ויען משה ויאמר והן לא יאמינו לי. איתא בב"ר באותה שעה דיבר משה שלא כהוגן הקב"ה אמר לו ושמעו לקולך והוא אומר והן לא יאמינו לי מיד השיבו הקב"ה בשעתו ונתן לו אותות. ור' אברהם אמר על דרך הפשט הקב"ה אמר לו ושמעו לקולך על הזקנים אבל לא אמר שיאמינו שאר העם או שאמר שישמעו לקולו ואולי לא יאמינוהו בלב. והרמב"ן פי' שיתכן ששמעו לקולך אינו הבטחה שישמעו אלא צואה ושמעו לקולך פי' ראוי להם שישמעו לך ותבוא אתה וזקני ישראל אל מלך מצרים וכן ושמעו מצרים ואמרו אל יושב הארץ ראוי שיהי' ככה וכמוהו רבים. אי נמי אמר לו ושמעו לקולך לבא למלך מצרים ולאמר לו אלהי העברים נקרא עלינו כי מה יפסידו בזה והנה הודיעו כי לא יתן אותם מלך מצרים להלוך ועל כן אמר משה והן לא יאמינו לי כי אחר ראותם כי לא יתנם פרעה להלוך לא ישמעו לקולי כי יאמרו אלי אלו היית שליח השם לא ימרה פרעה את פיך. אי נמי פי' לא נראה אליך ה' הגדול במדת רחמים כאשר אמרת לעשות לנו אותות ומופתים כי אינך גדול מן האבות ולכך לא שמע אליך פרעה שאלו הי' כדבריך היינו יוצאים עכ"פ ואין עונותינו מבדילין בינינו ובין הרחמים. אי נמי מה שאמר והן לא יאמינו לי לא שמסתפק אולי לא יאמינו אלא ששאל אות כדרך כל המשתלחים כאלו הי' הולך אל עם אשר לא יאמינו אבל לעולם כיון שאמר ושמעו לקולך ידע שישמעו:
ויאמר השליכהו ארצה ויהי לנחש. כתב הרמב"ן לא הבינותי למה עשה אלו האותות לפני משה כי משה מאמין הי' וראוי הי' שיאמר המטה אשר בידך השליכהו ארצה לפניהם והי' לנחש וכן באות השני כאשר עשה באות השלישי ולקח ממימי היאור ולכן דרשו רבותינו שהי' לו האות הראשון סימן שסיפר לשון הרע וראוי להענישו ופחד וברח מפניו וזהו טעם וינס משה מפניו כי פחד שמא יענישוהו וישכהו הנחש וכן הצרעת להענישו עד שאמר לו הקב"ה שלח ידך ואחוז בזנבו אז נתחזק ושלח ידו והחזיק בו כדכתי' ויחזק בו כי החזקה גדולה מן האחיזה. וי"מ אות הנחש הי' משל לפרעה דכתיב התנין הגדול ומתחלה הי' רך כמו מטה ואחר כך נהפך להיות קשה וחזר להיות מטה שחזר פרעה כאלו לא הי' ולא יצא מידו עד שהשביעו וברח משה מפניו כדכתיב ויברח משה מפני פרעה:
שלח ידך ואחוז בזנבו. פי' אחיזה בעלמא והוא לא יכול כי הנחש רצה לישמט מידו עד שהחזיק בו וזה סימן שמשה חשב כאשר יבוא למצרים כי מיד ישלחם ולא שילחם עד שחזק עליו נגעים גדולים והאות השני כנגד כל ישראל שהיו טמאים בגילול מצרים הראה לו שיחזירו בתשובה כידו שחיתה מצרעתה. וי"מ שהוא סימן לישראל שהיו חופשים ונגעם השם בעבודת פרך והוא ירפאם וישובו חופשים:
למען יאמינו כי נראה אליך ה'. פי' בעשותך כן לפניהם ומקצר הפסוק בזה כי ידוע שעל מנת כן נעשה שיעשה לפניהם ויאמינו בו:
והי' אם לא יאמינו. כתב ר' אברהם ידענו כי השם ידע אם יאמינו אם לא יאמינו רק הכתוב דיבר כנגד משה שאם יהי' מקצת ישראל שלא יאמינו לאות הראשון יאמינו לאות האחרון והכתוב אומר לקול ואין לו קול רק דיברה תורה כלשון בני אדם ואמר לקול האות האחרון אע"פ שיש שם שלישי בעבור שעדיין לא הראהו רק ב' אותות והי' אם יהיו עוד שלא יאמינו תעשה אות שלישי ויאמינו כדכתיב ויעש האותות לעיני העם ויאמן העם כי פקד:
והיו המים אשר תקח מן היאור. אע"פ שאמר ולקחת ממימי היאור חזר ואמר והיו המים אשר תקח מן היאור לומר שלא תקחם מן הכלי אלא מן היאור: והיו. פעם שנית פירש"י ללמד שלא היו לדם עד שהיו ביבשה. והרמב"ן כתב א"צ לזה שכן דרך המקרא לכפול תיבות ולחזק או בעבור מיצוע ארוך שביניהם כמו והי' ערכך מבן עשרים שנה ועד בן ששים שנה והי' ערכך כסף חמשים שקלים: בשני אותות הראשונים חזרו לכמות שהיו ובאות המים לא חזרו לכמות שהי' רמז לו שלא ימחול לו במה שיחטא על המים:
גם מתמול גם משלשום. למדנו שכל ז' הימים הי' הקב"ה מפתהו. ועל דרך הפשט אמר אני כבד פה גם מתמול פי' מנעורי אני כבד פה ואף כי עתה שאני זקן וגם מאז דברך אל עבדיך שציויתנו לילך בשליחותך לדבר לפני מלכים ואיך אדבר עמו בכבידות ויתחלל שם שמים כי יאמר אילו היית שלוחו למה לא תיקן לשונך ומשה מרוב חפצו שלא הי' רוצה לילך לא התפלל שיסיר ממנו כבדות פה אלא טען שלא הי' ראוי לילך כיון שהי כבד פה והקב"ה לא רצה לרפאתו כיון שלא התפלל לו אלא אמר לו שילך והוא יהי' עם פיהו שידבר נכוחות לפני פרעה והנה הי' הנס כפול שהי' כבד פה ובדברו לפני פרעה היו דבריו נכוחים. י"מ שלא רפאהו בשביל שהי' ערלת פיו ע"י נס שאירע לו עם פרעה כאשר אמרו רבותינו. וי"מ שזה הי' חרון אף שחרה בו שלא רצה לרפאתו ושלחו בעל כרחו שאלמלא השיבו שלח נא ביד תשלח הי' מרפאהו:
מי שם פה לאדם. פי' הדיבור בעבור היותו בפה קורהו פה: או מי ישום אלם. חוזר על האדם מי ישום לאדם אלם והאלמות לא ישים בו כי איננו דבר אלא הוא העדר הדיבור ואולי בשביל שיש לאדם נפש מדברת והאלמים בהיות להם אוטם בגיד הלשון יאלמו יתכן לומר מי ישום באלמות. ואלם הוא הפכו של פה ופקח הוא הפכו של עור וחרש כי הוא נאמר על האזנים ועל העינים כדכתיב לפקוח עינים פקוח אזנים והי' לו להקדים פקח לחרש כמו שהקדים פה לאלם אלא כתב פקח בין חרש לעור משום ששייך פקיחה בשניהם כדפרישית. וי"מ מי שם פה לאדם וכי לא הייתי יודע שאתה כבד פה והלא אני עשיתיך למה לך להזכיר זה לפני:
שלח נא ביד תשלח. תרגם אונקלוס ביד מאן דכשר למשלח ורוצה לומר ביד מי שרוצה שידבר צחות כי אע"פ שאמרת שתהי' עם דברי בדברי לפני פרעה אעפ"כ אינו דרך כבוד להיות שלוחך ערל שפתים כי ישמעו כלם בדברו עם המלך ויהי' זה גרעון בעיניהם ומשה כל הימים שהי' הקב"ה מפתהו ללכת הי' ממתין אולי יתקן כבד פיו וכשראה שלא תיקן אז אמר שלח נא ביד תשלח. והרמב"ן פי' שלח נא ביד תשלח פי' תשלח ביד כל אשר תשלח כי אין בעולם אדם שלא יהי' הגון יותר ממני והכל לפי רוב ענותנותו הי' בורח מן השליחות שלא יטול שררה לדבר לפני המלך ולהשתרר על ישראל. וי"מ שלח נא ביד תשלח אני כבד פה שלח נא ביד פי' כתב שאוליך בידי. וי"מ בשביל שאמר לו ולא יתן אתכם להלוך ולא ביד חזקה על כן אמר משה שלח לו עתה מיד כאשר אמר לו לשלוח לבסוף:
ידעתי כי דבר ידבר. פי' ידעתי כי ידבר בעבורך כרצונו אף אם לא צויתיו וגם הוא מעצמו יוצא לקראתיך וראך ושמח בלבו ולא יקנא למעלתך ומה שהוצרך לומר לו לך לקראת משה המדברה בעבור כי הודיעו הדרך אשר יבוא בו. ויתכן ששמע אהרן בצאת משה ממדין ויצא מעצמו לקראתו ואחרי כן נאמר לו לך לקראת משה המדברה ושם תמצאנו:
ואנכי אהיה עם פיך. להורותיך את אשר תדבר אל פרעה כי עתה לא אמר שידבר אהרן בעבורו רק אל העם כמו שנאמר ודבר הוא לך אל העם אבל לפרעה משה ידבר. ויתכן שהי' זה לכבוד המלכות ובסוף אמר משה הן אני ערל שפתים ואיך ישמע אלי פרעה וניתן לו רשות שלא ידבר גם לפרעה והוא מעלה למשה לכך נאמר נתתיך אלהים לפרעה ואהרן אחיך יהי' נביאך:
ודבר הוא לך אל העם. כתב ר' אברהם אין זה גרעון למשה רק מעלה גדולה כי אהרן דומה לפה שיוציא דיבור הנשמה שאינה נראית כמו המלאכים שאינן נראין כי אינן גוף והוא מדמה משה למעלת המלאך ואתה תהי' לו לאלהים והנה אלהים בכל המקרא רק השם הנכבד או מלאכיו הקדושים כי על ידם יראו מעשה השם בארץ וכל אלהים שהוא ע"ז דיבר הכתיב כנגד מחשבת העובדי':
אשר תעשה בו את האותות. עדיין לא נאמר לו לעשות בו רק אות אחת אלא פי' האותות אשר אומר לך. ויראה כי כאשר אמר לו בכל נפלאותי אשר אעשה בקרבו הודיעו בפרט אבל הכתוב מקצר וזה טעם אשר תעשה בו האותות:
ויאמר ה' אל משה במדין. אמר רבי אברהם אין מוקדם ומאוחר בתורה ופי' וכבר אמר לו. וכתב הרמב"ן ואין דבריו נכונים כי הדיבור הראשון לא הי' במדין רק בהר סיני ובמדין לא דיבר עמו רק הפעם הזאת אלא אפשר קיבל משה ללכת בדבר ה' וחזר למדין ליטול רשות מחותנו והי' סבור ללכת יחידי מתנכר לכך אמר לו אלכה ואראה את אחי אשר במצרים העודם חיים דרך ביקור כאומר אראה אם עודם חיים ואשוב ואז אמר לו השם במדין שוב מצרימה ולא תפחד כי מתו כל האנשים המבקשים רעתך ותהי' שם עמהם עד שתוציאם משם ולכן לקח אשתו ובניו כי הי' זה עצה נכונה להוליכם עמו כי בעבור זה יבטחו בו בני ישראל יותר כי בהיותו במדין בן חורין יושב בביתו בשלום עם אשתו ובניו חתן כהן הארץ לא יביא אותם להיות עבדים אם לא שיהא בטוח שיצאו בקרוב ויעלה עמהם לארץ כנען ולא יצטרך בצאתם לשוב למדין לקחת אשתו ובניו משם: כי מתו כל האנשים. פירש"י זה דתן ואבירם שהיו חיים אלא שירדו מנכסיהם דליכא למימר שהיו מצורעין שהרי היו במחנה וליכא למימר נמי שהיו סומין דהא כתיב את עיני האנשים ההם תנקר וליכא למימר נמי שלא הי' להם בנים דהא כתיב יצאו נצבים הם ובניהם וטפם. ומיהו קשה למה היו שניהם מבקשים נפשו הלא לא הוכיח אלא האחד שאמר לו למה תכה רעך ואדרבא ביקש להציל השני ועוד אפי' אם ירדו מנכסיהון עדיין יכולים להרע לו להלשין עליו לפרעה. ולפי הפשט בישרו על מיתת פרעה דכתיב וימת מלך מצרים:
ויקח את אשתו ואת בניו. כמו ובני פלוא אליאב כי לא הי' לו רק גרשום ואליעזר נתעברה ממנו בדרך או במצרים אשר הלכה שם ויתכן שקודם הדיבור שהי' לו בהר האלהים נולד גרשום והיתה צפורה הרה וכאשר שב אל יתר חותנו ילדה ובעבור כי הי' נחוץ לדרכו לא מל אותו ולא קרא לו שם ובדרך כאשר מלה אותו אמו לא קראה לו שם כי משה הי' נפגש מהמלאך ואחרי לכתו למצרים וראה שניצול מכל המבקשים את נפשו קרא לו אליעזר על שם ויצילני מחרב פרעה: וירכיבם על החמור. הזכיר המין כי איפשר שהיו לו חמורים הרבה לרכוב עליהם היא ובניה: וישב ארצה מצרים. כתב הרמב"ן הנזכרים למעלה שהם אשתו ובניו. ור' אברהם כתב וישב מצרימה כי הוא לבדו שב מצרימה כי כאשר פגש השם למשה נימול אליעזר ובהתרפאו שבה צפורה אל אבי' עם בני'. ויתכן זה כי בעבור שהי' נימול אליעזר לא הי' יכול להביאו בדרך עד שיחזק הילד ולא רצה לעכב שליחות של הקב"ה ולכך עזבם במלון וציותה לשוב אל בית אבי' בהתרפאותו וזהו שנאמר אחר שילוחי'. וגם איפשר שהלכו למצרים וכאשר נתעכב שם נכספה אל בית אבי' ושלחה עם הבנים וזהו אחר שילוחי' כי פחד יתרו שהי' דעתו לגרשה:
ויאמר ה' אל משה בלכתך לשוב מצרימה. כתב ר' אברהם כי זה נאמר לו במדין ואמר לו ראה כל המופתים וגומ' להודיעו כי יחזק את לבו ולא ישלחם בעבור המופתים שיראה עד המופת האחרון עד שתאמר לו הנה אנכי הורג את בנך בכורך ואז ישלחם. וכתב הרמב"ן ואין זה נכון כי מה טעם בלכתך לשוב מצרימה ראה אלא פירושו כאשר לקח מטה האלהים ללכת למצרים הזהירו ואמר לו תעשה כל המופתים אף כי יחזק לבו ולא ישמע אל דבריך אתה אל תפל דבר מכל אשר דברתי ומה שאמרתי לך ואל תתיאש מלעשותם בשביל שלא ישמע לך ועוד הזהירו במכה האחרונה אשר בה ישלחם ופי' שמתי בידך שבידך שמתי אותם שתעשה אותם אתה ולא אחר שכבר הודיעו שיעשה אותות ומופתים רבים כמו שאמר לו בכל נפלאותי אשר אעשה בקרבו וכל זה לזרזו בעבור שהי' מוכרח בשליחות בשביל זה הזהירו קודם מעשה וציוהו בשעת מעשה על כל מופת ומופת. ויתכן שיהי' ואמרת אל פרעה ידיעה שציוהו לאמר לו כן בסוף שאמר לו אני אחזק לבו ולא ישלח את העם בכל המופתים ואמרת אליו ביום ההוא הנה אנכי הורג את בנך בכורך ואז ישלחם כי לא מצינו שהודיעו מכת בכורות רק בעת ההיא. וי"ל עוד שעל שלשת המופתים אשר אמר לו לעשותם לפני ישראל אמר לו שיעשם גם לפני פרעה כדי שידע פרעה שמה שזקני ישראל מבקשים שעל פי ה' הוא ולא יעליל עליהם וכן עשה משה אע"פ שלא נכתב. ואשר אמר עוד כי ידבר אליכם פרעה תנו לכם מופת כי ירצ' מופ' לו וציוה למטה שיהי' לתנין ולא לנחש כאש' הי' בפעם הראשון והראה לו שיבלע מטה אהרן את מטותם להודיעם שינצחם. ובמדרש שמות רבה יש וכי על אי זה מופתים אמר לו על נחש וצרעת והדם לא ציוהו לעשותם אלא לפני ישראל ולא מצינו שעשאם לפני פרעה אלא מהו כל המופתים אשר שמתי בידך זה המטה שהיו חקוקים בו. דצ"ך. עד"ש. באח"ב. ולפי זה יהי' פי' הפסוק ראה שמתי בידך ראה והסתכל במטה אשר שמתי בידך שכל המופתים שבו תעשה לפני פרעה:
ויפגשהו ה'. על שנתעסק במלון תחלה ולא מל אליעזר אע"פ שעדיין הי' בדרך אעפ"כ הי' איפשר לו למולו כי כבר קרוב הי' למצרים. וי"מ דלכך נענש דכשהגיע למלון קרוב למצרים אמרה צפורה אעכב כאן ואלכה עם ישראל כי היתה סבורה שמיד יצאו והי' בדעתו להניחה שם וכיון שהי' דעתו להניחה שם הי' לו להתעסק במילה. וי"מ דלכך נענש שהי' לו למולו מיד ולא יוליכנו עמו בדרך אלא יניחנו עם אמו ומה שלא מל עד עתה איפשר שלא נולד עד עתה. וי"מ לפי שהתנה עם יתרו שלא למול החצי מן הנולדים לו לא הי' רשאי למולו בביתו:
ותקח צפורה צור. פי' איזמל כמו חרבות צורים דמתרגמינן איזמלין וכן חרבות צורים: ותכרת את ערלת בנה. ומשה לא מלו כי הי' נפגש על ידי המלאך וזה מוכח כמ"ד ויבקש המיתו קאי על משה דאי למ"ד על הנער קאי למה לא מלו משה: ותאמר כי חתן דמים אתה לי. פי' אמרה לנער על ידך הי' חתני נהרג ושוב שהרף ממנו אז אמרה מה שאמרתי חתן דמים לא על שפיכת דם בעלי אלא על המילה. וי"מ שאמרה למשה חתן דמים אתה לי לפי שאתה שנתחתנת בי לפי שאני מדינית ואיני ראוי' לך וכשראתה שהרף ממנו אז אמרה לא הי' אלא על דבר המילה:
וישק לו. פי' אהרן למשה כי משה העניו נהג כבוד באחיו הגדול ממנו ולכך לא אמר וישקו איש אל אחיו:
את כל דברי ה'. מלמד שהגיד לו כל הדברי' שהי' ביניהם האיך היה מסרב בזה השליחות וכי הוא שליח בעל כרחו:
