תנ"ך על הפרק - שמות טז - תורה תמימה

תנ"ך על הפרק

שמות טז

66 / 929
היום

הפרק

פרשת המן

וַיִּסְעוּ֙ מֵֽאֵילִ֔ם וַיָּבֹ֜אוּ כָּל־עֲדַ֤ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ אֶל־מִדְבַּר־סִ֔ין אֲשֶׁ֥ר בֵּין־אֵילִ֖ם וּבֵ֣ין סִינָ֑י בַּחֲמִשָּׁ֨ה עָשָׂ֥ר יוֹם֙ לַחֹ֣דֶשׁ הַשֵּׁנִ֔י לְצֵאתָ֖ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃וילינווַיִּלּ֜וֹנוּכָּל־עֲדַ֧ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל עַל־מֹשֶׁ֥ה וְעַֽל־אַהֲרֹ֖ן בַּמִּדְבָּֽר׃וַיֹּאמְר֨וּ אֲלֵהֶ֜ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל מִֽי־יִתֵּ֨ן מוּתֵ֤נוּ בְיַד־יְהוָה֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם בְּשִׁבְתֵּ֙נוּ֙ עַל־סִ֣יר הַבָּשָׂ֔ר בְּאָכְלֵ֥נוּ לֶ֖חֶם לָשֹׂ֑בַע כִּֽי־הוֹצֵאתֶ֤ם אֹתָ֙נוּ֙ אֶל־הַמִּדְבָּ֣ר הַזֶּ֔ה לְהָמִ֛ית אֶת־כָּל־הַקָּהָ֥ל הַזֶּ֖ה בָּרָעָֽב׃וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה הִנְנִ֨י מַמְטִ֥יר לָכֶ֛ם לֶ֖חֶם מִן־הַשָּׁמָ֑יִם וְיָצָ֨א הָעָ֤ם וְלָֽקְטוּ֙ דְּבַר־י֣וֹם בְּיוֹמ֔וֹ לְמַ֧עַן אֲנַסֶּ֛נּוּ הֲיֵלֵ֥ךְ בְּתוֹרָתִ֖י אִם־לֹֽא׃וְהָיָה֙ בַּיּ֣וֹם הַשִּׁשִּׁ֔י וְהֵכִ֖ינוּ אֵ֣ת אֲשֶׁר־יָבִ֑יאוּ וְהָיָ֣ה מִשְׁנֶ֔ה עַ֥ל אֲשֶֽׁר־יִלְקְט֖וּ י֥וֹם ׀ יֽוֹם׃וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ וְאַהֲרֹ֔ן אֶֽל־כָּל־בְּנֵ֖י יִשְׂרָאֵ֑ל עֶ֕רֶב וִֽידַעְתֶּ֕ם כִּ֧י יְהוָ֛ה הוֹצִ֥יא אֶתְכֶ֖ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃וּבֹ֗קֶר וּרְאִיתֶם֙ אֶת־כְּב֣וֹד יְהוָ֔ה בְּשָׁמְע֥וֹ אֶת־תְּלֻנֹּתֵיכֶ֖ם עַל־יְהוָ֑ה וְנַ֣חְנוּ מָ֔ה כִּ֥יתלונותַלִּ֖ינוּעָלֵֽינוּ׃וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֗ה בְּתֵ֣ת יְהוָה֩ לָכֶ֨ם בָּעֶ֜רֶב בָּשָׂ֣ר לֶאֱכֹ֗ל וְלֶ֤חֶם בַּבֹּ֙קֶר֙ לִשְׂבֹּ֔עַ בִּשְׁמֹ֤עַ יְהוָה֙ אֶת־תְּלֻנֹּ֣תֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר־אַתֶּ֥ם מַלִּינִ֖ם עָלָ֑יו וְנַ֣חְנוּ מָ֔ה לֹא־עָלֵ֥ינוּ תְלֻנֹּתֵיכֶ֖ם כִּ֥י עַל־יְהוָֽה׃וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶֽל־אַהֲרֹ֔ן אֱמֹ֗ר אֶֽל־כָּל־עֲדַת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל קִרְב֖וּ לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה כִּ֣י שָׁמַ֔ע אֵ֖ת תְּלֻנֹּתֵיכֶֽם׃וַיְהִ֗י כְּדַבֵּ֤ר אַהֲרֹן֙ אֶל־כָּל־עֲדַ֣ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֔ל וַיִּפְנ֖וּ אֶל־הַמִּדְבָּ֑ר וְהִנֵּה֙ כְּב֣וֹד יְהוָ֔ה נִרְאָ֖ה בֶּעָנָֽן׃וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃שָׁמַ֗עְתִּי אֶת־תְּלוּנֹּת֮ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ דַּבֵּ֨ר אֲלֵהֶ֜ם לֵאמֹ֗ר בֵּ֤ין הָֽעַרְבַּ֙יִם֙ תֹּאכְל֣וּ בָשָׂ֔ר וּבַבֹּ֖קֶר תִּשְׂבְּעוּ־לָ֑חֶם וִֽידַעְתֶּ֕ם כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃וַיְהִ֣י בָעֶ֔רֶב וַתַּ֣עַל הַשְּׂלָ֔ו וַתְּכַ֖ס אֶת־הַֽמַּחֲנֶ֑ה וּבַבֹּ֗קֶר הָֽיְתָה֙ שִׁכְבַ֣ת הַטַּ֔ל סָבִ֖יב לַֽמַּחֲנֶֽה׃וַתַּ֖עַל שִׁכְבַ֣ת הַטָּ֑ל וְהִנֵּ֞ה עַל־פְּנֵ֤י הַמִּדְבָּר֙ דַּ֣ק מְחֻסְפָּ֔ס דַּ֥ק כַּכְּפֹ֖ר עַל־הָאָֽרֶץ׃וַיִּרְא֣וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֗ל וַיֹּ֨אמְר֜וּ אִ֤ישׁ אֶל־אָחִיו֙ מָ֣ן ה֔וּא כִּ֛י לֹ֥א יָדְע֖וּ מַה־ה֑וּא וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֲלֵהֶ֔ם ה֣וּא הַלֶּ֔חֶם אֲשֶׁ֨ר נָתַ֧ן יְהוָ֛ה לָכֶ֖ם לְאָכְלָֽה׃זֶ֤ה הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר צִוָּ֣ה יְהוָ֔ה לִקְט֣וּ מִמֶּ֔נּוּ אִ֖ישׁ לְפִ֣י אָכְל֑וֹ עֹ֣מֶר לַגֻּלְגֹּ֗לֶת מִסְפַּר֙ נַפְשֹׁ֣תֵיכֶ֔ם אִ֛ישׁ לַאֲשֶׁ֥ר בְּאָהֳל֖וֹ תִּקָּֽחוּ׃וַיַּעֲשׂוּ־כֵ֖ן בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַֽיִּלְקְט֔וּ הַמַּרְבֶּ֖ה וְהַמַּמְעִֽיט׃וַיָּמֹ֣דּוּ בָעֹ֔מֶר וְלֹ֤א הֶעְדִּיף֙ הַמַּרְבֶּ֔ה וְהַמַּמְעִ֖יט לֹ֣א הֶחְסִ֑יר אִ֥ישׁ לְפִֽי־אָכְל֖וֹ לָקָֽטוּ׃וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה אֲלֵהֶ֑ם אִ֕ישׁ אַל־יוֹתֵ֥ר מִמֶּ֖נּוּ עַד־בֹּֽקֶר׃וְלֹא־שָׁמְע֣וּ אֶל־מֹשֶׁ֗ה וַיּוֹתִ֨רוּ אֲנָשִׁ֤ים מִמֶּ֙נּוּ֙ עַד־בֹּ֔קֶר וַיָּ֥רֻם תּוֹלָעִ֖ים וַיִּבְאַ֑שׁ וַיִּקְצֹ֥ף עֲלֵהֶ֖ם מֹשֶֽׁה׃וַיִּלְקְט֤וּ אֹתוֹ֙ בַּבֹּ֣קֶר בַּבֹּ֔קֶר אִ֖ישׁ כְּפִ֣י אָכְל֑וֹ וְחַ֥ם הַשֶּׁ֖מֶשׁ וְנָמָֽס׃וַיְהִ֣י ׀ בַּיּ֣וֹם הַשִּׁשִּׁ֗י לָֽקְט֥וּ לֶ֙חֶם֙ מִשְׁנֶ֔ה שְׁנֵ֥י הָעֹ֖מֶר לָאֶחָ֑ד וַיָּבֹ֙אוּ֙ כָּל־נְשִׂיאֵ֣י הָֽעֵדָ֔ה וַיַּגִּ֖ידוּ לְמֹשֶֽׁה׃וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֗ם ה֚וּא אֲשֶׁ֣ר דִּבֶּ֣ר יְהוָ֔ה שַׁבָּת֧וֹן שַׁבַּת־קֹ֛דֶשׁ לַֽיהוָ֖ה מָחָ֑ר אֵ֣ת אֲשֶׁר־תֹּאפ֞וּ אֵפ֗וּ וְאֵ֤ת אֲשֶֽׁר־תְּבַשְּׁלוּ֙ בַּשֵּׁ֔לוּ וְאֵת֙ כָּל־הָ֣עֹדֵ֔ף הַנִּ֧יחוּ לָכֶ֛ם לְמִשְׁמֶ֖רֶת עַד־הַבֹּֽקֶר׃וַיַּנִּ֤יחוּ אֹתוֹ֙ עַד־הַבֹּ֔קֶר כַּאֲשֶׁ֖ר צִוָּ֣ה מֹשֶׁ֑ה וְלֹ֣א הִבְאִ֔ישׁ וְרִמָּ֖ה לֹא־הָ֥יְתָה בּֽוֹ׃וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אִכְלֻ֣הוּ הַיּ֔וֹם כִּֽי־שַׁבָּ֥ת הַיּ֖וֹם לַיהוָ֑ה הַיּ֕וֹם לֹ֥א תִמְצָאֻ֖הוּ בַּשָּׂדֶֽה׃שֵׁ֥שֶׁת יָמִ֖ים תִּלְקְטֻ֑הוּ וּבַיּ֧וֹם הַשְּׁבִיעִ֛י שַׁבָּ֖ת לֹ֥א יִֽהְיֶה־בּֽוֹ׃וַֽיְהִי֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י יָצְא֥וּ מִן־הָעָ֖ם לִלְקֹ֑ט וְלֹ֖א מָצָֽאוּ׃וַיֹּ֥אמֶר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֑ה עַד־אָ֙נָה֙ מֵֽאַנְתֶּ֔ם לִשְׁמֹ֥ר מִצְוֺתַ֖י וְתוֹרֹתָֽי׃רְא֗וּ כִּֽי־יְהוָה֮ נָתַ֣ן לָכֶ֣ם הַשַּׁבָּת֒ עַל־כֵּ֠ן ה֣וּא נֹתֵ֥ן לָכֶ֛ם בַּיּ֥וֹם הַשִּׁשִּׁ֖י לֶ֣חֶם יוֹמָ֑יִם שְׁב֣וּ ׀ אִ֣ישׁ תַּחְתָּ֗יו אַל־יֵ֥צֵא אִ֛ישׁ מִמְּקֹמ֖וֹ בַּיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִֽי׃וַיִּשְׁבְּת֥וּ הָעָ֖ם בַּיּ֥וֹם הַשְּׁבִעִֽי׃וַיִּקְרְא֧וּ בֵֽית־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶת־שְׁמ֖וֹ מָ֑ן וְה֗וּא כְּזֶ֤רַע גַּד֙ לָבָ֔ן וְטַעְמ֖וֹ כְּצַפִּיחִ֥ת בִּדְבָֽשׁ׃וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֗ה זֶ֤ה הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר צִוָּ֣ה יְהוָ֔ה מְלֹ֤א הָעֹ֙מֶר֙ מִמֶּ֔נּוּ לְמִשְׁמֶ֖רֶת לְדֹרֹתֵיכֶ֑ם לְמַ֣עַן ׀ יִרְא֣וּ אֶת־הַלֶּ֗חֶם אֲשֶׁ֨ר הֶאֱכַ֤לְתִּי אֶתְכֶם֙ בַּמִּדְבָּ֔ר בְּהוֹצִיאִ֥י אֶתְכֶ֖ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן קַ֚ח צִנְצֶ֣נֶת אַחַ֔ת וְתֶן־שָׁ֥מָּה מְלֹֽא־הָעֹ֖מֶר מָ֑ן וְהַנַּ֤ח אֹתוֹ֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה לְמִשְׁמֶ֖רֶת לְדֹרֹתֵיכֶֽם׃כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיַּנִּיחֵ֧הוּ אַהֲרֹ֛ן לִפְנֵ֥י הָעֵדֻ֖ת לְמִשְׁמָֽרֶת׃וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל אָֽכְל֤וּ אֶת־הַמָּן֙ אַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֔ה עַד־בֹּאָ֖ם אֶל־אֶ֣רֶץ נוֹשָׁ֑בֶת אֶת־הַמָּן֙ אָֽכְל֔וּ עַד־בֹּאָ֕ם אֶל־קְצֵ֖ה אֶ֥רֶץ כְּנָֽעַן׃וְהָעֹ֕מֶר עֲשִׂרִ֥ית הָאֵיפָ֖ה הֽוּא׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

בחמשה עשר יום. תניא, אותו היום שבת היה, דכתיב (פ' ז') ובקר וראיתם את כבוד ה' וכתיב (פ' כ"ו) ששת ימים תלקטוהו אר"ל שהיו מתרעמים באותו היום על המן והבטיחם משה להוריד להם מן למחר, וע"כ בחד בשבת ירד להם המן תחלה שנאמר ששת ימים תלקטוהו וביום השביעי [לירידתו] שבת לא יהיה בו. .
(שבת פ"ז ב׳)
וילינו וגו'. תניא, אמר ר' יהודה, זה אחד מעשרה נסיונות שניסו אבותינו במדבר להקב"ה בפרטי העשרה נסיונות יתבארו אי"ה לפנינו בפ' שלח בפסוק וינסו אותי זה עשר פעמים, ועיין משכ"ל בפסוק המבלי אין קברים במצרים (י"ד י"א). .
(ערכין ט"ו א׳)
הנני ממטיר לכם. א"ר יוחנן, מטר בשביל יחיד, דכתיב (פ׳ תבוא) יפתח ה׳ לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך, פרנסה בשביל רבים, דכתיב הנני ממטיר לכם לחם גוהיינו שאם אין צריך מטר אלא לאדם אחד כגון שזרע אחר זמן זריעת בני אדם וצריך למטר, בא בזכותו, אבל פרנסה דהיינו שפע טובה לכל העולם אינו בא אלא בשביל רבים שאם רבים צריכים לשובע שתשתלח ברכה בתבואה הקב"ה עושה אם זכו, אבל היחיד הצריך שתתברכנה תבואותיו אין הקב"ה משנה עבורו דין השנה אלא כפי ברכותיה, ואע"פ שמוריד מטר בשביל יחיד היינו רק להשביח תבואותיו שלא תהיינה גרועות משל אחרים, אבל לעשות שדהו כשדה שובע לא. וע"ע מש"כ ר"פ תבוא בפסוק הנזכר. .
(תענית ט׳ א׳)
הנני ממטיר לכם לחם. כתיב לחם וכתיב עגות וכתיב וטחנו, הא כיצד, צדיקים לחם, בינונים עגות, רשעים טחנו ברחים דבפ' בהעלתך כתיב וטחנו ברחים וגו' ועשו אותו עגות, ופירש"י לחם משמע אפוי ועגות משמע קודם אפיה, ומפרש שצדיקים אכלו אותו כמו שהוא וכעין לחם אפוי שאין בו כל טרחה, ובינונים טרחו בו לעשות עגות, ורשעים טרחו בו עוד יותר לטחנו ברחים, ועיין בחא"ג. .
(יומא ע"ה א׳)
הנני ממטיר לכם לחם. כתיב לחם וכתיב שמן וכתיב דבש, א"ר יוסי ב"ר חנינא, לנערים לחם, לזקנים שמן, לתינוקות דבש הכאן מכנה את המן בשם לחם ולקמן בפרשה (פסוק ל"א) מתארו כצפיחית בדבש, ובפרשת בהעלתך – כטעם לשד השמן, וזה מפני ששלש תקופות חיי האדם, הילדות, והבחרות, והזקנה, היה נרגש לכל אחד כפי דרישותיו, התינוקות אוהבים דבש, הנערים – לחם והזקנים שמן, ומה שאינו חשיב כסדר השנים והתקופות, דבש, לחם, שמן, נראה משום דבגמ' כאן דרשו הפסוק דפרשה בהעלתך והיה טעמו כטעם לשד השמן, מהו לשד, מה שד זה מתהפך לכמה גוונין אף המן מתהפך לכמה טעמים, וכפי הנראה כוונו בדרשה זו לדרשה שלפנינו שהיה נרגש בו טעם לחם שמן ודבש, ונראה שסמכו לדרוש כן בר"ת ממלת לש"ד ע"ד נוטריקון לחם שמן דבש, ועיין בספרי שם, ומפני זה חשבו כאן כסדר המלה לש"ד, ובמ"ר הנירסא לנערים לחם, לזקנים דבש, לתינוקות שמן, וממה שכתבנו מבואר דהעיקר כנוסחת הגמרא ובסדר לחם שמן דבש, והדבש הוא מאכל התינוקות, ע' נדה מ"ה א'. .
(שם שם ב׳)
ויצא העם ולקטו. כתיב הכא ויצא העם ולקטו וכתיב (פ׳ בהעלתך) וברדת הטל על המחנה לילה ירד המן עליו, וכתיב (שם) שטו העם ולקטו ודמפסוק ראשון משמע שיצאו חוץ למחנה, ומהפסוק השני משמע שבתוך המחנה ירד, ומפסוק שלישי משמע שהלכו למקום רחוק כמשמעות הלשון שטו, כמו משוט בארץ (איוב א'). , הא כיצד, צדיקים ירד על פתח בתיהם, בינונים יצאו ולקטו, רשעים שטו ולקטו זואפשר עוד לומר דסמך לדרוש כן משום דבשתי היציאות כתיב יצא העם, ולשון עם מורה בעלמא על פחותי המעלה מהמון העם [עיין בפי' הגר"א לישעיה א' ד'] ולכן מוקי ברשעים ובינונים, משא"כ בירידת הטל על המחנה לא נזכר שם עם ולכן מוקים אותו הפסוק בצדיקים ואנשי המעלה. .
(שם שם א׳)
והיה ביום הששי. אמר רבה, מאי דכתיב והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו, חול מכין לשבת וחול מכין ליום טוב ואין יו"ט מכין לשבת ואין שבת מכינה ליו"ט חדרש והכינו כמו והזמינו דהיינו הכנה בפה, דל"ל הכנה ממש בידים דהיינו שיאפו ויבשלו מבעוד יום, דזה מפורש כתיב (פ' כ"ג) את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו, אלא ע"כ הזמנה בפה הוא, ומדכתיב ביום הששי וסתם ששי חול הוא ואחשביה רחמנא לסעודת שבת ויו"ט [דיו"ט בכלל שבת דגם בו לא ירד המן כפי שיבא בסמוך] שיזמיננה מבעוד יום ובחול, וע"ע בדרשה הבאה. .
(ביצה ב׳ ב')
והכינו את אשר יביאו. אמר רב חסדא, לעולם ישכים אדם להוצאת שבת, שנאמר והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו – לאלתר טר"ל ישכים בערב שבת לטרוח ולהזמין להוצאת שבת, והראיה מן והכינו את אשר יביאו פירש"י בשעת הבאה תהיה הכנה והבאה בהשכמה היא, מדכתיב וילקטו אותו בבקר בבקר, והט"ז באו"ת ריש סי' רמ"ב פירש דמדייק מלשון והיה דמשמע מיד כמו והיה כי קם הפלשתי (ש"א י"ז), ויותר היה לי' להביא מספרי ר"פ ראה והיה כי יביאך אין והיה אלא מיד, ועיין במג"א בסי' הנ"ל בשם כתבים דיותר טוב לקנות ביום ו' מביום ה', וצ"ע ממשנה תענית ט"ו א' אין גוזרין תענית על הצבור בתחלה בחמישי בשבת כדי שלא להפקיע שערים, ופירש"י כשיראו המוכרים שקונים למוצאי יום חמישי לשתי סעודות גדולות אחת לליל חמישי ואחת לשבת יחשבו כי רעב בא לעולם ויוקרו המקחים, משמע מזה דהמנהג לקנות לשבת ביום ה', וכעין מ"ד בב"ק פ"ב א' עזרא תיקן שיהיו מכבסין בגדים ביום ה' לצורך השבת, וכתב המג"א בסי' רמ"ב הטעם כדי שיהיה פנוי בערב שבת להכין צרכי שבת.
וכתב בס' רה"ז דפשוט הוא דתקנת עזרא (ב"ק שם) שתהא אשה משכמת ואופה אהך עיקרא דדרשה זו סמיך, ולדעתי אין כל שייכות בתקנה זו לכאן, דהתקנה היתה לא רק על ערב שבת כ"א על כל ימי השבוע ומטעם אחר כדי שתהיה פת מצויה לעניים המחזירים, כפירש"י שם, וכ"מ ברמב"ם פכ"א ה"ה מאישות.
.
(שבת קי"ז ב׳)
והכינו את אשר יביאו. אמר רבה, והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו, מכאן דמוקצה מדאורייתא, ואזהרתה – מלא תעשה כל מלאכה (פ׳ יתרו) יר"ל כל דבר מאכל בשבת צריך שיהיה מזומן בעולם מערב שבת, משא"כ דבר שנתהוה מציאותו בעולם בשבת גופיה, כגון ביצה שנולדה בשבת או דבר שלא היה מוכן לאכול עד שבת כגון פירות שנשרו מן העץ בשבת, וכן דבר שא"א להשתמש בו בשבת מחמת איסור פעולתו כגון עצי שריפה, בכל אלה לא שייך בהו הכנה מערב שבת, כמבואר, ונקראו מוקצה משום דהאדם מקצה ומפריש דעתו מלהשתמש בהן בשבת, ומכיון שהכתוב קפיד על הכנה מערב שבת א"כ אחשביה רחמנא לעניני שבת שצריך להזמינם לשבת, א"כ הוי הכנתם מלאכה, ולכן המשתמש במוקצה בשבת עובר משום לא תעשה כל מלאכה. –
והנה כפי המבואר תלי איסור מוקצה בענין הכנה, ולכן דעת רש"י ועוד פוסקים, כי רבה כאן בדין זה לשיטתו אזיל בדרשה דלעיל דהכנה דאורייתא, ומכיון דקיי"ל בהכנה כרבה ממילא הוי איסור מוקצה דאורייתא, אבל הרבה פוסקים ס"ל דכלל איסור מוקצה הוא מדרבנן ויסוד דבריהם על המבואר בסוגיא כאן דרבה גופיה חזר בו ממ"ש מוקצה דאורייתא, והאריכו לבאר דאיסור מוקצה אינו תלוי בענין הכנה, וכך דעת רוב הפוסקים, וע' בס' פחד יצחק ערך מוקצה שהאריך בזה.
.
(פסחים מ"ז ב׳)
ונחנו מה. אמר הקב"ה לישראל, חושקני בכם, שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטים עצמכם לפני, נתתי גדולה למשה ואהרן אמרו ונחנו מה יאוכן אמר אברהם ואנכי עפר ואפר, וכן אמר דוד ואנכי תולעת ולא איש, ולא כמו אומות העולם שמכיון שניתן להן גדולה מרדו בהקב"ה, כמו נמרוד בדור ההפלגה, ופרעה אמר מי ה', ונבוכדנצר אמר אעלה על במתי עב אדמה לעליון. וע' מש"כ השייך לאגדה זו בפ' עקב בפסוק לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם (ז' ז'). .
(חולין פ"ט א׳)
ונחנו מה. אמר רבא, אין העולם מתקיים אלא בשביל משה ואהרן, כתיב הכא ונחנו מה, וכתיב התם (איוב כ"ו) תולה ארץ על בלימה יבנראה דר"ל שהוא מקיים העולם בשביל מדת הענוה ומחשב עצמו בלי מה, ולפי"ז מ"ש בשביל משה ואהרן לאו דוקא בשבילם לבד אלא בכלל בשביל ענוים ושפלי רוח, ותפס משה ואהרן דכתיב בהו מדה זו מפורש. .
(שם שם)
ונחנו מה. אמר רבא, גדול הנאמר במשה ואהרן יותר ממה שנאמר באברהם, דאילו באברהם כתיב (פ׳ וירא) ואנכי עפר ואפר, ואילו במשה ואהרן כתיב ונחנו מה יגר"ל דעפר אפר עכ"פ יש בהו איזו ממשות, והם אמרו ונחנו מה – כמו לא כלום. .
(שם שם)
בערב בשר. תני משמיה דר' יהושע בן קרחה, בשר ששאלו שלא כהוגן ניתן להם שלא כהוגן, לחם ששאלו כהוגן ניתן להם כהוגן ידפירש"י בשר שאלו שלא כהוגן מתוך כרס מלאה שהרי מקנה רב היה להם ניתן להם שלא כהוגן עם חשיכה שאינה ראויה לתקן עד שעת הסעודה, ולחם ניתן להם בבקר. ומהרש"א הקשה לרש"י הא מבואר בסמוך דדרך ארץ לאכול בשר בלילה וא"כ מאי שלא כהוגן הוא, ותמיהני איך לא הרגיש שרש"י נזהר לפרש שהנתינה היתה שלא כהוגן, שא"א להכין עד זמן הסעודה מפני שאין שהות, וא"כ מה יועיל אם זמן האכילה הוא בערב, והנתינה כהוגן היתה אם היתה נתנה ביום והיה שהות ביום להכין. וגם בפסוק גופיה יש רמז לפי' זה, בתת ה' לכם בערב בשר לאכול ולא כתיב בשר לאכול בערב, משמע דעיקר הענין משלא כהוגן היתה הנתינה בערב, ואף דברי רש"י מיוסדים על דברי המ"ר ומכילתא, בשר ששאלו שלא כהוגן ניתן להם בפנים חשיכות [בערב] ולחם ששאלו כהוגן ניתן להם בפנים מאירות [בבקר] והענין מבואר כמש"כ. .
(יומא ע"ה א')
בערב בשר. כאן למדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא בלילה טולפלא שלא קבע דרשה זו על הפ' הסמוך (י"ב) ממאמר הקב"ה בין הערבים תאכלו בשר, וע"ע בדרשה הקודמת. ובטעם הדבר י"ל משום דבשר נאכל בסעודת קבע, ואחרי סעודת קבע טובה המנוחה, כאשר כן אנו רואים בטבע כל בעלי חיים האינם מדברים העושים כל מעשיהם ע"פ הטבע הטבוע והם נוחים אחר אכילתם, וביום כל אדם טרוד בעניניו ואיני יכול לנוח, והמייגע אחר אכילת קבע מביא עליו חלאים רעים [רמב"ם פ"ג ה"ד מדעות], אבל בערב חפשי הוא מיגיעה ונוח לו ועת אז לאכול בקבע ולנוח. .
(שם שם ב')
כי על ה'. א"ר חנינא בר פפא, כל המתרעם על רבו כאלו מתרעם על השכינה שנאמר לא עלינו תלונותיכם כי על ה׳ טזובכלל זה גם החולק על רבו, והיינו הקובע מדרש ויושב ודורש ומלמד שלא ברשות רבו, ופשוט דאין בכלל זה מחלוקת בחקירת איזה דבר והוראה לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, אף כי גם זה צריך להיות במתינות וכבוד כמבואר ביו"ד סי' רמ"ב. .
(סנהדרין ק"י א׳)
ותעל השליו. כתיב שליו וקרינן סליו, א"ר חנינא, צדיקים אוכלים אותו בשלוה, רשעים אוכלים אותו ודומה להם כסילון יזובמכילתא איתא שהכשר שביניהם אוכלו ונתרז מיד, והרשע אוכלו ומצטער עד ל' יום, ומשמע שכולם לא נקו מעונש ולאכול בשלוה, וצ"ל דמדרשות חלוקית הן, או דכשר הוא במדרגה פחותה מצדיק והוא בגדר בינוני [עיין מזה בהקדמת המו"ל ס' מעשה רב להגר"א בד"ה והנה בזמנינו]. .
(יומא ע"ה ב׳)
ותעל שכבת הטל. כתוב אחד אומר ותעל שכבת הטל וכתוב אחד אומר (פ׳ בהעלתך) וברדת הטל יחדמפסוק הראשון משמע שהיה הטל מכסה את המן ומפסוק השני משמע דירד המן עליו אלמא טל מלמטה. , א"ר יוסי ב"ר חנינא, טל מלמעלה וטל מלמטה ודומה כמו שמונח בקופסא יטמכאן כתבו הפוסקים רמז דחלות של שבת תהיינה מכוסות קודם בציעתן במטפחת מלמטה ומלמעלה זכר למן שהיה מכוסה מלמטה ומלמעלה בטל, ועיין ברמ"א לאו"ח ס"ס רמ"ב. .
(יומא ע"ה ב׳)
דק מחספס. [מאי מחספס], ריש לקיש אמר, שנמוח על פס היד כמפני רכותו, ולשון נוטריקון דריש, ובטעם הדרשה עיין מש"כ באות הבא. , ור׳ יוחנן אמר, דבר שנבלע במאתים וארבעים ושמונה אברים כאמחספס בגמטריא הכי הוי, והכונה שהיה המן נותן כח בכל הגוף, וכהאי גונא דריש בגמרא על הפסוק דתהלים (ע"ח) לחם אבירים אכל איש, אבירים מלשון אברים, ופירושו לחם שנבלע ברמ"ח אברים, ועיקר טעם דרשה זו והקודמת שנמוח על פס יד, נראה דכידוע מתכונת לשון הקודש רוב המלים מיוסדות משורש לא יותר מן ג' אותיות, וכל שהוא יותר מג' אין אותה המלה פשוטה ובאה לדרשה לאיזה רמז וכונה, וכה דרשו ע"ד זה המלה תלפיות – תל שהכל פונים אליו (ברכות ל"א א'), חדקל – חד וקל (שם נ"ט ב'), תלתלים – תלי תלים (עירובין כ"א ב'), ממזר – מום זר (יבמות ע"ו ב'), כרמל – רך ומל (מנחות ס"ו ב'), שעטנז – שוע טוי ונוז (נדה ס"א ב') והרבה כהנה, וגם כאן מכיון שהשרש מחספס מורכב מן ד' אותיות לכן דרשוהו חז"ל וכמבואר. [שם שם]
ויותירו. תניא, אמר ר' יהודה, זה אחד מעשרה נסיונות שניסו אבותינו במדבר להקב"ה כבפרטי העשרה נסיונות יתבארו אי"ה לפנינו בפ' שלח בפסוק וינסו אותי זה עשר פעמים, ועיין מש"כ לעיל בפסוק המבלי אין קברים במצרים (י"ד י"א). .
(ערכין ט"ו א׳)
בבקר בבקר. מה ת"ל בבקר בבקר, להקדים לו שעה אחת כגיתבאר בדרשה הבאה. .
(ברכות כ"ז א')
בבקר בבקר. תנא ר' ישמעאל, בבקר בבקר, בא הכתוב ליתן תחום לבקרו של בקר כדר"ל דבקר של עלות השחר הוי תחומו של זריחת השמש, ולכן אע"פ שעדיין לא נודעה השמש לבריות בכ"ז גם אור השחר קרוי בקר, ועיין מש"כ בזה לקמן בפ' תצוה בפסוק והקטיר עליו אהרן קטרת סמים בבקר בבקר. .
(ירושלמי ברכות פ"א ה"א)
וחם השמש. אימתי – בארבע שעות, או אינו אלא בשש שעות, כשהוא אומר (פ׳ וירא) כחם היום הרי שש שעות אמור כהכלומר, מצינו במקום אחר ששינה הכתוב בלשונו ואמר והוא יושב פתח האהל כחם היום ולא אמר כחם השמש, אלא היום משמע כל המקומות תמין בין חמה בין צל הוא מדבר בשעה ששית שאז כן הוא הטבע. , הא מה אני מקיים וחם השמש – בארבע שעות כודאילו קודם ארבע שעות אף השמש צונן. ובדרשה הבאה דריש וחם השמש אימתי בארבע שעות, מאי משמע, אמר קרא וחם השמש ונמס, איזו היא שעה שהשמש חם והצל צונן הוי אומר בארבע שעות, ולפי אותה דרשה קשה טובא ל"ל כאן לדייק מפסוק כחם היום דכאן איירי בארבע שעות אחרי דמגוף הפסוק מוכח כן, כמ"ש איזו היא שעה וכו' בארבע שעות, ואפשר לומר דלולא הפסוק כחם היום הייתי אומר דהלשון וחם השמש היינו חום היום והלשון חם השמש לאו דוקא הוא אלא דבר הכתוב בהוה, משא"כ עתה שרואים אנו שבפסוק אחד כתיב כחם היום וכאן כתיב וחם השמש, על כרחיך דחמימות היום וחמימות השמש הם שני ענינים בזמנים שונים, כדמפרש, ודו"ק. .
(ברכות י"ז א׳)
וחם השמש. אימתי – בארבע שעות, מאי משמע כזואע"פ דבדרשה הקודמת דריש זה, אך התם יליף רק דלא איירי בשש שעות, אבל הכרח דאיירי בארבע שעות לא יליף שם, וממלא לדרוש זה כאן. , אמר רב אחא בר יעקב, אמר קרא וחם השמש ונמס, איזו היא שעה שהשמש חם והצל צונן הוי אומר בארבע שעות כחמדייק דהצל צונן מדלא כתיב והיום חם אלא והשמש חם, משמע אבל הצל צונן, וכמבואר בדרשה הקודמת, יעו"ש. .
(ברכות י"ז א׳)
לקטו לחם משנה. א"ר אבא, חייב אדם לבצוע על שתי ככרות בשבת, דכתיב לחם משנה כטופי' בכל בו דל"ל דלגופיה אתא להודיע שלקטו לחם משנה, דזה כתיב ביחוד שלקטו שני העומר לאחד. , וא"ר אשי, חזינא לרב כהנא דנקט תרתי ובצע חדא, אמר לקטו כתיב לר"ל לקטו משמע רק אחיזה, אבל בבציעה לא כתיב משנה, ומחלוקת הפוסקים אם צריך לבצוע שתים או רק אחת, ותמיהני שלא העירו דכיון דפליגי בזה ר' אבא ורב אשי הלא קיי"ל הלכה כבתראי ורב אשי בתרא הוא והוא ס"ל דבוצע אחת ואע"פ שאמר זה בשם רב כהנא מבואר בגמרא שגם דעתו כן, וצ"ע.
וגם נראה ראיה דא"צ לבצוע רק אחת ממש"כ בכל בו בשם המכילתא דביום ו' ירד המן לכל אחד שני עמרים ומכל עומר עשו שני ככרים הרי ד', ואכלו אחד ביום ו' בבקר, ושלשה בשלש סעודות של שבת, בכל סעודה אחד, ואם היו בוצעים שתי חלות הרי לא היה נשאר לסעודת שחרית רק ככר אחד ולסעודה ג' לא נשאר פת כלל, ודו"ק.
ובס' שבלי הלקט כתב דבסעודה שלישית אין צריך לחם משנה כמבואר החשבון שהיו שלש חלות לכל השבת ונשארה אחת לסעודה שלישית, אבל כל הפוסקים לא סבירא להו כן, כמו שכתב הב"י באו"ח סי' רצ"א. והנה מלבד שאינו מבואר במה דחו הפוסקים דעתו של בעל שבלי הלקט על פי מקור נאמן וטעם מסתבר, אך גם מצאתי עוד סמך נכון לדעתו בירושלמי תענית פ"ג הלכה ה' דחקר שם בשיעור דבק בכמה הוא, ומפרש דהו' בג', כאשה שמדבקת ג' ככרים זה אחר זה, ולא נתבאר איפה נמצא שכן מנהג הנשים באפיית ככרים, ויתכן דאיירי בעיסה של שבת ודובקת ג' ככרים לג' סעודות, ומבואר מזה דלשתי סעודות הראשונות יש להם לחם משנה ולסעודה ג' רק חלה אחת, ודו"ק.
.
(שבת קי"ז ב׳)
שבתון. תניא, מניין ליוהכ"פ שחל להיות בשבת שאסור בקניבת ירק לאלחתוך ירק מן התלוש להכין לסעודת לילה. ת"ל שבתון שבות לבר"ל שבתון משמע שבות. , למאי, אילימא למלאכה והכתיב (פ׳ יתרו) לא תעשה כל מלאכה, אלא לאו אקניבת ירק לגר"ל אי לימא למלאכה ממש דהיינו לחתוך מן המחובר פשיטא, אלא אתי לחתוך מן התלוש דאע"פ שאין בזה משום לא תעשה כל מלאכה מ"מ קאי עלה בעשה דשבתון שבות, וכיון דמדאורייתא אסור בכל שבתות השנה לכן לא שרינן ביוהכ"פ שח"ל בשבת, אע"פ דביוהכ"פ שחל בחול מתירין משום עגמת נפש של ענוי הצום אף דכתיב ביה ג"כ שבתון, אך התם לא קאי אמלאכה אלא על כל דבר המעכבו מלהתענות מדסמיך לועניתם, כמבואר ביומא ע"ד א'. [שם קי"ד ב׳] את אשר תאפו וגו׳. מכאן סמכו חכמים לעירוב תבשילין מן התורה [הא כיצד] דאמר ר׳ אליעזר, את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו [ללמד על יו"ט שחל להיות בערב שבת] שאין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל לדוהו"ל לומר היום אפו ובשלו, אלא רמז הוא שיש לך יום ששי שאין אופין ומבשלין לצורך מחר, וזהו יו"ט שחל בערב שבת אלא אופין ומבשלין על האפוי והמבושל ביום ה', וזהו ענין עירוב תבשילין, כלומר שאופה ומבשל מיו"ט לשבת ביחד עם מה שאפה ובישל מערב יו"ט לשם שבת ונמצא שלא התחיל במלאכה זו ביו"ט אלא גמר אותה מלאכה שהתחיל מערב יו"ט.
והנה מתבאר בסוגיא דפסחים מ"ו ב' דעיקר היתר בישול מיו"ט לשבת הוא מטעם הואיל ואי מקלעי ליה אורחים חזי לדידיה ביו"ט גופיה, ורק חכמים תקנו עירוב תבשילין משום היכר שלא יאפו מיו"ט לחול, ועוד טעמים יש בזה, וסמכו זה ברמז על הפסוק שלפנינו, והוי דרשה זו אסמכתא בעלמא, וכ"מ ברש"י בסוגיא כאן, וחדוש על התוס' בריש ביצה ב' ב' שכתבו ענין זה מסברא דנפשייהו ולא זכרו שכן מבואר בגמרא דפסחים, אכן כמעט נראה ברור שיש איזה טעות סופר וחסרון דברים בהמשך דבריהם עיי"ש.
.
(ביצה ט"ו ב׳)
אכלוהו היום. ת"ר חייב אדם לאכול שלש סעודות בשבת, מאי טעמא, תלתא היום כתיבי, אכלוהו היום, כי שבת היום, היום לא תמצאוהו בשדה להובמכילתא איתא ביתר באור, מכאן לשלש סעודות בשבת, לפי שהיו רגילין לצאת בשחרית, אמרו נצא בשחרית, אמר להם משה אכלוהו היום, אמרו לו הואיל ולא יצאנו שחרית נצא בין הערבים, אמר להם כי שבת היום לה', ומה ת"ל היום לא תמצאוהו, לפי שהיו אומרים שמא לא נמצאהו גם למחר, אמר להם, היום אי אתם מוצאים אבל אתם מוצאים אותו למחר, ע"כ, ועיין פרטי דינים באו"ח סי' רצ"א. .
(שבת קי"ז ב')
אכלוהו היום. א"ר שמעון בן פזי א"ר יהושע בן לוי משום בר קפרא, כל המקיים שלש סעודות בשבת נצול משלש פורעניות, מחבלו של משיח, ומדינה של גיהנם, וממלחמת גוג ומגוג, דכתיב הכא יום וכתיב בחבלו של משיח (מלאכי ג׳) הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה', ובדינה של גיהנם כתיב (צפניה א׳) יום עברה היום ההוא, ובמלחמת גוג ומגוג כתיב (יחזקאל ל"ח) ביום בוא גוג לולא נתבאר שייכות הענינים האלה לקיום מצוה זו, וקצת י"ל דעיקר הכונה היא לסעודה שלישית שעל הרוב קשה לאדם לקיים בה סעודה גמורה מפני שביעתו מסעודת שחרית, וכשמקיים כזה הוי זה תחלתה צער [שאוכל שלא לתאבון] וסופה רצון שמקיים המצוה כמאמרה, וכל אלה הענינים שחשיב כאן הם תחלתן צער וסופן רצון, וכשמקיים כזה נצול מהם. [שם קי"ח א׳] כי שבת היום. א"ר לוי, אילו שמרו ישראל שבת אחת כתקונה מיד היה בן דוד בא, שנאמר כי שבת היום, ואומר (ישעי׳ ל׳) בשובה ונחת תושעון – בשובה ונייחא תתפרקון לזדריש לשון היום כמו הדרשה הידועה אלמלי היו ישראל עושין תשובה יום אחד מיד היה בן דוד בא, שנאמר היום אם בקולי תשמעו [עיין בבלי סנהדרין צ"ח א' וירושלמי כאן], ומפרש בשובה ונחת של מנוחת שבת תושעון. [ירושלמי תענית פ"א ה"א]
שבת לא יהיה בו. למדנו שאין יורד בשבת, ביו"ט מניין, ת"ל לא יהיה בו, ביוהכ"פ מניין, ת"ל שבת לחטעם הרבויים דמפרש יום השביעי זה שבת, שבת זה יוהכ"פ, ולא יהיה מרבה יו"ט, וע' תוס' ביצה ב' ב'. [מכילתא] ויהי ביום השביעי. אמר רב יהודה אמר רב, אלמלי שמרו ישראל שבת ראשונה לא שלטה בהם אומה ולשון, שנאמר ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט וכתיב בתריה ויבא עמלק לטעיין תוס' שבת פ"ז ב' שהקשו כיון דעל שבת במרה נצטוו [לעיל ט"ו כ"ה] שוב לא היה זה שבת ראשונה דהא כתיב ויסעו מאילם ויבאו, ואמרינן לקמן דאותו היום שבת היה, ויעו"ש שהניחו בקושיא, וי"ל דאתחומין לא נצטוו במרה, דזה ילפינן בסמוך מפסוק שבו איש תחתיו וגו', ומכוין כאן גם על איסור תחומין, ובירושלמי תענית פ"א ה"א הגירסא שבת אחד, ולפי"ז בלא"ה ניחא. .
(שבת קי"ח ב׳)
ויהי ביום השביעי יצאו. תניא, א"ר יהודה, זה אחד מעשרה נסיונות שניסו אבותינו במדבר להקב"ה מפרטי העשרה נסיונות יתבאר אי"ה לפנינו בפ' שלח בפסוק וינסו אותי זה עשר פעמים, ועיין מש"כ שם ולעיל בפרשה זו בפסוק המבלי אין קברים במצרים וגו' (י"ד י"א). .
(ערכין ט"ו א')
עד אנה מאנתם. אמר ליה רבא לרבה בר מרי, מנא הא מילתא דאמרי אינשי בהדי הוצא לקי כרבא, דכתיב עד אנה מאנתם לשמור מצותי מאקוץ הגדל אצל כרוב כשבאין לעקרו ולפעמים נעקר הכרוב עמו ונמצא לוקה בשבילו, ומשל הוא ששכני הרשע לוקין בשביל הרשע. ומה שפירש"י ומשה ואהרן בכלל עיין מש"כ בדרשה הבאה. .
(ב"ק צ"ב א׳)
עד אנה מאנתם. רבי היה יושב ודורש, והריח ריח שום, אמר מי שאכל שום יצא, עמד ר' חייא ויצא, עמדו כולם ויצאו, ומהיכי גמר ליה ר' חייא, ממשה, דכתיב ביה עד אנה מאנתם מבר"ל מהיכא יליף ר' חייא לעשות כן כדי למנוע אחרים מהלבנת פנים, יליף ממשה, ופירש"י דכולם בכלל אף דלא יצאו ללקוט אלא מקצת מן העם כדכתיב יצאו מן העם ללקוט, עכ"ל. ובדרשה הקודמת פירש"י דגם משה ואהרן בכלל, ומכאן משמע דהנכון כפירושו הקודם מדאמר יליף ממשה, דאל"ה הול"ל דכתיב עד אנה מאנתם. .
(סנהדרין י"א א׳)
לשמור מצותי ותורתי. וכתיב בתריה ראו כי ה׳ נתן לכם השבת, מלמד ששקולה מצות שבת כנגד כל המצות שבתורה מגר"ל דכל עיקר הקפידא כאן היה שחללו את השבת וכמ"ש משה ראו כי ה' נתן לכם השבת, והקב"ה קראו מצותי ותורותי, ונראה דמה שאמרו בכ"מ בש"ס דמומר לחלל שבת בפרהסיא הוי ככופר בכל התורה ילפינן מכאן, דכיון ששקולה היא כנגד כל התורה א"כ הבוזה אותה הוי כבוזה כל התורה, ורש"י בחולין ה' א' הסביר שווי דבר זה משום דמחלל שבת כופר במעשיו של הקב"ה ומעיד שקר שלא שבת הקב"ה במעשה בראשית, עכ"ל, ולפירושו עדיין מחוסר באור מאי שייכות היא לכל התורה, אבל לפי מש"כ הענין מבואר היטב. .
(ירושלמי נדרים פ"ג ה"ט)
שבו איש תחתיו. כמה תחתיו – ארבע אמות, שלש לגופו ואמה כדי לפשוט ידיו ורגליו מדר"ל מכאן ילפינן דאע"פ דנאסר טלטול ברה"ר ויציאה חוץ לתחום בכ"ז הותר אדם לטלטל כשיצא חוץ לתחום וכן ברה"ר בשיעור מקום שגופו מתפשט, וסמכו זה על לשון תחתיו ושיערו בשטח זה ד' אמות כדמפרש, ורש"י בפסוק זה ובסוגיא דעירובין נ"א א' פירש ענין ד' אמות ליוצא חוץ לתחום, וצ"ע שלא פירש כן לענין טלטול, והגר"א באו"ח סי' שמ"ט ס"ק א' חשיב דעת הפוסקים דרק לענין חוץ לתחום נותנין ד' אמות ולא חשיב דעת רש"י, וצע"ג. .
(עירובין מ"ח א׳)
אל יצא איש ממקומו. תנא ר׳ חייא, לוקין על עירובי תחומין דבר תורה [מאי טעמא אל יצא איש ממקומו כתיב] מהלדעת הרבה פוסקים אין לוקין מדאורייתא רק על תחומין יתר על שנים עשר מיל, משום דרק שיעור זה הוי מדאורייתא שבשיעור כזה היה שטח מחנה ישראל וצוה משה שלא יצאו חוץ למחנה, אבל שיעור תחומין באלפים אמה הוי רק מדרבנן, והגז"ש מאלפים באמה בערי מקלט [בדרשה הבאה] היא רק אסמכתא, משום דפשטות פסוק שלפנינו איירי בלוקטי המן. ולשיטה זו תהיה סוגיית הגמרא שלפנינו לוקין על עירובי תחומין דבר תורה – על תחומין י"ב מיל, אבל איזה פוסקים ס"ל דגם תחומין י"ב מיל הוי מדרבנן ולדידהו מ"ש כאן לוקין על עירובי תחומין דבר תורה הוא לדעת ר' עקיבא ריש פ"ה דסוטה דס"ל תחומין דאורייתא ואנן לא קיי"ל כן. ותמיהני שלא הביאו כל הפוסקים דעת רש"י בזה בשבת ל"ד א' שכתב מפורש תחומין מדרבנן שכ"כ שם בד"ה בעירובי תחומין, תיקון מעליא דאסמכוה רבנן אקראי ואפילו למ"ד תחומין דרבנן וכו' עכ"ל, ואי ס"ד דלכו"ע תחומין י"ב מיל דאורייתא הול"ל בפשיטות דתחומין שאני דעיקרו מיהת מדאורייתא, יעו"ש. וכן נראה לדייק דהוי מדרבנן מאגדה דיבמות מ"ז ב' שאמרה נעמי לרות מפקדינן אתרי"ג מצות והדר אמרה אסור לנו תחומין ואם היה איסור תחומין מדאורייתא הרי זה כלול בתרי"ג מצות. –
ודע דאע"פ דכתיב כאן אל יצא שענינו יציאה, בכ"ז רגיל הגמרא בכ"מ להסמיך בפסוק זה איסור הוצאה כלומר איסור הוצאת משא, ודרשו כמו דכתיב אל יוציא, וטעם הדבר משום דהכי משמע פשטיה דענינא דקרא אל יצא בשבת עם כליו ללקוט את המן כדרך שעושה בחול, ועיין בתוס' כאן ומש"כ לקמן בפ' ויקהל בפסוק ויעבירו קול במחנה.
[שם י"ז ב׳]
אל יצא איש ממקומו. ממקומו – אלו אלפים אמה מושיש לכל אדם רשות לצאת לכל רוח חוץ לעיר חוץ מד' אמותיו או מהמקום ששבת בו – יותר אסור לצאת בלא עירובי תחומין. , מנלן, א"ר חסדא, למדנו מקום ממקום ומקום מניסה וניסה מניסה וניסה מגבול וגבול מגבול וגבול מחוץ וחוץ מחוץ דכתיב (פ׳ מסעי) ומדותם מחוץ לעיר את פאת קדמה אלפים באמה מזר"ל ילפינן פסוק שנאמר בו מקום ולא נאמר בו ניסה מפסוק אחר שנאמר בו מקום וניסה כמו אל יצא איש ממקומו דנין מן ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה (פ' משפטים), מה להלן כתיב ניסה אף פסוק זה מרבה ביה ניסה והוי כמאן דכתיב ביה ניסה, והדר דנין ניסה מניסה וניסה מגבול, כלומר דנין ניסה זו שלא נאמר בו גבול מניסה שנאמר בו גבול דכתיב (פ' מסעי) את גבול עיר מקלטו אשר ינוס, ומרבינן נמי באידך ניסה דאל יצא איש ממקומו כמו דכתיב ביה גבול והדר דנין גבול מגבול וגבול מחוץ, דנין גבול זה שלא נאמר בו חוץ מגבול שנאמר בו חוץ, שנאמר (פ' הנ"ל) ומצא אותו גואל הדם מחוץ לגבול ומרבינן חוץ להאי גבול דאל יצא איש ממקומו, והדר דנין האי חוץ מחוץ דומדותם מחוץ לעיר דכתיב ביה אלפים באמה כדמפרש, ואם גז"ש היא עקרית עיין מש"כ בדרשה הקודמת. .
(עירובין נ"א א')
גד לבן. א"ר אסי, עגיל כגידא ולבן כמרגלית, ורבנן אמרי, גד שדומה לזרע פשתן בגבעולין מחשניהם מדייקים הלשון גד לבן, דהא אנו רואים שגד אינו לבן, לכן מפרשי דגד מוסב לענין אחר, לרב אסי שעגול כגידא, ולרבנן לזרע פשתן, ומה שאמר לבן כמרגלית סמכי על התאר שתארוהו (פ' בהעלתך) כעין הבדולת שהוא כעין מראה מרגלית, ועיין בחא"ג. .
(יומא ע"ה א׳)
גד לבן. תניא, אחרים אומרים, גד – שדומה להגדה שמושכת לבו של אדם מטגם הם מדייקים כבדרשה הקודמת הלשון זרע גד לבן דהא אנו רואים שגד אינו לבן, ודריש שהיו נמשכין אחר המן כמו שנמשכין אחר האגדה שנוח וערב לאזן. , תניא אידך, גד, שמגיד להם לישראל אי בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון נמפני שלכל בית היה יורד המן כפי מספר הנפשות שבו. , לבן – שמלבין עונותיהם של ישראל, כיצד, שנים שבאו לדין לפני משה, זה אומר עבדי גנבת וזה אומר אתה מכרתו לי, אמר להם משה, לבקר משפט, למחר אם נמצא עמרו בבית רבו ראשון בידוע שזה גנבו ואם בבית רבו שני בידוע שזה מכרו נאבגמרא כאן באו עוד כמה דוגמאות לזה. ובס' כפות תמרים הקשה היאך היו סומכין על ברור זה והא זה הוי בכלל לא בשמים היא, וכמ"ש ביבמות ק"ב א' אם יבא אליהו ויאמר חולצין בסנדל אין שומעין לו משום דלא בשמים היא, יעו"ש מש"כ בזה, אבל אין אני רואה בזה אף ריח קושיא, דזה הכלל דלא בשמים היא הוא רק לענין פסק הלכה וכענין שבגמרא יבמות הנ"ל, אבל לענין ברור מילתא והתגלות מציאות הדבר בודאי סמכינן אנביא, וכ"מ בבכורות כ"ד א' דאמר התם בדין אחד שעומד בספק ברור התולדה עד שיבא ויורה גואל צדק ופריך בגמרא מאי עד שיבא ויורה, עד שיבא ויודיע לך דבר מבעי ליה, ופירש"י עד שיבא ויודיע גלוי מילתא בעלמא שיגיד להם אם בנה הוא או לא, מבואר מדבריו דעל ברור מציאות וגלוי מילתא סמכינן אנביא. וע"ע בפסחים ל"ד א' ובגיטין מ"ב ב' ובתוס' חולין ה' ב', ועיין במל"מ פ"ט סוף ה"ו מאישות שכתב בענין זה ולא העיר ממה שכתבנו ולדעתי זה פשוט וא"צ להאריך. .
(יומא ע"ה א')
צנצנת. איני יודע צנצנת של מה, כשהוא אומר צנצנת אתה למד דבר שהוא מציץ, ואי אתה מוצא כזו אלא כלי זכוכית נבאפשר לומר הטעם דדוקא כלי זכוכית, משום דבכלי זכוכית אין המאכל מתקלקל כמו בכלי חרס, או אפילו בכלי כסף, וברש"י הגירסא כלי חרס וכ"ה גירסא ישנה, והגירסא שהעתקנו היא גירסת הגר"א וכן מסתבר כמש"כ. ועיקר טעם הדרשה מלת צנצנת שדריש כאן אפשר לומר ע"פ מש"כ בכ"מ דכל מלה או שם שהוא בשרשו יותר מג' אותיות דרשוהו חז"ל, יען דרוב המלים שבלה"ק מיוסדות על הרכבת אותיות לא יותר על שלש, כנודע, ובארנו זה בארוכה לעיל בפי' דק מחספס (פ' י"ד) יעו"ש, וכאן השם צנצנת מן ד' אותיות ולכן דרשוהו חז"ל. .
(מכילתא)
ותן שמה. תניא, משנגנז ארון נגנז צנצנת המן, דאתיא שמה שמה מארון כתיב הכא ותן שמה וכתיב בארון (שמות ל׳) אועד לך שמה, מה ארון נגנז אף צנצנת נגנז נגיתכן דמדייק דהו"ל לומר ותן בה או לתוכה שהוא לשון יותר רגיל בפעל נתינה, ודבר גניזת הארון היה ע"י יאשיהו המלך כמבואר בדה"ב ל"ה ונתפרש ביומא נ"ב ב' מפני שהיה ירא שמא יגלה לבבל, יעו"ש, וע"ע במכילתא מענין דרשה זו. .
(יומא נ"ב ב')
ארבעים שנה. וכי ארבעים שנה אכלו, והלא ארבעים שנה חסר שלשים יום אכלו נדשנסתפקו מעגות שהוציאו ממצרים דכתיב (פרשה זו) ויסעו מאילם ויבאו וגו' אל מדבר סין וגו' בחמשה עשר יום לחדש השני וכתיב בתריה הנני ממטיר לכם לחם, אלמא בששה עשר באייר התחיל המן לירד. אלא לומר לך עגות שהוציאו ממצרים טעמו בהם טעם מן נהולכן כלל גם שיעור זמן זה בתקופת אכילת המן, ועיין ברא"ש סוף מס' פסחים סי' מ' בענין המספר חמשים יום לספירת העומר וארבעים יכנו דמלקות כתב דאע"פ שאין סופרין אלא מ"ט יום ואין לוקין אלא ל"ט בכל זאת דרך הכתוב כשמגיע המנין לסכום עשירית פחות אחת מונה אותו בחשבון עשירית שלמה ואינו משגיח על חסרון האחד, עכ"ל. והנה מדרשה שלפנינו צ"ע בכלל זה, שהרי פריך אחסרון שלשים יום במספר ארבעים שנה וכי ארבעים שנה אכלו, וכן קשה על זה ממ"ש בתענית כ"ט א' על הפסוק דפ' שלח וישובו מתור הארץ מקץ ארבעים יום, ופריך הני ארבעים נכי חד הוי, יעו"ש החשבון, ולמש"כ הרא"ש הלא לא קשה מידי כיון דכן דרך הכתובים לתפוס מספר שלם כשמגיע קרוב למספר עשיריות שלם, וע"ע מש"כ בפ' ויגש בפסוק כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים ובפ' אמור בפסוק תספרו חמשים יום ובפ' עקב בפסוק מה ה' אלהיך שואל מעמך, וצע"ג. .
(קדושין ל"ח א')
אל ארץ נושבת. אי אפשר לומר אל ארץ נושבת שהרי כבר נאמר עד בואם אל קצה ארץ כנען, ואי אפשר לומר אל קצה ארץ כנען שהרי דבר נאמר עד בואם אל ארץ נושבת נוארץ נושבת היא מעבר הירדן ואילך, וקצה ארץ כנען הוא בערבות מואב מקום ששם מת משה והיא ארץ סיחון ועוג, כך פירש"י, אבל בתוס' פרשו להיפך דארץ נושבת היא ארץ סיחון ועוג וקרי לה נושבת לפי שקרבה למדבר ומפקא ממדבר, וקצה ארץ כנען הוא סוף ארץ כנען עיי"ש, ומהדרשה הקודמת דארבעים שנה שאכלו את המן הם ארבעים שנה שלמות ראיה לפירש"י, שהרי בעת שבאו אל ארץ סיחון ועוג עדיין לא היה אז המספר ארבעים שנה שלם, ודו"ק. , הא כיצד, בשבעה באדר מת משה ופסק מן מלירד והיו מסתפקין ממן שבכליהם עד ששה עשר בניסן נזלכאורה נראה שהגמרא המציאה תירוץ זה רק כדי ליישב סתירת הלשונות, כמבואר, אמנם כשנדקדק בעומק הלשון בפסוק נראה כי דרשת הגמרא מרומז בלשון הפסוק, כי לכאורה אינו מדוקדק במה שפעם אחת תפס מקודם את הפועל ואח"כ הפעולה, כמ"ש אכלו את המן, ופעם אחת להיפך, את המן אכלו, ולבד זה נראה לכאורה כי הלשון את המן אכלו מיותר לגמרי, דהול"ל עד בואם אל ארץ נושבת אל קצה ארץ כנען. אך מצינו כיוצא בלשון זה שמורה על שם דבר משכבר הימים, כמו בסנהדרין ס' א' את חקתי תשמרו, חוקים שחקקתי לך כבר, ואף כאן כונת הכתוב להשמיענו, כי את המן שמכבר, היינו המן שבכליהם, אכלו עד קצה ארץ כנען, והיא היא דרשת הגמרא, ודו"ק. .
(קדושין ל"ח א׳)
והעומר עשרית האיפה. [וכמה איפה שלש סאין, מכאן שעיסת המדבר היתה של שבעה לוגין וביצה וחומש ביצה] נחהא דאיפה הוי שלש סאים מבואר ביחזקאל מ"ה, דכתיב שם האיפה והבת תוכן אחד יהיה, וכתיב מעשר הבת מן הכור, והכור הוא שלשים סאין והוי מעשר דידיה ג' סאין, וא"כ העומר דהוא עשירית האיפה הוי חלק עשירי מן ג' סאין, ואחרי כי הסאה מחזקת ששה קבין והקב ארבעה לוגין והלוג שש ביצים, [וסימן לדבר גוד"ו אילנא, ג' סאין, ו קבין, ד' לוגין, ו' ביצים] א"כ הוי מדת העומר שבעה לוגין וביצה וחומש ביצה, כפי החשבון העולה, ונ"מ בזה לענין שיעור עיסה החייבת בחלה, דכתיב בפ' שלח ראשית עריסותיכם חלה תרימו, ודרשינן עריסותיכם כדי עיסותיכם וכמה עיסותיכם כדי עיסת המדבר, ועיסת המדבר הוי כשיעור העומר שהיו לשין במדבר עיסה כזו, ובמדינתנו ובזמנינו עולה שיעור זה ארבע ליטרות וי"ב לא"ט קמח, ונבאר זה אי"ה במקומו בפ' שלח שם. .
(עירובין פ"ג ב׳)

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך