תנ"ך על הפרק - שמות יב - טור הארוך

תנ"ך על הפרק

שמות יב

62 / 929
היום

הפרק

קִדּוּשׁ הַחֹדֶשׁ, פֶּסַח מִצְרַיִם ופסח דורות, מכת בכרות ויציאת מִצְרַיִם

וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֔ן בְּאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לֵאמֹֽר׃הַחֹ֧דֶשׁ הַזֶּ֛ה לָכֶ֖ם רֹ֣אשׁ חֳדָשִׁ֑ים רִאשׁ֥וֹן הוּא֙ לָכֶ֔ם לְחָדְשֵׁ֖י הַשָּׁנָֽה׃דַּבְּר֗וּ אֶֽל־כָּל־עֲדַ֤ת יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר בֶּעָשֹׂ֖ר לַחֹ֣דֶשׁ הַזֶּ֑ה וְיִקְח֣וּ לָהֶ֗ם אִ֛ישׁ שֶׂ֥ה לְבֵית־אָבֹ֖ת שֶׂ֥ה לַבָּֽיִת׃וְאִם־יִמְעַ֣ט הַבַּיִת֮ מִהְיֹ֣ת מִשֶּׂה֒ וְלָקַ֣ח ה֗וּא וּשְׁכֵנ֛וֹ הַקָּרֹ֥ב אֶל־בֵּית֖וֹ בְּמִכְסַ֣ת נְפָשֹׁ֑ת אִ֚ישׁ לְפִ֣י אָכְל֔וֹ תָּכֹ֖סּוּ עַל־הַשֶּֽׂה׃שֶׂ֥ה תָמִ֛ים זָכָ֥ר בֶּן־שָׁנָ֖ה יִהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם מִן־הַכְּבָשִׂ֥ים וּמִן־הָעִזִּ֖ים תִּקָּֽחוּ׃וְהָיָ֤ה לָכֶם֙ לְמִשְׁמֶ֔רֶת עַ֣ד אַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֛ר י֖וֹם לַחֹ֣דֶשׁ הַזֶּ֑ה וְשָׁחֲט֣וּ אֹת֗וֹ כֹּ֛ל קְהַ֥ל עֲדַֽת־יִשְׂרָאֵ֖ל בֵּ֥ין הָעַרְבָּֽיִם׃וְלָֽקְחוּ֙ מִן־הַדָּ֔ם וְנָֽתְנ֛וּ עַל־שְׁתֵּ֥י הַמְּזוּזֹ֖ת וְעַל־הַמַּשְׁק֑וֹף עַ֚ל הַבָּ֣תִּ֔ים אֲשֶׁר־יֹאכְל֥וּ אֹת֖וֹ בָּהֶֽם׃וְאָכְל֥וּ אֶת־הַבָּשָׂ֖ר בַּלַּ֣יְלָה הַזֶּ֑ה צְלִי־אֵ֣שׁ וּמַצּ֔וֹת עַל־מְרֹרִ֖ים יֹאכְלֻֽהוּ׃אַל־תֹּאכְל֤וּ מִמֶּ֙נּוּ֙ נָ֔א וּבָשֵׁ֥ל מְבֻשָּׁ֖ל בַּמָּ֑יִם כִּ֣י אִם־צְלִי־אֵ֔שׁ רֹאשׁ֥וֹ עַל־כְּרָעָ֖יו וְעַל־קִרְבּֽוֹ׃וְלֹא־תוֹתִ֥ירוּ מִמֶּ֖נּוּ עַד־בֹּ֑קֶר וְהַנֹּתָ֥ר מִמֶּ֛נּוּ עַד־בֹּ֖קֶר בָּאֵ֥שׁ תִּשְׂרֹֽפוּ׃וְכָכָה֮ תֹּאכְל֣וּ אֹתוֹ֒ מָתְנֵיכֶ֣ם חֲגֻרִ֔ים נַֽעֲלֵיכֶם֙ בְּרַגְלֵיכֶ֔ם וּמַקֶּלְכֶ֖ם בְּיֶדְכֶ֑ם וַאֲכַלְתֶּ֤ם אֹתוֹ֙ בְּחִפָּז֔וֹן פֶּ֥סַח ה֖וּא לַיהוָֽה׃וְעָבַרְתִּ֣י בְאֶֽרֶץ־מִצְרַיִם֮ בַּלַּ֣יְלָה הַזֶּה֒ וְהִכֵּיתִ֤י כָל־בְּכוֹר֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם מֵאָדָ֖ם וְעַד־בְּהֵמָ֑ה וּבְכָל־אֱלֹהֵ֥י מִצְרַ֛יִם אֶֽעֱשֶׂ֥ה שְׁפָטִ֖ים אֲנִ֥י יְהוָֽה׃וְהָיָה֩ הַדָּ֨ם לָכֶ֜ם לְאֹ֗ת עַ֤ל הַבָּתִּים֙ אֲשֶׁ֣ר אַתֶּ֣ם שָׁ֔ם וְרָאִ֙יתִי֙ אֶת־הַדָּ֔ם וּפָסַחְתִּ֖י עֲלֵכֶ֑ם וְלֹֽא־יִֽהְיֶ֨ה בָכֶ֥ם נֶ֙גֶף֙ לְמַשְׁחִ֔ית בְּהַכֹּתִ֖י בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃וְהָיָה֩ הַיּ֨וֹם הַזֶּ֤ה לָכֶם֙ לְזִכָּר֔וֹן וְחַגֹּתֶ֥ם אֹת֖וֹ חַ֣ג לַֽיהוָ֑ה לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם חֻקַּ֥ת עוֹלָ֖ם תְּחָגֻּֽהוּ׃שִׁבְעַ֤ת יָמִים֙ מַצּ֣וֹת תֹּאכֵ֔לוּ אַ֚ךְ בַּיּ֣וֹם הָרִאשׁ֔וֹן תַּשְׁבִּ֥יתוּ שְּׂאֹ֖ר מִבָּתֵּיכֶ֑ם כִּ֣י ׀ כָּל־אֹכֵ֣ל חָמֵ֗ץ וְנִכְרְתָ֞ה הַנֶּ֤פֶשׁ הַהִוא֙ מִיִּשְׂרָאֵ֔ל מִיּ֥וֹם הָרִאשֹׁ֖ן עַד־י֥וֹם הַשְּׁבִעִֽי׃וּבַיּ֤וֹם הָרִאשׁוֹן֙ מִקְרָא־קֹ֔דֶשׁ וּבַיּוֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔י מִקְרָא־קֹ֖דֶשׁ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם כָּל־מְלָאכָה֙ לֹא־יֵעָשֶׂ֣ה בָהֶ֔ם אַ֚ךְ אֲשֶׁ֣ר יֵאָכֵ֣ל לְכָל־נֶ֔פֶשׁ ה֥וּא לְבַדּ֖וֹ יֵעָשֶׂ֥ה לָכֶֽם׃וּשְׁמַרְתֶּם֮ אֶת־הַמַּצּוֹת֒ כִּ֗י בְּעֶ֙צֶם֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה הוֹצֵ֥אתִי אֶת־צִבְאוֹתֵיכֶ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וּשְׁמַרְתֶּ֞ם אֶת־הַיּ֥וֹם הַזֶּ֛ה לְדֹרֹתֵיכֶ֖ם חֻקַּ֥ת עוֹלָֽם׃בָּרִאשֹׁ֡ן בְּאַרְבָּעָה֩ עָשָׂ֨ר י֤וֹם לַחֹ֙דֶשׁ֙ בָּעֶ֔רֶב תֹּאכְל֖וּ מַצֹּ֑ת עַ֠ד י֣וֹם הָאֶחָ֧ד וְעֶשְׂרִ֛ים לַחֹ֖דֶשׁ בָּעָֽרֶב׃שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים שְׂאֹ֕ר לֹ֥א יִמָּצֵ֖א בְּבָתֵּיכֶ֑ם כִּ֣י ׀ כָּל־אֹכֵ֣ל מַחְמֶ֗צֶת וְנִכְרְתָ֞ה הַנֶּ֤פֶשׁ הַהִוא֙ מֵעֲדַ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל בַּגֵּ֖ר וּבְאֶזְרַ֥ח הָאָֽרֶץ׃כָּל־מַחְמֶ֖צֶת לֹ֣א תֹאכֵ֑לוּ בְּכֹל֙ מוֹשְׁבֹ֣תֵיכֶ֔ם תֹּאכְל֖וּ מַצּֽוֹת׃וַיִּקְרָ֥א מֹשֶׁ֛ה לְכָל־זִקְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֑ם מִֽשְׁכ֗וּ וּקְח֨וּ לָכֶ֥ם צֹ֛אן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶ֖ם וְשַׁחֲט֥וּ הַפָּֽסַח׃וּלְקַחְתֶּ֞ם אֲגֻדַּ֣ת אֵז֗וֹב וּטְבַלְתֶּם֮ בַּדָּ֣ם אֲשֶׁר־בַּסַּף֒ וְהִגַּעְתֶּ֤ם אֶל־הַמַּשְׁקוֹף֙ וְאֶל־שְׁתֵּ֣י הַמְּזוּזֹ֔ת מִן־הַדָּ֖ם אֲשֶׁ֣ר בַּסָּ֑ף וְאַתֶּ֗ם לֹ֥א תֵצְא֛וּ אִ֥ישׁ מִפֶּֽתַח־בֵּית֖וֹ עַד־בֹּֽקֶר׃וְעָבַ֣ר יְהוָה֮ לִנְגֹּ֣ף אֶת־מִצְרַיִם֒ וְרָאָ֤ה אֶת־הַדָּם֙ עַל־הַמַּשְׁק֔וֹף וְעַ֖ל שְׁתֵּ֣י הַמְּזוּזֹ֑ת וּפָסַ֤ח יְהוָה֙ עַל־הַפֶּ֔תַח וְלֹ֤א יִתֵּן֙ הַמַּשְׁחִ֔ית לָבֹ֥א אֶל־בָּתֵּיכֶ֖ם לִנְגֹּֽף׃וּשְׁמַרְתֶּ֖ם אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה לְחָק־לְךָ֥ וּלְבָנֶ֖יךָ עַד־עוֹלָֽם׃וְהָיָ֞ה כִּֽי־תָבֹ֣אוּ אֶל־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר יִתֵּ֧ן יְהוָ֛ה לָכֶ֖ם כַּאֲשֶׁ֣ר דִּבֵּ֑ר וּשְׁמַרְתֶּ֖ם אֶת־הָעֲבֹדָ֥ה הַזֹּֽאת׃וְהָיָ֕ה כִּֽי־יֹאמְר֥וּ אֲלֵיכֶ֖ם בְּנֵיכֶ֑ם מָ֛ה הָעֲבֹדָ֥ה הַזֹּ֖את לָכֶֽם׃וַאֲמַרְתֶּ֡ם זֶֽבַח־פֶּ֨סַח ה֜וּא לַֽיהוָ֗ה אֲשֶׁ֣ר פָּ֠סַח עַל־בָּתֵּ֤י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ בְּמִצְרַ֔יִם בְּנָגְפּ֥וֹ אֶת־מִצְרַ֖יִם וְאֶת־בָּתֵּ֣ינוּ הִצִּ֑יל וַיִּקֹּ֥ד הָעָ֖ם וַיִּֽשְׁתַּחֲוּֽוּ׃וַיֵּלְכ֥וּ וַיַּֽעֲשׂ֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כַּאֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהוָ֛ה אֶת־מֹשֶׁ֥ה וְאַהֲרֹ֖ן כֵּ֥ן עָשֽׂוּ׃וַיְהִ֣י ׀ בַּחֲצִ֣י הַלַּ֗יְלָה וַֽיהוָה֮ הִכָּ֣ה כָל־בְּכוֹר֮ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַיִם֒ מִבְּכֹ֤ר פַּרְעֹה֙ הַיֹּשֵׁ֣ב עַל־כִּסְא֔וֹ עַ֚ד בְּכ֣וֹר הַשְּׁבִ֔י אֲשֶׁ֖ר בְּבֵ֣ית הַבּ֑וֹר וְכֹ֖ל בְּכ֥וֹר בְּהֵמָֽה׃וַיָּ֨קָם פַּרְעֹ֜ה לַ֗יְלָה ה֤וּא וְכָל־עֲבָדָיו֙ וְכָל־מִצְרַ֔יִם וַתְּהִ֛י צְעָקָ֥ה גְדֹלָ֖ה בְּמִצְרָ֑יִם כִּֽי־אֵ֣ין בַּ֔יִת אֲשֶׁ֥ר אֵֽין־שָׁ֖ם מֵֽת׃וַיִּקְרָא֩ לְמֹשֶׁ֨ה וּֽלְאַהֲרֹ֜ן לַ֗יְלָה וַיֹּ֙אמֶר֙ ק֤וּמוּ צְּאוּ֙ מִתּ֣וֹךְ עַמִּ֔י גַּם־אַתֶּ֖ם גַּם־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וּלְכ֛וּ עִבְד֥וּ אֶת־יְהוָ֖ה כְּדַבֶּרְכֶֽם׃גַּם־צֹאנְכֶ֨ם גַּם־בְּקַרְכֶ֥ם קְח֛וּ כַּאֲשֶׁ֥ר דִּבַּרְתֶּ֖ם וָלֵ֑כוּ וּבֵֽרַכְתֶּ֖ם גַּם־אֹתִֽי׃וַתֶּחֱזַ֤ק מִצְרַ֙יִם֙ עַל־הָעָ֔ם לְמַהֵ֖ר לְשַׁלְּחָ֣ם מִן־הָאָ֑רֶץ כִּ֥י אָמְר֖וּ כֻּלָּ֥נוּ מֵתִֽים׃וַיִּשָּׂ֥א הָעָ֛ם אֶת־בְּצֵק֖וֹ טֶ֣רֶם יֶחְמָ֑ץ מִשְׁאֲרֹתָ֛ם צְרֻרֹ֥ת בְּשִׂמְלֹתָ֖ם עַל־שִׁכְמָֽם׃וּבְנֵי־יִשְׂרָאֵ֥ל עָשׂ֖וּ כִּדְבַ֣ר מֹשֶׁ֑ה וַֽיִּשְׁאֲלוּ֙ מִמִּצְרַ֔יִם כְּלֵי־כֶ֛סֶף וּכְלֵ֥י זָהָ֖ב וּשְׂמָלֹֽת׃וַֽיהוָ֞ה נָתַ֨ן אֶת־חֵ֥ן הָעָ֛ם בְּעֵינֵ֥י מִצְרַ֖יִם וַיַּשְׁאִל֑וּם וַֽיְנַצְּל֖וּ אֶת־מִצְרָֽיִם׃וַיִּסְע֧וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל מֵרַעְמְסֵ֖ס סֻכֹּ֑תָה כְּשֵׁשׁ־מֵא֨וֹת אֶ֧לֶף רַגְלִ֛י הַגְּבָרִ֖ים לְבַ֥ד מִטָּֽף׃וְגַם־עֵ֥רֶב רַ֖ב עָלָ֣ה אִתָּ֑ם וְצֹ֣אן וּבָקָ֔ר מִקְנֶ֖ה כָּבֵ֥ד מְאֹֽד׃וַיֹּאפ֨וּ אֶת־הַבָּצֵ֜ק אֲשֶׁ֨ר הוֹצִ֧יאוּ מִמִּצְרַ֛יִם עֻגֹ֥ת מַצּ֖וֹת כִּ֣י לֹ֣א חָמֵ֑ץ כִּֽי־גֹרְשׁ֣וּ מִמִּצְרַ֗יִם וְלֹ֤א יָֽכְלוּ֙ לְהִתְמַהְמֵ֔הַּ וְגַם־צֵדָ֖ה לֹא־עָשׂ֥וּ לָהֶֽם׃וּמוֹשַׁב֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֥ר יָשְׁב֖וּ בְּמִצְרָ֑יִם שְׁלֹשִׁ֣ים שָׁנָ֔ה וְאַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָֽה׃וַיְהִ֗י מִקֵּץ֙ שְׁלֹשִׁ֣ים שָׁנָ֔ה וְאַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיְהִ֗י בְּעֶ֙צֶם֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה יָֽצְא֛וּ כָּל־צִבְא֥וֹת יְהוָ֖ה מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃לֵ֣יל שִׁמֻּרִ֥ים הוּא֙ לַֽיהוָ֔ה לְהוֹצִיאָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם הֽוּא־הַלַּ֤יְלָה הַזֶּה֙ לַֽיהוָ֔ה שִׁמֻּרִ֛ים לְכָל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לְדֹרֹתָֽם׃וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֣ה וְאַהֲרֹ֔ן זֹ֖את חֻקַּ֣ת הַפָּ֑סַח כָּל־בֶּן־נֵכָ֖ר לֹא־יֹ֥אכַל בּֽוֹ׃וְכָל־עֶ֥בֶד אִ֖ישׁ מִקְנַת־כָּ֑סֶף וּמַלְתָּ֣ה אֹת֔וֹ אָ֖ז יֹ֥אכַל בּֽוֹ׃תּוֹשָׁ֥ב וְשָׂכִ֖יר לֹא־יֹ֥אכַל־בּֽוֹ׃בְּבַ֤יִת אֶחָד֙ יֵאָכֵ֔ל לֹא־תוֹצִ֧יא מִן־הַבַּ֛יִת מִן־הַבָּשָׂ֖ר ח֑וּצָה וְעֶ֖צֶם לֹ֥א תִשְׁבְּרוּ־בֽוֹ׃כָּל־עֲדַ֥ת יִשְׂרָאֵ֖ל יַעֲשׂ֥וּ אֹתֽוֹ׃וְכִֽי־יָג֨וּר אִתְּךָ֜ גֵּ֗ר וְעָ֣שָׂה פֶסַח֮ לַיהוָה֒ הִמּ֧וֹל ל֣וֹ כָל־זָכָ֗ר וְאָז֙ יִקְרַ֣ב לַעֲשֹׂת֔וֹ וְהָיָ֖ה כְּאֶזְרַ֣ח הָאָ֑רֶץ וְכָל־עָרֵ֖ל לֹֽא־יֹ֥אכַל בּֽוֹ׃תּוֹרָ֣ה אַחַ֔ת יִהְיֶ֖ה לָֽאֶזְרָ֑ח וְלַגֵּ֖ר הַגָּ֥ר בְּתוֹכְכֶֽם׃וַיַּֽעֲשׂ֖וּ כָּל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כַּאֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהוָ֛ה אֶת־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽת־אַהֲרֹ֖ן כֵּ֥ן עָשֽׂוּ׃וַיְהִ֕י בְּעֶ֖צֶם הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה הוֹצִ֨יא יְהוָ֜ה אֶת־בְּנֵ֧י יִשְׂרָאֵ֛ל מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם עַל־צִבְאֹתָֽם׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

וידבר ה' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים. חוץ לכרך כמו שדרשו רבותינו ומכת בכורות שנאמרה לו לפני פרעה יש לחלק כי תפלה או מצוה לא נאמר' לו בתוך הכרך אבל מכת בכורות שלא הי' אלא התרא' בעלמא שכבר נאמר' לו המכה ולא אמר לו עתה אלא שיזהיר בה לפרעה אין חשש. וי"מ שנאמרה לו על ידי מלאך: החדש הזה לכם. בשביל שזו מצוה ראשונ' שניתנ' לישראל על ידי משה כתיב בה בארץ מצרים כי האחרות שניתנו על ידו בהר סיני או שבא לומר בארץ מצרים אבל לא בעיר כמו שדרשו רבותינו. והיה ראוי שיאמר תחלה דברו אל כל עדת בני ישראל החדש הזה לכם ואחר כך יגמור כל הפרש' אלא משה ואהרן הם במקום כל ישראל ואמר להם כנגד כל ישראל ולדורות וחזר ואמר להם דברו אל כל עדת בני ישראל שיצוום במצות שעה לקחת פסח מצרים מבעשור ולפי מדרשו שדרשו לכם לומר שקדוש החדש צריך ב"ד מומחין לכך לא אמר תחלה דברו אל כל עדת בני ישראל שאין בקידוש החדש אלא משה ואהרן וכיוצא בהם. ופי' החדש הזה לכם ראש חדשים שימנו אותו חודש ראשון וממנו ימנו שני שלישי עד תשלום השנה בשנים עשר חדש כדי שיהי' זכרון לנס של יציאת מצרים כי כשיאמרו החדש הראשון שפירושו ראשון ליציאת מצרים וכן שני שלישי יזכירו לעולם לנס כי אין לחדשים שם בתור' אלא החדש השני השלישי כדרך שאין שמות לימות השבוע אלא אחד בשבת שני בשבת כדי שיהי' זכיר' ליום השבת למנוחתינו ימי השבוע כן תהי' זכירת מצרים במנותינו החדש הראשון השני השלישי לגאולתינו שאין המנין לשנה שהרי תחילת שנותינו מתשרי דכתיב וחג האסיף תקופת השנה ועל כן נאמר ראשון הוא לכם שאינו ראשון לשנה אלא לכם לגאולתכם. ואמרו רבותינו שמות החדשים עלו עמהם מבבל כי מתחל' לא היו להם שמות אצלינו ועל כן אינם נזכרים בשום מקום בתור' אלא בעזרא ובדניאל ובמגלת אסתר ובנבואת חגי זכרי' שהיו בגול' ומה שעלו שמות החדשים מבבל כדי להזכיר גאולת בבל כי מתחל' היו זוכרים לגאולת מצרים במנותם החדשים לאותה גאול' וכשעלו מבבל העלו עמהם שמות החדשים והזכירו כי שם עמדנו ומשעלינו משם נזכיר בחדשים הגאול' השנית כאשר עשינו עד עתה בגאול' הראשונה: שה תמים. צוה ליקח שה בשביל שמזל טלה בחדש ניסן הוא בכחו הגדול וצוה לשוחטו ולאכלו להודיע שלא בכח המזל יצאנו אלא בכח עליון וכן בשביל שהיו עובדים אותו ציוה לשוחטו לעיניהם ולהשפיל אלהיהם וכחם בהיות' מעלה עליונ' שלו: בין הערבים. פירש"י שמששה שעות ולמעל' נקרא בין הערבים. והקשה ר' אברהם מנרות דכתי' בהו ובהעלו' אהרן את הנרות בין הערבים והיינו קרוב ללילה כדכתיב יערוך אותו מערב ועד בוקר. וכתב הרמב"ן הנכון בעיני כי הליל' נקרא ערב כדכתיב בערב תאכלו מצות והוא בליל' גם סוף היום נקרא ערב אפי' בעוד היום גדול כדכתיב ויבואו שני המלאכים סדומ' בערב וכתיב ערב ובוקר וצהרים אשיחה ואהמה וגומר והנה ג' עתים הללו כוללים כל היום א"כ אחר הצהרים הוא ערב ומיד כעלו' השמש כל עת היותו במזרח נקר' בקר והוא ד' שעות ואח"כ נקרא צהרים כמו שנ' מהבקר ועד הצהרים והם ב' שעות והוא מלשון צהר תעשה לתיבה כענין צהר והזכירו בלשון רבים בעבור שהם ב' או מפני שיצהירו כל הצדדים כי בבקר האור במזרח ובערב הוא במערב ובאמצעית היום בגובה הרקיע מאיר לכל הצדדין וכשיעברו כל הצהרים ויסור השמש מזרוח בב' הצדדין נקרא ערבים מפני שיערוב השמש בשני הצדדין וזמן זה הוא כל עת זרוח השמש ברקיע אבל בשקיעת החמה והוא כמו שעה ורביע אינו נקרא בין הערבים והוא נקרא ערב ופי' בין הערבים אינו מבדיל בין ב' דברים אלא תוך הזמן בין הערבים כמו מבין השרפה שאמרה תורה שישחוט אותו תוך זמן משך זמן הערבים שהוא מו' שעות ולמעלה עד תחלת השקיעה וכן כתיב בארבעה עשר יום בין הערבים פסח לה' שהוא זמן השחיטה וכן בין הערבים תאכלו בשר פירושו בשעות הנזכרות כי היה להם באכילת בשר זמן גדול ויתכן שזה הוא הלשון כדברי רש"י שני ערבים ערב בוקר וערב יום כי כן אומר הפסוק מנחת הבוקר ויהי בבוקר כעלות המנחה ומנחת הערב שנא' ובמנחת הערב קמתי מתעניתי ומנחה לשון מנוחת השמש והשקט אורו הגדול כדמתרגמינן למנח יומא וכן זמן הזה להדלקת הנרות ולקטורת שאינן כשרות בלילה אלא בזמן תמיד של בין הערבים. וזהו דעת אונקלוס שתרגם בין שמשיא שמש מזרח ושמש מערב. ונוכל לפרש שם תזבח את הפסח בערב בזמן הנזכר שנקרא ערב ויהי' כבוא השמש וגו' מחובר עם ובשלת ואכלת בשר אבל על דעתי (אין. כצ"ל) שם תזבח את הפסח על השחיטה כאלו אומר במקום אשר יבחר ה' אלהיך תעשה זבח הפסח בלילה כבא השמש וגומ' כדכתיב כי הוציאך ה' אלהיך ממצרים לילה ועל זה העשיי' אמר ובשלת ואכלת כי הפסח עצמו נקרא זבח שנאמר לא תשחט על חמץ דם זבחי. וכן נראה פי' הפסוק ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב הבשר אשר תעשה אותו זבח בערב ביום לא ילין עד בקר: צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו. פי עם מרורים כמו ראשו על כרעיו ועל קרבו ולא אמר עם לומר שאינו חובה שיהא כורכן בבת אחת ואוכלן ולימד הכתוב שאין חובה במרורי' אלא עם אכילת בשר אבל במצה חזר וצוה בערב תאכלו מצות אפי' בפני עצמו כדברי רבותינו. ויותר נכון לפרש כי ומצות נמשך למעלה ואכלו את הבשר צלי אש ומצות וחזר וצוה עם המרורים יאכלוהו לבשר הנזכר והנה ציוה באכילת הבשר ובאכילת המצות ולא ציוה באכילת המרורים רק שיאכל הבשר עמהם ובזמן שאין בשר אין מרורים מצוה וגם אין מעכבין את הבשר ואם אכל פסח בלא מרורים יצא ידי פסח כי המצוה בפסח כמו המצוה במצה כל אחד צואה בפני עצמו: כי אם צלי אש. לפי שצריך לאכלו בחפזון ועל הבשול צריך להתאחר יותר מעל הצלי: ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים. פירש"י של עץ היתה נרקבת ושל מתכת ניתכת. ופי' הרמב"ן ולא פי' הפסוק בשפטים האלה בעבור כי מוסר הבלים עץ היא וכן במעשה כתיב וה' הכה כל בכור בהמה והשפטים באלהיהם לא נודעו עד הבוקר שהלכו לבית תועבות' וכתיב ומצרי' מקברים את אשר הכה ה' בהם כל בכור ובאלהיהם עשה ה' שפטים ועל דעתי הכתוב רומז לשרי מעלה כענין שנאמר יפקוד ה' על צבא המרום במרום ועל מלכי האדמה באדמה שהשפיל מזלם ושרי המזלות והפסוק מקצר בנעלם: ויקרא משה לכל זקני ישראל. זאת הפרשה מקצרת כאשר ציוהו ה' בפרשה של מעלה כי בידוע שאמר משה לישראל הכל בפרט וכלל הדבר במה שכתוב כאשר צוה ה' את משה כן עשו והזכיר בכלל כי קרא משה לכל זקני ישראל והם אספו אליו כל העם והם אמרו אז בעצמם לכל עדת ישראל משכו וקחו לכם צאן מן העדר אל בתיכם. ויתכן שאמר משכו וקחו בעבור שהיה צאנם רחוק מהם בארץ גושן כי תועבת מצרים כל רועה צאן ואמר להם קחו לכם צאן וכל הפרשה והוסיף להם ביאור בנתינת הדם שתהיה באגודת אזוב וטבילה בסף שלא נאמר למעלה ופי' להם בפרשה זו ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד הבוקר כי בעבור זה נצטוו בנתינת הדם על המשקוף בעבור שהיו שמורים כמו שנאמר ולא יהיה בהם נגף למשחית: ואתם לא תצאו. פירש"י מגיד מאחר שניתנה רשות למשחית לחבל אינו מבחין בין צדיק לרשע ולילה רשות למחבלים שנאמר בו תרמוש כל חיתו יער. וכתב הרמב"ן ולא הבינותי דבריו במה שכתב ולילה רשות למחבלים וכי אסור בכל לילה לצאת מפתח ביתו עד הבוקר מן המקרא הזה והי' לו לומר שהלילה הזה ניתנה בו רשות למשחית לחבל אבל לא רצה לומר כן מפני שהקב"ה בעצמו הוא המכה בעם. אלא כך הוא הענין שהקב"ה הזהיר את ישראל שלא יצאו מפתח ביתם בלילה ההוא לפי שהקב"ה עובר במצרים כמלך שעובר ממקום למקום וספקלטורים לפניו שלא יפגעו בני אדם ויסתכלו בו כענין שנאמר ובא ה' אלהי כל קדושים עמך. וכיון שמצינו שבשעה שניתנה רשות לחבל שאינו מבחין בין צדיק לרשע לפיכך אין אדם רשאי לשנות דרך העולם שיצא בלילה לפי שהוא זמן של חיות שניתן להם רשות ליטרוף ואין להבחין בין צדיק לרשע ופי' ולא יתן המשחית המלאך המשחית בעולם בעת הנגף כענין שנאמר ויאמר ה' למלאך המשחית בעם הרף ידיך ולא המשחית במצרים כי הקב"ה הוא המכה בהם. וי"מ כי המשחית אינו שם תואר ופירושו השחתה: ושמרתם את הדבר הזה. אינו חוזר על מתן דמים הסמוך לו שלא נצטוו בהם אלא בפסח מצרים אלא חוזר על עיקר עשיית הפסח: והיה כי תבואו אל הארץ. שלא נתחייבו בפסח עד שבאו לארץ ומיהו מיד בבואם לארץ נתחייבו בו ועשהו כענין שמצינו ביהושע אע"ג דאמרינן כל מקום שנ' והי' כי תבואו היינו לאחר ירושה וישיבה היינו דוקא במצות התלויות בארץ אבל זו שהיא חובת הגוף נתחייבו מיד בבואם לארץ ומה שעשו פסח במדבר על פי הדבו' היה ולא עשו אלא אותו פסח בלבד וכתיב נמי התם ויעשו בני ישראל את הפסח ופירש"י בגנותם דבר הכתוב שלא עשו אלא אותו פסח כל ימי היותם במדבר שלא נצטוו בו וא"כ מה גנות היה. י"ל שזה היה הגנות שעונותיהם עכבום במדבר ומנעום מעשותו שאם לא חטאו הי' באים בארץ מיד והיו עושים אותו: זבח פסח הוא. לשון המלטה כמו פסוח והמליט בעבור שחמל השם על בכוריהם ובעבור השה נקרא השה פסח. וי"מ שהוא מגזרת פסח על שם שהמשחית דילג על בתי ישראל: וילכו ויעשו בני ישראל.שהלכו מלפני משה והלכו אל הצאן ועשו הפסח כמשפטו:כן עשו. דרך הפסוק לכפול ולבאר שכן עשו ולא הפילו דבר מכל אשר נצטוו. ורבותינו דרשו מלמד שקיבלו שכר על ההליכה ועל העשייה: כן עשו. לרבות אף משה ואהרן: כי אין בית אשר אין שם מת. כי מתו בכור לאם ובכור לאב וגדול הבית ואעפ"כ לא קידש השם רק בכור לאם שהוא ידוע ומפורסם יותר: ויקרא פרעה למשה ולאהרן לילה. כי משה לן במצרים בלילה ההוא לקיים דבריו וירדו כל עבדיך אלה אלי ובבוא פרעה שלחו מלאכים לגושן אשר שם בני ישראל לתת להם רשות לצאת ונאספו כולם ברעמסס והיה יום גדול קודם שנאספו ומשם יצאו ביד רמה כמו שנאמר ויסעו מרעמסס בחדש הראשון בחמשה עשר יום לחדש ומה שאמר הוציאך ה' אלהיך ממצרים לילה על השעה שנתנו להם רשות. ור' אברהם כתב שישראל שהיו יושבים במצרים יצאו מיד בלילה ומארץ מצרים שהוא מרעמסס יצאו ביום כי רבים היו יושבים בעיר מצרים ויצאו בלילה ונאספו עם אחיהם ברעמסס. ולא נהירא שהרי נצטוו ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר. ואונקלוס פי' כי הניסים שנעשו להם בלילה נקר' הוציאך כי בעבורם יצאו: קומו צאו. פי' צאו מיד כי מצות המלך היא שתצאו מיד ולא יתן לכם רשות לעמוד כלל ואמר לכו עבדו את ה' כדברכם פיוס שימהרו לצאת וישמעו אליו כי אתם חפצים ללכת: וברכתם גם אותי. לפי הפשט שיזכירוהו בתפלתם כאשר יתפללו על נפשם לשם כאשר אמרו שלא יפגע אותם בדבר או בחרב שיתפללו גם עליו. אי נמי שיתפללו שתסור מעליו יד השם שנגעה בו בעבורם: משארותם צרורות בשמלותם על שכמם. פי' ר' אברהם משארותם הם כלי עץ שלשין בהם כמו טנאך ומשארתך כי חמוריהם הם טעונים בגדים שהוציאו ממצרים. וקשה וכי לא היה טוב להם להטעין לחמורים כלי העץ ויוציאו הם הבגדים: ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עגות מצות. מפני המצוה שנצטוו כי כל אוכל מחמצת ומה שאומר כי גורשו ממצרים לאו למימר שאם נשארו שם היו מחמיצים אותו אלא טעם למה אפוהו בדרך כי גורשו ולא יכלו להתמהמה עד שיאפוהו ומשארותם צרורות בשמלותם ומהרו ואפוהו טרם יחמץ. אי נמי כפשטי' כי גורשו ממצרים הוא טעם למה אפוהו מצה ואילו נשארו שם היו מחמיצין אותו שבפסח מצרים לא נצטוו באכילת מצה אלא על לילה ראשונה: ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה. פירש"י ת' שנה משנולד יצחק משהיה זרע לאברהם נתקיים גר יהיה זרעך בארץ לא להם ול' שנים משנגזרה גזירה עד שנולד יצחק והוא מדרש רבותינו. וכתב הרמב"ן וזה אינו נראה שכל ימי אברהם לא יקרא הגלות בזרעו ופשט הפסוק כי השם אמר לאברהם ידוע תדע כי גר יהיה זרעך טרם תתי להם הארץ ימים רבים ד' מאות שנה ולא חשש להודיעו הל' כי אמר לו ודור רביעי ישובו הנה להודיעו שלא ישובו מיד בסוף ת' שנה עד דור הרביעי שיהיה שלם עון האמורי ורמז לו הל' שנה כי עמדם במדבר לא הי' מפני עון האמורי שלא נשלם אלא מפני חטאם ופי' הפסוק ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים עד מלאת ת"ל שנה בארץ לא להם והודיענו הכתוב כי עתה בצאתם נשלמה הגלות והוציאם מעבדות לחרות לא שיוציאם ממצרים ויהיו עוד גרים בארץ לא להם ובעבור שכבר הזכיר הענין הזה והודיע בו לא חשש להאריך בו שלא בא הכתוב אלא להודיע הל' שנה שניתוסף להם דרך קצרה שנשלמה במצרים ת' שנה שאמר לאברהם ועוד ל' שנה ודומה לו והימים אשר הלכו מקדש ברנע עד אשר עברנו את נחל זרד שלשים ושמונה פי' להשלים החשבון של ל"ח שנה כי לא הלכו מקדש ברנע עד נחל זרד ל"ח שנה כי ישבו בקדש ימים רבים. והמחוור שבכלן לפרש כי הגזירה היתה ת' שנה מן היום ההוא והל' שנה שניתוספו עליהם בעון הדור כי אם יגזר על האדם בחטאו גלות ויסורין שאין עונש הראשון הבטחה לו שלא יענש עוד בעון אשר יעשה והנה היה על אברהם גזירה שיהי' זרעו גר בארץ לא להם ת' שנה ולא היתה לו הבטחה אלא שאמר לו ואחרי כן יצאו ברכוש גדול ולא אמר לו הזמן מתי ואפשר שיצאו מיד אחר ת' שנה או זמן רב אחריהם. ועוד שאין שום הבטחה שלא יגרום החטא לבטלה אלא במקום שבועה וידוע שהיו ישראל במצרים רעים וחטאים ובטלו המילה וכתיב וימרו בי ולא אבו לשמוע לי איש שקוצי עיניו לא השליכו ועל כן ארך גלותם ל' שנה והי' ראוי שיתארך אלא שעסקו והרבו בתפלה כדכתיב ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויצעקו ותעל שועתם אל האלהים וישמע אלהים את נאקתם וכתיב ונצעק אל ה' אלהינו וישמע את קולינו מכל זה נראה שלא היו ראוים לגאול מפני הקץ אלא שקבל צעקתם ונאקתם מפני הצער הגדול שהיו בו ולמה יקשה אם נתארך קצם ל' שנה בעונם והנה נתארך עליהם מ' שנה בעון המרגלים והיו בעינוי וברעבון כדכתיב ויענך וירעיבך ולא נתקיים בהם ודור רביעי ישובו הנה שבאותם מ' שנה נחלף הדור ואפשר כי הי' זה סיבת בני אפרים שיצאו ל' שנה קודם ביאת משה. ובירושלמי מתרגם ומושב בני ישראל דיתיבו במצרים תלתין שנין ובהון אישלימו ארבע מאה שנין: ליל שמורים. פירש ר' אברהם שהשם שמרם ולא נתן המשחית לבא אל בתיהם על כן צוה שיהיה זה שמורים לכל בני ישראל להודות ולהלל ולספר ביציאת מצרים. והקשה הרמב"ן דהא כתיב שמורים להוציאם מארץ מצרים ופי' הוא ליל שמורים ששמר להם הקץ מעת שגזר עליהם שיוציאם בלילה הזה מיד בבוא הקץ בעתה אחישנה. אי נמי שהוא שומר ומצפה ללילה שיוציאם הקב"ה לעת הגאולה שיהיו ראוים להוציאם: הוא הלילה הזה לה' שמורים. פירש שזה הלילה שהיה שמור לה' להוציאם הוא לה' כלומר מקודש לשמו שמורים לבני ישראל שישמרוהו לעבוד בו לפניו באכילת פסח וזכירת הנסים ולתת הלל והודאה לשמו הגדול: זאת חקת הפסח. פי' ר' אברהם שזאת הפרשה על פסח דורות נאמרה ואמר ויעשו בני ישראל על פסח מדבר שעשו בשנה השנית ונכתב כאן עם הצואה כדרך ויניחהו אהרן לפני העדות למשמרת. וכתב הרמב"ן שזה אינו כי לא נצטוו בכל הפרשיות הללו אלא בפסח מצרי' ובפסח דורות (הארץ. כצ"ל) כמו שנאמר למעלה והיה כי תבואו אל הארץ אלא בי"ד בניסן נאמרה ועל פסח מצרים והיתה ראוי' ליכתב קודם ויהי בחצי הלילה אלא לפי שכתוב בפרשה החדש הזה לכם שנאמרה בראש חדש ומשה אמרה להם מיד בראש חדש וצום בחקת הפסח והבטיחם שיגאלו בליל ט"ו סמך לה ויהי בחצי הלילה לומר שקיים להם הבטחתם וגאלם וכשהשלים זה חזר לענין ראשון להשלים חקת הפסח והוסיפה זו הפרשה מצות רבות איסור בן נכר וערל והוצאה מן הבית ושבירת העצם ופסח הגר והם מצוות מיד ולדורות: כל בן נכר לא יאכל בו. פירש"י שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים אחד גוי ואחד ישראל. וכתב הרמב"ן שאין צריך אלא לישראל וכן תרגם אונקלוס כל בר ישראל דאשתמד שהתנכר לאחיו ולאביו שבשמים. ופי' משומד מנוכר כמו ויתנכר יוסף דמתרגמינן ואשתמודע והיה ראו' לומר משומדע אלא שחסר העי"ן: ועצם לא תשברו בו. לפי שפסח נאכל על השובע ואם היו שוברין העצמות היה נראה כרעב. אי נמי לפי שנאכל בחבורה כדי שלא יצטרכו לחלוק העצמות. אי נמי לפי שנאכל בחפזון: ויהי בעצם היום הזה. פי' ר' אברהם שהוא דבוק לפסוק שלאחריו שבעצם היום שהוציאם ממצרים דבר אל משה קדש לי כל בכור. והרמב"ן כתב לפי שאמר למעלה ליל שמורים הוא לה' להוציאם מארץ מצרים חזר ופי' שלא יצאו בלילה כולם מן הארץ אלא שניתן להם רשות לצאת והיו בני חורין אבל בעצם היום יצאו מכל גבול מצרים על צבאותם:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך