תנ"ך על הפרק - שמות ד - תורה תמימה

תנ"ך על הפרק

שמות ד

54 / 929
היום

הפרק

המשך הדיון של משה עם ה', חזרתו למצרים

וַיַּ֤עַן מֹשֶׁה֙ וַיֹּ֔אמֶר וְהֵן֙ לֹֽא־יַאֲמִ֣ינוּ לִ֔י וְלֹ֥א יִשְׁמְע֖וּ בְּקֹלִ֑י כִּ֣י יֹֽאמְר֔וּ לֹֽא־נִרְאָ֥ה אֵלֶ֖יךָ יְהוָֽה׃וַיֹּ֧אמֶר אֵלָ֛יו יְהוָ֖המזהמַה־זֶּ֣הבְיָדֶ֑ךָ וַיֹּ֖אמֶר מַטֶּֽה׃וַיֹּ֙אמֶר֙ הַשְׁלִיכֵ֣הוּ אַ֔רְצָה וַיַּשְׁלִיכֵ֥הוּ אַ֖רְצָה וַיְהִ֣י לְנָחָ֑שׁ וַיָּ֥נָס מֹשֶׁ֖ה מִפָּנָֽיו׃וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה שְׁלַח֙ יָֽדְךָ֔ וֶאֱחֹ֖ז בִּזְנָב֑וֹ וַיִּשְׁלַ֤ח יָדוֹ֙ וַיַּ֣חֲזֶק בּ֔וֹ וַיְהִ֥י לְמַטֶּ֖ה בְּכַפּֽוֹ׃לְמַ֣עַן יַאֲמִ֔ינוּ כִּֽי־נִרְאָ֥ה אֵלֶ֛יךָ יְהוָ֖ה אֱלֹהֵ֣י אֲבֹתָ֑ם אֱלֹהֵ֧י אַבְרָהָ֛ם אֱלֹהֵ֥י יִצְחָ֖ק וֵאלֹהֵ֥י יַעֲקֹֽב׃וַיֹּאמֶר֩ יְהוָ֨ה ל֜וֹ ע֗וֹד הָֽבֵא־נָ֤א יָֽדְךָ֙ בְּחֵיקֶ֔ךָ וַיָּבֵ֥א יָד֖וֹ בְּחֵיק֑וֹ וַיּ֣וֹצִאָ֔הּ וְהִנֵּ֥ה יָד֖וֹ מְצֹרַ֥עַת כַּשָּֽׁלֶג׃וַיֹּ֗אמֶר הָשֵׁ֤ב יָֽדְךָ֙ אֶל־חֵיקֶ֔ךָ וַיָּ֥שֶׁב יָד֖וֹ אֶל־חֵיק֑וֹ וַיּֽוֹצִאָהּ֙ מֵֽחֵיק֔וֹ וְהִנֵּה־שָׁ֖בָה כִּבְשָׂרֽוֹ׃וְהָיָה֙ אִם־לֹ֣א יַאֲמִ֣ינוּ לָ֔ךְ וְלֹ֣א יִשְׁמְע֔וּ לְקֹ֖ל הָאֹ֣ת הָרִאשׁ֑וֹן וְהֶֽאֱמִ֔ינוּ לְקֹ֖ל הָאֹ֥ת הָאַחֲרֽוֹן׃וְהָיָ֡ה אִם־לֹ֣א יַאֲמִ֡ינוּ גַּם֩ לִשְׁנֵ֨י הָאֹת֜וֹת הָאֵ֗לֶּה וְלֹ֤א יִשְׁמְעוּן֙ לְקֹלֶ֔ךָ וְלָקַחְתָּ֙ מִמֵּימֵ֣י הַיְאֹ֔ר וְשָׁפַכְתָּ֖ הַיַּבָּשָׁ֑ה וְהָי֤וּ הַמַּ֙יִם֙ אֲשֶׁ֣ר תִּקַּ֣ח מִן־הַיְאֹ֔ר וְהָי֥וּ לְדָ֖ם בַּיַּבָּֽשֶׁת׃וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֣ה אֶל־יְהוָה֮ בִּ֣י אֲדֹנָי֒ לֹא֩ אִ֨ישׁ דְּבָרִ֜ים אָנֹ֗כִי גַּ֤ם מִתְּמוֹל֙ גַּ֣ם מִשִּׁלְשֹׁ֔ם גַּ֛ם מֵאָ֥ז דַּבֶּרְךָ אֶל־עַבְדֶּ֑ךָ כִּ֧י כְבַד־פֶּ֛ה וּכְבַ֥ד לָשׁ֖וֹן אָנֹֽכִי׃וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֵלָ֗יו מִ֣י שָׂ֣ם פֶּה֮ לָֽאָדָם֒ א֚וֹ מִֽי־יָשׂ֣וּם אִלֵּ֔ם א֣וֹ חֵרֵ֔שׁ א֥וֹ פִקֵּ֖חַ א֣וֹ עִוֵּ֑ר הֲלֹ֥א אָנֹכִ֖י יְהוָֽה׃וְעַתָּ֖ה לֵ֑ךְ וְאָנֹכִי֙ אֶֽהְיֶ֣ה עִם־פִּ֔יךָ וְהוֹרֵיתִ֖יךָ אֲשֶׁ֥ר תְּדַבֵּֽר׃וַיֹּ֖אמֶר בִּ֣י אֲדֹנָ֑י שְֽׁלַֽח־נָ֖א בְּיַד־תִּשְׁלָֽח׃וַיִּֽחַר־אַ֨ף יְהוָ֜ה בְּמֹשֶׁ֗ה וַיֹּ֙אמֶר֙ הֲלֹ֨א אַהֲרֹ֤ן אָחִ֙יךָ֙ הַלֵּוִ֔י יָדַ֕עְתִּי כִּֽי־דַבֵּ֥ר יְדַבֵּ֖ר ה֑וּא וְגַ֤ם הִנֵּה־הוּא֙ יֹצֵ֣א לִקְרָאתֶ֔ךָ וְרָאֲךָ֖ וְשָׂמַ֥ח בְּלִבּֽוֹ׃וְדִבַּרְתָּ֣ אֵלָ֔יו וְשַׂמְתָּ֥ אֶת־הַדְּבָרִ֖ים בְּפִ֑יו וְאָנֹכִ֗י אֶֽהְיֶ֤ה עִם־פִּ֙יךָ֙ וְעִם־פִּ֔יהוּ וְהוֹרֵיתִ֣י אֶתְכֶ֔ם אֵ֖ת אֲשֶׁ֥ר תַּעֲשֽׂוּן׃וְדִבֶּר־ה֥וּא לְךָ֖ אֶל־הָעָ֑ם וְהָ֤יָה הוּא֙ יִֽהְיֶה־לְּךָ֣ לְפֶ֔ה וְאַתָּ֖ה תִּֽהְיֶה־לּ֥וֹ לֵֽאלֹהִֽים׃וְאֶת־הַמַּטֶּ֥ה הַזֶּ֖ה תִּקַּ֣ח בְּיָדֶ֑ךָ אֲשֶׁ֥ר תַּעֲשֶׂה־בּ֖וֹ אֶת־הָאֹתֹֽת׃וַיֵּ֨לֶךְ מֹשֶׁ֜ה וַיָּ֣שָׁב ׀ אֶל־יֶ֣תֶר חֹֽתְנ֗וֹ וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ אֵ֣לְכָה נָּ֗א וְאָשׁ֙וּבָה֙ אֶל־אַחַ֣י אֲשֶׁר־בְּמִצְרַ֔יִם וְאֶרְאֶ֖ה הַעוֹדָ֣ם חַיִּ֑ים וַיֹּ֧אמֶר יִתְר֛וֹ לְמֹשֶׁ֖ה לֵ֥ךְ לְשָׁלֽוֹם׃וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֤ה אֶל־מֹשֶׁה֙ בְּמִדְיָ֔ן לֵ֖ךְ שֻׁ֣ב מִצְרָ֑יִם כִּי־מֵ֙תוּ֙ כָּל־הָ֣אֲנָשִׁ֔ים הַֽמְבַקְשִׁ֖ים אֶת־נַפְשֶֽׁךָ׃וַיִּקַּ֨ח מֹשֶׁ֜ה אֶת־אִשְׁתּ֣וֹ וְאֶת־בָּנָ֗יו וַיַּרְכִּבֵם֙ עַֽל־הַחֲמֹ֔ר וַיָּ֖שָׁב אַ֣רְצָה מִצְרָ֑יִם וַיִּקַּ֥ח מֹשֶׁ֛ה אֶת־מַטֵּ֥ה הָאֱלֹהִ֖ים בְּיָדֽוֹ׃וַיֹּ֣אמֶר יְהוָה֮ אֶל־מֹשֶׁה֒ בְּלֶכְתְּךָ֙ לָשׁ֣וּב מִצְרַ֔יְמָה רְאֵ֗ה כָּל־הַמֹּֽפְתִים֙ אֲשֶׁר־שַׂ֣מְתִּי בְיָדֶ֔ךָ וַעֲשִׂיתָ֖ם לִפְנֵ֣י פַרְעֹ֑ה וַאֲנִי֙ אֲחַזֵּ֣ק אֶת־לִבּ֔וֹ וְלֹ֥א יְשַׁלַּ֖ח אֶת־הָעָֽם׃וְאָמַרְתָּ֖ אֶל־פַּרְעֹ֑ה כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהוָ֔ה בְּנִ֥י בְכֹרִ֖י יִשְׂרָאֵֽל׃וָאֹמַ֣ר אֵלֶ֗יךָ שַׁלַּ֤ח אֶת־בְּנִי֙ וְיַֽעַבְדֵ֔נִי וַתְּמָאֵ֖ן לְשַׁלְּח֑וֹ הִנֵּה֙ אָנֹכִ֣י הֹרֵ֔ג אֶת־בִּנְךָ֖ בְּכֹרֶֽךָ׃וַיְהִ֥י בַדֶּ֖רֶךְ בַּמָּל֑וֹן וַיִּפְגְּשֵׁ֣הוּ יְהוָ֔ה וַיְבַקֵּ֖שׁ הֲמִיתֽוֹ׃וַתִּקַּ֨ח צִפֹּרָ֜ה צֹ֗ר וַתִּכְרֹת֙ אֶת־עָרְלַ֣ת בְּנָ֔הּ וַתַּגַּ֖ע לְרַגְלָ֑יו וַתֹּ֕אמֶר כִּ֧י חֲתַן־דָּמִ֛ים אַתָּ֖ה לִֽי׃וַיִּ֖רֶף מִמֶּ֑נּוּ אָ֚ז אָֽמְרָ֔ה חֲתַ֥ן דָּמִ֖ים לַמּוּלֹֽת׃וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶֽל־אַהֲרֹ֔ן לֵ֛ךְ לִקְרַ֥את מֹשֶׁ֖ה הַמִּדְבָּ֑רָה וַיֵּ֗לֶךְ וַֽיִּפְגְּשֵׁ֛הוּ בְּהַ֥ר הָאֱלֹהִ֖ים וַיִּשַּׁק־לֽוֹ׃וַיַּגֵּ֤ד מֹשֶׁה֙ לְאַֽהֲרֹ֔ן אֵ֛ת כָּל־דִּבְרֵ֥י יְהוָ֖ה אֲשֶׁ֣ר שְׁלָח֑וֹ וְאֵ֥ת כָּל־הָאֹתֹ֖ת אֲשֶׁ֥ר צִוָּֽהוּ׃וַיֵּ֥לֶךְ מֹשֶׁ֖ה וְאַהֲרֹ֑ן וַיַּ֣אַסְפ֔וּ אֶת־כָּל־זִקְנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃וַיְדַבֵּ֣ר אַהֲרֹ֔ן אֵ֚ת כָּל־הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיַּ֥עַשׂ הָאֹתֹ֖ת לְעֵינֵ֥י הָעָֽם׃וַֽיַּאֲמֵ֖ן הָעָ֑ם וַֽיִּשְׁמְע֡וּ כִּֽי־פָקַ֨ד יְהוָ֜ה אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְכִ֤י רָאָה֙ אֶת־עָנְיָ֔ם וַֽיִּקְּד֖וּ וַיִּֽשְׁתַּחֲוּֽוּ׃

מאמרים על הפרק

מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק

פירוש על הפרק

מאת: ,
לא יאמינו לי. אמר ריש לקיש, החושד בכשרים לוקה בגופו, דכתיב ויען משה ויאמר והן לא יאמינו לי, ולקה – דכתיב (פ׳ ו׳) והנה ידו מצורעת כשלג אומפרש בגמרא וגליא קמי קוב"ה דמהמני ישראל ואמר ליה, ישראל הם מאמינים בני מאמינים, דכתיב (פ' ל"א) ויאמן העם, ובני מאמינים בני אברהם דכתיב ביה (פ' לך) והאמין בה', ולכאורה נראה כאן אריכות לשון יותר מדאי, וגליא קמי קוב"ה וכו' והם מאמינים בני מאמינים, והול"ל בקצור שמשה אמר והם לא יאמינו לי וכתיב ויאמן העם, וי"ל דהוכרח להאריך בזה, משום דממה שהאמינו ישראל כאן אין ראיה שהם בכלל מאמינים, יען דמה שהאמינו היה ע"פ האותות והמופתים שהראה להם וגם ע"פ הסימנים שהגיד להם, כפירש"י בפרשה הקודמת פסוק י"ח סימן זה היה מסור בידם שבלשון פקד פקדתי הם נגאלים ומשה אמר להם לשון זה, ולכן אמר דגליא קמי קוב"ה דבכלל הוו ישראל מאמינים בני מאמינים בלא כל מסובב לזה, ומה שהיה דרוש כאן להמופתים הוא לגבי משה שחשש שלא יאמינו, נתנה לו מעשה המופתים כדי שיהיה בטוח שיאמינו לו וילך לאשר שלחוהו, ודו"ק. .
(שבת צ"ז א') ויוציאה מחיקו וגו׳. אמר רבא, מדה טובה ממהרת לבא ממדת פורעניות, דאלו במדת פורעניות כתיב (פ' ו׳) ויוציאה והנה ידו כצורעת כשלג באחר שהוציאה נעשית מצורעת. , ואלו במדה טובה כתיב ויוציאה מחיקו והנה שבה כבשרו, מחיקו הוא דשבה כבשרו גי"ל הטעם באיחור זה במדת פורעניות, דאולי בין כה יתעורר האדם לתשובה וינצל מפורעניות, והקב"ה אינו רוצה בקלקלתם של בני אדם. .
(שבת צ"ז א׳) האות האחרון. מכאן שדרך הכתוב לקרוא אחרון גם לאמצעי, שהרי אחר האות השני שקראו הכתוב אחרון – בא אות שלישי דוהיינו דכלפי הקודם קורא לזה אחרון, ויתפרש לשון אחרון כמו אחר, דהיינו שני, וכן ראיה לזה ממ"ש בפ' וישלח (ל"ג ב') וישם את השפחות ואת ילדיהן ראשונה ואת לאה וילדיה אחרונים ואת רחל ואת יוסף אחרונים, הרי שלאה וילדיה לא היו אחרונים, והיינו כמש"כ דפירוש אחרונים – שניים. וע"ע בתוי"ט כאן שהעיר בזה מגיטין כ"ט ב' בהא דאין שליח האחרון צריך לומר בפני נכחב וכו', וצ"ע שלא העיר דחדוש זה בכלל הוא גמרא מפורשת בנזיר כ"א א', מי שאמר הריני נזיר ושמעו עוד שנים ואמרו ואני, הותר האחרון וכולם אסורים, ומסיק בגמרא מאי אחרון דקתני – אמצעי, יעו"ש.
וכן יש לכוין ע"פ כלל זה לשון הגמרא בפסחים צ"ו א' דחשיב החלוקים שבין פסח מצרים [הראשון] לפסח דורות, וחשיב שם כל פרט ופרט ואמר, זה נוהג בפסח מצרים ואין זה נוהג בפסח אחר, ולכאורה למה לא אמר ואין זה נוהג בפסח דורות [כלשון המשנה], אלא שרוצה לכלול גם הפסח השני שעשו ישראל בשנה השנית ולא רק הפסחים שבדורות הבאים אחריהם, ולכן אמר פסח אחר דהיינו שני, ומה שלא אמר מפורש בפסח שני הוא לחלק משם פסח שני המקובל שעושים הטמאים בחודש אייר בכל שנה, ודו"ק. [תוי"ט מס׳ דמאי פ"ז מ"ג]. מי שם פה וגו'. א"ר יהושע בן לוי, בשעה שברח משה מלפני פרעה נעשו כל אוכלוסין שלו, מהם אלמין, מהם חרשים, מהם סומין. אמר לאלמין היכן משה – לא היו מדברין, אמר לחרשים – לא היו שומעין, לסומין – לא היו רואין, הוא שהקב"ה אמר למשה מי שם פה לאדם או מי ישום אלם או חרש או פקח או עור, תמן קמתי לך והכא אנא לא קאים לך הבתמיה, ור"ל האם לא אעמוד עתה להושיע לך, ובפירש"י בפסוק זה הובאה דרשה זו בשינוי לשון וענין והיא מתנחומא. ועיין בתוס' חגיגה ב' ב' הביאו ממ"ר דסתם חרש אינו שומע וגם אינו מדבר, אבל מגמרא שם וכן מסוגיא דגיטין ע"א א' מתבאר דסתם חרש הוא רק אינו שומע, ומדרשת הירושלמי שלפנינו סמך ראיה לזה, משום דאל"ה הול"ל גם שהחרשים לא היו מדברים. .
(ירושלמי ברכות פ"ט ה"א) ויחר אף ה׳. א"ר יהושע בן לוי, כל חרון אף שבתורה נאמר בו רושם ופעמים נזיפה ופעמים גדוף, כמו ויחר אף יעקב ברחל ויאמר התחת אלהים אנכי, הרי זה נזיפה, ויחר אף שאול ביהונתן ויאמר לו בן נעות המרדות (ש"א כ'), הרי גדוף. וכאן לא נאמר בו רושם, ור' שמעון בן יוחאי אומר, אף זה נאמר בו רושם, שנאמר הלא אהרן אחיך הלוי, וכי לוי הוא והלא כהן הוא, אלא הכי קאמר ליה, אני אמרתי אתה כהן והוא לוי, עכשיו הוא כהן ואתה לוי זויהיה המשך לשון הכתוב אהרן אחיך הלוי, מי שהיה ראוי להיות לוי עתה יהיה כהן בזכות שידבר אל פרעה. ומפרש בגמרא דפליגי בזה אם משה כהן היה או לא, וס"ל לריב"ק דמשה כהן היה ולכן לא דריש כדדריש רשב"י. ויש להעיר מאי ראיה היא זו, ודלמא ס"ל לריב"ק דכהן נקרא לוי, וכמ"ש בחולין כ"ד ב' בעשרים וארבעה מקומות נקראו כהנים לוים, וא"כ שוב אי אפשר לדייק וכי לוי היה והלא כהן הוא, וי"ל דמדלא חשיב פסוק זה בין הני הכ"ד מקומות שנקראו כהנים לוים, ש"מ דהלשון לוי שבכאן מדויק הוא, לוי ממש, ולא כהן, וטעם הדבר מפני שדבורו של הקב"ה מדויק באין גדר הספק. .
(זבחים ק"ב א׳) וראך ושמח בלבו. א"ר מלאי, בשכר וראך ושמח בלבו זכה לחשן המשפט על לבו חנראה לפרש טעם ושייכות גמול זה לזכות שמחה זו, כי מה שגדול זכותו בזה הוא מפני שלא קנא במשה שאמר לו הקב"ה שיהיה לו לאלהים אע"פ שמשה צעיר ממנו לימים, ומפני זה זכה לחושן המשפט שבו האורים והתומים ועל פיו הוא שופט, והשופט נקרא אלהים כפי שיתבאר אי"ה בפ' משפטים בפסוק ונקרב בעה"ב אל האלהים, אלהים לא תקלל, והרי זה תשלום מדה כנגד מדה. .
(שבת קל"ט א׳) לך לשלום. א"ר אבין הלוי, הנפטר מחבירו אל יאמר לו לך בשלום אלא לך לשלום, שהרי יתרו שאמר למשה לך לשלום עלה והצליח, ודור שאמר לאבשלום (ש"ב ט"ו) לך בשלום הלך ונתלה טטעם הדבר כתב הכותב משום דלשון לשלום משמע שילך לשלמות הבאה משא"כ הלשון בשלום משמע בשלמות הנקנה עד כה, וזה שייך במת שנעשה חפשי מכל ואינו קונה עוד שלמות, וביתר באור השייך לדרשה זו בארנו בארוכה בפ' לך בפסוק ואתה תבוא אל אבותיך בשלום, יעו"ש וצרף לכאן. .
(ברכות ס"ג א') ויאמר ה׳ אל משה וגו'. תניא, המודר הנאה מחבירו אין מתירין לו אלא בפניו, דכתיב ויאמר ה׳ אל משה במדין לך שוב מצרים [מאי במדין], אמר ליה, במדין נדרת לך והתר נדרך במדין ימדייק יתור הלשון במדין, דלמאי נ"מ איפה נדר, והענין שנדר סמך על הפסוק דלעיל בפרשה ב' (פ' כ"א) ויואל משה לשבת את האיש, ודרשו שם אין אלה אלא שבועה וכמש"כ (יחזקאל י"ז) ויבא אתו באלה, וקצת צ"ע שאמר במדין נדרת ולא אמר נשבעת כי אע"פ שנדר ושבועה ענין אחד הוא [עיין בר"ן נדרים ב' ב'], בכ"ז למה לא אמר הלשון כמו שהיה הדבר באמת, וצ"ל דהענין הוא שמתחלה הדירו יתרו שישב אתו וקיים משה את הנדר בשבועה, ולכן תפס עיקר הענין שהיה בנדר, וכן משמע מפי' המפרש, ועיין במהרש"א וביו"ד ס"ס ר"ו, ודו"ק. –
וטעם הדבר שאין מתירין אלא בפניו איתא בירושלמי נדרים פ"ה ה"ד לחד מ"ד מפני הבושה, ר"ל שיתבייש הנודר שנדר להנאתו ועכשיו רוצה שיתירו לו, ולחד מ"ד מפני החשד, שאם לא ידע הנידר שהתירו להנודר את נדרו ויראנו עובר על נדרו יחשדנו שעובר באיסור, והנ"מ בין הטעמים פשוטה, דלטעם מפני הבושה צריך בפניו ולעיניו ממש, אבל לטעם מפני החשד, די רק שיודיעוהו ותו לא. ועיין בפי' הרא"ש ובר"ן שפירשו בענין אחר.
ובפי' הרא"ש כתב בשם הר"א ממיץ דהפי' בפניו – מדעתו ורצונו, וכמו אין חבין לאדם אלא בפניו, וקצת יש סמוכין לפירושו מלשון שאמר משה ליתרו אלכה נא וגו' ואראה וגו', ונא הוא לשון בקשה, כנודע, ומשמע קצת שביקש משה שיסכים לו יתרו, אבל להטעמים שהבאנו מירושלמי מוכרח שא"צ דעתו ורצונו רק הודעה בעלמא. וביו"ד סי' רכ"ח ס"ח הובאו שתי דעות לפי שני הפירושים בלשון בפניו הודעה ורצון, ולפי מש"כ יש רמז בלשון התורה להפירוש דבפניו היינו ברצונו, כמבואר.
וכדי שלא יסתרו דברי הירושלמי לדעת הר"א ממיץ, נראה לומר, דהירושלמי איירי שהנדר הוא בדבר שאינו נוגע במאומה להנידר, ולכן אין כל סברא שידרש רצון הנידר לההיתר, כי מה לו לקיום או לביטול הנדר, ולכן פירשו הלשון בפניו לענין הודעה בעלמא כפי הטעמים המבוארים, והר"א ממיץ איירי שהנדר נוגע להנידר, ולכן בעינן דעתו ורצונו לההיתר, ודו"ק. ויש עוד להאריך בזה, אבל אין המקום גורם. .
(נדרים ס"ה א׳) כי מתו. מאי מתו, אילימא מתו ממש, הנהו מי מתו, והא א"ר יוחנן משום ר׳ שמעון בן יוחאי, כל מקום שנאמר נצים נצבים אינם אלא דתן ואבירם, אלא שירדו מנכסיהון, ועניות כמיתה יאהנה לא מצינו שמות האנשים שבקשו את נפש משה, וגם סבת הדבר לא נמצא זולת מה שהגידו לפרעה דבר הכותו את המצרי ומבואר באותו ענין (לעיל פרשה ב' פ' י"ד) שאחד מאלה שהיו נצים זה עם זה ומשה אמר ליה רשע למה תכה רעך הוא הלשין לפרעה דבר הכאתו את המצרי, וע"י זה בקש פרעה להרגו, ושם מבואר שהשני שהיה מריב היה רשע כחבירו, ומבואר שהם היו רשעים ובקשו את נפש משה, אכן לא ידענו מי היו אלה האנשים, ודרשינן מדכתיב בהו שם נצים, שני אנשים עברים נצים, וכן כתיב בהו (לקמן ה' כ') ויפגעו את משה ואת אהרן נצבים, וכלשון זה כתיב בדתן ואבירם במחלוקת קרח יצאו נצבים פתח אהליהם, ובפ' פינחס כתיב בהו אשר הצו על משה ועל אהרן בעדת קרח, ולמדנו סתום מן המפורש, דהאנשים דכתיב בהו בפרשה זו נצים נצבים הם ג"כ דתן ואבירם, כיון שידועים לבעלי מחלוקת, ויהיה לפי"ז פירוש הפסוק מלהלן ויפגעו את משה ואת אהרן נצבים – הנצבים פגעו במשה ואהרן, ולעיל בפסוק שני אנשים עברים נצים בארנו עוד מזה.
ועל כל פנים מבואר שאלה האנשים לא מתו עתה, שהרי חיו בעת מחלוקת קרח, וא"כ מה זה שאמר כי מתו, ע"כ צ"ל דמובן אחר להלשון כי מתו, ומפרש שירדו מנכסיהם, ועניות חשובה כמיתה, וכיון דעניים הם אינם יכולים להיות עוד קרובים למלכות ואינם יכולים להרע עוד, ומפרשי כי מתו כמו כי כמתו וכמו שאומר כמו מתו והיינו שהגיע להם עונש כמו מיתה, דהיינו עניות. וכה"ג דרשו במגילה ט"ז ב' לשון הפסוק בפ' ויגש כי פי המדבר אליכם, כמו פי כן לבי וכנראה גם שם דרשו כי פי – כמו כי כפי, וכאומר כפי כך לבי, וכן פרשנו הפסוק דריש פ' זו כי חיות הנה, – כמו כי כחיות הנה, ועיין מה שהבאנו שם עוד דוגמאות מכמה מלות שחסר בהם כ"ף הדמיון.
ואפשר לומר עוד טעם מה שראו חז"ל להוציא המלות כי מתו מפשטן, משום דקשה להו הלשון המבקשים בהוה, ואם הפירוש מתו ממש – הול"ל אשר בקשו, בעבר, ולשון המבקשים משמע שעוד היום מבקשים, הרי דחיים הם, וע"כ צ"ל דחיים הם אלא שהם במצב דומה למיתה, והוא עניות, כמבואר, וע"ע מענין זה בר"ן נדרים ז' ב' ובס' שאילת שלום לשאלתות דרא"ג פ' מצורע, ואין להאריך. –
ודע דמדרשה זו יש לפשוט חקירת הראשונים והאחרונים אם על מספר פחות משלשה יונח הלשון כל [עיין מזה בארוכה בס' יד מלאכי סי' של"ו], והכא דרשו כל האנשים – על דתן ואבירם. .
(שם ס"ד ב') וירכיבם. הנא דבי ר׳ ישמעאל, לעולם יספר אדם בלשון נקיה, שהרי בזב קראו מרכב ובאשה מושב יבפירש"י בזב כתיב בפ' מצורע וכל המרכב אשר ירכב ובאשה זבה כתיב שם או על הכלי אשר היא יושבת עליו לפי שאין הגון להזכיר רכיבה באשה ואע"פ שהמרכב והמושב שוין בשניהם, עכ"ל. ולכאורה מכיון דכתיב באשה כלי שוב אין שייך לכתוב רכיבה, אך הכונה דמשום זה גופא שלא להזכיר רכיבה באשה שינה הכתוב לכתוב באשה כלי במקום מרכב שבאיש כדי שיסמוך לו הלשון יושבת. , והא דכתיב ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם – התם משום בניו אורחא הוא יגר"ל משום בניו נקט לשון רכיבה, ועיין בפ' ויצא בפסוק ויקם יעקב וישא את בניו ואת נשיו, ופירש"י בשם המ"ר, יעקב הקדים ליקח את בניו לאשתו ועשו הקדים נשיו לבניו כדכתיב ס"פ וישלח ויקח עשו את נשיו ואת בניו, ועיי"ש בטעם קדימה ואיחור זה, דהוא מורה על מדות האדם, ולכאורה צ"ע שלא העירו דבמשה כתיב כאן ויקח משה את אשתו ואת בניו, אך לפי דרשה שלפנינו דלא נאות להזכיר רכיבה באשה ורק משום בניו הזכיר לשון זה, י"ל דאולי הפך הכתוב את הסדר למען הסמיך לשון רכיבה לזכרים – לבניו, דלכן עשה כן כדי שבספור הדברים יהיה סמוך לשון רכיבה לזכרים ואם היה עושה להיפך היה כתוב ויקח את בניו ואת אשתו וירכיבם, וסמיכות לשון זה אינו לשון כבוד. .
(פסחים ג׳ ב׳) על החמור. מעשה בתלמי המלך שכנס ע"ב זקנים והכניסן בע"ב בתים ואמר לכל אחד כתבו לי תורת משה רבכם, נתן הקב"ה עצה בלב כל אחד ואחד והסכימו כולם לדעה אחת וכתבו לו וירכיבם על נושא בני אדם ידפירשו רש"י ותוס' בטעם שנוי זה שלא יאמר וכי לא היה למשה רבכם סוס או גמל, עכ"ל, ואין זה מבואר כלל, דהא מצינו גם באברהם שהיה עשיר והיו לו סוסים וגמלים ובכ"ז כתיב ביה ויחבוש את חמורו, ויתכן קצת לומר ע"פ הדרשה הקודמת, שאין נאות להזכיר רכיבה באשה, ויותר מזה מגונה רכיבה על החמור, לכן שינו לכתוב וירכיבם על נושא בני אדם, דלשון זה מורה יותר לשון מכובד. –
ודע שפשטות הענין מורה שיראו שמא הוא מבקש למצוא עילה בדברי התורה, וע"ע מש"כ בענין זה ר"פ בראשית. .
(מגילה ט' א׳) בני בכורי ישראל. [מלמד שישראל נקראו בנו בכורו של הקב"ה] טועיין בנמרא כאן ובשבת ל"א א' ובע"ז ג' א' הובא מאמר זה בענין אגדות שונות, וע' לפנינו לקמן ס"פ משפטים בפ' נעשה ונשמע. .
(שבת פ"א ב׳) ויהי בדרך במלון. תניא, אמר רבי, חס ושלום שמשה רבינו נתרשל מן המילה, אלא כך אמר, אמול ואצא – סכנה היא, אמול ואשהה ג' ימים – הקב"ה אמר לי לך שוב מצרימה, ואלא מפני מה נענש, מפני שנתעסק במלון תחלה טזובירושלמי נדרים פ"ג ה"ט מסיים בזה, הדא הוא דכתיב ויהי בדרך במלון, ומבואר דדרשו סמיכות הלשון בדרך במלון, ומשמע להו שמיד שבא מן הדרך נתעסק במלון, ובפי' הרא"ש כתב שהמלון היה קרוב למצרים ולא היה עוד סכנה בהליכתו, עכ"ל, ולדעתי קשה לומר כן שהמלון היה סמוך, שהרי בפסוק הסמוך כתיב ויאמר ה' אל אהרן לך לקראת משה המדברה וילך ויפגשהו בהר האלהים, והר האלהים הוא הר סיני, כדכתיב אל הר האלהים חורבה, והיינו סיני היינו חורב [כפי שיתבאר אי"ה לפנינו בפ' יתרו], וידוע הוא דהר סיני הוא רחוק ממצרים טובא. אכן י"ל בטעם שנענש דהו"ל למול אותו ולהניחו במלון עם אמו והוא ילך לבדו למצרים. .
(נדרים ל"ב א׳) ויבקש המיתו. אמר רבן שמעון בן גמליאל, לא למשה רבינו בקש שטן להרוג אלא לאותו תינוק שנאמר (פ׳ כ"ה) כי חתן דמים אתה לי, צא וראה מי קרוי חתן הוי אומר זה התינוק יזעיין מש"כ בדרשה בפסוק הבא אות כ"ג. .
(שם שם) ותקח צפורה צור. [מלמד שהאשה כשרה למול] יחבגמרא שתי דעות בענין זה, ולחד מ"ד אשה פסולה למול, ומפרש ותקח ותכרות – ע"י אחר, וקיי"ל דאשה כשרה למול ואעפ"כ אין המנהג כן, והארכנו לבאר ענין זה בפ' לך בפסוק המול ימול, עיי"ש. .
(ע"ז כ"ז א׳) ותגע לרגליו. פליגי ר׳ יהודה ור׳ נחמיה ורבנן, חד אמר לרגליו של משה ואמרה ליה הילך גזי חובך יטכלומר נגזז ונפסק החטא ממך. וחד אמר לרגליו של מלאך ואמרה הילך עביד שליחותן ככבר נעשית שליחותך והרף ממנו. וחד אמר לרגליו של תינוק נגעה בגוף התינוק כאר"ל שמלה אותו, וכמ"ד אשה כשרה למול וכמש"כ לעיל. .
(ירושלמי נדרים פ"ג ה"ט) חתן דמים אתה לי. אית תנא, משה קרוי חתן ואמרה חתן דמים מתבקש מידך כבר"ל שדברה כנגד התינוק, תתן שלי היה מתבקש בדמים להיות נהרג על ידך. , ואית תנא התינוק קרוי חתן ואמרה חתן בדמים אתה עומד לי כגר"ל על ידי הדמים של מילה אתה עומד ומתקיים בידי, ולולא זאת היית נהרג, ובכלל דרשה זו י"ל דפליגי בפלוגתת החכמים בבבלי (נדרים ל"ב א') למי היה המלאך רוצה להרוג למשה או לתינוק, וקצת צ"ע בפירש"י בפסוק הקודם שפירש כמ"ד שלמשה רצה המלאך להרוג וכן פי' בפסוק זה בפי' הלשון תתן דמים, ומיד הביא הדרשה שהיה המלאך נעשה כמין נחש ובולעי [לתינוק] מראשו ועד ירכו וכו' [והיא הדרשה הסמוכה באו אף וחמה ובלעוהו], והרי כמבואר נאמרה דרשה זו רק למ"ד שלתינוק רצה המלאך להרוג, ורש"י הביאה למ"ד שלמשה רצה להרוג, והרי זה רכיבה אתרי רכשי, ובהכרח צריך לפרש דרש"י יפרש ובלעוהו – למשה, וכמ"ש במ"ר כאן אף כי פשטות הדברים בגמרא לא משמע כן, וצ"ע. .
(שם שם) וירף ממנו. דרש ר׳ יהודה בר ביזנא, בשעה שנתרשל משה רבינו מן המילה באו אף וחמה ובלעוהו ולא שיירו ממנו אלא רגליו כדרומז למקום המילה על שם הכתוב (ש"ב י"ט) ולא עשה רגליו. מיד ותקח צפורה צור ותכרות את ערלת בנה כהשהבינה שמחמת המילה היא. , מיד וירף ממנו כוועיין מש"כ בדרשה הקודמת. .
(נדרים ל"ב א׳) למולות. למולות – מכאן לשתי מילות, אחת למילה ואחת לפריעה כזואתיא כמ"ד דנתנה מצות פריעה לאבותינו, ולא כמ"ד דהראשון שנצטוה על הפריעה היה יהושע בן נון, עיין יבמות ע"א ב'. , אחת למילה ואחת [לציצין המעכבין את המילה] כחהם נימי העור שנשארו דבוקים מהערלה בהעטרה, דכיון דעדיין דבוקים בעטרה אינו נחשב כמהול עוד. וגם לענין שבת דוחה הסרת הציצין ואף שסילק ידו כבר מהמילה. .
(ירושלמי שבת פי"ט ה"ב) ויאמן העם. מכאן שישראל מאמינים הם כטעיין משכ"ל בפסוק א'. .
(שבת צ"ז א׳)

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך