תנ"ך על הפרק - שמות ז - גור אריה

תנ"ך על הפרק

שמות ז

57 / 929
היום

הפרק

משה ואהרן (שוב) בבית פרעה, מכת דם

וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה רְאֵ֛ה נְתַתִּ֥יךָ אֱלֹהִ֖ים לְפַרְעֹ֑ה וְאַהֲרֹ֥ן אָחִ֖יךָ יִהְיֶ֥ה נְבִיאֶֽךָ׃אַתָּ֣ה תְדַבֵּ֔ר אֵ֖ת כָּל־אֲשֶׁ֣ר אֲצַוֶּ֑ךָּ וְאַהֲרֹ֤ן אָחִ֙יךָ֙ יְדַבֵּ֣ר אֶל־פַּרְעֹ֔ה וְשִׁלַּ֥ח אֶת־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל מֵאַרְצֽוֹ׃וַאֲנִ֥י אַקְשֶׁ֖ה אֶת־לֵ֣ב פַּרְעֹ֑ה וְהִרְבֵּיתִ֧י אֶת־אֹתֹתַ֛י וְאֶת־מוֹפְתַ֖י בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃וְלֹֽא־יִשְׁמַ֤ע אֲלֵכֶם֙ פַּרְעֹ֔ה וְנָתַתִּ֥י אֶת־יָדִ֖י בְּמִצְרָ֑יִם וְהוֹצֵאתִ֨י אֶת־צִבְאֹתַ֜י אֶת־עַמִּ֤י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם בִּשְׁפָטִ֖ים גְּדֹלִֽים׃וְיָדְע֤וּ מִצְרַ֙יִם֙ כִּֽי־אֲנִ֣י יְהוָ֔ה בִּנְטֹתִ֥י אֶת־יָדִ֖י עַל־מִצְרָ֑יִם וְהוֹצֵאתִ֥י אֶת־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל מִתּוֹכָֽם׃וַיַּ֥עַשׂ מֹשֶׁ֖ה וְאַהֲרֹ֑ן כַּאֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהוָ֛ה אֹתָ֖ם כֵּ֥ן עָשֽׂוּ׃וּמֹשֶׁה֙ בֶּן־שְׁמֹנִ֣ים שָׁנָ֔ה וְאַֽהֲרֹ֔ן בֶּן־שָׁלֹ֥שׁ וּשְׁמֹנִ֖ים שָׁנָ֑ה בְּדַבְּרָ֖ם אֶל־פַּרְעֹֽה׃וַיֹּ֣אמֶר יְהוָ֔ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר׃כִּי֩ יְדַבֵּ֨ר אֲלֵכֶ֤ם פַּרְעֹה֙ לֵאמֹ֔ר תְּנ֥וּ לָכֶ֖ם מוֹפֵ֑ת וְאָמַרְתָּ֣ אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן קַ֧ח אֶֽת־מַטְּךָ֛ וְהַשְׁלֵ֥ךְ לִפְנֵֽי־פַרְעֹ֖ה יְהִ֥י לְתַנִּֽין׃וַיָּבֹ֨א מֹשֶׁ֤ה וְאַהֲרֹן֙ אֶל־פַּרְעֹ֔ה וַיַּ֣עַשׂוּ כֵ֔ן כַּאֲשֶׁ֖ר צִוָּ֣ה יְהוָ֑ה וַיַּשְׁלֵ֨ךְ אַהֲרֹ֜ן אֶת־מַטֵּ֗הוּ לִפְנֵ֥י פַרְעֹ֛ה וְלִפְנֵ֥י עֲבָדָ֖יו וַיְהִ֥י לְתַנִּֽין׃וַיִּקְרָא֙ גַּם־פַּרְעֹ֔ה לַֽחֲכָמִ֖ים וְלַֽמְכַשְּׁפִ֑ים וַיַּֽעֲשׂ֨וּ גַם־הֵ֜ם חַרְטֻמֵּ֥י מִצְרַ֛יִם בְּלַהֲטֵיהֶ֖ם כֵּֽן׃וַיַּשְׁלִ֙יכוּ֙ אִ֣ישׁ מַטֵּ֔הוּ וַיִּהְי֖וּ לְתַנִּינִ֑ם וַיִּבְלַ֥ע מַטֵּֽה־אַהֲרֹ֖ן אֶת־מַטֹּתָֽם׃וַיֶּחֱזַק֙ לֵ֣ב פַּרְעֹ֔ה וְלֹ֥א שָׁמַ֖ע אֲלֵהֶ֑ם כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר יְהוָֽה׃וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה כָּבֵ֖ד לֵ֣ב פַּרְעֹ֑ה מֵאֵ֖ן לְשַׁלַּ֥ח הָעָֽם׃לֵ֣ךְ אֶל־פַּרְעֹ֞ה בַּבֹּ֗קֶר הִנֵּה֙ יֹצֵ֣א הַמַּ֔יְמָה וְנִצַּבְתָּ֥ לִקְרָאת֖וֹ עַל־שְׂפַ֣ת הַיְאֹ֑ר וְהַמַּטֶּ֛ה אֲשֶׁר־נֶהְפַּ֥ךְ לְנָחָ֖שׁ תִּקַּ֥ח בְּיָדֶֽךָ׃וְאָמַרְתָּ֣ אֵלָ֗יו יְהוָ֞ה אֱלֹהֵ֤י הָעִבְרִים֙ שְׁלָחַ֤נִי אֵלֶ֙יךָ֙ לֵאמֹ֔ר שַׁלַּח֙ אֶת־עַמִּ֔י וְיַֽעַבְדֻ֖נִי בַּמִּדְבָּ֑ר וְהִנֵּ֥ה לֹא־שָׁמַ֖עְתָּ עַד־כֹּֽה׃כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהוָ֔ה בְּזֹ֣את תֵּדַ֔ע כִּ֖י אֲנִ֣י יְהוָ֑ה הִנֵּ֨ה אָנֹכִ֜י מַכֶּ֣ה ׀ בַּמַּטֶּ֣ה אֲשֶׁר־בְּיָדִ֗י עַל־הַמַּ֛יִם אֲשֶׁ֥ר בַּיְאֹ֖ר וְנֶהֶפְכ֥וּ לְדָֽם׃וְהַדָּגָ֧ה אֲשֶׁר־בַּיְאֹ֛ר תָּמ֖וּת וּבָאַ֣שׁ הַיְאֹ֑ר וְנִלְא֣וּ מִצְרַ֔יִם לִשְׁתּ֥וֹת מַ֖יִם מִן־הַיְאֹֽר׃וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה אֱמֹ֣ר אֶֽל־אַהֲרֹ֡ן קַ֣ח מַטְּךָ֣ וּנְטֵֽה־יָדְךָ֩ עַל־מֵימֵ֨י מִצְרַ֜יִם עַֽל־נַהֲרֹתָ֣ם ׀ עַל־יְאֹרֵיהֶ֣ם וְעַל־אַגְמֵיהֶ֗ם וְעַ֛ל כָּל־מִקְוֵ֥ה מֵימֵיהֶ֖ם וְיִֽהְיוּ־דָ֑ם וְהָ֤יָה דָם֙ בְּכָל־אֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם וּבָעֵצִ֖ים וּבָאֲבָנִֽים׃וַיַּֽעֲשׂוּ־כֵן֩ מֹשֶׁ֨ה וְאַהֲרֹ֜ן כַּאֲשֶׁ֣ר ׀ צִוָּ֣ה יְהוָ֗ה וַיָּ֤רֶם בַּמַּטֶּה֙ וַיַּ֤ךְ אֶת־הַמַּ֙יִם֙ אֲשֶׁ֣ר בַּיְאֹ֔ר לְעֵינֵ֣י פַרְעֹ֔ה וּלְעֵינֵ֖י עֲבָדָ֑יו וַיֵּהָֽפְכ֛וּ כָּל־הַמַּ֥יִם אֲשֶׁר־בַּיְאֹ֖ר לְדָֽם׃וְהַדָּגָ֨ה אֲשֶׁר־בַּיְאֹ֥ר מֵ֙תָה֙ וַיִּבְאַ֣שׁ הַיְאֹ֔ר וְלֹא־יָכְל֣וּ מִצְרַ֔יִם לִשְׁתּ֥וֹת מַ֖יִם מִן־הַיְאֹ֑ר וַיְהִ֥י הַדָּ֖ם בְּכָל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃וַיַּֽעֲשׂוּ־כֵ֛ן חַרְטֻמֵּ֥י מִצְרַ֖יִם בְּלָטֵיהֶ֑ם וַיֶּחֱזַ֤ק לֵב־פַּרְעֹה֙ וְלֹא־שָׁמַ֣ע אֲלֵהֶ֔ם כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר יְהוָֽה׃וַיִּ֣פֶן פַּרְעֹ֔ה וַיָּבֹ֖א אֶל־בֵּית֑וֹ וְלֹא־שָׁ֥ת לִבּ֖וֹ גַּם־לָזֹֽאת׃וַיַּחְפְּר֧וּ כָל־מִצְרַ֛יִם סְבִיבֹ֥ת הַיְאֹ֖ר מַ֣יִם לִשְׁתּ֑וֹת כִּ֣י לֹ֤א יָֽכְלוּ֙ לִשְׁתֹּ֔ת מִמֵּימֵ֖י הַיְאֹֽר׃וַיִּמָּלֵ֖א שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים אַחֲרֵ֥י הַכּוֹת־יְהוָ֖ה אֶת־הַיְאֹֽר׃וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה בֹּ֖א אֶל־פַּרְעֹ֑ה וְאָמַרְתָּ֣ אֵלָ֗יו כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהוָ֔ה שַׁלַּ֥ח אֶת־עַמִּ֖י וְיַֽעַבְדֻֽנִי׃וְאִם־מָאֵ֥ן אַתָּ֖ה לְשַׁלֵּ֑חַ הִנֵּ֣ה אָנֹכִ֗י נֹגֵ֛ף אֶת־כָּל־גְּבוּלְךָ֖ בַּֽצְפַרְדְּעִֽים׃וְשָׁרַ֣ץ הַיְאֹר֮ צְפַרְדְּעִים֒ וְעָלוּ֙ וּבָ֣אוּ בְּבֵיתֶ֔ךָ וּבַחֲדַ֥ר מִשְׁכָּבְךָ֖ וְעַל־מִטָּתֶ֑ךָ וּבְבֵ֤ית עֲבָדֶ֙יךָ֙ וּבְעַמֶּ֔ךָ וּבְתַנּוּרֶ֖יךָ וּבְמִשְׁאֲרוֹתֶֽיךָ׃וּבְכָ֥ה וּֽבְעַמְּךָ֖ וּבְכָל־עֲבָדֶ֑יךָ יַעֲל֖וּ הַֽצְפַרְדְּעִֽים׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

מגזרת ניב וכו'. והקשה הראב"ע (הארוך) דלא יתכן זה, דשורש "נביא" שרשו ג' אותיות, כי הא' שורש במילה, ו"ניב" שורשו ב' אותיות, ותירץ הרא"ם בעדו דאף על גב דשורש 'נביא' הוא ג' אותיות - הא' בו נוסף, כמו 'צואר' הא' נוסף תמיד, כן יתכן שהא' נוסף גם כן ב'נביא'. ואין תירוצו עולה יפה, כי אחר שמצאנו "מתנבאים" (במדבר יא, כז) "ויתנבאו" (שם שם כה) הב' דגוש, לא יתכן שיהיה גזרת 'נביא' מן עלומי העי"ן, כי אם כן היה האות השלישי מן שורש המלה דגושה, וזה לא יתכן כלל, ולא נמצא. אבל דרך רש"י להביא ראיה לענין פירוש המלה אף על גב שאינם שוים לגמרי בגזרתן, והוא מביא ראיה מן גזרת הכפולים לגזרת נחי עי"ן, והכי נמי מביא ראיה כאן מן 'ניב', כי הא' של נביא אינה נקראת כלל וכאילו אינה, ולפעמים חסירה מן המכתב גם כן, שהרי כתיב (ש"א י, יג) "ויכל מהתנבות". ואף על גב שהגזירות מתחלפות, דעתו שהם שוים בפירוש. וכן תמצא באמת כי המלות אף על גב שאינם שוים בגזירתם - שזה מן גזרת נחי פ"א יו"ד, וזה מגזרת נחי עי"ן וי"ו, או מן גזרת הכפולים, והגזרות אינם שוים, כיון שהם משתוים באותיות שהם עיקר שאינם נחים ואינם נופלים - הפירוש בהם שוה, וזה כתבנו פעמים הרבה:
אמנם מה שהקשה הראב"ע כי הכתוב אומר (בראשית כ, ז) "השב אשת האיש כי נביא הוא", שאינו מלשון ניב, ודאי לא קשה, כי הונח שם "נביא" אל המדבר דברי השם דוקא ולא למדבר דברים אחרים, מפני כי דברי השם יתברך צריכים מדבר ומשמיע אותם לבני אדם, כי הם דברים בלתי נודעים לבני אדם. ואף על גב שתמצא כאן "ואהרן אחיך יהיה נביאך" לא על משמיע דבר ה' רק משמיע דברי משה, זה בהשאלה מן נביא ה', אבל עיקר 'נביא' הונח ראשונה אל משמיע דבר ה' דוקא, ולפיכך כאשר אמר הכתוב "השב אשת האיש כי נביא הוא" כאילו אמר השיב אשתו כי אדם חשוב הוא משמיע דבר ה', ויעניש אותך אם לא תשיב אותה, ואם תשיב אותה יתפלל בעדך:
אתה תדבר פעם אחת וכו'. ואין לומר "תדבר" לאהרן, דאם כן לא הוי למכתב כלל "אתה תדבר", דפשיטא כיון שאמר "ואהרן יהיה נביאך" (ר' פסוק א) בודאי צריך משה להגיד לו תחילה דבר ה'. ועוד, דהא כתיב (פסוקים יד, טז) "ויאמר ה' אל משה ואמרת אליו", ולא כתיב 'אמור אל אהרן שיאמר אל פרעה וגו'' כדכתיב (ר' להלן ח, יב) "אמור אל אהרן הך את עפר הארץ והיה כנים", ומדכתיב "ואמרת אליו" היה משה מדבר אל פרעה. ומה שהביא (הרא"ם) [הרמב"ן] ראיה כמו שהקב"ה מדבר אל הנביא ואחר לא ישמע, כך משה מדבר ולא ישמע פרעה, כי קראו הקב"ה למשה "אלקים ואהרן יהיה נביאך", אומר אני אדרבה, כי מצד השם יתברך המדבר אין מניעה, ודבר ה' "בכח שובר ארזים" (ר' תהלים כט, ד-ה), ואילו היה משה רבינו ע"ה מדבר בנחת כדי שלא ישמע פרעה - אין הדבור כך אצל השם יתברך:מאחר שהרשיע וכו'. פירוש למה הקב"ה חזק את לבו שלא ישלח את ישראל, ואין הקב"ה מכריח את האדם שיחטיא וכו':אף על פי כן וכו'. פירוש אף על גב שהקב"ה יודע שאין נחת רוח - אפילו הכי הראה הקב"ה זה בחמש מכות הראשונות, שיהיה גלוי ומפורסם שהוא מחזק את לבו מעצמו, ואחר שהיה מחזק את לבו בחמש מכות הראשונות - הקב"ה מחזק לבו בחמש מכות האחרונות, חמש נגד חמש, כפי אותן מכות שהיה מחזק לבו מעצמו - היה הקב"ה מחזק את לבו גם כן חמשה פעמים:
והא דכתיב גבי מכת ברד "ויחזק לב פרעה" (להלן ט, לה), ולא כתיב 'ויחזק ה'', נראה כי היה פרעה מתחיל לחזק את לבו והקב"ה גמר ההכבדה הזאת. והיה זה במכת הברד דוקא, לפי ששם היה לו פתחון פה להכביד, כי כל שאר המכות היה צריך להסירם, ואין לאדם לחשוב שהוסרו מעצמם, כי לא יוסר דבר מעצמו, אבל הברד שהיה יורד זה אחר זה ואין צריך רק הפסק, והאדם סובר שעד כאן היה הברד ולא יותר, ולפיכך כתיב (להלן ט, לד) "וירא פרעה כי חדל המטר וגו'", כלומר שלא היה רק שחדל בלבד - "ויחזק", ולפיכך אמר משה גם כן "אתה ועבדיך ידעתי כי טרם תיראון את ה'" (ר' שם שם ל), כי מיד בסור המכה הזאת תחזרו לקלקול שלכם. וזה מפני שלא היה כאן הסרת המכה רק הפסק הברד, ולפיכך אמר הכתוב שכדברי משה כן הוא, כי מיד שחדל המטר והברד - הוסיף לחטוא והכביד את לבו, והוסיף הקב"ה טומאה על טומאתו. שאם לא הכביד השם יתברך את לבו, כאשר בא משה אל פרעה להתרות בארבה (להלן י, ד) - היה שולחם, ולפיכך הכביד את לבו ואת לב עבדיו, ולפיכך "כי אני הכבדתי את לבו" (שם שם א). ופירוש זה פשוט, כי מתחלה כאשר אמר "ורב מהיות קולת אלקים" (להלן ט, כח) לא רצה לשלחם רק בשביל שלא יהיה עוד קולות, כדכתיב בקרא, וכאשר חדל המטר והקולות חזר מעצמו לחטא, כי המכה שהיה ירא ממנו שבשבילה חזר בתשובה - לא באה עוד עליו, ולפיכך חזר לחטא. אבל שאר המכות, המכה שחזר בשבילה בתשובה כבר באה, ולפיכך לא היה הכבדה מעצמו שם - אם לא שהשם יתברך הכביד את לבו:
יד ממש. ודברה התורה בלשון בני אדם (ברכות לא ע"ב) לכתוב "יד" כלפי הקב"ה, דלא נוכל לפרש לשון מכה, דלא שייך במכה "בנטותי ידי":להודיע שיש צורך. פירוש יכולת, "יזבחו לשדים לא אלוה" (דברים לב, יז) תרגומו 'דלית בהון צרוך', פירוש כח ויכולת. ובקש פרעה מופת שיש יכולת במי ששולח אותם עד שהוא ראוי לשמוע אליו:לאחר שנעשה מטה. דאם לא כן הוי למכתב 'ויבלע תנין אהרן תנינים', אלא אחר שנעשה מטה היה בולע את מטותם (רש"י שבת צז. ):מפני שהוא שם דבר ולא פועל עבר. על משקל "כי זקן יצחק" (בראשית כז, א), "כי חפץ בבת יעקב" (שם לד, יט), ואז היה תרגומו 'אתיקר', שפירושו נעשה כבד כבר, אלא 'יקר' הוא שם דבר, והוא כמו "כי כבד ממך הדבר" (להלן יח, יח), שהוא שם דבר. ומה שהכריח את התרגום לפרשו שם דבר ולא פעל עבר, שאין לומר ש"כבד לב פרעה" כבר "מאן לשלח העם" ולכך "לך אל פרעה" (פסוק טו), דשמא אף על גב שכבר היה חזק לב פרעה - עתה אינו חזק:ואינו צריך לנקביו. ואם תאמר הרי בודאי אין דרך המלך ביחידי, ובודאי עבדיו הלכו עמו ויהיו רואים עשיית צרכיו, ויש לומר שהיאור הוא יראתם (רש"י פסוק יז), ואמר שיש לו דברים עמו ביחידי במקום מיוחד, כדכתיב גבי משה (דברים ה, כח) "ואתה פה עמוד עמדי", כי יש לו לבדו להיות שם. ולשון שמות רבה (ט, ח) 'לפי שאותו רשע היה משתבח שהוא אלוה ואינו יוצא לנקביו, לפיכך היה יוצא בבוקר'. יש בכאן חלוק גדול מדברי רש"י, שרש"י אמר שאין צריך לנקביו כלל, ואילו שם אמרו 'לפיכך יוצא בבוקר', וזה יש לפרש כי 'אינו יוצא לנקביו' רוצה לומר שאינו יוצא תמיד לנקביו כדרך בני אדם, שאמר שיש בו ענין אלקים, כך היה אומר, ולפיכך היה יוצא בבוקר כדי שיהיה נקי כל היום, כי על ידי הליכתו בבוקר אל היאור דבר זה גרם לפנות כל צרכו ויהיה נקי כל היום, שזה דרך הנפנה בבוקר על ידי הליכת דרך מה:מכת בכורות שאפתח בה בכה וכו'. ואם תאמר למה נשתנה לכתוב במכת בכורות "כה אמר ה'" (להלן יא, ד), ויש לתרץ כי לשון "כה" נופל על ענין מוגבל, ומפני שבמכת בכורות היו יוצאים, והוא תכלית המכות, וכל תכלית הוא מכוין אל המעשה באיזה ענין יהיה עד שיבא אל התכלית, לכך כתיב "כה". ובכל מקום שכתיב "כה אמר ה'" לא קאי על עצם המכה רק "כה אמר ה' שלח עמי ויעבדני" (פסוק כו), אבל במכת בכורות כתיב "כה" על המכה בעצמה (כ"ה ברא"ם). ורמז לו משה כי המכות מגעת "עד כה" ולא יותר, ובזה יראה פרעה אחר כך אמיתת משה רבינו, שהיה יודע כי עד כאן יגיעו המכות ומכאן ואילך ישלח אותם, ולפיכך כתיב "לא שמעת עד כה", כלומר עד המכה שתהיה סופם של כל המכות - לא תשמע, ובה אתחיל בלשון "כה" מפני שהוא סוף המכות. ובכל מקום שנאמר "כה אמר ה'" - נאמר "כה אמר ה' שלח עמי ויעבדוני", לא קאי מלת "כה" על המכה רק לשלוח העם, אבל מכות בכורות כתיב "כה אמר ה' כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים וגו'", קאי מלת "כה" על המכה. ודרשו רבותינו זכרונם לברכה זה מדהוצרך לכתוב "עד כה", והוי למכתב 'והנה לא שמעת עד עתה', מאי "עד כה":לבקש רפואה. דאם לא כן לא שייך "ונלאו", מפני כי לשון "ונלאו" על מי שמתייגע בטורח, ולא יתכן, אלא כשנלאו בטורח שהיו מבקשים רפואה (כ"ה ברא"ם):לפי שהגין וכו'. ללמדך דרך ארץ, בירא דשתית מיניה אל תשדי ביה קלא (ב"ק צב ע"ב), לפיכך אין ראוי להיות נלקה על ידו:לחש שאומרים בלט ובחשאי. ולפי זה בין "בלהטיהם" (פסוק יא) ובין "בלטיהם" הוא לשון לחש. ומפני שקשה למה שינה הלשון לכתוב פעם "בלטיהם" ופעמים "בלהטיהם", ותירץ דרז"ל אומרים (סנהדרין סז ע"ב) "בלטיהם" הוא מעשה שדים, "בלהטיהם" הוא מעשה כשפים, ולעולם תרווייהו הם לחש, אלא האחד מעשה שדים, ואחד הוא כשוף (כ"ה ברא"ם). ומפני שהכשפים יותר פועלים עד שהם מכחישים גזרת פמליא של מעלה, ולפיכך נקראו הכשפים "להטיהם", שהחרב נקרא גם כן להט (רש"י פסוק יא), והכשפים הם כמו חרב לגזור אף דבר שאינו לפי פמליא של מעלה. ולי היה נראה דאין צריך לומר כלל שהחרב נקרא להט על שם שנראה כאילו היא מתהפכת ע"י לחש, רק נקרא 'להט' מפני שהלהט של חרב מלוטש כאילו הוא שורף - נקרא 'להט', ונקראים הכשפים 'להט' על חוזק הגזירה, שהם גוזרים וחותכים בפעולתם, כמו ברק השנון מלטש. והרמב"ן (פסוק יא) תירץ דלכך דרשו חז"ל "בלטיהם" 'מעשה שדים', לפי שהשד בא לאדם בלט, לפי שהם בריות נבראים מאויר שאינו נרגש, ו"בלהטיהם" הם מעשה כשפים שנעשו על ידי מלאכי חבלה, שהם "אש לוהט" (תהלים קד, ד), ולפיכך כתיב "בלהטיהם":לומר על ידי מכשפות כו'. אבל גבי "ויחזק לב פרעה" (פסוק יג) אצל "ויבלע מטה אהרן את מטותם" (פסוק יב) אין פירושו דהיה סובר שהוא מכשפות, דאם מכשפות הוא - איך בלע את מטותם, שהרי לא היו יכולים לעשות המכשפים כן, ועל כרחך פירושו דלעיל היה מחזק לבו כל זמן שלא בא מכה עליו, והיה אומר שאינו רוצה להשגיח בדברי השם יתברך, אבל עתה כאשר באו עליו המכות, אם היה תולה בו בשם יתברך לא היה לו לחזק לבבו, אלא מפני שהיה סובר שאין מה' הוא זה רק מכשפות הוא, ולפיכך דבוק "ויחזק לב פרעה" אל "ויעשו חרטומי מצרים וגו'":למופת המטה שנהפך לנחש וגם לזה של דם. ומה שכתוב בקרא כאן דווקא "גם לזאת" מה שלא כתב הכתוב זה בכל המכות האחרים, היינו מפני שהפך נחש היה מופת (פסוק ט), וזה היה מכה, ויאמר הכתוב כי גם זה שהיה מכה לא היה משגיח, אבל מכות האחרות, מפני שכלם הם מין אחד, לא יאמר הכתוב "ולא שת לבו גם לזאת":מנין שבעת ימים. הוסיף 'מנין' דאם לא כן הוי למכתב 'וימלאו שבעת ימים', מאי "וימלא", אלא "וימלא" קאי על מנין, שהוא לשון יחיד (כ"ה ברא"ם). ומה שהוצרך לומר שהיתה המכה משמשת רביעית החודש, דאם לא כן יקשה לך דלא שייך "וימלא", כי מלא לא שייך רק על דבר שיש לו שיעור, כמו "וימלאו ימיה ללדת" (בראשית כה, כד), "מלא שבוע זאת" (שם כט, כז), והם שבעת ימי המשתה (רש"י שם), לכך אמר שגם בדבר הזה היה המכה, שכל מכה משמשת רביעית החדש, ויש לה שיעור שימלא:ואם מאן אתה ואם סרבן אתה. כלומר שהוא שם התואר. דאין לפרש לשון פעל עבר, מפני מלת "אתה" הכתוב אחריו, שאם היה פעל עבר היה לנסתר, ואיך יאמר אחריו "אתה", ולפיכך צריך לומר שהוא תואר כמו סרבן:מאן כמו ממאן כו'. פירוש מפני מלת "אתה" צריך לפרש אותו כמו ממאן, שהוא בינוני. וכתב לשון "מאן" שהוא לשון מפעל, שבא כנוי האדם שהוא תאר השם על שם המפעל, כמו "שלו" (איוב טז, יב) "שקט" שהוא לשון מפעל, ובא לכנוי האדם, נמצא שכנוי האדם - שהוא שם התואר - יבא בלשון מפעל:ועלו מן היאור. דאם לא כן לא שייך 'עלה', דכל עלה הוא מן הנמוך אל הגבוה, ומה מן הנמוך אל הגבוה היה, אלא מן היאור שהוא נמוך מן היבשה (כ"ה ברא"ם):תחלה בביתך. דאם לא כן לא לכתוב כלל "בביתך", ולכתוב 'ועלו בכל בתי מצרים', ויהיה הכל בכלל (כ"ה ברא"ם):

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך