לאחר שש, וברש"י בסוגיא כאן ובירושלמי קדושין פ"א סוף הל' ב' וברמב"ם ומל"מ פ"ג ה"י מעבדים גירסות ופירושים שונים בענין זה, והענין מבואר. .
(קדושין כ"ב א׳) יאמר העבד. אמה העבריה אינה נרצעת, דכתיב ואם אמר יאמר העבד – העבד ולא האמה מדדהמלה העבד מיותרת, ובא למעט שאין האמה העבריה נרצעת, ובתוס' סוטה כ"ג ב' הקשו ל"ל קרא דאין האשה נרצעת תיפוק ליה דכיון דקי"ל שאין נרצע אלא זה הנמכר בב"ד ולא המוכר עצמו, כפי שיתבאר לפנינו בסמיך, וכיון דקי"ל שאין אשה נמכרת ממילא אינה נרצעת, ותירצו דכיון דנמכרת ע"י אביה הו"א דמכירת האב תהא כמכירת ב"ד, עכ"ל. והנה בתירוצם זה יש להעיר שאין הענינים דומים זל"ז לפי הסברא שנבאר בסמוך אות מ"ו בטעם הדבר שמוכר עצמו אינו נרצע, ולבד זה תמיהני טובא שלא העירו ממ"ש במכילתא פסוק ז' דלכן אין האשה נמכרת מפני שאינה נרצעת. .
(שם ט"ו א׳) יאמר העבד. אמר בסוף שש ולא אמר בתחלת שש אינו נרצע, שנאמר ואם אמר יאמר העבד, עד שיאמר כשהוא עבד מהעיין מש"כ לעיל אות מ"ג. .
(שם כ"ב א׳) את אשתי ואת בני. מכאן שאם אין לו אשה ובנים אינו נרצע מוהיינו השפחה כנענית שנתן לו רבו וילד בנים ממנה, ואפשר לומר בטעם הדבר, משום דבאמת אין רצון ה' שישעבד עצמו האדם לאדם עד עולם וכמ"ש בפרשת בהר (פ' כ"ה נ"ה) כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים, אלא דהיכא שיש לו אשה ובנים אינו רוצה לעזוב משמרתו התירו לו להשתעבד, משא"כ היכא שהוא לבדו אין ראוי שישעבד עצמו עד עולם אלא יוצא לחירות, וכמש"כ.
וע"פ סברא זו יש להסביר טעם הדבר שאין מוכר עצמו נרצע, כמבואר בפסוק הסמוך, משום דכיון דקיי"ל דמוכר עצמו אין רבו מוסר לו שפחה כנענית, כמבואר לעיל בפסוק הקודם, א"כ הוא חפשי לגופו, לכן אין ראוי שישעבד עצמו עד עולם, ולכן אינו נרצע אלא יוצא לחירות, וכמש"כ. .
(שם שם) לא אצא חפשי. אמר בתחלת שש ולא אמר בסוף שש אינו נרצע, שנאמר ואם אמר יאמר העבד לא אצא חפשי – עד שיאמר בשעת יציאה מזעיין מש"כ לעיל אות מ"ג. .
(שם שם) אל האלהים. אצל הדיינים שימלך במוכריו מחדכאן איירי במכרוהו ב"ד כמש"כ בתחלת פסוק ב', ואלהים משמעו דיינים כפי שיתבאר לקמן בפרשה בפסוק ונקרב בעל הבית אל האלהים. .
(מכילתא) אל הדלת. שומע אני בין עקורה בין שאינה עקורה מטר"ל עקורה ממקום חיבורה ועמידתה ומונחת לארץ. ת"ל מזוזה, מה מזוזה מעומד אף דלת מעומד נר"ל שהדלת צריכה לעמוד בבנין. וטעם הדבר נראה ע"פ המבואר בדרשה הבאה, אמר הקב"ה, דלת ומזוזה שהיו עדים במצרים בשעה שאמרתי ולא עבדים לעבדים ירצע בפניהן, ולכן מכיון שהן בגדר עדים צריכות להיות בעמידה כדין העדים, דכתיב (פ' שופטים) ועמדו שני האנשים.
ובתרגום אונקלוס תרגם ויקרביניה לות דשא או לות מזזזתא, וצ"ע שתרגם שלא אליבא דהלכתא דבעינן שתהא הדלת עומדת אצל המזוזה, ואע"פ דכתיב או אל המזוזה אך האי או ענינו כמו אם, וכמו או נודע כי שור נגח הוא, או הודע אליו חטאתו (פ' ויקרא) שפירושם אם, וגם כאן או אל המזוזה ענינו כמו אם עומדת אצל המזוזה, ובנוסחאות מדויקות הגירסא לות דשא דלות מזוזתא וכ"ה בת"י ונכון. –
והנה לא נתבאר כאן עיקר הטעם דבעינן שתהיה הדלת מעומד, וכבר כתבנו ע"פ הסברא דהוא משום עדות כמבואר, אבל בירושלמי קדושין פ"א ה"ב מבואר דלכן תהיה הדלת מעומד כדי שתהא גנאי לו גנאי למשפחתי מפני שלא גאלוהו מב"ד בעת שמכרוהו לעבד, וענין ההעמדה בדלת גנאי הוא שעומד בפרהסיא כנגד העם. וי"ל דזה הוא הטעם בחליצה שצריך הנחלץ לעמוד בסמיכה לדלת והוא לבד הטעם כדי שיוכל לדחוק רגליו יפה, עוד משום גנאי שאינו מקים שם לאחיו וכמו ענין הרקיקה ועוד כנודע, וכמבואר כאן שהעמידה לדלת גנאי הוא. .
(קדושין כ"ב ב׳) אל הדלת וגו׳. ר׳ שמעון ברבי היה דורש, מה נשתנה דלת ומזוזה מכל כלים שבבית, אמר הקב"ה, דלת ומזוזה שהיו עדים במצרים בשעה שפסחתי על המשקוף ועל שתי המזוזות ואמרתי כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים והוצאתים מעבדות לחירות והלך זה וקנה אדון לעצמו – ירצע בפניהם נאעיין מש"כ בדרשה הקודמת, ונראה דהלשון ואמרתי כי לי בני ישראל עבדים אינו מוסב להפסוק דפ' בהר, כי זה הפסוק נאמר זמן רב אחר יציאת מצרים, אלא מוסב אמאמר הקב"ה ענין זה בכלל שלא ישתעבדו עוד ישראל לפרעה רק לו לעצמו, וכללה הגמרא רעיון הזה בלשון התורה כי לי בני ישראל עבדים, ודו"ק. .
(קדושין כ"ב ב׳) ורצע אדוניו. הנרצע נקנה ברציעה, דכתיב ורצע אדוניו את אזנו במרצע ועבדו לעולם נבברמב"ם פ"ג ה"ב מעבדים לא כתב מפורש כלשון המשנה נקנה ברציעה כמו שכתב בפסוק הקודם שנקנה בכסף אלא כתב שאם עבד שש ולא רצה לצאת הרי זה נרצע ועובד עד היובל וכו', ונראה דשינה מלשון המשנה דלא ליהוי במשמע שצריך לעשות בו קנין ממש בזה, יען כי באמת עבודתו זו שלאחר הרציעה היא רק המשך עבודה מתחילת מכירתו, כמשמעות הלשון ואם אמר יאמר העבד וגו', וענין הרציעה הוא מטעם אחר, כמבואר בדרשות הבאות, שהוא ענין עונש על השתעבדותו מעצמו לעולם, ודו"ק. .
(שם כ"א ב׳) ורצע אדוניו. אדוניו ולא שלוחו נגמדייק יתור הלשון אדוניו, אחרי דעלי' קאי, וכהאי גונא דרשו גבי חליצה ביבמות ק"א ב' דכתיב וקראו לו הן ולא שלוחיהן, ובסוטה מ"ה א' ויצאו הן ולא שלוחיהן, ובמנחות צ"ג ב' וסמך ידו ולא יד שלוחו, וע' בתוס' יבמות שם. .
(ירושלמי קדושין פ"ב ה"א) את אזנו. המוכר עצמו אינו נרצע, דכתיב ורצע אדוניו את אזנו במרצע, אזנו שלו ולא של מוכר עצמו נדעיין מש"כ לעיל בפסוק הקודם אות מ"ו בטעם הדבר שאין מוכר עצמו נרצע. .
(קדושין י"ד ב׳) את אזנו. נאמר כאן אזן ונאמר במצורע עני אזן, מה להלן ימין אף כאן ימין נהובמצורע כתיב מפורש אזן ימנית, וע' מנחות י' א'. .
(שם ט"ו ב׳) את אזנו. אמה העבריה אינה נרצעת, דכתיב ורצע אדוניו את אזנו, אזנו ולא אזנה נוכבר בא דין זה בפסוק הקודם בדרשה דלעיל ואם אמר יאמר העבד – העבד ולא אמה, ודרשה זו שלפנינו אצטריכא למאן דדריש העבד לענין אחר עד שיאמר כשהוא עבד דהיינו בתחלת שש, כמבואר בפסוק הקודם. .
(שם שם) את אזנו. רבי יוחנן בן זכאי היה דורש, מה נשתנה אזן מכל אברים שבגוף, אמר הקב"ה, אזן ששמעה על הר סיני בשעה שאמרתי כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים, והלך זה וקנה אדון לעצמו – ירצע נזואע"פ דפרשה זו איירי בעבד שמכרוהו ב"ד בגנבתו, כמבואר לעיל ריש פסוק ב', א"כ הרי הוא לא מכר עצמו, אך זה קאי על מה שאומר לא אצא חפשי, ובמכילתא, אזן ששמעה על הר סיני לא תגנוב והלך זה וגנב – ירצע, והכונה והלך זה וגנב ונמכר בגנבתו, ומבואר שלהמכילתא קשה כמו שהערנו דהא לא מכר עצמו ולכן דרשו דקאי על תחלת מעשיו שגנב, אבל לפי מש"כ דקאי על מ"ש לא אצא חפשי א"צ לזה, דזה שייך גם במוכר עצמו, ודו"ק. –
ועיין בדרשה הבאה מירושלמי הגירסא אזן ששמעה על הר סיני לא יהיה לך אלהים אחרים והלך זה ופרק מעליו עול מלכות שמים וקבל עליו עול בשר ודם ירצע, ונראה גירסת הירושלמי יותר נכונה מגירסת הבבלי שלפנינו, יען כי הפסוק כי לי בני ישראל עבדים לא שמעו כלל ישראל על הר סיני רק למשה נאמרה בין יתר המצות, ואע"פ שכתבנו בריש פרשה זו [אות א'] דכל התורה בסיני נאמרה, בכ"ז לא שייך לומר אזן ששמעה, אחרי דרק למשה נאמרה ומשה אמרה לישראל, משא"כ הפסוק לא יהיה לך אלהים אחרים שמעו כל ישראל מפי הגבורה כמבואר במכות כ"ד א' ולפנינו בפ' יתרו בריש פרשת עשרת הדברות, וע"ע מש"כ בדרשה הבאה. –
ובתוס' כאן בסוגיא הביאו ממדרש טעם על הרציעה במרצע משום דמרצע בגימטריא ארבע מאות. ורומז למה שעבדו ישראל במצרים ד' מאות שנה והקב"ה גאלם וזה קנה אדון לעצמו לפיכך ירצע במרצע, עכ"ל. והנה כנודע אין דרכם של התוס' בכלל להביא מדרשי אגדה במקום שאין מוכרח לענין, ונראה דבכונה הביאו זה, משום דלטעם הגמרא קשה למה לא ירצע כל העובר על דברי תורה ועל כל מצוה שהרי שמע מצות ה' על הר סיני, אבל לפי המדרש ניחא, דבאמת עיקר טעם הרציעה הוא משום הרמז לשעבוד במצרים כמש"כ, ודרשת הגמרא מוסבת רק ליתן טעם למה הרציעה היא באזן ולא באבר אחר, ודו"ק. .
(קדושין כ"ב ב׳) את אזנו. שאלו התלמידים את רבי יוחנן בן זכאי, מה ראה העבד הזה לרצע באזנו יותר מכל אבריו, אמר להם, אזן ששמעה על הר סיני לא יהיה לך אלהים אחרים והלך זה ופרק מעליו עול מלכות שמים וקבל עליו עול בשר ודם – ירצע נחעיין מש"כ בדרשה הקודמת מה שנוגע לדרשה זו, וצ"ל או דר' יוחנן בן זכאי היה דורש בשני אופנים כלשון דרשה הקודמת ודרשה זו, או דמעיקרא דרש כן ושוב דרש בנוסחא אחרת, ואולי חזר מלשון דרשתו הקודמת ע"פ מש"כ באות הקודם משום דהלשון כי לי בני ישראל עבדים לא שמעו כלל על הר סיני אלא למשה נאמר ומשה אמרו לישראל משא"כ הלשון לא יהיה לך אלהים אחרים שמעו מפי הגבורה כל ישראל כמבואר במכות כ"ד א'. .
(ירושלמי קדושין פ"א ה"ב) במרצע. תניא, רבי אומר, מרצע, מה מרצע מיוחד של מתכת אף כל דבר שהוא של מתכת נטלאפוקי מדעת ר' יוסי דאפילו בקוץ ובכל דבר של עץ שרי לרצוע, ונתפרש טעמייהו בגמרא, ולפנינו יתבאר אי"ה ענין זה בפ' ראה בפסוק ולקחת את המרצע, כי שם מקומו, וקיי"ל כרבי. .
(קדושין כ"א ב׳) ועבדו לעולם. הנרצע קונה עצמו ביובל ובמיתת האדון, דכתיב ועבדו – ולא את הבן ולא את הבת, לעולם – לעולמו של יובל סר"ל כשיגיע יובל יוצא לחירות, ומפרש בגמרא ט"ו א' דל"ל לעולם ממש דהא כתיב ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו, ומפרש עוד שם בגמרא ואצטריך ושבתם לאחוזתו ואצטרוך לעולם, דאי כתב לעולם הו"א לעולם ממש כתב ושבתם, ואי כתב ושבתם הו"א הני מילי היכא דלא עבד שש אבל היכא דעבד שש לא יהא סופו חמור מתחלתו קמ"ל לעולמו של יובל, והבאור הוא דמזה שכתב ושבתם היינו אומרים דזה רק בנרצע שתים ושלש לפני היובל אבל בנרצע שבע שנים לפני היובל כבר יצא בשש לכך נאמר ועבדו לעולם, ומן ועבדו לעולם הו"א לעולם ממש קמ"ל ושבתם. –
וכן כשמת האדון אינו עובד את היורשים, ונראה בטעם הדבר משום דכיון דהסבה שנרצע הוא מפני שאמר אהבתי את אדוני וגו', ומבואר בפ' ראה בענין זה, כי סבת האהבה היא מפני כי טוב לו עמך, א"כ בהיורשים אינו יודע איך יהיה גורלו תחתם, לכן על מנת כן שיעבוד להם לא שעבד נפשו מתחלה ולכן יוצא לחירות. .
(שם שם) וכי ימכר. תניא, ר' יוסי בן חנינא אומר, מוטב שימכור אדם את בתו ולא ילוה ברבית, מאי טעמא, ברתיה מגרעא ונפקא והא מוספא ואזלא סאפירש"י ברתי' מגרעא ונפקא שיכולה לגרע פדיונה ולצאת באמצע הזמן, ולפי פירוש זה קשה קצת הלשון דמוספא ואזלא שאינו ההיפך מן מגרעא ונפקא, ולולא דבריו היה אפשר לומר דהפי' מגרעא ונפקא דזמן עבודתה מאליו הולך ופוחת, משא"כ הלואה ברבית, עם כל המשך הזמן סכום ההלואה הולך ומוסיף, שהרבית נתוספת על הקרן ומעת לעת מתרבה החוב, והוי לפי זה שני הענינים ממש שני הפכים. .
(קדושין כ׳ א׳) וכי ימכר איש. האיש מוכר את בתו ואין האשה מוכרת את בתה, דכתיב וכי ימכר איש את בתו, איש מוכר ואין האשה מוכרת סבי"ל הטעם בזה ע"פ המבואר בדרשה בסמוך דמשום דיש זכות לאב בהפרת נדריה ובמעשה ידיה לכן יש לו גם זכות במכירתה, וכיון דלאשה אין זכות בבתה בענינים אלה לכן אין לה גם זכות למכרה, ועיין מש"כ סברא זו בדרשה בסמוך בטעם הדבר שאין אדם יכול למכור את בנו. .
(סוטה כ"ג ב׳) וכי ימכר איש. האיש מוכר את בתו ואין האשה מוכרת עצמה סגיתכן דמדייק מדלא כתיב וכי תקנה אמה כמו דכתיב כי תקנה עבד, אלא דכיון דאין אשה מוכרת עצמה תלה הכתוב עיקר הפעולה באב. .
(מכילתא) את בתו. בקטנה הכתוב מדבר, או אינו אלא בנערה, אמרת ק"ו, ומה מכורה כבר יוצאה עכשיו שאינה מכורה אינו דין שלא תמכר סדמכורה כבר בקטנותה יוצאה עכשיו בסימני נערות כפי שיתבאר להלן ויצאה חנם אלו ימי נערות. .
(ערכין כ"ט ב׳) את בתו. את בתו הוא מוכר ואינו מוכר את בנו סההטעם בזה י"ל דלא דמי לבתו משום דיש לו בה זכות בהפרת נדריה ובמעשה ידיה לכן יש לו גם זכות במכירתה דאתקשו להדדי כמבואר בסמוך. משא"כ בבן דאין לו בו זכות בכל הני, ועיין מש"כ לעיל אות ס"ב. .
(מכילתא) את בתו לאמה. אמר רב הונא אמר רב, מניין שמעשה הבת לאב, שנאמר וכי ימכר איש את בתו לאמה, מה אמה מעשה ידיה לרבה אף בת מעשה ידיה לאביה סוובגמרא שקיל וטרי ואימא הני מילי קטנה דמצי מזבין לה אבל נערה דלא מצי מזבין לה מעשה ידיה דידה הוו, ומשני קטנה לא צריכא קרא השתא זבוני מזבין לה מעשה ידיה מבעי אלא כי אצטריך קרא לנערה, ועיקר הילפותא ממה דכתיב לאמה דמיותר הוא דהא איירי בפרשת עבדים, וגם סתם מכירת איש הוא לעבדות וכמש"כ בפ' בהר וכי ימוך אחיך עמו ונמכר לך ולא סיים לעבדות משום דממילא מובן, ולכן דריש דלאמה בא להקיש בת לאמה כדמפרש, ולפי"ז ניחא מה שאמר כי אצטריך קרא לנערה אע"פ דעיקר הענין בהכרח בקטנה איירי כיון דנערה לא מצי מזבין לה כמבואר בדרשה דלעיל, אך משום דכיון דהאי לאמה בא להקישא אמרינן דבא להקישא דנערה, ודו"ק. .
(כתובות מ"ז א׳) את בתו לאמה. [מה תלמוד לומר לאמה] לומר שמוכרה לפסולים סזכלומר לאלה שאינו רשאי לייעד, כמו לממזר ולנתין, ואינה נמכרת להם אלא לשפחות בלבד, וטעם הדיוק הוא מיתור לשון לאמה, שהרי בפ' בהר ובפ' ראה כתיב בסתם ונמכר לך ואינו מסיים לעבד, וזה הוא משום דסתם מכירת איש ואשה לעבדות הוא. .
(קדושין י"ט ב׳) כצאת העבדים. לא תצא כצאת העבדים אבל נקנית היא בקנין עבדים ומאי ניהו שטר סחר"ל אינה יוצאה בשן ועין כעבד כנעני אלא נותן לה דמי שינה ועינה והיא משלמת שש שנים ויוצאת, וכן הדין בעבד עברי, ולכאורה קשה למה לא אמר אבל נקנית היא בחזקה כמו עבד כנעני, אחרי שלענין היציאה תפס השווי כנגד עבד כנעני א"כ גם בקנין צריך לתפוס השווי כנגדו כמו שהוא נקנה בחזקה, אך הענין הוא כפי המתבאר בגמרא כי בעבד כנעני כתיב (פ' בהר) והתנחלתם אותם לבניכם לרשת אחוזה, הקיש עבד כנעני לקרקעות מה קרקע נקנית בכסף ובשטר וחזקה אף עבד כנעני נקנה בזה, וכתיב והתנחלתם אותם והאי אותם מיעוטא הוא ודרשינן אותם בחזקה ולא עבד אחר בחזקה והיינו לא עבד ואמה עברים, ולכן א"א לומר כאן אבל נקנית היא בחזקה אחרי שבאמת אין נקנית בחזקה, ומה שלא אמר אבל נקנית היא בקנין עבדים ומאי ניהו כסף י"ל משום דלקנין כסף באמה עבריה יש דרשה מיוחדת מן והפדה ומן ויצאה חנם אין כסף, כפי שיבא לפנינו, וא"צ לרבות זה. ודע כי בשו"ת מהר"י מברונא סי' רמ"א נשאל במשרתת יהודית האומרת שכרתני לשרת כדרך המשרתות בבית ולא כדרך האנשים היוצאים בחוץ, והשיב כן הנשים דוברות וכו', ומביא בשם פי' התורה לר' יעקב בר אשר ז"ל שנקרא נזיר, יש מפרשים [לא תצא כצאת העבדים] שלא ישלחנה בחוץ לעשות מלאכתו אלא תשמשנו בבית, ועי' בבעל הטורים פי' הלשון כצאת מעין פירוש כזה. .
(קדושין ט"ז א׳) אם רעה בעיני אדוניה. אין רעה אלא שלא נגמלה חסד לפניו סטר"ל שלא נשאה חן בעיניו ליעדה, והלשון רעה כאן ענינו מלשון מדוע פניכם רעים (ס"פ וישב), וכונת הדרשה להוציא מדעת ר' אליעזר דהפי' רעה – רעה בנשואיה שפסולה להנשא לו ואשמעינן הפסוק דמוכרה אפילו לפסולים, דאנו קיי"ל כרבנן דילפי מכירה לפסולים מלשון וכי ימכר את בתו לאמה כמש"כ בפסוק הקודם, ולפי"ז אתיא הלשון אם רעה בעיני אדוניה כפשטי' שלא מצאה חן בעיניו. .
(מכילתא) אשר לא יעדה. מלמד שצריך לייעדה ומלמד שאין יעוד אלא מדעת עצמה עעיין מש"כ בדרשה הקודמת, וכתב הכ"מ בפ"ד ה"ח מעבדים בדעת הרמב"ם דדרש יעדה מלשון דעה ואולי דריש יעדה כמו ידעה בהפוך אותיות כמו כבש כשב, שלמה שמלה, ומש"כ הכ"מ בדעת הרמב"ם דמ"ש מדעתה היינו מרצונה, לדעתי אין הכרח לזה, שהרי התוס' בקדושין ה' ב' כתבו דצריך רק להודיעה אבל היעוד אפשר להיות גם בעל כרחה, וכ"כ הרשב"א והריטב"א, ואמנם כל עיקר דין זה הוא ע"ד הדרש שסמכו זה על פסוק זה, דפשטות הכתוב מורה על יעוד שהוא כעין אירוסין. .
(קדושין י"ט א׳) אשר לא יעדה. מכאן שאסור לייעד שתים כאחת עאיתכן דדריש כן מדכתיב יעדה במפיק ה"א דבעלמא בא זה לדרשה, והטעם בזה י"ל דכיון דיעוד מצוה היא [עיין דרשה הבאה] לכן אסור לייעד שתים כאחת מפני שאין עושין מצות חבילות חבילות כמבואר כהאי גונא סוטה ח' א'. .
(מכילתא) אשר לא יעדה והפדה. מלמד שמצות יעוד קודמת למצות פדיה עבמדתלה מצות פדיה באופן אם לא ייעד, ש"מ שהדרך הראשונה והעקרית היא היעוד. .
(בכורות י"ג א׳) והפדה. מלמד שמגרעת פדיונה ויוצאה, ומכאן שאמה העבריה נקנית בכסף עגענין הגרעון כסף הוא שהאדון מגרע פדיונה בערך מספר השנים שעבדה, כגון אם קנאה במנה ועבדה אצלו שתי שנים מגרע שליש המנה הייני שנוטל שני שלישיות המנה ומשלחה, וזו היא מצוה על האדון שיסייע בפדיונה, והיינו שלא יאמר כי אחרי שקנתה מתחלה לשש שנים אינו רוצה לשלחה מקודם אלא מחויב לשלחה בחשבון גרעון כסף כמבואר, וממילא למדין אנו מכאן שנקנית בכסף משום דאם לא קנאה בכסף מאי מגרעה וכ"פ רש"י.
אבל לדעתי אין מבואר ההכרח לזה, כי אע"פ שנתן לה דמים בשכר עבודתה, אבל מאן יימר דגוף הקנין היה בכסף ודלמא כתב לה שטר או עשה קנין אחר, כי הלא גם אם קונה אותה בשטר בודאי נותן לה כסף שכר עבודתה, שבודאי אינה עובדת אותו בחנם, כי הלא כל תכלית שמוכר אותה האב הוא בשביל כסף מחמת עניותו, וא"כ אין כל ראיה מהא שמגרעת פדיונה שהקנין הוא כסף.
וצ"ל דמדייק דאי ס"ד דהיה בזה קנין בשטר הול"ל ושחררה או ושלחה שהן לשונות המורות על החופש מעבודה ע"י שטר, אבל מדלא כתיב רק פדיון הכסף ש"מ שזולת החופש בכסף א"צ לכל חופש וש"מ שהכסף עצמו היה גוף הקנין, ועדיין צ"ע ובאור. .
(קדושין י"ד ב׳) והפדה. מלמד שמגרעת פדיונה ויוצאה, ומכאן שאמה עבריה קונה עצמה בגרעון כסף עדעיין מש"כ בדרשה הקודמת וצרף לכאן. והוא הדין עבד עברי יוצא בגרעון כסף לכשתשיג ידו, דכתיב בפ' ראה כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה מקשינן עברי לעבריה מה היא יוצאה בגרעון כסף אף עבד יוצא כן. ודע דבכ"ז אינו מוכרח שיהא העבד העברי צריך לקנינו שתי פרוטו כמו העבריה כדי שיצויר הגרעון (קדושין י"א ב') דרק בה אי אפשר בענין אחר לקיים את הכתוב אבל ע"ע רק מעלה עשו לו במקום שאפשר אבל היכא שא"א לית לן בה. .
(קדושין ט"ז א׳) לעם נכרי. הרי זו אזהרה לבית דין שלא ימכרנה לנכרי עהאינו מבואר בכלל על מי קאי אם על האב או על האדון, ולכאורה י"ל דעל שניהם קאי, והיינו שהב"ד מצווין בכלל להשגיח שלא תהא נמכרת לעובד אלילים, ואף כי מהיכא תיתא הו"א דהאדון יהיה יכול למכרה לעובד אלילים אך הו"א כיון דיש לו רשות ליעדה לבנו יכול גם למסרה לאחר, קמ"ל.
אך הרמב"ם בפ"ד ה"י מעבדים כתב אין האדון יכול למכור אמה העבריה ולא ליתנה לאיש אחר בין רחוק בין קרוב שנאמר לעם נכרי לא ימשול למכרה, וכן עבד עברי לא יתננו ולא ימכרנו לאחר, עכ"ל, ולמדנו מדבריו שני דברים, האחד שהאזהרה זו קאי על האדון [ואדות האב לא זכר מאומה, ועיין בסמוך], והב' דמפרש לעם נכרי לאיש אחר ולא לאיש מעם אחר כמובן הרגיל בכ"מ בלשון כזה, וזה נראה שסמך על ת"א שתרגם לגבר אוחרן, ונראה שפרשו כן משום דמפרשי שאזהרה זו קאי על האדון, דכן נאות יותר לפרש מדסיים הכתוב בבגדו בה שלא יעדה, ואי קאי על האב לא שייך כל כך לשון בגידה, דאי משום דמכרה לאמה אך הלא מחמת דחקו האחרון מכרה [וכמש"כ הרמב"ם בפ"ד ה"ב מעבדים דאין האב רשאי למכור את בתו אא"כ העני ולא נשאר לו כלום], וכיון דקאי על האדון נכון לפרש לעם אחר – לאיש אחר, דבודאי לא תרשה לו התורה למכרה למי שהוא כרצונו, וכמבואר שהרשתה לו התורה ליעדה לו או לבנו ותו לא.
אבל הגר"א הגיה במכילתא אזהרה לאב שלא ימכרנה לעובד אלילים, והנה דברי הת"א בדוחק יש לפרש אליבא גירסא זו שאין מוכרה לאיש מעם אחר אף שאין משמע כן לשונו, אבל דברי הרמב"ם בודאי אין מתבארין לפי גירסא זו, וצ"ע.
ועיין בנמוקי רמב"ן כאן כתב וז"ל, וא"כ יהיה לעם נכרי כמו לאיש נכרי, ולא מצינו לו חבר בכל הכתוב, עכ"ל. ויש להעיר בזה מדרשת חז"ל ביבמות ס"ג ב' בניך ובנותיך נתונים לעם אחר אמר רב חנן בר רבא זו אשת האב, ועם אחר הוי כמו עם נכרי. .
(מכילתא) בבגדו בה. כיון שפירש טליתו עליה שוב אינו יכול למכרה, מכאן שאין אדם רשאי למכור את בתו לשפחות אחר אישות עונראה דבעיקר הדרשה סמיך על הלשון אשר לא יעדה דקרינן לו בוא"ו, והפירוש שאם אחר אשר יעד אותה לו האדון נעשית רעה בעיניו ששנא אותה וגירשה אז אינו רשאי שוב האב למכור אותה עוד הפעם מפני שאין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות. ומה שסמך הדרשה על לשון בבגדו בה הוא לרמז בעלמא שנפרש אשר לו יעדה בענין נשואין ולא אשר לא יעדה באל"ף, כלומר שלא רצה לייעדה וזהו רמז בלשון בבגדו בה מלשון בגד ופריסת טלית שהוא ענין נשואין. ועיין בתוס' אריכות דברים בזה, ופרשנו בדרך קצרה ופשוטה. .
(קדושין י"ח ב') ואם לבנו ייעדנה. לבנו הוא מיעדה ואינו מיעדה לאחיו עזומפרש בסוגיא דהו"א דגם לאחיו ייעדנה שכן קם תחת אחיו ליבום קמ"ל דדוקא בן שקם תחת אביו לירושה ולשדה אחוזה, ועיין בבבלי קדושין י"ז ב'. .
(ירושלמי קדושין פ"א ה"א) כמשפט הבנות. וכי בה למדנו למשפט הבנות עחר"ל הא עוד לא מצינו בתורה חיובי הבעל לאשה שתולה היעודה בדיני האשה. , אלא הרי זה בא ללמד ונמצא למד, מה זו שארה כסותה ועונתה לא יגרע אף בת ישראל שארה כסותה ועונתה לא יגרע עטויהיה שיעור הכתוב כמשפט הבנות יעשה לה, והיינו אם אחרת יקח לו איש על אשתו כי אז שארה כסותה ועונתה של הראשונה לא יגרע, וכש"כ אם לא יקח אחרת אף הכא נמי כן, כך נ"ל פירוש הענין ע"פ שלמדתי בדברי רמב"ן בנמוקיו. .
(מכילתא) אם אחרת יקח. אמה העבריה נקנית בשטר, דכתיב אם אחרת יקח לו הקישה הכתוב לאחרת בה אחרת נקנית בשטר אף אמה העבריה נקנית בשטר פואף על פי שכבר בפסוק ז' בא למוד על זה מדרשה לא תצא כצאת העבדים, דדרשינן אבל נקנית היא בקנין עבדים ומאי ניהו שטר – מפרש בגמרא דאותה דרשה אצטריך למאן דאמר שטר אמה עבריה אב כותבו ולא אדון, וא"כ אין זה דומה לשטרי קדושין שהבעל כותב בתך מקודשת לי וא"כ אי אפשר לדמות זה לשטרי קדושין ואצטריכא אותה דרשה. .
(קדושין ט"ז א׳) אם אחרת יקח. האשה נקנית בכסף דכתיב אם אחרת יקח לו, מה אמה נקנית בכסף אף אשה נקנית בכסף פאוקנין אמה ילפינן לעיל בפסוק ח' בדרשה והפדה ובפסוק הסמוך בדרשה ויצאה חנם אין כסף. .
(ירושלמי קדושין פ"א ה"א) אם אחרת יקח לו. מכאן אמרו חייב אדם להשיא בנו קטן, ובמקום אחר הוא אומר (פ׳ ואתחנן) והודעתם לבניך ולבני בניך, אימתי אתה זוכה לראות את בני בניך – בזמן שאתה משיא את בניך קטנים פבהנה פסוק זה מוסב על הקודם ואם לבנו ייעדנה ואמר שאם יקח האב [היינו האדון] לבנו אשה אחרת בכ"ז לא יגרע שארה כסותה ועונתה של האמה. והנה אם איירי בבנו גדול קשה מאי אצטריך לאשמעינן שלא יגרע פשיטא היא, דמהיכא תיתא הו"א שיגרע כיון שהחיובים האלה של החדשה הוא על הבן וא"כ נשארו חיובי האמה על האדון כבתחלה, אלא ע"כ איירי בקטן והוא סמוך על שולחן אביו דגם חיובי האחרת משאר וכסות על האדון ומשמיענו דאעפ"כ לא יגרע מהאמה, ולפי"ז מבואר שמצוה להשיא בנו קטן דאם היה איסור לא היתה התורה פורטת תנאי זה, ועיין בירושלמי קדושין פ"א ה"ז יליף מדרשה אחרת דמצוה להשיא בנים קטנים, ובטעם דרשת המכילתא מן והודעתם לבניך ולבני בניך וגו' אינו מבואר לכאורה איפה מרומז שישיאם קטנים דוקא, ואפשר לפרש משום דלכאורה קשה מ"ש והודעתם לבני בניך דהא קללה היא זו שלא יהיה להבני בנים אבות שילמדו אותם ויוכרח אבי האב ללמדם, ולכן בהכרח צ"ל דמודיע בזה זכות ויפוי כח שילמד גם לבני בנים תורה, והאיך משכחת לה שלא בדרך קללה, אלא באופן שהוא משיא את בניו קטנים ואין עוד ביכלתם ללמד את בניהם כי לא הגיעו עוד למדרגת חנוך בנים, וצריך אבי האב ללמד גם את בני בניו, וממילא מרומז בזה ענין נשואי הבנים כשהם קטנים, ויהיה לפי"ז שיעור הלשון אימתי אתה זוכה וכו' אימתי יבא לידך מצות שינון עם בני הבנים אז כשתשיא את בניך קטנים, וע"ע מש"כ בזה בפ' ואתחנן שם, ואמנם בבבלי לא בא ענין זה אלא אדרבה אמרו (סנהדרין ע"ו ב') שהמשיא אשה לבנו קטן יש בזה חשש זנות, ויתבאר זה אי"ה לפנינו בפ' נצבים בפסוק למען ספות הרוה את הצמאה, וכאן די בזה. .
(מכילתא) שארה כסותה ועונתה. תניא, שארה זו מזונות, וכן הוא אומר (מיכה ב') ואשר אכלו שאר עמי, כסותה – כמשמעו, עונתה זו עונה האמורה בתורה וכה"א (פ׳ ויצא) אם תענה את בנותי פגנראה דסמיך על הדרשה ביומא ע"ג א' דילפו מפסוק זה דאם תענה דמניעת התשמיש נקרא ענוי, ויתכן דדרשו כן הכא והתם משום דשורש ענה מורה גם על זמן וכמ"ש בתו"כ פ' קדושים ולא תעוננו אלו הנותנים עתים, וע"פ מ"ש במשנה כתובות ס"א ב' שמצות העונה קבועה לעתים שונים לפי ערך טרחת כל איש, ועיין לפנינו ריש פ' וישלח בפסוק עזים מאתים. ובזה אפשר יש ליישב מאי דפסיקא ליה לפרש ועונתה על תשה"מ יותר מעל ענוי אכילה ושתיה דכתיב בהו ויענך וירעיבך [וכ"ה באמת דעת חד מ"ד בגמרא] משום דא"כ הול"ל וענותה, אבל מכיון דרוצה לרמז ענין תשה"מ כתב ועונתה לרמז גם על שורש זמן וכמש"כ, וקצת מזה העיר בס' התוה"מ. .
(כתובות מ"ז ב׳) שארה כסותה ועונתה. תניא, ר׳ אליעזר בן יעקב אומר, שארה כסותה לפום שארה תן כסותה, שלא יתן של ילדה לזקנה ושל זקנה לילדה, כסותה ועונתה – לפום עונתה תן כסותה, שלא יתן חדשים בימות החמה ולא שחקים בימות הגשמים פדהחדשים קשים בימות החמה לפי שהם חמים ויפים בימות הגשמים, ושחקים הם בגדים ישנים. .
(שם מ"ח א') לא יגרע. האומר לאשתו קונם שאיני משמשך הרי זה בבל יחל דברו, והוא שאמר הנאת תשמישך עלי, אבל בלא"ה הרי משועבד לה מדאורייתא, דכתיב שארה כסותה ועונתה לא יגרע פהמשא"כ הנאת תשמישה יש לו כח לאסור על עצמו, ועיין בר"ן וביו"ד סי' רל"ה ס"א דבכהאי גונא צריך להוציא וליתן כתובה. .
(נדרים ט"ו ב׳) לא יגרע. ר׳ יונתן אומר, בבת ישראל הכתוב מדבר, או אינו אלא בעבריה, כשהוא אומר כמשפט הבנות יעשה לה הרי עבריה אמורה, הא מה ת"ל לא יגרע – בבת ישראל הכתוב מדבר פודס"ל דכיון דהלשון לא יגרע הוא סמוך לאם אחרת מכוין ומוסב אליה ולא להאמה העבריה דאיירי מקודם, משום דא"כ הו"ל לפרש שארה כסותה ועונתה אשר להעבריה לא יגרע [וע' בס' התוה"מ דכן הוא מדרך הלשון], וע"ע במכילתא דעת ר' יאשיה להיפך, יעו"ש. .
(מכילתא) ואם שלש אלה. מהו שלש אלה, יעוד לך או יעוד לבנך או פדיה, או אינו אלא שארה כסותה ועונתה, אמרת, אי אפשר, שאין הדבר אמור אלא בעבריה פזר"ל הפסוק ואם שלש אלה איירי באמה עבריה ואיך אפשר לפרש דקאי על שארה כסותה ועונתה דאיירי בהאחרת שיקח לו דהיינו בבת ישראל כמבואר בדרשה הקודמת, אע"כ דקאי אשלשה מיני קנינים, יעוד לך או לבנך או פדיון בגרעון כסף, והגר"א גורס שאין הדבר אמור אלא בבת ישראל והכונה אחת היא עם פירוש הגירסא שלפנינו כמש"כ אלא שהוא מפרש שהלשון אין הדבר אמור מוסב על הלשון שארה כסותה ועונתה, ולכן הגיה בבת ישראל, מפני שבאמת לשון זה איירי בבת ישראל כמש"כ, אבל לפי שנפרש אנו שהלשון אין הדבר אמור מוסב על הלשון ואם שלש אלה א"כ אפשר לפרש ע"פ הגירסא שלפנינו, ודו"ק. .
(שם) ויצאה חנם אין כסף. האב זכאי בבתו בקדושיה בכסף, מנלן, א"ר יהודה, דאמר קרא ויצאה חנם אין כסף, אין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר, ומנו אביה פחדהלשון אין כסף מיותר כאן, ודריש אין כסף לאדון זה שביציאתו ממנו אינו זוכה בכספה, אבל כשיוצאת מאביה יש לו כסף ע"י יציאתה, והיינו שזוכה בכסף קדושיה, ועיין מש"כ בדרשה הבאה. .
(כתובות מ"ו ב׳) ויצאה חנם אין כסף. ויצאה חנם אלו ימי בגרות, אין כסף אלו ימי נערות פטהנה אין ספק שאין כונת חז"ל להעמיס זמנים אלו בתבות אלו אלא הכונה דכיון דעיקר זכות האב במכירת בתו הוא רק בקטנותה ולכן כשיגיע זמן גדלותה אז תמה זכות האב והיא יוצאה לחירות, וסמכו חז"ל שני זמנים לגדלותה, האחד שנת הנערות והשני זמן הבגרות, ואע"פ דבכלל זמן בגרות הוא זמן נערות, כי הבגרות היא ששה חדשים לאחר הנערות, אך יש שאין לה ימי נערות והיא יוצאת מקטנות לבגרות כגון איילונית, וסמכו אלה הזמנים על שתי הלשונות חנם אין כסף שהן מיותרות לתכלית הענין, ורומז לשני זמנים שזכות היציאה בהם באה ממילא חנם אין כסף, ודו"ק. –
ובפי' רש"י בפסוק זה כתב להיפך מלשון הגמרא ויצאה חנם אלו ימי נערות, אין כסף אלו ימי בגרות, ותמה הרא"מ בזה וטרח ליישב, ולי נראה עפ"י מש"כ התוס' כאן דבאמת היה גם להגמרא להקדים זמן נערות לבגרות לפי סדר הזמנים אלא דלא סדרו בגמ' כן מפני שאין כסף צריך לאוקמי לימי נערות כדאמר שם אין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר ומנו – אב, והיינו שהאב זוכה בכסף קדושי בתו נערה, עכ"ל. והנה בב"ק פ"ז א' פירש"י דהא דהאב זוכה בקדושי בתו נערה ילפינן מפסוק בנעוריה בית אביה (פ' מטות) כל שבח נעורים לאביה, וכ"כ הרמב"ם בפי' המשנה בכתובות מ"ו ב' [ונ"ל דאע"פ דבגמ' דחו ללימוד זה אין זה אלא דחוי בעלמא ובאמת דרשה עקרית היא], ולפי"ז שוב אין הכרח לאוקמי אין כסף לימי נערות, ולכן פירש"י לפי סדר הזמנים, מעיקרא נערות והדר בגרות, וראיה נאמנה לזה שהרי רש"י בפירוש הפסוק כאן השמיט הדרשה אין כסף לאדון זה וכו' והיינו כמש"כ ודו"ק. .
(קדושין ד׳ א׳) ויצאה חנם אין כסף. מכאן שאמה העבריה נקנית בכסף צר"ל מדאמר שיוצאה בלא כסף ש"מ שקנינה היה בכסף, דאל"ה מה ראה למעט אין כסף הלא לא היה בזה כלל כסף. ובבבלי יליף זה מלשון והפדה מלמד שמגרעת פדיונה ויוצאת כמבואר לעיל. .
(ירושלמי קדושין פ"א ה"ב) ויצאה חנם אין כסף. שומע אני חנם מן הגט, ת"ל חנם אין כסף, חנם מן הכסף ולא חנם מן הגט צאפי' בס' התוה"מ דזה יתבאר עפ"י מ"ש בקדושין י"ח א' דכשמייעדה בעי גט, ופריך פשיטא ומשני מהו דתימא לא לבטלה הלכתא מינה, קמ"ל. ופירש"י הלכתא – הלכית אמה העבריה ואם רצתה לצאת בשארי חופשין בלא גט כמו בשנים וביובל ובמיתת האדון ובסימנים תצא, קמ"ל. וזהו שאמר שומע אני שאם שלש אלה דהיינו שאר כסות ועונה לא יעשה לה תצא חנם בלא גט, קמ"ל, ע"כ.
ואני תמה על פי' זה, שהרי בדרשה דלעיל בתחלת הפסוק נתבאר דהלשון ואם שלש אלה לא קאי כלל על שאר כסות ועונה אלא איעוד שלו או לבנו או אפדיון בגרעון כסף [עיין לעיל אות פ"ז], וא"כ בכהאי גונא בודאי מה שייך בזה גט, כיון דלא נתיעדה אליו כלל, ויוצאת בזכות אמה העבריה כמבואר, ולכן נראה דהפירוש הוא ולא חנם מן הגט – מן גט שחרור, והיינו שיוציאה בגט שחרור, ודו"ק. .
(מכילתא) מכה איש. אין לי אלא שהכה את האיש, הכה את [האשה ואת] הקטן מניין, ת"ל (פ׳ אמור) ואיש כי יכה כל נפש אדם אפילו קטן במשמע צבהרבותא לענין אשה וקטן הוא משום דאינם בני מצוה, ולפנינו בגמ' איתא רק לענין קטן, והוספנו במוסגר גם לענין אשה מפני שכן הוא במכילתא, וכ"ה בנוסחא ש"ס כ"י, ועיין בתוס' ולפנינו בדרשה הבאה, ובנוסחא אחרינא בגמרא מובא כאן הפסוק כל מכה נפש מפ' מסעי ולא הפסוק דפ' אמור אף כי זה מוקדם, ועי' בתוס' נדה מ"ד ב'. , אי נפש יכול אפילו נפלים ובן שמונה, ת"ל מכה איש צגר"ל יכול אפי' נפלים כגון בן תשעה וראשו אטום או שיש לו שני גבין שגם הם בכלל נפש קמ"ל מכה איש, ואיש נקרא כזה שראוי לחיות ולהיות איש, משא"כ הני לא חיי. .
(סנהדרין פ"ד ב׳) מכה איש. אין לי אלא איש שהכה, אשה שהכתה מניין ת"ל מכה איש מכל מקום צדבענין דרשה הקודמת אין לי אלא הכה את האיש הכה את הקטן מנין כתבו התוס' וז"ל, יש ספרים שגורסין אשה מנין ואע"פ דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה [ע"ל פסוק א'] הני מילי בפרשה שנאמרה בלשון זכר, אבל היכא דכתיב איש בהדיא ממעטינן אשה, עכ"ל. והנה לפי"ז קשה כיון דכתיב מכה איש וא"כ בהמכה לא כתיב איש, וא"כ ל"ל לרבות אשה. ונראה דסמכה המכילתא על הפסוק דפ' אמור ואיש כי יכה כל נפש אדם, ולכן אע"פ דכאן לא כתיב איש המכה אך מדמצינו בענין זה כתיב פעם אחת בתורה איש, לכן דרשינן גם כאן לרבות אשה ואי לאו הרבוי היינו ממעטין אשה, ודו"ק. , יכול אפילו קטן שהכה חייב ת"ל (פ׳ אמור) ואיש כי יכה צהזה הובא בפירש"י כאן, ותמה הרא"מ היכן מצינו חיוב לקטן דאצטריך הכא למעט, ועיין מש"כ בזה. ולי נראה דלכן צריך כאן למעט משום דבשארי ענינים שבפרשה בענינים כאלה כתיב מפורש איש, כמו וכי יזיד איש, וכי יריבון אנשים, וכי יכה איש, כי יבער איש, וכן בפ' אמור ועוד, משא"כ הכא כתיב סתמא מכה הו"א אפילו קטן. וטעם הדבר דהו"א לחייב גם קטן נראה ע"פ מש"כ הרמב"ם בפ"ד ה"ח מרוצח גבי הא דקיי"ל בהורג נפש ואין שם עדים כשרים דמכניסין אותו לכיפה עד שימות, וכתב בטעם הדבר, דאע"פ דיש עבירות חמורות כשפיכות דמים כמו עבודת כוכבים וגל"ע בכ"ז אין עושין כזה רק בשפיכות דמים משום דיש בזה השחתת והריסת ישובו של עולם, ומהאי טעמא אמרו חז"ל בסנהדרין ע"א א' בן סורר ומורה אע"פ שהוא קטן נהרג משום דסופו ללסטם את הבריות [ע"ל ר"פ תצא], ולפי"ז הו"א כאן דגם קטן נהרג, לכן אצטריך למעוטי, וטעם המיעוט מה שבאמת אינו דומה לבן סורר ומורה י"ל משום דשאני בן סו"מ כדמפרש התם בגמרא, דכיון דמתרגל במאכלים טובים שוב לא יוכל בגדלותו להמנע מזה ויבא ללסטם את הבריות, משא"כ הכא דעבר עבירה והרג י"ל דלכשיתגדל תתגבר דעתו להמנע ממדת אכזריות, ודו"ק. .
(מכילתא) מכה איש ומת. מלמד שאינו חייב עד שתצא נפשו, לאפוקי אם סטרו סטירה צור"ל אם ע"י סטירה זו מת אח"כ אינו חייב מיתה, משום דבעינן שע"י הכאה זו תצא כל נפשו, וכאן איירי אם מקודם הכוהו אנשים אחרים ונחלש כ"כ עד שע"י סטירה זו מת, וזה הוי כמ"ש בסנהדרין ע"ח א' הכוהו עשרה בני אדם בעשרה מקלות ומת פטורין דכתיב (פ' אמור) ואיש כי יכה כל נפש אדם עד דאיכא כל נפש, וה"נ ע"י סטירה בסתם אין יציאת כל נפש. .
(שם) ואשר לא צדה. פרט למתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע צזר"ל נתכוין לזרוק במרחק שתי אמות וזרק במרחק ארבע והרג אין ערי מקלט קולטתו, משום דקרוב למזיד הוא, והלשון ואשר לא צדה משמע שוגג גמור, והיכא שנתכוין לזרוק שתים הרי עכ"פ כוון לזרוק, ולכן הוי דינו שאם הרגו גואל הדם פטור ולא כשאר חייבי גלות שכיון שקולטתו העיר מקלט גואל הדם נהרג עליו. .
(מכות ז׳ ב׳) ואשר לא צדה. דרש רבי שמעון בן לקיש, במה הכתוב מדבר, בשני בני אדם שהרגו את הנפש, אחד בשוגג ואחד במזיד, לזה אין עדים ולזה אין עדים, הקב"ה מזמינן לפונדק אחד, זה שהרג במזיד יושב תחת הסולם וזה שהרג בשוגג עולה בסולם ונופל עליו והורגו, זה שהרג במזיד נהרג וזה שהרג בשוגג גולה צחכונת הדרשה בזה, דאע"פ שאין דין בארץ למקרים כאלה מפני שאין עדים, אך עינו של הקב"ה כביכול צופיה לשלם לרשע כרשעתו, ומזמין לו מקרים וסבות כפי דינו וענשו הראוי לו, ועיין לפנינו לקמן בפסוק כי לא אצדיק רשע (כ"ג ז'). .
(מכות י׳ ב׳) ושמתי לך מקום וגו׳. ת"ר, ושמתי לך מקום – בחייך צטרמז לו הקב"ה למשה שיזכה בחייו למצוה זו דהבדלת ערי מקלט, כדכתיב (פ' ואתחנן) אז יבדיל משה שלש ערים, וזה מדייק מלשון לך אשר לפי הפשט מיותר הוא. , מקום ממקומך קדמשה לוי היה, וכל ארבעים ושמונה עיירות של לוים היו ערי מקלט, ובגירסות אחרות הלשון אף המקום שלך, ורמז לו שאף בן לוי שהרג בשוגג גולה אף דדירתו ומקומו התמידי באלה העיירות, ושיעור הכתוב ושמתי לך – אף לך, דהיינו לשבט לוי אעשה ג"כ ערי מקלט, ועיין באות הסמוך ובדרשה הבאה. , אשר ינוס שמה מלמד שהיו ישראל שגלין במדבר, להיכן – למחנה לויה קאומסיים בגמרא מכאן אמרו בן לוי שהרג גולה מפלך לפלך ואם גלה לפלכו פלכו קולטו, ונראה דר"ל אם הרג חוץ מערי הלוים וברח לפלכו פלכו קולטו, והתוס' הקשו על זה הא אמרינן דגולה מפלך לפלך, וא"כ מאו שייך פלכו קולטו, ונראה מדבריהם שמפרשי הא דאמר פלכו קולטו היינו באם הרג בפלכו מקום הריגתו קולטתו, ולכן הקשו, אבל לפי מש"כ דהפי' פלכו קולטו אם הרג חוץ לערי הלוים ניחא, דהא דגולה מפלך לפלך היינו באם הרג בתוך ערי הלוים, והא דפלכו קולטו היינו כשהרג חוץ לערי הלוים וברח לעירו פלכו קולטו, וע' ברמב"ם פ"ז ה"ה מרוצח. .
(שם י"ב ב׳) אשר ינוס שמה. והיכן הוא, נאמר מנוס לשעה ונאמר מנוס לדורות, מה מנוס האמור לדורות ערי הלוים קולטות אף מנוס האמור לשעה ערי הלוים קולטות קבמנוס לדורות נאמר בפ' מסעי בענין ערי מקלט לנוס שמה כל רוצח, וכנראה לא תסתפק הדרשה הזאת בהמקור שבהדרשה הקודמת דילפינן דערי הלוים היו ערי מקלט ודרש מקום ממקומך, וס"ל דהוא רק רמז ואסמכתא בעלמא, ולכן דרשו כאן ענין זה ע"פ גז"ש דהיא אחת מי"ג מדות שבתורה. .
(מכילתא) וכי יזד. תנא דבי חזקיה, מניין להתראה מן התורה, שנאמר וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה, שהתרו בו ועדיין הוא מזיד קגדייק מדלא כתיב ואם הזיד בלשון עבר, והלשון וכי יזיד משמע שמזיד והולך ברשעתו והיינו דאע"פ שהתרו אותו שלא להרוג עדיין עומד במחשבתו, וע"ע בסמוך בדרשה להרגו בערמה. .
(סנהדרין מ"א א׳) וכי יזיד. תנא דבי חזקיה [הקטן אינו מוליד, דכתיב] וכי יזיד איש, איש מזיד ומזריע ואין קטן מזיד ומזריע קדר"ל מדלא כתיב וכי ירשיע אלא וכי יזיד דרשינן ע"ד אסמכתא מאימתי נקרא איש – מכי יזיד, כלומר היכא שתבשל זרעו להוליד, ודריש יזיד מלשון בשול כמו ויזד יעקב נזיד וע' בדרשה הבאה. .
(שם ס"ט א׳) וכי יזד איש. תני, מאימתי נעשה הבן סורר ומורה משיביא שתי שערות עד שיקיף זקן התחתון דכתיב וכי יזיד איש מאימתי הוא נעשה איש – משיזיד קהר"ל משתזיד זרעו וכמש"כ בדרשה הקודמת, ויתבאר עוד מזה אי"ה לפנינו במקומו בר"פ תצא. .
(ירושלמי סנהדרין פ"ח ה"א) להרגו בערמה. תניא, רבי יהודה ברבי אלעאי אומר [מניין להתראה מן התורה] שנאמר וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה – שיערימוהו באיזו מיתה מת קור"ל יחכמוהו באיזה מיתה ימות כשיהרוג זה, ותכלית ההתראה זו אולי ישוב ונחם על מחשבתו הרעה. .
(שם פ"ה ה"א) להרגו בערמה. בערמה פרט לחרש ושוטה – ופרט לרופא ופרט למכה ברשות ב"ד והרודה בבנו ותלמידו קזמפני שאלה ברשות הם עושים, ואם טעו אין זה אלא שוגג, וטעם פטור חרש ושוטה מפני שאין בהם דעת ולא שייך בהו בערמה, ומבואר בתוספתא פ' החובל לענין מכה ברשות ב"ד דאע"פ דפטור ממיתה בכ"ז חייב גלות, והטעם משום דלא היה זהיר להכות בנחת, ויש לצרף דין זה גם לענין רופא ורודה בבנו ותלמידו, ונ"מ בזה"ז לענין חיוב ממון ככל נזקין. .
(מכילתא) מעם מזבחי. דרש ר׳ עקיבא מעם מזבחי ולא מעל מזבחי קחסמך על הדרשה הבאה דרציחה דוחה עבודה, כלומר כהן שהרג את הנפש ורוצה לעבוד עבודה במקדש אין מניחין אותו ומביאין אותו לב"ד לדונו ואפילו אין שם כהן אחר, ודריש כאן דזה רק קודם שהתחיל בעבודה אבל מכיון שהתחיל בעבודה אין מפסיקין אותו אלא מניחין אותו לגמור, וסמיך זה אלשון מעם מזבחי ולא מעל מזבחי, דכשמתחיל בעבודה נקרא שהוא על המזבח, והטעם בזה י"ל כיון דעכ"פ אין בזה פסול בגוף הקרבן וגם יש בזה משום הפסד קדשים, דאם נקחנו באמצע העבודה ע"כ יהיה צריך לומר דעבודתו פסולה דאינו כבוד שמים היכא דמינכר מילתא שרוצח עבד לכן אין מחמירין בזה, אבל כשיגמור העבודה אינו ניכר כ"כ, די"ל דנתחייב מיתה אחר העבודה, ועיין במל"מ פ"ה הי"ב מרוצח מש"כ בזה. והני מילי להמית, אבל להחיות אפילו מעל מזבחי קטכגון שיודע ללמד זכות על אדם שנדון בב"ד ליהרג משום דגדול פקוח נפש. מכאן לפקוח נפש שדוחה את השבת קיעיין באות הקודם, ומפרש בגמרא דילפינן כן בדרך ק"ו, ומה זה הכהן היודע ללמד זכות וספק אם יש ממש בדבריו או לא ועבודה חמורה שדוחה שבת ובכ"ז נדחית להצלת נפש, ק"ו לפקוח נפש שדוחה את השבת. .
(יומא פ"ה א׳) מעם מזבחי. מכאן לרציחה שדוחה את העבודה קיאר"ל מי שמחויב מיתה מחמת רציחה ורוצה לעבוד עבודה אין מניחין אותו אלא לוקחין ודנין אותו, ועיין לעיל אות ק"ח. , [ולא מבעי קרבן יחיד אלא אפילו קרבן צבור נמי דוחה] דכתיב מעם מזבחי – מזבחי המיוחד לי ומאי ניהו תמיד, ואמר רחמנא מעם מזבחי תקחנו למות קיבוהתוס' הקשו מנלן דהא דאין מניחין אותו לעבוד מפני שרציחה דוחה עבודה דלמא משום דגברא לא חזי, וע' מש"כ בזה. ולי נראה פשוט ע"פ הדרשה הקודמת מעם מזבחי ולא מעל מזבחי, כלומר שאם כבר התחיל בעבודה מניחין אותו לגמור, וא"כ אי ס"ד דהטעם משום דגברא לא חזי, א"כ מאי נ"מ בין היכא שרוצה להתחיל ובין היכא שכבר התחיל בעבודה, כי היתכן שכל הפסולים לעבודה אם התחילו לעבוד נאמר שיגמרו עבודתם, אלא ודאי דאין הטעם משום דגברא לא חזי אלא משום דרציחה דוחה עבודה כמבואר, ונשיאת כפים חומרא בעלמא הוא ואסמכתא הוא ע"ש הכתוב ידיכם דמים מלאו ואין סברא שאותן הידים ישאו לברכה, ודו"ק.
ודע דצ"ע למה לא נזכר כל דין זה דרציחה דוחה עבודה ברמב"ם לא בהלכות רוצח ולא בהלכות ביאת מקדש ובהל' סנהדרין, והיותר פלא שבסוף הלכות ביאת מקדש חשיב בפרטיות כל שאינם ראוים לעבודה ולא חשיב זה, שאע"פ שאינו פסול בכ"ז א"א לו לעבוד משום דצריך להרגו, והלא זה סתמא דגמרא בכ"מ בבבלי וירושלמי ומכילתא, וצ"ע. .
(סנהדרין ל"ו א׳) מעם מזבחי. מלמד שסנהדרין בצד המזבח יושבין, ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר (מ"א ח') וינס יואב אל היכל ה׳ ויחזק בקרנות המזבח קיגיתכן דמדייק הלשון תקחנו דמשמע שאינו מחוסר אלא קיחה דהיינו בסמוך לו, ואם היה ברחוק הו"ל לומר תביאנו, ובטעם הראיה מיואב יש קצור לשון דסמיך על עוד דרשה בענין זה, דיואב ברח לסנהדרין שלא יהרגנו המלך (ירושלמי מכות פ"ב ה"ו). וכתיב שהחזיק בקרנות ש"מ שסנהדרין שם יושבין, ומה שקורא לזה רק זכר לדבר הוא מפני שגוף הענין שברח לסנהדרין אינו מפורש בכתוב רק באה בדרשה, ועיין לעיל בפ' א' באה דרשה בענין זה מסמיכות הפ' ואלה המשפטים להפ' דס"פ יתרו ולא תעלה במעלות על מזבחי, ושם כתבנו בטעם הדבר שישבו הסנהדרין אצל המזבח, שהוא לרמז על גודל מעלת הוראת דין אמת, ע"פ הכתוב במשלי (כ"ח) עושה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח. ועיין שם עוד. [מכילתא] מעם מזבחי. תניא, מניין שאין ממיתין אלא בפני הבית, ת"ל מעם מזבחי תקחנו למות, אם יש לך מזבח אתה ממית ואם לאו אי אתה ממית קידכך הביא רמב"ן בנמוקיו בפ' מסעי (ל"ה כ"ט) בשם מכילתא פ' משפטים, אבל לפנינו חסרה דרשה זו, והרבה ברייתות שהיו לפני הראשונים חסרות לפנינו כמו שהראינו כ"פ בחבורנו, ודוגמת דרשה זו מצינו בתלמוד סנהדרין נ"ב ב' על הפסוק דפרשת שופטים ובאת אל הכהנים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם, בזמן שיש כהן יש משפט ובזמן שאין כהן אין משפט, וכ"מ בברכות נ"ח א' אנן מן יומא דגלינן מארעין לית לן רשות למקטל, וגם מבואר בסנהדרין מ"א א' שעוד ארבעים שנה קודם חורבן הבית לא דנו דיני נפשות, ולפי"ז צ"ל דמה שכתוב בפ' רוצחים (פ' מסעי) והיו אלה לכם לדורותיכם ודרשינן בספרי שם שינהג הדבר לדורות – אין הכונה שגם לדורות ישבו סנהדרין בלשכת הגזית ובמספר ע"א איש וידונו דיני נפשות, אלא שעכ"פ יהיו שופטים בישראל לדון את החייב והפטור וכל דיני ממונות וקנסות ומלקות וכדומה. [רמב"ן פ׳ מסעי בשם מכילתא]. תקחנו למות. למות ולא לדין ולא ללקות ולא לגלות קטור"ל אם דרוש הוא לדונו דיני ממונות או להלקותו או לחייבו גלות והוא בא לעבוד עבודה אז אין לוקחין אותו מעם המזבח. .
(מכילתא) ומכה אביו. מנה"מ דאמור רבנן זיל בתר רובא, אמר רב מרי, דכתיב ומכה אביו ואמו מות יומת, ודילמא לאו אביו הוא, אלא לאו משום דאמרינן זיל בתר רובא ורוב בעילות אחר הבעל קטזעיין מש"כ בענין זה לקמן בפרשה בפסוק אחרי רבים להטות (כ"ג ב') ועיין בדרשה הבאה. .
(חולין י"א ב׳) ומכה אביו. תניא, מניין שהורגין על החזקות א"ר שמואל בריה דר' יוסי בר בון, דכתיב ומכה אביו מות יומת, וכי דבר ברי הוא שזה אביו והלא חזקה היא שהוא אביו, אלא מכאן שהורגין על החזקות קיזעיין בדרשה הקודמת דילפינן מהכרח זה דאזלינן בתר רובא, וברמב"ם פ"א ה"כ מאיסורי ביאה הביא דרשת הירושלמי זה לראיה דאזלינן בתר חזקה, ולכאורה לפי הדרשה הקודמת אין ראיה מכאן דהטעם דאזלינן בתר חזקה, כיון די"ל דהוא מטעם דאזלינן בתר רובא וכדעת הבבלי, וצ"ל דמכאן ראיה לשיטת הסוברים דגוף המדה דאזלינן בתר רובא היא משום חזקה, כלומר כיון דהרוב כן ממילא הוי החזקה כן ואזלינן בתר החזקה, ולכן תפסו הירושלמי ורמב"ם עיקר ויסוד הסברא, ויש הרבה להאריך ולפלפל בזה אלא שאין מתכלית החבור להאריך בפלפולים. .
(ירושלמי קדושין פ"י ה"י) ומכה אביו ואמו. ודילמא אינו חייב עד דקטיל לי', מדכתיב (פ׳ י"ב) מכה איש ומת מות יומת, וכתיב (פ׳ מסעי) או באיבה הכהו בידו וימות, ש"מ כל היכי דאיכא הכאה סתם לאו מיתה היא קיחבגמ' פריך על עיקר הקושיא ודילמא וכו' ס"ד קטל חד בסייף ואביו בחנק, ומסיק דפריך למ"ד חנק חמור, [וסמך על הדרשה שבסמוך דמיתה סתם שבאביו ואמו הוא חנק]. .
(סנהדרין פ"ד ב׳) ומכה אביו ואמו. המכה אביו ואמו אינו חייב עד שיעשה בהם חבורה, דאמר קרא (פ׳ אמור) מכה אדם ומכה בהמה, מה מכה בהמה עד דעביד בה חבורה דכתיב בה נפש קיטבס"פ אמור ומכה נפש בהמה ישלמנה. אף מכה אדם עד דעביד ביה חבורה, ומה מכה בהמה לרפואה פטור אף מכה אדם לרפואה פטור קככגון אם מקיז לו דם וכדומה ובבהמה ודאי פטור בכזה דהא לא הזיקה, ובהכאה בלא חבורה עובר רק בלאו לא יוסיף פן יוסיף (פ' תצא), והפסיק מכה אדם יומת איירי באביו דחייב מיתה על הכאה שאין בה מיתה כמבואר בסוגיא, ומבואר בגמרא דאע"פ דלרפואה פטור היינו רק לענין פטור מעונש, אבל לכתחלה אם הבן רופא לא יקיז דם לאביו אם אפשר באחר, ועיין ביו"ד סי' רמ"א, ובמכילתא איתא בענין זה אתה אומר מכה שיש בה חבורה או אינו אלא מכה שאין בה חבורה, אמרת, ומה מדת נזקין מרובה אינו חייב עד שיעשה חבורה מדת עונשין מעוטה אינו דין עד שיעשה חבורה, ע"כ. ונראה הבאור מדת נזקין מרובה לחייב שוגג כמזיד ומדת עונשין דהיינו מיתה היא מועטה שאינה אלא במזיד. –
והנה אע"פ שההיקש הראשון איפרך בגמרא בכ"ז מכיון דלדינא אין נ"מ לכן העתקנוהו מפני שכן הוא גם בתו"כ פ' אמור ובמכילתא, והוא גם פשוט. .
(סנהדרין פ"ד ב׳) ומכה אביו ואמו. המכה אביו ואמו אינו חייב אלא מחיים קכאדין זה פשוט עפ"י הדרשה הקודמת דאינו חייב אלא אם עשה חבורה והרי זה שייך רק במכה את החי. .
(שם פ"ה ב׳) ומכה אביו ואמו. אין לי אלא אביו ואמו, אביו בלא אמו, אמו בלא אביו מניין, אמרת, הואיל ומכה חייב ומקלל חייב, מה מקלל אחד אחד בפני עצמו אף מכה אחד אחד בפני עצמו קכבוהא דמקלל חייב על כל אחד בפני עצמו מבואר בסנהדרין ס"ו א' דילפינן מדכתיב (פ' קדושים כ' ט') איש אשר יקלל את אביו ואת אמו מות יומת אביו ואמו קלל, סמך פעם אחת הפעל קלל לאביו ופעם לאמו ללמד שחייב גם על כל אחד בפני עצמו, וע"ע בסמוך פסוק י"ז ולפנינו ס"פ אמור באה עוד דרשה בזה. .
(מכילתא) מות יומת. המכה אביו ואמו מיתתו בחנק, דכתיב מות יומת וכל מיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק קכגטעם כלל זה מבואר בסנהדרין נ"ב ב' דילפינן מיתה בידי אדם ממיתה בידי שמים מה מיתה בידי שמים הוי מיתה שאין בה רושם בגוף אף מיתה סתם שבידי אדם הוי מיתה שאין בה רושם בגוף, ומיתה כזו היא רק חנק, ועיין מש"כ בסמוך פסוק י"ז אות קנ"ג. .
(סנהדרין פ"ד ב׳) וגונב איש. ת"ר, כי ימצא איש גונב נפש (פ׳ תצא) אין לי אלא איש שגנב, אשה שגנבה מניין, ת"ל וגונב איש – מכל מקום קכדלכאורה אין כל צורך לדרשה זו, דהא בלא"ה קי"ל השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה [עיין לעיל בפסוק א'], אך י"ל לפי מש"כ התוס' בסנהדרין פ"ד ב' ועוד ראשונים דהא דאמרינן השוה הכתוב אשה לאיש וכו' הוא רק היכא דלא כתיב בפסוק מפורש שם איש רק בסתמא כמו כל הורג נפש, וכן הכא וגונב, וכדומה, משא"כ היכא דכתיב מפורש איש כמו ואיש כי יכה אז צריך רבוי מיוחד לאשה ואי לאו הכי היינו ממעטין אותה, ולפי"ז יתבאר היטב ענין דרשה זו, לפי שנאמר כי ימצא איש גונב נפש, אין לי אלא איש שגנב, אשה מנין, ר"ל מדכתיב מפורש איש, תלמוד לומר וגונב איש מכל מקום, כלומר מדכתיב וגונב סתם הדרינן לכללא השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה. .
(שם פ"ה ב׳) וגונב איש. לפי שנאמר (פ' תצא) כי ימצא איש גונב נפש, יכול אף בן שמונה במשמע, ת"ל וגונב איש, מגיד שאינו חייב עד שיגנוב בן קיימא קכהעיין מה שכתבתי לעיל בפסוק י"ב בדרשה מכה איש אות צ"ג. .
(מכילתא) ומכרו. שמכרו כולו ולא שמכר חציו קכונראה דבא למעט אם גנב ומכר את מי שהוא חציו עבד וחציו בן חורין דהוי מכירה רק לחציו בן חורין, וזו היא דעת חכמים במשנה סנהדרין פ"ה ב. .
(שם) ונמצא בידו. הגונב את בנו פטור, דכתיב ונמצא בידו פרט למצוי קכזר"ל דהלשון ונמצא מורה רק על דבר שאין מהרגיל למצאו שם, משא"כ הבן מצוי ורגיל תמיד עם אביו. ומצינו שרגילים חז"ל לדרוש לפעמים שורש מצא במובן מצוי כמו בפסחים ה' ב' לא ימצא לך אף במצוי אצלך, ובב"ק ס' א' כי תצא אש ומצאה קוצים דרשו אימתי אש יוצאה בזמן שקוצים מצוין לה, ולפעמים ממעט מצוי מלשון כי ימצא כמו הכא ובסוטה מ"ה ב' לענין עגלה ערופה כי ימצא פרט למצוי ובערכין ל' ב' ומצא כדי גאולתו פרט למצוי, ונראה דבכל מקום דריש לפי ענינו, וע' בסוגיא. .
(סנהדרין פ"ו א׳) ונמצא בידו. אין מציאה אלא בעדים קכחדרשה זו נסמכת על מ"ש בספרי פ' שופטים (י"ז ב') על הפסוק כי ימצא בקרבך – בעדים, שנאמר על פי שנים עדים, וזהו בנין אב שכל מקום שנאמר ימצא בשני עדים הוא, והבאור הוא, דלשון נמצא מורה על מה שאין ספק במציאותו והוייתו, וזה יצויר רק כשיש עדים בדבר, ועיין לפנינו בפ' תצא בפסוק כי ימצא איש גונב נפש (כ"ד ז'). , בידו – אין בידו אלא ברשותו, וכן הוא אומר (פ׳ חקת) ויקח את כל ארצו מידו קכטומהאי טעמא קי"ל בסנהדרין פ"ה ב' הגונב נפש אינו חייב עד שיכניסנו לרשותו, יעו"ש ולפנינו בפרשת תצא כ"ד ז'.
ודע דמה שהפסיק הכתוב בענין גונב נפש בין דין דמכה אביו ובין דין דמקלל אביו כתבו הראב"ע ורמב"ן בשם הגאון [הוא רב סעדיה גאון] שבא ללמדך דלכן חייב הגונב נפש (וסתמא נגנבים הם כשהם קטנים) מפני שהוא גורם להנגנב שיקלל אביו ואמו מפני שאינו מכירם, ולפלא שכתבו כן בשם גאון בעוד שהדבר מפורש כן במ"ר פ' נשא פרשה ט' סי' ז'.
ואמנם זה הוא ע"ד הדרש ואגדה, וע"ד הפשט י"ל בטעם הפסקה זו, שהכתובים כאן ישמיעונו ענינים אלו שבין אדם לחבירו שחייבים עליהם מיתה וכולם בדרך לא זו אף זו, כלומר שהולכים מן החמור אל הקל, וזו היא רבותייהו דאעפ"כ חייבים עליהם מיתה, וכה נקט מקודם (פסוק י"ב) מכה איש ומת – מות יומת, למטה מזה (פסוק ט"ו) רק המכה לבד אף שלא מכת מיתה, והיינו המכה אביו ואמו, ג"כ מות יומת, למטה מזה (פסוק שלפנינו) וגונב איש ומכרו, אע"פ שלא עשה מעשה בגוף האדם רק מעשה מן הצד שמכרו, ג"כ מות יומת, ולמטה מזה מקלל אביו ואמו אע"פ שאינו עושה מעשה כל עיקר אלא רק דבור בעלמא, ג"כ מות יומת, ולפי"ז סדר הכתובים וענינם מבוארים היטב. .
(מכילתא) ומקלל אביו ואמו. ת"ר, נאמר ומקלל אביו ואמו מות יומת ונאמר (פ׳ אמור) איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו, מכאן שהשוה הכתוב ברכת אב ואם לברכת המקום קלעיין מש"כ לעיל בפ' יתרו בפסוק כבד את אביך. .
(קדושין ל׳ ב׳) ומקלל אביו ואמו. אין לי אלא אביו ואמו, אביו בלא אמו, אמו בלא אביו מניין, ת"ל (פ׳ קדושין) אביו ואמו קלל דמיו בו קלאר"ל כאן סמך הפעל קלל לאביו והתם סמך פעל זה לאמו, ש"מ שחייב על קללת כל אחד, וזו דעת ר' יאשיה, ור' יונתן ס"ל דבכלל לשון כזה דכתיבי שני שמות בפעל אחד מורה על הפרוד, יען כי כשמכוין הפסוק לחבור הענינים כותב מפורש יחדו, כמו לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו, לא תחרוש בשור ובחמור יחדו, ועיין בתוס' ב"ק נ"ד א'. .
(סנהדרין ס"ו א׳) מות יומת. בסקילה, או אינו אלא באחת מכל מיתות האמורות בתורה, נאמר כאן דמיו בו קלבלא כאן ממש אלא בענין זה בפ' קדושים איש אשר יקלל את אביו ואמו דמיו בו. ונאפה באוב וידעוני דמיהם בם, מה להלן בסקילה אף כאן בסקילה קלגוהתם כתיב מפורש סקילה דכתיב שם באבן ירגמו אותם דמיהם בם, ורש"י בפסוק זה כתב כל מקום שנאמר דמיו בו בסקילה ובנין אב לכולם באבן ירגמו אותם דמיהם בם, עכ"ל. והרא"מ הרבה להקשות עליו למה לא יפרש לשון המכילתא בגז"ש כפי הנהוג בדברי חז"ל נאמר כאן ונאמר כאן, והאריך הרבה בזה, יעו"ש. ואני תמה על תמיהתו, כי הלא דברי רש"י יתפרשו פשוט מאד דבא לפרש מנ"ל דהתם באוב וידעוני הוי בסקילה משום דכתיב שם באבן ירגמו אותם, ומשם אנו למדין לכל המקומות דכתיב דמיו בו, אבל איך אנו למדין – בודאי בגז"ש וכפשטות לשון המכילתא, ודו"ק.
והנה ידוע דסקילה חמורה מחנק וכמבואר בסנהדרין ריש פ"ז מ"ט ב', ובכן צ"ע מפני מה חמור מקלל אביו ואמו ממכה, שהמכה נדון בחנק כמבואר לעיל ס"פ ט"ו ומקלל בסקילה, והלא דבר פשוט הוא שהמכה גרוע ממקלל, שזה עושה מעשה וזה אינו עושה מעשה, ובעלמא קי"ל דלאו שיש בו מעשה חמור מלאו שאין בו מעשה.
ואפשר לומר עפ"י מ"ש בקדושין ל' ב' [והובא בדרשה לעיל] נאמר ומקלל אביו ואמו מות יומת ונאמר איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו, השוה הכתוב ברכת אב ואם לברכת המקום, יעו"ש. היינו שהושוו בעונש שזה בסקילה וזה בסקילה, אבל בהכאה דלא שייך כלפי מעלה וכמ"ש בגמרא שם ולא שייך היקש לכן אוקמא אכללא דכל מקום שנאמר מות יומת סתם אינה אלא חנק, ודו"ק. .
(מכילתא) באבן או באגרוף. תניא, ר' נתן אומר, הקיש אבן לאגרוף ואגרוף לאבן, מה אבן שיש בו כדי להמית אף אגרוף שיש בו כדי להמית קלדהא דאבן יש בה כדי להמית נראה דסמך על הכתוב דפ' מסעי ואם באבן יד אשר ימות בה הכהו משמע דיש באבן כדי להמית וכך בעינן אגרוף שיהיה בו כדי להמית. , ומה אגרוף בידוע אף אבן בידוע, הא אם נאבדה פטור קלהר"ל מה אגרוף לא שייך בו אבידה אלא ראוי להתבונן בו אם ראוי לעשות חבלה זו כך בעינן אבן שיראוה העדים ויתבוננו בה אם ראוי לעשות אותה חבלה, משא"כ אם נאבדה מיד המכה ולא ראוה העדים ואמר החובל שלא היה בה כדי להזיק וכמו אנוס אנכי והנחבל אומר שהיה בה כדי להזיק ישבע הנחבל ויטול. .
(שם) או באגרוף. תניא, ר' עקיבא אומר, מה אגרוף מיוחד שמסור לעדים אף כל שמסור לעדים, פרט לשיצתה מתחת ידי מכה קלור"ל מה אגרוף מיוחד שראוי לעדים להתבונן בו אם ראוי לעשות חבלה זו אף אבן בעינן שתהיה ראויה להתבונן בה והיינו שיתבוננו בה העדים אם יש בה כדי להמית, פרט אם נאבדה מיד ולא ראוה העדים פטור והיינו הך דדרשה הקודמת בשנוי לשון, ומכאן ילפינן דיש אומד לנזקין בכלל כגון אם הכה את חבירו בצרור קטן שאין בו כדי להזיק או בקיסם של עץ קטן וחבל בו חבלה שאין חפץ זה ראוי לעשותו הרי זה פטור אלא חייב בבושת לבד. .
(ב"ק צ' ב׳) ולא ימות. הא אם הכהו מכה שיש בה כדי להמית פטור משבת ורפוי קלזר"ל אם הכהו מכה שיש בה כדי להמית ואמדוהו למיתה דקי"ל חובשין אותו עד שיתברר דינו [עיין בפסוק הבא], והוא לא מת כפי שאמדוהו רק נפל למשכב בכ"ז לא נפטר מהחבישה וממילא פטור משבת ורפוי עד שיקום ויתהלך בחוץ ואז נקה מן החבישה וחייב בשבת ורפוי. .
(מכילתא) והתהלך בחוץ וגו'. בחוץ ולא בבית קלחדההליכה בבית אינה מורה עוד על שלמות הבריאות. , על משענתו – על בוריו, פרט למתנונה קלטמתנונה היא הליכה חולשית, מלשון מתנונה דרך אברים (סוטה כ"ו א') ופירש"י שראשה ואבריה כבדים עליה, ואע"פ דבעלמא הוי הליכה על משענת הליכה חולשית וסימן זקנה וכאן מפרש על משענתו – על בוריו, י"ל דמדייק כאן מדלא כתיב על משענת רק על משענתו משמע על משענתו שלו היינו על משענת גופו וכחו העצמי. .
(שם) ונקה המכה. וכי תעלה על דעתך שזה מהלך בשוק וזה נהרג, ומה ת"ל ונקה המכה, אלא מלמד שחובשין אותו ואי מית קטלינן ליה, ואי לא מית – שבתו יתן ורפא ירפא קמולפי"ז הוי הפירוש ונקה המכה דלכשיקום הוי נקי אבל עד השתא חבוש הוא. .
(כתובות ל"ג ב') רק שבתו יתן. תניא, הרי שעבר על דברי הרופא ואכל דבש או כל מיני מתיקה מפני שדבש וכל מיני מתיקה קשים למכה והעלתה מכתו גרנותני קמאבשר חי. , יכול יהא חייב לרפאותו, ת"ל רק קמבנראה דמדייק עפ"י הכלל בעלמא דרק מעוטא הוא ובא למעט היכא דאפסיד אנפשיה. .
(ב"ק פ"ה א׳) רק שבתו יתן. ת"ר, מניין שאם עלו בו צמחים מחמת המכה קמגצמחים הם כמו אבעבועות, ובע"ז ל"ט א' לענין סימני דגים חזא דהוי בה צמחי, פירש"י קשקשים דקים. ונסתרה המכה שחייב לרפאותו וליתן לו שבתו ת"ל רק שבתו יתן ורפא ירפא קמדי"ל דמדייק מכפל לשון ורפא ירפא וכמו דדרשינן בעלמא השב תשיבם אפי' עד מאה פעמים, וה"נ אף דחייתה המכה אך מכיון דנסתרה ונתעוררה עוד הפעם מחמת המכה חייב לרפאתו כבתחלה. .
(שם שם) ורפא ירפא. תנא דבי רבי ישמעאל, ורפא ירפא, מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות קמהר"ל מדכתבה התורה ענין רפואה על ידו, ש"מ דנתנה לו רשות לרפאות, ושלא יאמר הרופא שסותר גזירת המלך, וטעם הדבר שאין בזה משום סתירת גזירת המלך, משום דהקב"ה נתן רשות לכחות הטבעיים להרפא על ידם והם כממלאים רצונו ית'.
ועיין בפי' המשניות להרמב"ם לנדרים פ"ד בהא דהנודר הנאה מחבירו מרפאהו רפואת הגוף, כתב דמצוה זו דרפואה נכללת במצות והשבותו לו דכתיב גבי אבדה (פ' תצא) ודרשינן בסנהדרין ע"ג א' לרבות אבידת גופו, וכ"כ בחבורו הל' נדרים דרפואה מצוה היא, ואע"פ דבגמרא פרשו אבידת גופו היכא שרואה את חבירו טובע בנהר או לסטים באים עליו, אך פשוט הוא דהוא הדין כשמחלה באה עליו מצוה לרפאותו, ומה שלא הביא הרמב"ם הפסוק שלפנינו י"ל דס"ל דהפסוק הזה מורה רק על רשות, כדמפרש בגמרא כאן שלא יאמר הרופא רחמנא מחי ואנא מסי, בתמיה, אבל כי מצוה היא אינו מבואר מכאן רק מפסוק והשבותו לו עפ"י הדרשה הנ"ל לרבות אבידת גופו, כמש"כ.
ובזה אפשר ליישב מה שתמה הגר"ץ חיות למה השמיט דרשה זו דנתנה תורה רשות לרופא לרפאות, יען דכיון דמצוה היא פשיטא דאין בזה איסור, דאין סברא שתצוה התורה על דבר שאינו רשות, ולא קשה לפי"ז למה צריך הגמ' לדרשה זו דורפא ירפא אחרי דדרשינן מן והשבותו לו לרבות אבידת גופו, משום די"ל דכיון דהמצוה לרפאות אינה מפורשת בתורה ורק מכח דרשה קאתי לכן סמך זה בלשון הפסוק ורפא ירפא, או אולי לא שמיע ליה להדורש הזה הדרשה דוהשבותו לו, אבל להפוסקים בודאי למותר להביא דרשה זו אחרי שפסקו עפ"י הדרשה דוהשבותו לו דמצוה, דכש"כ שרשות היא, כמש"כ, ודו"ק. .
(שם שם) ורפא ירפא. ליתן רפואה במקום נזק קמודייק מכפל לשון, ובא להורות דלא נימא דאין חייב ברפוי רק כשאין משלם עבור נזק, וכגון שסך את בשרו בסם ושינהו ממראה עורו דאין לו בזה נזק כלום אבל כשיש נזק וחייב בנזק פטור מרפואה, קמ"ל דלעולם חייב ברפואה, וכהאי גונא דרשינן לקמן בפסוק כ"ה בדרשה פצע תחת פצע לענין חיוב צער. .
(שם שם ב׳) את עבדו. בעבד כנעני הכתוב מדבר, או אינו אלא בעבד עברי, ת"ל כי כספו הוא, ככספו, מה כספו שקנינו קנין עולם אף עבד שקנינו קנין עולם, יצא עבד עברי שאין קנינו קנין עולם קמזשיוצא לחירות לאחר שש שנים כמבואר ריש פרשה זו. והוא הדין דהיה יכול להביא ראיה דע"כ בעבד כנעני מדבר משום דעבד עברי לא מצינו לעולם בסתם לשון עבד רק בתוספת שם התואר עברי, ועיין בנמוקי רמב"ן. .
(מכילתא) בשבט. יראה לי שהמכה את עבדו בסכין וסייף או באבן ואגרוף וכיוצא בהן ואמדוהו למיתה ומת אינו בדין יום או יומים, אלא אפילו מת לאחר שנה נהרג עליו, לכך נאמר בשבט מפני שלא נתנה רשות להכותו אלא בשבט ורצועה וכיוצא בהן ולא בהכאת רציחה קמחכונתו בהא דנתנה התורה רשות להכותו בשבט הוא משום דמצינו דגם אב רשאי להכות את בנו בשבט כדי לייסרו וכדכתיב (משלי י"ג) חושך שבטו שונא בנו, ועוד שם (כ"ג) בשבט תכנו, אך כלל דרשה זו צ"ע קצת, דהא מבואר במכילתא דאצטריך בשבט לגז"ש לבשבט דכתיב במעשרות כל אשר יעבור תחת השבט מה הכא להוציא של שותפין וכדדרשינן בפסוק הבא כי כספו הוא אף במעשרות להוציא של שותפין, ויש ליישב. [רמב"ם פ"ב הי"ד מרוצח]. נקם ינקם. איני יודע נקימה זו מה היא, כשהוא אומר (פ׳ בחקתי) והבאתי עליכם חרב נוקמת הוי אומר נקימה זו סייף, ומכאן שהרוצח נדון בסייף קמטבש"ס כ"י ובדפוסים ישנים וכן בערוך הגירסא זו חרב ונדון בחרב, וכן הנכון, דכן לשון הפסוק חרב נוקמת, וכן לפי חרב, וכ"מ בירושלמי סנהדרין פ"ז ה"א מה להלן חרב אף כאן חרב, ומה שהוציא הכתוב ענין זה בלשון נקם ונקם ולא מות יומת אפשר דבא לרמז שאע"פ שעבד הוא וקנין כספו, בכ"ז צריך לנקום ממנו על שהרג אותו ולא כמו דמצינו שהקילה התורה בו בדין יום או יומים. .
(סנהדרין נ"ב ב׳) יום או יומים. כיצד יתקיימו שני מקראות הללו, יום שהוא כיומים ויומים שהם כיום, הא כיצד – מעת לעת קנדבמעל"ע יש מקצת שני ימים או שני לילות. .
(מכילתא) כי כספו הוא. תניא, ר׳ אליעזר אומר, המוכר עבדו לאחר ופסק עמו על מנת שישמשנו שלשים יום, שניהם אינן בדין יום או יומים קנאר"ל אם הכהו המוכר או הלוקח בתוך השלשים יום והמיתו הרי זה נהרג עליו ואין לו הקולא מדין יום או יומים וכדמפרש. , זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו כספו, והתורה אמרה כי כספו הוא – כספו המיוחד לו קנבהלוקח חייב לפי שאינו תחתיו שהרי משמש הוא את המוכר והמוכר מפני שאינו שלו, ועיין לעיל ריש פסוק כ' מה שדרשינן עוד מן כי כספו הוא. .
(ב"ק צ' א') כי כספו הוא. מה כספו שרשותו גמורה לו אף עבד שרשותו גמורה לו, יצא עבד של שני שותפין שאין רשותו גמורה לו קנגוברמב"ם סוף פ"ב מרוצח הוסיף בזה עבד שחציו עבד וחציו בן חורין, וזה על יסוד דרשא זו. .
(מכילתא) וכי ינצו. תניא, א"ר אלעזר, במצות שבמיתה הכתוב מדבר, דכתיב (פ׳ כ"ג) ואם אסון יהיה ונתתה נפש תחת נפש קנדר"ל במחלוקת עם כונת מיתה שהיה מתכוין להרוג את חבירו, משום דכתיב ואם אסון יהיה ונתתה נפש תחת נפש, ואם לא היה מתכוין אלא היה שוגג אמאי נהרג, ומשמיענו בזה שאם נתכוין להכות את זה והרג אחר חייב. .
(כתובות ל"ג א׳) וכי ינצו. מה ת"ל וכי ינצו וכי יריבון (פ׳ י"ח), ליתן המתכוין על שאינו מתכוין ואת שאינו מתכוין על המתכוין קנהר"ל דכיון דכבר כתיב ענין הפסוק וכי יריבון אנשים דמבואר שם דחייב בחמשה דברים אם לא מת, ואם מת חייב מיתה, וא"כ למה לי עוד הפסוק וכי ינצו ומה אנו למדין ממנו עוד, ומשני דכיון דבפסוק וכי יריבון מבואר שהיה מכוין למי שהרג אשמעינן בפסוק וכי ינצו דאפילו היכא שכוון לאחר והרג לזה שהרג ג"כ חייב מיתה, וכמו שצייר הכתוב וכי ינצו אנשים ונגפו אשה, ומפרש עוד בירושלמי דאי משום הא היה די לכתוב וכי ינצו דמבואר ביה שחייב אפילו אם כוון לאחר, ול"ל עוד הפסוק וכי יריבון דמבואר ביה שכוון לזה שהרג דכש"כ הוא, אלא שיש עוד כונה בפסוק זה לאשמעינן בכהאי גונא שאם הכהו על ידו וצריך לחתכו חייב ליתן לו דמי היד אף שלא נתכוין לקטוע היד, וזהו כונת הלשון ליתן המתכוין על שאינו מתכוין, דהפסוק וכי יריבון דאיירי במתכוין את זה שהרג מורה על הפסוק דוכי ינצו דאיירי בלא מתכוין לזה שג"כ חייב, והפסוק וכי ינצו דאיירי באינו מתכוין מורה על הפסוק וכי יריבון דאע"פ דאיירי שם במתכוין בכ"ז חייב ג"כ באופן שלא כוון בכוליה וכגון שלא כוון לקטוע היד ואח"כ נדרש לקטוע ג"כ חייב בדמי היד. .
(ירושלמי סנהדרין פ"ט ה"ג) וכי ינצו אנשים. אנשים ולא שוורים קנודשור שנתכוין להזיק שור אחר או אשה ויצאו ילדיה פטורים הבעלים מדמי ולדות, משום דלא חייבה תורה אלא באנשים. ועיין ברמב"ם פי"א ה"ג מנזקי ממון ולקמן בפסוק ובעל השור נקי. .
(ב"ק מ"ב א׳) אשה הרה. תניא, ממשמע שנאמר ויצאו ילדיה איני יודע שהיא הרה, ומה ת"ל הרה / לומר לך שבח הריון לבעל קנזששמין כמה אשה הרה משובחת מחמת הולדות ואותו היתרון משלם לבעל, ועיין בסמוך. .
(שם מ"ט א׳) אשה הרה. תניא, רשב"ג אומר, ממשמע שנאמר ויצאו ילדיה איני יודע שהיא הרה, ומה ת"ל הרה – כדר' אליעזר בן יעקב, דאמר אינו חייב עד שיכנה כנגד בית ההריון קנחומפרש בגמרא, אמר רב פפא, לא תימא כנגד בית הריון ממש אלא כל היכא דסליק ביה חמימות, והיינו כנגד כל הגוף לאפוקי יד ורגל, והנה הרמב"ם לא הביא הא דראב"י, וצ"ע בטעמו, ובס' התוה"מ כתב בטעמו דמכיון שפסק כרבנן דשבח ולדות לבעל [בדרשה הקודמת] א"כ הלשון הרה מבעי ליה לדרשה זו ואינו מיותר לדרשה דראב"י, עכ"ד. אבל הדברים תמוהים, דהא באמת ראב"י לא חידש דינו על פי סמך על פסוק זה אלא מסברא חידש, ורק רשב"ג מסמיך ליה אפסוק זה, וא"כ מהיכי תיתא דלא לפסוק כראב"י, ובפרט שרב פפא מבאר ומפרש דין זה כמש"כ, וגם קיי"ל כראב"י משום משנת ראב"י קב ונקי, ולכן השמטת דין זה ברמב"ם צ"ע רב, ובשטמ"ק כאן בשם הרא"ה פסק כראב"י. .
(שם שם) ויצאו ילדיה. מעוט ולדות שנים, ומניין אפילו אחד, ת"ל הרה – מכל מקום קנטר"ל דע"כ א"א לפרש ילדיה הרבים, דהא דרך התולדה להוליד רק ולד אחד, ומה שכתב ילדיה י"ל דבא להשמיענו רבותא דאינו אנוס גם בתאומים אשר הריונה קשה ויותר מסוכן. .
(מכילתא) ולא יהיה אסון. אמר אביי, נאמר אסון בידי אדם ונאמר אסון בידי שמים, וקרהו אסון (פ' מקץ), מה אסון הנאמר בידי אדם פטור פן התשלומין אף אסון הנאמר בידי שמים פטור מן התשלומין קסר"ל כמו שהעושה מעשה שחייב עליו מיתה בידי אדם ותשלומי כסף פטור מתשלומין משום דקים ליה בדרבה מיניה, כגון הקורע בגדי חבירו בשבת, כפי שיתבאר בדרשה הבאה, כך מי שחייב כרת או מיתה בידי שמים כגון העושה כזה ביוהכ"פ ג"כ פטור מתשלומין מטעם הנ"ל, והרבותא בזה נראה דאע"פ שאין העונש כרת או מיתה ביד"ש נראה כן בעוה"ז מפורש כמו מיתה בידי אדם, בכ"ז הוא חמור מעונש כסף ונחשב לרבה מיניה. .
(כתובות ל׳ א׳) ולא יהיה אסון. כל המתחייב בנפשו אינו משלם ממון, שנאמר ולא יהיה אסון ענוש יענש [הא אם יהיה אסון לא יענש] קסאומשמע הא אם יהיה אסון דמחויב מיתה לא יענש, ולכן הבא על אחת מן העריות שמחויב מיתה אינו משלם קנס המבואר בדין אונס בפ' תצא, והוא הדין למי שנתחייב מלקות ומיתה ג"כ לא ענשינן ליה בשני העונשין אלא בחמורה. [ואפי' היה שוגג שאין בו חיוב מיתה ג"כ פטור מתשלומין, לפי שכל עבירה שיש בה מיתת ב"ד אין משלם ממון, ויתבאר זה לפנינו ס"פ אמור], וטעם הדבר משום דכתיב במלקות והכהו לפניו כדי רשעתו (פ' תצא) ודרשינן משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות, ובגמרא מצרכינן פסוק זה ופסוק כדי רשעתו חד למיתה וממון וחד למלקות וממון, ואי הוי כתיב מיתה וממון הו"א דפטור מממון משום דאיכא אבוד נשמה, ואי הוי כתיב במלקות וממון הו"א משום דלא חמור איסוריה לכך אצטריכו שניהם. –
ודע דבכלל זה דמשום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות לא הוי חיוב מלקות משום שני לאוין, לומר דאינו חייב מלקות שמונים או הרבה מיני קרבנות משום עבירה אחת, משום דאל"ה לא מצינו ידינו בכל הש"ס בענין חיובי מלקות משום כמה לאוין כאחד, וכמו שרגילין לומר לעבור עליו בשני לאוין, ובמכות י"ט ב' אכל פוטיתא לוקה ד', ובכריתות י"ג ב' יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ד' חטאות ואשם אחד, וכדומה הרבה, וצ"ל בטעם הדבר משום דלא שייך בזה אי אתה מחייבו משום שתי רשעיות, משום דעונשין ממין אחד אינם נקראים משום שתי רשעיות, ועיין תוס' מו"ק ב' ב' ומש"כ בפ' תצא. .
(שם ל"ו ב) ענוש יענש. אתה אומר ממון או אינו אלא מיתה, הרי אתה דן, נאמר כאן עונש ונאמר להלן (פ׳ תצא) וענשו אותו מאה כסף, מה להלן ממון אף כאן ממון קסבמה שנראה לו להביא דוקא מפסוק זה אע"פ דבלא"ה מצינו בכ"מ ענין עונש ממון, אפשר לומר משום דבפסוק זה מבואר שתמורת יסורי הגוף מענישין בעונש כסף, וילפינן זה גם לכאן, אבל בלא פסוק זה הו"א דעונש כסף הוא רק לעומת חטא בעניני כסף ולא לעומת יסורי הגוף. אך אינו מבואר בכלל ל"ל לגז"ש זו, תיפוק ליה דבפסוק זה גופיה מבואר דעונש זה הוא כסף כיון דכתיב כאשר ישית עליו בעל האשה, ובמיתה לא שייך לשון זה, וי"ל דהיינו מפרשים כאשר ישית – אם ידרוש בעל האשה שימיתוהו ואם ירצה יכול למחול, וכמו שאנו מפרשים כן באמת לשון זה לענין ממון כמו שפירש"י כאן כאשר ישית – לכשיתבענו הבעל.
אך קשה איך אפשר כלל להסתפק דעונש שבכאן הוא מיתה, והא עונש מיתה מבואר בסמוך בפסוק דהוא רק אם יהיה אסון, וצ"ל דהכונה כאן או עונש מיתה או עונש ממון אם ירצה בעל האשה, משא"כ אם יהיה אסון הוא רק עונש מיתה, יעו"ש. .
(מכילתא) כאשר ישית. יכול כמה שירצה, ת"ל ונתן בפלילים, מגיד שאינו משלם אלא על פי דיינים קסגומה דכתיב כאשר ישית בעל האשה הכונה – כאשר ידרוש, אבל אם אינו דורש אין ב"ד נזקקין לגבות וכפירש"י בפסוק זה וכמש"כ באות הקודם. .
(שם) בעל האשה. אמר רב פפא, התורה זכתה דמי ולדות לבעל אפילו בא עליה בזנות, דאמר קרא כאשר ישית עליו בעל האשה קסדפירש"י אבועל קפיד, והרמב"ם השמיט דין זה ולא נתבאר טעמו, ולכאורה אפשר לומר עפ"י המבואר בדרשה הסמוכה מירושלמי דהבא ביאה אסורה אינו נקרא בעל הריון, משום דבעינן זה שראוי להיות בעל, וא"כ גם בא בזנות בכלל שאין ביאה זו של בעל אך זה דוחק דהתם איירי בבא על אמו ואחותו שאינו ראוי מעולם ולעולם להיות להן לבעל משא"כ כאן, ולכן השמטת דין זה ברמב"ם צ"ע. .
(ב"ק מ"ג א׳) בעל האשה. שאל ר' עוקבא, בא על אמו בא על אחותו ג"כ בעל הריון הוא [אמרו לי׳], כתיב בעל, את שראוי לקרותו בעל יצאו אלו שאין ראוין לקרותן בעל קסהדחייבי כריתות נינהו ולא תפסי בהו קדושין, ולפי"ז צ"ל דגם בחייבי לאוין הדין כן למ"ד אין קדושין תופסין בחייבי לאוין, וצ"ל דר' עוקבא ס"ל דקדושין תופסין בחייבי לאוין, ולכן צייר דין זה רק בחייבי כריתות. ובהיות כן צ"ע על הרשב"א בחידושיו בסוגיא דבבלי כאן שהביא זה הירושלמי והעתיק ר' עקיבא במקום ר' עוקבא, וכתב דלר' עקיבא דס"ל חייבי לאוין אין קדושין תופסין בהם שייך דין זה גם בחייבי לאוין, אבל לפי"ז קשה למה צייר דין זה בחייבי כריתות, אבל באמת הגירסא הנכונה ר' עוקבא והוא ס"ל קדושין תופסין בחייבי לאוין, ולכן צייר זה רק בח"כ, ובבבלי מצינו אמורא רב עוקבא, ע' שבת ל"ז ב', ס"ג א', ובעירובין ל"ד ב', והוא איננו מר עוקבא שבש"ס. .
(ירושלמי ב"ק פ"ה ה"ה) ונתן בפלילים. מכאן שפלילים היינו דיינים קסובא לפרש בזה הפסוק דישעיה כ"ח פקו פליליה, ואע"פ דבדרשה הבאה יליף על בפלילים שבכאן גופא דהוא לשון דיינים, וא"כ הו"ל יותר להביא מאותו הפסוק המלמד על הפסוק שלפנינו, י"ל דכיון דעכ"פ ידעינן דפלילים שבפסוק הוי דיינים ניחא ליה להביא מפסוק זה שהוא מוקדם בתורה. .
(מגילה ט"ו ב׳) ונתן בפלילים. אין פלילים אלא דיינים, שנאמר (פ׳ האזינו) ואויבינו פלילים, ואומר (ש"א ב׳) אם יחטא איש לאיש ופללו אלהים קסזעיין מש"כ בדרשה הקודמת. .
(מכילתא) ואם אסון יהיה. אין אסון אלא מיתה, ואע"פ שאין ראיה לדבר – זכר לדבר שנאמר (פ' מקץ) וקראתו אסון קסחמה שאמר זכר לדבר דמשמע שאין זה ראיה גמורה י"ל משום דיש סברא לומר דיעקב מחבתו היתרה לבנימין חשש גם לאיזה אסון שהוא אף לא אסון מיתה. ומכאן צ"ע במש"כ רש"י ור"ן בסוגיא דפ"ק דפסחים דלשון ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר אמרינן רק היכא שהראיה היא מדברי קבלה ולא מדברי תורה והלא הכא אמר לשון זה אף בראיה מדברי תורה, וצ"ע. ועיין בענין זה לעיל בפ' בא בפסוק שאור לא ימצא בבתיכם. .
(שם) ונתתה נפש. תניא, נפש הוא משלם ואינו משלם ממון תחת נפש קסטלאפוקי מדעת רבי דס"ל בכ"מ בגמרא דנפש שבכאן פירושו ממון, ואזלי לשיטתייהו דרבנן ס"ל נתכוין להרוג את זה והרג את זה חייב לכן מפרשי ונתתה נפש תחת נפש ממש, ורבי ס"ל דבכהאי גונא פטור ולכן הוי פירוש ונתתה נפש – ממון, וצ"ל דלא קשה אליבא דחכמים ממה דמפרשינן בסמוך עין תחת עין אינו אלא ממון, וכן ביתר הפרטים שם, שן, כויה, פצע וחבורה, וכאן אנו מפרשין ממש, יען דסמכינן בזה על הדרשה דדרשינן בפ' מסעי ולא תקחו כופר לנפש רוצח, לנפש רוצח אי אתה לוקח כופר אבל אתה לוקח כופר לראשי אברים [עיין ב"ק פ"ג ב'] ולכן בהמית את הנפש דרשינן נפש ממש, משא"כ בסימא עין ושארי נזקין דרשינן תחת – ממון, ודו"ק. .
(שם) עין תחת עין. תנא דבי חזקיה, עין תחת עין ולא עין ונפש תחת עין קעבגמרא יליף מהאי קרא דעין תחת עין לאו ממש דאי אמרת ממש דילמא בהדי דסמינן לעיניה מיית והו"ל עין ונפש תחת עין. .
(כתובות ל"ח א׳) עין תחת עין. תניא, עין תחת עין – ממון, ואימא עין ממש, אמר רב אשי, יליף מתחת אשר ענה (פ׳ תצא), מה להלן ממון אף כאן ממון קעאנראה כונת הראיה דמצינו בכלל עונשי ממון תמורת יסורי הגוף כמו התם באונס דמשלם ממון תחת אשר ענה, וא"כ יתכן גם הכא כן שאם סימא עינו או קטע ידו או רגלו רואין אותו כאילו הוא עבד נמכר בשוק ורואים כמה היה יפה אז וכמה הוא יפה עתה, וערך הפחת הזה משלם בממון, ובענין זה מפרשים בגמרא כאן הפסוק דפ' אמור כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו שפירושו ממון וכמש"כ, ואע"פ דגם אפשר לפרש כאן תחת ממש, בכ"ז הכריעו חז"ל לסמך הקבלה דהכונה ממון, משום די"ל דעמדו חז"ל על דעת התורה דדרכיה דרכי נועם ולא יתכן שתצוה התורה לעשות דבר שלא יגיע בזה כל תועלת בכלל ולהניזק בפרט, משא"כ אם נפרש תחת – ממון, הרי למצער ישתכר הניזק בתשלום כסף עבור אבידת עינו. –
והנה בגמרא כאן באו כמה וכמה דרשות לפרש דעין תחת עין פירושו ממון, ואנחנו הבאנו בזה דרשת רב אשי, מפני שהוא בתרא וקיי"ל כבתרא, וגם בסדור הדרשות בגמרא באה דרשת רב אשי באחרונה, וקרוב לודאי שהוא ע"פ כונה זו מחמת שהוא בתרא ובעצמו סידר הש"ס וקבע דבריו באחרונה, וגם הרמב"ם ריש הלכות חובל הביא דרשה זו, רק כפי הנראה היה לו גירסא אחרת בדברי רב אשי מאשר לפנינו, יעו"ש. –
וכתב הרמב"ם בפ"א ה"ו מחובל דאע"פ שענין זה דעין תחת עין – ממון בא מדרשת חז"ל, בכ"ז נחשב הדבר כמו הלכה למשה מסיני, ונראה באור דבריו ע"פ מש"כ הוא ז"ל בהקדמתו לפי' המשנה לענין הדרשה בגמרא דסוכה דפרי עץ הדר הוא אתרוג דלא שעיקר הענין נתודע ע"פ הדרשה, אלא עיקר הדבר ידוע מהלכה למ"מ רק חז"ל מצאו סמך לזה בכתוב ע"פ דרשות שונות כמו הדר באילנו משנה לשנה ועוד דרשות כאלה, וזהו מ"ש בעלמא קרא אסמכתא בעלמא, עכ"ל, וגם הכא כן הוא הענין, דעיקר הענין עין תחת עין – ממון ידוע מהלכה למ"מ, אלא שחז"ל המציאו רמז ואסמכתא לזה בתורה.
ויש להעיר בכלל דבריו ממ"ש בנדה ל"ב א' במ"ש שם נדה בת יום אחד מטמאה דדין זה הלכה למ"מ ואסמכינהו רבנן אקראי, ופריך בגמרא וכי מאחר דהלכתא קראי ל"ל, יעו"ש, ולדברי הרמב"ם קשה מאי מקשה הגמרא הא כך דרך חז"ל להסמיך הלכות למשה מסיני אקראי.
אך י"ל דהיכא דהפסוק מצד עצמו אינו מיותר דצריך לגופו, ורק תז"ל תלו בו סמך ורמז להלכה למ"מ כמו הכא ובאתרוג אז בודאי דרך סלולה היא לחז"ל, משא"כ אם הפסוק מצד עצמו אינו צריך לגופו כלל, ורק תז"ל רצו לרמז ביתורו הלכה למ"מ אז באמת קשה קראי למה לי, כיון דכל עיקרו אינו בא אלא לרבות הלכה למ"מ. והנה בנדה שם סמכו רמז ההלכה למשה מסיני על ו' יתרה, ואמרו שהו' היתור בא במכוון אך ורק לרבות ההלכה, ולפי"ז מקשה הגמרא שפיר קרא ל"ל, והענין מבואר, ודו"ק. .
(ב"ק פ"ד א׳) עין תחת עין. תניא, ר׳ אליעזר אומר, עין תחת עין – ממש, ממש סלקא דעתך קעבהא כל חכמי הגמרא הסכימו דפירושו ממון ואיך יתכן שר"א יפלוג על כולם. , אמר רב אשי, לומר שאין שמין אותו בניזק אלא במזיק קעגדשיימינן עינו של מזיק כמה הוא שוה להמכר עם עין ובלא עין, והיינו ממש דקאמר עינו של מזיק נשומה תחת עינו של ניזק. ואמנם לא מצינו לדינא חידוש זה בפוסקים, וכפי הנראה טעמם בזה ע"פ מש"כ התוס' דס"ל לר"א דהוי ככופר דמשלם דמי מזיק, ותנאי זולתו ס"ל דדוקא בכופר משלם דמי מזיק משום פדיון נפשו, עכ"ל, אבל לדעתי דבריהם צ"ע דהא גם עונש כסף שבכאן הוא פדיון נפש מאותו אבר שחייב להחסר בו, וגם באמת א"צ לומר דכל החכמים דס"ל דתחת פירושו ממון יחלקו על ר"א בחידוש דינו זה, יען דכונת ר"א דלכן לא כתב הפסוק מפורש דמשלם ממון אלא הוציא ענין זה בלשון דמשתמע גם לתחת ממש – להורות על זה דשמינן בעינו של מזיק, ולפי"ז הלא לא מצינו חולק בסברא זו עליו, ולבד זה קשה מאד לומר דלא קיי"ל כר"א אחרי דאביי ורב אשי שקלו וטרו לפרש דבריו, אם לא דנימא דהא דשקלו וטרו הוא כדי לפרש דבריו ודעתו שלו, אבל לא להלכה אלא קיי"ל בדניזק שיימינן, וצ"ע. .
(שם שם) פצע תחת פצע. אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד בין ער בין ישן קעדאם היה ישן ובא אחר וישן בצדו והזיק שני לראשון חייב, אבל אם הזיק ראשון לשני פטור, ואם שכבו יחד, כל אחד מהם שהזיק את חבירו חייב לפי ששניהם מועדים זה לזה. , מנה"מ, אמר חזקיה, אמר קרא, פצע תחת פצע, לחייב על השוגג במזיד ועל האונס כרצון קעהדקרא יתרה הוא, דהא כתיב בפ' אמור ואיש כי יתן מום בעמיתו כאשר עשה כן יעשה לו, ובא לרמז דרשה זו, דכל פצע הנעשית ע"י אדם חייב בה אם אך יש בו צד אשמה וכמו שציירנו באות הקודם. –
והנה בתחלת הענין כאן בא הלשון שוגג ומזיד ובסוף גם אונס ורצון, ובסנהדרין ע"ב א' איתא בין באונס בין ברצון, וכבר כתב רש"י בע"ז נ"ד א' במנחות כ"ה ב' דמזיד ורצון חדא מלתא היא, ועי' תוס' יבמות נ"ד ב', אבל שוגג ואונס בודאי דתרי מילי נינהו, וראיה מפורשת לזה מכריתות ט' א' דדריש התם מפתע פתאום דכתיב בנזיר פתע זה שוגג פתאום זה אונס, ובביצה כ"ה ב' כתבו התוס' להגביל גדרי השוגג והאונס, דכל מלתא דאיסורא דהוא בחזקת היתר כגון בהמה שנמצאת טרפה בבני מעים ולא המתין לדעת עד שיתברר הדבר ואכלו, זה נקרא שוגג ולא אונס דלא הוי ליה למהר, יעו"ש. וביבמות קט"ו ב' ניסת עכ"י ב"ד ואח"כ בא בעלה תצא ופטורה מן הקרבן שלא עפ"י ב"ד תצא וחייבת בקרבן, ופירש"י שלא עפ"י ב"ד רק בעדים, דשוגגת היא ואין זה אונס לאפטורי מקרבן דאבעי לה לאמתוני, וכ"כ רש"י בפסחים ט"ז ב'.
ומתבאר מכל זה דמה שהיה לו באפשר לדקדק ולהזהר ולא עשה כן נקרא שוגג, ומה שלא היה יודע שיש מקום להכשל בזה נקרא אונס, וצ"ל דזו היא סברת הרשב"א בתשובה סי' אלף קפ"ט דטעות הוראה שהורו לאדם ועשה חשוב אונס, דאף שהיה אפשר לשאול עוד מאיזה חכם שיעמידו על האמת, אך הלא לא היה יודע שיש מקום להכשל בזה ע"י הוראת המורה הזה ויש לכוון פרטים אלו גם לענין נזקין.
והנה הארכנו קצת לבאר גדרי השוגג והאונס לתכלית הנרצה לעניננו, והוא לבאר פסק השו"ע בחו"מ סי' שע"ח בנידון דידן שכתב אסור להזיק בממון חבירו, ואם הזיק חייב לשלם נזק שלם בין שהיה שוגג בין שהיה אונס, וכתב הרמ"א וז"ל, ודוקא שאינו אונס גמור, עכ"ל. והוא מדברי הה"מ פ"א הי"א מחובל ומדברי התוס' בשם הירושלמי, וכתב הש"ך דאין לשון הרמ"א מדוקדק מש"כ בפשיטות כן, דהול"ל ויש אומרים, משום דמלשון הרמב"ם והמחבר משמע דאין חילוק, וכ"כ הה"מ דלהרמב"ם אין חילוק, עכ"ל.
אבל לדעתי כוון הרמ"א לכתוב בסתמא עפ"י שנויי הגירסאות כאן ובסנהדרין, דכאן הלשון בין בשוגג בין במזיד, ובסנהדרין – בין באונס בין ברצון, וביארנו לעול דחילוק גדול בין שוגג לאונס, ולכן כדי להשוות הגירסאות הבין הרמ"א דלשון בין באונס הוא אונס הדומה לשוגג, וכמש"כ, אבל אונס ממש או כלשון הרמ"א אונס גמור, בודאי פטור, והנה אף כי אי אפשר להחליט שהרמ"א כוון לזה, אבל עכ"פ דבריו יש להם יסוד מוסד בגמ', ודו"ק. .
(ב"ק כ"ו ב׳) פצע תחת פצע. תני [מקום שיש נזק חייב בנזק צער רפוי שבת בושת] דאמר קרא פצע תחת פצע ליתן צער במקום נזק קעור"ל אפי' במקום שמשלם עבור נזק, דהו"א דמחויב ליתן צער רק היכא שאין נזק, כגון כואו בשפוד על צפרנו דלא אפחתיה מכספיה ושויו, אבל במקום דמשלם נזק כלול בזה גם הצער קמ"ל דמשלם צער ביחוד. וכהאי גונא דרשינן לעיל בפסוק י"ט בדרשה ורפא ירפא לענין רפוי. .
(שם פ"ה א׳) חבורה תחת חבורה. תניא, רבי אומר, מה ת"ל חבורה, אלא כויה נאמרה תחלה, סברינן כויה דאית בה חבורה משמע, כתב רחמנא חבורה לאגלויי דכויה היא דלית בה חבורה קעזכונת הדרשה להשמיענו דמשלם צער במקום שאין נזק, ומפרש דחבורה מיותר בא לגלות על כויה דרישא דקרא, דבכויה דלית בה חבורה מיירי, כגון כואו בשפוד על כף ידו ורגלו וצבת וסופה לחזור דאין כאן נזק ומשלם עבור צער לבד ואומדים כמה אדם כיוצא בזה רוצה ליטול להיות מצטער בכך ומשלם לו, ובסוגיית הגמ' באה דרשה זו בדרך שקלא וטריא, והעתקנו בלשון ברור והחלט, ובירושלמי ב"ק פ"ח ה"א באה דרשה זו בסגנון אחר, אבל הכונה אחת היא עם זה שהעתקנו. .
(ב"ק פ"ה ב׳) וכי יכה. יכול אפילו לא עשה בו מעשה, ת"ל וכי יכה איש את עין – עד שיעשה בו מעשה קעחהלשון במכילתא משובש וקטוע, והגר"א הגיה הרבה, ואנחנו העתקנו כפי המתבאר מענין, והבאור הוא דאינו חייב רק אם הכהו על עינו ממש ואז יוצא לחירות, משא"כ אם הכהו כנגד עינו וסימא את העין אז אינו יוצא לחירות, ויתבאר לפי"ז לשון הדרשה יכול אפי' לא עשה בו [בהעין] מעשה ת"ל וכי יכה איש את עין עבדו, עד שיעשה בו [בהעין] מעשה – ומדויק לפי"ז לשון המכילתא בשמיכות לדרשה זו, מכאן אמרו, טפח על אזנו וחרשו, על עינו וסימא אותו ה"ז יוצא לחירות, כנגד עינו ואינו רואה כנגד אזנו ואינו שומע אינו יוצא לחירות. .
(מכילתא) ושחתה. תניא, ר' אליעזר אומר, הרי שהושיט ידו למעי שפחתו קעטלהוציא עוברה, כגון אם היה רופא והיא קשתה בלדתה. וסימא עובר שבמעיה פטור, מאי טעמא, דאמר קרא ושחתה – עד שיכוין לשחתה קפולאו דוקא שיכוון לשחתה ממש אלא אפי' אם כוון לטובה, כגון אם היה הרב רופא וכחל לו עינו וסימאה יוצא לחירות, משום דהא עכ"פ כוון לעין, משא"כ בהושיט ידו למעי שפחתו וסימא העובר דלא כוון לעין כלל ואיכא תרתי לטיבותא שכוון לרפאותה וגם לא כוון לעין, ועיון ביו"ד סי' רס"ז סל"ו ובש"ך. .
(קדושין כ"ה ב׳) ושחתה. יכול אפילו העלה ירוד, ת"ל ושחתה, לא אמרתי אלא מכה שיש בה השחתה קפאירוד נקרא תבלול ואין העין נסתמת בו לגמרי, רק נחלש כח הראיה, ועיין ברש"י שבת ע"ח א'. .
(מכילתא) לחפשי ישלחנו. תני, יוצא בשן ועין ובראשי אברים שאינם חוזרים קפבוהם ראשי אצבעות ידים ורגלים וראשי אזנים ראש החוטם וראש הגויה וראשי דדי אשה. , מנלן, [דכתיב לחפשי ישלחנו רבויא הוא] קפגפירש"י ריבה לו שילוחים מדלא כתיב חפשי הוא או יצא חפשי, עכ"ל. ולדעתי אין זה מבואר, דהא עכ"פ צריך הוא לענין הפסוק, ומאי נ"מ אם היה כותב חפשי הוא, יצא חפשי או לחפשי ישלחנו, ואי משום הפעל ישלחנו, אך זה הלא אצטריך ביחוד לענין שצריך לשלחו בגט, כבדרשה הבאה, אבל רבוי שילוחים איפה מרומז בזה.
ולולא פירש"י נראה דהכונה היא דכתיב בפסוק הבא לענין אם הפיל את שן עבדו או שן אמתו לחפשי ישלחנו, והיה די לכתוב בקצור בפסוק זה וכי יכה איש את עין עבדו או יפיל שינו, ומדכפל לכתוב ביחוד בשן לחפשי ישלחנו דריש שבא לרבות, וכן רגילין חז"ל לדרוש רבויין מלשונות כפולין כאלה, ועיין לפנינו בפ' תצא בפסוק ונתן בידה בבאור דרשה כזו. , ודומיא דשן ועין, מה שן ועין מומין שבגלוי ואין חוזרין יוצא בהן אף כל מומין שבגלוי ואין חוזרין יוצא בהן קפדולאפוקי אם שחתו באבריו הפנימים. ואמנם אין הפירוש שהקלקול יהיה בגלוי אלא רק שהאבר יהיה בגלוי, ולכן אם חרשו יוצא לחירות, כיון דהאבר הוא בגלוי אע"פ שהקלקול בפנים, ועיין תוס' ב"ק צ"ח א' ד"ה מתיב. .
(קדושין כ"ד א׳ וב׳) לחפשי ישלחנו. וצריך גט שחרור, דברי ר' שמעון, מאי טעמא, יליף שילוח שילוח באשה, מה אשה בשטר אף עבד בשטר קפהואע"פ דלא לגמרי מיותר הוא דהא אצטריך הלשון לגופיה, אך מדייק מדלא כתיב לחפשי יצא כמו דכתיב בריש הפרשה ובשביעית יצא לחפשי, והלשון ישלחנו מורה שהשילוח עוד תלוי בהאדון, והיינו שצריך ליתן לו גט שחרור. .
(קדושין כ"ד ב׳) תחת עינו. [סימא את עינו והפיל את שנו יוצא לחירות ונותן לו דמי שינו], ואימא יוצא בעינו ושינו, ת"ל תחת עינו – תחת עינו ולא תחת עינו ושינו, תחת שינו ולא תחת שינו ועינו קפור"ל שאם הפיל עינו ושינו לא אמרי' דרק יוצא בהם לחירות ותו לא אלא יוצא לחירות באחת מהן ועבור ההשחתה השניה משלם לו כמו חבלה לשאר אנשים. –
ודע דיש להעיר בכלל ענין דין זה לר"מ דס"ל בכ"מ בגמ' דחוב הוא לעבד שיוצא לחירות משום שמאבדו ממזונות ופוסלו מן השפחה [עיין גיטין י"ב א'], א"כ איך יתכן כל הדין דעבור זה שסימא עינו והפיל שינו שנעשית לו בזה היזק גדול בגוף עוד נוסף רעה לרעתו שיצא לחירות, וצ"ל דהא דחוב הוא לעבד שיוצא לחירות הוא באדון בעל נמוס ודרך ארץ שאינו עלול להזיק לעבדיו, אבל באדון כזה שעלול להכות עין ולהפיל שן בודאי זכות הוא שיוצא ממנו לחירות שינצל מן ההיזקות העתידות, ואע"פ דקי"ל דגם אם היה רבו רופא וכחל לו עינו וסימאה ג"כ יוצא לחירות, אך גם באדון כזה שאינו זהיר במעשיו ומחבל מעשה ידיו אף כי לא ברצון, ניחא ליה להעבד לצאת לחירות יותר מזכיותיו בעבדותו אצלו. .
(ב"ק ע"ה ב') ואם שן עבדו. ואצטריך למכתב עינו ושינו, דאי כתב שן הו"א אפילו שן דחלב, ואי כתב עין הו"א דוקא עין שנברא עמו, קמ"ל עינו ושינו קפזשן דחלב נקרא שן שינק בה דעתיד להתחלף וכגון בעבד קטן, אבל מכיון דכתיב עין מדמינן שן לעין מה עון שאינה חוזרת אף שן שאינה חוזרת. .
(קדושין כ"ד ב׳) וכי יגח. ת"ר, אין נגיחה אלא בקרן, שנאמר (מ"א כ"ב) ויעש לו צדקיהו קרני ברזל ויאמר באלה תנגח את ארם, ואומר (פ׳ ברכה) בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו בהם עמים ינגח קפחצריך ביאור שמקדים להביא מדברי קבלה לדברי תורה ואין כן דרך הגמ' בכ"מ, ואפשר לומר משום דהראיה מד"ק כאן יוחר מכרחת היא מאשר הראיה מד"ת, יען כי מפסוק וקרני ראם קרניו אין ראיה שאך ורק בקרן הוי נגיחה ולא בדבר אחר, משום די"ל דכך היה המעשה שהיו קרניו קרני ראם לכן אמר בהם עמים ינגח, אבל אין ה"נ שגם בדבר אחר שייך נגיחה, משא"כ בצדקיהו שעשה לו לכתחלה דבר לנגח ולתכלית זו עשה קרנים ולא דבר אחר מבואר שאין נגיחה אלא בקרן, ולכן הקדים ראיה זו, וכעין סברא זו כתבנו בפ' ויחי בפסוק לא יסור שבט מיהודה, יעו"ש. .
(ב"ק ב׳ ב׳) כי יגח. מאי שנא גבי אדם כתיב כי יגח וגבי בהמה כתיב כי יגוף (פ׳ ל"ה) אדם דאית לי' מזלא כתיב כי יגח בהמה דלית לה מזלא כתיב כי יגוף קפטפירש"י אדם דאית ליה מזלא שיש לו דעת לשמור את עצמו או שאינו נוח למות בגגיפה דהיא דחיפה קטנה בקרן, משא"כ נגיחה היא דחיפה חזקה ועקירה ממקום העמידה [מלשון מגיח ממקומו, שופטים כ'], וצ"ע דבשבת נ"ג ב' פירש אדם דאית ליה מזלא מלאך שלו מליץ עליו, ובאמת כפירושו ההוא משמע בגמ' שם אדם דאית ליה מזלא מסייע ליה בהמה דל"ל מזלא לא מסייע לה, משמע דיש איזה כח המסייע, וכן נראה ראיה דא"א לפרש כפירושו כאן משום שיש לו דעת לשמור עצמו, שהרי קי"ל בב"ק מ"א א' מועד לעובד כוכבים לא הוי מועד לישראל, ואי ס"ד דתלי בדעת עצמו ליזהר מאי שנא עובד כוכבים מישראל לענין שמירה עצמית, ואולי י"ל דשם הוי הטעם משום דמועד לבן פטור אינו מועד לבן חיוב, יעו"ש. ובגמ' כאן תלו סברא זו לענין מועדים כפי שיתבאר, ובנמוקי יוסף בסוגיא דב"ק ל"ז א' הביא בשם רמ"ה פי' אחר בהא דאדם אית ליה מזלא משום דבאדם כתיב ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ, אבל גם לפי"ז צ"ע החילוק בין עובד כוכבים לישראל, שהרי פסוק זה נאמר לבני נח, ועי' בפסחים ח' ב' וברש"י שם, וצ"ע. –
ומסיים בגמ' בנוגע לדרשה זו, ומלתא אגב אורחיה קמ"ל, דמועד לאדם הוי מועד לבהמה, ומועד לבהמה לא הוי מועד לאדם, ופירש"י מדתלה הכתוב נגיחה באדם ונגיפה בבהמה משמע דהבהמה נוחה היא למות מן האדם, ובזה משמיענו הכתוב, דשור שהוא מועד להרוג את הבהמה ג' פעמים לא חשיב העדאה לגבי אדם, שאם נגח אדם ומת דינו כתם דאינו משלם את הכופר [כפי שיתבאר בסמוך] אבל מועד לאדם כש"כ הוא דהוי מועד לבהמה, ומשכחת לה מועד להרוג את האדם אף דמחויב מיתה גם בפעם הראשונה כגון שלא עמד בדין אחר פעם הראשונה והשניה עד שנגח ג' פעמים, עכ"ל. והנה מש"כ אם נגח אדם ומת, הנה באמת שייך דין זה גם בניזקין, והיינו שאם הוא מועד להזיק את הבהמה אינו מועד להזיק את האדם, ונראה דמש"כ ומת הוא משום דענין זה סמיך הגמ' על הפסוק שלפנינו דאיירי בהמית, לכן צייר הענין באופן כזה, ועי' בסוגיא דב"ק ל"ז א'. .
(שם שם) וכי יגח. שור האצטדין שנגח אינו חייב מיתה, שנאמר וכי יגח ולא שיגיחוהו קצשור האצטדין נקרא זה המיוחד לנגיחות שמלמדין אותו ליגח, ואע"פ דמלמדין אותו רק ליגח שור ולא אדם, אך מכיון שמלמדין אותו ליגח שוב אינו מבחין בין שור לאדם. ועיין ברמב"ם פ"ו ה"ה מנז"מ וז"ל, שוורים שמשחקין בהם ומלמדין אותן ליגח זא"ז אינם מועדים זל"ז ואפי' המיתו את האדם אין חייבים מיתה שנאמר כי יגח ולא שיגיחוהו, עכ"ל. וכתב על זה בהשגות הראב"ד בזה"ל, כי יגח וכו', א"א, ולמה לא להוי כשור שהוא מועד לשופרות, ועוד שכבר פסק למעלה משסה כלבו של חבירו בחבירו חייב בעל הכלב, עכ"ל. וכתב המג"ע וז"ל, תמה אני אם קושיות אלו עומדות בפני הראב"ד, שהרי הלכה זו משנה היא, שור האצטדין אינו חייב מיתה, והוא כלשון ר"מ ממש, ולפיכך אין תרעומת זו על ר"מ אלא על המשנה והגמ' והמקרא, עכ"ל, וכמה מן התימה בכל אלה הדברים, הוא הבין שדברי הראב"ד מוסבים על מש"כ הרמב"ם אין חייבין מיתה שנאמר כי יגח, אבל באמת דבריו מוסבים על דברי הרמב"ם אין מועדין זל"ז, שאין דברים אלו במשנה, ועל זה תכון קושייתו, וכ"מ בהה"מ שכתב, ועל מש"כ [הרמב"ם] אין מועדין זל"ז כתוב בהשגות ולמה לא וכו', עכ"ל. והציון הראשי שבדברי הראב"ד כי יגח שבא בטעות הוא אטעיתיה לבעל מגדל עוז טעות גדולה ונמרצה. .
(ב"ק ל"ט א׳) וכי יגח. בניין לעשות כל המיתות כנגיחה קצאשיתחייב סקילה בכל אופן שהמית. , הרי אתה דן, מועד בסקילה ותם בסקילה, מה מועד עשה בו כל המיתות כנגיחה אף תם נעשו בו כל המיתות כנגיחה קצבבמועד כתיב [בפסוק הסמוך] והמית, וזה שם כולל לכל אופני מיתה, וילפינן גם לתם, ומה שפרט הכתוב וכי יגח, הוא מפני שדבר הכתוב בהוה, שדרך השור להמית ע"י נגיחה, ובמכילתא באו עוד דרשות בהוכחת דבר זה, אך מפני שאין נ"מ בהם הבאנו זו הפשוטה יותר. .
(מכילתא) וכי יגח שור. ת"ר, שור שור שבעה קצגר"ל שבע פעמים כתיב שור בפרשה זו בענין תם ומועד. , להביא שור האשה, שור היתומים, שור האפוטרופוס, שור ההקדש, שור המדבר, שור הגר שמת ואין לו יורשים שחייבין מיתה קצדבס"ה ששה רבוים, וחד אצטריך לגופיה, וברבוי שור האשה פירש"י דלא נימא מדכתיב בעל השור לשון זכר, עכ"ל. ונראה כונתו מדלא כתיב בעליו, וכמו לקמן בפרשה אם בעליו עמו. ומה שפירש רק רבוי זה ולא הרבויים אחרים, נראה משום דבשור האשה מוכרח לפרש כן, משום דלכאורה קשה ל"ל לרבות שור האשה והא קי"ל (קדושין ל"ה א' ובכ"מ), השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה, ולכן פירש דהו"א הכא שאני מדכתיב בעל השור, כמבואר. .
(ב"ק מ"ד ב׳) וכי יגח שור. מניין לעשות כל בהמה כשור, נאמר כאן שור ונאמר בדברות האחרונות שור, מה שור האמור להלן עשה בו כל בהמה כשור אף שור האמור כאן עשה בו כל בהמה כשור קצהושם בדברות האחרונות כתב מפורש ושורך וחמורך וכל בהמתך, ומה דכתיב כאן שור הוא מפני שדבר הכתוב בהוה דדרך הנגיחה בשור, ובמשנה ב"ק נ"ד ב' חשיב כל הדברים דכתיב שור והדין נוהג בכל הבהמות, וענין זה שלפנינו חסר שם, ונראה דט"ס הוא ובמקרה חסר פרט זה וצריך להשלימו, וראיה לזה שהרי בתוספתא ב"ק פ"ו ה"ז באו מועתקים כמעט דברי המשנה ושנוי גם פרט זה שלפנינו. .
(מכילתא) את איש. מניין לעשות את הקטנים כגדולים, הרי אתה דן, הואיל ותם בסקילה ומועד בסקילה, מה מועד עשה בו קטנים כגדולים אף תם עשה בו קטנים כגדולים קצוובמועד כתיב מפורש או בן יגח או בת יגח (פ' ל"א), ובמכילתא באו עוד דרשות להוראת ענין זה והעתקנו את זו שהיא פשוטה יותר וכמש"כ לעיל אות קצ"ב. .
(מכילתא) ולא יאכל. ת"ר, ממשמע שנאמר סקול יסקל השור איני יודע שנבילה היא ואסורה באכילה ומה ת"ל ולא יאכל את בשרו, מגיד לך הכתוב שאם שחטו לאחר שנגמר דינו אסור באכילה קצזובירושלמי ערלה פ"ג ה"א ופסחים פ"ב ה"א הגירסא שאם שחטו עד שלא נגמר דינו והוא ט"ס וצ"ל אחר שנגמר דינו, ועי' בט"ז ליו"ד ריש סי' קנ"ג. .
(ב"ק מ"א א׳) ולא יאכל. אין לי אלא באכילה, בהנאה מניין, א"ר אבהו, כתיב ולא יאכל וכל מקום שנאמר לא יאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע קצחורש"י בפ' זה כחב דילפינן איסור הנאה מבעל השור נקי, וזהו אליבא דס"ד דגמרא, ולא ידעתי למה לא פי' כפי מסקנת הגמ' דילפינן מן ולא יאכל כמבואר לפניני, ובעל השור נקי אצטריך לדרשות אחרות כפי שיבא לפנינו. .
(שם שם) ולא יאכל. שור הנסקל אסור ואוסר בכל שהוא, דתניא סקול יסקל השור ולא יאכל את בשרו. ממשמע שנאמר סקול יסקל השור איני יודע שלא יאכל ומה ת"ל ולא יאכל – מגיד שאסור אף בהנאה קצטר"ל מכיון דאסור בהנאה לכן אוסר בכל שהוא, ונראה דאין הכונה שאם נתערב שור הנסקל בהרבה שורים אפילו באלף לא בטל דלזה א"צ הטעם שאסור בהנאה, רק מפני שהוא בריה ובריה אפילו באלף לא בטל וכמ"ש מפורש בזבחים ע"ג א', אלא הכונה שאם נתערבה תערובתו בשארי דברים אוסרת בכל שהוא, ועי' בתוי"ט פ"ה מ"ט דע"ז בשם הר"ן, וצ"ע. .
(ירושלמי ע"ז פ"ה הי"ב) את בשרו. אין לי אלא איסור הנאת בשרו, הנאה עורו מנלן, ת"ל את בשרו – את הטפל לבשרו ומאי ניהו – עורו רפשוט דמדייק יתור הלשון את, וגם אחרי הנפעל לא יכון מלת את המורה על הפעול, ודרשו את כמו עם, כלומר מה שמחובר ומצורף לבשרו דהיינו עורו, וזה טעם הדרשה שבסמוך להביא חלבו ודמו. .
(ב"ק מ"א ב׳) את בשרו. את – להביא דמו וחלבו ועורו ראכמש"כ באות הקודם וצרף לכאן. .
(מכילתא) את בשרו. אמר רב אחדבוי בר אמי אמר רב, המקדש בפרש שור הנסקל מקודשת, מאי טעמא, דכתיב ולא יאכל את בשרו, בשרו אסור פרשו מותר רבטעם היתר הפרש י"ל משום דלא נחשב כגופו וכדאמרי' בעלמא פירשא בעלמא הוא.
(חולין קט"ז ב', בכורות ז' ב'] וכ"מ באגדה דשבת קנ"א ב' עה"פ וזריתי פרש על פניכם, יעו"ש. ובב"ק מ"ז א' מבואר דב צת תרנגולת נקרא פירשא בעלמא, ונ"מ בזה לענין נזקין למה דקי"ל דתם משלם מגופו אינו משלם מפרשו וכן תרנגולת מביצתה. .
(תמורה ל׳ ב') ובעל השור נקי. ת"ר, ובעל השור נקי, ר' אליעזר אומר נקי מחצי כופר, ר' יוסי הגלילי אומר נקי מדמי ולדות, ר' עקיבא אומר, נקי מדמי עבד רגהנה לדינא קיי"ל ככולהו תנאי, דנקי מחצי כופר ומדמי ולדות ומדמי עבד, משום דכל אחד לא פליג אחבריה בעיקר הדין, רק ס"ל דאותן הדברים שמרבים בעלי הפלוגתות לא צריך קרא, דמסברא ידעינן זה וכ"מ בתוס' כאן.
אך יש להעיר בדרשת ר"א נקי מחצי כופר, מהיכי תיתא הו"א לחייב תם בכופר, אחרי דכל ענין כופר כתיב במועד, וכפי הנראה הרגיש רש"י בזה וכתב דלא נימא דתם משלם חצי כופר כמו בנזקין חצי נזק, עכ"ל. ובטעם הפטור י"ל משום דבמועד קנסה התורה להבעלים שלא שמרו כראוי, משא"כ בתם אינו אשם בדבר. –
ור' יוסי הגלילי דריש נקי מדמי ולדות, שאם נתכוין להזיק שור אחר ונגף אשה ויצאו ילדיה או שנתכוין לאשה עצמה אינו משלם לבעל דמי ולדות משום דנסקל הוא, ואע"פ דזה כבר ידעינן מדרשה דלעיל וכי ינצו אנשים, אנשים ולא שוורים, אצטריך בכ"ז דרשה זו, משום דמדרשה אנשים ולא שוורים הו"א אנשים כי נתכונו זה לזה אע"פ דיש אסון באשה יענשו, וכי נתכונו לאשה עצמה לא יענשו משום דקם ליה בדרבה מיניה, אבל שוורים אפי' נתכונו לאשה עצמה ג"כ יענשו לשלם דמי ולדות, דלא שייך בהו קם ליה בדרבה מיניה, לכך אצטריך בעל השור נקי דלעולם פטורין מדמי ולדות.
ובדעת ר"ע שדרש נקי מדמי עבד פרשו התוס' דר"ל שפטור משלשים שקלים של עבד המבוארים בפרשה, ויש מפרשים דאפילו דמים לא משלם וכש"כ קנס, עכ"ל. וברמב"ם פ"י הי"ד מנז"מ כתב מזה ברחבה בזה"ל, יראה לי שאע"פ שהתם שהמית בכונה עבד או שפחה פטור מן הקנס שהוא שלשים סלע, אם המית שלא בכונה משלם חצי דמי העבד מגופו כאילו המית שור חבירו או חמורו, עכ"ל. והמפרשים תמהו מניין לו דבר זה, אבל האמת הוא שדבריו וכן דעת הפירוש הראשון שבתוס' נובעים מירושלמי ב"ק פ"ד סוף הלכה ה', דאיתא שם פלוגתת אמוראי בדבר זה אם הפטור הוא רק משלשים שקלים או גם מדמי עבד, ופסק הרמב"ם כמ"ד דרק משלשים שקלים פטור משום דהוי קנס, ומש"כ זה בלשון יראה לי י"ל משום דבירושלמי לא הוכרע הדבר והכריע הוא מסברא. .
(ב"ק מ"א ב', מ"ב א׳ וב׳) ובעל השור נקי. ר' יהודה אומר ובעל השור נקי – נקי בידי שמים רדומפרש הטעם דהו"א דעכ"פ חייב בדיני שמים משום דבאה תקלה על ידו, קמ"ל. [מכילתא] ואם שור נגח. בא הכתוב לחלק בין תם למועד בחמשה דברים, מועד צריך עדים רהר"ל העדאה והתראה כמש"כ והועד בבעליו. ותם אין צריך. מועד משלם את הכופר ותם אינו משלם, מועד נותן שלשים של עבד ותם אינו נותן. מועד משלם נזק שלם ותם חצי נזק. מועד משלם מן העליה ותם מגופו רושלשת החלוקים הראשונים קאי על שור שהמית אדם שמבואר בהמשך פסוקים אלו, ובשנים האחרונים על שור שהמית שור, ופרטיהם מבוארים בפסוקים ל"ה ול"ו, ומה שלא חשיב כאן החילוק שתם אינו משלם על פי עצמו ומועד משלם על פי עצמו כמבואר בב"ק ט"ו א', י"ל משום דחילוק זה נובע ממקור אחר שאינו שייך לפרטי החדושים שבפרשה כאן והוא מה דקיי"ל פלגא נזקא קנסא ומכלל דקיי"ל מודה בקנס פטור, ולכן מכיון שהכתוב כאן לא חידש דבר זה לכן לא חשבו, יען דחשיב רק מה שחידש הכתוב כמשמעות הלשון בא הכתוב לחלק. והא דפריך בגמרא שם על המשנה שחשבה כל החלוקים שבין תם למועד ולא חשבה הא דתם אינו משלם על פי עצמו, הוא משום דהמשנה חשבה כל פרטי החלוקים הנוגעים לדינא ולכן באמת היתה צריכה לחשב גם חילוק זה, משא"כ הכא דלא נקט רק מה שמחדש הכתוב וכיון דזה אינו מחדש אינו צריך לחשב וכמש"כ, וע' בס' התוה"מ. .
(שם) מתמול שלשום. תנן, איזה הוא מועד, כל שהעידו בו שלשה ימים רזר"ל שנגח במשך שלשה ימים, אבל ביום אחד אפילו מאה פעמים אינו מועד. דכתיב ואם שור נגח הוא מתמול שלשום, תמול מתמול חד, שלשום תרי, ולא ישמרנו האידנא חייב רחר"ל דהול"ל ואם שור נגח הוא תמול ומדכתיב מתמול בא לרמז דתמול ושלשום מורה על שני ימים מיוחדים וכתיב ולא ישמרנו בא לרבות עוד יום אם נגח בפעם הרביעית חייב אבל לא בפעם השלישית, כן מסקנת הפוסקים, מפני שזו דעת ר' יהודה בפלוגתתו עם ר' מאיר דס"ל דמועד הוי זה שהעידו בו שלש פעמים ואפילו ביום אחד וקיי"ל כר"י, ופירוש הפסוק קבענו כמו שפירש רבא בגמרא, ואע"פ דאביי פירש בענין אחר קיי"ל כרבא, מיהו בזה קיי"ל כר' מאיר דלענין חזרה ממועד לתם הוי השיעור כל שממשמשין בו התינוקות ואינו נוגח ולא בעינן לזה שלשה ימים כדעת ר' יהודה, ולא נתבאר הטעם והסברא מפני מה קיי"ל לענין חזרה כר"מ נגד ר' יהודה, ובגמרא אמרו בזה רק פסק הלכה כר"י במועד וכר"מ בחזרה.
ויתכן לומר הסברא בזה, דכיון דכפי הטבע קשה להבדל מן ההרגל בשלילה יותר מלהתרגל אל הדבר בחיוב, לכן כשמתרגל ליגח כיון שעשיית מעשה בפועל אינו מורה על ההרגל ההחלטי, לכן אין מחזקינן אותו לנוגח בפעם ושתים כי אם בשלש פעמים בשלשה ימים כי בפחות מזה אפשר לומר דמקרה הוא, משא"כ כשמפסיק מליגח שדבר קשה הוא להבדל ממה שהורגל, ואנו רואים כי בכ"ז בדל הוא מזה, ש"מ שחזר כולו מטבעו שהיה לו מקודם ליגח וליגח, ולכן די רק בשיעור שהתינוקות ממשמשין בו ואינו נוגח בפעם אחת וביום אחד כדעת ר"מ.
וע"פ סברא זו נוח ורצוי מאד לתרץ מה שהקשו האחרונים באו"ח סי' קי"ד ס"ט על מהר"ם מרוטנבורג שכתב אם ביום א' של פסח חוזר צ' פעמים ברכת אתה גבור עד מכלכל חיים ומשמיט לומר משיב הרוח, חזקה הוא דכך יהיה אומר והולך, ולכן אם נסתפק אח"כ אם אמר או לא מוקמינן אחזקתיה שלא אמר, אחרי דכבר חזר צ' פעמים כנגד שלשים יום שבהם מחזיקים להרגל כמבואר בירושלמי, והביא ראיה משור המועד דס"ל לר"מ דלא בעינן שלשה ימים ודי ביום אחד, ותפסו עליו כל האחרונים הלא אנו קיי"ל כר' יהודה דבעינן ג' ימים, ודחו דבריו.
ולפי מש"כ דברי מהר"מ מרוטנבורג מאירים, כי הלא הוא חידש דינו לענין הבדל מאמירת משיב הרוח, ובזה באמת קיי"ל כר"מ דלענין חזרה די ביום אחד, וע"פ הסברא שכתבנו דמפני שקשה להבדל מן ההרגל, וא"כ מכיון דחזינן שבדל לומר משיב הרוח די ביום אחד, וראיה לזה שהרי לא צייר דינו במי שרוצה להרגיל בשמיני עצרת לומר משיב הרוח, וזה הוא מפני שבזה באמת אינו די ביום אחד, וכמבואר.
וממוצא דבר תראה דמש"כ הרמ"א בסימן הנ"ל לדון מדעת עצמו ע"פ סברת מהר"ם מרוטנבורג באם הרגיל עצמו בשמיני עצרת לומר משיב הרוח אז אם אח"כ נסתפק מחזקינן אותו בחזקת שאמר, – צ"ע גדול, כי לפי מש"כ לא חידש מהר"מ מרוטנבורג רק במפריש עצמו מלומר, ולא במרגיל עצמו לומר, והם שני ענינים שונים שסברותיהם הפוכות, והענין מבואר ודי בזה. .
(ב"ק כ"ג ב׳) והועד בבעליו. תניא, נגח ואח"כ הקדיש נגח ואח"כ הפקיר רטקודם גמר דין, דלאחר גמ"ד אינו ברשותו להקדישו ולהפקירו. פטור, שנאמר והועד בבעליו וגו׳ והמית איש וגו' השור יסקל וגם בעליו יומת, עד שתהא מיתה והעמדה בדין וגמר דין שוין כאחד ריר"ל בבעלים אחד, כך פירש"י, וברמב"ם פ"ח ה"ד מנז"מ כתב עד שיהיו לו בעלים בשעת הזיקו ובשעת העמדה בדין, עכ"ל. והבינו המפרשים מלשון זה דבעינן רק שיהיו לו בעלים אבל לא דוקא בבעלים אחד, ונ"מ בזה אם הוריש או מכר דיש לו בעלים, וכ"כ בטוש"ע בחו"מ סי' ת"ו אבל לדעתי קשה לכוין כן בדעת הרמב"ם, משום דא"כ אמאי כלל זה גם בהקדשו והלא בהקדש יש לו בעלים והם הגזבר או גבאי צדקה, ולכן נראה לי דגם כונת הרמב"ם כרש"י, ואולי נשמט המלה אחד מדבריו וצ"ל עד שיהיו לו בעלים אחד, וכ"מ מלשון הגמרא עד שתהא מיתה והעמדה בדין וגמר דין שוין כאחד, ולשון זה מורה שהבעלים יהיו כאחד בכל שלשת המצבים, ואם כהבנת המפרשים בדברי הרמב"ם דתלוי רק ביש לו בעלים הול"ל עד שתהא מיתה והעמדה בדין וגמר דין בבעלים. .
(ב"ק י"ג ב׳) והועד בבעליו. [א"ר יוחנן, אין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין, מאי טעמא] דאמר קרא והועד בבעליו, אמרה תורה יבא בעל השור ויעמוד על שורו ריאובספרי פ' שופטים ילפו ענין זה מפסוק ועמדו שני האנשים אשר להם הריב יבא בעל הריב ויעמוד על ריבו, ואמנם מדאורייתא אין זה אלא בדיני נפשות אבל בדיני ממונות אין זה אלא מדרבנן, וע' בשט"מ כאן ובחו"מ סי' ק"י ס"ו. .
(שם קי"ב ב׳) והועד בבעליו. מגיד שאינו חייב עד שיתרו בו ריבובגמרא ב"ק כ"ד ב' איתא אין השור נעשה מועד עד שיעידו בו בפני בעלים ובפני ב"ד. .
(מכילתא) ולא ישמרנו. קשרו בעליו במוסרה ונעל בפניו כראוי ויצא והזיק, ר' יהודה אומר, תם חייב ומועד פטור, שנאמר ולא ישמרנו ושמור הוא זה ריגר"ל פטור הוא מצד העדאה שבו אבל צד תמות במקומו עומד ומשלם חצי נזק, משום דקרא דולא ישמרנו שדי בשמירה פחותה גלי קרא גבי מועד כדמפרש. והנה אף כי במשנה ובגמרא נ"ה ב' הביאו בענין זה הפסוק ל"ו שבסמוך ולא ישמרנו בעליו, בכ"ז קבענו הדרשה בכאן משום דכאן נתבארו כל דיני מועד, וקרוב לודאי דכונת הגמרא לפסוק זה המוקדם, ומה שנקטו ולא ישמרנו בעליו אשיגרא דלשון הפסוק הבא הוא.
ואמנם זה פשוט דמ"ש כאן ולא ישמרנו אינו לפטרו ממיתה בשמרו שמירה פחותה, יען כי לענין מיתה לאו בשמירה תליא, שהרי גם שור ההפקר חייב מיתה אלא נ"מ לענין שיפטור מכופר. .
(ב"ק מ"ה ב׳) ולא ישמרנו. להביא שומר חנם רידרומז למ"ש במשנה ב"ק מ"ד ב' מסרו לשומר חנם ולשואל לנושא שכר ולשוכר נכנסו תחת הבעלים מועד משלם נזק שלם ותם משלם חצי נזק. ונראה דחסר כאן המלה וכו' ור"ל שו"ח ושואל נושא שכר ושוכר וכלשון המשנה. וטעם הדיוק מלשון ולא ישמרנו נראה דמדייק מה ששינה הכתוב כאן מלשון הכתוב לקמן ל"ו דכתיב שם ולא ישמרנו בעליו. .
(מכילתא) איש או אשה. תנא דבי חזקיה, והמית איש או אשה, מכאן שהשוה הכתוב אשה לאיש לכל מיתות שבתורה רטור"ל שחייבים עליהם מיתה או כופר כמו על האיש. ובב"ק ט"ו א' הקשו התוס' למה לא הביאו תנא דבי חזקיה את הפסוק הקודם וכי יגח שור את איש או את אשה, והניחו בתימה, ולי נראה פשוט דכיון שרוצין להביא ראיה שהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה לכן בודאי ראוי להביא מדין מועד שהוא בפסוק זה וממילא ידעינן לתם כיון דלדין החמור הוקשו כש"כ לדין הקל, משא"כ אם היה מביא הפסוק הקודם דאיירי בתם לא היינו יכולין לדון מזה גם למועד, וע"ע מש"כ השייך לדרשה זו בכלל לעיל ר"פ זו בפסוק ואלה המשפטים בענין דרשה כזו. .
(קדושין ל"ה א׳) איש או אשה. א"ר עקיבא, וכי מה בא זה ללמדנו, אם לחייב על האשה כאיש הרי כבר נאמר (פ׳ כ"ח) וכי יגח שור את איש או את אשה, אלא להקיש אשה לאיש, מה איש נזקיו ליורשיו, אף אשה נזקיה ליורשיה רטזר"ל ליורשיה מאביה ולא לבעל, ואע"פ דהבעל יורש את אשתו, אך משום דכופר אינו משתלם אלא לאחר מיתת הניזק כפי שיתבאר להלן, ולכן הוי זה בחיי האשה רק ראוי לגבות ואין הבעל יורש את אשתו בראוי כבמוחזק, כנודע. –
והנה בדבר קושיית ר' עקיבא מה בא זה ללמדנו אם לחייב על האשה כאיש – הנה בב"ק ט"ו א' איתא באמת לחזקיה ור' יוסי הגלילי דפסוק זה בא להורות דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל מיתות שבתורה [וע' בדרשה הקודמת] אך לר"ע נראה לו דרשה זו מיותרת אחרי דבאמת לזה ילפו בגמרא מפסוק ואלה המשפטים דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל דינין שבתורה וחזקיה וריה"ג תפסו פסוק זה משום דכתיב ביה מפורש והמית דמזה מוכח דהשוה הכתוב לכל המיתות. .
(ב"ק מ"ב ב׳) השור יסקל. נתכוין להרוג את זה והרג את זה חייב, [דאמר קרא השור יסקל וגם בעליו יומת, כמיתת בעלים כך מיתת השור, מה בעלים נתכוין להרוג את זה והרג את זה חייב, אף שור נתכוין להרוג את זה והרג את זה חייב] ריזאבל בלא מתכוין כלל פטור, דגם בזה מקשינן שור לבעלים. והנה בגמרא כאן לא באה דרשה זו מפורש כן אלא בדיוק על המשנה דקתני נתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם פטור, ומדייק הא נתכוין להרוג את זה והרג את זה חייב, מני, דלא כר' שמעון, דתניא ר"ש אומר, אפילו נתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור, מאי טעמא, דאמר קרא השור יסקל וגם בעליו יומת, כמיתת בעלים כך מיתת השור מה בעלים עד דמכוין ליה אף שור נמי עד דמכוין לו, ע"כ. והנה אנן דקיי"ל כרבנן דר"ש דנתכוין להרוג את זה והרג את זה חייב דין הוא דנדון היקש זה לפי שיטתייהו דרבנן, ועל יסוד זה העתקנו דרשה זו כמו שהעתקנו, וכן ראיתי להרע"ב בפי' המשנה כאן כתב בטעם המשנה היקש זה כפי שהעתקנו. ודברי הרמב"ם בענין זה פ"ד ה"א מרוצח אין מתבארים ברחבה כפי שיתבאר להמעיין בדבריו ובסוגיית הש"ס. .
(שם מ"ד ב׳) השור יסקל. תניא, אין גומרין דינו של שור אלא בפניו, מאי טעמא, דכתיב השור יסקל וגם בעליו יומת, כמיתת בעלים כך מיתת השור, מה בעלים בפניהם אף שור בפניו ריחוהא דבעלים בפניהם ילפינן מדכתיב בפ' מסעי עד עמדו לפני העדה למשפט, ונ"מ בזה בשור לבד דין זה גופיה הוא אם מסרו הבעלים מקודם את השור לשומר והזיק תחת יד השומר והחזיר לו השומר לאחר גמר דין אינו מוחזר וחייב להחזיר לו אחר משום דיכולים הבעלים לומר לו אי הוי מהדרת לי מקודם הוינא מערקנא ליה לאגמא ולא היו יכולים לדונו מפני שאין דנין אלא בפניו, וכן נ"מ אם נתערב זה השור בשוורים אחרים ואין ידוע איזה הוא כולן פטורים, דכיון שאין מכירין אותו לא הוי זה בפניו. .
(ב"ק מ"ה א׳) השור יסקל. שור הנסקל נדון בעשרים ושלשה דיינים, מאי טעמא, דכתיב השור יסקל וגם בעליו יומת, כמיתת בעלים כך מיתת השור, מה בעלים בעשרים ושלשה אף שור בעשרים ושלשה ריטוהא דמיתת בעלים בכ"ג יתבאר לקמן בפרשה בפסוק אחרי רבים להטות. ובירושלמי סנהדרין פ"א ה"ב איתא בהיקש ענין זה, מה מיתת בעלים בדרישה וחקירה אף מיתת השור בדרישה וחקירה, וענין אחד הוא.
והנה בסנהדרין ל"ו ב', אמר ר' אבהו, עשרה דברים בין דיני ממונות לדיני נפשות וכולם אין נוהגין בשור הנסקל חוץ מעשרים ושלשה, ופירש"י חוץ מעשרים ושלשה, ומסתברא דהיקש להכי אתא שהוא עיקר הדין ותחלתו, אבל כולהו אינך להצלה אתו ומה לנו לחוס על שור המועד מוטב לקיים בו ובערת הרע, עכ"ל. והנה באמת לבד פרט זה דכ"ג עוד הוקש שור לבעלים בכמה פרטים, כמו הא שהבאנו מירושלמי דנוהג בו דרישה וחקירה וכן לענין טריפה [בדרשה שבסמוך] וכן לענין אם לא נתכוין לו בדרשה דלעיל, ולכאורה צ"ע ובאור בזה.
אבל האמת הוא, דכל הפרטים הנוהגים גם בדיני ממונות אלה נוהגים גם בשור, ולכן דו"ח שנוהגין גם בד"מ נוהגין גם בשור, ורק אלה שנתחדשו ביחוד בדיני נפשות למען תוספת זכות להנדון אלה אין נוהגין בשור, מפגי שאין אנו מחויבין להטפל הרבה בחפוש זכות לשור המזיק, וכפירש"י, ובזה יבא הכל על נכון, ודו"ק. .
(סנהדרין ב' א׳) השור יסקל. אמר רבא, שור של אדם טריפה שהרג פטור, דכתיב השור יסקל וגם בעליו יומת, כל היכא דקרינן ביה וגם בעליו יומת קרינן ביה השור יסקל, וכל היכא דלא קרינן ביה וגם בעליו יומת לא קרינן ביה השור יסקל רכנסמך על ההיקש בדרשות הקודמות כמיתת בעלים כך מיתת השור ובארה בלשון וסגנון אחר. .
(שם ע"ח א׳) השור יסקל. אמר רב אשי, שור טריפה שהרג פטור [דכתיב השור יסקל וגם בעליו יומת] וכיון דאילו בעלים היו טריפה הוו פטירי שור נמי פטור רכאגם דרשה זו נסמכת על הדרשה כמיתת בעלים כך מיתת השור כבדרשות הקודמות וכמש"כ באות הקודם, וכתב הראב"ד בפ"י ה"ז מחובל וז"ל ואם הרג בפני ב"ד נהרג משום ובערת הרע מקרבך, עכ"ל, וטעמו בזה משום דאמרינן בגמרא כאן באדם טריפה שהרג בפני ב"ד נהרג משום ובערת הרע, וא"כ דין הוא שלא נמעט גם שור מזה ע"פ ההיקש כמיתת בעלים כך מיתת השור, או בלשון רב אשי כיון דאילו בעלים הוו חייבי שור נמי חייב. והרמב"ם השמיט חלוק זה בין הרג בפני ב"ד לשלא בפני ב"ד, וכתב הה"מ דיש לחלק משום דובערת הרע לא נאמר אלא באדם, יעו"ש, אמנם זה פלא, שהרי מפורש אמרו בחולין קמ"א א' עוף שהרג את הנפש נהרג משום ובערת הרע מקרבך, וכ"כ רש"י בסנהדרין ל"ו ב' לענין שור הנסקל.
אבל י"ל בטעם השמטת הרמב"ם חלוק זה דבפני ב"ד, משום דכיון דבגמרא בסוגיין חשבו כל הפרטים שהשוה מיתת השור למיתת בעלים, ובפרט זה דבפני ב"ד אמרו רק באדם, לכן השמיט גם הוא פרט זה בשור, כידוע דרכו להעתיק רק מה שבא בגמרא, ובטעם הגמרא גופא שלא פרשו חלוק זה גם בשור י"ל משום דיש סברא לומר דכיון דיש בעלים להמזיק אין חיוב על הב"ד לבערו רק על הבעלים עצמן, וכמו שארי חיובים מסלוקי הזיקות כמש"כ ולא תשים דמים בביתך (ר"פ תצא) שהחיוב הוא על הבעלים כנודע. .
(שם שם) וגם בעליו יומת. וממאי דהאי וגם בעליו יומת לכמיתת בעלים כך מיתת השור הוא דאתא אימא לקטלא הוא דאתא, אמר חזקיה, אמר קרא (פ׳ מסעי) מות יומת המכה רוצח הוא, על רציחתו אתה הורגו ואי אתה הורגו על רציחת שורו רכבענין הדרשה כמיתת בעלים כך מיתת השור נתבאר בדרשות הקודמות יעו"ש. והנה אע"פ דמגופא דקרא מוכח דהאי מיתה אינה מיתה ממש דהא כתיב אם כופר יושת עליו ואם היה בר קטלא לא שייך ביה כופר דהא כתיב בפ' מסעי ולא תקחו כופר לנפש רוצח, אך הו"א דהא דלא מהני כופר ברוצח הוא רק באדם ההורג אבל בשור ההורג מהני כופר, וע"ע מש"כ בסמוך אות רכ"ג, וטעם הלמוד מכאן ההיקש דכמיתת בעלים כך מיתת השור פשוט משום דכיון דיומת פירושו ממון, א"כ די היה אם היה כתוב הדין דכופר, ולא כפל הענין והוציאו בלשון יומת אלא בא לדרשה לכמיתת בעלים כך מיתת השור. –
והנה בהמשך דרשות אלו למדנו ע"פ היקש זה כמה ענינים לענין מיתת שור המועד, כמו לענין שצריך כונה וגמר דין בפניו וכ"ג דיינים ושור של אדם טריפה ושור טריפה, וכל הני דינים קי"ל גם לענין מיתת שור תם שגם הוא נהרג כשהרג את האדם, ולכאורה צ"ע, כיון דהיקש זה כתיב בשור המועד א"כ מנ"ל זה גם לגבי תם, וי"ל משום דכיון דכל הני קולות הן לא יתכן להקל במועד יותר מבתם, וא"כ בודאי גם בתם הדין כן. .
(סנהדרין ט"ו ב׳) וגם בעליו יומת. איני יודע אם בידי שמים אם בידי אדם, כשהוא אומר (פ׳ ל׳) אם כופר יושת עליו ונתן פדיון נפשו, הא אין נוהגין פדיון אלא למומתין בידי שמים רכגר"ל אבל למומתין בידי אדם כתיב (פ' מסעי) ולא תקחו כופר לנפש רוצח, ואע"פ די"ל דרק באדם ההורג לא מהני כופר אבל בשור ההורג מהני י"ל דס"ל להמכילתא מדכתיב (פ' מסעי) ולא תקחו כופר לנפש רוצח אשר הוא רשע למות, דלשון זה מיותר הוא, וי"ל דבא לרבות כל שהוא רשע למות אף שלא רצח בעצמו, ומטעם סברא זו י"ל דלא ניחא ליה להמכילתא ללמד זה כמו שלמדו בגמ' סנהדרין ט"ו ב' מדכתיב (שם) מות יומת המכה רוצח הוא, על רציתחו אתה הורגו ואי אתה הורגו על רציחת שורו, משום די"ל דהלשון אשר הוא רשע למות בא לרבות גם רציחת שורו, והגמ' לא תדייק יתור לשון זה. .
(מכילתא) אם כופר. כופר שלם ולא חצי כופר רכדבגמ' בא תוצאת ענין זה בדרך שקלא וטריא, לענין שור של שני שותפין כיצד משלמין כופר, כי אם ישלם זה כופר שלם וזה כופר שלם, הלא כופר אחד אמר רחמנא ולא שני כופרין, ואם ישלם זה חצי כופר וזה חצי כופר, הלא כופר שלם אמר רחמנא ולא חצי כופר, ואף דאיבעיא זו עלתה בתיקו, מ"מ קיי"ל כסברא ראשונה דישלמו שניהם כל אחד כופר שלם. וטעם הדבר משום דכופרא כפרה [כפי שיתבאר בסמוך] וכל אחד צריך לכפר על נפשו. ואמנם אע"פ דכפרה הוא בכ"ז קיי"ל שאם אינו רוצה לשלם כופר ממשכנין אותו, ולא אמרי' מאי איכפת לן במה שאינו רוצה לכפר על נפשו כמו חייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין אותו מפני דלכפרה הם באים, יען דשאני כופר דשייך להניזק ואם לא ישלם הוי כמפסיד ממונו של ניזק, משא"כ חטאות ואשמות לגבוה הן. –
ועיין במשנה כתובות מ"א א', האומר המית שורי את פלוני ה"ז משלם כופר על פי עצמו, ופירש"י קסבר כופרא ממונא, והנה הרמב"ם פ"ה הי"ד מסנהדרין פסק כמשנה זו דמשלם כופר עפ"י עצמו, ועם זה פסק בפ"י ה"ד מנז"מ דכופרא כפרה, ולפי פירש"י הנ"ל הוו שני פסקים אלו סותרים זה את זה כמבואר. אבל האמת נראה דמש"כ רש"י כופרא ממונא לאו לאפוקי דאינו כפרה אלא דאינו קנס, משום דקנס אינו משלם עפ"י עצמו, וראיה לזה ממ"ש בב"ק מ"א ב' בהא דמשלם כופר עפ"י עצמו, ופריך והא מודה בקנס הוא, ר"ל דמקשה למ"ד כופרא קנסא הוי, ומשני קסבר כופרא כפרה, הרי דרק בזה תלוי תשלומי כופר אי כופרא קנסא או כפרה, וא"כ לפי מה דקיי"ל כופרא כפרה ממילא צריך לשלם עפ"י עצמו, וכ"כ רש"י בב"ק מ"ג ריש ע"ב דאי ס"ל כופרא כפרה משלם עפ"י עצמו, הרי כמש"כ, והענין מבואר. .
(ב"ק מ׳ א׳) אם כופר. אין הכופר משתלם אלא לאחר מיתה רכהר"ל לאחר שמת הניזק ולא אחר שאמדוהו למיתה. , מ"ט, דאמר קרא והמית איש או אשה השור יסקל וגם בעליו יומת אם כופר יושת עליו רכור"ל כיון דהשור אינו נסקל עד שימות הניזק דכתיב והמית וגו' השור יסקל וגם בעליו יומת וסמיך ליה אם כופר יושת עליו, וא"כ הוי תשלומי הכופר כמו סקילת השור דאינו נעשה עד שיומת הניזק, ועיין לעיל בדרשה והמית איש או אשה דמטעם זה דכופר אינו משתלם אלא לאחר מיתה אם המית את האשה צריך ליתן את הכופר ליורשיה ולא לבעל, יעו"ש. .
(שם מ"ב ב׳) אם כופר. כי אתא רב דימי אמר ר׳ יוחנן, כופר, מה ת"ל אם כופר, לרבות כופר שלא בכונה ככופר בכונה רכזר"ל דאפילו נתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם ג"כ חייב בכופר אף דפטור מסקילה [ע"ל בפ' הקודם אות רט"ז]. ובטעם הרבוי מן אם פירש"י דהול"ל כופר יושת עליו, ונראה בכונתו דסמך על הדרשה בסוף פסוק הקודם שהבאנו, דמה דכתיב וגם בעליו יומת היינו בידי שמים ובכופר קנה נפשו, וא"כ לא שייך לומר אם כופר, דהא באמת מחויב הוא בכופר כדי לפטור נפשו מעונש וכמש"כ לעיל אות רכ"ד. .
(ב"ק מ"ג ב׳) אם כופר. אמר ר' ישמעאל, בא וראה רחמיו של הקב"ה על בשר ודם, שאדם קונה עצמו בממון מידי שמים רכחס"ל דהלשון אם כופר אינו רשות אלא חובה שצותה התורה לשום כופר תחת עונש הנפש. ומה דלא חשיב זה ר' ישמעאל לקמן בפסוק אם כסף תלוה בין כל התיבות אם שבתורה שהם חובה הוא מפני שאין שייך לומר חובה בדבר שאין ענינו בא רק בתנאי אם נגח שורו ואינו דומה ליתר הענינים דחשיב שם, יעו"ש.
ואמנם לכאורה יש להעיר מנ"ל בכלל דהלשון אם כופר יושת עליו הוא חובה לעולם, ודילמא אינו מחויב בכופר אלא רק אם תובע אותו הניזק וכמש"כ לעיל בפסוק כאשר ישית עליו בעל האשה לכשיתבענו בעל האשה, וצ"ל דכיון דקי"ל כופרא כפרה כמשכ"ל אות רכ"ד לא שייך שימתין על התביעה. .
(מכילתא) ונתן פדיון נפשו. דמי ניזק ולא דמי מזיק, מאי טעמא, נאמר כאן ככל אשר יושת עליו ונאמר לעיל (פ׳ כ"ב) כאשר ישית עליו בעל האשה מה להלן בדניזק אף כאן בדניזק רכטר"ל שיאמדו הדיינים דמי הנהרג לפי שויו, ואצטריך לאשמעינן זה דלא נימא כיון דלשון זה מוסב על הלשון הקודם אם כופר יושת עליו ועליו פירושו על המזיק, והו"א דגם כנוי נפשו מוסב ג"כ על המזיק. קמ"ל. .
(ב"ק מ׳ א׳) ככל אשר יושת עליו. עליו ולא על האדם, מכאן שאין האדם חייב בכופר רלפירש"י כגון במזיד ולא אתרו ביה דאינו בר קטלא ולא בר גלות, עכ"ל. וכונתו בדברים אלה ליישב שלא יקשה מה אצטריך מיעוט זה תיפוק ליה דקם ליה בדרבה מיניה, על זה אמר דאיירי באופן שאינו בר קטלא. .
(שם כ"ו א') אי בן יגח. ת"ר, או בן יגח, לחייב על הקטנים כגדולים, אין לי אלא במועד ובמיתה, בתם ובנזקין מניין, ת"ל יגח יגח, נגיחה בתם נגיחה במועד, נגיחה למיתה מיתה לנזקין רלאר"ל דהו"ל לומר או בן או בת יגח, ומדכתיב שתי פעמים יגח בא לרבות שני עניני נגיחות, נגיחת התם ונגיחת המועד, ומפרש בגמרא דאצטריך לרבות בן ובת קטנים בתם לנזקין משום דהוה אמינא כיון דאינם במצות אינם בדיני נזקין. .
(שם מ"ד א׳) או בן יגח. אין לי אלא בן גמור ובת גמורה טומטום ואנדרוגינוס מניין, ת"ל או בן יגח או בת יגח רלביתכן דדריש או בן או בת אף כזה שהוא ספק בן או בת, דהיינו טומטום ואנדרוגינוס. , ואין לי אלא בנו ובתו של אחר, בנו ובתו שלו מניין, ת"ל או בן יגח או בת יגח רלגאו רבויא הוא, והרבותא בבן ובת שלו דהו"א כיון דהוא יורש אותם ממילא אינו משלם כופר, וכיון דכופר אינו משלם גם השור אינו נסקל דשקולים הן, קמ"ל, וע' בס' התוה"מ. , ואין לי אלא ישראל, גרים מניין, ת"ל או בן יגח או בת יגח רלדגם בזה הרבותא כמש"כ באות הקודם, דכיון דגר אין לו יורשים וממילא אינו משלם כופר והו"א דגם השור אינו נסקל, קמ"ל. .
(מכילתא) כמשפט הזה. ת"ר, כמשפט הזה, מהו כמשפט, כמשפט שור בשור כך משפט שור באדם, מה משפט שור שחבל בשור – תם משלם חצי נזק ומועד נזק שלם, כך שור שחבל באדם תם משלם חצי נזק ומועד נזק שלם רלהטעם הדרשה נראה דדייק לשון לו, דמשמע שיעשה להשור, דמוסב על הלשון או בן יגח, ובאמת הלא איירי כאן במועד שגם הבעלים משלמין כופר, ויותר היה נכון לומר כמשפט הזה יעשה, ולכן דריש דמרמז דקאי על משפטי השור השונים אנזק וחצי נזק, כדמפרש. , הזה למה לי – לפוטרו מד׳ דברים רלור"ל כיון דכמשפט קאי שלא אענינא דפסוק זה אלא אנזק וחצי נזק א"כ לא שייך לשון הזה לכאן, לכן דריש שבא לפטרו מד' דברים דשור שחבל באדם אינו משלם ד' דברים, ומשנה היא בפרק החובל פ"ז א', והטעם בזה כתב הרמב"ם בפ"ז ה"ג מנז"מ דדמי כמו הזיק ממונו של אדם דאינו חייב רק בחצי נזק ועיין בתוס' כאן, ובב"ק כ"ו א' דריש ענין דרשה זו מפסוק דפ' אמור איש בעמיתו ולא שור בעמיתו יעו"ש לפנינו. .
(ב"ק ל"ג א׳) אם עבד. כי אתא רבין אמר ר' יוחנן עבד – מה ת"ל אם עבד, לרבות עבד שלא בכונה כעבד בכונה רלזר"ל דאפילו אם המית את העבד שלא בכונה חייב בקנס שלשים שקלים, ופי' שלא בכונה היינו אפילו אם כוון לבהמה והרג את העבד, וגם בבן חורין אצטריך רבוי מיוחד לזה כמבואר לעיל בפסוק אם כופר. .
(שם מ"ג ב׳) אם עבד. בעבד כנעני הכתוב מדבר, או אינו אלא בעבד עברי, ת"ל כסף שלשים שקלים יתן לאדוניו, הרי בעבד כנעני הכתוב מדבר רלחהרא"מ פי' בטעם דרשה זו דמדייק דאילו בעבד עברי הרי צריך לשלם כופר, אבל אין זה מוכרח, שהרי אפשר לומר דאשמעינן דשיעור הכופר בעבד הוי שלשים שקלים, וגם מה זה שסיימה הדרשה יתן לאדוניו, ולי נראה דהדיוק הוא משום דאילו בעבד עברי הרי צריך ליתן הקנס ליורשיו ולא להאדון. .
(מכילתא) אם עבד. והלא אף עבד ואמה בכלל והמית איש או אשה הם, ולמה הוציאן הכתוב – להקל ולהחמיר עליהם, להקל – שאם יפו מאה מנה נותן שלשים שקלים ולהחמיר – , שאם אינם שוים אלא דינר נותן שלשים שקלים רלטעיין משכ"ל בפסוק כ"ת בדרשה ובעל השור נקי – נקי מדמי עבד. .
(שם) כסף שלשים שקלים. שלשים שקלים של עבד – בשקל הקודש במנה צורי רמכלומר במטבע שהיתה מהלכת בעיר צור שהיתה של כסף מזוקק, שהדנרין וסלעין שבצור היו שוין להדנרין וסלעין שחייבתן התורה בפדיון הבן. ושיעורן בערך מטבעות מדינתנו רוסיא יתבאר אי"ה לפנינו בפ' קרח בענין פדיון הבן בפסוק עשרים גרה יהיה השקל. .
(בכורות מ"ט ב') יתן לאדוניו. [המעוכב גט שיחרור אין לו קנס, מאי טעמא, יתן לאדוניו אמר רחמנא והאי לאו אדון הוא] רמאענין זה הוא בגמרא בעיא דלא אפשטא, ובכ"ז תפס הרמב"ם בפי"א ה"א מנזקי ממון עיקר סברא זו דאעפ"כ לאו אדון הוא, ובאמת כך הסברא נוטה, דהא עכ"פ יוצא לחירות ואע"פ דמעוכב גט שיחרור אבל שוב לא קרינן ביה אדוניו, והה"מ כתב בטעמו, כיון דספק הוא הוי ספק ממון לקולא, ונראה כונתו דכיון דספק הוא אוקמינן ממון בחזקת מרי' ואין מוציאין ממנו, וגם אנחנו תפסנו בדרך זו שסלל הרמב"ם בענין זה והעתקנו הדרשה כמו שהעתקנו. .
(גיטין מ"ב ב׳) יתן לאדוניו. אחד איש ואחד אשה רמבי"ל הכונה דאיירי בעבד אשה מנכסי מלוג שלה שהבעל אוכל פירות, וקמ"ל דצריך ליתן הכופר להאשה שהיא אדוניו באמת כי אף שהבעל משתמש בנכסי מלוג שלה הוי רק קנין פירות דלא הוי כקנין הגוף, ועיין בב"ק פ"ט ב' ובס' החוה"מ. .
(מכילתא) והשור יסקל. למה נאמר, לפי שהיה בכלל ויצא לדון בדבר החדש החזירו הכתוב לכללו רמגר"ל לפי שיצא לדון בדבר החדש שצריך לשלם שלשים שקלים, והו"א דגם דין השור נשתנה שאינו נסקל לכן החזירו הכתוב לכללו דנסקל. , דבר אחר השור יסקל לרבות שור שלו רמדדהו"א כמו שהוקל ענשו של אדון בעבדו כשחבלו בגופו דיש לו הזכות מיום או יומים כמבואר לעיל בפרשה כך הוקל ענשו בשור שלו, קמ"ל. .
(מכילתא) וכי יפתח. והלא שור ממינו ובור ממונו, אם חייב על שור אינו דין שחייב על בור, ומה ת"ל וכי יפתח איש בור, אלא שיכול שור חייב משום שדרכו לילך ולהזיק, משא"כ בור, ת"ל וכי יפתח איש בור רמהואמנם לא שייך לומר לפי"ז לכתוב רחמנא בור ואנא ידענא שור בק"ו שדרכו לילך ולהזיק, יען דכנגד זה יש חומרא בבור שתחלת עשייתו לנזק, דמיד כשנפתחה עלולה להזיק, ועיין בסוגיא דב"ק ה' ב' שקלא וטריא בסברות אלו. .
(שם) בור. אחד בור ואחד שיח ומערה חריצין ונעיצין, א"כ למה נאמר בור, מה בור שיש בו כדי להמית – עשרה טפחים, אף כל שיש בו כדי להמית – עשרה טפחים רמוועיין בפסוק הבא בדרשה והמת יהיה לו, וקים להו לרבנן דעשרה טפחים עבדי מיתה תשעה עבדי נזקין. ומפרש בגמרא ב"ק ג' א' דמדכתיב והמת יהיה לו שמעינן דבור דקרא כשיש בו כדי להמית, ולפי"ז קשה מ"ש כאן מה בור שיש בו כדי להמית דמשמע דסתם בור יש בו כדי להמית, והלא כמבואר ילפינן דבור דקרא יש בו כדי להמית מדכתיב והמת יהיה לו, וא"כ לפי"ז הדרא קושיא לדוכתא למה נאמר בור. ועיין בתוס' כאן ובסנהדרין מ"ה א' שכתבו דתרוייהו צריכי, דסתם בור הוי יותר מעשרה, ואי כתב והמת יהיה לו הו"א דבכל ענין שימות אפילו בפחות מי' כתב רחמנא בור, ואי כתב בור הו"א בעמוק כל כך דא"א שלא ימות בו, כתב והמת יהיה לו בראוי למות דהיינו עשרה דקים להו לרבנן דעבדי מיתה.
ומה שהקשו בכלל לרש"י במש"כ דסתם בור הוא של עשרה טפחים והא אדרבה סתם בור יותר מעשרה טפחים כדאשכחן ביוסף וירמיה שהושלכו לבור וכדאשכחן בבור שמילא ישמעאל בן נתניה חללים, ולא תרצו מאומה, ולדעתי י"ל דלא דמי בור הנעשה בערך בית האסורים או ע"י פריצי חיות בשדה לבור הנעשה ע"י אדם בחצירו לתכלית תשמישיו, דהראשונים נעשו עמוקים הרבה, משא"כ האחרון נעשה בערך ממוצע של עשרה טפחים.
והנה לפנינו במשנה הלשון בענין דרשה זו אחד החופר בור ואחד החופר שיח ומערה וכו', ואנחנו השמטנו מלת החופר, יען כי חדוש זה שייך גם בפותח, ומה שנקטה המשנה חופר הוא אגב המשניות הקודמות דאיירי ביחוד בחופר, וחדוש על מפרשי המשנה שלא העירו בזה. .
(ב"ק נ׳ ב׳) או כי יכרה. אם על הפתיחה חייב על הכריה לא כש"כ, אלא שעל עסקי פתיחה ועל עסקי כריה באה לו, מכאן לכורה ופותח בור ברה"ר חייב רמזר"ל אף שאין הבור ברשותו אלא ברה"ר חייב על הפתיחה או על הכריה לבד, ועיין בחו"מ סי' ת"י, ובגמרא נ"א א' באה עוד דרשה מדיוק זה לענין החופר בור תשעה טפחים ובא אחר והשלימו לעשרה חייב השני, ודריש אם על הפתיחה חייב על הכריה לא כש"כ אלא להביא כורה אחר כורה שסילק מעשה ראשון והיינו שאינו חייב אלא אחרון, ושוב אדחי בגמרא דרשה זו, ודריש שם ענין זה מלשון כי יכרה איש, אחד ולא שנים, כפי שיבא עוד לפנינו בסמוך.
והנה בסוגיית הגמרא ב"ק כ"ט ב' איתא, המוצא בור מגולה וכסהו וחזר ופתחו פטור, משום דלא אסתלק מעשה ראשון, אבל המוצא בור מגולה וסתמה וחזר וחפרה חייב משום דאסתלק מעשה ראשון, יעו"ש, וכן קיי"ל בחו"מ סי' ת"י. ולפי"ז יש להעיר בקושיית הדרשה שלפנינו אם על הפתיחה חייב על הכריה לא כש"כ, ומאי קושיא, הא משכחת לה דבאמת הפותח פטור וכורה חייב, וא"כ י"ל דאצטריך כורה לאופן כזה. ואפשר לומר משום דהא דפותח פטור וכורה חייב באופן שציירנו הוא מצד הסברא אסתלק מעשה ראשון, ולזה לא צריך קרא דמסברא ידעינן, ודו"ק. .
(שם שם א׳) או כי יכרה. אם על הפתיחה חייב על הכריה לא כש"כ, אלא מכאן שאין עונשין מן הדין רמחר"ל אם לא היה כתוב מפורש כריה לא היינו מענישים את הכורה ע"פ ק"ו מפותח, ועיין בתוס' בריש מס' ב"ק ובדף נ' א' דהגמרא שלנו לא ס"ל כן אלא דעונשין ממון מן הדין, ונראה מדבריהם שתפסו בכונת המכילתא דבכל עונשי ממון אין עונשין מן הדין, אבל לו"ד י"ל דא"צ לעשות מחלוקת בין הגמרא והמכילתא, די"ל דגם המכילתא ס"ל דבממון עונשין מן הדין, ורק בנזקי הבור לבד אין עונשין מן הדין, כלומר מן הדין זה שמפרש. ונראה בטעם הדבר משום דחיוב בור בכלל הוא חדוש, ואינו דומה לשאר נזקי ממון שדרכם לילך ולהזיק וגם צריך שיהיה ההיזק ברשותו, משא"כ בור אין דרכו לילך ולהזיק וגם חייב בבור ברה"ר דעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו כדאיתא בכ"מ בגמרא שני דברים אינם ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו הם ברשותו, ואחד מהם הוא בור ברה"ר, ולכן אם לא היה כתוב רק פותח לבד הו"א כיון דהוי חדוש אינו חייב אלא על הפתיחה לבד ככל דבר חדוש שאין לך בו אלא חדושו ואין עונשין מן הדין גם על הכריה, ודו"ק. .
(מכילתא) או כי יכרה. הקיש כורה לפותח ופותח לכורה, מה פותח ברשות פטור אף כורה ברשות פטור רמטנראה דרומז למ"ש בב"ק נ' א' החופר לאושין פטור, ופירש"י החופר יסוד לחומת ביתו על כל רוחב הבית אצל רשות הרבים [ואושין הוא יסוד, מלשון הכתוב (ירמיה מ') נפלו אשיותיה].
וע' בסמ"ע סי' ת"י ס"ק י"ד שכתב דלא דמי דין זה להדין המבואר בסי' תי"ד ס"ב לענין הוצאת זבלים לרה"ר וכן בסי' תי"ז בהנחת אבנים ברה"ר לצורך בנין דחייב אם הוזקו בהן, משום דהתם עושה ברה"ר עצמו, משא"כ הכא דהבור עומד ברשותו, וגם הוא לשעה, דמיד אחר החפירה יחזור לסתמו, והב"ח והש"ך השיגו עליו דגם כאן אם עשה החפירה ברה"ר חייב, ורק הכא מיירי כשנכנס החומה לתוך שלו והחפירה היא בחלק הכניסה יעו"ש
אבל מלשון המכילתא משמע כהסמ"ע דלא תלי אם דוקא ברשותו או לא ברשותו אלא רק אם המעשה היה ברשות, היינו לצרכו, דאל"ה הו"ל להמכילתא לומר מה פותח ברשותו, אבל בהוצאת זבלים והכנת אבנים לבנין, כיון דאינו לשעה ממש הו"ל לעשות באופן שלא יזוקו, וגם מלשון רש"י שהבאנו משמע כהסמ"ע, ודו"ק. , ומה כורה כשיעור אף פותח כשיעור רנר"ל כשיעור מיתה דהיינו עשרה טפחים, והיינו רק הפותח בור מן י' טפחים, אבל לענין נזקין ליכא שיעור, דהנזק בכל שהוא מצוי. כ"כ הרמב"ם בפ' י"ב הט"ו מנז"מ, ומקורו מתוספתא ב"ק פ"ה, ואף דשם מחלוקת חכמים בזה אי לענין נזקין יש שיעור או לא, בכ"ז פסק כמ"ד אין שיעור, משום דבמשנה ב"ק נ' ב' איתא סתם היה הבור פחות מי' טפחים והוזקו בו חייב, ומדלא נתנה המשנה שיעור משמע דס"ל דלענין נזקין אין שיעור, כיון דאפשר ליזוק בכל שהוא, ודו"ק. .
(שם) כי יכרה איש. [השור שחפר בור ברשות הרבים או ברשות אחר פטור בעל השור] דאמר קרא כי יכרה איש, איש ולא שור רנאאבל בעל החצר חייב, הואיל והוא חייב למלאותו או לכסותו ולא עשה הרי זה כמו שחפרו הוא. .
(ב"ק מ"ח א׳) כי יכרה איש. תניא, החופר בור תשעה ובא אחר והשלימו לעשרה, האחרון חייב, דכתיב או כי יכרה איש – אחד ולא שנים. וממאי דלחיובי בתרא דילמא לחיובי קמא, לא ס"ד, דאמר קרא (פ' ל"ד) והמת יהיה לו, ההוא דקעביד מיתה רנבוחייב השני גם בנזקין, ואע"פ דגם הראשון עשה שיעור נזקין, וליכא למימר דבא הכתוב למעט הראשון רק ממיתה, יען דעל זה לא צריך קרא דפשיטא הוא שהרי לא עביד שיעור מיתה ולא יתכן לחייבו על זה, ולכן כשמעטו הכתוב על כרחיך מעטו גם מנזקין, וטעם הדבר משום דכיון שהאחרון העתיקו ממדת נזקין למדת מיתה ומתוך כך חייב בכל. .
(שם נ"א א׳) כי יכרה איש בור. אין לי אלא שחפר הוא, לקח, ירש, ניתן לו במתנה מניין, ת"ל או כי יכרה איש בור רנגנראה בטעם הדרשה, דמשמע ליה דהלשון או כי יכרה מורה דאין עיקר הקפידא על מעשה הכריה אלא על גרם ההיזק הבא על ידי הכריה כיון דלא פתח הכתוב בלשון כי יכרה, ולפי"ז כיון דהקפידא על גרם ההיזק ממילא אין נ"מ אם חפר הוא בעצמו או שהה אותו בור כרוי שבא לו בלקוחין או בירושה ומתנה. וי"ל עוד דסמיך הירושלמי לדרוש כן מלשון כי יכרה מדלא כתיב כי יחפור, ודריש יכרה מענין קנין, כמו בס"פ ויחי השדה אשר כריתי לי, שפירושו אשר קניתי, כמבואר בר"ה כ"ו א' ועיי"ש לפנינו. וברמב"ם פי"ב ה"ג מנזקי ממון הביא זה הדין וכתב בטעמו משום דכתיב בעל הבור ישלם מי שהבור שלו, ומקור דין זה הוא ממכילתא כפי שיבא לפנינו עוד, ונראה דלכן הכריע להביא הדרשה ממכילתא ולא מירושלמי שלפנינו מפני שהיא פשוטה יותר במשמעות הלשון, וכן דרכו בכ"מ בחבורו בכהאי גונא. .
(ירושלמי ב"ק פ"ה ה"ו) כי יכרה איש בור. מה ת"ל בור בור, אחד בור לנזקין ואחד בור למיתה רנדר"ל דקשה לו למה כפל שתי פעמים בור ולא כתב בקצור כי יפתח או כי יכרה איש בור, ומשני דבא לאשמעינן דאצטריך חד בור לנזקין וחד למיתה, ובאור הדברים משום דסתם בור הוא שיש בו כדי להמית והוא עומק עשרה טפחים כמש"כ בדרשה דלעיל, וא"כ אי הוי כתיב חד בור הו"א דעל נזקין היינו אם חפר ט' טפחים והוזק בו פטור, משום דזה אינו נקרא בור, לכן כתיב עוד פעם בור להורות דאפילו בשיעור נזקין חייב. ועיין בתוס' ב"ק ג' א' וסנהדרין מ"ה א' הביאו ירושלמי זה. –
והנה נמצא כתוב בשם הגר"א מווילנא [בלקוטים בסוף ספר שנות אליהו] דשלש פעמים כתיב כאן בור, והראשון כי יפתח איש בור – הוא מלא ו', השני, או כי יכרה איש בר – חסר ו', והשלישי, בעל הבור ישלם – מלא ו', ובא ללמדנו שהראשון החופר בור מלא דהיינו י' טפחים, ושוב כתיב כי יכרה איש בר, חסר, דהיינו שכרה רק ט' טפחים ובא השני וכרה בור מלא, כלומר שחפר טפח עשירי, מי משלם – בעל הבור מלא, מי שהוא ממלא משלם, עכ"ד.
ולפי דרשת הירושלמי שלפנינו יש לפרש פשוט דהלשון כי יכרה איש בר דכתיב חסר בא לרמז על שיעור נזקין דהיינו פחות מי' טפחים, והשני דכתיב מלא מורה על שיעור מיתה, י' טפחים, כמבואר, ודו"ק. .
(ירושלמי ב"ק שם) כי יכרה איש בור. [מה ת"ל] לחייב על הפתיחה בפני עצמה ועל הכריה בפני עצמה רנההגר"א מחק דרשה זו, ואולי מפני רוב פשיטותה, ובכ"ז העתקנוה מפני שכן באה בילקוט ובפסיקתא, וצ"ע. .
(מכילתא) ולא יכסנו. הא כסהו כראוי ונפל לתוכו שור או חמור ומת פטור רנור"ל דלא נימא דפי' הלשון ולא יכסנו דאינו מועיל כלל כסוי ורק צריך סתימה בעפר, אלא אם כסהו לבד ג"כ פטור, ומפרש בגמרא נ"ב א' אם כסהו כראוי היכי נפל ומשני כשהתליע מתוכו. וערך כסוי כראוי מבואר בגמ' (ב"ב ס' א') כדי שתהא עגלה טעונה אבנים מהלכת עליה, וטעם הדיוק מן ולא יכסנו יתבאר בדרשה הבאה, וע"ע בזבחים ס"ו א'. .
(ב"ק מ"ו א׳) ולא יכסנו. תניא, בור מעטה התורה בשמירתו, דכתיב ולא יכסנו הא כסהו פטור רנזפירש"י אם כסהו אפי' פורתא ולא בעינן עד דטאים ליה בעפרא, עכ"ל. ונראה דהכריחו לפרש כן ולא דלא בעינן כסוי חזק, יען כי בדרשה הקודמת מבואר דבעינן שיכסנו כראוי, ולכן מפרש רק דהרבותא דלא בעינן עד דטאים בעפרא.
וטעם הדיוק מן ולא יכסנו נראה מדלא כתיב ולא יסתמנו שכן מצינו לשונות כאלה בסתימה מוחלטת, כמו בפ' תולדות וכל הבארות אשר חפרו וגו' סתמום פלשתים, וכן בנחמיה ד' החלו הפרצים לסתום. .
(שם נ"ה ב') ולא יכסנו. להביא שומר חנם רנחר"ל אם מסר בור פתוח לשומר חנם חייב השומר, וכ"פ הרמב"ם פי"ב ה"ח מנזקי ממון, והמפרשים לא גלו המקור. ובבאורי הגר"א לחו"מ סי' ת"י ס"ק מ"א כתב מקור לזה שהוא נלמד ממ"ש בגמ' אם מסרו לחרש שוטה וקטן חייבים הבעלים משמע הא לסתם שומר חייב השומר, ולפלא הוא שלא זכרו כולם ממכילתא שלפנינו. וענין דרשה זו בכלל אחד הוא עם הדרשה דלעיל פ' כ"ט ולא ישמרנו, יעו"ש. ונראה דחסר כאן במכילתא המלה וכו', דבודאי לא בשומר חנם לבד הדין כן, כי אם בכל השומרים, וכלשון המשנה בב"ק מ"ד ב' מסרו לשומר חנם ולשואל לנושא שכר ולשוכר נכנסו תחת הבעלים, וכ"ה בברייתא ב"ק י"ג ב', ועיין מש"כ בדרשה כזו לעיל בפסוק הנזכר. .
(מכילתא) ולא יכסנו. מדכתיב כי יפתח וכי יכרה, אין לי אלא פותח וכורה, ציירו וכיירו וסיידו ועשה בו מעשה מניין, ת"ל ולא יכסנו, הא לא פתיחה גורם ולא כריה גורם אלא כסוי גורם רנטר"ל וגם המצייר ומסייד חייב בכסוי, ובב"ק נ"א ב' מובא זה הענין רק אינו נסמך על הלשון ולא יכסנו כמו הכא במכילתא, ומפרש שהראשון שחפר או כרה עשה הבור רחב ולא היה בו שיעור הבל למיתה, כגון שהיה רחבו יותר מעמקו ובא אחר וצייר וסייד וע"י זה נעשה השטח קצר, ואם ידוע דמחמת ההבל מת כגון אם היה בבור ספוגין של צמר דלא הוי חבטה חייב זה האחרון, ועי' ברמב"ם פי"ב ה"ג מנז"מ. .
(שם) ונפל שמה. אמר שמואל, בור שחייבה עליו תורה – להבלו וכל שכן לחבטו רסר"ל אפי' אם מת מחמת ההבל שבבור וכש"כ אם מת מחמת החבטה. , מאי טעמא, ונפל כל דהו משמע, למאי נפקא מינה, דעבד גובה ברשות הרבים רסאפירש"י דעבד תל גבוה י' טפחים ברה"ר ועלה עליו שור ונפל דהכא ליכא הבלא אלא חבטה, וכ"כ הטור חו"מ סי' ת"י, אבל הרמב"ם בפי"ב הט"ו מנז"מ ושו"ע חו"מ סי' הנ"ל כתבו שעשה תל גבוה עשרה ברה"ר ונתחבטה בו הבהמה ולשון זה מורה שנחבטה בתל עצמו. וצ"ע לפי"ז מה תלי זה הענין בגבוה י' טפחים, דהא זה הוי כמו אבנו וסכינו ומשאו שהניחם ברה"ר והוזקו בהם חייבין, וכבר תמה שם הסמ"ע על השו"ע, וחדוש שלא העיר שכן כתב הרמב"ם, והשו"ע רק העתיק דבריו, ואולי גם כונתם כרש"י וטור אלא שקצרו בלשונם, וצ"ע.
ואמנם י"ל דבמכוון נקטו הרמב"ם ושו"ע הלשון דאם היה התל גבוה עשרה טפחים חייב אף אם נחבט בהתל עצמו והיינו באופן אם לא עשה הכל בידים ממש אלא חפר ברה"ר מכאן ומכאן עד שנעשה התל מאליו דאז אינו חייב עליו כמו באבנו סכינו ומשאו שהניחם בידים ברה"ר, משום דהכא הוי רק גרמא, אבל אם היה התל גבוה עשרה טפחים חייב אף באופן כזה שנתהוה מאליו כמו שחייב על בור י' טפחים דהנזק שבו בין ע"י הבל בין ע"י חבטה ג"כ אינו רק גרמא בעלמא, ובכ"ז חייבה התורה עליו, ודו"ק. .
(ב"ק נ׳ ב׳) ונפל שמה. בדרך נפילה, מכאן אמרו, נפל לפניו מקול הכריה חייב, לאחריו מקול הכריה פטור רסבלפניו מקול הכריה יצויר כגון שהיה בור כרוי ועומד ונכנס אדם לתוכו להרחיבו ולהעמיקו ועמד שור על שפתו ונבעת מקול הכריה ונפל לתוך הבור בין מלפניו בין מלאחריו, ואז חייב בעל הבור, ולאחריו מקול הכריה היינו שנבעתה וחזרה על עקבה לאחור ונפלה לאחורי הבור פטור בעל הבור, אבל הכורה לעולם פטור אפי' לפניו מקול הכריה, ואע"פ דמחמת בעתותא דכריה נפל, מ"מ לא הוי אלא גרמא, ואע"פ דעיקר נזק דבור הוא רק גרמא כמש"כ באות הקודם, אך בעתותא הוי גרמא דגרמא, דעיקר נזק דבור דהיינו נפילה הוי גרמא ובעתותא הוי גרמא דנפילה.
והסמ"ע בסי' תי"א ס"ק מ"ז כתב הטעם דפטור בעל הבור בלאחריו מקול הכריה משום דקרקע עולם הזיקתו, ולא ידעתי ל"ל טעם זה, דהא כאן מפורש הטעם משום דבעינן דרך נפילה, וזה אינו דרך נפילה, וכ"כ הרמב"ם בפי"ב ה"ח מנזקי ממון, ואע"פ דקי"ל כשמואל בדרשה הקודמת ונפל כל דהו משמע, בכל אופן נפילה, אך זה הוא רק בתוך הבור אבל לא חוץ לבור. .
(מכילתא) שור או חמור. נפל לתוכו שור וכליו ונשתברו חמור וכליו ונתקרעו, חייב על הבהמה ופטור על הכלים, דכתיב ונפל שמה שור או חמור, שור ולא אדם חמור ולא כלים רסגשאם נפל לתוכו אדם ומת פטור ורק אם הוזק בו חייב, ומבואר זה בסוגיא דב"ק ל"ג ב', ובפסוק הבא יבא ענין זה מירושלמי מדרשה אחרת בפסוק והמת יהיה לו. והנה לא נתבאר הטעם דפטור במיתת האדם, ויתכן לומר משום דנפילה שיש בה כדי להמית היא נפילה חזקה באה רק באשמת הנופל שלא נזהר ובא לידי היסח הדעת כזה, ולכן הוי כמו גרם לעצמו נפילתו [ואע"פ דלפי"ז קשה למה פטור גם בחרש שוטה וקטן י"ל דלענין כזה יש גם בהו דעת להזהר או משום דלא יתכן להחמיר בהו יותר מבפקח וגדול], ומפני זה הטעם כנראה חלקו בגמ' בין שור חרש שוטה וקטן לשור פקח דאם נפל שור פקח ומת פטור בעל הבור, וזה נראה טעם הרמב"ם בפי"ג הט"ז מנזקי ממון שכתב דגם בשור פקח פטור על מיתתו וחייב בנזקיו. ותמה הראב"ד מה בין נזקין למיתה בשור פקח, ולפי מש"כ בטעם הסברא דנפילה כדי להמית א"א לבוא בהיסח הדעת מועט רק בהעדר התבוננות לגמרי משא"כ נפילה כדי להזיק, ואחרי שבגמ' דמו דין שור פקח לדין אדם, א"כ דין הוא שהשוו לכל דבר, ורק בזה נחלקו דיניהם לענין אם נפלו בלילה, דבאדם פטור אף בלילה, משום דאדם צריך להתבונן בהלוכו אף בלילה, אבל בהמה אין דרכה להתבונן בדרכים בלילה, ואף פקחית.
ומה שראו חז"ל לדרוש בכלל כזה משור או חמור, י"ל דקשה להו למה פרט הכתוב מינים אלה ולא כתב סתם בהמה וכמו דקי"ל בב"ק נ"ד ב' אחד שור ואחד כל בהמה לנפילת הבור וכמבואר בדרשה הסמוכה. ומה שנקט בכלי שור שבירה ובכלי חמור קריעה הוא משום דדרך השור לילך בכלי המחרישה ושייך בהו שבירה וכלי חמור הם אוכף ומרדעת ושייך בהו קריעה, ומה דאינו ממעט כלים מלשון והמת יהיה לו דיונח רק על בעלי חיים, יען כי בכלים שבירתן היא מיתתן. .
(ב"ק כ"ח ב׳) שור או חמור. או לחלק הוא דאתא רסדדלפעמים כתיבי שני שמות ומשמעם ג"כ כל אחד בפני עצמו, אך צריך לזה דרש מיוחד, וכמו במכה אביו ואמו באה דרשה להורות על החלוק, לכן אם היה כתוב שור וחמור הו"א שניהם ביחד, ולכן כתוב מפורש או לחלק. ואע"פ דבלא זה היינו יודעים דמשמעם בפני עצמם מדכתיב ונפל בלשון יחיד ולא ונפלו, אך זה אין ראיה, דכ"פ מצינו שני שמות והפעל יחיד קאי על שניהם, כמו ועשה בצלאל ואהליאב (פ' ויקהל). .
(ב"ק נ"ד א') שור או חמור. אחד שור ואחד כל בהמה, ואפילו חיה ועוף, דכתיב (פ׳ ל"ד) כסף ישיב לבעליו, כל דאית ליה בעלים, א"כ למה נאמר שור או חמור, שדבר הכתוב בהוה רסהר"ל ברגיל, ושור וחמור רגילים להיות מצוים לאדם לצורך עבודת השדה והובלת משא. ורש"י פי' הוא הדין לכל בהמה וחיה שבכל מקום שנאמר שור וחמור אנו למדין שור שור משבת, ולמה נאמר שור או חמור – שור ולא אדם חמור ולא כלים, עכ"ל. והנה מש"כ דבכ"מ שנאמר שור וחמור ילפינן שור שור משבת – כן אמרו בגמ' כאן, אבל לענין בור ילפו בגמ' מכסף ישיב לבעליו, כמובא לפנינו, ועי' בתוס' כאן (נ"ד א') בטעם הדבר דלא שייך כאן לילף משבת, ואף גם זאת קשה לפי דבריו מש"כ ולמה נאמר שור או חמור והא שור אצטריך לגז"ש שור שור משבת, וצ"ע בכלל דבריו לפי המשך דברי הגמ'. .
(שם שם ב') בעל הבור. בעל הבור – בור דאית ליה בעלים לרבות בור ברשותו דנמי חייב רסור"ל אף שלא הפקיר בורו אך מכיון שהפקיר רשותו חייב, ועי' מש"כ בפסוק הקודם בדרשה או כי יכרה אות רמ"ז. .
(שם נ׳ א׳) בעל הבור ישלם. מכל מקום רסזמדייק דהו"ל לכתוב רק ישלם והוי ידעינן דקאי על בעל הבור, ובא לרבות דאפי' לא כרה הבור בעצמו, וכמש"כ הרמב"ם בפי"ב ה"ג מנזקי ממון אחד החופר בור או שנחפר מאליו או שחפרתו בהמה או חיה [ברשותו] הואיל והוא חייב למלאותו או לכסותו ולא עשה ה"ז חייב בנזקיו, ואחד החופר או הלוקח או שניתן לו במתנה שנאמר בעל הבור ישלם מי שיש לו בעלים מכל מקום עכ"ל. והמפרשים לא גלו מקור הדברים, אבל ברור הוא שסמך על המכילתא זו. ובבאורי הגר"א לחו"מ סי' ת"י ס"ק ה' ציין על דין זה המקור סתם ממכילתא ולא ביאר דבריו, ואין ספק שכוון למכילתא שלפנינו, ולחנם כתב המגיה לבאורו שלא מצא דין זה במכילתא, וגרם לו זה שלא עיין אחר דין זה ברמב"ם בהלכה שהבאנו, שאז ראה כי הענין מבואר במכילתא וכי הגר"א רמז לה. ובירושלמי ב"ק פ"ה ה"ו באה הדרשה על לקוח וניתן לו במתנה מלשון או כי יכרה שבפסוק הקודם, ועיין מש"כ שם בטעם שהביא הרמב"ם לענין זה דרשה זו שלפנינו ולא אותה דרשה שבירושלמי. .
(מכילתא) כסף ישיב. ישיב – לרבות שוה כסף ואפילו סובין רסחפירש"י דהו"ל לכתוב בעל הבור ישלם כסף לבעליו וכתב ישיב לרבות כל השבות, עכ"ל. ונראה בטעם דרשה זו משום דהלשון ישיב מורה בעלמא על השבת הדבר עצמו, כמו והשיב את הגזלה, וא"כ מכיון שכתוב כאן ישיב שוב אינו דבוק לו הלשון כסף, שהרי ההיזק כאן לא היה בכסף ממש, ולכן דריש דבאמת צריך להשיב ההיזק כמו שהוא, ומה דכתיב כסף הכונה רק שצריך להעריך ההיזק בכסף, אבל לא דוקא בכסף ממש, אלא בכל דבר ממש היינו בכל דבר שוה כסף, וזהו מ"ש כסף ישיב לרבות כל דבר. והנה אע"פ דבפרשה הסמוכה כתיב בתשלומי נזק מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם, מתבאר בגמ' דזה הוא כשאין לו מטלטלין ומגבהו מקרקע, אבל כל זמן שיש לו מטלטלין ומגבהו מהם יכול לסלקו אפי' בסובין, משום דבמטלטלין נקרא כל דבר מיטב כפי שיתבאר עוד בפסוק הנזכר, ועי' בחו"מ סי' תי"ט. .
(ב"ק ז׳ א׳) ישיב לבעליו. הובא בפסוק הקודם בדרשה דשור או חמור. והמת יהיה לו. מכאן דבור דאיירי ביה קרא שיש בו כדי להמית, וקים להו לרבנן עשרה טפחים עבדי מיתה, תשעה נזקין עבדי מיתה לא עבדי רסטעיין מש"כ בפסוק הקודם בדרשה וכי יפתח איש בור אות רמ"ו וצרף לכאן. .
(ב"ק ג׳ א׳) והמת יהיה לו. תניא, אחרים אומרים, מניין שעל בעל הבור להעלות שור מבורו, ת"ל כסף ישיב לבעליו והמת יהיה לו ערדריש והמת מוסב על ישיב, ור"ל שהטרחה חלה עליו. .
(שם י"א א׳) והמת יהיה לו. אמר רבא, שור פסולי המוקדשין שנפל לבור פטור, שנאמר והמת יהיה לו, במי שהמת שלו, יצא זה שאין המת שלו רעאשאסור לו ליהנות מהם, דכתיב בהו (פ' ראה) ואכלת ודרשינן ולא לכלביך. והנה באמת היה אפשר לנקוט דין זה גם בקדשים תמימים, אך נקיט פסולי המוקדשין לרבותא יתרה דאע"פ דלענין שאר נזקין חייב משום דקרינן בהו שור רעהו בכ"ז בבור פטור מטעם דרשה זו, משא"כ בקדשים תמימים בלא"ה אינו נוהג דין זה, דאפי' בכל נזקין פטור משום דכתיב שור רעהו ודרשינן ולא שור של הקדש. .
(שם נ"א א׳) והמת יהיה לו. תנא ר' ישמעאל, והמת יהיה לו, יצאו קרקעות שאינן מטלטלין ערבר"ל שאם חפר בור סמוך לרה"ר כדי לעשות יסוד לחומת ביתו ומחמת כן נתקלקל הקרקע של רה"ר או קרקע חבירו פטור, וזה דריש מלשון יהיה לו דיונח על דבר המיטלטל ולא על קרקע. , ויצא אדם שאין לו הנאה במתו רעגשאם נפל אדם לבור ומת פטור, משום דהמת אסור בהנאה ולא שייך יהיה לו, וע' תוס' ב"ק י' א'. ובפסוק הקודם בדרשה ונפל שמה שור או חמור בא ענין זה מדרשה שור ולא אדם, ושם בארנו בטעם הדבר בארוכה, יעו"ש. .
(ירושלמי ב"ק פ"א ה"א) והמת יהיה לו. לו – לניזק, או אינו אלא למזיק, אמרת, אילו כן, מה ת"ל והמת יהיה לו, אלא מגיד ששמין דמי נבלתו ומנכה לו דמי נזקו רעדר"ל אילו שייך הנבלה להמזיק למה צריך הכתוב לאשמעינן פשיטא הוא אחרי דמשלם הכסף בשלימות לא יתכן שיטול הניזק גם הנבלה אלא בא לאשמעינן שהניזק נוטל הנבלה, והיינו ששמין אותו בדמים ומנכה לו המזיק מדמי הנזק. ולקמן בפסוק ל"ו כתיב ג"כ הלשון והמת יהיה לו ודרשו בגמרא ב"ק י' ב' והמת יהיה לו לניזק דאי ס"ד דמזיק לכתוב רחמנא שור תחת השור ולשתוק, ר"ל דהתם כתיב שלם ישלם שור תחת השור והמת יהיה לו, וכתב בס' התוה"מ דדרשת המכילתא שלפנינו נסמכת על דרשת הגמרא והמת יהיה לו שבפסוק ל"ו דשם מיותר הוא מדכתיב שם שור תרית השור, כמבואר, אבל לפי מה שכתבנו א"צ לזה, אלא שדרשה זו תקיפה לעצמה, והיינו ע"פ הסברא לבד היינו מכריחין דלו – היינו למזיק, משום דלא יתכן שאחרי שהוא משלם כל ההיזק יהיה שייך עוד הנבילה להניזק וכמש"כ, ודו"ק. .
(מכילתא) וכי יגוף. תניא, פתח הכתוב בנגיפה וסיים בנגיחה [או נודע כי שור נגח הוא], לומר לך זו היא נגיפה זו היא נגיחה ערהר"ל דהך נגיפה אינה דחיפת הגוף אלא נגיחה בקרן [דהשרש נגף מורה רק על עצם ההכאה ולא על הדבר שמכין בו וההכאה אמנם תוכל להיות גם בקרן גם ברגל או בגוף, באבן ובאגרוף ובכל דבר, ומדסיים כאן או נודע כי שור נגח הוא – והשם הזה מורה גם על ההכאה גם על הדבר שמכין בו כדאמרינן בגמ' ב' ב' אין נגיחה אלא בקרן – משמע דההכאה כאן (וכי יגוף) נמי מיירי ע"י קרן]. והחלוק בין נגיפה לנגיחה וטעם הדבר דבאדם כתיב וכי יגח (פ' כ"ח) ובבהמה כתיב וכי יגוף מבואר לפנינו לעיל בריש פסוק כ"ח בדרשה וכי יגח, יעו"ש וצרף לכאן. .
(ב"ק ב׳ ב׳) שור איש. להוציא שור של קטן רעודין זה הובא במשנה (ב"ק ל"ט א') ומתבאר שם בגמ' דבכ"ז אם הוחזק השור נגחן מעמידין ב"ד אפוטרופוס, והטעם פשוט, דאע"פ דהבעלים קטן הוא מ"מ אי אפשר להניח שור נגחן כהפקר להזיק את הבריות. .
(מכילתא) את שור רעהו. רעהו למעוטי של הקדש ושל עובד כוכבים, אבל שור של עובד כוכבים שנגח לשור של ישראל חייב רעזהנה על כלל דין זה בנוגע לפטור ישראל בעובד כוכבים הרבו שונאי ישראל לרנן אחר ספרתנו העתיקה כי כל כך לא נחשב בעיני חכמינו הראשונים כל מי אשר לא על דת ישראל יחשב עד כי הפקירו גם את רכושם באמרם שור של ישראל שנגח לשור של עובד כוכבים פטור ושל עובד כוכבים שנגח לשור של ישראל חייב, והעילה הזאת הבוטה כמדקרות חרב עולה חיה על שפת צוררי ישראל שבכל דור ודור, וחכמי ישראל שבכל דור האריכו להבין ולהסביר כי בודאי כונת חז"ל על העובדי אלילים שבימים הקדמונים בארצות הפראות שאינם נמצאים עתה בימינו במדינותינו וכו', ועתה לפי דבריהם נדחה כל דין זה מהבימה.
ומה נאמר ונדבר, אם גדול מאד צערנו על אשר הקנאה או השנאה מקלקלת יושר ההגיון, הנה כפלים לצערנו על חכמינו ומשכילינו שהרבו דברים בישוב הענין ע"פ סברות והשערות בודדות, בעוד אשר במקום זה בתלמוד שבאו המשטינים להשטין, להדאיב לב ולכלות נפש, שם באותו ענין גופיה מבאר התלמוד בעצמו את הענין אשר לו אך ישר יחזו עינימו, כי אז לא לבד שלא הוציאו לעז על קובץ התלמוד הנאדר והנהדר בקודש, כי אם גם רוממוהו וינשאוהו על נס להראות כי כל משפטיו צדק ומישרים, בנויים על אשיות ויסודות חיי מדינה וישוב העולם בכל מקום ובכל זמן.
וזה לשון הגמרא כאן, ממ"נ אי רעהו דוקא [ר"ל גזה"כ הוא] דעובד כוכבים כי נגח דישראל נמי ליפטר ואי רעהו לאו דוקא אפילו דישראל כי נגח דעובד כוכבים נחייב, א"ר אבהו, אמר קרא (חבקוק ג') עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים, ראה הקב"ה שבע מצות שקבלו עליהם בני נח כיון שלא קיימו אותן עמד והתיר ממונם לישראל, ע"כ. והנה תוכן השבע מצות ידוע, והם דינין, ברכת השם, עבודת אלילים, גלוי עריות, שפיכות דמים, גזל, ואבר מן החי, וכל אלה המצות בנויות ומיוסדות על תכלית קיום העולם וישוב המדינה ובטחון החיים וקניני בני האדם ורגש חמלה ורחמים על היצורים, כמובן לכל.
ומעתה הגע בעצמך, אנשים שאינם מקיימים מצות אלו רק עושין ההיפך, כלומר, שאין להם דין ומשפט, והם שופכי דמים ומגלי עריות, גוזלים חומסים, וטורפים אבר מה"ח, מקללי השם, ועובדים לעץ ולאבן, האיך ראוי להיות דינם של אלו, אם לא כפריצי חיות טורפות המחריבות עולמות ופורעי פרעות בישוב העולם, והן כן ראוי לכל בעלי מדות הדואגים לשלום העולם לנהוג עם פראים כאלה, וכן נוהגים המלכיות המתוקנות עם פריצי חיות כאלה ששוללים מהם כל זכיות האנושיות ומרחיקים אותם ממושב בני אדם כנודע.
הנה כי כן יושר ומשפט צדק זה של התלמוד ראוי לנוסס על נס, ורשאים אנחנו להתפאר, כי עוד בשנות אלפים לפנים, בעת אשר החושך כסה ארץ וערפל לאומים, כבר שררו בנו חקי צדק ודרכי יושר לחזק יסודי חברת האדם וקיום העולם.
ועיין בפי' המשנה להרמב"ם כאן שכתב וז"ל, ואל תתמה על דבר זה [ר"ל על הא דשור של ישראל שנגח לשור של עובד כוכבים פטור] כמו שלא יקשה בעיניך שחיטת הבהמות ואע"פ שלא חטאו, לפי שמי שאין בו שלימות המדות האנושיות אינו בכלל האדם על האמת ותכלית מציאותו לצורך האדם, עכ"ל, ועם דברינו אלה יתבארו דבריו בטוב טעם.
והא למדת שהתלמוד בעצמו מוציא מכלל זה כל האומות השומרים שבע מצות ב"נ אשר כאלה הם רוב האומות שבזה"ז, והרי כל דיניהם אצלנו כדיני ישראל, ואין עוד מה להרהר בזה, וע"ע מש"כ בפ' קדושים בפ' מפני שיבה תקום ובפ' בהר בענין איסור אונאה בנוגע להכבוד שחלקו חז"ל לכל אומה מתוקנה, וכאן די להאריך בזה. –
ונשוב לבאור יתר עניני דרשה זו, הנה זה פשוט ומבואר, דהוא הדין לענין הקדש הדין כן, שאם נגח שור של עובד כוכבים לשור של הקדש חייב ושל הקדש שנגח לשור של עובד כוכבים פטור, כיון דלאו מדין רעהו לבד קאתינן אלא גם משום ראה ויתר גוים כמו שבארנו, ולפי"ז לכי תעיין תראה כמה מדוקדק לשון המשנה בענין זה [שהעתקנו בקצור], שור של ישראל שנגח שור של הקדש ישל הקדש שנגח שור של הדיוט פטור, הנה פתח בישראל וסיים בהדיוט, ולכאורה הוא פלא, אבל לפי המבואר הדברים מאירים, ברישא נקט ישראל דוקא למעט דשור של עובד כוכבים שנגח לשור של הקדש חייב, ולכן לא נקט הדיוט כדי שלא לכלול גם עובד כוכבים, משא"כ בסיפא נקט של הקדש שנגח לשור של הדיוט, שיכלול גם עובד כוכבים, יען דכן באמת הדין דשור של הקדש שנגח לשור של עובד כוכבים פטור, ודו"ק.
והרי אתה רואה דמה שהגיה הב"ח בלשון המשנה במקום שור של ישראל שנגח – שור של הדיוט שנגח, אין כל מקום להגהה זו, ואדרבה, הלשון כמו שהוא מורה כמה גדולים ומדוקדקים דברי חז"ל. .
(ב"ק ל"ז ב׳) ומכרו את השור. למאן קא מזהר ליה רחמנא – לניזק ומזיק, אבל לא לב"ד, דברי ר׳ עקיבא, שאי טעמא, שותפי נינהו, למאי נ"מ – שאם הקדישו ניזק קדוש רעחס"ל לר"ע דלא שהניזק הוי רק בעל חוב של המזיק וזוזי הוא דמסיק ביה, אלא הוי שותף עם המזיק בשור הנוגח. ונ"מ בזה מבואר, שאם היה רק בע"ח אז אין לו להניזק לתפוס את השור מעצמו, ורק ב"ד מסדרים מכירת השור החי וחוצים את הכסף, וכן אם הקדישו ניזק אינו קדוש כיון דאין לו חלק בגופו, וזו היא באמת דעת ר' ישמעאל, משא"כ דעת ר"ע שהלכה כמותו הוי הניזק שותף בהשור, ולכן לניזק ומזיק מזהיר רחמנא, שיש רשות לניזק למכור השור, ואם הקדישו ניזק קדוש כשאר הקדש השותפים, ועוד נ"מ יש. .
(ב"ק ל"ג א׳) את משור החי. אין לי אלא חי, שחטו מניין, ת"ל ומכרו את השור – מכל מקום רעטר"ל דאפי' שחטו צריך למכרו ולחצות את כספו וגובה מבשרו וצריך לשלם הפחת שנפחת בשחיטה, ומיתורא דשור דריש דהו"ל לכתוב ומכרו את החי, ועיין בחו"מ סי' ת"ז ובש"ך ס"ק ב'. .
(שם שם ב') וחצו את כספו. [מה ת"ל כספו, לומר לך] כספו של זה ולא כספו של שן ורגל [מכאן לשן ורגל ברשות הרבים שהזיקו כדרכן דפטורים] רפמשום דיש רשות לבהמה להלך ברה"ר ודרך הבהמה להלך ולאכול כדרכה ולשבר בדרך הלוכה ואין רשות לאדם להניח את פירותיו וכליו ברה"ר משא"כ בקרן שגם לשור הניזק יש רשות להלך. וטעם הדיוק מלשון כי כספו הוא משום דלשון כספו יונח ביותר בכנוי ביחס לאדם כשמייחס שייכות הכסף להאדם, אבל כאן היה יותר נכון לומר וחצו את הכסף. ועיקר דין זה יבא לקמן בפרשה הסמוכה בפסוק ושלת את בעירה (ד'), וע"ע בסמוך אות רפ"ה. ואע"פ דלפטור שן ורגל אתמעט לקמן מלשון ובער בשדה אחר ולא ברה"ר, אך אי מהתם הו"א דפטור רק מנזק שלם קמ"ל כאן דפטור אף מחצי נזק, וכהוראת הלשון וחצו את כספו, ולא וחצו כספו של אחר. .
(שם כ"ו א׳) וחצו את כספו. שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים ואין הנבילה יפה כלום, א"ר מאיר, על זה נאמר ושכרו את השור החי וחצו את כספו רפאואע"פ דכתיב וגם את המת יחצון ואם אינו שוה כלום מאי שייך חלוקה בו, ס"ל לר"מ דלשון וגם את המת יחצון אתא לפחת שפחתה מיתה מחצין בחי, כלומר שמין שור המת כמה היה שוה בחיים וכמה נפחת עתה ונותן המזיק חציו, אבל העיקר בזה כדעת ר' יהודה בדרשה הבאה דאע"פ דאמת הוא דמנה נותן לו דהיינו חצי נזק, דילפינן מלשון וגם את המת יחצון ענין פחת שפחתה מיתה, אבל העיקר אתא להורות דשתפיה רחמנא למזיק בשבחיה דמת, משום דחס רחמנא עליה שלא ישלם כל כך בשביל שורו המזיק, ומדייק זה, משום דאל"ה הול"ל ואת המת יחצון ולא וגם, יען דהלשון וגם משמע דמוסב על חלוקה כערך החלוקה בכסף השור החי, ואיירי כשיש לו שווי, ובכ"ז העתקנו גם דרשה זו של ר' מאיר, משום דעכ"פ הדין דין אמת וכפי שיתבאר עוד, עיין באות הסמוך. .
(ב"ק ל"ד א׳) את המת יחצון. שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים והנבילה יפה חמשים זוז, אמר ר׳ יהודה [על זה נאמר וגם את המת יחצון] ונוטל זה חצי החי וחצי המת וזה חצי החי וחצי המת רפבהוא ס"ל דאע"פ דאמת הוא כדינו של ר"מ בדרשה הקודמת דהמזיק נוטל חצי נזק, אבל הפסוק בהכרח איירי כשיש לו להמת שווי, דאל"ה לא שייך הלשון וגם את המת יחצון וכמש"כ באות הקודם, ומתבאר בגמ' דנ"מ בין דרשה דר"מ לדרשה דר"י הוא לענין שבח נבלה, כגון בשור שוה מאתים שנגחוהו ומת והנבלה שוה בשעת מיתה מאה ועד שעת העמדה בדין השביחה עד ק"כ, אז לר' יהודה דס"ל דהפסוק משמיענו דהמזיק נוטל בחצי שבח הנבלה משלם ארבעים וחמשה בתם ותשעים במועד, וכן אם הנבלה אינה שוה כלום בשעת מיתה ואח"כ היא שוה כסף, אז לר"מ לא יחשב באותן הדמים אלא יתן לו חצי נזק, ולר"י מחשב לו בחצי מה ששוה הנבלה לפי שדמיה כולן שבח הוא, כי לא היתה שוה מאומה בשעת מיתתה.
ואמנם גם לר"י דס"ל דהמזיק נוטל חלק בשבח, בכ"ז אם השביחה הנבלה משעת מיתה עד שעת העמדה בדין כל כך עד שחצי השבח הוא יותר מהיזקו, לא אמרי' דהמזיק יטול חצי השבח, דכתיב שלם ישלם ודרשינן בעלים משלמין ואין בעלים נוטלים, כלומר אין נוטלים עוד ריוח, וכפי שיבא עוד. .
(ב"ק שם) את המת יחצון. מכאן למד ר׳ יהודה, פחת שפחתה מיתה מחצין בחי רפגר"ל שמין את הנבלה כמה פחותין דמיה עכשיו משעה שהיה חי ונותן לו מזיק חצי הפחת, וכבר נתבאר ענין זה בדרשות הקודמות, עיין לעיל אות רפ"ב. .
(שם שם ב') יחצון. [ללמד על נזקי קרן שחייבים עליהם חצי נזק אפילו ברה"ר], דאמר ר׳ יוחנן, אמר קרא יחצון, אין חצי נזק חלוק לא ברה"ר ולא ברשות היחיד רפדדהו"ל לכתוב וחצו את כספו וגם את המת, ולולא רבוי זה הו"א דקרן ברה"ר פטור אפילו מחצי נזק בק"ו משן ורגל שברשות הניזק משלמין נזק שלם וברה"ר פטורין מכל כמבואר בדרשה למעלה, כש"כ קרן שברשות הניזק משלם חצי נזק אינו דין שברה"ר פטור מכל, לכך אצטריך רבוי יתרה לחייב קרן ברה"ר בחצי נזק. .
(שם כ"ו א׳) שלם ישלם. תניא, אמר ר"י, יכול שור שור, חמש סלעים שנגח לשור שוה חמש סלעים והנבילה יפה שלשים זוז שקיל נמי מזיק בשבחא, ת"ל שלם ישלם, בעלים משלמין ואין בעלים נוטלין רפההסלע הוא ארבעה זוזים, וכונת הדרשה כמש"כ בפ' הקודם אות רפ"ג דאע"פ שנוטל המזיק חלק בשבח הנבלה אם השביחה משעת מיתה עד שעת העמדה בדין, משום דחסה התורה על המזיק שלא ישלם הרבה עבור היזק שורו, בכ"ז אם השביחה כ"כ עד שחצי השבח עולה יותר מדמי ההיזק לא אמרי' דהמזיק יטול חצי השבח וירויח משום דגזה"כ הוא שלם ישלם בעלים משלמין ואין בעלים נוטלין [ומ"מ פטור הוא מלשלם מה שהזיק שורו], ואע"פ דזה כתיב במועד בכ"ז דרשינן מכפל לשון גם לתם. .
(שם ל"ד ב') שור תחת השור. אין לי אלא בהמה, כסף מניין, נאמר כאן והמת יהיה לו ונאמר למעלה (פ' ל"ד) והמת יהיה לו, מה להלן כסף אף כאן כסף ומה כאן בהמה אף להלן בהמה רפולעיל כתיב כסף ישיב לבעליו, וה"נ אם רוצים שניהם לשלם בכסף משלם בכסף. ובמכילתא כתוב כאן במקום להלן ולהלן במקום כאן, ונראה שט"ס הוא. .
(מכילתא) והמת יהיה לו. ת"ר, תשלומי נזק – מלמד שהבעלים מטפלין בנבילה רפזר"ל שהוא נוטל את הנבלה בחשבון הכסף שחייב לו המזיק. , מנה"מ דתנא דבי חזקיה, והמת יהיה לו – לניזק, דאי ס"ד למיזק, לכתוב רחמנא שור תחת השור ולשתוק והמת יהיה לו למה לי, אלא שמע מינה לניזק רפחר"ל אי ס"ד למזיק לא אצטריך לאשמעינן זאת דפשיטא הוא כיון דמשלם שור תחת השור בודאי הנבלה שלו היא, אלא ע"כ הפי' והמת יהיה לו לניזק, ואשמעינן שהוא נוטל את הנבלה בחשבון כמבואר. ומה שנוגע עוד לדרשה זו ביארנו לעיל בפסוק ל"ד בדרשה מלשון כזה, ועוד באו דרשות בגמ' על הלשון מתמול שלשום ולא ישמרנו בעליו שבפסוק זה, אך הן כפולות בלשונות כאלה לעיל בפסוק כ"ט ושם נעתקו ונתבארו כל הדרשות, יעו"ש וצרף לכאן. .
(ב"ק י׳ ב׳) והמת יהיה לו. אמר ליה רב כהנא לרבא, השתא אי אית ליה לדידיה כמה טריפות יהיב ליה, דאמר מר ישיב לרבות שוה כסף ואפילו סובין – דידיה מבעי, ומה ת"ל והמת יהיה לו, אלא לא נצרכא אלא לפחת נבילה רפטסמך על הדרשה הקודמת ועל הדרשה שבפרשה הסמוכה פסוק י"ב, דהפי' והמת יהיה לו לניזק ולא למזיק ששמין לו הנבלה בדמים, ועל זה פריך כאן למה צריך דרשה על זה תיפוק ליה דיכול לסלק לו אפי' בשאר טריפות, ופשיטא שעם שלו מסלקו, ומשני לא נצרכא אלא לפחת נבלה, כלומר דמשעת מיתה קאי ברשותו דניזק אם נתקלקלה ופחתה דמים משעת מיתה ועד שעת העמדה בדין פסידא דניזק הוא ומשלם לו מזיק מה שהנזק הוי יתר על הדמים שהיתה הנבלה שוה בשעת מיתה. –
ודע דמכלל לשון הקושיא מה ת"ל והמת יהיה לו יש לדייק דהא דהמת שייך להניזק הוא רק זכות והנחה ויפוי כח להמזיק להקל לו חובתו, וכמ"ש בב"ק ל"ד ב' חס רחמנא עליה דמזיק, יעו"ש. אבל אם רוצה לעכב הנבלה לו ולסלק להניזק כל ההיזק בכסף מלא הרשות בידו, משום דאל"ה, אלא היתה שייכות הנבלה להניזק בהכרח ובהחלט ובע"כ דמזיק קשה מה שפריך השתא אי אית ליה כמה נבלות יהיב לו דידיה מבעי, ומה ת"ל והמת יהיה לו, והלא אצטריך שמחויב המזיק ליתן הנבלה להניזק, אלא ודאי כמש"כ דאין זה אלא רשות והנחה להמזיק. .
(שם י׳ ב׳) שור או שה. מדת תשלומי ארבעה וחמשה אינה נוהגת אלא בשור ושה בלבד. שנאמר כי יגנוב איש שור או שה וגו' רצבגמ' מבאר יותר ענין דרשה זו, דהכא מיותר שור דסיפא דקרא ושה דרישא, דהו"ל לכתוב כי יגנוב איש שור וטבחו או מכרו חמשה בקר ישלם תחתיו וארבע צאן תחת השה, ולכן דריש שבא לרמז שור ושה אין מידי אחרינא לא, כלומר גם לא שאר בעלי חיים, ובמכילתא איתא יותר מפורש, שור ושה להוציא את החיה. –
ולא נתבאר בכלל טעם הדבר שלא נתחייבו בד' וה' רק שור ושה בלבד ולא גם שארי בעלי חיים, ובמכילתא איתא בטעם הדבר משום דשור ושה קרבין לגבי מזבח, אך עדיין צריך באור מאי שייכות יחס זה לתשלומי ד' וה', ובמה זכה בעל הגנבה לזכות בתשלומי ד' וה' עבור זכות זה, וגם אינו מבואר דהא גם תורים ובני יונה קרבין לגבי מזבח. ויותר מזה קשה מ"ש בגמ' ב"ק ס"ח ב' תניא מפני מה אמרה תורה טבח ומכר משלם ד' וה' א"ר עקיבא מפני שנשתרש בחטא, ורבא אמר מפני ששנה בחטא, ור"ל ששנה בחטאו ונשתרש בו ושוב אינו יכול להפרד ממנו [ועוד יתבאר מזה בסמוך אות ש"א]. אמנם לפי"ז קשה טובא, כי לפי טעמים אלו מאי שנא שור ושה הלא גם בכל הגנבות אם מכרן או עשה מעשה הקרובה לענין טביחה יתחייב בד' וה'.
והנה במורה נבוכים חלק ג' פמ"א כתב בטעם הדבר מחיוב ד' וה' בשור ושה מפני שהם קלים לגנוב, מפני שכלל מין הבקר והצאן רועים ביערים רחיקים ממקומות הישוב ואם לא יענש הגנב [בעושה מעשה להסתיר מעשהו ע"י טביחה או מכירה] עונש גדול, יהיה רגיל לגנבם, יעו"ש.
וגם אפשר לתת טעם בזה ע"פ מ"ש במכילתא ס"פ בשלח בפסוק להמית אותי ואת מקני בצמא, השוו בהמתם לגופם לומר לך שבהמתו של אדם היא חייו, אדם הולך בדרך ואין בהמתו עמו מסתכן הוא, ע"כ. ובס' רביד הזהב שם כתב דמכאן יש סמוכים למש"כ המג"א בסי' רמ"ח דאם חושש אדם שיקחו לסטים בהמתו ולא יהיה לו במה להחיות עצמו הוי כפקוח נפש שדוחה את השבת, יעו"ש. וידוע שמין הבהמה שהאדם מגדלו בביתו לעבודתו ולתועלתו הוא הבקר והצאן [ועיין ב"ק נ"ד ב'], ולכן אם נגנבו ממנו נפסד בהרבה מגניבת דבר זולתם, וגם מסכנין חייו, כמבואר, ולכן כל זמן שלא טבחם ומכרם הגנב הרי עכ"פ הוא משיבם לבעליהם ולא נפסד מאומה זולת צער זמני, ולכן משלם רק קרן, וכפל לקנס, משא"כ אם טבחם ומכרם הרי הפסיד להבעלים הפסד מוחלט הנוגע לחייו, ולכן דין הוא שישלם לו הגנב קנס גדול ורב, ושערה התורה חמשה תחת השור וארבע תחת השה. ודו"ק. .
(שם ס"ב ב׳) שור או שה. או לרבות את הכלאים רצאוזולת הרבוי היינו ממעטין כלאים ע"פ הכלל בעלמא כל מקום שנאמר שה מוציא את הכלאים כמבואר בסוגיא כאן ובחולין ע"ח א', וכן היינו ממעטין משום דכתיב שור או שה ואי אפשר להוציא כלאים מביניהם מפני שאין מתעברין זמ"ז. והא דאו רבויא הוא מבואר בכ"מ בגמרא, אך צ"ע בכלל הסברא, דכיון דמשור או שה כפי המבואר, ממילא נתמעטו כלאים, א"כ ל"ל לרבות כלאים מן או היפך המשמעות שור או שה, ואין לומר דבהכרח צריך לרבות מן או משום דרבויא הוא, וזה אינו, דבודאי יש כ"מ דלא מרבינן מן או.
ואפשר לומר דהכא בהכרח בא או לדרשה, משום דאל"ה הול"ל כי יגנוב איש שור ושה, ואי משום שהיינו טועים לחשוב דוקא עד שיגנוב שניהם ביחד, זה אינו, חדא דקיי"ל בעלמא כר' יונתן דכ"מ שנאמרו שני שמות משמע גם כל אחד בפני עצמו עד שיפרט לך הכתוב יחדו [עיין סנהדרין ס"ו א'], ותו, כיון דכתיב וטבחו או מכרו בלשון יחיד ולא וטבחם או מכרם, ע"כ דקאי על כל אחד לבדו, וא"כ מכיון דכתיב או בהכרח בא לדרשה. .
(ב"ק ע"ז ב׳) שור או שה. לחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו רצבנראה הכונה דהו"א דדין זה הוא רק בגונב שור לבד או שה לבד, אבל בגונב שניהם פטור מד' וה' משום דכל כך לא החמירה התורה על הגנב לשלם תשעה, קמ"ל דבאופן כזה חייב על זה לעצמו ועל זה לעצמו, וטעם הדיוק משום דאם לא בא או לדרשה היה יכול לכתוב שור ושה, ואי משום דלא נטעה לומר שניהם ביחד, זה היינו יודעים מדכתיב וטבחו או מכרו ולא וטבחם או מכרם, אלא לכן כתב או לחייב על זה בפ"ע ועל זה בפ"ע, והיינו אם גנב שניהם כאחד. .
(מכילתא) וטבחו. תניא, יכול שותף שגנב מחבירו ושותפין שגנבו יהיו חייבים, ת"ל וטבחו – כולו בעינן וליכא רצגבשותפין שגנבו איירי שטבח אחד מהם שלא מדעת חבירו, אבל אם מדעתו חייבים. והנה זה פשוט דגם במכירה הדין כן, וכ"ה ברמב"ם פ"ב הי"ד מגניבה, ומה שקבעה הגמ' דרשה זו על וטבחו לבד ולא גם על ומכרו, י"ל פשוט משום דעיקר ההכרח להדרשה כולו בעינן הוא רק מן וטבחו, לפי שאי אפשר לחצאין. ואמנם באיזה נוסחאות מש"ס כ"י הנוסחא במלואה כמובא בס' דקדוקי סופרים. .
(ב"ק ע"ח ב׳) וטבחו או מכרו. מכירה דומיא דטביחה, מה טביחה שאינה חוזרת אף מכירה שאינה חוזרת, פרט לשהקנה לשלשים יום רצדשמכרה לעשות בה מלאכה שלשים יום, ואע"פ דבלא ההיקש ג"כ היינו למדים כך מפשטות הלשון ומכרו והאי שכירות הוא, אך היינו מרבים שכירות כזו ע"פ מה דקיי"ל שכירות ליומי ממכר הוא. .
(שם ס"ח א׳) וטבחו או מכרו. תנא דבי ר׳ ישמעאל, או לרבות את השליח רצההרבותא היא כמבואר בסמוך דאע"פ דבכל התורה אין שליח לדבר עבירה אבל הכא רבתה התורה שליח לדבר עבירה. ונראה דדריש וטבחו או מכרו דחייב בטביחה באופן כמו דהוי במכירה, דמכירה בהכרח הוא ע"י אחר כך גם טביחה חייב ע"י אחר, והיינו הך דרשה שתבא בסמוך וטבחו ומכרו מה מכירה ע"י אחר אף טביחה ע"י אחר, רק זה מפיק מסמיכות הענינים טביחה למכירה, וזה מפיק מן או המחבר ענין טביחה עם מכירה, ולפי"ז מדויק לשון הדרשה הסמוכה דדריש ענין הרבוי משליח לדבר עבירה מן וטבחו ומכרו וכן בסוגיא שלפנינו ולא העתיק ככתוב וטבחו או מכרו, אלא הענין כמו שכתבתי דדריש מסמיכות המלים, ותנא דבי ר' ישמעאל ילפי ממלת או המחבר, כמבואר.
ולפי"ז תראה כי מה שהגיה הגרי"ב לשון הגמרא שלפנינו אמר רבא דכתיב וטבחו ומכרו הגיה הוא דצ"ל או מכרו – אין זה מוכרח, יען דמן או ילפי תנא דבי ר' ישמעאל ורבא יליף מסמיכות המלים, כמבואר. ומה שהביא ראיה להגהתו מכתובות אין מוכרח, דהגירסא שלפנינו הכתובה פעמים כאן ובדף ע"ט א' תדחה מפני הגירסא דכתובות וכן בקדושין מ"ג א'. וקרוב לודאי שגם שם צ"ל וטבחו ומכרו, ומ"ש או מכרו אשיגרא דלשון הפסוק הוא. .
(שם ע"א א׳) וטבחו או מכרו. ת"ר, מכרו חוץ מאחד ממאה שבו, חוץ מידו חוץ מרגלו אינו משלם ד' וה׳, חוץ מקרנה חוץ מגיזותיה משלם ד' וה', מאי טעמא, דכתיב וטבחו או מכרו, מכירה דומיא דטביחה – מידי דהוי בטביחה רצור"ל דבר שהוא ניתר בשחיטה הוי שיור במכירה, וכיון דאי אפשר לשייר בטביחה יד או רגל או חוץ מאחד ממאה שבו, לכן כך הוי שיור במכירה אם מכר חוץ מאלה, אבל קרנה וגיזותיה אחרי דלא שייכי לטביחה ומשתיירי מן הטביחה כמו שהם מקודם, לכן אם מכר חוץ מאלו הוי ג"כ מכירה. .
(ב"ק ע"ח ב') וטבחו או מכרו. ת"ר, גנב ונתן לאחר וטבח, גנב ונתן לאחד ומכר משלם ד׳ וה', ואע"פ דבכל התורה אין שליח לדבר עבירה הכא יש שליח, מאי טעמא דכתיב וטבחו ומכרו, טביחה דומיא דמכירה, מה מכירה אי אפשר שלא ע"י אחר אף טביחה ע"י אחר חייב רצזקצת צ"ע בכלל ההיקש הזה, דהא זה הוי כמו אין דנין אפשר משאי אפשר, וכיון דא"א למכירה כי אם בסיוע צד אחר, וגם אם נקיש בהחלט טביחה למכירה יתחייב שלא יהיה חייב בטביחה כי אם ע"י אחר כמו במכירה, ולא ע"י עצמו, וזה דבר חדוש. ואפשר לומר ע"פ מה דקיי"ל בסוגיא שאם הקדישו לבדק הבית חייב ג"כ משום מכירה דמה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים [ויובא בסמוך], ולפי"ז ניחא, שהרי אפשר גם למכירה ע"י עצמו והיינו אם הקדישו, כי אע"פ שיש צד אחר בזה אבל הוא יכול לעשותה מעצמו. ודע כי בשטמ"ק לכתובות ל"ג ב' יש מי שפירש דהלשון מה מכירה ע"י אחר, י"ל דדרך למכור ע"י סרסור, אבל לא ידעתי אם הלשון אי אפשר שלא ע"י אחר סובל פירוש זה, כי האמנם אי אפשר כלל למכור בלא סרסור, וצ"ע. .
(שם ע"ט א׳) וטבחו או מכרו. הקיש טביחה למכירה ומכירה לטביחה, מה מכירה חוץ לרשותו ומותרת בהנאה אף טביחה כן רצחר"ל מכירה הוא בהכרח חוץ לרשותו, שהרי כשמוכרה יוצאת לרשות אחר, ואם מכרה ברשות הבעלים פטור מד' וה', כך הטביחה אם טבח ברשות הבעלים פטור מד' וה', וטעם הדבר משום דכל זמן שהוא ברשות הבעלים עדיין לא קנאה קנין גמור בשנוי רשות, וכן מה מכירה מותרת בהנאה אף טביחה כן, לאפוקי אם שחט לעובד כוכבים. ובמכילתא איתא עוד מה מכירה מותרת באכילה אף טביחה כן לאפוקי טריפה, ואנו השמטנו זה, מפני שזו דעת ר' שמעון במשנה ב"ק ע"א א' משום דס"ל שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה, ואנו לא קיי"ל כן אלא דחייב גם בטריפה. , ומה טביחה כולה אף מכירה כולה רצטכמבואר בדרשה דלעיל מכרה חוץ מידו חוץ מרגלו וכו', אינו משלם ד' וה', ועוד איתא במכילתא מה טביחה שאינה יכולה לחזור אף מכירה שאינה יכולה לחזור, וזה לאפוקי אם מכרה לשלשים יום דחוזרת, וכבר באה דרשה זו לפנינו לעיל. .
(מכילתא) או מכרו. ת"ר, גנב והקדיש משלם ארבעה וחמשה, מאי טמפא, מכרו כתיב, מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים שנראה הכונה דבאמת הוראת השורש מכר היא גם במסירת דבר לרשות אחר מבלי קחת דבר אחר תמורתו כמו תמכור עמך בלא הון (תהלים מ"ד), וימכרם ביד אויביהם, (שופטים ב') וא"כ אין נ"מ אם מוסרו להדיוט או להקדש, דעכ"פ מוציאו מרשותו לרשות אחר. .
(שם ע"ט א׳) חמשה בקר. תניא, אמר ר' עקיבא, מפני מה אמרה תורה טבח ומכר משלם ארבעה וחמשה, מפני שנשתרש בחטא, ורבא אמר מפני ששנה בחטא שאנראה פירוש שתי הלשונות ששנה בחטא ונשתרש בו ושוב אינו יכול להפרד ממנו, ומעתה יוסיף לחטוא לגנוב, וכמ"ש.
(קדושין כ"א א'] כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר, והכא הוי כשנה, מפני שבמעשה הטביחה ומכירה ניכר שלא שב מרשעתו. ונ"מ בין שתי הלשונות הוא, כי למ"ד שנשתרש בחטא בעינן שיקנה את הגניבה, דאל"ה אין חטאו נשרש, והיינו לאחר יאוש ושנוי רשות או שנוי מעשה, ולמ"ד ששנה בחטא הוא אפילו לפני יאוש. ומה שנוגע עוד לדרשה זו בארנו לעיל בארוכה אות ר"צ. .
(שם ס"ז ב׳ ס"ח א׳) חמשה בקר. גנב שור של שני שותפין וטבחו והודה לאחד מהן חייב, מאי טעמא, חמשה בקר אמר רחמנא ואפילו חמשה חצאי בקר שבמ"ש והודה לאחד מהם פשוט הוא משום דאם הודה לשניהם ואח"כ באו עדים פשיטא דפטור דקיי"ל מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור, ותשלומי ד' וה' הוי קנס, והרבותא היא רק בהודה לאחד מהם, והו"א כיון דצריך לשלם לאחד מהם חצי הערך מד' וה' הוי כמו חמשה חצאי בקר והתורה אמרה חמשה בקר שלמים, קמ"ל דאמרינן אפילו חמשה חצאי בקר, והנה אע"פ דלעיל בפסוק ל' אם כופר יושת עליו דרשינן כופר שלם ולא חצי כופר, והוא היפך מדרשה שלפנינו אפילו חצאי בקר, אך התם הוי הטעם משום דכופרא כפרה, וכפרה לא שייך למחצה. [שם ע"א ב'] חמשה בקר וגו׳. תניא, א"ר מאיר, בא וראה כמה גדול כחה של מלאכה, שור שבטלו ממלאכתו – חמשה, שה שלא בטלו ממלאכתו – ארבעה שגעיין מש"כ בדרשה הבאה. .
(ב"ק ע"ט ב׳) חמשה בקר וגו׳. תניא, א"ר יוחנן בן זכאי, בא וראה כמה גדול כבוד הבריות, שור שהלך ברגליו – חמשה, שה שהרכיבו על כתיפו – ארבעה דשר"ל שהרכיבו הגנב על כתפי וזלזל עצמו לפיכך הקל הקב"ה עליו בתשלומין. ונראה הכונה כמה גדול כבוד הבריות, היינו כמה חשוב כבוד הבריות בעיני הקב"ה אף שלא במקום רואים, דהא בודאי נשא הגנב אותו שלא בפני רואים אלא רק זלזל בעצמו, וצ"ל דמ"ש שור שהלך ברגליו הכונה על מין השור שדרכו לילך ברגליו, אבל בפרט משכחת לה שגם שור צריך לישא אותו על הכתף כגון עגל קטן, וכן צ"ל להדרשה הקודמת משום בטול מלאכה ג"כ בדרך כלל נאמר, וראיה לזה מברייתא דב"ק ע"ח ב' הגונב את הקטעת ואת החגרת חייב ד' וה', ואלה הלא אינן ראויות למלאכה. .
(שם שם) חמשה בקר וגו׳. גנב שור ושה של הקדש אינו משלם ארבעה וחמשה, מאי טעמא, ארבעה וחמשה אמר רחמנא ולא שלשה וארבעה שהבאור הענין, כי בתשלומי ארבעה וחמשה בכלל כלול חלק אחד לתשלום כפל, וההקדשות ידוע שנתמעטו מכפל, כפי שיתבאר בפרשה הבאה בפסוק ישלם שנים לרעהו וא"כ בציר להו חדא חדא מארבעה וחמשה לכן אינו משלם כלל. ועיין ברמב"ם פ"ב ה"א מגניבה דגם הגונב מן העובד כוכבים פטור מד' וה', ולא נתבאר המקור, וצ"ל דזה הוא ע"פ הסברא שלפנינו, דכיון דמכפל פטור ע"פ הדרשה רעהו ולא עובד כוכבים א"כ ממילא פטור מד' וה' דלא הוי רק ג' וד', כמבואר. וכהאי גונא כתבנו בדעתו לקמן בפרשה הבאה בפסוק ונמכר בגנבתו בדרשה בגנבתו ולא בכפלו, יעו"ש. .
(ב"מ נ"ז ב׳) חמשה בקר וגו׳. חמשה בקר – ארבעה והוא, וארבע צאן – שלשה והוא שווהוי הלשון חמשה וארבעה מעין הלשון במשלי ו' ונמצא ישלם שבעתים שענינו שבע פעמים – ששה והוא. .
(מכילתא) תחת השור. תניא, יכול גנב שור שוה מנה ישלם תחתיו נגידין, ת"ל תחת תחת שזנגידין באירו כחושים וקרובין למות וכמו שתרגם אונקלוס ויגוע ואתנגד, ור"ל יכול כיון שמשלם ד' וה רשאי לשלם כחושים וגרועים עד שבהצטרפות יהיו שוים בערך האחד הנגנב, קמ"ל דצריך לשלם תחת השור הנגנב כמו שהיה הוא, והיינו שיהיה זה הנשלם עומד במקומו ושוה לו, וכמו תחת אבותיך יהיו בניך (תהלים מ"ה). .
(ב"ק ס"ז ב׳) תחת השור. תנא דבי חזקיה, תחת השור – לרבות את השליח שחעיין מש"כ לעיל אות רצ"ה דהרבותא היא אע"פ דבעלמא קיי"ל אין שליח לדבר עבירה אבל הכא חייב ע"י שליח, והרבוי מתחת הוא משום דהול"ל חמשה בקר ישלם בשור וארבע צאן בשה, דהוו משמעו בעבור השור ובעבור השה, ודריש מתחת שאם מינה שליח תחתיו ג"כ חייב. .
(שם ע"ח ב׳)

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך