תנ"ך על הפרק - שמות יד - חזקוני

תנ"ך על הפרק

שמות יד

64 / 929
היום

הפרק

קריעת ים סוף

וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃דַּבֵּר֮ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ וְיָשֻׁ֗בוּ וְיַחֲנוּ֙ לִפְנֵי֙ פִּ֣י הַחִירֹ֔ת בֵּ֥ין מִגְדֹּ֖ל וּבֵ֣ין הַיָּ֑ם לִפְנֵי֙ בַּ֣עַל צְפֹ֔ן נִכְח֥וֹ תַחֲנ֖וּ עַל־הַיָּֽם׃וְאָמַ֤ר פַּרְעֹה֙ לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל נְבֻכִ֥ים הֵ֖ם בָּאָ֑רֶץ סָגַ֥ר עֲלֵיהֶ֖ם הַמִּדְבָּֽר׃וְחִזַּקְתִּ֣י אֶת־לֵב־פַּרְעֹה֮ וְרָדַ֣ף אַחֲרֵיהֶם֒ וְאִכָּבְדָ֤ה בְּפַרְעֹה֙ וּבְכָל־חֵיל֔וֹ וְיָדְע֥וּ מִצְרַ֖יִם כִּֽי־אֲנִ֣י יְהוָ֑ה וַיַּֽעֲשׂוּ־כֵֽן׃וַיֻּגַּד֙ לְמֶ֣לֶךְ מִצְרַ֔יִם כִּ֥י בָרַ֖ח הָעָ֑ם וַ֠יֵּהָפֵךְ לְבַ֨ב פַּרְעֹ֤ה וַעֲבָדָיו֙ אֶל־הָעָ֔ם וַיֹּֽאמרוּ֙ מַה־זֹּ֣את עָשִׂ֔ינוּ כִּֽי־שִׁלַּ֥חְנוּ אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל מֵעָבְדֵֽנוּ׃וַיֶּאְסֹ֖ר אֶת־רִכְבּ֑וֹ וְאֶת־עַמּ֖וֹ לָקַ֥ח עִמּֽוֹ׃וַיִּקַּ֗ח שֵׁשׁ־מֵא֥וֹת רֶ֙כֶב֙ בָּח֔וּר וְכֹ֖ל רֶ֣כֶב מִצְרָ֑יִם וְשָׁלִשִׁ֖ם עַל־כֻּלּֽוֹ׃וַיְחַזֵּ֣ק יְהֹוָ֗ה אֶת־לֵ֤ב פַּרְעֹה֙ מֶ֣לֶךְ מִצְרַ֔יִם וַיִּרְדֹּ֕ף אַחֲרֵ֖י בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל יֹצְאִ֖ים בְּיָ֥ד רָמָֽה׃וַיִּרְדְּפ֨וּ מִצְרַ֜יִם אַחֲרֵיהֶ֗ם וַיַּשִּׂ֤יגוּ אוֹתָם֙ חֹנִ֣ים עַל־הַיָּ֔ם כָּל־סוּס֙ רֶ֣כֶב פַּרְעֹ֔ה וּפָרָשָׁ֖יו וְחֵיל֑וֹ עַל־פִּי֙ הַֽחִירֹ֔ת לִפְנֵ֖י בַּ֥עַל צְפֹֽן׃וּפַרְעֹ֖ה הִקְרִ֑יב וַיִּשְׂאוּ֩ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֨ל אֶת־עֵינֵיהֶ֜ם וְהִנֵּ֥ה מִצְרַ֣יִם ׀ נֹסֵ֣עַ אַחֲרֵיהֶ֗ם וַיִּֽירְאוּ֙ מְאֹ֔ד וַיִּצְעֲק֥וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל אֶל־יְהוָֽה׃וַיֹּאמְרוּ֮ אֶל־מֹשֶׁה֒ הַֽמִבְּלִ֤י אֵין־קְבָרִים֙ בְּמִצְרַ֔יִם לְקַחְתָּ֖נוּ לָמ֣וּת בַּמִּדְבָּ֑ר מַה־זֹּאת֙ עָשִׂ֣יתָ לָּ֔נוּ לְהוֹצִיאָ֖נוּ מִמִּצְרָֽיִם׃הֲלֹא־זֶ֣ה הַדָּבָ֗ר אֲשֶׁר֩ דִּבַּ֨רְנוּ אֵלֶ֤יךָ בְמִצְרַ֙יִם֙ לֵאמֹ֔ר חֲדַ֥ל מִמֶּ֖נּוּ וְנַֽעַבְדָ֣ה אֶת־מִצְרָ֑יִם כִּ֣י ט֥וֹב לָ֙נוּ֙ עֲבֹ֣ד אֶת־מִצְרַ֔יִם מִמֻּתֵ֖נוּ בַּמִּדְבָּֽר׃וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֣ה אֶל־הָעָם֮ אַל־תִּירָאוּ֒ הִֽתְיַצְב֗וּ וּרְאוּ֙ אֶת־יְשׁוּעַ֣ת יְהוָ֔ה אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂ֥ה לָכֶ֖ם הַיּ֑וֹם כִּ֗י אֲשֶׁ֨ר רְאִיתֶ֤ם אֶת־מִצְרַ֙יִם֙ הַיּ֔וֹם לֹ֥א תֹסִ֛יפוּ לִרְאֹתָ֥ם ע֖וֹד עַד־עוֹלָֽם׃יְהוָ֖ה יִלָּחֵ֣ם לָכֶ֑ם וְאַתֶּ֖ם תַּחֲרִישֽׁוּן׃וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה מַה־תִּצְעַ֖ק אֵלָ֑י דַּבֵּ֥ר אֶל־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֖ל וְיִסָּֽעוּ׃וְאַתָּ֞ה הָרֵ֣ם אֶֽת־מַטְּךָ֗ וּנְטֵ֧ה אֶת־יָדְךָ֛ עַל־הַיָּ֖ם וּבְקָעֵ֑הוּ וְיָבֹ֧אוּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל בְּת֥וֹךְ הַיָּ֖ם בַּיַּבָּשָֽׁה׃וַאֲנִ֗י הִנְנִ֤י מְחַזֵּק֙ אֶת־לֵ֣ב מִצְרַ֔יִם וְיָבֹ֖אוּ אַחֲרֵיהֶ֑ם וְאִכָּבְדָ֤ה בְּפַרְעֹה֙ וּבְכָל־חֵיל֔וֹ בְּרִכְבּ֖וֹ וּבְפָרָשָֽׁיו׃וְיָדְע֥וּ מִצְרַ֖יִם כִּי־אֲנִ֣י יְהוָ֑ה בְּהִכָּבְדִ֣י בְּפַרְעֹ֔ה בְּרִכְבּ֖וֹ וּבְפָרָשָֽׁיו׃וַיִּסַּ֞ע מַלְאַ֣ךְ הָאֱלֹהִ֗ים הַהֹלֵךְ֙ לִפְנֵי֙ מַחֲנֵ֣ה יִשְׂרָאֵ֔ל וַיֵּ֖לֶךְ מֵאַחֲרֵיהֶ֑ם וַיִּסַּ֞ע עַמּ֤וּד הֶֽעָנָן֙ מִפְּנֵיהֶ֔ם וַיַּֽעֲמֹ֖ד מֵאַחֲרֵיהֶֽם׃וַיָּבֹ֞א בֵּ֣ין ׀ מַחֲנֵ֣ה מִצְרַ֗יִם וּבֵין֙ מַחֲנֵ֣ה יִשְׂרָאֵ֔ל וַיְהִ֤י הֶֽעָנָן֙ וְהַחֹ֔שֶׁךְ וַיָּ֖אֶר אֶת־הַלָּ֑יְלָה וְלֹא־קָרַ֥ב זֶ֛ה אֶל־זֶ֖ה כָּל־הַלָּֽיְלָה׃וַיֵּ֨ט מֹשֶׁ֣ה אֶת־יָדוֹ֮ עַל־הַיָּם֒ וַיּ֣וֹלֶךְ יְהוָ֣ה ׀ אֶת־הַ֠יָּם בְּר֨וּחַ קָדִ֤ים עַזָּה֙ כָּל־הַלַּ֔יְלָה וַיָּ֥שֶׂם אֶת־הַיָּ֖ם לֶחָרָבָ֑ה וַיִּבָּקְע֖וּ הַמָּֽיִם׃וַיָּבֹ֧אוּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל בְּת֥וֹךְ הַיָּ֖ם בַּיַּבָּשָׁ֑ה וְהַמַּ֤יִם לָהֶם֙ חֹמָ֔ה מִֽימִינָ֖ם וּמִשְּׂמֹאלָֽם׃וַיִּרְדְּפ֤וּ מִצְרַ֙יִם֙ וַיָּבֹ֣אוּ אַחֲרֵיהֶ֔ם כֹּ֚ל ס֣וּס פַּרְעֹ֔ה רִכְבּ֖וֹ וּפָרָשָׁ֑יו אֶל־תּ֖וֹךְ הַיָּֽם׃וַֽיְהִי֙ בְּאַשְׁמֹ֣רֶת הַבֹּ֔קֶר וַיַּשְׁקֵ֤ף יְהוָה֙ אֶל־מַחֲנֵ֣ה מִצְרַ֔יִם בְּעַמּ֥וּד אֵ֖שׁ וְעָנָ֑ן וַיָּ֕הָם אֵ֖ת מַחֲנֵ֥ה מִצְרָֽיִם׃וַיָּ֗סַר אֵ֚ת אֹפַ֣ן מַרְכְּבֹתָ֔יו וַֽיְנַהֲגֵ֖הוּ בִּכְבֵדֻ֑ת וַיֹּ֣אמֶר מִצְרַ֗יִם אָנ֙וּסָה֙ מִפְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל כִּ֣י יְהוָ֔ה נִלְחָ֥ם לָהֶ֖ם בְּמִצְרָֽיִםוַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה נְטֵ֥ה אֶת־יָדְךָ֖ עַל־הַיָּ֑ם וְיָשֻׁ֤בוּ הַמַּ֙יִם֙ עַל־מִצְרַ֔יִם עַל־רִכְבּ֖וֹ וְעַל־פָּרָשָֽׁיו׃וַיֵּט֩ מֹשֶׁ֨ה אֶת־יָד֜וֹ עַל־הַיָּ֗ם וַיָּ֨שָׁב הַיָּ֜ם לִפְנ֥וֹת בֹּ֙קֶר֙ לְאֵ֣יתָנ֔וֹ וּמִצְרַ֖יִם נָסִ֣ים לִקְרָאת֑וֹ וַיְנַעֵ֧ר יְהוָ֛ה אֶת־מִצְרַ֖יִם בְּת֥וֹךְ הַיָּֽם׃וַיָּשֻׁ֣בוּ הַמַּ֗יִם וַיְכַסּ֤וּ אֶת־הָרֶ֙כֶב֙ וְאֶת־הַפָּ֣רָשִׁ֔ים לְכֹל֙ חֵ֣יל פַּרְעֹ֔ה הַבָּאִ֥ים אַחֲרֵיהֶ֖ם בַּיָּ֑ם לֹֽא־נִשְׁאַ֥ר בָּהֶ֖ם עַד־אֶחָֽד׃וּבְנֵ֧י יִשְׂרָאֵ֛ל הָלְכ֥וּ בַיַּבָּשָׁ֖ה בְּת֣וֹךְ הַיָּ֑ם וְהַמַּ֤יִם לָהֶם֙ חֹמָ֔ה מִֽימִינָ֖ם וּמִשְּׂמֹאלָֽםוַיּ֨וֹשַׁע יְהוָ֜ה בַּיּ֥וֹם הַה֛וּא אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל מִיַּ֣ד מִצְרָ֑יִם וַיַּ֤רְא יִשְׂרָאֵל֙ אֶת־מִצְרַ֔יִם מֵ֖ת עַל־שְׂפַ֥ת הַיָּֽם׃וַיַּ֨רְא יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת־הַיָּ֣ד הַגְּדֹלָ֗ה אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֤ה יְהוָה֙ בְּמִצְרַ֔יִם וַיִּֽירְא֥וּ הָעָ֖ם אֶת־יְהוָ֑ה וַיַּֽאֲמִ֙ינוּ֙ בַּֽיהוָ֔ה וּבְמֹשֶׁ֖ה עַבְדּֽוֹ׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

וישבו אין אני רוצה שיחזיקום מצרים בדאים שקבעו להם זמן דרך שלשת ימים נלך במדבר.לפני פי החירת פרש״‎י הוא פיתום ועכשיו נקרא פי החירות על שם שנעשו שם בני חורין ולא יכלו מצרים להרהר על חירותם של ישראל כדאיתא במדרש: כך היה מנהגם של מצרים כל עבד שהיה בורח מרבו כיון שמגיע על פי החירות הוא פיתום, מיד נעשה בן חורין. ד״‎א לפני פי החירת להטעות את פרעה שיהא סבור נבוכים הם בארץ, ומתחרטים על שיצאו כשהם חוזרין לפני פי החירות שהוא פיתום מקום שעבודם.נכחו נכח פי החירות תחנו על הים וכשיבא פרעה יראה דגל שלכם.ורדף אחריהם כשיצא לקראתם למלחמה הם ינוסו והוא ירדפם ונמצאת הפשיעה עליו ועל עמו שלא יניחום לחזור ואין עליהם להשיב להם את מה ששאלו שהרי הניחו להם בתיהם ושדותיהם וכליהם.וידעו מצרים כי אני ה'. ויגד למלך מצרים פרש״‎י איקטורין שלח עמהם וכיון שהגיעו לשלשת ימים כו'. כלומר ביום השלישי לא נתרחקו ממצרים רק מהלך יום אחד שהרי ביום ראשון באו מרעמסס לסוכות, ביום השני מסוכות לאיתם, ביום השלישי חזרו לצד מצרים מאיתם לפני פי החירות, כדכתיב וישבו ויחנו וגו׳‎ ופרש״‎י לצד מצרים היו מקריבים כל יום שלישי, נמצא שלא נתרחקו יום שלישי רק מהלך יום אחד. ביום הרביעי לא הזמינו עצמם לדרך, וראו האיקטורין שאין חוזרים באו באותו יום רביעי והגידו לפרעה, וישראל עמדו על הים עד שרדפו מצרים אחריהם, כדכתיב וישיגו אותם חונים על הים, בחמישי ובששי רדפו אחריהם אעפ״‎י שלא נתרחקו מהם רק מהלך יום אחד כי אין דרך יוצא צבא במרכבות ובעגלות ללכת במרוצה.ויהפך לבב פרעה לשון צער כמו נהפך לבי בקרבי.ויאסר את רכבו פרש״‎י הוא עצמו אסר, מכאן שהשנאה מקלקלת השורה.יצאים ביד רמה שברשות יצאו. [בקומה זקופה].והנה מצרים נסע אחריהם הכתוב קורא אותם בלשון יחיד, כמו ויבא עד חברון וכן והאורב קם מהרה ממקומו. והם היו חמשת אלפים.וייראו מאד מה ראו ישראל לירא כל כך משש מאות רכב והלא הם היו ששים רבוא וכולם בני עשרים שנה ומעלה וחלוצי צבא, כדכתיב וחמושים עלו בני ישראל, אלא יראים היו להלחם עם אדוניהם, משל לעבד המפחד מאדוניו תמיד.להוציאנו כמו להוציאנו דוגמא ה׳‎ זכרנו יברך, שהוא כמו זוכרינו הבדל יבדילני ועוד הרבה.ה׳‎ ילחם לכם ואתם תחרשון כלומר תחרישו ואל תלינו עוד עלי לומר מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים.מה תצעק אלי לפי הפשט בטוח היה משה שיהיו נושעים שהרי אמר לו הקב״‎ה ואכבדה בפרעה וגו'. אלא על ישראל הוא אומר שהיו צועקים כלומר מה אתם צועקים, שכן בכל מקום הוא מדבר עם משה במקום ישראל. דבר אל בני ישראל ויסעו הרי כבר אמרת להם בשמי ה׳‎ ילחם לכם בטוחים היו שלא אניח לנצחני.ואתה הרם את מטך לשון הסרה וסלוק, כמו וממנו הורם התמיד הרימו מכשול מדרך עמי, והרים העטרה. כלומר הסר את מטך, ובנטיית ידך גרידא תבקע את הים. וכן הוא אומר ויט משה את ידו על הים.ויסע מלאך האלהים הוא המוליך את עמוד הענן ומתוך כך ויסע עמוד הענן. מלאך האלהים הוא שנאמר וה׳‎ הולך לפניהם, ומפני שהוא שלוחו של הקב״‎ה קורא לו הכתוב ה'. ד״‎א ויסע מלאך הכתוב סתם דבריו בתחלתו שלא הודיע מי הוא המלאך ההולך לפניהם ואח״‎כ פי׳‎ שהוא עמוד הענן, והיה החשך בין ישראל ובין מצרים כמו שמפרש והולך.ויבא בין מחנה. ויבא הענן בין מחנה מצרים ובין מחנה ישראל ויהי שם הענן והחשך וכן כתיב ביהושע וישם מאפל ביניכם ובין המצרים. ויאר את הלילה פרש״‎י לשון אורה, וא״‎ת הרי בתהלים גבי ולילה אור בעדני פרש״‎י לשון חשך, אלא י״‎ל דלשון חשך קאי למצרים ולשון אורה קאי לישראל והתרגום מוכיח.ויאר את הלילה עמוד האש ההולך לפניהם לילה לא שנה מנהגו ואם חזר לאחוריהם כמו עמוד הענן היה מאיר למצרים כמו לישראל, אבל הענן שעד עתה היה שוקע לעת ערב עכשיו עמד לו מאחריהם ודבר זה גרם שלא קרבו מצרים לישראל כל הלילה. ד״‎א ולא קרב זה אל זה לא קרב עמוד האש שלפני מחנה ישראל אל עמוד הענן שלפני מחנה מצרים, אבל בבקר קרבו ונתערבו יחד לפני מחנה מצרים והממום כמו שמפרש לקמן.ויבקעו המים משמע עד קרקעיתו של ים. וכתוב אחד אומר קפאו תהומות בלב ים, דמשמע שלא נבקעו לגמרי, אלא ים זה גדוש הוא ואילו לא נבקעו המים כלל הוצרכו ישראל לטרוח ולעלות למעלה, ואם נבקעו לגמרי הוצרכו לירד עד תהום לפיכך נבקע הגדוש דתולתא הוי ונעשה לישראל חומה מזה ומזה ושתי הידות קפאו היינו בלב ים, מה מהלכו של אדם בשליש גופו אף המים בשלישם קפאו, וכשעברו ישראל בים לא הוצרכו לעלות ולרדת כי המים שוים לארץ והוא שיסד הפייט פונו כאן וכאן שליש רוב מימות צועו הנותרים למדרס פעמות.ויסע, ויבא, ויט. כל אחד משלשה פסוקים אלו יש בו ע״‎ב אותיות ומהם יוצא שם בן ע״‎ב אותיות כמו שפרש״‎י בסוכה בפרק לולב וערבה. ובו קרע משה את הים ולפי שמתחלה הזכירו משה על המים לפיכך בהושענות בחג שבו אנו נדונים על המים אנו מזכירים ממנו שתי תיבות הראשונות לשני חצאין ונראה כאילו הזכרנוהו כולו והם אנ״‎י וה״‎ו שהאחד תיבה ראשונה והאחרת תיבת שלשים ושבעה.ויבאו בני ישראל בתוך הים לא שעברו בני ישראל את הים דרך רחבו כי ידוע שאין הים מפסיק בין ארץ מצרים ובין ארץ כנען, אלא לא היה צריך שיכנסו בה רק כדי שיכנס פרעה אחריהם ויטבע ונכנסו בו בחצי עגול שהרי ממדבר איתם נכנסו לים וממדבר איתם חזרו מן הים.בתוך הים אפילו לא נכנסו בו רק חצי פרסה קוראו תוך כדכתיב והאספסוף אשר בקרבו והם לא היו באמצע המחנה.ויבאו אחריהם שהענן מחשיך להם ולא הרגישו בדבר עד שנכנסו בים אחרי ישראל.באשמרת הבקר פרש״‎י ואומר אני לפי שהלילה חלוק למשמרות שיר של מלאכי השרת לכך קרויה אשמורת. פירוש לפי שהם מצפים ומשמרים מתי אומרים שירה אומר אני שהן קרויות אשמורות לשון המתנה, כמו ואביו שמר את הדבר.באשמרת הבקר סמוך ליום בשעה שבני אדם משמרים ומצפים את הבקר.בעמוד אש וענן בשעה שעמוד האש מסתלק ועמוד הענן בא, באותו זמן נתערבו יחד זה בזה לפני מחנה מצרים, ומצרים לא הורגלו לראות עמוד אש רק עמוד הענן וחשך בלילה וכשראו כן נתהממו בקול גדול שהיו צועקים להשיב את המרכבות אבל ישראל לא היו צריכים לא לעמוד הענן ולא לעמוד האש ואין להם לנטות ימין ושמאל כי המים להם חומה מימינם ומשמאלם.ויסר המצרי את אפן מרכבתיו לשון ויסר אליה האהלה. המצרי מבקש להפנות המרכבה לאחוריו ולנוס כמו שמפרש וינהגהו בכבדת שפי׳‎ כבד ממנו הדבר לסור לאחוריו שמרכבת חבריו ההולך לאחוריו מעכבת המרכבת שלו ההולכת בראשונה לחזור, וכסדר זה כולם מעכבות זו את זו וכשראו המצרים כן ויאמר מצרים אנוסה ברגלי ואניח המרכבה, מפני ישראל ואפי׳‎ זאת לא עלתה להם, כדכתיב ויאמר ה׳‎ אל משה נטה את ידך על הים וגו'.לפנות בקר לאיתנו כשפנה הבקר ונעשה קרוב לחצי היום.נסים לקראתו בתחלה הגלידו המים וכשהיו המצרים סבורים לצאת דרך שפת הים שהיה גבוה נמוחו המים ובאו לקראת המצרים והיו נסים לקראתו.[לכל חיל פרעה הלמ״‎ד יתרה].לא נשאר בהם עד אחד אפי׳‎ אחד וזהו שאמר דוד אחד מהם לא נותר.ובני ישראל הלכו ביבשה פסוק זה דבוק לשלמעלה הימנו, בעוד שהמים כסו את הרכב ואת הפרשים לכל חיל פרעה, היו בני ישראל הולכים ביבשה שהיו שתי רוחות משמשות בים, וברוח אפך נערמו מים משמש לישראל, נשפת ברוחך כסמו ים משמש למצרים.ויושע ה׳‎ ביום ההוא לקיים מה שנאמר התיצבו וראו את ישועת ה׳‎ אשר יעשה לכם היום ואותו יום היתה הישועה שלמה, שמשם והלאה לא ראום. את מצרים מת הכתוב קורא אותם לשון יחיד, דוגמת והנה מצרים נוסע אחריהם.על שפת הים דרך הים להשליך נבלתו על שפתו כדכתיב ויגרשו מימיו רפש וטיט. ויש מסרסים המקרא וירא ישראל שהיו על שפת הים את מצרים מתים ונטבעים.ובמשה עבדו כתרגומו ובנביאותיה דמשה עבדיה.

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך