תנ"ך על הפרק - שמות יד - תורה תמימה

תנ"ך על הפרק

שמות יד

64 / 929
היום

הפרק

קריעת ים סוף

וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃דַּבֵּר֮ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ וְיָשֻׁ֗בוּ וְיַחֲנוּ֙ לִפְנֵי֙ פִּ֣י הַחִירֹ֔ת בֵּ֥ין מִגְדֹּ֖ל וּבֵ֣ין הַיָּ֑ם לִפְנֵי֙ בַּ֣עַל צְפֹ֔ן נִכְח֥וֹ תַחֲנ֖וּ עַל־הַיָּֽם׃וְאָמַ֤ר פַּרְעֹה֙ לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל נְבֻכִ֥ים הֵ֖ם בָּאָ֑רֶץ סָגַ֥ר עֲלֵיהֶ֖ם הַמִּדְבָּֽר׃וְחִזַּקְתִּ֣י אֶת־לֵב־פַּרְעֹה֮ וְרָדַ֣ף אַחֲרֵיהֶם֒ וְאִכָּבְדָ֤ה בְּפַרְעֹה֙ וּבְכָל־חֵיל֔וֹ וְיָדְע֥וּ מִצְרַ֖יִם כִּֽי־אֲנִ֣י יְהוָ֑ה וַיַּֽעֲשׂוּ־כֵֽן׃וַיֻּגַּד֙ לְמֶ֣לֶךְ מִצְרַ֔יִם כִּ֥י בָרַ֖ח הָעָ֑ם וַ֠יֵּהָפֵךְ לְבַ֨ב פַּרְעֹ֤ה וַעֲבָדָיו֙ אֶל־הָעָ֔ם וַיֹּֽאמרוּ֙ מַה־זֹּ֣את עָשִׂ֔ינוּ כִּֽי־שִׁלַּ֥חְנוּ אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל מֵעָבְדֵֽנוּ׃וַיֶּאְסֹ֖ר אֶת־רִכְבּ֑וֹ וְאֶת־עַמּ֖וֹ לָקַ֥ח עִמּֽוֹ׃וַיִּקַּ֗ח שֵׁשׁ־מֵא֥וֹת רֶ֙כֶב֙ בָּח֔וּר וְכֹ֖ל רֶ֣כֶב מִצְרָ֑יִם וְשָׁלִשִׁ֖ם עַל־כֻּלּֽוֹ׃וַיְחַזֵּ֣ק יְהֹוָ֗ה אֶת־לֵ֤ב פַּרְעֹה֙ מֶ֣לֶךְ מִצְרַ֔יִם וַיִּרְדֹּ֕ף אַחֲרֵ֖י בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל יֹצְאִ֖ים בְּיָ֥ד רָמָֽה׃וַיִּרְדְּפ֨וּ מִצְרַ֜יִם אַחֲרֵיהֶ֗ם וַיַּשִּׂ֤יגוּ אוֹתָם֙ חֹנִ֣ים עַל־הַיָּ֔ם כָּל־סוּס֙ רֶ֣כֶב פַּרְעֹ֔ה וּפָרָשָׁ֖יו וְחֵיל֑וֹ עַל־פִּי֙ הַֽחִירֹ֔ת לִפְנֵ֖י בַּ֥עַל צְפֹֽן׃וּפַרְעֹ֖ה הִקְרִ֑יב וַיִּשְׂאוּ֩ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֨ל אֶת־עֵינֵיהֶ֜ם וְהִנֵּ֥ה מִצְרַ֣יִם ׀ נֹסֵ֣עַ אַחֲרֵיהֶ֗ם וַיִּֽירְאוּ֙ מְאֹ֔ד וַיִּצְעֲק֥וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל אֶל־יְהוָֽה׃וַיֹּאמְרוּ֮ אֶל־מֹשֶׁה֒ הַֽמִבְּלִ֤י אֵין־קְבָרִים֙ בְּמִצְרַ֔יִם לְקַחְתָּ֖נוּ לָמ֣וּת בַּמִּדְבָּ֑ר מַה־זֹּאת֙ עָשִׂ֣יתָ לָּ֔נוּ לְהוֹצִיאָ֖נוּ מִמִּצְרָֽיִם׃הֲלֹא־זֶ֣ה הַדָּבָ֗ר אֲשֶׁר֩ דִּבַּ֨רְנוּ אֵלֶ֤יךָ בְמִצְרַ֙יִם֙ לֵאמֹ֔ר חֲדַ֥ל מִמֶּ֖נּוּ וְנַֽעַבְדָ֣ה אֶת־מִצְרָ֑יִם כִּ֣י ט֥וֹב לָ֙נוּ֙ עֲבֹ֣ד אֶת־מִצְרַ֔יִם מִמֻּתֵ֖נוּ בַּמִּדְבָּֽר׃וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֣ה אֶל־הָעָם֮ אַל־תִּירָאוּ֒ הִֽתְיַצְב֗וּ וּרְאוּ֙ אֶת־יְשׁוּעַ֣ת יְהוָ֔ה אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂ֥ה לָכֶ֖ם הַיּ֑וֹם כִּ֗י אֲשֶׁ֨ר רְאִיתֶ֤ם אֶת־מִצְרַ֙יִם֙ הַיּ֔וֹם לֹ֥א תֹסִ֛יפוּ לִרְאֹתָ֥ם ע֖וֹד עַד־עוֹלָֽם׃יְהוָ֖ה יִלָּחֵ֣ם לָכֶ֑ם וְאַתֶּ֖ם תַּחֲרִישֽׁוּן׃וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה מַה־תִּצְעַ֖ק אֵלָ֑י דַּבֵּ֥ר אֶל־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֖ל וְיִסָּֽעוּ׃וְאַתָּ֞ה הָרֵ֣ם אֶֽת־מַטְּךָ֗ וּנְטֵ֧ה אֶת־יָדְךָ֛ עַל־הַיָּ֖ם וּבְקָעֵ֑הוּ וְיָבֹ֧אוּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל בְּת֥וֹךְ הַיָּ֖ם בַּיַּבָּשָֽׁה׃וַאֲנִ֗י הִנְנִ֤י מְחַזֵּק֙ אֶת־לֵ֣ב מִצְרַ֔יִם וְיָבֹ֖אוּ אַחֲרֵיהֶ֑ם וְאִכָּבְדָ֤ה בְּפַרְעֹה֙ וּבְכָל־חֵיל֔וֹ בְּרִכְבּ֖וֹ וּבְפָרָשָֽׁיו׃וְיָדְע֥וּ מִצְרַ֖יִם כִּי־אֲנִ֣י יְהוָ֑ה בְּהִכָּבְדִ֣י בְּפַרְעֹ֔ה בְּרִכְבּ֖וֹ וּבְפָרָשָֽׁיו׃וַיִּסַּ֞ע מַלְאַ֣ךְ הָאֱלֹהִ֗ים הַהֹלֵךְ֙ לִפְנֵי֙ מַחֲנֵ֣ה יִשְׂרָאֵ֔ל וַיֵּ֖לֶךְ מֵאַחֲרֵיהֶ֑ם וַיִּסַּ֞ע עַמּ֤וּד הֶֽעָנָן֙ מִפְּנֵיהֶ֔ם וַיַּֽעֲמֹ֖ד מֵאַחֲרֵיהֶֽם׃וַיָּבֹ֞א בֵּ֣ין ׀ מַחֲנֵ֣ה מִצְרַ֗יִם וּבֵין֙ מַחֲנֵ֣ה יִשְׂרָאֵ֔ל וַיְהִ֤י הֶֽעָנָן֙ וְהַחֹ֔שֶׁךְ וַיָּ֖אֶר אֶת־הַלָּ֑יְלָה וְלֹא־קָרַ֥ב זֶ֛ה אֶל־זֶ֖ה כָּל־הַלָּֽיְלָה׃וַיֵּ֨ט מֹשֶׁ֣ה אֶת־יָדוֹ֮ עַל־הַיָּם֒ וַיּ֣וֹלֶךְ יְהוָ֣ה ׀ אֶת־הַ֠יָּם בְּר֨וּחַ קָדִ֤ים עַזָּה֙ כָּל־הַלַּ֔יְלָה וַיָּ֥שֶׂם אֶת־הַיָּ֖ם לֶחָרָבָ֑ה וַיִּבָּקְע֖וּ הַמָּֽיִם׃וַיָּבֹ֧אוּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל בְּת֥וֹךְ הַיָּ֖ם בַּיַּבָּשָׁ֑ה וְהַמַּ֤יִם לָהֶם֙ חֹמָ֔ה מִֽימִינָ֖ם וּמִשְּׂמֹאלָֽם׃וַיִּרְדְּפ֤וּ מִצְרַ֙יִם֙ וַיָּבֹ֣אוּ אַחֲרֵיהֶ֔ם כֹּ֚ל ס֣וּס פַּרְעֹ֔ה רִכְבּ֖וֹ וּפָרָשָׁ֑יו אֶל־תּ֖וֹךְ הַיָּֽם׃וַֽיְהִי֙ בְּאַשְׁמֹ֣רֶת הַבֹּ֔קֶר וַיַּשְׁקֵ֤ף יְהוָה֙ אֶל־מַחֲנֵ֣ה מִצְרַ֔יִם בְּעַמּ֥וּד אֵ֖שׁ וְעָנָ֑ן וַיָּ֕הָם אֵ֖ת מַחֲנֵ֥ה מִצְרָֽיִם׃וַיָּ֗סַר אֵ֚ת אֹפַ֣ן מַרְכְּבֹתָ֔יו וַֽיְנַהֲגֵ֖הוּ בִּכְבֵדֻ֑ת וַיֹּ֣אמֶר מִצְרַ֗יִם אָנ֙וּסָה֙ מִפְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל כִּ֣י יְהוָ֔ה נִלְחָ֥ם לָהֶ֖ם בְּמִצְרָֽיִםוַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה נְטֵ֥ה אֶת־יָדְךָ֖ עַל־הַיָּ֑ם וְיָשֻׁ֤בוּ הַמַּ֙יִם֙ עַל־מִצְרַ֔יִם עַל־רִכְבּ֖וֹ וְעַל־פָּרָשָֽׁיו׃וַיֵּט֩ מֹשֶׁ֨ה אֶת־יָד֜וֹ עַל־הַיָּ֗ם וַיָּ֨שָׁב הַיָּ֜ם לִפְנ֥וֹת בֹּ֙קֶר֙ לְאֵ֣יתָנ֔וֹ וּמִצְרַ֖יִם נָסִ֣ים לִקְרָאת֑וֹ וַיְנַעֵ֧ר יְהוָ֛ה אֶת־מִצְרַ֖יִם בְּת֥וֹךְ הַיָּֽם׃וַיָּשֻׁ֣בוּ הַמַּ֗יִם וַיְכַסּ֤וּ אֶת־הָרֶ֙כֶב֙ וְאֶת־הַפָּ֣רָשִׁ֔ים לְכֹל֙ חֵ֣יל פַּרְעֹ֔ה הַבָּאִ֥ים אַחֲרֵיהֶ֖ם בַּיָּ֑ם לֹֽא־נִשְׁאַ֥ר בָּהֶ֖ם עַד־אֶחָֽד׃וּבְנֵ֧י יִשְׂרָאֵ֛ל הָלְכ֥וּ בַיַּבָּשָׁ֖ה בְּת֣וֹךְ הַיָּ֑ם וְהַמַּ֤יִם לָהֶם֙ חֹמָ֔ה מִֽימִינָ֖ם וּמִשְּׂמֹאלָֽםוַיּ֨וֹשַׁע יְהוָ֜ה בַּיּ֥וֹם הַה֛וּא אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל מִיַּ֣ד מִצְרָ֑יִם וַיַּ֤רְא יִשְׂרָאֵל֙ אֶת־מִצְרַ֔יִם מֵ֖ת עַל־שְׂפַ֥ת הַיָּֽם׃וַיַּ֨רְא יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת־הַיָּ֣ד הַגְּדֹלָ֗ה אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֤ה יְהוָה֙ בְּמִצְרַ֔יִם וַיִּֽירְא֥וּ הָעָ֖ם אֶת־יְהוָ֑ה וַיַּֽאֲמִ֙ינוּ֙ בַּֽיהוָ֔ה וּבְמֹשֶׁ֖ה עַבְדּֽוֹ׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

שש מאות רכב. דרש רבה בר מרי, מאי דכתיב (תהלים ק"ו) וימרו על ים בים סוף, מלמד שהמירו ישראל באותה שעה ואמרו, כשם שאנו עולים מצד אחד כך מצרים עולים בצד אחר, אמר לו הקב"ה לשר של ים, פלוט אותם ליבשה אכדי שיראום ישראל בעיניהם. , אמר לו, רבש"ע, כלום יש עבד שנותן לו רבו מתנה וחוזר ונוטל ממנו ברומז על הדגים שבים שהפגרים שבים הם להם למאכל. , אמר לו, אתן לך אחד ומחצה שבהן, מאי היא, דאילו בפרעה כתיב שש מאות רכב, ואילו בסיסרא כתיב (שופטים ד') תשע מאות רכב גועיין תשלום דרשה זו ותוספת באור לקמן בפסוק ל' בדרשה וירא ישראל. .
(פסחים קי"ח ב')
ושלישים על כולו. בראשונה לא היו אלא שתים, דכתיב (פ׳ מקץ) וירכב אותו במרכבת המשנה, עמד פרעה ועשה שלש דכתיב ושלישים על כולו, עמדה מלכות הרשעה ועשאה אותן ארבע דר"ל שרצה פרעה להושיב הרבה אנשי חיל, לכן עשה עגלה שלישיה, ומלכות רומי עשתה ארבע, דכן מבואר בדברי הימים לרומים שכך היה מנהגם כשנצחו להשונא והביאוהו לרומי היו עושין מרכבה כזו לאות נצחון. –
ועי' בגיטין נ"ו א' כתבו התוס' פי' הלשון עגלא תילתא שהוא שלישי לבטן ודחו פי' זה ופרשו שבאורו בריא וטוב כמו ושלישים על כולו, עכ"ל. וצ"ע דכאן משמע דשלישים מורה על מספר שלש, וא"כ יש סמוכים להפי' שדחו.
.
(ירושלמי כלאים פ"ח ה"ב)
המבלי אין קברים. תניא, אמר ר' יהודה, זה אחד מעשרה נסיונות שניסו אבותינו במדבר להקב"ה הפרטי העשרה נסיונות יתבאר אי"ה לפנינו בפ' שלח בפסוק וינסו אותי זה עשר פעמים, ובגליון פירש"י בע"י כתב וז"ל נסיונות לשון נסיון, ואית דמפרש לשון כעס כמו והנם זועפים (פ' וישב) כתרגומו נסיסין, עכ"ל. ופירוש זה נראה, יען דלשון נסיון כפשטיה לא יונח בפסוק שלפנינו שלא ניסו רק דאגו מפחד הבא, וכן לקמן בפסוק מי יתן מותנו ביד ה' וגו' ג"כ לא היה שם נסיון רק צער ודאגה אבל לשון כעס יונח על הכל אפי' על אלה הפרטים ששייך בהם ענין נסיון, וע"ע לפנינו בפ' שלח שם. .
(ערכין ט"ו א')
התיצבו וראו. תניא, ארבע כתות נעשו לאבותינו על הים, אחת אומרת נפול לים, ואחת אומרת נחזור למצרים, ואחת אומרת נעשה עמהם מלחמה, ואחת אומרת נצווח כנגדן, זו שאמרה נפול לים, אמר להם משה התיצבו וראו את ישועת ה', זו שאמרה נחזור למצרים אמר להם כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם, זו שאמרה נעשה עמהם מלחמה אמר להם ה׳ ילחם לכם, וזו שאמרה נצווח כנגדן אמר להם ואתם תחרישון ונראה דתכונת ארבע כתות אלו הוא שנתחלקו בדעות שונות, והיו מהם מאמינים אלו שאמרו נעשה עמהם מלחמה ואלו שאמרו נצווח כנגדן ר"ל נצעק להקב"ה שיעננו, ומהם כופרים שאמרו נחזור למצרים, ומהם מתייאשים שאמרו נפול לים ולכל כת וכת השיב משה מענין דעתה. .
(ירושלמי תענית פ"ב ה"ה)
לא תוסיפו לראותם. תנא ר' שמעון בן יוחאי, זה אחד משלשה מקומות שבהם הוזהרו ישראל שלא לשוב למצרים זואע"פ דלפי פשטות הלשון אין לשון זה אזהרה רק הבטחה, צ"ל מדהבטיח כן הקב"ה חייבים ישראל מצדם להשתדל בקיום ההבטחה וממילא מוזהרים שלא לשוב, וכן משמע מהפסוק דפ' שופטים בפרשת המלך וה' אמר לכם לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד ולא מצינו אמירה אחרת זולת בזה הפסוק שלפנינו, ואם כן מבואר דיש בכלל לשון פסוק זה גם אזהרה. –
והנה מה שנוגע בענין זה לדינא נבאר אי"ה בפ' שופטים שם, וכאן נעיר רק מה דאיתא בזוהר דאע"פ דכתיב לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם ובכ"ז כתיב וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים, והיינו שהכונה היתה על חיים ולא על מתים, ויש בזה נ"מ לדינא, כשנשבע אחד שלא יראה פני פלוני ומת פלוני מותר לראותו כשהוא מת [כשצריך לזה, כגון לענין עדות עגונה וכדומה].
.
(ירושלמי סוכה פ"ה ה"א)
מה תצעק אלי. באותה שעה היה משה מאריך בתפלה, אמר לו הקב"ה, ידידי טובעים בים ואתה מאריך בתפלה, אמר ליה, ומה אעשה, אמר ליה, דבר אל בני ישראל ויסעו ואתה הרם את מטך ונטה וגו' חמה שאמר טובעים לאו דוקא טובעים ממש אלא ר"ל עומדים במקום סכנה, וכ"מ במכילתא וז"ל, אמר להו בני טובעים בים והים סוגר [אולי צ"ל סוער] ושונא רודף ואתה מרבה בתפלה, יעו"ש. ומה שמתאר כאן את ישראל בשם ידידי, אפשר לומר דרומז למ"ש בגמרא כאן דשבט בנימין קפץ בתחלה לתוך הים ובנימין נקרא ידיד ה' כמש"כ בפ' ברכה לבנימן אמר ידיד ה'. –
והנה משמע מכאן דאי לאו הסבה שעומדים בצרה היה טוב להאריך בתפלה, וכ"מ בילקוט ריש שמואל א' על הפסוק והיה כי הרבתה להתפלל, מכאן שכל המרבה בתפלה נענה, ולפי"ז צ"ע בברכות ל"ב ב' מחלוקת אמוראים אם טוב לקצר או להאריך בתפלה, והגמרא הכריעה בין הדעות הא דמעיין בה והא דלא מעיין בה, יעו"ש ברש"י ותוס', ולמה לא חילקו בגמרא בין מקום שעומדים בצרה וצריך לעשות איזה דבר אז צריך לקצר, ואם לאו ראוי להאריך, וצ"ע, וע"ע לפנינו בס"פ בהעלתך בפסוק אל נא רפא נא לה.
.
(סוטה ל"ז א׳)
ולא קרב וגו׳. א"ר יוחנן, מאי דכתיב ולא קרב זה אל זה כל הלילה, בקשו מלאכי השרת לומר שירה, אמר להם הקב"ה, מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה טמעשה ידי כנוי על מצרים דאיך שהוא הם ברואים ככל האדם. וקצת צ"ע איך אמרו אז משה וישראל שירה וגם איך קורין אנו בשביעי של פסח פרשת השירה אחרי דטביעת מצרים היתה באותו יום, וצ"ל כיון דהטביעה היתה בלילה נכון שלא לאמר בלילה אבל ביום שלמחרתו שרי, ומדויק לפי"ז לשון הגמרא בענין זה בסנהדרין ל"ט ב' באותה שעה בקשו מלאכי השרת לומר שירה וכו', והיינו רק באותה שעה לבד לא הניחם הקב"ה, מפני שאז היתה הטביעה ממש, וכן צ"ל בברכות ט' ב' ק"ג פרשיות אמר דוד ולא אמר הללויה עד שראה במפלתן של רשעים והלל הוי כמו שירה כדילפינן בפסחים לענין חיוב הלל בליל ראשון של פסח מפסוק השיר יהיה לכם כליל התקדש חג, ולכאורה קשה ג"כ איך אמר שירה במפלתן של רשעים, והא חזינן שהקב"ה מקפיד על זה, וצ"ל ג"כ דלאו בעצם שעת המפלה אמר כן.
ולפי"ז צ"ע במש"כ מקצת פוסקים בשם מדרש הרנינו [הובא בב"י או"ח סי' ת"צ] טעם שאין גומרים הלל בחוה"מ וביו"ט האחרון של פסח מטעם מעשה ידי טובעים בים וכו', והלא חזינן דמשה וישראל אמרו שירה בשביעי של פסח וגם אנו קוראים השירה באותו היום, והיינו מטעם שכתבנו שאין קפידא שלא לומר רק בלילה, וגם מבואר במכילתא דביום שביעי של פסח אמרו גם המלאכים שירה.
ולבד זה לא ידעתי מה דחקום לאלה הפוסקים ומדרש הרנינו לטעם זה אחרי דבערכין י' ב' מפורש הטעם מה שאין גומרים ההלל בחוה"מ ובשביעי של פסח כמו בסכות, מפני שימי הפסח אינם חלוקים בקרבנותיהם כמו חג הסכות והלל שלם בא ביום קרבן מיוחד, וטעם זה יותר נכון מטעם המדרש, משום דלטעם המדרש אינו מבואר כ"כ איזה חילוק בין הלל שלם לחצי הלל, הא זה וזה שירה הוא, וצ"ע.
וממוצא דבר תראה דמש"כ בשו"ת חות יאיר סי' רכ"ה טעם מה שאין אנו נוהגין לומר ביוצר לשביעי של פסח והחיות ישוררו משום הא דלא הניח הקב"ה למלאכים לומר שירה – אין טעם זה מספיק כלל, לפי מה שבארנו דעיקר הקפידא בשירת המלאכים היתה רק על הלילה אבל ביום אמרו גם המלאכים ומשה וישראל, כמבואר.
.
(מגילה י׳ ב׳)
בתוך הים. ת"ר, הרואה מעברות הים צריך שיתן שבח והודאה לפני המקום דכתיב ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה יובשאלתות פ' וישלח מביא בענין זה הפסוק המאוחר ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים, וכתב מורי דודי ז"ל בבאורו העמק שאלה דבמכוון הביא פסוק זה אע"פ שהוא מאוחר ללמדנו שאין לברך אלא על מקום שנגמר הנס ולא במקום שהתחיל, ובקרא דויבאו בני ישראל עוד לא נגמר הנס עד שיצאו ממנו בשלום, משא"כ האי קרא ובני ישראל הלכו ביבשה פירושו שהלכו בכולו עד שיצאו, עכ"ל. ומבואר מדעתו דצריך לברך רק כשרואה מוצא הים בסופו ולא כשרואה מבואו, ולדעתי ספק גדול אם כונת הגמרא כן וכל כי האי הו"ל להגמרא ולפוסקים לפרש, ורש"י פירש מעברות הים מקום שעברו ישראל בים סוף משמע ג"כ כל משך ההעברה, ועיין במג"א ריש סי' רי"ח, וגם הרי קיי"ל שמברך על נסים שונים אע"פ שלא נחלט עוד אז תוצאת הדבר בכולו, כמו הרואה אבן שישב עליה משה בעת מלחמת עמלק, אע"פ שבעת הישיבה על האבן עדיין לא היתה המלחמה מכרעת לצד ישראל כמבואר בפסוק, וחומת יריחו ועוד, וצ"ע. .
(ברכות נ"ד א׳)
ומצרים נסים לקראתו. מכאן דאע"פ שנשבע הקב"ה שאינו מביא מבול לעולם, הוא אינו מביא, אבל הם באים ונופלים לתוכו, שכן הוא אומר ומצרים נסים לקראתו יאדעה זו ס"ל דאפילו על אומה אחת אין הקב"ה מביא מבול, אבל לדעת חד מ"ד קאי שבועת הקב"ה על כל העולם ולא על אומה אחת, ולדעה זו א"צ לסברא זו דהם נופלים לתוכו, ועיין בסוגיא ולפנינו לעיל ר"פ שמות בפסוק הבה נתחכמה לו. .
(סוטה י"א א׳)
וינער ה'. תני משמיה דר' יהושע בן קרחה, פרעה שחרף בעצמו דכתיב (פ׳ שמות) ויאמר פרעה מי ה׳, נפרע ממנו הקב"ה בעצמו, דכתיב וינער ה׳ את מצרים בתוך הים יבעיין מש"כ לעיל בפ' שמות בפסוק ויאמר פרעה מי ה'. .
(סנהדרין צ"ד ב')
בתוך הים. ר׳ אליעזר ור"ש אומרים, מים העליונים והתחתונים היו מנערים את המצרים שנאמר וינער ה׳ את מצרים בתוך הים יגפשוט דמדייקי הלשון בתוך שפירושו באמצע וכדמתרגם אונקלוס בתוך הגן (פ' בראשית) במציעות גינתא, ומזה אפשר להביא ראיה למש"כ בשו"ת מהרי"ט ח"ג סי' ה' בשם הראנ"ח שהיה [הראנ"ח] נזהר בגט על תנאי לומר אם לא אבא תוך י"ב חודש, משום דלשון תוך פירושו אמצעותא, ואמנם מהרי"ט חולק ע"ז וס"ל דתוך משמע מהתחלה עד יום שבו כלין י"ב חודש זולת יום ראשון ואחרון, וכהאי גונא מצאתי לכסף משנה שכתב דגם לשון אמצע מורה רק לאפוקי תחלתו וסופו אבל לא אמצע ממש, שכן כתב בפ"ב הי"ב מעבודת יוה"כ שהקשה על הרמב"ם שכתב בסדר העבודה ומזה על טהרו של המזבח בצד הדרום ממ"ש בפ"ג שם ובפ"ה ממעה"ק שמזה על אמצעו של מזבת ותירץ בשם ר"י קורקוס דאמצעו לאו דוקא אלא לאפוקי הקרנות, ולפי"ז צריך לפרש בתוך הים ג"כ מעין זה.
ונראה לי ראיה לזה ממשנה ה' פ"ג דתרומות, האומר תרומת הכרי הזה בתוכו אינה תרומה עד שיאמר בצפונו או בדרומו, ומפרש שם בירושלמי הטעם דבעינן שיקצוב התרומה במקום מסוים, ואי ס"ד דהלשון אמצע פירושו אמצע ממש ומצומצם, ותוך הלא פירושו אמצעותא כמש"כ א"כ למה אין זה נקרא מסיים, כשאומר בתוך דמשמע באמצעותו ממש, אלא ע"כ דבא לאפוקי רק תחלתו וסופו, ולכן אין זה מקום מסוים, ויש עוד להאריך בזה, וכאן די בזה.
[אדר"נ פ׳ ל"ג].
והמים להם חומה. [מכאן שהדרך שבאו בה ישראל בתוך הים שביל היה] ידר"ל לא שנתייבש שטח גדול בים אלא רק נחצו המים ונעשה ביניהם שביל מקום הילוך, ואולי היה זה לתפארת הנס שלא יאמרו מקרה היה שנתייבש הים. .
(יומא ד׳ ב')
וירא ישראל. דרש רבה בר מרי, מאי דכתיב (תהלים ק"י) וימרו על ים בים סוף, מלמד שהמירו ישראל באותה שעה ואמרו, כשם שאנו עולים מצד זה כך המצרים עולים מצד אחר, אמר לו הקב"ה לשר של ים, פלוט אותם ליבשה, פלטן ליבשה ובאו ישראל וראו אותן שנאמר וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים טויתכן דדריש סמיכות הענינים וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים ויאמינו בה', משמע שהאמונה באה מחמת הראיה, ועד אז לא האמינו, וע"ע המשך לדרשה זו לעיל בפסוק ז' בדרשה שש מאות רכב. .
(פסחים קי"ח ב׳)
את היד הגדולה. דרש ר' שילא, מאי דכתיב (דה"א כ"ט) לך ה׳ הגדולה והגבורה הגדולה זו מעשה בראשית והגבורה זו יציאת מצרים, שנאמר וירא ישראל את היד הגדולה טזמפרש יד גדולה בהוראת גבורה, והוא מעין הלשון היד החזקה וכדרך שיתארו הקוממיות בשם יד רמה. ורש"י בפסוק זה פירש את היד הגדולה את הגבורה שעשתה ידו של הקב"ה, וכפי הנראה כוון לדרשה שלפנינו, ומש"כ שעשתה ידו הפי' כחו ואונו של הקב"ה ולחנם טענו המפרשים על פירושו זה שהם הבינו שפירש כן מדעתו ולא זכרו מגמרא זו, עיין ברמב"ן ורא"מ. .
(ברכות נ"ח א׳)
את היד הגדולה. מאי היד – היד שעתידה לפרע מסנחריב יזמיתורא דה' קדריש, דבעלמא דרשינן ה' ידיעה כזו, כנודע, אך במקום שדרשינן ה' ידיעה על העבר דרשינן כאן על העתיד, לימות סנחריב. .
(סנהדרין צ"ה ב׳)

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך