תנ"ך על הפרק - שמות ד - חזקוני

תנ"ך על הפרק

שמות ד

54 / 929
היום

הפרק

המשך הדיון של משה עם ה', חזרתו למצרים

וַיַּ֤עַן מֹשֶׁה֙ וַיֹּ֔אמֶר וְהֵן֙ לֹֽא־יַאֲמִ֣ינוּ לִ֔י וְלֹ֥א יִשְׁמְע֖וּ בְּקֹלִ֑י כִּ֣י יֹֽאמְר֔וּ לֹֽא־נִרְאָ֥ה אֵלֶ֖יךָ יְהוָֽה׃וַיֹּ֧אמֶר אֵלָ֛יו יְהוָ֖המזהמַה־זֶּ֣הבְיָדֶ֑ךָ וַיֹּ֖אמֶר מַטֶּֽה׃וַיֹּ֙אמֶר֙ הַשְׁלִיכֵ֣הוּ אַ֔רְצָה וַיַּשְׁלִיכֵ֥הוּ אַ֖רְצָה וַיְהִ֣י לְנָחָ֑שׁ וַיָּ֥נָס מֹשֶׁ֖ה מִפָּנָֽיו׃וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה שְׁלַח֙ יָֽדְךָ֔ וֶאֱחֹ֖ז בִּזְנָב֑וֹ וַיִּשְׁלַ֤ח יָדוֹ֙ וַיַּ֣חֲזֶק בּ֔וֹ וַיְהִ֥י לְמַטֶּ֖ה בְּכַפּֽוֹ׃לְמַ֣עַן יַאֲמִ֔ינוּ כִּֽי־נִרְאָ֥ה אֵלֶ֛יךָ יְהוָ֖ה אֱלֹהֵ֣י אֲבֹתָ֑ם אֱלֹהֵ֧י אַבְרָהָ֛ם אֱלֹהֵ֥י יִצְחָ֖ק וֵאלֹהֵ֥י יַעֲקֹֽב׃וַיֹּאמֶר֩ יְהוָ֨ה ל֜וֹ ע֗וֹד הָֽבֵא־נָ֤א יָֽדְךָ֙ בְּחֵיקֶ֔ךָ וַיָּבֵ֥א יָד֖וֹ בְּחֵיק֑וֹ וַיּ֣וֹצִאָ֔הּ וְהִנֵּ֥ה יָד֖וֹ מְצֹרַ֥עַת כַּשָּֽׁלֶג׃וַיֹּ֗אמֶר הָשֵׁ֤ב יָֽדְךָ֙ אֶל־חֵיקֶ֔ךָ וַיָּ֥שֶׁב יָד֖וֹ אֶל־חֵיק֑וֹ וַיּֽוֹצִאָהּ֙ מֵֽחֵיק֔וֹ וְהִנֵּה־שָׁ֖בָה כִּבְשָׂרֽוֹ׃וְהָיָה֙ אִם־לֹ֣א יַאֲמִ֣ינוּ לָ֔ךְ וְלֹ֣א יִשְׁמְע֔וּ לְקֹ֖ל הָאֹ֣ת הָרִאשׁ֑וֹן וְהֶֽאֱמִ֔ינוּ לְקֹ֖ל הָאֹ֥ת הָאַחֲרֽוֹן׃וְהָיָ֡ה אִם־לֹ֣א יַאֲמִ֡ינוּ גַּם֩ לִשְׁנֵ֨י הָאֹת֜וֹת הָאֵ֗לֶּה וְלֹ֤א יִשְׁמְעוּן֙ לְקֹלֶ֔ךָ וְלָקַחְתָּ֙ מִמֵּימֵ֣י הַיְאֹ֔ר וְשָׁפַכְתָּ֖ הַיַּבָּשָׁ֑ה וְהָי֤וּ הַמַּ֙יִם֙ אֲשֶׁ֣ר תִּקַּ֣ח מִן־הַיְאֹ֔ר וְהָי֥וּ לְדָ֖ם בַּיַּבָּֽשֶׁת׃וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֣ה אֶל־יְהוָה֮ בִּ֣י אֲדֹנָי֒ לֹא֩ אִ֨ישׁ דְּבָרִ֜ים אָנֹ֗כִי גַּ֤ם מִתְּמוֹל֙ גַּ֣ם מִשִּׁלְשֹׁ֔ם גַּ֛ם מֵאָ֥ז דַּבֶּרְךָ אֶל־עַבְדֶּ֑ךָ כִּ֧י כְבַד־פֶּ֛ה וּכְבַ֥ד לָשׁ֖וֹן אָנֹֽכִי׃וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֵלָ֗יו מִ֣י שָׂ֣ם פֶּה֮ לָֽאָדָם֒ א֚וֹ מִֽי־יָשׂ֣וּם אִלֵּ֔ם א֣וֹ חֵרֵ֔שׁ א֥וֹ פִקֵּ֖חַ א֣וֹ עִוֵּ֑ר הֲלֹ֥א אָנֹכִ֖י יְהוָֽה׃וְעַתָּ֖ה לֵ֑ךְ וְאָנֹכִי֙ אֶֽהְיֶ֣ה עִם־פִּ֔יךָ וְהוֹרֵיתִ֖יךָ אֲשֶׁ֥ר תְּדַבֵּֽר׃וַיֹּ֖אמֶר בִּ֣י אֲדֹנָ֑י שְֽׁלַֽח־נָ֖א בְּיַד־תִּשְׁלָֽח׃וַיִּֽחַר־אַ֨ף יְהוָ֜ה בְּמֹשֶׁ֗ה וַיֹּ֙אמֶר֙ הֲלֹ֨א אַהֲרֹ֤ן אָחִ֙יךָ֙ הַלֵּוִ֔י יָדַ֕עְתִּי כִּֽי־דַבֵּ֥ר יְדַבֵּ֖ר ה֑וּא וְגַ֤ם הִנֵּה־הוּא֙ יֹצֵ֣א לִקְרָאתֶ֔ךָ וְרָאֲךָ֖ וְשָׂמַ֥ח בְּלִבּֽוֹ׃וְדִבַּרְתָּ֣ אֵלָ֔יו וְשַׂמְתָּ֥ אֶת־הַדְּבָרִ֖ים בְּפִ֑יו וְאָנֹכִ֗י אֶֽהְיֶ֤ה עִם־פִּ֙יךָ֙ וְעִם־פִּ֔יהוּ וְהוֹרֵיתִ֣י אֶתְכֶ֔ם אֵ֖ת אֲשֶׁ֥ר תַּעֲשֽׂוּן׃וְדִבֶּר־ה֥וּא לְךָ֖ אֶל־הָעָ֑ם וְהָ֤יָה הוּא֙ יִֽהְיֶה־לְּךָ֣ לְפֶ֔ה וְאַתָּ֖ה תִּֽהְיֶה־לּ֥וֹ לֵֽאלֹהִֽים׃וְאֶת־הַמַּטֶּ֥ה הַזֶּ֖ה תִּקַּ֣ח בְּיָדֶ֑ךָ אֲשֶׁ֥ר תַּעֲשֶׂה־בּ֖וֹ אֶת־הָאֹתֹֽת׃וַיֵּ֨לֶךְ מֹשֶׁ֜ה וַיָּ֣שָׁב ׀ אֶל־יֶ֣תֶר חֹֽתְנ֗וֹ וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ אֵ֣לְכָה נָּ֗א וְאָשׁ֙וּבָה֙ אֶל־אַחַ֣י אֲשֶׁר־בְּמִצְרַ֔יִם וְאֶרְאֶ֖ה הַעוֹדָ֣ם חַיִּ֑ים וַיֹּ֧אמֶר יִתְר֛וֹ לְמֹשֶׁ֖ה לֵ֥ךְ לְשָׁלֽוֹם׃וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֤ה אֶל־מֹשֶׁה֙ בְּמִדְיָ֔ן לֵ֖ךְ שֻׁ֣ב מִצְרָ֑יִם כִּי־מֵ֙תוּ֙ כָּל־הָ֣אֲנָשִׁ֔ים הַֽמְבַקְשִׁ֖ים אֶת־נַפְשֶֽׁךָ׃וַיִּקַּ֨ח מֹשֶׁ֜ה אֶת־אִשְׁתּ֣וֹ וְאֶת־בָּנָ֗יו וַיַּרְכִּבֵם֙ עַֽל־הַחֲמֹ֔ר וַיָּ֖שָׁב אַ֣רְצָה מִצְרָ֑יִם וַיִּקַּ֥ח מֹשֶׁ֛ה אֶת־מַטֵּ֥ה הָאֱלֹהִ֖ים בְּיָדֽוֹ׃וַיֹּ֣אמֶר יְהוָה֮ אֶל־מֹשֶׁה֒ בְּלֶכְתְּךָ֙ לָשׁ֣וּב מִצְרַ֔יְמָה רְאֵ֗ה כָּל־הַמֹּֽפְתִים֙ אֲשֶׁר־שַׂ֣מְתִּי בְיָדֶ֔ךָ וַעֲשִׂיתָ֖ם לִפְנֵ֣י פַרְעֹ֑ה וַאֲנִי֙ אֲחַזֵּ֣ק אֶת־לִבּ֔וֹ וְלֹ֥א יְשַׁלַּ֖ח אֶת־הָעָֽם׃וְאָמַרְתָּ֖ אֶל־פַּרְעֹ֑ה כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהוָ֔ה בְּנִ֥י בְכֹרִ֖י יִשְׂרָאֵֽל׃וָאֹמַ֣ר אֵלֶ֗יךָ שַׁלַּ֤ח אֶת־בְּנִי֙ וְיַֽעַבְדֵ֔נִי וַתְּמָאֵ֖ן לְשַׁלְּח֑וֹ הִנֵּה֙ אָנֹכִ֣י הֹרֵ֔ג אֶת־בִּנְךָ֖ בְּכֹרֶֽךָ׃וַיְהִ֥י בַדֶּ֖רֶךְ בַּמָּל֑וֹן וַיִּפְגְּשֵׁ֣הוּ יְהוָ֔ה וַיְבַקֵּ֖שׁ הֲמִיתֽוֹ׃וַתִּקַּ֨ח צִפֹּרָ֜ה צֹ֗ר וַתִּכְרֹת֙ אֶת־עָרְלַ֣ת בְּנָ֔הּ וַתַּגַּ֖ע לְרַגְלָ֑יו וַתֹּ֕אמֶר כִּ֧י חֲתַן־דָּמִ֛ים אַתָּ֖ה לִֽי׃וַיִּ֖רֶף מִמֶּ֑נּוּ אָ֚ז אָֽמְרָ֔ה חֲתַ֥ן דָּמִ֖ים לַמּוּלֹֽת׃וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶֽל־אַהֲרֹ֔ן לֵ֛ךְ לִקְרַ֥את מֹשֶׁ֖ה הַמִּדְבָּ֑רָה וַיֵּ֗לֶךְ וַֽיִּפְגְּשֵׁ֛הוּ בְּהַ֥ר הָאֱלֹהִ֖ים וַיִּשַּׁק־לֽוֹ׃וַיַּגֵּ֤ד מֹשֶׁה֙ לְאַֽהֲרֹ֔ן אֵ֛ת כָּל־דִּבְרֵ֥י יְהוָ֖ה אֲשֶׁ֣ר שְׁלָח֑וֹ וְאֵ֥ת כָּל־הָאֹתֹ֖ת אֲשֶׁ֥ר צִוָּֽהוּ׃וַיֵּ֥לֶךְ מֹשֶׁ֖ה וְאַהֲרֹ֑ן וַיַּ֣אַסְפ֔וּ אֶת־כָּל־זִקְנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃וַיְדַבֵּ֣ר אַהֲרֹ֔ן אֵ֚ת כָּל־הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיַּ֥עַשׂ הָאֹתֹ֖ת לְעֵינֵ֥י הָעָֽם׃וַֽיַּאֲמֵ֖ן הָעָ֑ם וַֽיִּשְׁמְע֡וּ כִּֽי־פָקַ֨ד יְהוָ֜ה אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְכִ֤י רָאָה֙ אֶת־עָנְיָ֔ם וַֽיִּקְּד֖וּ וַיִּֽשְׁתַּחֲוּֽוּ׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

ולא ישמעו בקלי ואם תאמר והלא הבטיחו הקב״‎ה ושמעו לקולך אלא על הזקנים אמר לו הקב״‎ה ושמעו לקולך ולא על שאר העם.מזה בידך מה זה קרי.והאמינו לקל האת האחרון כי מי יכול לרפוא נגע צרעת רק הקב״‎ה ויראו כאן שתרפא.והיו לדם ביבשת ולא יחזרו לקדמותם ובזאת ידעו כי מאת הקב״‎ה הוא כי כל דבר שנעשה ע״‎י כשוף חוזר לקדמותו, והללו יהיו דם.בי אדני. באל״‎ף דל״‎ת.לא איש דברים אנכי. מקרא חסר הוא, והכי קאמר: בי ה', כבר מתמול שלשום מאז דברך אל עבדך דברתי לך לא איש דברים אנכי. ואם באת לפרש דברים ככתבם היאך תפרשנו, לא איש דברים אנכי מתמול שלשום, הרי אם לא היה איש דברים מאתמול כ״‎ש משלשום והיה לו לכתוב למפרע לא איש דברים אנכי מאז דברך אל עבדך ולא משלשום ולא מאתמול.גם מאז דברך אל עבדך. שלא תאמר מיום שדברת אלי למדתי לדבר בצחות.כי כבד פה. לפי שברחתי ממצרים בקטנתי ועכשיו בן שמונים שנה אנכי וכבר שכחתי לשון מצרי אבל אהרן לא זז משם ויודע לשונם.מי שם פה לאדם כשאני בורא את האדם אני הוא השם לו פה ולשון כ״‎ש שיש בי כח לתקן כובד פיך וכובד לשונך לדבר צחות.אלם כנגד מי שם פה. פקח הטילו הכתוב בין חרש לעור לפי שהוא נופל על שניהם כמד״‎א (ישעיה מב,כ) ״‎פקוח אזנים ולא ישמע״‎, (ישעיה מב,ז) ״‎לפקוח עינים עורות״‎.או עור פרש״‎י מי עשאן עורים כשברחת ולא ראו. חז״‎ק: שהרי כתוב לעיל ״‎וישמע פרעה״‎ פירש״‎י מסרו לקוסטינר להרגו ולא שלטה בו החרב.עם פיך שירפא את פיך לדבר צחות וכשראה משה שלא הועילו דבריו ואמתלאותיו הכתובות למעלה גלה הדבר שאין רצונו לעשות השליחות שלא ליטול הגדולה לפני אחיו ואמר שלח נא ביד מי שתרצה לשלוח חוץ ממני עד ויחר אף ה׳‎ במשה וגו׳‎ עד כי דבר ידבר הוא, בשמחה יקבל לעשות שליחותי ולדבר בשמי מה שלא עשית אתה.ויאמר בי אדני באל״‎ף דל״‎ת.וראך ושמח בלבו שזכית לנבואה ולא יקנא בך, מיד וילך משה וגו'.וישב אל יתר חתנו מן המדבר להביא לו צאנו שלא היה יודע מתי ישוב.ויאמר ה׳‎ אל משה במדין אחרי שאמר לו במדבר חזר ואמר לו במדין.כי מתו כל האנשים וגו׳‎ פרש״‎י מי הם דתן ואבירם חיים היו וכו׳‎ כלומר סומים היו אין לומר, שהרי כתוב בפרשת קרח ״‎העיני האנשים ההם תנקר״‎. אין להם בנים - אין לומר, שהרי כתוב ״‎ונשיהם ובניהם וטפם״‎, מצורעים היו - אין לומר, שהרי במחנה ישראל היו כדכתיב ״‎העלו מסביב למשכן קרח דתן ואבירם״‎, על כרחך עניים היו. ולפי הפשט כל האנשים קרובי המצרי שהרגת.ויקח משה את אשתו ואת בניו. על ידי שהיו הבנים קטנים ועדיין צריכים לאמם הושיב הוא האם תחלה ואח״‎כ הילדים בחיקה. אבל גבי יעקב שהיו הבנים גדולים כתיב את בניו תחלה ואח״‎כ את נשיו.וישב ארצה מצרים. הוא לבדו שהרי מיד שפגש הקב״‎ה במשה נמול אליעזר והניחם משה שם והלך לו משה משם עד מצרים וכשנתרפא אליעזר ממילתו שבה צפורה ושני בניה אל אביה.את מטה האלקים. עדיין לא נקרא המטה על שמו של משה לפי שעד אותו זמן לא עשה בו נס.ראה כל המפתים וגו', חז״‎ק: הרי מהשלושה אותות הכתובות לעיל לא מצינו שנעשה לפני פרעה רק אחד, יהי לתנין.ואני אחזק את לבו. אין לומר שהקב״‎ה מחזיק ומקשה הלבבות לבלתי שוב אליו אם ירצו לשוב, אלא הכי קאמר אני אחזק את לבו שלא ימות מתוך מורא ולא ירך לבבו מתוך פחד עד שישתלמו כל המכות וכן תפרש ואני אקשה את לב פרעה וראיה לדבר כי אתה שלחתי את ידי ואך אותך וגו'.בני בכרי ישראל כל האומות בני הם, אבל ישראל חביבים לפני יותר מכולם והם הבכור, שהם עלו במחשבה להבראות קודם שום אומה. ד״‎א בני בכרי ישראל, מאתי היה הדבר שקנה יעקב את הבכורה מעשו אחיו ונתנה לו ועד שלא נבחר אהרן לכהונה היתה עבודה בבכורות לפיכך אמר שלח את בני ויעבדני לפי שהוא בכור.ואם מאן אתה לשלח הנה אנכי הרג את בנך בכרך מדה כנגד מדה כאן פרש״‎י היא מכה אחרונה וכו׳‎ וזהו שנאמר באיוב וכו'. הכי גרסינן. ולא גרסינן וזהו שאמר איוב, דהא איוב לא אמרו אלא אליהוא.ויהי בדרך במלון פסוק זה ראוי להיות דבוק אל ויקח משה את אשתו ואת בניו כמו שלם ישלם שדינו להיות דבוק אל חמשה בקר ישלם תחת השור, אלא ע״‎י שמסר לו את דבריו בשעת המסע הפסיק בינתיים.ויפגשהו לשון ״‎אפגשם כדוב שכול״‎ (הושע ג,י״‎ח).ויבקש המיתו רשב״‎ג אומר: לתנוק, שנאמר כי חתן דמים אתה לי. צא וראה איזהו קרוי חתן או משה או התינוק הוי אומר התנוק. ד״‎א ויבקש המיתו למשה, שהרי היה לו למול את בנו ולהניחו עם אמו וללכת לבדו בחפזון בשלחותו של מקום. והוא הלך לאט לרגל אשתו ובניו שהוליך עמו.ויבקש המיתו פרש״‎י ומפני מה נענש לפי שנתעסק במלון תחלה. וא״‎ת היה לו למשה רבינו להזדרז במילה תחלה שהרי יש בה כרת ובהליכת מצרים לא היו רק עשה. אלא יש לומר אין הכרת מוטל על האב אלא על הערל עצמו כדכתיב וערל זכר אשר לא ימול בשר ערלתו ונכרתה וגו׳‎ ולפיכך נתרשל בה ונתעסק במלון תחלה ועל ידי שנתרשל בה ויבקש המיתו.ותקח צפרה וגו'. על ידי החלשות שנפל על משה לא יכול למולו עד שנגלה הדבר לאשתו והיא מלתהו.צר אזמל חריף כמו חרבות צורים. ד״‎א צר לשון אבן כמו כשמיר חזק מצור. שהרי בדרך היתה ובפתע לקחה מה שמצאה.ותגע לרגליו של הילד זו המילה, כמו לא עשה את רגליו. וצריך לסרס את המקרא ותקח צפורה צר ותגע הצר לרגליו של ילד ותכרות את ערלת בנה. ד״‎א השליכה המילה לרגליו של מלאך להיות במקום קרבן והועיל וכן מצינו בגדעון ומנוח שהקריבו קרבן לפני המלאך. ד״‎א לרגליו של משה כי בדם המצוה יסתלק לו הנגף כמו שמצינו במצרים שדם הפסח לא היה נותן המשחית לבא.ותאמר אל משה.כי חתן דמים אתה לי בשבילי. מה שבקש המלאך להרגך הוא בשביל שנתחתנת בי שאנכי מדינית ואתה עברי ואין אני ראויה לך.וירף ממנו. המלאך, אחר שנמול אז הבינה שעל המילה היה ואמרה חתן דמים למולת מה שהיה משה חתן של דמים היינו למולות בשביל מילת בנו ולכך לא אמרה למולות אלא לאחר וירף ממנו. ד״‎א ותאמר על בנה כי חתן דמים אתה לי היא קרא לבנה חתן [דמים] ביום מילתו על שם המצוה, וכן הפי׳‎ אתה בני, חתן של דמים אתה לי שהרי המלאך שופך את דמי בעלי. חתן דמים למולת. מה שקראתי לבני חתן דמים היינו בשביל המולות וכל זמן שהיה בבית חמיו לא נענש לפי שלא היה בידו ספק לעשות בשביל חמיו שהיה מעכב כדאיתא בהגוזל שבקש המלאך להמיתו במלון בשביל בנו בכורו שעדיין לא מל ודבר זה גרם לבן בנו להיות עובד עבודת כוכבים. ולפיכך הקדים המלאך להרוג את משה מיד ותקח צפורה צור לפי שעל ידה היה העכוב. מ״‎מ סברת רוב העולם נוטה שעל בנה הקטן שבשני בניה אמרה כי חתן דמים אתה לי, אבל אין משיבים על האגדה. ואם תאמר הרי לעיל גבי ולכהן מדין פרש״‎י שפירש מעבודת כוכבים. אלא נ״‎ל לאו דווקא מעבודת כוכבים אלא שלא יהא נמול ויהא כגר תושב.כי חתן דמים אתה לי לפי שפרש״‎י דמים כמו שופך דמים כמו צא איש הדמים וצריך לסרס המקרא כי דמים חתן אתה לי כלומר הורג חתני אתה לי.ויפגשהו וישק לו הה״‎ד חסד ואמת נפגשו חסד זה אהרן דכתיב תומיך ואוריך לאיש חסידך אמת זה משה כדכתיב בכל ביתי נאמן הוא צדק ושלום נשקו צדק זה משה כדכתיב צדקת ה׳‎ עשה ושלום זה אהרן כדכתיב בשלום ובמישור הלך אתי.ויגד משה לאהרן הגיד לו כל אשר קרהו ושהביא אשתו במלון ראשון. ואמר לו אהרן על הראשונים אנו מצטערים. ויש לנו לומר אחרי דברי רבותינו שמשם שלח לה שתשוב לבית אביה. [זקני ישראל המיוחדים לישיבה].ויעש האתת מהנחש ומידו ומהמים.

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך