תנ"ך על הפרק - שמות יב - העמק דבר

תנ"ך על הפרק

שמות יב

62 / 929
היום

הפרק

קִדּוּשׁ הַחֹדֶשׁ, פֶּסַח מִצְרַיִם ופסח דורות, מכת בכרות ויציאת מִצְרַיִם

וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֔ן בְּאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לֵאמֹֽר׃הַחֹ֧דֶשׁ הַזֶּ֛ה לָכֶ֖ם רֹ֣אשׁ חֳדָשִׁ֑ים רִאשׁ֥וֹן הוּא֙ לָכֶ֔ם לְחָדְשֵׁ֖י הַשָּׁנָֽה׃דַּבְּר֗וּ אֶֽל־כָּל־עֲדַ֤ת יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר בֶּעָשֹׂ֖ר לַחֹ֣דֶשׁ הַזֶּ֑ה וְיִקְח֣וּ לָהֶ֗ם אִ֛ישׁ שֶׂ֥ה לְבֵית־אָבֹ֖ת שֶׂ֥ה לַבָּֽיִת׃וְאִם־יִמְעַ֣ט הַבַּיִת֮ מִהְיֹ֣ת מִשֶּׂה֒ וְלָקַ֣ח ה֗וּא וּשְׁכֵנ֛וֹ הַקָּרֹ֥ב אֶל־בֵּית֖וֹ בְּמִכְסַ֣ת נְפָשֹׁ֑ת אִ֚ישׁ לְפִ֣י אָכְל֔וֹ תָּכֹ֖סּוּ עַל־הַשֶּֽׂה׃שֶׂ֥ה תָמִ֛ים זָכָ֥ר בֶּן־שָׁנָ֖ה יִהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם מִן־הַכְּבָשִׂ֥ים וּמִן־הָעִזִּ֖ים תִּקָּֽחוּ׃וְהָיָ֤ה לָכֶם֙ לְמִשְׁמֶ֔רֶת עַ֣ד אַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֛ר י֖וֹם לַחֹ֣דֶשׁ הַזֶּ֑ה וְשָׁחֲט֣וּ אֹת֗וֹ כֹּ֛ל קְהַ֥ל עֲדַֽת־יִשְׂרָאֵ֖ל בֵּ֥ין הָעַרְבָּֽיִם׃וְלָֽקְחוּ֙ מִן־הַדָּ֔ם וְנָֽתְנ֛וּ עַל־שְׁתֵּ֥י הַמְּזוּזֹ֖ת וְעַל־הַמַּשְׁק֑וֹף עַ֚ל הַבָּ֣תִּ֔ים אֲשֶׁר־יֹאכְל֥וּ אֹת֖וֹ בָּהֶֽם׃וְאָכְל֥וּ אֶת־הַבָּשָׂ֖ר בַּלַּ֣יְלָה הַזֶּ֑ה צְלִי־אֵ֣שׁ וּמַצּ֔וֹת עַל־מְרֹרִ֖ים יֹאכְלֻֽהוּ׃אַל־תֹּאכְל֤וּ מִמֶּ֙נּוּ֙ נָ֔א וּבָשֵׁ֥ל מְבֻשָּׁ֖ל בַּמָּ֑יִם כִּ֣י אִם־צְלִי־אֵ֔שׁ רֹאשׁ֥וֹ עַל־כְּרָעָ֖יו וְעַל־קִרְבּֽוֹ׃וְלֹא־תוֹתִ֥ירוּ מִמֶּ֖נּוּ עַד־בֹּ֑קֶר וְהַנֹּתָ֥ר מִמֶּ֛נּוּ עַד־בֹּ֖קֶר בָּאֵ֥שׁ תִּשְׂרֹֽפוּ׃וְכָכָה֮ תֹּאכְל֣וּ אֹתוֹ֒ מָתְנֵיכֶ֣ם חֲגֻרִ֔ים נַֽעֲלֵיכֶם֙ בְּרַגְלֵיכֶ֔ם וּמַקֶּלְכֶ֖ם בְּיֶדְכֶ֑ם וַאֲכַלְתֶּ֤ם אֹתוֹ֙ בְּחִפָּז֔וֹן פֶּ֥סַח ה֖וּא לַיהוָֽה׃וְעָבַרְתִּ֣י בְאֶֽרֶץ־מִצְרַיִם֮ בַּלַּ֣יְלָה הַזֶּה֒ וְהִכֵּיתִ֤י כָל־בְּכוֹר֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם מֵאָדָ֖ם וְעַד־בְּהֵמָ֑ה וּבְכָל־אֱלֹהֵ֥י מִצְרַ֛יִם אֶֽעֱשֶׂ֥ה שְׁפָטִ֖ים אֲנִ֥י יְהוָֽה׃וְהָיָה֩ הַדָּ֨ם לָכֶ֜ם לְאֹ֗ת עַ֤ל הַבָּתִּים֙ אֲשֶׁ֣ר אַתֶּ֣ם שָׁ֔ם וְרָאִ֙יתִי֙ אֶת־הַדָּ֔ם וּפָסַחְתִּ֖י עֲלֵכֶ֑ם וְלֹֽא־יִֽהְיֶ֨ה בָכֶ֥ם נֶ֙גֶף֙ לְמַשְׁחִ֔ית בְּהַכֹּתִ֖י בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃וְהָיָה֩ הַיּ֨וֹם הַזֶּ֤ה לָכֶם֙ לְזִכָּר֔וֹן וְחַגֹּתֶ֥ם אֹת֖וֹ חַ֣ג לַֽיהוָ֑ה לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם חֻקַּ֥ת עוֹלָ֖ם תְּחָגֻּֽהוּ׃שִׁבְעַ֤ת יָמִים֙ מַצּ֣וֹת תֹּאכֵ֔לוּ אַ֚ךְ בַּיּ֣וֹם הָרִאשׁ֔וֹן תַּשְׁבִּ֥יתוּ שְּׂאֹ֖ר מִבָּתֵּיכֶ֑ם כִּ֣י ׀ כָּל־אֹכֵ֣ל חָמֵ֗ץ וְנִכְרְתָ֞ה הַנֶּ֤פֶשׁ הַהִוא֙ מִיִּשְׂרָאֵ֔ל מִיּ֥וֹם הָרִאשֹׁ֖ן עַד־י֥וֹם הַשְּׁבִעִֽי׃וּבַיּ֤וֹם הָרִאשׁוֹן֙ מִקְרָא־קֹ֔דֶשׁ וּבַיּוֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔י מִקְרָא־קֹ֖דֶשׁ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם כָּל־מְלָאכָה֙ לֹא־יֵעָשֶׂ֣ה בָהֶ֔ם אַ֚ךְ אֲשֶׁ֣ר יֵאָכֵ֣ל לְכָל־נֶ֔פֶשׁ ה֥וּא לְבַדּ֖וֹ יֵעָשֶׂ֥ה לָכֶֽם׃וּשְׁמַרְתֶּם֮ אֶת־הַמַּצּוֹת֒ כִּ֗י בְּעֶ֙צֶם֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה הוֹצֵ֥אתִי אֶת־צִבְאוֹתֵיכֶ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וּשְׁמַרְתֶּ֞ם אֶת־הַיּ֥וֹם הַזֶּ֛ה לְדֹרֹתֵיכֶ֖ם חֻקַּ֥ת עוֹלָֽם׃בָּרִאשֹׁ֡ן בְּאַרְבָּעָה֩ עָשָׂ֨ר י֤וֹם לַחֹ֙דֶשׁ֙ בָּעֶ֔רֶב תֹּאכְל֖וּ מַצֹּ֑ת עַ֠ד י֣וֹם הָאֶחָ֧ד וְעֶשְׂרִ֛ים לַחֹ֖דֶשׁ בָּעָֽרֶב׃שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים שְׂאֹ֕ר לֹ֥א יִמָּצֵ֖א בְּבָתֵּיכֶ֑ם כִּ֣י ׀ כָּל־אֹכֵ֣ל מַחְמֶ֗צֶת וְנִכְרְתָ֞ה הַנֶּ֤פֶשׁ הַהִוא֙ מֵעֲדַ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל בַּגֵּ֖ר וּבְאֶזְרַ֥ח הָאָֽרֶץ׃כָּל־מַחְמֶ֖צֶת לֹ֣א תֹאכֵ֑לוּ בְּכֹל֙ מוֹשְׁבֹ֣תֵיכֶ֔ם תֹּאכְל֖וּ מַצּֽוֹת׃וַיִּקְרָ֥א מֹשֶׁ֛ה לְכָל־זִקְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֑ם מִֽשְׁכ֗וּ וּקְח֨וּ לָכֶ֥ם צֹ֛אן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶ֖ם וְשַׁחֲט֥וּ הַפָּֽסַח׃וּלְקַחְתֶּ֞ם אֲגֻדַּ֣ת אֵז֗וֹב וּטְבַלְתֶּם֮ בַּדָּ֣ם אֲשֶׁר־בַּסַּף֒ וְהִגַּעְתֶּ֤ם אֶל־הַמַּשְׁקוֹף֙ וְאֶל־שְׁתֵּ֣י הַמְּזוּזֹ֔ת מִן־הַדָּ֖ם אֲשֶׁ֣ר בַּסָּ֑ף וְאַתֶּ֗ם לֹ֥א תֵצְא֛וּ אִ֥ישׁ מִפֶּֽתַח־בֵּית֖וֹ עַד־בֹּֽקֶר׃וְעָבַ֣ר יְהוָה֮ לִנְגֹּ֣ף אֶת־מִצְרַיִם֒ וְרָאָ֤ה אֶת־הַדָּם֙ עַל־הַמַּשְׁק֔וֹף וְעַ֖ל שְׁתֵּ֣י הַמְּזוּזֹ֑ת וּפָסַ֤ח יְהוָה֙ עַל־הַפֶּ֔תַח וְלֹ֤א יִתֵּן֙ הַמַּשְׁחִ֔ית לָבֹ֥א אֶל־בָּתֵּיכֶ֖ם לִנְגֹּֽף׃וּשְׁמַרְתֶּ֖ם אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה לְחָק־לְךָ֥ וּלְבָנֶ֖יךָ עַד־עוֹלָֽם׃וְהָיָ֞ה כִּֽי־תָבֹ֣אוּ אֶל־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר יִתֵּ֧ן יְהוָ֛ה לָכֶ֖ם כַּאֲשֶׁ֣ר דִּבֵּ֑ר וּשְׁמַרְתֶּ֖ם אֶת־הָעֲבֹדָ֥ה הַזֹּֽאת׃וְהָיָ֕ה כִּֽי־יֹאמְר֥וּ אֲלֵיכֶ֖ם בְּנֵיכֶ֑ם מָ֛ה הָעֲבֹדָ֥ה הַזֹּ֖את לָכֶֽם׃וַאֲמַרְתֶּ֡ם זֶֽבַח־פֶּ֨סַח ה֜וּא לַֽיהוָ֗ה אֲשֶׁ֣ר פָּ֠סַח עַל־בָּתֵּ֤י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ בְּמִצְרַ֔יִם בְּנָגְפּ֥וֹ אֶת־מִצְרַ֖יִם וְאֶת־בָּתֵּ֣ינוּ הִצִּ֑יל וַיִּקֹּ֥ד הָעָ֖ם וַיִּֽשְׁתַּחֲוּֽוּ׃וַיֵּלְכ֥וּ וַיַּֽעֲשׂ֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כַּאֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהוָ֛ה אֶת־מֹשֶׁ֥ה וְאַהֲרֹ֖ן כֵּ֥ן עָשֽׂוּ׃וַיְהִ֣י ׀ בַּחֲצִ֣י הַלַּ֗יְלָה וַֽיהוָה֮ הִכָּ֣ה כָל־בְּכוֹר֮ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַיִם֒ מִבְּכֹ֤ר פַּרְעֹה֙ הַיֹּשֵׁ֣ב עַל־כִּסְא֔וֹ עַ֚ד בְּכ֣וֹר הַשְּׁבִ֔י אֲשֶׁ֖ר בְּבֵ֣ית הַבּ֑וֹר וְכֹ֖ל בְּכ֥וֹר בְּהֵמָֽה׃וַיָּ֨קָם פַּרְעֹ֜ה לַ֗יְלָה ה֤וּא וְכָל־עֲבָדָיו֙ וְכָל־מִצְרַ֔יִם וַתְּהִ֛י צְעָקָ֥ה גְדֹלָ֖ה בְּמִצְרָ֑יִם כִּֽי־אֵ֣ין בַּ֔יִת אֲשֶׁ֥ר אֵֽין־שָׁ֖ם מֵֽת׃וַיִּקְרָא֩ לְמֹשֶׁ֨ה וּֽלְאַהֲרֹ֜ן לַ֗יְלָה וַיֹּ֙אמֶר֙ ק֤וּמוּ צְּאוּ֙ מִתּ֣וֹךְ עַמִּ֔י גַּם־אַתֶּ֖ם גַּם־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וּלְכ֛וּ עִבְד֥וּ אֶת־יְהוָ֖ה כְּדַבֶּרְכֶֽם׃גַּם־צֹאנְכֶ֨ם גַּם־בְּקַרְכֶ֥ם קְח֛וּ כַּאֲשֶׁ֥ר דִּבַּרְתֶּ֖ם וָלֵ֑כוּ וּבֵֽרַכְתֶּ֖ם גַּם־אֹתִֽי׃וַתֶּחֱזַ֤ק מִצְרַ֙יִם֙ עַל־הָעָ֔ם לְמַהֵ֖ר לְשַׁלְּחָ֣ם מִן־הָאָ֑רֶץ כִּ֥י אָמְר֖וּ כֻּלָּ֥נוּ מֵתִֽים׃וַיִּשָּׂ֥א הָעָ֛ם אֶת־בְּצֵק֖וֹ טֶ֣רֶם יֶחְמָ֑ץ מִשְׁאֲרֹתָ֛ם צְרֻרֹ֥ת בְּשִׂמְלֹתָ֖ם עַל־שִׁכְמָֽם׃וּבְנֵי־יִשְׂרָאֵ֥ל עָשׂ֖וּ כִּדְבַ֣ר מֹשֶׁ֑ה וַֽיִּשְׁאֲלוּ֙ מִמִּצְרַ֔יִם כְּלֵי־כֶ֛סֶף וּכְלֵ֥י זָהָ֖ב וּשְׂמָלֹֽת׃וַֽיהוָ֞ה נָתַ֨ן אֶת־חֵ֥ן הָעָ֛ם בְּעֵינֵ֥י מִצְרַ֖יִם וַיַּשְׁאִל֑וּם וַֽיְנַצְּל֖וּ אֶת־מִצְרָֽיִם׃וַיִּסְע֧וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל מֵרַעְמְסֵ֖ס סֻכֹּ֑תָה כְּשֵׁשׁ־מֵא֨וֹת אֶ֧לֶף רַגְלִ֛י הַגְּבָרִ֖ים לְבַ֥ד מִטָּֽף׃וְגַם־עֵ֥רֶב רַ֖ב עָלָ֣ה אִתָּ֑ם וְצֹ֣אן וּבָקָ֔ר מִקְנֶ֖ה כָּבֵ֥ד מְאֹֽד׃וַיֹּאפ֨וּ אֶת־הַבָּצֵ֜ק אֲשֶׁ֨ר הוֹצִ֧יאוּ מִמִּצְרַ֛יִם עֻגֹ֥ת מַצּ֖וֹת כִּ֣י לֹ֣א חָמֵ֑ץ כִּֽי־גֹרְשׁ֣וּ מִמִּצְרַ֗יִם וְלֹ֤א יָֽכְלוּ֙ לְהִתְמַהְמֵ֔הַּ וְגַם־צֵדָ֖ה לֹא־עָשׂ֥וּ לָהֶֽם׃וּמוֹשַׁב֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֥ר יָשְׁב֖וּ בְּמִצְרָ֑יִם שְׁלֹשִׁ֣ים שָׁנָ֔ה וְאַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָֽה׃וַיְהִ֗י מִקֵּץ֙ שְׁלֹשִׁ֣ים שָׁנָ֔ה וְאַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיְהִ֗י בְּעֶ֙צֶם֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה יָֽצְא֛וּ כָּל־צִבְא֥וֹת יְהוָ֖ה מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃לֵ֣יל שִׁמֻּרִ֥ים הוּא֙ לַֽיהוָ֔ה לְהוֹצִיאָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם הֽוּא־הַלַּ֤יְלָה הַזֶּה֙ לַֽיהוָ֔ה שִׁמֻּרִ֛ים לְכָל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לְדֹרֹתָֽם׃וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֣ה וְאַהֲרֹ֔ן זֹ֖את חֻקַּ֣ת הַפָּ֑סַח כָּל־בֶּן־נֵכָ֖ר לֹא־יֹ֥אכַל בּֽוֹ׃וְכָל־עֶ֥בֶד אִ֖ישׁ מִקְנַת־כָּ֑סֶף וּמַלְתָּ֣ה אֹת֔וֹ אָ֖ז יֹ֥אכַל בּֽוֹ׃תּוֹשָׁ֥ב וְשָׂכִ֖יר לֹא־יֹ֥אכַל־בּֽוֹ׃בְּבַ֤יִת אֶחָד֙ יֵאָכֵ֔ל לֹא־תוֹצִ֧יא מִן־הַבַּ֛יִת מִן־הַבָּשָׂ֖ר ח֑וּצָה וְעֶ֖צֶם לֹ֥א תִשְׁבְּרוּ־בֽוֹ׃כָּל־עֲדַ֥ת יִשְׂרָאֵ֖ל יַעֲשׂ֥וּ אֹתֽוֹ׃וְכִֽי־יָג֨וּר אִתְּךָ֜ גֵּ֗ר וְעָ֣שָׂה פֶסַח֮ לַיהוָה֒ הִמּ֧וֹל ל֣וֹ כָל־זָכָ֗ר וְאָז֙ יִקְרַ֣ב לַעֲשֹׂת֔וֹ וְהָיָ֖ה כְּאֶזְרַ֣ח הָאָ֑רֶץ וְכָל־עָרֵ֖ל לֹֽא־יֹ֥אכַל בּֽוֹ׃תּוֹרָ֣ה אַחַ֔ת יִהְיֶ֖ה לָֽאֶזְרָ֑ח וְלַגֵּ֖ר הַגָּ֥ר בְּתוֹכְכֶֽם׃וַיַּֽעֲשׂ֖וּ כָּל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כַּאֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהוָ֛ה אֶת־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽת־אַהֲרֹ֖ן כֵּ֥ן עָשֽׂוּ׃וַיְהִ֕י בְּעֶ֖צֶם הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה הוֹצִ֨יא יְהוָ֜ה אֶת־בְּנֵ֧י יִשְׂרָאֵ֛ל מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם עַל־צִבְאֹתָֽם׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

ואל אהרן. ע׳ מש״כ לעיל ז׳ ח׳: לאמר. משמעות תיבה זו יבואר ריש ס׳ ויקרא ברצות ה׳: לכם ראש חדשים. ראש משמעו כ״פ מובחר כמו מראש פרעות אויב וכן הרבה. והפי׳ לכם דוקא החדש הזה מובחר בשנה כמו שחודש תשרי הוא המובחר במה שנוגע לצרכי העולם משום שבו נברא העולם. וכלל גדול הוא שבאותו יום שנברא אותו דבר מסוגל זה היום גם לדורות להתחזק יותר ומזה הטעם טבע האש במוש״ק רותח יותר משום שאז נברא וכ״כ הרשב״א בשו״ת סי׳ תי״ג. ומש״ה בחודש תשרי עיקר דינו של אדם על כל השנה משום שבו ביום נידון אדה״ר כמש״כ הר״ן במס׳ ר״ה. ובאותו חודש חג הסכות שבו עיקר ברכה לתבואה. כמש״כ בס׳ ויקרא ובמדבר משום שבאותו חודש נברא העולם. כ״ז בעניני הטבע. וכך בחודש ניסן נוצר בראשונה סגולת עם ה׳ בי״מ ע״כ אותו החודש מסוגל להתחזק בעבודת ה׳ ע״י ספור י״מ שגורם אמונה ובטחון כמש״כ בס׳ דברים ט״ז ג׳ וע״ע להלן מ״ב: ראשון הוא לכם. למנין כמשמעו ודייק לכם לישראל ולא לאוה״ע. וצוה הקב״ה לנו לנהוג ממנו המנין למען ידעו אדם מישראל כי העיקר הוא צורתו המיוחדת ולא צורה האנושית שבכל אדם. זהו משמעו של מקרא דלכם לכל ישראל. אבל חז״ל דרשו לכם הוא מטה ואהרן ולענין קידוש החודש כדאי׳ במס׳ ר״ה. והוא משום שהיה ראוי להתחיל הפ׳ דברו אל כל עדת ישראל לאמר החדש הזה וגו׳ ויקחו להם וגו׳. אלא יש בזה כונה שניה שהמקרא מיוחד למשה ואהרן ראשי ישראל. והיינו לענין קה״ח: שה לבית אבות שה לבית. ידוע הדרש שאם היו מרובין יכול שה אחת לכולן ת״ל שה לבית. ועדיין יש לדקדק דמכ״מ היה ראוי לפרש ואם ירבה בית אבות יהיה שה לבית כמו שמפרש הכתוב ואם ימעט הבית וגו׳ אלא יש בזה כונה אחרת ג״כ דגם בהיות שה לבית אבות יהיה שה לבית. והענין דלפי הנראה מלשון הכתוב וראה את הדם וגו׳ ופסח ה׳ על הפתח ולא יתן המשחית וגו׳ דראיית הדם שעל פתח הבית היה מגין וא״כ ישראל שעבר ויצא מביתו ונכנס לבית מצרי היה ראוי להיות ניזוק. אבל באמת אינו כן כמבואר להלן י״ג ולא יהיה בכם נגף וגו׳. עוד ראוי לדעת שהיו כמה רשעי ישראל באותו דור שלא מתו בדבר משום שלא סירבו לצאת אבל מכ״מ לא היו ראוים להנצל מן המשחית בשביל רשעתם. אלא בזכות הכשרים שבבית אב שלו כמו שיבואר להלן כ״ג וכ״ז. וא״כ היה תועלת של השה גם לכלל בית אב גם לבית. דבמעשה היה שה לבית. והתועלת להגין היה שה לבית אבות. היה מגין על כל בית אב שלו אפילו לא היה יושב בבית אפילו לא היה ראוי שיהא השה שלו מגין עליו מכ״מ כל בית אביו היו ניצולים יחד: במכסת נפשות. לא שיחלקו בקנין השה לפי ערך עשירות של האיש. אלא במכסת נפשות לפי הנפשות יהיה התשלומין שהרי החוב מוטל אפילו על עני המחזר על הפתחים כמו ד׳ כוסות בזה״ז. ולא דמי לבנין בהכ״נ שמבואר באו״ח סימן נ״ג ובח״מ סי׳ קס״ג שנגבה לפי ממון. דהתם מי שאין לו כלל א״צ להחזיר עה״פ בשבילה. מש״ה אפילו מי שיכול ליתן אינו מחויב ליתן בשוה עם העשיר. משא״כ פסח שהכל מחויבין בו. ומש״ה אי׳ בב״ק דקט״ז דחבורה שהולכין בדרך אם שכרו תייר ההולך לפניהם מחשבין אף לפי נפשות. והיינו משום שנוגע לנפש אדם. ועני ועשיר שוין. אלא דשם ניגבה חציו לפי ממון משום שהסכנה רבוצה גם על הממון גם על הנפשות. אבל אם לא היה נוגע אלא להנפש לא היה ניגבה רק לפי נפשות: איש לפי אכלו תכסו על השה. היינו שמי שאוכל יותר מחבירו משלם יותר דיבואר להלן ח׳ דפסח מצרים היה נאכל כל הסעודה פסח. ולא כמו לדורות שהיה נאכל חגיגה בעיקר הסעודה ורק לצאת ידי מצות פסח היה נאכל כזית א׳ או שנים כמו שיבואר לפנינו. אבל פ״מ היה הסעודה בשלמות מן הפסח. וא״כ מה שיותר מכזית שכל אדם מחויב תלוי בתשלומין לפי ערך אכלו. וע׳ להלן ט״ז ט״ז. ולדברינו מכסת ותכסו. הם משורש א׳ עם מסת בס׳ דברים ט״ז. שהוא מעות ושרשו מכס ושם חסר הכ׳ ע׳ הפעל. ובמלת תכסו חסר המ״ם השרשי (וע׳ היטב ברשב״ם על פסוק זה): שה תמים זכר בן שנה יהיה לכם. בכמה מקומות בקרבן יחיד כתיב בן שנתו ללמדנו שנתו שלו ולא של מנין עולם. וכאן לא פירש הכתוב שיהא שנתו שלו. היינו משום דכתיב יהיה לכם. ודרשינן בזבחים דכ״ה ב׳ בקבלה בהולכה ובזריקה מנין שיהא תמים ובן שנה ת״ל יהי׳ לכם כל הויותיו לא יהיו אלא תם ובן שנה. ואי בשנה של מנין עולם לא אפשר להיות בשחיטה בן שנה ולא בקבלה וזריקה. אלא ע״כ בן שנתו. וע׳ מש״כ בס׳ ויקרא י״ב ו׳ דמש״ה לא ביאר הכתוב בק״צ שיהיו בני שנתן ולא של מנין עולם. משום דבתמידים ומוספין א״א באופן אחר ע״ש. עוד נראה שנכלל במשמעות בן שנה שהוא משונה מכ״מ דבעינן בן שנה אחת כתיב בן שנתו. אלא בא ללמד דכשר לכתחילה להביא בתוך ל׳ יום. וכדתנן במס׳ פרה פ״א דכל הקרבנות מצותן לכתחילה אחר ל״י לבד נו״נ בכור ומעשר ופסח. והנה נו״נ התירו מבואר בס׳ ויקרא כ״ב כ״ז ומיום השמיני והלאה ירצה וגו׳. ובבכור ומעשר כתיב להלן כ״ב כ״ט ביום השמיני תתנו לי. אבל פסח מנלן שהוא משונה משארי קרבנות חובה. אלא למדנו ממקרא זה דבכלל בן שנה משמע ג״כ בתוך שלשים כדאיתא בבכורות דכ״ה עה״פ לפני ה׳ אלהיך תאכלנו שנה בשנה. דל׳ יום חשוב שנה. ולא דמי לתמידים ומוספין דבעינן לכתחילה אחר ל״י. דשם כתיב בני שנה תמימים. דמשמע תמימים גם על בני שנה. כמו דדרשינן בספרי פ׳ חקת פרה אדומה תמימה. דתמימה קאי על אדומה. ה״נ תמימים קאי גם על בני שנה. היינו אחר ל״י. משא״כ כאן דכתיב תמים בן שנה. מבואר דלא קאי תמים על בן שנה. מש״ה מפרשינן האי בן שנה בתרי אופני להכשיר אפילו בתוך ל״י לכתחילה. ולהכשיר כל משך שנה שלו. וע׳ בהרחב דבר: ושחטו אותו. אותו בית אב או בני הבית פסח שלהם: כל קהל. בשעה שכל הקהל עושים כן. זהו משמעות המקרא והדרשה תדרוש: צלי אש ומצות על מרורים. בפ׳ בהעלתך באכילת פסח דורות כתיב על מצות ומררים יאכלהו. למדנו דהפסח היא עיקר המצוה ומצות ומררים טפלים לו. ומש״ה מצוה בכריכה כדאי׳ בפסחים דקט״ו דעת הלל הזקן. ואפילו רבנן דפליגי בזה מודי דמצוה לעשות כן. משא״כ כאן כתיב צלי אש ומצות. מבואר דשניהם שוין במצוה ורק המרור טפל להם. ומכאן למדנו שלדורות ג״כ כשר בדיעבד בלי כריכה כדאי׳ שם. יכול יהא כורכן בב״א ואוכלין כדרך שהלל אוכלן ת״ל ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות [וכך עיקר הנו׳ וכמבואר בפי׳ רשב״ם בד״ה ואכלהו כל אחד בפ״ע כו׳ דכתיב לעיל ואכלו את הבשר עכ״ל אלא שהרשב״ם הבין מוצא הדרש מדכתיב יאכלהו. ואינו כן אלא מדכתיב צלי אש ומצות] ואע״ג דהג׳ מפרש לענין בדיעבד. היינו לדורות אבל בפסח מצרים ודאי היתה המצוה לאכול פסח בפ״ע ומצה בפ״ע. רק הפסח היה מצותו לאכול בכריכה עם מרורים. והא דלא תנן החילוק זה במשנתנו דמה בין פסח מצרים לפסח דורות. היינו משו׳ דמשנתנו ס״ל דלא כהלל אלא גם לדורות למדנו מהאי קרא דפ״מ שאין מצוה אפילו לכתחלה בכריכה. והיינו דאי׳ התם אר״י חלוקין עליו חביריו על הלל וכמש״כ הרשב״ם בד״ה והשתא. דרבנן לית להו כריכה כלל. הא מיהו לשון המקרא משונה דבפ״מ כתיב ומצות. ובפ״ד כתיב על מצות דמשמעו שהוא טפל בענין מיהא. ולא דבר ריק הוא. אבל הענין הוא כמו שביארנו בס׳ דברים בפ׳ שמור את חודש האביב. דבמצות ספור י״מ יש נפקותא בין זמן שבהמ״ק קיים לבזה״ז. דבזמן שבהמ״ק היה קיים הי׳ מצות הספור בענין הפסיחה על הפתח שכ״ז היה מורה אכילת הפסח. והיו חוקרים ודורשים בזה הרבה. אבל בענין מצות אכילת מצה לא דרשו. ולא בא אלא לשם תודה על הגאולה כמו לחמי תודה. או לאותו תכלית של כל שבעת הימים וכמבואר שם. משא״כ בזה״ז מצות הספור בענין חפזון שע״ז מורה מצות אכילת מצה. ע״ז עונין דברים הרבה וכדכתיב אחר מצות אכילת לחם עוני כי בחפזון וגו׳ ושמה נתבאר בעזרו ית׳ טעמו ש״ד. והנה בפסח מצרים הי׳ התחלה לשני הזמנים. גם לזמן שאכלו ישראל פסח גם לזמן גלות. מש״ה היתה המצוה שיהא נדבר בשני הענינים. ומש״ה כתיבי כל א׳ בפ״ע. : יאכלהו. זה הלשון משמעו שלא יאכלו אלא אותו ולא יותר. כדאיתא בתמורה דכ״ג על הא דכתיב במנחה יאכלוה שלא יאכל עמה חולין ותרומה. ה״נ משמעו שלא יאכלו יותר וכדתנן אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. והכי תניא במכילתא יאכלוהו. מכאן אמרו הפסח נאכל אכילת שבע ואין מצה ומרור נאכלים אכילת שבע. פי׳ דיאכלוהו משמע שאך הוא יהא נאכל בסוף שבעו ולא יאכל יותר: אל תאכלו ממנו נא. אותו מיבעי מש״ה פי׳ חז״ל במכילתא ממנו אפילו מקצתו. פי׳ אפילו אבר שאינו ראוי לאכול צלי כמו גידים וכדומה. ע״ז כ׳ ממנו אפילו רק בא ממנו אסור בבשול: כי אם צלי אש. אפילו נתבשל ואח״כ נצלה. והרי בשעת אכילה הוא צלי מש״ה כתיב כי אם צלי אש. ולא מבושל ואח״כ צלי: ולא תותירו ממנו. אפילו מקצתו. ובס׳ במדבר בפ״ש ביארנו דפליגי טובא רש״י ורמב״ם. דרש״י ס״ל אין אסור לשחוט הפסח על מעט מנויין אשר בע״כ יהא נותר. ואין אזהרה אלא שלא להשאיר ברצון. והרמב״ם חולק ע״ז יע״ש: והנותר ממנו עד בוקר. ידוע הדרשות על עד בקר שני. ולפי הפשט אשמעינן קרא. כלפי דאית׳ בפסחים דפ״ג דעצמות וגידין שאינם נאכלים לא בעו שריפה. ואיתא שם עוד דעצמות שבמוח שא״א להיות נאכל אלא ע״י שבירר עצמות וזה אסור. אלא שמכ״מ אפשר לאכול ע״י גומרי דשרי מה״ת ורק מדרבנן אסור שמא יפקע. אבל במצרים היו שורפים ואוכלים המוח מש״ה אם ניתותר טעון שריפה. מעתה אם העצם שע״י שריפה היה טעון שהוי עד בקר. ואז אסור לאכול וא״כ ממילא נעשה נותר בע״כ והייתי אומר דאינו טעון שריפה שהרי אינו עומד לאכילה. מש״ה כתיב והנותר ממנו עד בקר. שהוא נותר מאליו. עד בקר כלומר בשביל שהגיע בקר מכ״מ באש תשרף כיון דאם היה שהות עוד לאכול היה ראוי לאכילה מש״ה טעון שריפה: ואכלתם אותו בחפזון. לפי הפשט הידוע שיהא נאכל כמו איש הנחפז לצאת לדרך והכי תנן בפסחים פ״ט דפסח מצרים היה נאכל בחפזון ולא פסח דורות. וביארו בגמ׳ משום דכתיב אתו בחפזון ולא פ״ד. ולזה הפי׳ יש לבאר סיפיה דקרא פסח הוא לה׳. שזה טעם על מצוה זו בשביל שבאותו עת היה הקב״ה פוסח ומדלג על הפתחים. מש״ה המצוה לאכול כמו העומד עה״ד וממהר ומדלג : ועברתי וגו׳ והכיתי כל בכור. נתבאר לעיל י״א ד׳ דסיבת העברה היתה גורם שיצאו לקראתו כל כח רוחני וזה היה סיבת מיתתם ע״י המשחית וכמו שידוע שכל הרואה מלאך והוא אינו ראוי לכך נפגע ומת כדבר מנוח לאשתו אם לא בהשגחת ה׳. ובזה האופן היה פגיעת העברה זו לכל מי שהיה בו איזה כח ונפגש ממנו ית׳ משום שלא היו ראויים לכך. ונהפך להם אור פני מלך ית׳ לרועץ וכמש״כ לעיל ד׳ כ״ד דמש״ה נסמך ענין מ״ב לפגישת משה רבינו: ופסחתי עליכם. שלא יפגע כח הקדושה של העברה זו באנשים שאינם ראויים לכך: ולא יהיה בכם נגף למשחית. כפל לשון הוא אכן רש״י הביא הא דתניא במכילתא דאפי׳ ישראל שנמצא בבית מצרי ניצול מהאי קרא. אע״ג שהוזהרו שלא יצאו מפתח ביתם. וא״כ מה להם להיות בבית נכרי מ״מ אם עבר איש מישראל על אזהרה זו ויצא וראוי הי׳ לעונש מיד מתרי טעמי. חדא משום שהשכינה היה שורה אז שם דזה גורם למלאכי מות כרגע כמש״כ ריש פ׳ אחרי ובס׳ במדבר פ׳ שלח. שנית מסיים המקרא. בהכתי בארץ מצרים. פי׳ וא״כ הוא עידן ריתחא שהעונש ממהר לבא. כמו שיבואר להלן י״ד כ״ט. מ״מ גברו רחמי ה׳ שאע״ג שהיה בהם נגף לא היו למשחית ונענשו בדין אחר. נמצא דתרי עניני הצלה כתיבי בהאי קרא. וכ״ה להלן כ״ג: תחגהו. הוא מיותר. ומשמעו כפי משמעות יאכלוהו. שביארנו שאין דבר אחר נאכל אחריו. כך הפי׳ תחגהו. ואין מביאים אחר זה היום עוד חגיגה : שבעת ימים וגו׳. מכאן ואילך קאי רק על לדרתיכם. דלא כפסח מצרים שלא נזהרו מחמץ אלא ביום הראשון ופ׳ להלן ל״ד. אלא שמכ״מ לא אכלו חמץ כל ז׳ עד אחר ביזת הים משום שלא היה להם חמץ אבל לדורות הוזהרנו כל שבעה: תשביתו שאר מבתיכם. בפ׳ זו בזה המקרא ובמקרא י״ט לא הזכיר אלא שאור ולא כמו להלן י״ג ז׳ דכתיב ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור. והטעם דשם הא דכתיבי תרווייהו מפרש בגמ׳ ביצה ד״ז ב׳ דאי כתיב שאור ה״א משום דחימוצו קשה אבל חמץ דאין חימוצו קשה אימא לא. וזה לא שייך בפ׳ שאנו עומדים דמפרש המקרא טעם על מ״ע דתשביתו ועל ל״ת דלא ימצא משום כי כל אוכל חמץ ונכרתה. א״כ עיקר הטעם שייך בחמץ דראוי לאכילה יותר משאור ויש לחוש יותר משא״כ שם לא נזכר הטעם. שפיר הייתי אומר שהקפידה תורה דוקא על שאור שחימוצו קשה: מיום הראשון עד יום השביעי. מכאן דרשו במכלתא ענשו שבעה ואזהרתו לעולם. וע׳ מש״כ בהע״ש סי׳ פ׳. ובתשב״ץ ח״ג סנ״א גריס אזהרתו שבעה וענשו לעולם : מקרא קדש. נכלל בזה הרבה דברים. א׳ אכילה ושתיה ומלבושי יו״ט. ב׳ תפלה והזכרת קדושת היום כפרש״י שבועות די״ד. וע׳ ת״י ישעיה א׳ עה״פ חדש וגו׳ וע׳ מש״כ בס׳ דברים ל״ג כ״ה: ושמרתם את המצות. עיקר משמעות מצוה זו מבואר בדברי חז״ל דקאי על מצת מצוה של לילה הראשון מה שאינו בשבעת הימים. והכי משמעות סוף המקרא כי בעצם היום הזה וגו׳ ושמרתם את היום הזה וגו׳. אבל הרמב״ם הל׳ חו״מ פ״ה ה״ח כתב בביאור מקרא זה ושמרתם אה״מ כלומר הזהרו במצה ושמרו אותה מכל צד חמוץ. וא״כ קאי על שבעת הימים ג״כ. ויש לזה הפי׳ ג״כ שורש להלן כ״ג ט״ו ויבואר שם. ומכ״מ עיקר הפי׳ הוא על יום הראשון כמש״כ: כי בעצם היום הזה. נותן טעם על מצוה של טפול מרובה למצה כי כמו בעצם היום הזה הוצאתי וגו׳ כך ושמרתם את היום הזה וגו׳. שיהא אותו יום מסוגל לגאולה מכל רע מש״ה בא מצות הטפול כמו שהיה טפול מרובה בשמירת הפסח ד׳ ימים בפ״מ. כדי להרבות זכות לפני יום המוכשר לגאולה כדתניא במכילתא והובא בפרש״י לעיל ו׳ כך צוה הקב״ה לדורות טפול מרובה למצת מצוה כדי שיהא מוכשר לגאולה מכל רע: חקת עולם. בין כשישראל בגלות בין בא״י. כי גם בשבתם בא״י היו נצרכים לגאולה משארי צרות וע״ז אנו מתפללין ברכת גואל כפרש״י מגילה די״ז: בראשון וגו׳ תאכלו מצות עד וגו׳. לפי ענין המקרא דמזהיר באכילת מצה ולא חמץ אבל אכילת מצה רשות הכי מיבעי מראשון בארבעה וגו׳ עד יום האחד ועשרים לחדש בערב תאכלו מצות. אבל בראשון וגו׳ תאכלו מצות משמעו דזה יום הראשון מיוחד לכך יותר מהימים שאחריו. מכאן למדו חז״ל כונה שניה דלמצוה לדורות לילה הראשון חובה. וא״כ מתפרש ראש המקרא על שני אופנים היינו על תאכלו מצות למצוה. ועל סיפא דקרא עד יום וגו׳ לרשות. וכיב״ז ביארנו להלן כ״ב ח׳: לא ימצא בבתיכם. פרש״י מנין לגבולין כו׳. והרמב״ן השיגו מסוגית הגמ׳. אכן שיטת המכלתא משונה משיטת הברייתא שבגמ׳. וממילא מה שהעלה הרמב״ן מכאן דחמצו ש״י ברשות עובד כוכבים אינו עובר המפקיד על ב״י מה״ת. אינו כן לפי ש״ס דילן. והדברים עתיקין ומבוארים בהע״ש סי׳ ע״ח: כי כל אוכל וגו׳. הוא טעם על אזהרה הקודמת. וכמש״כ לעיל ט״ו. ולפי הטעם היה ראוי לומר שמוזהרים אפילו על חמץ הפקר. אבל בגמ׳ נ״ל מג״ש מדכתיב להלן י״ג ז׳ לא יראה לך. ואין למדים מן הטעם מה שהוא נגד הקבלה: כל מחמצת וגו׳. פרש״י להביא את תערובתו. והרמב״ן השיג שהלכה היא כדברי חכמים שעל עירובו ולא כלום. אבל שיטת הרי״ף ורמב״ם דלפי האמת גם לרבנן דר״א אתי האי דרשה דכל על תערובות ובכדי אכילת פרס. ומכ״מ אינו אלא באזהרה ולא בכרת: והנה היה ראוי לכתוב כאן המקרא וילכו ויעשו ב״י וגו׳ דכתיב להלן כ״ח. אלא שלא נגמר עדיין הדבור. ובעוד כל ישראל עומדים קרא משה לזקנים ואמר אליהם עוד כאשר יבואר. וכל ישראל שומעים הנאמר לזקנים. ואחר שכלה גם פרשה הנאמרה לזקנים אז הלכו ב״י ועשו. ומזה יש ללמוד דפרשה זו של זקנים נגע גם לכל ישראל לדעת וכאשר יבואר לפנינו: לכל זקני ישראל. במכילתא פליגי תנאי קריאה זו מה היא. והכי אי׳ ויקרא משה לכל זקני ישראל שעשאן ב״ד. שהוא קראן זקנים. ויאמר אליהם הדבר יצא מפי משה לישראל דברי ר׳ יאשיה ר׳ יונתן א׳ הדבר יצא מפי משה לזקנים והזקנים לכל ישראל. נם לו ר״י כו׳ אלא שמשה חלק כבוד לזקנים. אבל לפי הפשט אמר משה הפרשה של החודש הזה עד גמירא לכל ישראל כמו שנצטוה דברו אל כל עדת ישראל. ואח״כ קרא לזקנים ואמר להם דבר המיוחד להם באותה שעה כאשר יבואר בכל מקרא: משכו וקחו לכם צאן. רש״י פי׳ בשם המכילתא משכו מי שיש לו צאן ימשוך משלו. ומי שאין לו יקח מן השוק. ובא ללמדנו לענין הא דבעי הפרשה ד׳ ימים בפ״ע. ואשמעינן דמי שיש לו הרבה צאן א״א להפריש כולם. ובי״ד יקח א׳ מהם לשחיטה. אלא מחויב למשוך אחד לפני ד׳ ימים. ומכאן למדנו דכל שאינו בזה אח״ז אפי׳ בב״א אינו וא״כ א״א להקדיש אלא אם מושך א׳ מהם וכן למדנו דאי אפשר להפריש טלה ביד חבירו עד שלא קנה. דהקדש אינו חל אלא בשלו משום הכי כתיב וקחו. כל זה דרך הדרש. אבל לפי הפשט באשר המצוה בפרשה הקודמת נאמרה לכל ישראל ליקח שה לבית אב. והיה הדעת נותן שיטפלו בזה האנשים הפשוטים בבית אב מי שרגיל למשוך טלה לשחיטה ולהפשיט. ולא מי שהוא גדול בבית אב ואין עסקו בכך. ע״כ קרא משה לזקני הדור והזהירם ביחוד משכו אתם וקחו צאן למשפחותיכם בשביל כל המשפחה תהיו אתם המתעסקים בזה. ומכאן למדנו הא דתניא בפסחים ס״פ תמיד נשחט תנא כל אחד ואחד נותן פסחו בעורו ומפשילו לאחוריו. אמר רב עיליש טייעות פי׳ כדרך הערבי שרגיל בכך. כך היה עושה כל עשיר ואפרתי ישראל וע״ע ס׳ במדבר ו׳ ג׳: ושחטו הפסח. אתם בעצמכם תשחטוהו. והוסיף אזהרה בשחיטה משום הוספה שבמתן הדם כאשר יבואר. זהו עיקר הפשט. ומכ״מ הדרש הנ״ל מוכרח מדלא כתיב וילכו ויעשו ב״י וגו׳ עד סוף פרשה זו שנאמרה לזקני ישראל. מזה למדנו שנוגע דברים הללו גם לכל ישראל. וכן בפסוקים הבאים יבואר דעיקרם נאמר לזקני הדור ומכ״מ מגיעים לכל ישראל ג״כ: ולקחתם אגודת אזוב. הוספה היא שלא נזכר בפ׳ הקודמת. עוד כתיב והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזות. ובפ׳ הקודמת כתיב להיפך ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף. הן אמת שבמכילתא תניא שם שומע אני שאם הקדים המשקוף לא יצא ת״ל והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזות. מכ״מ ג״ז אמת שבדיעבד יצא להיפך בכל ישראל וכמש״כ לעיל דהפ׳ נוגע גם לכל ישראל. אבל הרי כתיב כאן לעשות כן לכתחלה. והענין יש להקדים מה דאי׳ במכילתא והובא במס׳ זבחים דצ״ו דבפסח מצרים היו שלש מזבחות משקוף ושתי המזוזות. ובמכילתא מסיים ר׳ שמעון אומר ארבע הסף והמשקוף ושתי המזוזות. ובל״ס דצ״ל רבי ישמעאל א׳. ולטעמיה קאי דמפרש אין סף אלא אסקופה שנאמר בתתם ספם את ספי דברי ר׳ ישמעאל. ויש להבין היאך נקראו שלש מזבחות או ארבע והלא אינן אלא כארבע קרנות המזבח. אלא הענין דמזבח בא להזכיר לטוב ענין הקרבן. ואי׳ ברבה שמות פ״א דמשקוף הוא נגד אברהם ושתי המזוזות נגד יצחק ויעקב. וכבר ביארנו בס׳ בראשית כ״פ דיסוד התורה החל מאברהם ועבודה מיצחק וגמ״ח ואהבת השלום מיעקב. ולפי המדרש בא הצווי של הדם להזכיר מעשיהם של אבותינו אברהם יצחק ויעקב. היינו ג׳ דברים שעולם של השגחה פרטית עומד עליהם תורה ועבודה וגמ״ח. וכבר היו במצרים בעלי תורה שידעו איש מפי איש עד א״א מקור התורה כמו שנתבאר בס׳ בראשית. וכן עבודה היינו תפלה וש״ד שנכלל בזה. וכן גמ״ח. והזקנים המה חכמי הדור בתורה. המה המשקוף. ובעלי עבודה ובעלי גמ״ח המה המזוזות. והסבר המשל כי כמו המשקוף למעלה מן המזוזות ומעמידם שלא יפלו בהמשך איזה שעה. והמזוזות המה עושים את המשקוף כי בלא מזוזות א״א להיות משקוף כרגע. כך עסק התורה למעלה מעסק עבודה וגמ״ח. והיא המעמידם שלא יפלו בהמשך הזמן כי עבודה בלי תורה אין לה תקומה ולא ע״ה חסיד. וכן גמ״ח רק אם דרך התורה מוליכתו אז היא תעלהו באורח חיים למעלה ומדריכתו להיות ישר ונאמן. וכן להיפך עבודה וגמ״ח המה מקיימי תורה. דמי שעוסק בתורה בלי עבודה כלל אף תורה אין לו כדאיתא ביבמות דק״ט האומר אין לי אלא תורה אף תורה אין לו וכן בלי גמ״ח מחזיקי עמלי תורה א״א להיות עמל בתורה. כדתני׳ במכילתא בשלח פ׳ ויסע פ״ב רשבי״א לא נתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי מן הא כיצד היה יושב ודורש ולא היה יודע מהיכן אוכל ושותה ומהיכן לובש ומכסה כו׳ וע״ע מש״כ בס׳ במדבר בשירת הבאר ובכ״מ. אמנם לכל א׳ המחזיק במדה טובה נזכר הדבר השייך לו. לזקני הדור נזכר מעשיו של א״א תחלה. ולבעלי עבודה וגמ״ח מעשי יצחק ויעקב. וכל הזכרה טובה בפ״ע נקרא מזבח. נמצא המשקוף ושתי המזוזות המה שלשה מזבחות שכל א׳ אזכרה בפ״ע. ור״י אומר שהסף נקרא ג״כ מזבח בפ״ע והיינו מדת דרך ארץ והליכות החיים של ישראל היה לזכרון טוב לישראל וכדאי׳ בר״פ איזהו נשך תדר״י אלמלא לא העליתי את ישראל ממצרים אלא בשביל שאין מטמאין בשרצים די. ובמכילתא תניא בשביל ד׳ דברים נגאלו ממצרים שלא שינו את שמם ולא לשונם ולא נמצא בהם דלטורין כו׳ כ״ז נמשל לסף שהאדם דורך עליו: אחר שביארנו כ״ז נעמוד על השנוי שבשתי פרשיות. דבפרשה הקודמת דמיירי אף כשאין באותה משפחה ובית אב ת״ח. ועושי הפסח המה בעלי עבודה וגמ״ח. ובזה הזכות המה ניצולים ע״כ תחלה ראוי לעשות באזכרת הדם של פסח כראוי להם. ואח״כ על המשקוף זכות ת״ת שמקיימים. אבל ת״ח שהם זקנים אם הם עושי הפסח. יש להם לעשות להיפך מתחלה אזכרה לזכות התורה ואח״כ לזכות עבודה וגמ״ח שביניהם ובמשפחתם. ומשום זה כתיב כאן ביחוד ולקחתם אגדת אזוב באשר דהאזוב סימן לשפלות הדעת ומשום דת״ח עלולים להתגאות יותר מהמון העם כדאי׳ בנדרים דנ״ה עה״פ ומנחליאל במות. וכיון שנחלו אל הוא מתגאה ע״כ נצטוו המה ביחוד לקחת אגדת אזוב. אע״ג שהיה הצווי כן בכל ישראל. ופי׳ כן ביחוד מן הדם אשר בסף. לת״ח באשר ד״א של ת״ח מצוין משארי ב״א בכל פרט כמש״כ הרמב״ם בהל׳ דעות פ״ה כשם שהחכם ניכר בחכמתו ובדעותיו והוא מובדל בהם משאר העם כך צריך שיהי ניכר במעשיו במאכלו ובמשקהו כו׳. ומקור הדברים בספרי פ׳ ברכה בפסוק מימינו אש דת למו. מש״ה נזכר זכות ד״א ביותר לזקני הדור. ומכ״מ נבדלו כל ישראל בד״א שלא אכלו שקצים ורמשים כמש״כ לעיל: ואתם לא תצאו וגו׳. דיוק ואתם נראה מיותר והייתי אומר דמכוין לאפוקי משה ואהרן שלא הוזהרו בזה ככל זקני ישראל דהא קרא אותם פרעה אל ביתו. אבל דעת חז״ל אינו כן כמש״כ לעיל י״א ח׳. שמזה למדו שפרעה ירד בעצמו למשה. אלא צריך לפרש דגם זה דיוק דוקא לזקני ישראל ולא לכל ההמון שהרי אנחנו רואים שלא מתו במצרים אלא בכורים ולא הדיוטות ואמאי הא משניתן רשות למשחית שוב אינו מבחין בין צדיק לרשע והיאך הוא מבחין בין טיפה של בכור לטיפה שאינה של בכור. אלא הענין מבואר כמש״כ לעיל דכל מי שהיה לו כח רוחני להשיג איזה התפעלות מהעברה של הקב״ה ופגשו התפעלות זו לרעה משא״כ הדיוט לא נתפעל כלל. וא״כ ה״נ בישראל לא היה חשש סכנה אלא למי שיש בו כח רוחני חזק כמו בכור או גדול הבית משא״כ הדיוט. מש״ה הקדיש הקב״ה בכורי ישראל שניצולו אלמא דרק הם היו בסכנה. ומשום זה לא הוזהרו לצאת אלא זקני הדור שהם ראשי בית אבותם. ומטעם שנתנו חז״ל דמשעה שניתן רשות לחבל אינו מבחין אם ראוי הוא לקבל פני שכינה בהעברה זו או לא. והיינו בין צדיק לרשע. אבל הדיוטים שבישראל לא נתפעלו כלל ואין להם להזהר: ועבר ה׳ לנגוף. תכלית העברה זו כדי שעי״ז יהיה הנגף במצרים ע״י מחבלים ומשחיתים וכמש״כ לעיל: ופסח ה׳ על הפתח. נתבאר לעיל י״ג שלא יפגע בהם כח העברה זו ולא ירגישו כלל: ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגוף. אין הכונה שלא יתן לנגוף בשביל העברה. שהרי לא תהיה העברה זו פועלת כלל בבתי ישראל. א״כ אין כאן העברה ולא משחית. והרי דומים בתי ישראל כמו הדיוטי מצרים שלא שלט בהם המשחית. בשביל שלא פעל בהם קדושת ההעברה וא״כ מאי ולא יתן וגו׳. אלא דבר בפ״ע הוא. שכבר נתבאר לעיל ג׳ שהיו באותו דור כמה רשעים שלא היו ראויים לצאת אע״ג שלא מתו בדבר ששלט באנשים שסירבו מלצאת. ועתה בעת שהיה גלוי שכינה במצרים וגם עידן ריתחא על מצרים היו ראויים להענש על רשעותם. אבל כמו שהית׳ העברה זו כח הדין על מצרים כך הית׳ העברה זו חוט של חסד ורחמים על ישראל שלא יתן המשחית לבא לנגוף את רשעי ישראל. וכיב״ז נתבאר עפ״י דרשת חז״ל בעידן ריתחא של טביעת מצרים בים סוף שהיה אז התגברות הדינים על רשעי ישראל אלא שניצולו כמש״כ להלן י״ד כ״ט וט״ו י״ט. כך היה ראוי לרשעי ישראל להיות נשפטים בשעה זו. אבל הבטיח ה׳ לזקני הדור שלא יתן המשחית לבוא אל בתיהם. והוא כדכתיב לעיל י״ג ולא יהיה בכם וגו׳. והא שפי׳ המקום הבטחה זו כאן לזקני ישראל והרי כבר כתיב לעיל ולא יהיה בכם וגו׳ במאמר הכללי לכל ישראל. יש להבין תחלה כוונת דיוק בתיכם. דהכי מיבעי לבוא אליכם. אלא הפי׳ בתיכם כאן הוא כמו בית אב שכל משפחה נקרא בית. דכמו בבית יש בו כמה חדרים. ועיקר חדרי הבית אינם אלא שנים ושלשה המפוארים ומקושטים. ומכ״מ ההכרח לעשות כמה חדרים פשוטים לתשמישי הבית הדיוטים ומגונים דא״א לדור בלעדם. כך כל משפחה הגונה יש בה שנים ושלשה ת״ח ושארי בני משפחה המה הדיוטים ופחותי ערך אבל א״א להת״ח להיות בלי צוותא דידהו. והמה עושי צרכיו והוא מגין עליהם וזהו דקאמר לזקני הדור היינו גדולי כל משפחה דבזכותם שנמשלו למשקוף שהוא מעמיד המזוזות יהיו ניצולים כל בתיכם. אע״ג שמצד עצמם היו ראוים לעונש באותה שעה מחמת שיש בהם רשעים כאשר יבואר עוד וע׳ בס׳ במדבר ט״ז ל״ב בפי׳ ותבלע אותם ואת בתיהם דגם שם הכונה בית אב שלהם יעו״ש: ושמרתם את הדבר הזה לחק לך וגו׳. כבר חקרו במכילתא על מה בא המקרא זה לחק עולם. והרי כל הנאמר בפ׳ זו אינו לדורות. והעלו שיהא הפסח דוקא צאן. אבל עדיין ניתן להבין פשט המקרא דמשמעו שמכוין על דבר הנאמר ביחוד באותה פרשה מה שלא למדנו מפ׳ של החודש שנאמר לכל עדת ישראל. וגם יש להבין דיוק הלשון שהחל בל״ר ושמרתם. וסיים בל״י לחק לך ולבניך. אלא משמעות. הדבר הזה. כאן ענין היוצא להבין מכל הנאמר באותו פרשה. וכמו שביארנו לעיל ז׳ ג׳ פי׳ המקרא בתהלים שמו בם דברי אותותיו. כך הוזהרו זקני ישראל להתבונן על ענין שהובדלו במצות הפסח במשקוף ושתי המזוזות ובכל האמור בפרשה זו שהן המה עיקרי הליכות אומה הישראלית נשלם לדור דור. שיהא כח התורה נמשל למשקוף המעמיד את כח עבודה וגמ״ח שנמשלו למזוזות. וגם ידעו שת״ח המה מגיני הדור כמו כאן שהגינו כ״א על בית אב שלו והוזהרו זקני ישראל שהם המשכילים שכל טוב לכל ישראל להבינם דעת בזה הדבר באותה פרשה. והנה יבואר ברצות ה׳ בס׳ דברים ל״א כ״ו שבכ״מ שמדבר עם הרבה יחידים כתיב בל״ר. וכשמדבר עם כלל האומה כתיב בל״י. מש״ה כתיב ושמרתם היינו הזקנים כ״א בפ״ע יהי נזהר להבין ולהשכיל את כל סביביו עד שיהא הדבר הזה לחק לך ולבניך של כל ישראל עד עולם: ושמרתם וגו׳. כלל מעשה הפסח כלשון הכתוב להלן י״ד ה׳ ועבדת את העבודה הזאת בחודש הזה. ומפרשי חז״ל בפסחים דצ״ו על מעשה הפסח. וכאן לא בא הכתוב בשביל אזהרה אלא בשביל הענין שמדבר לזקנים ביחוד כאשר יבואר: והיה וגו׳ מה העבדה הזאת לכם. של ק״פ. שאין לה שום תכלית כמו כל קרבן בא לרצון או לכפרה. ובכור ומעשר שאינם מרצים ג״כ טעמם ידוע במקומם. אבל פסח למה הוא בא אם מפני התודה לה׳ על הנס של י״מ. לא היתה ראויה אלא לאותה שעה שלא מצינו מצוה לעשות זכר לנס לעולם. זולת חנוכה ופורים קבעו חכמים בזמנם ג״כ לטעמים ידועים בענין הנס שיהא לנו לזכר. ולא לגוף הנס בלבד. מעתה יש לדעת מה הענין שמורה מעשה הפסח לדורות. ואמרתם. לפי שטח הכתוב הוא תשובה לאותו השואל. כמו לשון המקרא להלן י״ג ט״ו ובפ׳ ואתחנן ו׳ כ׳. אבל הרי אנו רואים דעת המגיד אינו כן שהעמיד לשון שאלה זו לרשע. וגם לא העמיד תשובה אליו כלל. אלא הקהה את שניו וכו׳. ובאמת אחר דיוק לשון המקרא יפה דקדק המגיד. שהרי לא כתיב ואמרתם אליהם. כמו דכתיב להלן ואמרת אליו. ובס׳ דברים ואמרת לבנך. אלא מובן רצון הכתוב דלהשואל לא ישיבו כלל. אלא פי׳ ואמרתם. בפני עצמכם תשובה על שאלה זו היא אשר פסח וגו׳ ואת בתינו הציל. אם נפרש שהוא דבר אחד אינו אלא כפל לשון שהרי היינו שפסח ה׳ וגו׳ לא הית׳ העברה שולטת בבתינו. וא״כ למאי כתיב עוד ואת בתינו הציל אלא שני דברים המה. א׳ אשר פסח וגו׳ והוא ראוי לזכירה לדורות בא״י אשר עיני ה׳ בה בגידולי השדה ותלוי בשמירת המצות התלוים בארץ כמו שביעית ותו״מ. וא״כ אם היו שני שכנים משונים בשמירת המצות היו משתנים גידולי שדותיהם. ודבר זה באמת פלא וקשה להאמין. אבל במה שיזכרו שכך היה בעת העברת ה׳ במצרים שפסח ה׳ בהשגחתו ית׳ ככה יאמינו שכך הוא המדה גם בא״י. והוא עיקר ספור י״מ בזמן שהיו ישראל על אדמתם כמו שביארנו בס׳ דברים ט״ז. וע׳ עוד מש״כ שם בזה. ועוד יהי לזכר ואת בתינו הציל. כי בעת שהיה ראוי לרשעי הדור ליענש על רשעותם בא זכרון הת״ח ע״י ראיית הדם על המשקוף ומזוזו׳ להציל כל בית אב שלו. וגם זה ראוי לזכור לדורות כי זכות התורה מגין על צוותא שלו. ולזה שייך אמירה זו לשאלת הרשע. לומר כי כמו שיש רשעים עתה כן היו בעת י״מ שהיה אז רשעים והפסח של זקני הדור הגין עליהם: ויקד העם וישתחוו. אחר שאמר פ׳ החודש לכל ישראל. ופ׳ משכו לזקנים וכל העם עמדו עוד והשתחוו כולם על כל הנאמר לשעה ולדורות: וילכו ויעשו. פרש״י בשם המכילתא ליתן שכר להליכה וגו׳ ולהלן במצות אכילת הפסח לא כתיב אלא ויעשו. היינו משום דבפרשה זו כתיב גם ההכנה למצוה והיינו משכו וקחו. מש״ה שכר ההכנה קרוב לשכר גוף המצוה. משא״כ במצות אכילת הפסח שלא כתב שם הכנה וכן במ״ע של ומלתה אתו דכתיב שם לא כתיב שום הכנה מש״ה אין שכר על ההליכה למ״ע זו כשכר מעשה המצוה כמש״כ בס׳ דברים ו׳ כ׳ יע״ש: בני ישראל. ולא כתיב כל ב״י. כמו להלן שם. משום דכאן מיירי במצות עשיית הפסח ולא כל בני החבורה עסקו בעשייתו אלא לפי הצורך. משא״כ שם כולם אכלו וכולם מלו: כאשר צוה. ולא כתיב כאשר דבר כמו בס׳ בראשית י״ב ד׳ אלא משום דבצוה נכלל קבלות בע״פ כדאי׳ ברכות ד״ה והמצוה זו המשנה. ולהלן ל״ד ל״ג יבואר ההכרח לזה הכונה. וע׳ ס׳ בראשית ב׳ י״ז. וניתן כאן ללמד שמן הנמנע להגיע למעשה עפ״י גוף הפרשה אם לא עפ״י קבלות בע״פ. וע׳ מש״כ בס׳ ויקרא ח׳ ה׳. וע׳ עוד בס׳ במדבר ה׳ ד׳: כן עשו. פי׳ במכילתא אף משה ואהרן. הרבותא הוא שלא נהגו סלסול בעצמן רק משכו בעצמם טלה הפסח ושחטו. וע׳ מש״כ להלן ס״פ חקת הפסח: עד בכור השבי. הוא מאומה אחרת ולהודיע כי המיתה לא היה בתורת עונש דא״כ לא היה מת השבוי. אלא העברה הוא בתורת עונש וממילא מי שהשיג בפנימית התפעלות מהעברת קדושה ניזוק. עד שאפילו בכורי ישראל ראויים היו להיות ניזק לולי חמלת ה׳ עליהם ובשביל זה נתקדש כל בכור כאשר יבואר. אבל בכורי כל אומה נפגעו בטבע הענין. והוסיף המקרא להודיע אשר בבית הבור. שהוא למטה מעשרה כסתם בור בב״ק פ״ה מ״ה. ומזה המקרא למדו חז״ל דסתם בור עשרה טפחים דזהו עיקר הרבותא כאן. ומכ״מ לא היה מועיל מחיצה כזו לגבי העברת ה׳ בכבודו ובעצמו כ״י. והוי כדאי׳. ברכות דכ״ו א׳ דבס״ת דקדוש יותר לא מהני מחיצה עשרה. אלא בית בפ״ע. ומכש״כ קדושת כבודו ית׳. והנה לעיל במאמר משה לפרעה אמר עד בכור השפחה וגו׳ דזה הוא נוגע לפרעה. משא״כ בכור השבי מה איכפת לפרעה. אבל הכא בספור הענין להודיע פעולת ההעברה וכדי להגיע מזה לקדושת בכורי ישראל נצרך לפרש יותר בכור השבי: וכל מצרים. תושבי המדינה. אבל עמו של פרעה היינו אנשי חילו לא ניזוקו כאן כי אין באנשי חיל התנשאות אחד על חבירו במעלת פנימית ויצא כח הבכורה מהם. והן המה אשר השאיר הקב״ה לטביעת ים סוף כאשר יבואר בס״ד: ויקרא למשה וגו׳. כבר נתבאר לעיל י״א ח׳ שלפי הפשט קרא פרעה אותם ע״י עבדיו והמה משה ואהרן לא הוזהרו מלצאת מפתח ביתם. אבל דעת רז״ל שפרעה עצמו בא אליהם: ויאמר קומו צאו מתוך עמי. ולא אמר מארצי להורות שלא כוון ליציאה מקומית בלבד כמו שחשבו עם מצרים כמבואר במקרא ל״ג אלא יציאה לחלוטין והיינו מתוך עמי. כאשר היו רגילים להיות עם חיל מצרים יושבי מבצריו פתום ורעמסס וכמו שביארנו לעיל ו׳ ו׳ עפ״י ברייתא דת״כ שהיו עבדים למלוכה ולא לעבדיו. ועתה אמר שיצאו מתוך עמו. והטעם הוא כמש״כ לעיל ה׳ ג׳. וזהו שאמר הקב״ה למשה כשלחו כלה גרש יגרש. וביארנו שלא ישלח על שלשה ימים אלא לחלוטין וע״ע מש״כ ריש פ׳ בשלח. והנה נדגש הצד״י של צאו עפ״י מסורה ובכ״מ דגש כזה מורה שנאמר בקול מחריד אוזן שומעיו כמש״כ בס׳ בראשית י״ט ב׳ וי״ד וע׳ מש״כ בקדמת העמק וכן כאן אם היה נכתב צאו בלא דגש היה במשמע שאמר פרעה בדבור פשוט שתוכלו לצאת אבל לא שהכריחם לכך. אבל עתה דכתיב בדגש משמעו שאמר בגערה צאו מכאן בע״כ איני רוצה שתתעכבו עוד. והיינו שאמר הקב״ה למשה גרש יגרש. ואין הכונה על מה שכתוב ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם מן הארץ שאין בזה משמעות על גירושין בע״כ אלא לשלחם כפי רצונם לצאת. ותו דאין זה מאמר פרעה שאמר ה׳. ותו הרי לא היה דעת מצרים לחלוטין אלא כדי שישובו אחר עבודת ה׳ ועל מנת כן השאילום. אלא כונת המקרא כלה גרש יגרש. הוא דבר פרעה קומו צאו מתוך עמי. וכ״כ הרמב״ן. ומצרים לא ידעו דבר פרעה: גם אתם. באשר נכלל בדבריו שני דברים. יציאה לחירות וגירושין בע״כ אמר גם אתם הנני מגרש שתצאו בע״כ אע״פ שאתם חשובים וגדולים בעיני הרבה: גם בני ישראל. שעבודתם היתה יקרה עלי גם המה יצאו לחירות: ולכו עבדו את ה׳ כדברכם. לא היה ראוי פרעה להגיד כזאת אחר שהוציאם לחירות שוב אין לו לדעת מה שיעשו אלא ביקש אותם לעבוד את ה׳ בקרבנות כדי שיסיים וברכתם גם אותי שבעת הקרבן מסוגלות תפלה וברכה כידוע: גם צאנכם גם בקרבם קחו. בכל פרט רבותא בפ״ע. דצאן מסוגל לעשירות מצמר וחלב. ובקר מסוגל לעבודת האדמה ורב תבואות בכח שור ואחר שהוציאם לחלוטין בע״כ יתיישבו באיזה מקום וא״א להיות בלא בקר. אבל צאן היה מקום לחשוב שישאר ביד פרעה ע״כ אמר גם צאנכם ויש סברא להיפך דצאן מוכשר יותר לקרבן מבקר והיה עולה עה״ד דהצאן יקחו הכל ולא הבקר מש״ה אמר גם בקרבם: כאשר דברתם. דאפילו כל המקנה היינו עדרים בשלימות: וברכתם גם אותי. היינו שנתן להם זבחים ועולות להתפלל עליו כדבר משה. והרמב״ן כ׳ כי לא עשה משה כן. באשר ה׳ חפץ דכאו לא לכפר עליו רק להענישו ולנער אותו ואת כל חילו בים. ולא נראה שיגנוב משה דעתו אלא ודאי התפללו עליו בשעה שהגיעו לעבוד את ה׳ שהיה בהגיעם להר סיני אחר קריעת י״ס. וידוע דפרעה עצמו ניצל. ועליו התפללו וברכוהו על ימים יוצרו. ואם נימא שלא עשה משה כן. היה מפני שפרעה שינה דבריו ונהפך להיות רודף אחריהם. שוב אבד הבטחת משה לברך אותו בתפלה: ותחזק מצרים על העם. אם נפרש על העם על ישראל יקשה הלשון לשלחם כי ישראל לא היו המשלחים רק המשולחים אבל קאי על אנשי חיל שלהם שיעשו בכח ידיהם. למהר לשלחם מן הארץ. ולא כתיב מתוכם שהמה לא ידעו כ״א מיציאה מקומית לשעה. וכמש״כ לעיל ז׳ ה׳. ולא יצאו לחירות בדעת כל מצרים עד קריעת י״ס. והיינו דאי׳ במגלה די״ד א׳ ארחב״א אריב״ק ומה מעבדות לחירות אמרו שירה. ופרש״י על הים. והכי עיקר כמש״כ בהע״ש סי׳ כ״ו אות א׳. וע׳ להלן ל״ה: וישא העם. של ישראל: טרם יחמץ. לריה״ג שאמר שלא הוזהרו אז על אכילת חמץ אלא אותו יום מתפרש כמשמעו דאע״ג שהיו רשאים לאפות חמץ לאכול למחר אבל לא הספיק העת. ולחכמים דס״ל שהיו אסורים בחמץ כל שבעה. ה״פ שראוי היה לאפות במצרים מצות אבל לא הספיק העת. ע״כ נשא העם הבצק. ואם היה מחמיץ היו שורפים. וסיפר הכתוב כאן שלא במקומו. שהרי מיירי מה שהיה בחצות הלילה. והנשיאה היתה בבוקר בעת שיצאו. אלא מספר דכ״כ הכריחו אותם חיל מצרים שלא יתעכבו עד שלא הניחום לאפות שם אלא קיפלו הבצק כדי לצאת תומ״י בבוקר: משארותם צרורות בשמלתם על שכמם. מה שנשתייר מאכילת מצת הלילה צררו בשמלותם כדי שיהיה מוכן ליציאה בבוקר. וכבר מבואר במכילתא שנהגו בשיורי מצת מצוה כבוד. וצררו בשמלות ועל שכמם וכפרש״י: ובני ישראל עשו כדבר משה וישאלו וגו׳. מבואר שרבותא גדולה היה מה ששאלו ומלאו דבר משה מפי ה׳. והיינו שיותר טוב היה שלא היו שואלים והיו מודיעים לכל מצרים דבר פרעה להוציאם לחירות. ובל״ס לא היו מסרבים מצרים ע״ז באותה שעה שנפל פחד ה׳ עליהם ואמרו כלנו מתים. אבל אחרי שמלאו דבר משה ושאלו מוכרחים היו להכחיש להם. וזה גרם שרדפו מצרים אחריהם בעת שנודעו כי ברח העם. ולא כמו שהבטיחו לשוב. והיינו דאי׳ בברכות ד״ט ב׳ שאמרו למשה ולואי שנצא בעצמנו משל לאדם שחבוש בבה״א והיו אומרים לו בני אדם מוציאין אותך למחר מבה״א ונותנין לך ממון הרבה וא״ל בבקשה מכם הוציאוני היום ואיני מבקש כלום. ולכאורה אינו מובן המשל שהרי גם בלי שאלת כלים לא היו יוצאין קודם אבל לדברינו מובן יפה שעפ״ז לא הית׳ גאולה שלימה מאנשי מצרים עד קריעת י״ס: סכותה כשש מאות וגו׳. מרעמסס יצאו מעורבבים ולא היה שעה לעשות סדרים ולעמוד על המספר שהרי יצאו בחפזון של עצמם בבוקר. אבל בסכות עמדו על המנין ונמצאו שש וגו׳: לבד מטף. בכלל טף המה הזקנים והנשים והילדים. וטף מלשון טפל. וע׳ מש״כ בס׳ בראשית מ״ז י״ב. והכי מפורש בירושלמי תענית פ״ג לענין הא דתנן חמש מאות רגלי. בחורים ולא זקנים וכן נאמר שש מאות אלף רגלי ואין נשים וטף במנינם וע׳ ביאורי הגר״א או״ח סימן תק״ע ס״ב: וצאן ובקר מקנה כבד מאד. ביארנו לעיל ט׳ ה׳. דבשעת דבר על מקנה מצרים קנו בני ישראל צאן ובקר הרבה במחיר זול: כי לא חמץ. לריה״ג פירושו שלא נתחמץ עדיין. ובאשר לא היו להם בסוכות תנורים ואפו על השמש לא היה אפשר לאפות עיסת חמץ כי אם מצות: כי גרשו וגו׳. מש״ה לא אפו ברעמסס בתנורים אחר שיתחמץ. ולרבנן דריה״ג ה״פ כי לא חמץ. שלא נתחמץ. דאלו נתחמץ היו שורפים: כי גרשו ממצרים. מש״ה לא אפו שם: ולא יכלו להתמהמה. הוא מיותר. אלא בא ללמד שגם המה מצד עצמם לא יכלו להתמהמה וזהו חפזון דישראל שהיה בבוקר ואז לא היה חפזון למצרים כמש״כ לעיל י״א. אלא ישראל נחפזו שיראו שלא יהא נודע למצרים שאין דעתם לחזור. והיינו דתניא במכילתא כי גרשו ממצרים שומע אני מאליהם ת״ל ולא יכלו להתמהמה. והוא פלא. ונראה שהוא טה״ד וצ״ל שומע אני שלא מאליהם פי׳ שרק ממצרים נתגרשו ולא מאליהם פי׳ מצד עצמם ת״ל ולא יכלו להתמהמה וכמש״כ. ובמכילתא ד״א הנדפס עם פי׳ זי״נ כ׳ ה״ג שומע אני מאליהם. משמע שהיה נוסחא אחרת והיינו כמש״כ שהנוסחא העיקרית שלא מאליהם: וגם צדה לא עשו להם. לא קנו מן השוק. אף על גב שכסבורים היו שילכו דרך ארץ פלשתים ולא במדבר הגדול מכ״מ היה להם להכין צדה על איזה ימים עד בואם לישוב. אבל לא הכינו מאומה והיה זה כדי שיבינו מצרים שהולכים במדבר ולשוב מיד: ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים. יתור לשון יש כאן ומה מקרא חסר אם כתב ומושב ב״י במצרים וגם ידוע הפלא שיש בזה המנין. אבל העיקר דמשמעות מושב. הוא ההכנה שיהיו יכולים ב״י לשבת שם אח״כ. וכבר נתבאר בפ׳ ברית בה״ב שמאז יצא א״א מאור כשדים היה זה הערה מאת ה׳ שמצא לבבו נאמן להוציא ממנו אומה הנבחרת שיהיו נקראים בני ישראל. ועלה אז במחשבה שקודם שיהיו נבחרים במ״ת יבואו בגלות במצרים ואז באו צבאות ה׳ המה מלאכי מעלה להגדיל ולרומם מלוכת מצרים כדי שיהיה בזה מושב יפה לב״י אחר כך. וכמש״כ לעיל ז׳ ד׳. וע״ז בא מקרא זה ומושב ב״י אשר ישבו אח״כ במצרים רד״ו שנה. אבל המושב היה שלשים שנה וגו׳. שא״א היה בן שבעים שנה בצאתו מאור כשדים. והיינו שכתוב עוד. יצאו כל צבאות ה׳ וגו׳. הן המה המלאכים שהיו שייך לאותה הכנה של מושב ב״י ועתה יצאו ובטל כל הסדרים והכי תניא במכילתא: שמרים לכל בני ישראל לדורותם. אז היא שעה המוכשרת להיות נגאל מכל צרות באשר היה אז גאולה ראשונה. ע״כ הוא שעת הכושר לעולם. כי זה היום עשה ה׳ להיות גורם לזה כמש״כ לעיל א׳: ומלתה אותו אז. תיבת אז מיותר. ובא ללמד על הא דתניא במכילתא להביא את שנתקיימה בו מצות מילה אפילו שעה אחת אפילו שחזר הבשר וחפה העטרה אינו מעכבו מלאכול הפסח. והפי׳ שמשוך אינו צריך למול מה״ת עוד. כדאיתא פ׳ הערל דע״ב. ולא שרשאי למשוך את הערלה ח״ו אלא שאם נמשך רשאי לאכול הפסח שאינו נקרא בשם ערל עוד. וזהו דיוק לשון הכתוב ומלתה אתו אז. בשעה שקנית אותו ואח״כ משך עצמו מכ״מ יאכל בו וה״ה בישראל רשע אלא אורחא דמילתא דעבד מל בע״כ. לא מיבעי לרשב״א ביבמות דמ״ח דעבד איש אתה מל בע״כ. ואפילו לרבנן דא״א לגיירו בע״כ עד שיאמר רוצה אני מכ״מ עלול הוא שיחזור בו ואח״כ ימשוך עצמו: יאכל בו. יאכל אותו מיבעי. אלא למ״ד דקאי על האדון משמעו בו אינו אוכל אבל אוכל בתרומה ואין מעכבו מילת עבדיו כדאיתא בפסחים צ״ו ולמ״ד דקאי על העבד משמעו הפסולת והגרוע שבפסח. דכבוד הוא להפסח דהחשוב שבחבורה אוכל משופריה וע׳ ס׳ ויקרא כ״ב י׳: תושב ושכיר. פרש״י לאתויי ערבי מהול וכו׳ והוא מהמכילתא דעת ר׳ יצחק . אבל לפי פשוטו קאי על הא דכתיב דמקנת כסף אפילו אינו יליד בית ישראל מכ״מ ומלתה אותו אפילו בע״כ יאכל בו. אבל תושב ושכיר שמלתה בע״כ לא יאכל בו שאינו קנוי לך שתשלוט בו למולו בע״כ: כל עדת ישראל יעשו אותו. לפי הפשט אתי לאשמעינן מה שמבואר בס׳ דברים לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך. אלא דוקא כל ישראל ביחד. והיינו כל עדת ישראל יעשו אותו. ולא כל עיר בפ״ע ואפי׳ בשעת היתר במות: המול לו כל זכר. התוס׳ ביבמות דמ״ח א׳ ד״ה אלא נדחקו לפרש דמיירי בבנים שנולדו בקדושה דאי נולדו בגיותו הא אינן בניו כלל. ומש״ה נתקשו בכתובות די״ג מנלן דאפשר לגייר קטן ע״ד ב״ד. אבל לפי הפשט מיירי שנולדו כבר והכי פרש״י ביבמות שם דבן קטן אביו מטבילו בע״כ. ומזה באמת למדנו דב״ד יכולין לגייר קטן בע״כ. וע׳ בס׳ ויקרא כ״ה מ״ה דמש״ה כתיב וגם מבני התושבים ולא מבני הגרים והכי מוכח בסנהדרין ר״פ בן סורר כמש״כ התוס׳ שם: ואז יקרב לעשותו. יקרב מיותר. ואז יעשה מיבעי. לרמז על הא דאי׳ בפסחים דצ״א ב׳ אין עושין חבורה שכולם גרים כו׳ מש״ה כתיב יקרב פי׳ לחבורה אחרת: וכל ערל וגו׳. פרש״י להביא את שמתו אחיו מ״מ. שאינו נלמד מבן נכר. וזהו לשיטתו ר״פ הערל וכמה ראשונים. אבל דעת ר״ת ז״ל בחגיגה ד״ה והכי דעת השאלתות דר״א סי׳ י׳. דמתו אחיו מ״מ כשר לפסח ולתרומה וכמהול הוא לכל דבר. והא דתניא במכילתא והלא כבר נאמר כל בן נכר לא יאכל בו אבל ישראל ערל שומע אני שיהא כשר ת״ל כל ערל וגו׳. אינו מדבר בערל שמתו אחיו מ״מ. שהוא אסור למול. אלא באינו מל מחמת צער הכאב. וכ״כ הגאון ש״א סי׳ נ״א. וע׳ מש״כ בהע״ש שם אות ב׳. והנה בגמ׳ פסחים ד״ס אי׳ כל ערל כולה ערלה פוסלת את הפסח ולא מקצת ערלה. ולכאורה תמוה זה הדרש שהרי באכילה מיירי ולא בעשיה. אבל חז״ל דייקי שפיר מדלא כתיב אזהרה זו לעיל גבי כל בן נכר לא יאכל בו כל ערל לא יאכל בו. ולמאי אסמיך קרא דכל ערל וגו׳ גבי ואז יקרב לעשותו. אלא כדי לדרוש לענין עשיה ג״כ. ושתים זו שמענו מאזהרה זו: ויעשו כל בני ישראל. עיקר מצות עשיה דפ׳ זו היא מצות מילה שכולם מלו. וע״ז כתיב כאשר צוה ה׳ את משה ואת אהרן כן עשו. ולפי דרשת המכילתא ס״פ משכו פי׳ כן עשו משה ואהרן. וע״כ הפי׳ כאן שהם מלו בעצמן את ישראל. והיינו דאי׳ ברבה במדבר פי״א מי מלן ר״ב תני לה בשם רשב״י משה מוהל ואהרן פורע כו׳ ובזה מדויק הא דכתיב שם את משה ואהרן. וכאן כתיב ואת אהרן. דשם שניהם כאחד הורו לישראל כפי הקבלה. אבל כאן נתחלקו במעשיהם זה מוהל וזה פורע: הוציא ה׳ את בני ישראל וגו׳. לעיל כתיב צבאות ה׳. שהן המה מלה״ש שהכינו מקום לגלות ישראל שתהא שכינה שרויה עמהם וכאן כתיב שהוציא ב״י עצמם: על צבאותם. במשטר צבא. ולא מעורבבים. ויותר נכון לפרש מלשון הלא צבא לאנוש עלי ארץ. דמשמעו כל אנוש נוצר לתכליתו וזהו צבאו. וכן ישראל נוצרו להיות לאור גוים להעמידם על ידיעת אלהי עולם. וכמו אברהם אבינו שנקרא אב המון גוים משום זה הענין כמש״כ בס׳ בראשית י״ז ד׳. ולזה התכלית צירף הקב״ה מצות מילה לא״א כמש״כ שם מקרא ט׳. וכל זמן שהיו ישראל כבושים בגולה וגם היו ערלים. לא הגיעו לצבאותם. ועתה כאשר יצאו להיות עם ה׳ וגם נימולו כולם הגיעו לצבאותם. היינו למה שנוצרו על הארץ. ומש״ה כתיב זה המקרא בפ״ע. ולא ביחד עם מקרא מ״ב ביציאת צבאות ה׳. וכמו שכתובים יחד במאמר ה׳ למשה לעיל ז׳ ד׳ והוצאתי את צבאותי את עמי ב״י. אלא משום שבא לסמוך זה הענין למצות מילה. וכן לפ׳ קידוש בכורים דפ׳ הסמוכה כאשר יבואר:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך