תנ"ך על הפרק - תהילים ד - למנצח בנגינות מזמור לדוד / הרב שמואל טל שליט"א

תנ"ך על הפרק

תהילים ד

571 / 929
היום

הפרק

לַמְנַצֵּ֥חַ בִּנְגִינ֗וֹת מִזְמ֥וֹר לְדָוִֽד׃בְּקָרְאִ֡י עֲנֵ֤נִי ׀ אֱלֹ֘הֵ֤י צִדְקִ֗י בַּ֭צָּר הִרְחַ֣בְתָּ לִּ֑י חָ֝נֵּ֗נִי וּשְׁמַ֥ע תְּפִלָּתִֽי׃בְּנֵ֥י אִ֡ישׁ עַד־מֶ֬ה כְבוֹדִ֣י לִ֭כְלִמָּה תֶּאֱהָב֣וּן רִ֑יק תְּבַקְשׁ֖וּ כָזָ֣ב סֶֽלָה׃וּדְע֗וּ כִּֽי־הִפְלָ֣ה יְ֭הוָה חָסִ֣יד ל֑וֹ יְהוָ֥ה יִ֝שְׁמַ֗ע בְּקָרְאִ֥י אֵלָֽיו׃רִגְז֗וּ וְֽאַל־תֶּ֫חֱטָ֥אוּ אִמְר֣וּ בִ֭לְבַבְכֶם עַֽל־מִשְׁכַּבְכֶ֗ם וְדֹ֣מּוּ סֶֽלָה׃זִבְח֥וּ זִבְחֵי־צֶ֑דֶק וּ֝בִטְח֗וּ אֶל־יְהוָֽה׃רַבִּ֥ים אֹמְרִים֮ מִֽי־יַרְאֵ֪נ֫וּ ט֥וֹב נְֽסָה־עָ֭לֵינוּ א֨וֹר פָּנֶ֬יךָ יְהוָֽה׃נָתַ֣תָּה שִׂמְחָ֣ה בְלִבִּ֑י מֵעֵ֬ת דְּגָנָ֖ם וְתִֽירוֹשָׁ֣ם רָֽבּוּ׃בְּשָׁל֣וֹם יַחְדָּו֮ אֶשְׁכְּבָ֪ה וְאִ֫ישָׁ֥ן כִּֽי־אַתָּ֣ה יְהוָ֣ה לְבָדָ֑ד לָ֝בֶ֗טַח תּוֹשִׁיבֵֽנִי׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

הרב שמואל טל שליט

למנצח בנגינות מזמור לדוד

לנצח את ה'

הפתיחה "למנצח", אותה אנו פוגשים לראשונה במזמור זה, חוזרת ופותחת כשליש ממזמורי התהילים. המשמעות הפשוטה של מילה זו היא שהמזמור נכתב עבור הלוי האחראי על השירה במקדש. אולם חז"ל עמדו על משמעות נוספת הטמונה בביטוי זה: "אמר רב כהנא משום רבי ישמעאל ברבי יוסי: מאי דכתיב 'למנצח מזמור לדוד'? זמרו למי שנוצחין אותו ושמח" (פסחים קיט.), ורש"י מבאר שר' ישמעאל לומד מהמילה למנצח שהקב"ה "נותן כח לבריות לנצחו"(רש"י שם). הגמרא ממשיכה ואומרת: "בוא וראה שלא כמידת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם; בשר ודם מנצחין אותו ועצב, אבל הקדוש ברוך הוא נוצחין אותו ושמח, שנאמר: 'ויאמר להשמידם לולי משה בחירו עמד בפרץ לפניו'(תהילים קו כג)". העובדה שהכתוב משבח את משה בכינוי 'בחירו' של ה', על כך שהוא מנע מה' להשמיד את ישראל, מלמדת שה' שמח בכך (רש"י שם).

השמחה שיש לקדוש ברוך הוא בניצחון שמנצחים אותו מוזכרת במקום נוסף בדברי חז"ל, במעשה "תנורו של עכנאי". חכמים ורבי אליעזר נחלקו בדינו של תנור מסויים, האם הוא טמא או טהור.

באותו היום השיב רבי אליעזר כל תשובות שבעולם ולא קיבלו הימנו. אמר להם: אם הלכה כמותי - חרוב זה יוכיח. נעקר חרוב ממקומו מאה אמה, ואמרי לה (=ויש אומרים): ארבע מאות אמה. אמרו לו: אין מביאין ראיה מן החרוב. חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי - אמת המים יוכיחו. חזרו אמת המים לאחוריהם. אמרו לו: אין מביאין ראיה מאמת המים. חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי - כותלי בית המדרש יוכיחו. הטו כותלי בית המדרש ליפול. גער בהם רבי יהושע, אמר להם: אם תלמידי חכמים מנצחים זה את זה בהלכה, אתם מה טיבכם? לא נפלו מפני כבודו של רבי יהושע, ולא זקפו מפני כבודו של רבי אליעזר, ועדיין מטין ועומדין. חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי - מן השמים יוכיחו. יצאתה בת קול ואמרה: מה לכם אצל רבי אליעזר, שהלכה כמותו בכל מקום! עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: 'לא בשמים היא' (דברים ל יב). מאי (=מה הכוונה) 'לא בשמים היא'? אמר רבי ירמיה: שכבר ניתנה תורה מהר סיני, אין אנו משגיחין בבת קול, שכבר כתבת בהר סיני בתורה: 'אחרי רבים להטות' (שמות כג ב). אשכחיה (=מצאו) רבי נתן לאליהו (הנביא), אמר ליה: מאי עביד קודשא בריך הוא בההיא שעתא (=אמר לו: מה עשה הקדוש ברוך הוא באותה שעה)? אמר ליה: קא חייך (=היה מחייך) ואמר 'נצחוני בני, נצחוני בני'.
(בבא מציעא נט:)

רבי יהושע כביכול 'ניצח' את ה'. ה' ניסה להודיע באמצעות הבת-קול שהלכה כרבי אליעזר, אך רבי יהושע טען כנגדו שעל פי הכללים אותם קבע בתורה אין משמעות לבת-קול אלא רק לדעת הרוב, ולכן אין הם מקבלים אותה. בטיעון הזה ניצח רבי יהושע, וה' - שמח בזה וחייך.

הדברים האמורים מיוסדים על הנחת היסוד שניתן לומר שהקדוש ברוך הוא שמח בנו, אוהב אותנו, חפץ בנו וכדומה. הנחה זו עולה בבירור מתוך פסוקים רבים ומתוך אין ספור דברי חז"ל, וגדולי החסידות הדגישוה ועסקו בה רבות. הבנה זאת דורשת ביאור רב והעמקה, ולא נאריך בה כאן. רק נציין שלפי הבנה זאת הקב"ה קבע וגזר בחוקי הבריאה, ברוב חסדו ואהבתו, שהוא מנהיג את עולמו בהתאמה למושגי בני האדם. בדומה לכלל ש"דיברה תורה כלשון בני אדם"(ברכות לא:; ועוד), דהיינו שהקב"ה מתאים את לשונו ללשון בני האדם, ואת הנהגתו למושגי בני האדם. וכשם שאצל בני האדם קיימת אהבת אב לבנו, אהבת איש לאשתו ואהבת רועה לצאנו - כך גם הקב"ה מנהיג אותנו באהבה כזו. ואמנם הקב"ה אינו גוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף והוא אין סופי; אך זהו נס תמידי מניסי הבריאה, שלמרות היותו מופשט מכל מושגי בני האדם, הוא אוהב אותנו ושמח בנו ויש לו נחת רות מעבודתנו.

שעשוע

לשם הבנת פשר השמחה ששמח הקדוש ברוך הוא בניצחון שמנצחים אותו ישראל, יש צורך לרדת לעומקו של עניין נוסף, והוא - השעשוע. בפסוקי התנ"ך מופיעים שני דברים בהם ה' 'משתעשע'. על עם ישראל כתוב: "כי כרם ה' צבאו-ת בית ישראל, ואיש יהודה נטע שעשועיו"(ישעיהו ה ז); וכן: "הבן יקיר לי אפרים, אם ילד שעשעים, כי מדי דברי בו זכר אזכרנו עוד; על כן המו מעי לו, רחם ארחמנו נאם ה"(ירמיהו לא יט). וביחס לתורה כתוב: "ואהיה אצלו אמון, ואהיה שעשעים יום יום, משחקת לפניו בכל עת" (משלי ח ל).

מהו שעשוע? זהו משחק או קרבה שגורמים הנאה ותענוג, ואין בהם כל מטרה מלבד עצם ההתענגות. המשמעות הזאת ייחודית למושג שעשוע; אפילו המושג 'עונג', שהוא הקרוב אליו ביותר, יכול להתפרש כהנאה מדבר מסויים משום שהוא מקרב ומסייע להגיע למטרה כלשהי. אך השעשוע הוא עצם ההנאה ללא כל תכלית אחרת. גם הביטוי 'ילד שעשועים' מבטא את אותו עניין: ילד קטן שאביו ואמו נהנים ושמחים מעצם ההתבוננות בו, מהמבטים והתנועות שלו, ומתמוגגים מכל חיוך ומילה שלו. בכל אלו אין משמעות לשאלה מהי מטרת הילד במעשים אלו, או איזו תועלת צומחת להורים ממנה. זו אהבה שאינה תלויה בדבר, שההורים משתעשעים בבנם ונהנים ממנו.

הקדוש ברוך הוא יצר את עם ישראל, והוא שמח ומשתעשע בהם כמו ב'ילד שעשועים'; הוא גם ברא את התורה, וגם בה הוא משתעשע. אולם בתנא דבי אליהו רבה (יד ח) מבואר שבבני ישראל שמח הקדוש ברוך הוא אף יותר מן התורה: "אמר לי (אדם אחד שפגש את אליהו הנביא): רבי, שני דברים יש בעולם ואני אוהבם בלבבי אהבה גמורה, ואלו הן: תורה וישראל; אבל איני יודע איזה מהם קודם. אמרתי לו: בני, דרכן של בני אדם אומרים התורה קדמה, שנאמר: 'ה' קנני ראשית דרכו [קדם מפעליו מאז]'(משלי ח כב). אבל אני אומר ישראל קדמו, שנאמר: 'קודש ישראל לה', ראשית תבואתה'(ירמיהו ב ג)".

כח החידוש

כחלק מהשעשוע שהקדוש ברוך הוא משתעשע בנו, הוא ברא כח של חידוש. הוא נתן לנו יכולת לבחור ולפעול בעולם, ומה שאנו מחדשים בסברותינו ובמעשינו משמח אותו מאוד. גם במשל של הורים ובנם, השמחה של ההורים גדלה מאוד כאשר בנם גדל ומתחיל לעשות 'חוכמות'. הדברים שהבן עושה ביוזמתו וברצונו החופשי, ובפרט ה'חידושים' שלו, הם שגורמים להורים להתמוגג. בזה גם ניכר החן המיוחד והאישי של הבן; כל ילד בונה בקוביות בצורה המיוחדת לו, ומשחק בצעצועיו במקוריות אופיינית לו; כל ילד טועה בשירים ובדקלומים את הטעויות הייחודיות שלו, ולכל ילד שגיאות שונות שהוא שוגה בדרך ביטוי המילים ובסגנון הדיבור שלו. בכל אלו משתעשעים ההורים שעשוע גדול.

כמו ההורים בבנם, כך ה' שמח בנו. ב'חכמות' וב'חידושים' שלנו, וגם בשגיאות הילדותיות, הוא משתעשע ונהנה. וכשישראל עוסקים בתורה, שהיא גם שעשועו של ה', גדלה שמחתו עוד יותר. ואף מבלי לחדש חידושים - לכל אחד מישראל ישנה דרך ייחודית בצורת הלימוד ובאופן תפיסת הדברים והבנת התורה, ואלו מדגישים את החן האישי שלו ומעצימים, כביכול, את שעשועו של ה' יתברך.

אחד השעשועים הגדולים ביותר של ההורים הוא כאשר הבן מנסה לשכנע אותם בסברות שלו. למשל, ילד שרוצה לקבל מתנה מהוריו, ומנסה להסביר ולשכנע את ההורים למה לתת לו, ומציג את טיעוניו מתוך חשיבה ילדותית מתוקה - ההורים עשויים להתענג על דבריו ולרצות למלא את מבוקשו (אף אם בפועל לא עושים זאת), למרות שדבריו לא נכונים. השמחה גדולה במיוחד כאשר הבן מתאמץ לשכנע את אביו שלא להעניש אותו, אף שמצד הדין מגיע לו עונש. השעשוע של האב גדול, כי מצד האמת גם הוא לא רוצה להעניש את בנו, ואם הבן מצליח להסביר לאב, 'לנצח' אותו ולשנות את דעתו, הוא שמח עד מאוד.

זו הייתה שמחתו של ה' כאשר משה רבינו שכנע אותו שלא ישמיד את ישראל. ה' שמח והשתעשע בכך שמשה 'ניצח' אותו, וגרם לו לשנות את דעתו. במעשה תנורו של עכנאי, השתעשע הקדוש ברוך הוא בחידוש הגדול של בניו, איך מכוח התורה שנתן הם מצליחים 'לנצח' אותו ולקבוע בעצמם את ההלכה; וזו המשמעות של דברי חז"ל: "למנצח מזמור לדוד - זמרו למי שנוצחים אותו ושמח".

להאמין בכוח החידוש

אנחנו צריכים להאמין ולהשתמש בכוחנו לחדש. הקדוש ברוך הוא ברחמיו צמצם עצמו ונתן לנו את האפשרות לחדש דברים בתורה ובעולם, ונעשית לו נחת רוח גדולה כשאנו עושים זאת. זהו גם ההסבר לפעולתה של התפילה: לכאורה מה הטעם לבקש מה', להצדיק לפניו את עצמנו או לבקש רחמים מכל סיבה שהיא? הרי ה' יודע ומכיר את כל הטענות, ובכל זאת עשה כפי שעשה! התשובה היא שהחן המיוחד שלנו, האופן שבו אנו מבקשים ומשתוקקים, ה'חידוש' שלנו, זה בדיוק מה שגורם לשמחה ולישועה.

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק


תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך