תנ"ך על הפרק - שמות כא - טור הארוך

תנ"ך על הפרק

שמות כא

71 / 929
היום

הפרק

פרשת עבד עברי, דיני נזיקין

וְאֵ֙לֶּה֙ הַמִּשְׁפָּטִ֔ים אֲשֶׁ֥ר תָּשִׂ֖ים לִפְנֵיהֶֽם׃כִּ֤י תִקְנֶה֙ עֶ֣בֶד עִבְרִ֔י שֵׁ֥שׁ שָׁנִ֖ים יַעֲבֹ֑ד וּבַ֨שְּׁבִעִ֔ת יֵצֵ֥א לַֽחָפְשִׁ֖י חִנָּֽם׃אִם־בְּגַפּ֥וֹ יָבֹ֖א בְּגַפּ֣וֹ יֵצֵ֑א אִם־בַּ֤עַל אִשָּׁה֙ ה֔וּא וְיָצְאָ֥ה אִשְׁתּ֖וֹ עִמּֽוֹ׃אִם־אֲדֹנָיו֙ יִתֶּן־ל֣וֹ אִשָּׁ֔ה וְיָלְדָה־ל֥וֹ בָנִ֖ים א֣וֹ בָנ֑וֹת הָאִשָּׁ֣ה וִילָדֶ֗יהָ תִּהְיֶה֙ לַֽאדֹנֶ֔יהָ וְה֖וּא יֵצֵ֥א בְגַפּֽוֹ׃וְאִם־אָמֹ֤ר יֹאמַר֙ הָעֶ֔בֶד אָהַ֙בְתִּי֙ אֶת־אֲדֹנִ֔י אֶת־אִשְׁתִּ֖י וְאֶת־בָּנָ֑י לֹ֥א אֵצֵ֖א חָפְשִֽׁי׃וְהִגִּישׁ֤וֹ אֲדֹנָיו֙ אֶל־הָ֣אֱלֹהִ֔ים וְהִגִּישׁוֹ֙ אֶל־הַדֶּ֔לֶת א֖וֹ אֶל־הַמְּזוּזָ֑ה וְרָצַ֨ע אֲדֹנָ֤יו אֶת־אָזְנוֹ֙ בַּמַּרְצֵ֔עַ וַעֲבָד֖וֹ לְעֹלָֽם׃וְכִֽי־יִמְכֹּ֥ר אִ֛ישׁ אֶת־בִּתּ֖וֹ לְאָמָ֑ה לֹ֥א תֵצֵ֖א כְּצֵ֥את הָעֲבָדִֽים׃אִם־רָעָ֞ה בְּעֵינֵ֧י אֲדֹנֶ֛יהָ אֲשֶׁר־לאל֥וֹיְעָדָ֖הּ וְהֶפְדָּ֑הּ לְעַ֥ם נָכְרִ֛י לֹא־יִמְשֹׁ֥ל לְמָכְרָ֖הּ בְּבִגְדוֹ־בָֽהּ׃וְאִם־לִבְנ֖וֹ יִֽיעָדֶ֑נָּה כְּמִשְׁפַּ֥ט הַבָּנ֖וֹת יַעֲשֶׂה־לָּֽהּ׃אִם־אַחֶ֖רֶת יִֽקַּֽח־ל֑וֹ שְׁאֵרָ֛הּ כְּסוּתָ֥הּ וְעֹנָתָ֖הּ לֹ֥א יִגְרָֽע׃וְאִם־שְׁלָ֨שׁ־אֵ֔לֶּה לֹ֥א יַעֲשֶׂ֖ה לָ֑הּ וְיָצְאָ֥ה חִנָּ֖ם אֵ֥ין כָּֽסֶף׃מַכֵּ֥ה אִ֛ישׁ וָמֵ֖ת מ֥וֹת יוּמָֽת׃וַאֲשֶׁר֙ לֹ֣א צָדָ֔ה וְהָאֱלֹהִ֖ים אִנָּ֣ה לְיָד֑וֹ וְשַׂמְתִּ֤י לְךָ֙ מָק֔וֹם אֲשֶׁ֥ר יָנ֖וּס שָֽׁמָּה׃וְכִֽי־יָזִ֥ד אִ֛ישׁ עַל־רֵעֵ֖הוּ לְהָרְג֣וֹ בְעָרְמָ֑ה מֵעִ֣ם מִזְבְּחִ֔י תִּקָּחֶ֖נּוּ לָמֽוּת׃וּמַכֵּ֥ה אָבִ֛יו וְאִמּ֖וֹ מ֥וֹת יוּמָֽת׃וְגֹנֵ֨ב אִ֧ישׁ וּמְכָר֛וֹ וְנִמְצָ֥א בְיָד֖וֹ מ֥וֹת יוּמָֽת׃וּמְקַלֵּ֥ל אָבִ֛יו וְאִמּ֖וֹ מ֥וֹת יוּמָֽת׃וְכִֽי־יְרִיבֻ֣ן אֲנָשִׁ֔ים וְהִכָּה־אִישׁ֙ אֶת־רֵעֵ֔הוּ בְּאֶ֖בֶן א֣וֹ בְאֶגְרֹ֑ף וְלֹ֥א יָמ֖וּת וְנָפַ֥ל לְמִשְׁכָּֽב׃אִם־יָק֞וּם וְהִתְהַלֵּ֥ךְ בַּח֛וּץ עַל־מִשְׁעַנְתּ֖וֹ וְנִקָּ֣ה הַמַּכֶּ֑ה רַ֥ק שִׁבְתּ֛וֹ יִתֵּ֖ן וְרַפֹּ֥א יְרַפֵּֽא׃וְכִֽי־יַכֶּה֩ אִ֨ישׁ אֶת־עַבְדּ֜וֹ א֤וֹ אֶת־אֲמָתוֹ֙ בַּשֵּׁ֔בֶט וּמֵ֖ת תַּ֣חַת יָד֑וֹ נָקֹ֖ם יִנָּקֵֽם׃אַ֥ךְ אִם־י֛וֹם א֥וֹ יוֹמַ֖יִם יַעֲמֹ֑ד לֹ֣א יֻקַּ֔ם כִּ֥י כַסְפּ֖וֹ הֽוּא׃וְכִֽי־יִנָּצ֣וּ אֲנָשִׁ֗ים וְנָ֨גְפ֜וּ אִשָּׁ֤ה הָרָה֙ וְיָצְא֣וּ יְלָדֶ֔יהָ וְלֹ֥א יִהְיֶ֖ה אָס֑וֹן עָנ֣וֹשׁ יֵעָנֵ֗שׁ כַּֽאֲשֶׁ֨ר יָשִׁ֤ית עָלָיו֙ בַּ֣עַל הָֽאִשָּׁ֔ה וְנָתַ֖ן בִּפְלִלִֽים׃וְאִם־אָס֖וֹן יִהְיֶ֑ה וְנָתַתָּ֥ה נֶ֖פֶשׁ תַּ֥חַת נָֽפֶשׁ׃עַ֚יִן תַּ֣חַת עַ֔יִן שֵׁ֖ן תַּ֣חַת שֵׁ֑ן יָ֚ד תַּ֣חַת יָ֔ד רֶ֖גֶל תַּ֥חַת רָֽגֶל׃כְּוִיָּה֙ תַּ֣חַת כְּוִיָּ֔ה פֶּ֖צַע תַּ֣חַת פָּ֑צַע חַבּוּרָ֕ה תַּ֖חַת חַבּוּרָֽה׃וְכִֽי־יַכֶּ֨ה אִ֜ישׁ אֶת־עֵ֥ין עַבְדּ֛וֹ אֽוֹ־אֶת־עֵ֥ין אֲמָת֖וֹ וְשִֽׁחֲתָ֑הּ לַֽחָפְשִׁ֥י יְשַׁלְּחֶ֖נּוּ תַּ֥חַת עֵינֽוֹ׃וְאִם־שֵׁ֥ן עַבְדּ֛וֹ אֽוֹ־שֵׁ֥ן אֲמָת֖וֹ יַפִּ֑יל לַֽחָפְשִׁ֥י יְשַׁלְּחֶ֖נּוּ תַּ֥חַת שִׁנּֽוֹ׃וְכִֽי־יִגַּ֨ח שׁ֥וֹר אֶת־אִ֛ישׁ א֥וֹ אֶת־אִשָּׁ֖ה וָמֵ֑ת סָק֨וֹל יִסָּקֵ֜ל הַשּׁ֗וֹר וְלֹ֤א יֵאָכֵל֙ אֶת־בְּשָׂר֔וֹ וּבַ֥עַל הַשּׁ֖וֹר נָקִֽי׃וְאִ֡ם שׁוֹר֩ נַגָּ֨ח ה֜וּא מִתְּמֹ֣ל שִׁלְשֹׁ֗ם וְהוּעַ֤ד בִּבְעָלָיו֙ וְלֹ֣א יִשְׁמְרֶ֔נּוּ וְהֵמִ֥ית אִ֖ישׁ א֣וֹ אִשָּׁ֑ה הַשּׁוֹר֙ יִסָּקֵ֔ל וְגַם־בְּעָלָ֖יו יוּמָֽת׃אִם־כֹּ֖פֶר יוּשַׁ֣ת עָלָ֑יו וְנָתַן֙ פִּדְיֹ֣ן נַפְשׁ֔וֹ כְּכֹ֥ל אֲשֶׁר־יוּשַׁ֖ת עָלָֽיו׃אוֹ־בֵ֥ן יִגָּ֖ח אוֹ־בַ֣ת יִגָּ֑ח כַּמִּשְׁפָּ֥ט הַזֶּ֖ה יֵעָ֥שֶׂה לּֽוֹ׃אִם־עֶ֛בֶד יִגַּ֥ח הַשּׁ֖וֹר א֣וֹ אָמָ֑ה כֶּ֣סֶף ׀ שְׁלֹשִׁ֣ים שְׁקָלִ֗ים יִתֵּן֙ לַֽאדֹנָ֔יו וְהַשּׁ֖וֹר יִסָּקֵֽל׃וְכִֽי־יִפְתַּ֨ח אִ֜ישׁ בּ֗וֹר א֠וֹ כִּֽי־יִכְרֶ֥ה אִ֛ישׁ בֹּ֖ר וְלֹ֣א יְכַסֶּ֑נּוּ וְנָֽפַל־שָׁ֥מָּה שּׁ֖וֹר א֥וֹ חֲמֽוֹר׃בַּ֤עַל הַבּוֹר֙ יְשַׁלֵּ֔ם כֶּ֖סֶף יָשִׁ֣יב לִבְעָלָ֑יו וְהַמֵּ֖ת יִֽהְיֶה־לּֽוֹ׃וְכִֽי־יִגֹּ֧ף שֽׁוֹר־אִ֛ישׁ אֶת־שׁ֥וֹר רֵעֵ֖הוּ וָמֵ֑ת וּמָ֨כְר֜וּ אֶת־הַשּׁ֤וֹר הַחַי֙ וְחָצ֣וּ אֶת־כַּסְפּ֔וֹ וְגַ֥ם אֶת־הַמֵּ֖ת יֶֽחֱצֽוּן׃א֣וֹ נוֹדַ֗ע כִּ֠י שׁ֣וֹר נַגָּ֥ח הוּא֙ מִתְּמ֣וֹל שִׁלְשֹׁ֔ם וְלֹ֥א יִשְׁמְרֶ֖נּוּ בְּעָלָ֑יו שַׁלֵּ֨ם יְשַׁלֵּ֥ם שׁוֹר֙ תַּ֣חַת הַשּׁ֔וֹר וְהַמֵּ֖ת יִֽהְיֶה־לּֽוֹ׃כִּ֤י יִגְנֹֽב־אִישׁ֙ שׁ֣וֹר אוֹ־שֶׂ֔ה וּטְבָח֖וֹ א֣וֹ מְכָר֑וֹ חֲמִשָּׁ֣ה בָקָ֗ר יְשַׁלֵּם֙ תַּ֣חַת הַשּׁ֔וֹר וְאַרְבַּע־צֹ֖אן תַּ֥חַת הַשֶּֽׂה׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

ואלה המשפטים. וא"ו מוסיף על ענין ראשון דהיינו י' הדברות דלעיל. אי נמי מוסיף על הדינין שנתנו במרה. והקדים המשפטים שכמו שבדבור הראשון שבעשרת הדברות הזכיר בידיעת השם והשני באסור ע"ז חזר וצוה למשה לאמר כה תאמר אל בני ישראל אתם ראיתם וגו' להזהירם עוד שיתנו ללבם מה שראו ואתם ראיתם הוא כנגד הדבור אנכי ולא תעשון כנגד לא יהי' לך ואלה המשפטים כנגד לא תחמוד שסיים בו עשרת הדברות כי אם לא ידע האדם משפטי הבית והשדות ושאר הדינין יחשוב שהוא שלו ויחמדהו ויקחהו לעצמו לפיכך אמר תשים לפניהם משפטים ישרים שינהגו בהם ולא יחמדו שאינו שלהם: אשר תשים לפניהם. דרשו רבותינו ז"ל ולא לפני עכו"ם והדיוטות דהוה לי' למכתב אשר תלמדם או אשר תשים להם כמו שנאמר שם שם לו חק ואמר לפניהם פי' שהם יהיו דיינין כי זה הלשון יבא לעולם על השופט ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה' לפני כל יודעי דת ודין. ומיעט עכו"ם שלא לדין לפניהם אפילו בדין שדנין כדינינו ואפילו שני בעלי דינין רוצים בכך משא"כ בהדיוטות דאע"ג דמחד קרא ממעטינן תרווייהו אם שניהם רוצים בכך בהדיוטות ומקבלים עליהם אותם לדון מותרים לדון. ור' יוסף קמחי פי' אמר אשר תשים לפניהם ולא אמר אשר תשפטם שידעו עיקר הדין שלא יאמר אלו ידעתי שלא יעבדני העבד אלא ו' שנים לא הייתי קונהו וכן אם נגח השור עבד או אמה שלא יתן אלא ל' שקלים אפי' שוה מאה מנה: כי תקנה עבד עברי. כתב הרמב"ן התחיל מצוה ראשונה בשילוח עבד עברי בשנת ז' מפני שיש בה זכר ליציאת מצרים שנאמר וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויפדך וגו' ויש בה עוד זכר למעשה בראשית כי השנה השביעית היא כשבת לעבד ויש בה עוד שביעי לשנים שהוא היובל כי השביעי נבחר בימים בשנים ובשמטות ולכך החמיר בה הנביא ואמר אנכי כרתי ברית את אבותיכם מקץ ז' שנים תשלחו וגו' וגזר בעבורה גלות ואחר כך במצות לא תרצח שהיא חמור' ובכבוד האבות ובלא תגנוב וכן כולם זה אחר זה כסדר: אם בגפו יבא. פי' לבדו שלא יהא נשוי כמו בגופו שאין לו אלא גופו:אם בעל אשה הוא. שיהי' נשוי ישראלית יכול רבו ליתן לו שפחה כנענית אבל אם לא הי' נשוי אין רבו יכול למסור לו שפחה כנענית. והטעם שאין אדם מוצא קורת רוח אלא מאשתו ראשונ' ואם תהי' הראשונה כנענית יהי' לעולם נגרר אחריה ולא יצא לחירו' אבל אם כבר הי' נשוי נגרר אחר אשתו הראשונ' ולא אחר כנענית וגם פעמים כשיראה בחור שפחה יפה ויחשוק בה ימכור עצמו אבל כשהוא נשוי לא חיישינן לזה:ויצאה אשתו עמו. מלמד שהו' חייב במזונות אשתו ובניו אע"ג דלא כתיב הכא אלא אשתו ילפינן בניו מקרא אחרינא דכתיב ויצא הוא ובניו: והגישו אדניו אל האלקים. פי' לב"ד. וכתב ר' אברהם שיקראו השופטים והדיינים אלקי' בעבור שמקיימין משפטי האלקים בארץ. והרמב"ן פי' והגישו אל המשפט אשר שם האלקים כי האלקים הוא עם הדיין בדבר המשפט הוא יצדיק והוא ירשיע וזהו שנאמר אשר ירשיעון אלקים וכך אמר משה כי המשפט לאלקים הוא וכן הוא אומר אלקים נצב בעדת אל בקרב אלקים ישפוט כי האלקים הוא השופט:והגישו אל הדלת. לפי הפשט לפי שדרך הדיין לישב בשער כמו שמצינו בבועז לכך רוצעין אל דלת השער כדי שיהי' לעולם הדבר גלוי. וי"מ סימן להיותו עבד שומר דלת אדוניו. וי"מ לפי שהרציעה היא סימן לעבדות ורוצעו אוחז אותו אל הדלת שאם רוצה לומר מעצמי נגפתי יקרבנו אל הדלת וימצא שרצועת אזנו מכוון למקום הדלת שנרצע שם:ועבדו לעולם. פי' עד היובל. ור' אברהם פי' דעולם הוא זמן בלשון הקודש כמו כבר הי' לעולמים ואמר ועבדו לעולם לזמנו של יובל שאין במועד ישראל זמן ארוך ממנו ויציאת חירות כאלו עולם מתחדש לו: לא תצא כצאת העבדים. פי' בשן ועין. וה"ה בעבד דאיתקש עברי לעבריה ואיצטרך קרא דלא תימא נילף ק"ו מעבד כנעני שיוצא בראשי איברים ומיהו משום הא לא הוה צריך קרא דיציאת כנעני בשן ועין קנסא הוא ואין למדין מקנסות על כן פי' בה"ג שהיא מצות לא תעשה שאם בא אדם להוציאה בשן ועין שהוא עובר בלאו אלא ישלם לה דמי עינה ותשאר עמו כי פעמים יהי' דמי נזקה בראשי אברים יותר מדמי העבודה כגון שהוא קרוב לזמן יציאתה והחמיר הכתוב בלאו על האדון שלא יגזול דמי ראשי אבריה אפי' אם ירצה להוציאה בהם. אי נמי כפשטי' לא תצא כצאת העבדים שלא ישלחנה בחוץ לעשות לו מלאכתו אלא תשמשנו בביתו: לעם נכרי לא ימשל למכרה. דרשו מכאן שאין אדם מוכר בתו לשפחות אחר שפחות וכן האדון אינה רשאי למוכרה לאחר ופי' לעם נכרי לאיש נכרי שכיון שבגד בה האדון שלא קיים בה מצות ייעוד וכן האב שמכרה פעם אחת שוב אין יכולין למכרה. אי נמי לפי שנאמר בעבד עברי ונמכר לגר תושב או לעקר משפחת גר שיכול אדם למכור עצמו לגוי לפיכך מזהיר הכתוב שלא למכור בתו לגוי ופי' הפסוק אחר שפדאה האב המוכר לא יוכל למוכרה לגוי וה"ה מתחלה אלא לפעמים שאדם חפץ מאד לפדות בתו מן האדון לפי שלא ייעדה ואם רוצה אפי' למכרה לגוי שנה או שנתיים כדי שיפדנה מזה על זה מזהיר הכתוב. אי נמי חוזר לתחלת הפסוק כי ימכור איש את בתו לאמה לא ימשול למוכרה לנכרי. ומ"מ משמע נמי מכאן שאינו יכול למכרה שפחות אחר שפחות מייתורא דקרא דמצי למיכתב לעם נכרי לא יוכל למכרה ולשתוק וכתב בבגדו בה לדרשא שאם בגד בה ומכרה פעם אחת שלא ימכרנה עוד ופי' לא יוכל למכרה ובבגדו בה ג"כ לא יוכל למכרה. וכתב הרמב"ן ודרך הפשט בפרשת כי ימכר איש את בתו לא תצא כצאת העבדים הנזכרים למעלה או ביובל שאם תיטב הנערה בעיני הקונה אותה ויקחנה לו לאשה אין יכול האב להוציאה ממנו ואם רעה בעיני אדוניה שאינו רוצה ליעדה והפדה האב הנזכר שאסור לו להניחה עוד ביד האדון כיון שאינו חפץ בה ולא יוכל ג"כ למוכרה לאחר כיון שבגד בה למוכרה למי שאינו חפץ בה: ואם לבנו ייעדנה. לשון זמון כמו מן המועד אשר יעדו: כמשפט הבנות יעשה לה. זה הבן כמו שמפורש שארה כסותה ועונתה לא יגרע. וכתב הרמב"ן דרך הפשט יתכן לומר שאם יעדה הקונה לבנו כמשפט הבנות אשר יעשה אדם לבנותיו יעשה לה שיתן לה משלו כמוהר הבתולות וצוה בזה כמו שצוה בהענקה והכל חסד מאתו יתברך ויתעלה: שארה. פירש"י מזונות וכתב הרמב"ן אתיא כמ"ד מזונות דאוריתא והמובן מסוגיית הגמרא שהן דרבנן ועוד למה יזכיר מזונות בלשון שאר שהוא הבשר וחשב ר' אברהם לתקן בזה ופי' שארה מזון שיעמיד שארה והוא בשרה ואין בזה טעם שיאמר הכתוב לא יגרע הבעל בשרה לכן אני אומר כי שאר בכל מקום הבשר הדבק לבשרו של אדם מלשון שארית כלומר שאר בשרו מלבד גופו ולכך נקראים הקרובים שאר אל כל שאר בשרו כענין עצמי ובשרי אתה ונקרא הבשר הנאכל שאר כדכתיב וימטר עליהם כעפר שאר כי הבשר הנאכל נדבק באוכל ויחזור לבשרו והאשה נקראת שאר משום דכתיב ודבק באשתו והיו לבשר אחד ופי' הפסוק שארה קירוב בשרה שהבעל יש לו להתקרב עמה: כסותה. כסות מטתה: עונתה. היא עונה שיבא אליה לעת דודים: לא יגרע. שאם יקח אחרת לא תהי' האחרת יושבת על מטה כבודה והיו לבשר וזו תהי' עמו כפלגש ותשב על הארץ בדרך מקרה כבוא אל אשה זונה אלא שארה כסותה ועונתה לא יגרע: שלש אלה. הייעוד לו או לבנו או הפדיון לא יעשה לה ויצאה חנם כצאת העבדים: מכה איש ומת. סמכו לאין כסף רמז למה שאמרו חז"ל קם לי' בדרבה מיני' פי' מות יומת אז אין כסף: וגונב איש ומכרו. הפסיק וגונב בין מכה אביו למקלל אביו י"מ לפי שמכה וגונב מיתתן שוה בחנק ומקלל בסקילה ולא נהירא דאם כן יקדים וגונב למכה אביו ויהי' מכה אביו וגונב זה אצל זה שמיתתן שוה וגם לא יהא הפסק בין מכה אביו למקללו. ורבינו סעדי' פירש לפי שרוב הנגנבים הם קטנים ויגדלו במקום אחר ולא יכירו אבותם ויקללום ויכום ולכן ראוי להעניש הגונב במיתה בהם כי העונש הוא על ידו ולכן כתבו ביניהם. וגדול עונש המקלל מעונש המכה מפני שמצוי יותר כשיקצוף יקלל ולכן הרבה בעונשו. אי נמי מפני שיש בה חטא גדול שהזכיר השם והנה שתים רעות עשה שזלזל באביו ואמו ונשא שם אלקיו בפשע וחטאת: ומכרו ונמצא בידו. פירש"י ונמצא בידו קודם מכירה. וכתב הרמב"ן דלהא לא איצטריך למיכתב ונמצא בידו דכיון שיש עדים שגנבו ומכרו ודאי בידו הי' אלא פי' ונמצא בידו שהכניסו ברשותו שאינו חייב עד שיכניסנו ברשותו שאם מכרו ועדיין לא הוציאו מרשותו פטור כי היכי דאמרינן גבי ממון גנב וטבח ומכר ברשות בעלים פטור: או באגרוף. לדעת רבותינו ז"ל הוא קבוצת האצבעות לתוך היד כמו בעלי אגרופין והזכיר אבן ואגרוף לומר ששניהם צריכין אומד אע"ג שמכת האבן היא קשה ומכת האגרוף היא קלה רוב פעמים לא ימות בה. וי"מ אגרוף עפר מלשון עבשו פרודות תחת מגרפותיהם: על משענתו. פירש"י על בוריו פי' שאינו צריך למשענת אחרת להשען על אחר כדרך החולים אלא על משענתו. והרמב"ן כתב ונ"ל כפשטי' שאם ילך אפי' על משענתו כדרך החולים ונקה המכה ודבר הכתוב בהווה פי' המוכים שנפלו למשכב לא ילכו בחוץ עד שתחי' המכה ויצאו מידי סכנה שאם פשע אחר כך ומת בחולשתו לא ימות זה ומיהו דוקא שהלך בחוץ כדכתיב והתהלך בחוץ אבל אם בביתו הלך על משענתו לא נקה המכה: רק שבתו יתן ורפא ירפא. ולא אמר רפואותיו יתן לומר שיתן השכר לרופאים והם ירפאוהו ולא יוכל לתבוע שיתנו לו השכר ויעשה בו דברים אחרים רק ירפא בו על כל פנים. ורבותינו דרשו מורפא ירפא מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות ולא אמרינן רחמנא מחי והוא מסי ומקשינן פשיטא דמלא תעמוד על דם רעך נפק' שאם יראה חבירו טובע בנהר או לסטים באים עליו שחייב להצילו ולא אמרינן רחמנא אייתי' עליה והוא מציל לי' ומפרשי' מכאן שניתן רשות לרפאות ולא חיישינן שמא יהרגנו על ידי סם או משקה שיתן לו. וי"מ שניתן רשות לרופא לקבל שכר על רפואתו: וכי יכה איש את עבדו. בעבד כנעני הכתוב מדבר שאע"פ שהוא שבט מוסר ואינו מקל יד ישמור שלא יכה בו אפילו עבדו כנעני מכה רבה שימות בו: אך אם יום או יומים. דרשו רבותינו ז"ל יום שהוא כיומים שצריך שיחי' מעת לעת. והרמב"ן כתב על דרך הפשט אם ביום ההוא ואפילו ביום המחרת יעמוד ויקום על רגליו לא יוקם: כאשר ישית עליו בעל האשה. בא למעט האשה דדוקא כאשר ישית עליו הבעל יתן ולא כאשר תשית עליו האשה כי אין לה חלק בוולדות. ור' אברהם פי' כאשר ישית עליו בעל האשה או יתן בפלילים כלומר או יתפשר עמו לפי רצונו או יתן על פי ב"ד. והרמב"ן פי' שבא להשמיענו אע"פ שאין בוולדות היזק ניכר כי מי יודע שיצליחו ואין עליו תשלומי ממון אעפ"כ נשים עליו עונש והוא כמו קנס ואמר שיתן העונש בכל אשר ישית עליו בעל האשה שהוא חפץ בוולדיו וחשובים הם אצלו ויתן זה בפלילים שלא ישית עליו עונש יותר מכדי דמיהם. וכי יכה איש את עין עבדו. בעבד כנעני הכתוב מדבר. וה"ה לכל כ"ד ראשי אברים ופרט באלו בשביל שראה חם את ערות אביו וסיפר בשיניו: וגם בעליו יומת. מיתה בידי שמים. וכתב הרמב"ן ולא ידעתי דעת אונקלוס שתרגם יתקטל אולי רוצה לומר ראוי הוא שיהרג אלא שיש לו כופר. אי נמי רוצה לומר שאמר הכתוב שיהרג כי יבא יומו או במלחמה ירד ויספה לומר שחייב מיתה בידי שמים ולא ימות כדרך העולם על מטתו: אם כופר יושת עליו. בשביל שהוא כפרה כמו הקרבן ואין מכריחין אותו לבא לב"ד לחייבו בכך ואפי' אם נתחייב אין ממשכנין אותו בכך לכך אמר בלשון אם: או בן יגח או בת יגח. לחייב על הקטנים ולפי הפשט צריך פסוק לחייב על הקטנים לפי ששור ההורג אדם היא רעה הרבה כדוב שכול והי' מוטל על בעליו לשומרו אבל כשהמית קטנים אינו רע כל כך והייתי סבור שלא יהא בעליו חייב לשומרו מזה על כן בא לומר שגם מזה חייב לשומרו: או כי יכרה איש בר. חסר ולית אחרינא וטעמא דמלתא דאפי' אינו כורה בור גמור אלא מצא בור עמוק ט' טפחים והשלימו לי' חייב כדדרשינן להביא כורה אחר כורה שאחרון חייב:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך