תנ"ך על הפרק - שמות כא - בכור שור

תנ"ך על הפרק

שמות כא

71 / 929
היום

הפרק

פרשת עבד עברי, דיני נזיקין

וְאֵ֙לֶּה֙ הַמִּשְׁפָּטִ֔ים אֲשֶׁ֥ר תָּשִׂ֖ים לִפְנֵיהֶֽם׃כִּ֤י תִקְנֶה֙ עֶ֣בֶד עִבְרִ֔י שֵׁ֥שׁ שָׁנִ֖ים יַעֲבֹ֑ד וּבַ֨שְּׁבִעִ֔ת יֵצֵ֥א לַֽחָפְשִׁ֖י חִנָּֽם׃אִם־בְּגַפּ֥וֹ יָבֹ֖א בְּגַפּ֣וֹ יֵצֵ֑א אִם־בַּ֤עַל אִשָּׁה֙ ה֔וּא וְיָצְאָ֥ה אִשְׁתּ֖וֹ עִמּֽוֹ׃אִם־אֲדֹנָיו֙ יִתֶּן־ל֣וֹ אִשָּׁ֔ה וְיָלְדָה־ל֥וֹ בָנִ֖ים א֣וֹ בָנ֑וֹת הָאִשָּׁ֣ה וִילָדֶ֗יהָ תִּהְיֶה֙ לַֽאדֹנֶ֔יהָ וְה֖וּא יֵצֵ֥א בְגַפּֽוֹ׃וְאִם־אָמֹ֤ר יֹאמַר֙ הָעֶ֔בֶד אָהַ֙בְתִּי֙ אֶת־אֲדֹנִ֔י אֶת־אִשְׁתִּ֖י וְאֶת־בָּנָ֑י לֹ֥א אֵצֵ֖א חָפְשִֽׁי׃וְהִגִּישׁ֤וֹ אֲדֹנָיו֙ אֶל־הָ֣אֱלֹהִ֔ים וְהִגִּישׁוֹ֙ אֶל־הַדֶּ֔לֶת א֖וֹ אֶל־הַמְּזוּזָ֑ה וְרָצַ֨ע אֲדֹנָ֤יו אֶת־אָזְנוֹ֙ בַּמַּרְצֵ֔עַ וַעֲבָד֖וֹ לְעֹלָֽם׃וְכִֽי־יִמְכֹּ֥ר אִ֛ישׁ אֶת־בִּתּ֖וֹ לְאָמָ֑ה לֹ֥א תֵצֵ֖א כְּצֵ֥את הָעֲבָדִֽים׃אִם־רָעָ֞ה בְּעֵינֵ֧י אֲדֹנֶ֛יהָ אֲשֶׁר־לאל֥וֹיְעָדָ֖הּ וְהֶפְדָּ֑הּ לְעַ֥ם נָכְרִ֛י לֹא־יִמְשֹׁ֥ל לְמָכְרָ֖הּ בְּבִגְדוֹ־בָֽהּ׃וְאִם־לִבְנ֖וֹ יִֽיעָדֶ֑נָּה כְּמִשְׁפַּ֥ט הַבָּנ֖וֹת יַעֲשֶׂה־לָּֽהּ׃אִם־אַחֶ֖רֶת יִֽקַּֽח־ל֑וֹ שְׁאֵרָ֛הּ כְּסוּתָ֥הּ וְעֹנָתָ֖הּ לֹ֥א יִגְרָֽע׃וְאִם־שְׁלָ֨שׁ־אֵ֔לֶּה לֹ֥א יַעֲשֶׂ֖ה לָ֑הּ וְיָצְאָ֥ה חִנָּ֖ם אֵ֥ין כָּֽסֶף׃מַכֵּ֥ה אִ֛ישׁ וָמֵ֖ת מ֥וֹת יוּמָֽת׃וַאֲשֶׁר֙ לֹ֣א צָדָ֔ה וְהָאֱלֹהִ֖ים אִנָּ֣ה לְיָד֑וֹ וְשַׂמְתִּ֤י לְךָ֙ מָק֔וֹם אֲשֶׁ֥ר יָנ֖וּס שָֽׁמָּה׃וְכִֽי־יָזִ֥ד אִ֛ישׁ עַל־רֵעֵ֖הוּ לְהָרְג֣וֹ בְעָרְמָ֑ה מֵעִ֣ם מִזְבְּחִ֔י תִּקָּחֶ֖נּוּ לָמֽוּת׃וּמַכֵּ֥ה אָבִ֛יו וְאִמּ֖וֹ מ֥וֹת יוּמָֽת׃וְגֹנֵ֨ב אִ֧ישׁ וּמְכָר֛וֹ וְנִמְצָ֥א בְיָד֖וֹ מ֥וֹת יוּמָֽת׃וּמְקַלֵּ֥ל אָבִ֛יו וְאִמּ֖וֹ מ֥וֹת יוּמָֽת׃וְכִֽי־יְרִיבֻ֣ן אֲנָשִׁ֔ים וְהִכָּה־אִישׁ֙ אֶת־רֵעֵ֔הוּ בְּאֶ֖בֶן א֣וֹ בְאֶגְרֹ֑ף וְלֹ֥א יָמ֖וּת וְנָפַ֥ל לְמִשְׁכָּֽב׃אִם־יָק֞וּם וְהִתְהַלֵּ֥ךְ בַּח֛וּץ עַל־מִשְׁעַנְתּ֖וֹ וְנִקָּ֣ה הַמַּכֶּ֑ה רַ֥ק שִׁבְתּ֛וֹ יִתֵּ֖ן וְרַפֹּ֥א יְרַפֵּֽא׃וְכִֽי־יַכֶּה֩ אִ֨ישׁ אֶת־עַבְדּ֜וֹ א֤וֹ אֶת־אֲמָתוֹ֙ בַּשֵּׁ֔בֶט וּמֵ֖ת תַּ֣חַת יָד֑וֹ נָקֹ֖ם יִנָּקֵֽם׃אַ֥ךְ אִם־י֛וֹם א֥וֹ יוֹמַ֖יִם יַעֲמֹ֑ד לֹ֣א יֻקַּ֔ם כִּ֥י כַסְפּ֖וֹ הֽוּא׃וְכִֽי־יִנָּצ֣וּ אֲנָשִׁ֗ים וְנָ֨גְפ֜וּ אִשָּׁ֤ה הָרָה֙ וְיָצְא֣וּ יְלָדֶ֔יהָ וְלֹ֥א יִהְיֶ֖ה אָס֑וֹן עָנ֣וֹשׁ יֵעָנֵ֗שׁ כַּֽאֲשֶׁ֨ר יָשִׁ֤ית עָלָיו֙ בַּ֣עַל הָֽאִשָּׁ֔ה וְנָתַ֖ן בִּפְלִלִֽים׃וְאִם־אָס֖וֹן יִהְיֶ֑ה וְנָתַתָּ֥ה נֶ֖פֶשׁ תַּ֥חַת נָֽפֶשׁ׃עַ֚יִן תַּ֣חַת עַ֔יִן שֵׁ֖ן תַּ֣חַת שֵׁ֑ן יָ֚ד תַּ֣חַת יָ֔ד רֶ֖גֶל תַּ֥חַת רָֽגֶל׃כְּוִיָּה֙ תַּ֣חַת כְּוִיָּ֔ה פֶּ֖צַע תַּ֣חַת פָּ֑צַע חַבּוּרָ֕ה תַּ֖חַת חַבּוּרָֽה׃וְכִֽי־יַכֶּ֨ה אִ֜ישׁ אֶת־עֵ֥ין עַבְדּ֛וֹ אֽוֹ־אֶת־עֵ֥ין אֲמָת֖וֹ וְשִֽׁחֲתָ֑הּ לַֽחָפְשִׁ֥י יְשַׁלְּחֶ֖נּוּ תַּ֥חַת עֵינֽוֹ׃וְאִם־שֵׁ֥ן עַבְדּ֛וֹ אֽוֹ־שֵׁ֥ן אֲמָת֖וֹ יַפִּ֑יל לַֽחָפְשִׁ֥י יְשַׁלְּחֶ֖נּוּ תַּ֥חַת שִׁנּֽוֹ׃וְכִֽי־יִגַּ֨ח שׁ֥וֹר אֶת־אִ֛ישׁ א֥וֹ אֶת־אִשָּׁ֖ה וָמֵ֑ת סָק֨וֹל יִסָּקֵ֜ל הַשּׁ֗וֹר וְלֹ֤א יֵאָכֵל֙ אֶת־בְּשָׂר֔וֹ וּבַ֥עַל הַשּׁ֖וֹר נָקִֽי׃וְאִ֡ם שׁוֹר֩ נַגָּ֨ח ה֜וּא מִתְּמֹ֣ל שִׁלְשֹׁ֗ם וְהוּעַ֤ד בִּבְעָלָיו֙ וְלֹ֣א יִשְׁמְרֶ֔נּוּ וְהֵמִ֥ית אִ֖ישׁ א֣וֹ אִשָּׁ֑ה הַשּׁוֹר֙ יִסָּקֵ֔ל וְגַם־בְּעָלָ֖יו יוּמָֽת׃אִם־כֹּ֖פֶר יוּשַׁ֣ת עָלָ֑יו וְנָתַן֙ פִּדְיֹ֣ן נַפְשׁ֔וֹ כְּכֹ֥ל אֲשֶׁר־יוּשַׁ֖ת עָלָֽיו׃אוֹ־בֵ֥ן יִגָּ֖ח אוֹ־בַ֣ת יִגָּ֑ח כַּמִּשְׁפָּ֥ט הַזֶּ֖ה יֵעָ֥שֶׂה לּֽוֹ׃אִם־עֶ֛בֶד יִגַּ֥ח הַשּׁ֖וֹר א֣וֹ אָמָ֑ה כֶּ֣סֶף ׀ שְׁלֹשִׁ֣ים שְׁקָלִ֗ים יִתֵּן֙ לַֽאדֹנָ֔יו וְהַשּׁ֖וֹר יִסָּקֵֽל׃וְכִֽי־יִפְתַּ֨ח אִ֜ישׁ בּ֗וֹר א֠וֹ כִּֽי־יִכְרֶ֥ה אִ֛ישׁ בֹּ֖ר וְלֹ֣א יְכַסֶּ֑נּוּ וְנָֽפַל־שָׁ֥מָּה שּׁ֖וֹר א֥וֹ חֲמֽוֹר׃בַּ֤עַל הַבּוֹר֙ יְשַׁלֵּ֔ם כֶּ֖סֶף יָשִׁ֣יב לִבְעָלָ֑יו וְהַמֵּ֖ת יִֽהְיֶה־לּֽוֹ׃וְכִֽי־יִגֹּ֧ף שֽׁוֹר־אִ֛ישׁ אֶת־שׁ֥וֹר רֵעֵ֖הוּ וָמֵ֑ת וּמָ֨כְר֜וּ אֶת־הַשּׁ֤וֹר הַחַי֙ וְחָצ֣וּ אֶת־כַּסְפּ֔וֹ וְגַ֥ם אֶת־הַמֵּ֖ת יֶֽחֱצֽוּן׃א֣וֹ נוֹדַ֗ע כִּ֠י שׁ֣וֹר נַגָּ֥ח הוּא֙ מִתְּמ֣וֹל שִׁלְשֹׁ֔ם וְלֹ֥א יִשְׁמְרֶ֖נּוּ בְּעָלָ֑יו שַׁלֵּ֨ם יְשַׁלֵּ֥ם שׁוֹר֙ תַּ֣חַת הַשּׁ֔וֹר וְהַמֵּ֖ת יִֽהְיֶה־לּֽוֹ׃כִּ֤י יִגְנֹֽב־אִישׁ֙ שׁ֣וֹר אוֹ־שֶׂ֔ה וּטְבָח֖וֹ א֣וֹ מְכָר֑וֹ חֲמִשָּׁ֣ה בָקָ֗ר יְשַׁלֵּם֙ תַּ֣חַת הַשּׁ֔וֹר וְאַרְבַּע־צֹ֖אן תַּ֥חַת הַשֶּֽׂה׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. רבות' פי' לפניהם ולא לפני גוים שכשם שאמר מקרב אחיך תשים עליך מלך ולא תוכל לתת עליך איש נכרי כך מזהיר כאן שלא תעשה גוי שופט על ישראל ולפי הפשט מאחר שעשה משה דיינין והעמיד שרי אלפים ושרי מאות אמר לו הק' הרי העמדת שופטים ואלה המשפטים אשר תשים לפני השופטים: כי תקנה עבד עברי. עבד שהוא עברי לפי שאמר אשר הוצאתיך מארץ מצרים להיות בני חורין מפרש ואזיל שלא ימכרו עוד ממכרת עבד כי איני רוצה שיהיו עבדים עוד כי עבדי הם כדכתיב כי לי בני ישראל עבדים וקדם שטרי לשטר אחרים: ובשביעית. שאינו חורש וזורע וקוצר ובוצר אינו צריך עבודה כ"כ: ישלחנו חפשי חנם. שלא יתן לאדון כלום אבל האדון מעניקו כדכת' (דברים ט"ו) העניק תעניק לו וכן האמה דכתיב בה ויצאה חנם שאין נותנת לו כלום אבל הוא מעניקה [כדברי רש"י ואף לאמתך תעשה כן להעניק. הגה"ה]. ואם יצטרך למכור עצמו מפני חסרונו או ימכרוהו ב"ד מפני גניבתו יוצא בשש כי עד שש אני נותן להם רשות: אם בגפו יבא בגופו. לבדו בלא אשה כמו (דה"א י') גופת שאול: בגפו יצא. כל עומת שבא כך ילך כדמפ' ואזיל: אם אדוניו יתן לו אשה. שימסור לו שפחה כנענית שיוליד ממנה בנים שיעבדוהו היא ובניה נשארים בעבדות האדון והוא יצא כשבא: ואם בעל אשה הוא. בשעת מכירה שהיה לו אשה ישראלית כשנמכר ונכנסו שניהם בעבודתו בשביל פרנסתם לא היא ולא בניה תשאר אלא כמו שנכנסה עמו כך תצא עמו: והגישו אדוניו אל האלהים. לעשות על פי ב"ד: והגישו אל דלת. לפי שדרך הבתים להיות של אבן אין אדם יכול לנקוב כנגד האבן שקשה האבן ואין המרצע יכול ליכנס אמר לו שיגישו או אל הדלת או אל המזוזה שהם של עץ ושם ינקוב אותו יפה ועוד כדי לפרסם הדבר: [ועבדו לעולם. פירשו רבותינו עד היובל והרציעה סימן שהוא עבד עולם ולא יצא בשביעיות הבאים הגה"ה]: לא תצא כצאת עבדים. כדרך שהעבדים יוצאים בלא בניהם היא לא תצא בלא בניה שאם תרצה להבנות ממנה אתה בעצמך תקחנה ויהיו לך בנים הימנה ותהיה אשתך משם ולהבא ולא תצא כי אם בגט וכתובה כשאר בנות ישראל והכתוב שלאחריו מוכיח דכתוב אם רעה בעיני אדוניה שאינו רוצה ליעדה לעם נכרי כלומר אין לו ממשלה עליה למוסרה לעם נכרי כלו' לעבדו כנעני כדי להוליד בנים הימנה כדרך שמוסר לעבד עברי שפחה כנענית: בבגדו בה. כשהוא בוגד בה שלא ישאנה כמו (ירמיה ג') כאשר תבגוד אשה מריעה כי לשון בגידה שייך כשאינו רוצה להתחבר בה: למוכרה. כמו למוסרה כמו (שופטים ד') כי ביד אשה ימכור ה' את סיסרא, ביד יעל: ואם לבנו ייעדנה. אם מייעד אותה לבנו כי זה בידו לעשות ליעדה לו או לבנו בלא רשות אביה מאחר שקנאה [הגה"ה] לא ינהג בה מנהג שפחות אלא משפט בנות ישראל: ואם אחרת יקח לו. בנו או הוא בעצמו ואם לקחה שארה כסותה ועונתה לא יגרע מאחרת שיקח לו שלא יאמר זאת לקחתי בשפחות וזו דרך חירות אכבד זו מזו לכך נאמר שארה כסותה ועונתה לא יגרע הימנה מן האשה האחרת. י"מ עונתה לשון מעון ומדור כמו (ישעיה י"ג) וענה איים באלמנותיו: ואם שלש אלה. כמו שפי' רבותינו שלא יעדה לו או לבנו או לא תצא בגירוע כסף: ויצאה חנם. כשתגיע לנערות: אין כסף. אם היא איילונית אין לה נערות כשתגיע לזמן בוגרת וכ"ש אם תפגע בה שביעית והא ליכא למימר שלש אלה שאר כסות ועונה לא יעשה לה ויצאה חנם שלא תתן לו כלום בפדיונה אלא הוא יתן גט וכתובה כמו שאומר כמשפט הבנות יעשה לה [ורבות' דרשו לא תצא כצאת העבדים בראשי אברים הגה"ה]: מעם מזבחי. וכ"ש מערי מקלט שהמקום מקודש קולט את השוגגים אבל מזיד אין לו מקלט אלא שאמרו רבותינו שהמזבח קולט אף מזיד ודרשו מעם מזבחי ולא מעל מזבחי: ומכה אביו ואמו. אע"פ שלא המיתם ובלבד שיעשה בהם חבורה ולפי שאמר מכה איש ומת הייתי סבור שלא יתחייב על מה שיעשה לאדם אלא א"כ המיתו מפרש לך בכאן דברים שאינו ממית ומה הוא כגון עושה חבורה באביו ואמו וגונב נפש ומקלל אביו ואמו בשם, ושיטת הפסוקים לא זו אף זו בתחלה אומר מכה איש ומת ואף פעמים אפי' לא המית כגון מכה אביו ואמו ופעמים שאינו מכה ואינו חובל כגון גונב ופעמים שאינו גונב לא מכה ולא נגע בו כגון מקלל אביו ואמו וגם י"ל שלכך כתוב גונב אצל מקלל שהגנב כשטוענין עליו שהוא גנב מקלל אביו ואמו אם גנב כדי לנקות עצמו ונמצא שגניבה גרמה לו לקלל אביו ואמו אם גנב כדי לנקות עצמו ונמצא שהגניבה גרמה לו לקלל אביו ואמו ומדרש אגדה לכך ניתן גונב בין מכה ומקלל שהגונב אדם גורם לו שמכה ומקלל אביו ואמו שכשגנב נער ומוליכו למקום רחוק וגדל שם ואין מכיר אב ואם ושבא אצלם מכה ומקלל אותם לפי שאינו מכירם: ונמצא בידו. הפשע ע"י עדים שנתגלה הדבר ונדין אל נדון כאלו נמצא בידו: ונקה המכה. ממיתה אבל אם היה מת מאותו המכה חייב מיתה: עבדו. כנעני אבל עבדו עברי חייב אפי' לאחר יום או יומים שהרי הוא כישראל בן חורין לכל דבריו ומה שאומר כי כספו הוא מוכיח דבעבד כנעני מיירי: אך אם יום או יומים יעמוד. כי מן הדין אדם רשאי לייסר את עבדו ולרדותו אבל להמיתו אינו רשאי והממיתו תחת ידו שמכהו שם עד שמת אין זה רדוי אלא ממית בידים אבל אם יעמוד יום או יומים לא ינקם שזהו דרך רדוי אבל אם ממיתו תחת ידו היא רציחה ואו צוה הק"ב שב"ד ינקמו אותו והנקימה פי' רבות' בסייף כדאמר בנקימה זו איני יודע מה היא: ונגפו אשה הרה. איטפי"ר בלע"ז כמו (תהלים צ"א) פן תגוף באבן רגלך: כאשר ישית. כאשר יוכל להשית בדין מדמי הוולדות חיה: ונתן בפלילים. כמו שיראו הדיינין בדין, פלילים דיינין כמו (ש"א ב') ופללו אלקים: ואם אסון יהיה. באשה ונתת נפש תחת נפש לפטור מן הממון דמתחייב בנפשו פטור מן התשלומין: עין תחת עין. דמי עין תחת עין כך פירשו רבותינו ונתנו טעם וראייה לדבריהם בבא קמא וכן שורת הדין והפסוקין מוכיחין שהוא דמי רגל שכשאדם ממית אדם אין לפייסו בממון ומשום הכי נהרג אבל באיבריו מה יועיל אם יטילו כמו כן מום בחבירו מוטב לו שיתן לו ממון לפרנס את עצמו כמו שאנו רואים בהדיא בהחובל בחבירו שאינו אומר שיחבלו לו כמו כן רק שבתו יתן ורפא ירפא וכן חמשה דברים ומינה שמעינן דכמו כן לראשי אברים דיש אדם שאין לעשות בו כגון סומא שסימא וקיטע שקיטע לא כ"ש ובפי' הוא אומר כאן פצע תחת פצע חבורה תחת חבורה שאמרנו למעלה גבי חבורה ופצע ונקה המכה רק שבתו יתן וכשם שאין חבורה תחת חבורה דווקא אלא דמים כך אין רגל תחת רגל דווקא אלא דמים וכאן שנה עליהם ליתן צער במקום נזק כמו שדרשו רבותינו: עין עבדו. עין עבדו הכנעני אבל עברי הרי הוא בן חורין לכל דבריו: לחפשי. להיות חפשי וי"א שהוא כמו לחופש והיו"ד יתירה ומשום הכי יוצא לחירות שעינו עולה לו בפדיונו שאין ליתן ממון תחת עינו וכל מה יועיל לו מה שקנה עבד קנה רבו ואפי' על מנת שאין לרבו רשות בו יכול רבו לייסרו ולדחקו עד שיתן לו על כרחו ואין לו תקנה כי אם לחירות ואע"פ שגופו קנוי לו אין הק' חפץ שישחית באיבריו. עד כאן נזקי אדם באדם ועתה מפרש נזקי שור באדם: ולא יאכל את בשרו. אפי' לגוי ואפי' לכלבים שאסור בהנאה ורבותינו דרשו שאם שחטו לאחר שנגמר דינו אסור מדקאמר את בשרו דהוי ליה למימר לא יהנה ממנו אדם: ובעל השור נקי. משום דלקמן שנא' במועד וגם בעליו יומת אמר הכי ובעל השור נקי ורבות' דרשו לאסור הנאת עורו משום דלא אמר למעלה כי אם בשרו וזה נקי מיותר הוא דאם שתק הכתוב פשוט דהוא נקי דלא הייתי מחייבו מה של חייבו הפסוק אלא כאדם האומר יצא פלוני נקי מנכסיו: ואם שור נגח הוא מתמול שלום. כגון שהוחזק נגדו מב' או ג' פעמים למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה: והועד בבעליו. שהותרו והועדו לשמרו והוא לא שמרו והמית בפשיעתו: השור יסקל. כמו אותו שלמעלה: וגם בעליו יומת. לפי הפשט פעמים שהוא חייב מיתה כגון הניח אותו לילך לדעת כדי שיהרוג אדם שהוא שונא והורג אז חייב מיתה דהוה ליה כמו שהרגו בידים כמאן דמשקיל עליה בידקא דמיא ולפי הפשט נראה שאם ירצו היורשים ימות ואם ירצו יקחו דמים: ואם כופר יושת עליו. הב"ד שלא הניחו מדעת ונתן פדיון נפשו א"נ הכי קאמר יומת כלומר דין מיתה עליו שלא מהר וידוע בו שהוא נגחו אלא מפני שלא עשה בידים יכולין ב"ד לשום עליו כופר ורבות' פיר' מאי יומת יומת בממון שעל רציחתו אתה הורג ואי אתה הורגו על רציחת שורו: ואם כופר יושת עליו. כלומר אם ירצו היורשין ליקח ממנו כופר דרוב בני אדם זילא הוא ליקח דמים וממון על מיתת אביהם אפי' למאן דאמר דמי מזיק שאביהם נישום כעבד כדאמרינן גבי ההוא חמרא דעלם ידא דינוקא וכו' ומסקנא דאמר אבוה דינוקא הואיל ונישום כעבדא לא בעינא דזילא בי מילתא ומכ"ש על אביהם ומשום הכי כתב ואם: או בן יגח או בת. לפי שנתן חילוק בין עבד לבן חורין אומר שאין חילוק בין גדול לקטן: אם עבד יגח השור. ואין חילוק בין נוקב מרגליות למרקד בי קובי וזהו מידה בתורה שלעניין מיתה אין חילוק בין קטן לגדל כמו שכתוב מכה כל נפש אדם כל דהו נפש לא שנא מוכה שחין שהרג נשיא ישראל ול"ש נשיא ישראל שהרג מוכה שדינם שוה. ונתן להם לעבדים הכתוב כפי ערך נקבה דאשה ועבד כי הדדי נינהו דגמר לה לה מאשה ורבות' פיר' שהוא לשון קנס אבל הא תימה לי שנותן בשביל עבד יותר מבן חורין דבן חורין דמי ניזק או דמי מזיק ופעמים שהוא זקן ואין דמיו רק דבר מועט ועבד אפי' זקן ל' איכא למימר פעמים נמי שהוא מחמיר בבן חורין יותר מבעבד כשהוא שוה יותר דעבד אפילו שוה מאה מנה אין לו אלא שלשים ונראה דלכך נתן הק"ב קיצבה בעבד שהוא רגיל בין הבהמות לשמרן וליתן להם מספוא וממיתות אותו ואתו לאנצויי שזה יאמר עבדי שוה כך וכך וזה יאמר עבדו אינו שוה כי אם כך ונתן הק"ב קיצבה דלא אתו לאנצויי אבל בן חורין מילתא דלא שכיחא הוא: ונפל שמה שור או חמור. שור ולא אדם דאדם בן דעת הוא ואיבעי ליה לעיוני ומיזל ואיהו דאפסיד אנפשיה אם נפל: חמור. ולא כלים דאין דרך כלים לילך בלא שמירת אדם והיה לו לשמרם ומדלא שמרם איהו הוא דאפסיד אנפשיה ומיהו בנזקי אדם חייב דנזק שייך אפי' בבור שאין בו אלא טפח או טפחיים דליכא למימר ביה דאיבעי ליה לעיוני ומיזל דאין כל דרך אדם ללקט במלקט ורהיטיני וכיון דמחייב בנזק לא פליג רחמנא ואפי' בבור עשרה מחייב בנזק: בעל הבור. שפתחו או כרהו שהתקלה בא על ידו: כסף ישיב. ושוה כסף ככסף: והמת יהיה לו. לבעלים שהרי אם היתה הנבילה לבעל הבור היה משלמה לו דכל מידי מיטב הוא דאי לא מזדבין הכא מזדבין במתא אחריתי ונראה דמשום הכי אמר רחמנא ניזקין במוטב דאדם רוצה בקב שלו מקביים של חבירו וסברא הוא וגם שלו מזומן לו ועוד דאדם היה לו להזהר שלא יזיק את חבירו ולפיכך אמר רחמנא שישלם מידה דקפצי עליוה זבינה כדי שיהא מה שישלם לו מזומן לו לעשות בו כרצונו אבל מלוה אין דרך להלוות דבר שהוא צריך לו תדיר ולכך דיי שישלם לו זיבורית שהיר גם זה לא נתכוין להזיקו אלא מתוך דחקו אינו יכול לשלם ורבותינו פי' שלא יראה אדם בית נאה וכרם נאה לחבירו ויקפוץ להלוותו אבל רבות' אמרו בבינונית מפני תקנת העניים שלא תנעל דלת בפני לווין וכתובת אשה בזיבורית דלא מידה אפסדה כדאמר גבי ערב וכתובה טב למיתב טן דו: ומכרו את השור החי. וגם את המת ימכרו וחצו את כספו לפי שהיה תם ולא דרכו להזיק ולא היה על הבעל להזהר בו ולא פשע ומזלא דתרווייהו גרם לפיכך תרווייהו שווים בהיזק ובסתמא דבר הכתוב דמסתמא שור כשור ושוה זה כזה וכשחולקין אותן נמצא ההיזק שוה ביניהם ומתוך כך יש להבין שאם אינם שוים שיהיה חצי היזק על המזיק וחציו על הניזק ובלבד שיהא שוה שור המזיק חצי הנזק שאם אינם שוים רק חצי נזק שעשה יקחנו הניזק כולו ואם אינו שוה חצי נזק יקח מי שהזיקו ותו לא דכיון שלא פשעו הבעלים בדבר לא ישלם לו רק מי שעשה לו הנזק אותו יקח וכן אמר' רבות' דתם אינו משלם רק מגופו: או נודע. או פשעו הבעלים שלא נזהרו בו וחייבין לשלם כל הנזק ולהעמיד לו שור אחר במקום שורו חשוב כמותו או שויו וזה הדין אפי' ברשות הרבים דרך שוורים לילך ברשות הרבים ונגחי והדרי ובכל מקום חייבין חוץ מרשות המזיק דאי הלך שור הניזק ברשות המזיק והוזק שם פטור דאמר ליה תורך ברשותי מאי בעי: חמשה בקר. לפי שעמל בו וגדלו וטרח בו ומבטלו ממלאכתו קנסו הכתוב כ"כ ועוד דאדם ניחא ליה במה שגידל טפי מדבר אחר הרבה וכן צאן אלא שאין בו ביטול מלאכה פיחת אחת וכן אמרו רבותינו וגם לפי שנשא הצאן על כתיפו מה שאין בשור ע"כ פיחת אחת ואפי' לא גדלו שקנאו היום או אתמול לא חילק הכתוב וגם דבר זה שעושה אחת ומן האחת יעמוד ד' או ה':

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך