א לַמְנַצֵּ֗חַ מִזְמ֥וֹר לְדָוִֽד׃ ב אַ֭שְׁרֵי מַשְׂכִּ֣יל אֶל־דָּ֑ל בְּי֥וֹם רָ֝עָ֗ה יְֽמַלְּטֵ֥הוּ יְהוָֽה׃ ג יְהוָ֤ה ׀ יִשְׁמְרֵ֣הוּ וִֽ֭יחַיֵּהוּ יאשר (וְאֻשַּׁ֣ר) בָּאָ֑רֶץ וְאַֽל־תִּ֝תְּנֵ֗הוּ בְּנֶ֣פֶשׁ אֹיְבָֽיו׃ ד יְֽהוָ֗ה יִ֭סְעָדֶנּוּ עַל־עֶ֣רֶשׂ דְּוָ֑י כָּל־מִ֝שְׁכָּב֗וֹ הָפַ֥כְתָּ בְחָלְיֽוֹ׃ ה אֲ‍ֽנִי־אָ֭מַרְתִּי יְהוָ֣ה חָנֵּ֑נִי רְפָאָ֥ה נַ֝פְשִׁ֗י כִּי־חָטָ֥אתִי לָֽךְ׃ ו אוֹיְבַ֗י יֹאמְר֣וּ רַ֣ע לִ֑י מָתַ֥י יָ֝מ֗וּת וְאָבַ֥ד שְׁמֽוֹ׃ ז וְאִם־בָּ֤א לִרְא֨וֹת ׀ שָׁ֤וְא יְדַבֵּ֗ר לִבּ֗וֹ יִקְבָּץ־אָ֥וֶן ל֑וֹ יֵצֵ֖א לַח֣וּץ יְדַבֵּֽר׃ ח יַ֗חַד עָלַ֣י יִ֭תְלַחֲשׁוּ כָּל־שֹׂנְאָ֑י עָלַ֓י ׀ יַחְשְׁב֖וּ רָעָ֣ה לִֽי׃ ט דְּֽבַר־בְּ֭לִיַּעַל יָצ֣וּק בּ֑וֹ וַאֲשֶׁ֥ר שָׁ֝כַ֗ב לֹא־יוֹסִ֥יף לָקֽוּם׃ י גַּם־אִ֤ישׁ שְׁלוֹמִ֨י ׀ אֲשֶׁר־בָּטַ֣חְתִּי ב֭וֹ אוֹכֵ֣ל לַחְמִ֑י הִגְדִּ֖יל עָלַ֣י עָקֵֽב׃ יא וְאַתָּ֤ה יְהוָ֗ה חָנֵּ֥נִי וַהֲקִימֵ֑נִי וַֽאֲשַׁלְּמָ֥ה לָהֶֽם׃ יב בְּזֹ֣את יָ֭דַעְתִּי כִּֽי־חָפַ֣צְתָּ בִּ֑י כִּ֤י לֹֽא־יָרִ֖יעַ אֹיְבִ֣י עָלָֽי׃ יג וַאֲנִ֗י בְּ֭תֻמִּי תָּמַ֣כְתָּ בִּ֑י וַתַּצִּיבֵ֖נִי לְפָנֶ֣יךָ לְעוֹלָֽם׃ יד בָּ֘ר֤וּךְ יְהוָ֨ה ׀ אֱלֹ֘הֵ֤י יִשְׂרָאֵ֗ל מֵֽ֭הָעוֹלָם וְעַ֥ד הָעוֹלָ֗ם אָ֘מֵ֥ן ׀ וְאָמֵֽן׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

אבן עזרא

אבן עזרא

פסוק ב:
למנצח, אשרי משכיל - זה המזמור על חליו.
פסוק ב:
אשרי - יש אומרים:
פסוק ב:
משכיל - כמו מביט כמו מסתכל הוית. והנכון: מגזרת שכל, שישים לבו שישכיל במעשה השם עם החולי.
פסוק ב:
ודל - בממון גם בבשר והוא החולי, כמו: ככה דל בן המלך. דלות ורעות תאר.
פסוק ב:
ויש אומרים: שמשכיל - פועל יוצא והוא המבקר וידבר על לבו וישכילנו.
פסוק ב:
וטעם ביום רעה – מערכת עליונה כנגד מולדו.
פסוק ב:
ימלטהו ה' - לבדו ולא על יד אדם.
פסוק ב:
וטעם ישמרהו – שלא יוסיף החולי ויחייהו, כי יפחד מהמות.
פסוק ג:
ואושר בארץ - שיחיה שנים רבות יותר מאנשי דורו ולא יראו שונאיו תאותם.
פסוק ג:
ותי"ו תתנהו – לפועל שאיננו כתוב, כמו: אשר ילדה אותה. והטעם: אמרת השם או גזירתו, או תהיה התי"ו לנכח השם וכאלה במקרים הרבה.
פסוק ד:
ה', דוי - שם, כמו: מדוה.
פסוק ד:
יסעדנו - מעט מעט בהתהפך החולי, או התהפך דבריו וענייניו על משכבו. והנכון: כי הפכת נכח השם והטעם דרך משל שתהפכהו על משכבו מצד אל צד ותסעדנו. והטעם: כי אין צורך לבני אדם שיסעדוהו.
פסוק ה:
אני - הטעם כאשר אומר בתפילתי בחליי ה' חנני ורפאני אע"פ שחטאתי לך, על דרך: כי עם קשה עורף הוא.
פסוק ו:
אויבי - אז יאמרו לי בעבורי, כמו: ואמר פרעה לבני ישראל הפך מעשה המשכיל, וזה הדבר יאמרו לאחרים.
פסוק ז:
ואם בא - אחד לבקר.
פסוק ז:
שוא ידבר - לי כמה חרה לי שאתה חולה.
פסוק ז:
ידבר - לאחרים דבר בליעל עלי בצאתו לחוץ ידבר לאויבי האחרים, שלא ראו אותי דבר רע, חלי קשה קבוע בו, כמו לבו יצוק כמו אבן.
פסוק י:
גם - שלא היה לי אויב שהיה אוכל לחמי והטעם: כי אני סבת חייו.
פסוק י:
הגדיל עלי עקב - הטעם הגדיל עקיבו שלא בא לבקרני, ושם לנפשו מעלה גדולה.
פסוק יא:
ואתה, חנני - כנגד דבריהם, דברי בליעל יצוק בו.
פסוק יא:
והקימני - כנגד לא יוסיף לקום.
פסוק יב:
בזאת - הטעם כי לא יריע כמו שמחת המנצח ביום המלחמה, כדרך: עלי פלשת אתרועעי.
פסוק יג:
ואני בתומי - בעבור תומי.
פסוק יג:
ויש אומרים: כי תומי - רמז לבריאת הגוף, והוא הנכון.
פסוק יד:
ברוך - על כן אני חייב לברך את השם בכל זמן, וזהו מהעולם ועד העולם ואומר פעם אחרי פעם, אמת ואמת, נשלמו פירושי הספר הראשון הודאות לשם.