לפני פי החירת. נגדו. ולא על פי החירת. ויבואר עוד להלן ט׳:
נבכים הם בארץ. פי׳ או כי תועים הם בדרך. או כי סגר עליהם המדבר. אינו מניח לילך בקרבו מש״ה חזרו אע״ג שאפשר שיודעים הדרך:
ואכבדה בפרעהובכל חילו. שלא נטבעו בים אלא חילו של פרעה ולא המון עם מצרים וכ״כ בחי׳ רשב״א יבמות פ׳ הערל:
וידעו מצרים כי אני ה׳. היינו ההמון של מצרים שנשארו בראותם בעיניהם זה הפלא יכירו וידעו גם המה. כי אני ה׳ העושה הכל בתוך מצרים משום דעד כה לא כתיב אלא למען תדע וכדומה הכל בלשון יחיד. משום דרק פרעה שראה לפניו נעשין המכות. ובתפלת משה נעדרין והולכין. בזה ידע כי דבר ה׳ עושה מה שחפץ. אבל כל מצרים לא ידעו מכ״ז מאומה רק ראו מכות באין והולכין. וגם קושי המכות בתקפה לא שלט כ״כ במצרים כמו אצל פרעה ועבדיו כמש״כ בהמשך המכות מש״ה אמר דכאן ידעו גם המצרים וגו׳. וזהו שאמר ה׳ מראש לעיל ז׳ ה׳ וידעו מצרים כי אני ה׳ בנטותי את ידי וגו׳ כמש״כ שם:
כי ברח העם. המה כבורחים ומתיראים שמא ירדוף אחריהם. ומזה הי׳ לפרעה לחשוב שלא אמר משה לישראל בשם פרעה שאמר לגרשם כלה מן הארץ שמורה על חירות גמורה. דא״כ למה המה כבורחים. והיה זה סיבה לרדיפת פרעה. דלולי הגדה זו לא היה רודף במה שנודע כי נבוכים הם בארץ. דמה לו ולהם. ומה איכפת לו ואין דרך מלך לחזור מדבריו אחרי אשר כבר עשהו. אבל אחרי כי הגידו לו כי העם אך כבורח הוא וגם נבוכים הם. ע״כ ויהפך לבב פרעה ועבדיו. שנהפך דעתם שאמרו קומו צאו מתוך עמי:
אל העם. לדעת העם ההמון של מצרים שלא ידעו מזאת. וכסבורים היו שהולכים ע״מ לחזור מיד:
מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדנו. אין זה תמיה על עצמם שנאותו לשלח. שהרי מוכרחים היו לכך. אלא תמהו על עצמם שלא פירשו לגדולי ישראל ובם הדבר תלוי שישובו לאחר שיחוגו בעבודתם. ומש״ה כתיב את ישראל. היינו שהיה להם לפרש התנאי עם הגדולים וממילא היו נגררים הכל לשוב:
ואת עמו. הן המה אנשי חיל לבד:
וכל רכב מצרים. שהיו כמה רכב שלא הי׳ שייך למלוכה לעת מלחמה אלא לאנשי מצרים. ובשעה זו לקח את כולם. ובאשר שלא היו קבועים מכבר ביד המלכות. ע״כ הוצרך בשעה זו למנות עליהם שלישים. והיינו דמסיים ושלישים על כולו:
ובני ישראל יוצאים ביד רמה. אינם בורחים כלל. אלא הולכים לאט. ומש״ה השיגם פרעה:
וירדפו מצרים. היינו המון מצרים:
אחריהם. אחרי פרעה וחילו. שגם המה כאשר נודע להם שאין דעת ישראל לשוב מה שלא עלה ע״ד וירדפו ליקח את אשר להם:
וישיגו. המון מצרים:
אותם. את כל סוס רכב פרעה ופרשיו:
על פי החירת. ישראל חנו לפני פי החירות וחיל פרעה על פי החירות. ועי׳ ס׳ במדבר ל״ג ז׳:
ופרעה הקריב. לישראל. וכ״ז שהיה פרעה רחוק. ומצרים אחוריהם. לא ראו ישראל את המון רבה של מצרים. לא נתיראו ישראל מחיל פרעה שהרי כבר אמר ה׳ ואכבדה בפרעה ובכל חילו. והיו סבורים שילחמו עם חיל פרעה והקב״ה יגביר אותם. ואת המון מצרים לא ראו כלל. ועתה כאשר הקריב פרעה וחילו. והמון מצרים אחריהם. שוב ראו כל ישראל אשר מצרים נוסע אחריהם. מה שלא עלה ע״ד ע״כ וייראו מאד. ויש מהם ויצעקו וגו׳:
ויאמרו אל משה. היינו עוד כת אחת היתה שדברו שלא כהוגן. וכן פי׳ הרמב״ן. והכי מפורש בתוספתא סוטה בהרבה מקראות מה שדבר זה לא דבר זה:
המבלי אין קברים. וכי אינו כן שמשום שאין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר. ותועלת אחר אין אנחנו רואים בזה. והיתה התלונה רק על משה. שהבינו דרק כחו של משה גורם גם לאהרן לעשות ולהשתתף בזה:
אל תיראו. מבואר בת״י שהשיב לחמש כתות דבר על אפניו:
כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו וגו׳. מה שהיסב ה׳ שיבואו גם המון מצרים לכאן אע״ג שאין ברצון ה׳ להכבד בם. הוא כדי שלא תוסיפו לראותם עוד עד עולם. דבל״ז היו באים לישראל במדבר או לא״י לתבוע מהם מה שהשאילום. שהרי כסבורים היו שישובו אבל היום כאשר באו גם המה. ידעו שגם זה הי׳ עפ״י השגחתו ורצונו להציל אותם בזה הדרך. ואין להם לתבוע מישראל מאומה. ואע״ג שבאמת הי׳ בזה טעם עיקרי כדי שידעו גם המה את ה׳. מכ״מ אמר משה לישראל טעם השייך להם. וכיב״ז אמר משה בס׳ דברים ה׳ ה׳ ע״ש. כ״ז הוא פשוטו של מקרא. אכן תיבת עוד מיותר. ומה הי׳ מקרא חסר אם נכתב לא תוסיפו לראותם עד עולם. ומזה יצאה כונה שניה ויבואר בס׳ דברים י״ז ט״ז שבא בזה גם אזהרה לדורות יע״ש:
ה׳ ילחם לכם. לא כמו שאתם סבורים במה שאמר ה׳ ואכבדה בפרעה ובכל חילו. שתהיו נלחמים עמם בכלי זיין שבידכם שהרי עלו חמושים. ותכבשום בהשגחת ה׳. ומש״ה נפל פחד המון רב של מצרים עליכם. שעליהם לא נאמר שיפלו בידכם לא כן הדבר אין אתם נזקקים כלל למלחמה כי ה׳ ילחם לכם:
ואתם תחרשון. וא״כ אין לכם לירא מכל המון מצרים:
מה תצעק אלי. מבואר שמשה התפלל אע״ג שידע היטב כי הקב״ה יעשה ישועה לישראל מכ״מ נדרש לתפלה לפי דעתו. דזה כלל גדול במלחמה שמתנהגת בפעולת הטבע. אע״ג שברור שיהיו המה מנצחים מכ״מ צריך תפלה כמו שהיה במלחמת עמלק שעלה משה בהר ואהרן וחור עמו ותניא במכילתא שגזר תענית ועמד בתפלה וכן במלחמת מדין שאמר ה׳ נקם נקמת וגו׳ מכ״מ אי׳ ברבה פ׳ מטות שהלכו י״ב אלף למלחמה וי״ב אלף לתפלה. והיינו משום שאע״ג שינצחו בברור לא ימלט שגם כמה מהמנצחים יהרגו כפי דרך הטבע וכמו שאמר דוד המלך כזה וכזה תאכל החרב. מש״ה נדרש לתפלה שתהא השגחה פרטית על כל א׳ בפ״ע לטובה שלא יארע שום נזק . אמנם כ״ז רק בעת שהניצוח הוא בדרך הטבע כמו מלחמת עמלק ומדין שהיה מלחמת תנופה. ומלחמת יריחו אע״ג דנפילת החומה היה נס נגלה מכ״מ אחר שנפלה החומה ועלה איש נגדו. היה מלחמה חזקה עם בעלי יריחו. משא״כ אם הכל בדרך נס וגם הישועה ברורה אין מקום לתפלה. והיינו שהתפלל משה כאן שאע״ג שידע שיהיה נס במקום הים מכ״מ עד שיגיעו לים ומצרים הולכים אחריהם ומורים חצים וכדומה קרוב שיהרגו כמה מישראל. מש״ה נצרך לתפלה. וא״ל ה׳ מה תצעק אלי. שאין השעה צריכה לכך. כי יהי נס גם בזה כמו שמבאר שעמד עמוד הענן ביניהם:
ויסעו. מעט מעט עד שיגיעו לשפת הים. ראב״ע:
ואתה. בשביל שאמר תחלה דבר אל ב״י. מש״ה אמר לו ואתה. זהו לפי פשוטו. וברבה ויקרא פ״א למד מזה ואתה. שאם אין אתה בוקעו אין אחר בוקעו:
הרם את מטך. באשר הניח משה את המטה בשעת תפלה כדאי׳ בברכות דכ״ג ב׳ לא יאחז אדם תפילין בידו וס״ת בזרועו ויתפלל. וכן המטה היה דבר שבקדושה שהרי נקרא מטה האלהים ע״כ אמר לו ה׳ הרם את המטה:
ונטה את ידך. לפי האמור למעלה במכת ערוב וארבה שאע״ג שאמר ה׳ למשה נטה ידך. הכונה נטיית יד עם המטה. ומכש״כ כאן שאמר ה׳ הרם את מטך. הדבר מובן שמש״ה צוה כן כדי להטות בו. אבל הרי מבואר להלן להיפך ויט משה את ידו. אלא הענין דהמטה היה מיועד לכל דבר נסיי שבנגלה ג״כ וע״כ נקרא אותות. משא״כ ידיו של משה היו מועילות כמו ידיו של אלישע הנביא ליהורם המלך שיהי׳ נס נסתר לישועה והיה הרצון של הקב״ה לתלות קריעת הים בהכנת ישראל. אם יקפצו לתוך הים יהי נקרע פתאום בנס נגלה. ואם לא יקפצו יהי מתייבש בסיבת הרוח מעט מעט. ויהי נס נסתר. וכמש״כ לעיל בפסוק אהיה אשר אהיה. ובס׳ דברים ל״ג י״ב בברכת משה לבנימין הראיתי לדעת ברייתא במכילתא שהיו מחולקים בדעות שבט יהודה ובנימין אם לקפוץ בתוך הים בעודנו במלאתו או לא. יע״ש באורך. ע״כ א״ל ה׳ שיעשה שני דברים נטיית היד בעצמו ונטיית המטה. והנה מיד שהחלו העם לנסוע הטה משה את ידו לבדו כדי שתהי׳ רוח קדים עזה כל הלילה שהולכים ממקום שעמדו עד שפת הים ממש. ונטיית המטה היה ג״כ מיד או בבואם לים ועוד לא הספיקה השעה לייבש בטבע הרוח. וקפץ שבט יהודה או שבט בנימין כמבואר מחלוקת במכילתא והועילה נטיית המטה להבקע בנס נגלה:
ובקעהו. כבר פי׳ התוס׳ ערכין דט״ו שלא היה קריעת י״ס לרוחב הים מעבר לעבר כמו שהיה בירדן. שהרי גם אח״כ הלכו על שפת הים. ועוד כמה קושיות. אלא לא נצרכו לעבור מעבר לים. כ״א להלוך בצד הים. רק משום שהמצרים היו אחורי ישראל ומצדיהם. ולא יכלו ישראל להלוך. ע״כ עשה הקב״ה שביל באורך הים עד שעמדו באיזה מרחק ויצאו שוב לאורך הים:
את לב מצרים. נכלל בזה הכל. גם המון העם גם הרכב ופרשים שכולם ירדפו וילכו עד סמוך לים ולא ישימו לב להבין איך נכנסו ישראל לים והיו סבורים שנתייבש קצת רוחב הים כפי המורגל להתכווץ לעתים:
ואכבדה בפרעה ובכל חילו וגו׳. שהמה יבואו כולם לתוך הבקיעה ויהיו נשטפים כולם בשוב המים לאיתנם. משא״כ המון מצרים הרבה עוד לא נכנסו להבקיעה עד ששבו. המים. והרבה מהם מיד שנכנסו לשם וראו שהמים שבים חזרו לאחוריהם. והרבה באמת נשטפו. כאשר יבואר לפנינו שהיה ג״ז בהשגחה נפלאה. אבל הרכב והפרשים כולם נשטפו:
וידעו מצרים כי אני ה׳. באשר עד כה לא נודע למצרים ע״י המכות כ״א לפרעה ועבדיו שראו איך באו המכות ואיך הלכו. משא״כ כל יושבי מצרים. ועתה ידעו גם המה:
בהכבדי בפרעה. והנה באמת היה נס קריעת י״ס והצלת ישראל רבה מאד מהשבת המים שהיה כטבע המים לשוב לאיתנם. ומש״ה אנחנו מזכירי׳ הנס קריעת י״ס. אבל המה לא הכירו הנס והשגחתו ית׳ אלא בהשבת המים כמש״כ לעיל שחשבו שהיה בשעת נפילת מי הים. אבל כשראו ששב המים מן הצד באותה שעה שעמדו בתוך הקריעה בזה נודע להם השגחתו ית׳:
מלאך האלהים. הוא המלאך ההולך עם השכינה תמיד כדאי׳ בש״ר פ״ב עה״פ וירא מלאך ה׳ אליו רי״א זה מיכאל רח״א זה גבריאל כ״מ שהיה ר׳ יוסי נראה היו אומרים שם רבינו הקדוש כך כ״מ שמיכאל נראה שם השכינה. ומש״ה כשכתוב וה׳ הולך לפניהם. היה המלאך בצדו כ״י ועתה סר המלאך מלפני מחנה ישראל לאחוריו. ולהלן כ״ג כ׳ ביארנו בארוכה בס״ד:
ויסע עמוד הענן מפניהם. שהלך עד כה להורות הדרך. וכהיום לא היו נצרכים לכך שהרי הלכו על צד הים. וגם כי כבר הלכו בזה הדרך בטרם ששבו לפני פי החירות ע״כ היה נצרך יותר לעמוד מאחורי העם להגין עליהם:
ויבא. גם המלאך גם עמוד הענן. ומכ״מ כתיב בלשון יחיד. משום שהמלאך הוא המעמיד את העמוד למקום שהוא עומד. וכיב״ז בס׳ בראשית מ״ח ט״ז:
ויהי הענן. הוא העמוד:
והחשך. עוד החשיך המלאך את היום מצד מצרים:
ויאר את הלילה. מצד ישראל. ופירש הכתוב את הלילה גבי ויאר. משום דהחשך התחיל עוד ביום שאז החלו ליסע בעוד היום גדול. ונמשך גם הלילה שאחריו. ע״כ החשך היה גם ביום אבל האור החל בלילה:
ויולך ה׳ את הים. מדרך מהלכו אל הצד כמרחק פרסה או יותר:
וישם את הים לחרבה. עוד זאת עשה הרוח שהוביש את השטח שהלכו המים ממנו אל הצד ועדיין היה טיט ורפש בא הרוח והחריבו:
ויבקעו המים. במקום שלא הספיק הרוח בדרך הטבע לעשות כ״כ. ע״פ שהיה העומק הרבה. וכבר קפצו ישראל לשם. נעשה בקיעה בדרך נס. וכמש״כ לעיל שהיה הנס בשני אופנים:
בתוך הים. מקום שהיה ים:
ביבשה. עתה היה יבשה. וע׳ להלן כ״ט:
והמים להם חומה. מגינים מן המצרים שלא יבואו עליהם מן הצד. ומזה הטעם נעשה הנס בזה האופן ולא להיפך. שיהיה הרוח משיב את המים לצד הים ויהי׳ נשאר חלק יבשה. וכמו שהיה בירדן שעלו המים למעלה. אבל א״כ היו ישראל פרועים מן הצד. וע׳ מש״כ לעיל שהיה מקום לומר שהוא סיבה ע״פ עת נפילת המים. משא״כ עתה שהלכו אל הצד. לא היה שום פתחון פה להרהר אחר הנס:
וירדפו מצרים ויבאו אחריהם. היינו כל מצרים הלכו אחריהם אבל רק כל סוס פרעה וגו׳ אל תוך הים. רק המה נכנסו כולם למקום הבקיעה ולא כל מצרים. אלא כמה מהם נכנסו וכמה עוד לא הגיעו ליכנס:
ויהם את מחנה מצרים. בהתלהבות של עמוד אש. כפרש״י. ואבדו סדרי מחנה:
וינהגהו בכבדות. לא יכלו להלוך אחרי ישראל כאשר הלכו עד כה:
ויאמר מצרים. הן ההמון שכבר נכנסו לתוך הבקיעה. אחר שראו שהרכב והסוסים עומדים ומתנהגים בכבדות אמרו. אנוסה מפני ישראל. אע״ג שפרעה וחילו מתקשים בדבר ומנסים כחם למשוך את הרכב בכבדות אבל אנו ננוס. ואמרו מפני ישראל. שהבינו שרק זכות גדולי ישראל עומד להם. וגם משום שאך המה היו בסכנה אם השיגם פרעה. כי החשד היה שהגדולים השיאו אותם לברוח כמש״כ לעיל ה׳ מש״ה אם היו משיגים אותם היו הורגים אותם. ואת כל העם היו מחזירים לעבדות:
וישובו המים על מצרים. הן המה חלק המון העם שכבר ירדו לים. ואח״כ על רכבו ועל פרשיו. שירדו תחלה. ועוד יבואר בסמוך. דמתחלה שב המים לאט לאט. מש״ה מתחלה הרגישו בזה המון העם. ואח״כ שב המים בחוזק תקפו ויכסו את הרכב וגו׳:
את ידו. כבר נתבאר דבמקום שלא היה נס נגלה לא היה מטה את המטה אלא ידו ממש. וכן כאן לא היה בהשבת המים למקורם נס כלל. אלא השגחה פרטית להשיבם בעת שהמצרים עמדו שם:
לאיתנו. אין הפי׳ לתקפו כאשר הי׳ כפרש״י. שהרי בסמוך כתיב עוד הפעם וישובו המים ויכסו וגו׳. אלא הפי׳ לאיתנו. למקום עיקר המים שהוא הים במלואו. וכטבע החלק שנפרד מן הכלל שהוא שב בסור הסיבה המפרדת אל מקורו. אבל עדיין לא שבו המים כ״א לאט לאט. ומזה הגיע וינער ה׳ את מצרים בתוך הים. המון העם שהלכו ברגל נערו בהם. אבל הרכב והפרשים עדיין לא נשטפו. כי דרך סוסים לשוט בטוב על פני המים. והיו יכולים לילך הלאה. וגם כמה מהמון מצרים שהיו סמוכים ליבשה ניצולו באמת במה ששטו על המים בחזרה. וזה היה כפי ההשגחה על כל א׳ וכמו שיבואר להלן ל״א:
וישבו המים ויכסו וגו׳. אז נשקעו כולם:
לכל חיל פרעה הבאים אחריהם בים. אין הלמ״ד יתירה כפרש״י אלא ה״פ דמש״ה נשטפו הסוס אע״ג שהיו שטים בטוב וא״כ היו יכולין לחזור. אבל משום חיל פרעה שבאו אחורי הרכב והסוס משום שמתחלה הלכו בכבדות והיה החיל עוזרים למשוך את הרכב. ומש״ז לא יכלו הסוסים לשוט כי החיל עמדו לפניהם. וזהו דיוק לשון לכל. משום כל חיל. כמו בס׳ בראשית מ״ה א׳ לכל הנצבים עליו ע״ש:
לא נשאר בהם עד אחד. אפילו מי שאינו בעל מלחמה אלא משרת אותם ונושא כליהם. וזהו דיוק לשון עד אחד. היינו פחות מאחד. רק השייך להם ג״כ לא נשאר. וע׳ לעיל ט׳ ז׳:
ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים. כל המקרא נראה מיותר. וגם בא בל׳ אחר ממה שנאמר לעיל ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה אלא הוסיף זה הכתוב דבשעה שכבר שבו המים למקורם מצד מצרים עדיין לא יצאו כל ב״י מן הים מצד השני אלא עודם הולכים בים. וכ״כ הראב״ע. ופי׳ ביבשה. במקום שכבר נעשה יבשה ועתה שב להיות בתוך הים מצד השני. מכ״מ לרגלם היה יבשה כמו שהיה. וע׳ מש״כ בהע״ש סי׳ כ״ו אות ב׳:
והמים להם חמה. חסר וי״ו ללמדנו שאין הפי׳ כאן חומה מגין עליהם. שהרי לא נצרכו עוד להגין עליהם שכבר היו המצרים שאחוריהם נסים ומוטבעים אלא הפי׳ שהמים שבצדם היו מוקשים כחמה ולא נזלו לשוב אל המקור. והדרש בזה הוא שנתעורר עליהם כח הדין והחמה. והטעם שעתה הגיע לכך יותר משהיה תחלה היינו משום שהגיע עידן ריתחא על המצרים. מש״ה היה כח הדין שולט גם על ישראל. וע׳ מש״כ בס׳ בראשית י״ט ט״ו. ועוד יבואר בזה לפנינו ט״ו י״ט יע״ש:
מיד מצרים. מיד אותם שנשארו חיים ועומדים בצד הים. נושעו מהם שהים מפסיק ביניהם. וגם יראו לעורר מדנים עמם:
וירא ישראל את מצרים מת. כמה מהם שנכנסו ונשטפו. וכתיב ישראל. שהמה הגדולים שהתבוננו על ההשגחה מי ומי נשאר חי ומי נשטף. ומזה הגיע אשר
וירא ישראל את היד הגדלה אשר עשה ה׳ במצרים וייראו העם את ה׳. א״א לפרש שראו הנס שעשה. דא״כ יותר היה ראוי לומר אשר עשה ה׳ לישראל. שהרי עיקר הנס היה הצלת ישראל ולא טביעת מצרים. ותו מה שייך לזה הראיה יראה. וכי משום הצלה ונס הגיע פחד ה׳. וגם מה זה נתפעלו עתה בקריעת י״ס יותר מי״מ בפלא. אלא הענין כמו שדרשו במכילתא והגדה היד הגדולה שהיו חמשים מכות או מאתים מכות. והגיע לכל א׳ מרודפי ישראל מיתה משונה לפי מעשיו שהרעו לישראל בהיותם בקרבם. ואנו אומרים בברכת ק״ש את רודפיהם ואת שונאיהם בתהומות טבע. היינו חיל המלוכה נקראו רודפיהם שלא משנאה עשו אלא בעבודת המלוכה. אבל שאר המון מצרים מכונים שונאיהם. ומי שנתחייב ע״פ רשעו נטבע וגם מת בהשגחה במיתה הראויה לעונשו. ומזה בפרט נודע להם השגחתו ית׳ בפרטות על כל יחיד אפילו על גוים מכש״כ על עמו. מש״ה וייראו העם:
ויאמינו בה׳ ובמשה עבדו. שעד כה היה מקום עדיין לחשוב אולי כח משה בכשוף או בידיעת שמות הקודש גדול כ״כ לעשות כל המכות וגם קריעת י״ס. אבל עתה שראו הגמול לכ״א בהשגחה כפי מעשיו האמינו כי אך יד ה׳ הוא. ומשה הוא עבדו ולא עושה מדעתו ח״ו:
