תנ"ך על הפרק - בראשית מח - תורה תמימה

תנ"ך על הפרק

בראשית מח

48 / 929
היום

הפרק

ברכת יעקב ליוסף ובניו

וַיְהִ֗י אַחֲרֵי֙ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה וַיֹּ֣אמֶר לְיוֹסֵ֔ף הִנֵּ֥ה אָבִ֖יךָ חֹלֶ֑ה וַיִּקַּ֞ח אֶת־שְׁנֵ֤י בָנָיו֙ עִמּ֔וֹ אֶת־מְנַשֶּׁ֖ה וְאֶת־אֶפְרָֽיִם׃וַיַּגֵּ֣ד לְיַעֲקֹ֔ב וַיֹּ֕אמֶר הִנֵּ֛ה בִּנְךָ֥ יוֹסֵ֖ף בָּ֣א אֵלֶ֑יךָ וַיִּתְחַזֵּק֙ יִשְׂרָאֵ֔ל וַיֵּ֖שֶׁב עַל־הַמִּטָּֽה׃וַיֹּ֤אמֶר יַעֲקֹב֙ אֶל־יוֹסֵ֔ף אֵ֥ל שַׁדַּ֛י נִרְאָֽה־אֵלַ֥י בְּל֖וּז בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וַיְבָ֖רֶךְ אֹתִֽי׃וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֗י הִנְנִ֤י מַפְרְךָ֙ וְהִרְבִּיתִ֔ךָ וּנְתַתִּ֖יךָ לִקְהַ֣ל עַמִּ֑ים וְנָ֨תַתִּ֜י אֶת־הָאָ֧רֶץ הַזֹּ֛את לְזַרְעֲךָ֥ אַחֲרֶ֖יךָ אֲחֻזַּ֥ת עוֹלָֽם׃וְעַתָּ֡ה שְׁנֵֽי־בָנֶיךָ֩ הַנּוֹלָדִ֨ים לְךָ֜ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֗יִם עַד־בֹּאִ֥י אֵלֶ֛יךָ מִצְרַ֖יְמָה לִי־הֵ֑ם אֶפְרַ֙יִם֙ וּמְנַשֶּׁ֔ה כִּרְאוּבֵ֥ן וְשִׁמְע֖וֹן יִֽהְיוּ־לִֽי׃וּמוֹלַדְתְּךָ֛ אֲשֶׁר־הוֹלַ֥דְתָּ אַחֲרֵיהֶ֖ם לְךָ֣ יִהְי֑וּ עַ֣ל שֵׁ֧ם אֲחֵיהֶ֛ם יִקָּרְא֖וּ בְּנַחֲלָתָֽם׃וַאֲנִ֣י ׀ בְּבֹאִ֣י מִפַּדָּ֗ן מֵ֩תָה֩ עָלַ֨י רָחֵ֜ל בְּאֶ֤רֶץ כְּנַ֙עַן֙ בַּדֶּ֔רֶךְ בְּע֥וֹד כִּבְרַת־אֶ֖רֶץ לָבֹ֣א אֶפְרָ֑תָה וָאֶקְבְּרֶ֤הָ שָּׁם֙ בְּדֶ֣רֶךְ אֶפְרָ֔ת הִ֖וא בֵּ֥ית לָֽחֶם׃וַיַּ֥רְא יִשְׂרָאֵ֖ל אֶת־בְּנֵ֣י יוֹסֵ֑ף וַיֹּ֖אמֶר מִי־אֵֽלֶּה׃וַיֹּ֤אמֶר יוֹסֵף֙ אֶל־אָבִ֔יו בָּנַ֣י הֵ֔ם אֲשֶׁר־נָֽתַן־לִ֥י אֱלֹהִ֖ים בָּזֶ֑ה וַיֹּאמַ֕ר קָֽחֶם־נָ֥א אֵלַ֖י וַאֲבָרֲכֵֽם׃וְעֵינֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ כָּבְד֣וּ מִזֹּ֔קֶן לֹ֥א יוּכַ֖ל לִרְא֑וֹת וַיַּגֵּ֤שׁ אֹתָם֙ אֵלָ֔יו וַיִּשַּׁ֥ק לָהֶ֖ם וַיְחַבֵּ֥ק לָהֶֽם׃וַיֹּ֤אמֶר יִשְׂרָאֵל֙ אֶל־יוֹסֵ֔ף רְאֹ֥ה פָנֶ֖יךָ לֹ֣א פִלָּ֑לְתִּי וְהִנֵּ֨ה הֶרְאָ֥ה אֹתִ֛י אֱלֹהִ֖ים גַּ֥ם אֶת־זַרְעֶֽךָ׃וַיּוֹצֵ֥א יוֹסֵ֛ף אֹתָ֖ם מֵעִ֣ם בִּרְכָּ֑יו וַיִּשְׁתַּ֥חוּ לְאַפָּ֖יו אָֽרְצָה׃וַיִּקַּ֣ח יוֹסֵף֮ אֶת־שְׁנֵיהֶם֒ אֶת־אֶפְרַ֤יִם בִּֽימִינוֹ֙ מִשְּׂמֹ֣אל יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֶת־מְנַשֶּׁ֥ה בִשְׂמֹאל֖וֹ מִימִ֣ין יִשְׂרָאֵ֑ל וַיַּגֵּ֖שׁ אֵלָֽיו׃וַיִּשְׁלַח֩ יִשְׂרָאֵ֨ל אֶת־יְמִינ֜וֹ וַיָּ֨שֶׁת עַל־רֹ֤אשׁ אֶפְרַ֙יִם֙ וְה֣וּא הַצָּעִ֔יר וְאֶת־שְׂמֹאל֖וֹ עַל־רֹ֣אשׁ מְנַשֶּׁ֑ה שִׂכֵּל֙ אֶת־יָדָ֔יו כִּ֥י מְנַשֶּׁ֖ה הַבְּכֽוֹר׃וַיְבָ֥רֶךְ אֶת־יוֹסֵ֖ף וַיֹּאמַ֑ר הָֽאֱלֹהִ֡ים אֲשֶׁר֩ הִתְהַלְּכ֨וּ אֲבֹתַ֤י לְפָנָיו֙ אַבְרָהָ֣ם וְיִצְחָ֔ק הָֽאֱלֹהִים֙ הָרֹעֶ֣ה אֹתִ֔י מֵעוֹדִ֖י עַד־הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃הַמַּלְאָךְ֩ הַגֹּאֵ֨ל אֹתִ֜י מִכָּל־רָ֗ע יְבָרֵךְ֮ אֶת־הַנְּעָרִים֒ וְיִקָּרֵ֤א בָהֶם֙ שְׁמִ֔י וְשֵׁ֥ם אֲבֹתַ֖י אַבְרָהָ֣ם וְיִצְחָ֑ק וְיִדְגּ֥וּ לָרֹ֖ב בְּקֶ֥רֶב הָאָֽרֶץ׃וַיַּ֣רְא יוֹסֵ֗ף כִּי־יָשִׁ֨ית אָבִ֧יו יַד־יְמִינ֛וֹ עַל־רֹ֥אשׁ אֶפְרַ֖יִם וַיֵּ֣רַע בְּעֵינָ֑יו וַיִּתְמֹ֣ךְ יַד־אָבִ֗יו לְהָסִ֥יר אֹתָ֛הּ מֵעַ֥ל רֹאשׁ־אֶפְרַ֖יִם עַל־רֹ֥אשׁ מְנַשֶּֽׁה׃וַיֹּ֧אמֶר יוֹסֵ֛ף אֶל־אָבִ֖יו לֹא־כֵ֣ן אָבִ֑י כִּי־זֶ֣ה הַבְּכֹ֔ר שִׂ֥ים יְמִינְךָ֖ עַל־רֹאשֽׁוֹ׃וַיְמָאֵ֣ן אָבִ֗יו וַיֹּ֙אמֶר֙ יָדַ֤עְתִּֽי בְנִי֙ יָדַ֔עְתִּי גַּם־ה֥וּא יִֽהְיֶה־לְּעָ֖ם וְגַם־ה֣וּא יִגְדָּ֑ל וְאוּלָ֗ם אָחִ֤יו הַקָּטֹן֙ יִגְדַּ֣ל מִמֶּ֔נּוּ וְזַרְע֖וֹ יִהְיֶ֥ה מְלֹֽא־הַגּוֹיִֽם׃וַיְבָ֨רֲכֵ֜ם בַּיּ֣וֹם הַהוּא֮ לֵאמוֹר֒ בְּךָ֗ יְבָרֵ֤ךְ יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר יְשִֽׂמְךָ֣ אֱלֹהִ֔ים כְּאֶפְרַ֖יִם וְכִמְנַשֶּׁ֑ה וַיָּ֥שֶׂם אֶת־אֶפְרַ֖יִם לִפְנֵ֥י מְנַשֶּֽׁה׃וַיֹּ֤אמֶר יִשְׂרָאֵל֙ אֶל־יוֹסֵ֔ף הִנֵּ֥ה אָנֹכִ֖י מֵ֑ת וְהָיָ֤ה אֱלֹהִים֙ עִמָּכֶ֔ם וְהֵשִׁ֣יב אֶתְכֶ֔ם אֶל־אֶ֖רֶץ אֲבֹתֵיכֶֽם׃וַאֲנִ֞י נָתַ֧תִּֽי לְךָ֛ שְׁכֶ֥ם אַחַ֖ד עַל־אַחֶ֑יךָ אֲשֶׁ֤ר לָקַ֙חְתִּי֙ מִיַּ֣ד הָֽאֱמֹרִ֔י בְּחַרְבִּ֖י וּבְקַשְׁתִּֽי׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

הנה אביך חולה. תניא, עד יעקב לא הוי חולשא, אתא יעקב ובעי רחמי והוי חולשא, שנאמר, ויאמר ליוסף הנה אביך חולה אלא נתבאר מאין מוכח זה מפסוק זה, ואפשר לומר ע"פ הנהוג במדות אנשים בעלי מדות להזהר לבשר בשורה רעה מפורש, וכשצריכים לזה מודיעים ברמז בהפוך הענין מאנשים אחרים, כדי שיבינו שאצל זה האיש המצב בהיפך, וכמו בריש פסחים ד' א' שאל ר' חייא לרב אם אביו קיים השיב לו שאמו קיימת והבין ר' חייא שאביו מת, והנה כאן הי' המגיד הזה – אפרים בן יוסף [ע' רש"י] שהי' בעל נמוס ודרך ארץ, וא"כ לא הו"ל לבשר ליוסף מפורש שאביו חולה אלא בענין נרמז, כמו שאם הי' מגיד לו שאחיו בריאים והי' מבין שאביו חולה, אך מכיון שעד יעקב לא הוי חולשא כלל לא הי' יוסף מבין מבשורה כזו שהוא חולה, אלא הי' חושב כי אביו מת, אחרי שעד אז היתה היפך הבריאות – המיתה, ולכן הי' מוכרח לומר מפורש שהוא חולה, וממילא מבואר שעד יעקב לא הוי חולשא כלל, ודו"ק. – גם י"ל בטעם דרשא זו ע"פ מש"כ הרשב"ם בפ' תולדות בפסוק והנה תומים בבטנה ובפ' ויצא בפסוק והנה היא לאה, דעל כל דבר חידוש שלא הי' עד כה רגיל הכתוב לומר הנה, יעו"ש, ואנחנו הארכנו בכלל זה לעיל בפ' לך בפסוק הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את, יעו"ש, וכאן אמר הנה אביך חולה, מבואר שהי' הענין דבר חדש. וע"ע השייך לאגדה זו בתוס' ב"ב ט"ז ב'. –
וטעם הדבר שביקש יעקב שתהיה חולשא פירש"י כאן כדי שיצוה לביתו, וכ"מ במ"ר, אבל בסנהדרין ק"ז ב' פירש כדי שיהא פנאי לכל אחד מבניו לבא ממקומו להיות אצלו בשעת מיתה, ולכאורה צ"ע פירש"י שלפנינו, כדי שיצוה, דהא ענין צואות מצינו עוד קודם יעקב, כמבואר בסנהדרין צ"א א' באברהם, ומבואר באגדות דשת צוה את בניו, ובפסחים קי"ג ב' איתא, חמשה דברים צוה כנען את בניו, וגם קשה, דהא צואה אפשר לעשות עודנו בחיים ובשלמות בריאותו.
ולכן נראה דכונת רש"י כאן ובסנהדרין אחת היא, והענין הוא, משום דכפי הנראה מפשטות הכתובים רצה יעקב אבינו להוכיח את בניו, וכ"מ במ"ר, ומבואר בספרי ר"פ דברים שאין מוכיחים אלא סמוך למיתה, ולכן רצה לדעת את עתו. ומש"כ רש"י כאן כדי שיצוה – היינו צואת דברי מוסר, וכמ"ש סוף הפרשה ויכל יעקב לצות את בניו, וקאי על הפרשה הקודמת דאיירי מדברים מוסרים, הרי דגם דברים מוסרים נקראו צואה. –
והנה בגמרא לא נתבאר אופן המיתה קודם שביקש יעקב חולשא קודמית, רק בילקוט פ' לך רמז ע"ז מבואר שהיו מתים ע"י עטישה, והיינו שהי' אדם עוטש ונשמתו יוצאת מנחיריו [באופן שבאה לו כמש"כ ויפח באפיו נשמת חיים], ולכן המנהג כשאדם עוטש אומרים לחיים ולשלום, מפני שאז נחשב לשעת סכנה. ועיין ברכות נ"ג א', אין אומרים מרפא בביהכ"נ מפני בטול תורה, ופירש"י לאדם המתעטש רגילין לומר אסותא, עכ"ל, משמע דאינו מצד הדין אלא מנהג בעלמא, אבל בילקוט ומ"ר שם איתא הלשון חייב אדם בעטישה להודות להקב"ה וכו', וצ"ל דלהאדם עצמו הוא חיוב ולאחרים הוא מנהג מוסרי ודרך ארץ, והנה עכ"פ להמעטש עצמו הוא חיוב, וצ"ע שאין נוהגין כן, ויש אומרים בשעת עטישה לישועתך קויתי ה', ואולי זה הוא ממקור החיוב המבואר, אבל לא נתפשט מנהג זה.
.
(ב"מ פ"ז א')
ונתתיך לקהל עמים. ומאן אתיליד ליה ההיא שעתא – בנימין, שמע מינה, הכי קאמר ליה רחמנא, מתיליד לך השתא קהל אחרינא, ושמע מינה דגם שבט אחד נקרא קהל בכלומר, מאן הוי עתיד למילד ההיא שעתא – בנימין, וש"ע דקאמר לי' רחמנא השתא מתיליד לך קהל אחרינא, והיכי אמר לי' הכי, דכתיב בפ' וישלח וירא אלהים אל יעקב עוד בבואו מפדן ארם וגו' ויאמר לו פרה ורבה גוי וקהל גוים יהי' ממך, וצ"ע רב שהביאו בגמרא הפסוק שלפנינו התלוי בפסוק דפ' וישלח, ולא הביאו מיד אותו הפסוק, וכבר הקשו זה בתוס' ולא תרצו מאומה, וכן בחדושי חת"ס ובס' הורה גבר עמלו לתרץ ולא העלו דבר ברור, וזה באמת פליאה גדולה לכאורה.
ונראה לי ע"פ מ"ש רש"י בפ' נח (ט' ז') בפסוק ואתם פרו ורבו, דמש"כ שם בפסוק א' פרו ורבו הוא לברכה, והלשון פרו ורבו שבפסוק ז' הוא לצווי, ומבואר מזה דלשון פרו ורבו אפשר לפרש לצווי ולברכה, ולפי"ז י"ל דאי מפסוק דפ' וישלח אין ראי' מכרחת דשבט אחד אקרי קהל, יען די"ל מה שאמר לו הקב"ה פרה ורבה הוא לצווי, וכלומר שתתעסק בפו"ר ואז גוי וקהל גוים יהי' ממך, וי"ל דלכן לא הוליד רק את בנימין, יען שלא עסק בפו"ר זולת תולדת בנימין וממילא לא נתקיימה הברכה גוי וקהל גוים יהי' ממך, משא"כ כאן בפ' ויחי שפירש יעקב מאמר ההוא של הקב"ה ופירש מפורש שאותו הלשון פרה ורבה הי' לברכה ולא לצווי, כמו שאמר אל שדי נראה אלי בלוז וגו' ויברך אותי ויאמר אלי הנני מפרך והרביתך ונתתיך לקהל עמים, ואנו רואים שקיים הקב"ה את ברכתו זאת רק בתולדת בנימין, הרי מבואר דשבט אחד אקרי קהל, אחרי דבו לבד נתקיימה ברכת ה' גוי וקהל גוים יהי' ממך, ודו"ק. –
ונ"מ מענין דרשא זו בכלל לדינא הוא לענין כמה דברים, כמו לענין פר העלם דבר שמביאין ב"ד על העלם דבר שעשו הקהל בשגגה על פיהם, חייבים עליו אפילו אם רק שבט אחד עשה הוראה על פיהם, דאע"פ דכתיב בענין זה והקריבו הקהל (פ' ויקרא ד' י"ד), אך גם שבט אחד אקרי קהל, כמבואר, וגם מבואר בירושלמי ברכות פ"ט ה"א מהאי טעמא שמברכין על נס שבט אחד כמו על נס של כל ישראל, ובירושלמי פסחים פ"ז ה"ו מבואר מטעם זה שאם נטמא שבט אחד בערב פסח יעשו הפסח בטומאה כמו אם נטמאו רוב ישראל. ובירושלמי תענית פ"ד ה"ז מבואר דמטעם פסוק זה קרבו ישראל את שבט בנימין לבא בקהל כמבואר בשופטים כ"א, כיון דרמז עליו הקב"ה שיהי' לקהל גוים.
.
(הוריות ה' ב')
ונתתיך לקהל עמים. אמר רב אחא בר יעקב, שבטו של לוי לא אקרי קהל, דכתיב הנני מפרך והרביתך ונתתיך לקהל עמים, כל מי שיש לו אחוזה אקרי קהל, וכל שאין, לו אחוזה לא אקרי קהל גסמיך אסיפא דקרא ונתתי את הארץ הזאת לזרעך אחריך אחוזת עולם. ולכאורה צ"ע, דהא גם ללוים יש אחוזה, והם מ"ח ערי מגרש כמבואר בפ' מסעי, וצ"ל דאין לחשוב את ערי הלוים לאחוזה כמו נחלת כל שבטי ישראל, מפני שהם היו רק מתנה הנתנה להם מישראל. ובגוף מאמר זה של רב אחא בר יעקב יש שקלא וטריא בגמרא, ולחד מ"ד לא ס"ל כן, ועיין מזה בלח"מ פי"ג ה"ב משגגות. .
(הוריות ו' ב')
אפרים. ומנשה וגו'. תנן, האשה שמקללת יולדיו [של בעל] בפניו תצא שלא בכתובה דכלומר שמקללת אבי בעלה בפני בעלה. , אמר רב יהודה אמר שמואל, [לא תימא בפניו ממש, אלא אפילו] במקללת יולידיו בפני מולידיו, וסימנך אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי הפירש"י אפילו מקללת אביו של בעל בפני בנו של בעל ג"כ תצא שלא בכתובה, וסימנך אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי, דבני בניו כבניו, עכ"ל. וקשה טובא, שאם רוצה הגמרא כאן להוכיח דבני בנים כבנים מה ראו להביא מדרשה רחוקה זו שאפשר לומר כאן שהי' הדבר כיוצא מן הכלל בעוד שבכמה מקומות בגמרא באו דרשות מיוחדות על כלל זה דבני בנים הם כבנים, ועיין יבמות ס"ב ב', וגם למה לא אמר סתם ובקצור, המקללת יולדיו בפני מולידיו, מאי טעמא, בני בנים הרי הם כבנים, וכדרך הגמרא בכ"מ לומר כלשון זה.
והנה ברי"ף וברא"ש הגירסא במקום הפסוק אפרים ומנשה – הפסוק ומולדתך אשר הולדת אחריהם [הוא פסוק הבא], ולא בארו הכונה, ונראה הפירוש דרצה הגמרא כאן לפרש דהלשון יולידיו ומולידיו מורה על בני בנים ולא על בנים, ומדייק מדכתיב ומולדתך אשר הולדת אחריהם לך יהיו, דאם נפרש דהכונה ובניך אשר ילדת אתה אחרי אפרים ומנשה, קשה דלא מצינו בשום מקום בתורה ובדה"י שהיו ליוסף עוד בנים לבד אפרים ומנשה, ולא יתכן שהכתוב ישמיט זה, ויותר מזה בס' יהושע בענין חלוקת הארץ לבני יוסף וטענותיהם המרובות בענין זה לא יתכן שלא בא זכרון אלה הבנים, וא"כ הלא הוא דבר פלא, שהרי יעקב אמר מפורש ומולדתך אשר הולדת אחריהם, מבואר שהוליד בנים אחרי אפרים ומנשה. ומה שפירש"י בפסוק זה דהפי' אשר הולדת – אם תלד, בעתיד, הוא דבר קשה לומר כן, שהרי הפעל הולדת בעבר הוא.
ולכן מפרש הגמרא, דכונת הלשון ומולדתך אשר הולדת אחריהם – התולדות שילדו אפרים ומנשה אחריהם, ובאור הענין שהסביר יעקב ליוסף דאע"פ שהוא מקבל את אפרים ומנשה לבניו ממש הוא רק אותם לבדם ולא גם את בניהם אחריהם, אלא הם ישובו להקרא על שם יוסף בענין חלוקת הארץ ועוד ענינים שונים.
ולפי זה מבואר מהפסוק, שכונת הלשון ומולדתך אשר הולדת קאי על בני בנים של יוסף, ומביא זה לראי' דכמו הלשון מולידיו שהוא מהפעיל מורה על דור שלישי דהיינו בני בנים כך הלשון יולידיו שהוא ג"כ מהפעיל מורה על דור שלישי, ובענין שלפנינו בדורות למעלה, וזה גופא הכריח לרב לפרש לשון המשנה יולידיו במובן זה, ודו"ק.
והנה הריטב"א בחדושיו העיר שכגירסת רי"ף ורא"ש כן הוא בכל הספרים, וכדי להשוות גירסא זו עם זו שבגמרא לפנינו אפשר לומר דגם לפי גרסתנו אפרים ומנשה וכו' רק קצור לשון הוא, וכונת הראי' על המשך הענין הבא ומולדתך וכו'. –
ודע שהגר"א באה"ע סי' קט"ו ס"ק י"ג הגיה בגמ' כאן במקום יולידיו ומולידיו – יולדיו ומולדיו, אבל לפי מה שבארנו כמדומה לנו בא הענין כולו מבואר ורצוי בלא הגהה. [ואגב נעיר שציון האותיות י"ג באה"ע שם לבאורי הגר"א לא בא במקומו הנכון, וצ"ל להלאה באותו הסעיף].
.
(כתובות ע"ב ב')
יקראו בנחלתם. לנחלה הוקשו ולא לדבר אחר וכגון לענין פר העלם דבר של צבור דקיי"ל שאם עשו רוב השבטים ע"פ הוראת הב"ד אע"פ שהן מעוט הקהל בית דין חייבים והעושים פטורים כמבואר בפ' ויקרא נחשבו כשבט אחד לענין זה, ואע"פ דמצינו שחלוקים בדגלים ובנשיאים, התם הוא לכונה אחרת, כדי לחלק כבוד לדגלים ולנשיאים. .
(הוריות ו' ב')
ואני בבאי מפדן. תנא רבי אליעזר בן יעקב, לא תנחשו ולא תעוננו (פ' קדושים) אע"פ שאין נחוש יש סימן זר"ל בנה בית או נולד לו בן או נשא אשה ואח"כ עשה עסק והצליח או לא הצליח, אע"פ שאסור לנחש ולסמוך על זה לומר כי ענינים אלו גורמים למערכת מזלו, בכ"ז סימנא בעלמא הוי שירגיל או לא ירגיל הרבה במסחר זה. , ובלבד לאחר שלשה סימנים, כגון ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל, יוסף איננו ושמעון איננו (פ' מקץ) חענין זה בא גם בבבלי חולין צ"ה ב' ועיי"ש ברש"י, וכנראה לבטח ששם חסר הפסוק הראשון שבכאן, ואני בבואי מפדן, וכבר כתבנו מזה בארוכה לעיל בפ' מקץ בפסוק יוסף איננו, יעו"ש וצרף לכאן. .
(ירושלמי שבת פ"ו ה"ט)
מתה עלי רחל. תני, אין אשה מתה אלא לבעלה, שנאמר מתה עלי רחל טפשוט דדייק יתור לשון עלי, וכן דריש כאן בסוגיא אין איש מת אלא לאשתו, שנאמר וימת אלימלך איש נעמי, ודייק יתור לשון איש נעמי, וכפי המתבאר מתוך סוגית הגמרא הוא רק בזיווג ראשון. –
דע דאיתא במ"ר פ' בחקתי פ' ל"ז, כל מי שנודר ומשהה נדרו קובר את אשתו, הדא הוא דכתיב ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל, ע"כ, ודריש עלי שהוא לשון נדר שאומרים בלשון הרי עלי, כנודע במס' נדרים ורומז להמבואר במ"ר ותנחומא פ' וישלח שאיחר יעקב את נדרו כמש"כ בפ' ויצא וידר יעקב נדר [וע' בסמוך], וברבה קהלת פ' ה' הלשון בזה, כל הנודר ואינו משלם [ולא הנודר ומשהה] גורם שתמות אשתו, דכתיב ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל, ולכאורה לפי שטחות הלשונות סותרים הענינים זה את זה, דלפי נוסחא ראשונה מבואר שמתה מחמת שיהוי הנדר, ולנוסחא שניה מתה רק כשאינו משלם, אבל האמת י"ל דהענין אחד הוא, דכל זמן שמשהה הרי הוא בכלל אינו משלם.
וכן נראה לבאר לפי"ז מ"ש בר"ה ו' א' סד"א בעון בל תאחר נמי אשתו מתה, קמ"ל, והנה באמת כל זמן שמאחר הוא בכלל אינו משלם נדרו, אלא הפי' הוא, דכל זמן שמאחר והוא בכלל אינו משלם בודאי עלולה לעונש מיתה, ורק אם איחר ושילם ועד התשלומין לא מתה שוב אינה נענשה אח"כ בעון בל תאחר הקודם, ודו"ק. –
והנה לא נתבאר בכלל איפה מבואר שאיחר יעקב נדרו, ובמדרשים ומפרשים לא מצאתי כל באור ומראה מקום בזה. ולכאורה אפשר לומר מפני שהוא הלך מיצחק לאחר קבלת הברכות על דעת לשוב לאחר שבע שנים, כפירש"י בס"פ תולדות (כ"ט י"ח) ובעת יציאתו כתיב וידר יעקב נדר, והוא איחר בבית לבן כ"ב שנה, וא"כ איחר כט"ו שנה, אבל באמת אין זה נקרא איחור נדר, שהרי בשעת נדרו אמר ושבתי בשלום אל בית אבי ובכל עת היותו עם לבן הלא לא שב, וצ"ל דהמכוון הוא להי"ח חדשים שעשה בסכות בשובו מלבן, שאז כבר נתחייב בהקיום. –
ודע דרש"י ושארי מפרשים דקדקו ועמלו הרבה לפרש השייכות וההמשך לכאן כל המאמר ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל, ורש"י פירש באריכות ע"פ דרש אגדי, ואמנם לפי דרשת המ"ר שהבאנו דהלשון עלי מורה על סבת איחור נדרו ועבור זה מתה רחל, י"ל בפשיטות שייכות המאמר לכאן, כי כפי המתבאר מענין הפרשה התאמץ לפעול אצל יוסף ולבטוח בו שיקיים בקשתו להוליכו ממצרים ולקברו בקבורת אבותיו, ואמר השבעה לי, ולפי"ז י"ל דרצה להוסיף לזרזו על קיום השבועה ושלא יתרשל בה, זכר לו הסבה שבאה לו ע"י איחור נדרו שמתה עליו רחל שלא בזמנה ושלא במקומה, ושבועות ונדרים דין אחד להם [עיין ר"ן נדרים ב' ב'], ורמז לו שיהי' הוא זהיר וזריז לקיים שבועתו שלא יכשל בסבה כזו.
.
(סנהדרין כ"ב ב')
כבדו מזקן. א"ר חמא ב"ר חנינא, מימיהם של אבותינו לא פסקה ישיבה בהם, יעקב זקן ויושב בישיבה היה, דכתיב ועיני ישראל כבדו מזקן יכבר באה דרשה כזו לפנינו לעיל בפ' חיי בפסוק ואברהם זקן, ושם פרשנוה ובארנוה די הצורך, וכן בארנו שם מענין הישיבות ות"ת שבימי האבות, יעו"ש וראויים הדברים להצטרף לכאן. ומפרש כבדו מזקן מרוב עמל בתורה, דמפרש זקן זה קנה חכמה וכמש"כ בארוכה בפ' חיי שם, יעו"ש, והוא ע"ד אסמכתא ודרש אגדי, ויתכן דסמך לדרוש כן, משום דקשה לפרש שכבדו מזקן גשמי, דהא אמרינן בב"ב י"ז א' שיעקב אבינו הטעימו הקב"ה מעין עולם הבא ולא חסר לו מכל טובה, וכבידת עינים מזקנה גשמית הלא הוא צער ומכאוב. .
(יומא כ"ח ב')
האלהים הרועה. א"ר יוחנן, קשים מזונותיו של אדם יותר מן הגאולה, דאלו בגאולה כתיב (פ' ט"ז) המלאך הגואל אותי, ואלו במזונות כתיב האלהים הרועה יאובמדרשים איתא הלשון תחת קשים – גדול, ואפשר לפרש הכונה בכלל ע"פ מה שאמר ר' יוחנן [בעל המאמר הזה] במגילה ל"א א' כל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנותו, ומביא לראי' על זה מפסוק דפ' עקב כי ה' אלהיכם הוא אלהי האלהים וכתיב בתרי' עושה משפט יתום ואלמנה וגו', וסמך אסיפא דקרא ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה, ולכאורה מאי רבותא היא להקב"ה שנותן לחם לרעבים, והלא גם בשר ודם עושה ככה, וגם מהו הענוה בזה. ויש לפרש הענין ע"פ מש"כ בעלי אגדה וחכמי האמת, דמלאך להיותו כולו רוחני לא יוכל להרגיש בדברים הגשמים והחומרים, ולכן אף אם הוא בעל רחמים, בכל זאת אינו יכול להספיק לאדם צרכיו הגשמים, כמו לחם ובגד, יען כי אין לו כל הרגש בחוסר ומציאות דבר זה. והנה לפי"ז הי' צריך להיות מן הדין שכש"כ הקב"ה שהוא קודש הקדשים וסמל הרוחנית הדקה והטהורה שלא ירגיש כביכול בדברים חומרים וגשמים, לזה אשמעינן דאעפ"כ עניו הוא להרגיש גם בצרכי אדם קרוץ מחומר והוא נותן לחם לגר ליתום ולאלמנה, ולפי"ז עיקר הרבותא אינה בהנתינה אלא בהידיעה וההרגשה. ומה שתפס נפשות אלו, גר יתום ואלמנה, הוא משום דדבר הכתוב בהוה, ע"ש דכתיב בהו (פ' משפטים) כי אם צעק יצעק אלי ושמעתי, וכן כתיב כי הוא אבי יתומים ודין אלמנות, ונענה לצרכיהם.
ועתה יובן מה שאמר קשים המזונות מן הגאולה, מפני שהגאולה הוא ענין רוחני ויכולה להיות גם ע"י מלאך שיש לו תפיסה והרגש בזה, משא"כ המזונות שהן גשמי מוכרחות להיות אך ורק ע"י הקב"ה בכבודו ובעצמו. ולפי"ז ידויק יותר לשון המדרש – גדול מזונותיו וכו', והיינו שהם במדרגה יותר גדולה וגבוהה ממדרגת הגאולה, ודו"ק. –
אף יש לפרש עוד ענין מעלת הפרנסה שהיא באה דוקא ע"י הקב"ה בעצמו ולא ע"י מלאך כמו הגאולה, ע"פ מה שנבאר עוד הענין מה שאמרו בסוגיא כאן קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף, והנה מלבד שאין הדבר מבואר מאי שייכות ודמיון הענינים זל"ז, עוד צריך באור מאי שייך בכלל שקשה הדבר לפני הקב"ה, ואפילו קריעת י"ס גופיה מאי שייך שקשה לפניו ית', והלא אין דבר קשה בכלל לפני הקב"ה.
ויש לפרש הענין בזה ע"פ מ"ש במדרשים ובאגדות פ' בשלח דבעת קריעת ים סוף טען הקטיגור לפני הקב"ה על ישראל ואמר, הללו [המצרים] עובדי ע"ז והללו [ישראל] עובדי ע"ז [כי במצרים היו מישראל נוטים לע"ז] ולמה אתה קורע להם את הים, והי' הדבר קשה להקב"ה להגן על ישראל ולהמציא להם זכות נגד טענות הקטיגור, אחרי כי באמת רבו חובותיהם, וכמו שמצטער האב כשצריך לזכות את בנו האהוב במקום שחיובו נראה, וזהו הענין שהי' מעשה קריעת י"ס קשה לפני הקב"ה, לא קשה במעשה הקריעה, אלא בהמצאת זכות לישראל עד שיזכו למעשה זה לקרוע לפניהם את הים.
ומבואר מזה דהיכא דטובתו של אדם תלויה בזכות מעשיו, אז קשה הדבר לפני הקב"ה למלאותו מפני טענות הקטיגור העומד להשטין על מעשה האדם אשר בכלל מרובים חובותיו על זכיותיו, כי אדם אין צדיק בארץ וגו', ויצר לב האדם רק רע, ודרוש להקב"ה כביכול להתגבר על הקטגוריא ולהמציא לו זכות.
והנה אמרו בסוף קדושין פ"ב ב', תניא, ר' שמעון בן אלעזר אומר, מעולם לא ראיתי צבי קייץ ושועל חנוני והם מתפרנסים שלא בצער, ואני [כלומר, האדם] שנבראתי לשמש את קוני אינו דין שאתפרנס שלא בצער, אלא שהרעותי את מעשי וקפחתי את פרנסתי, כלומר שע"י המעשים הרעים נתקפחה הפרנסה במנוחה ולכן מתפרנס בצער, ומבואר מזה שהפרנסה תלויה במעשיו של אדם, ובאופן כזה מוצא הקטיגור מקום לקטרג ולמנוע פרנסתו, וכשהקב"ה מפרנסו צריך להתגבר כביכול על הקטיגור ולמצוא לו זכות כמו בקריעת י"ס, ומכוון מאד השווי שאמר קשין מזונותיו של אדם כקריעת י"ס, ודו"ק.
וראה איך יתבאר ע"פ זה עוד ענין אחד מ"ש בריש סוטה ב' א' קשה זיווגו של אדם כקריאת ים סוף, והני מילי בזיווג שני, אבל בזיווג ראשון לא, ע"כ, ולא נתבאר טעם הדמיון בכלל והחילוק בין זיווג ראשון לשני, אך הנה אמרו שם זיווג שני – לפי מעשיו, והנה בכגון דא כמבואר מוצא הקטיגור מקום ללמד חובה על מעשיו של האדם, והקב"ה צריך להתגבר עליו ולהלבין חטאותיו ולמצוא לו זכות כמו בקריעת ים סוף, לכן קשה זיוגו השני כקריעת ים סוף, והענין מבואר.
ומכל זה יתבאר ענין הדרשה שלפנינו קשים מזונותיו של אדם יותר מן הגאולה דגאולה אפשר להיות גם ע"י מלאך, משא"כ מזונות הוא רק ע"י הקב"ה, והיינו טעמא שהמזונות תלויים במעשיו של אדם וצריך להפיס הקטגוריא על מעשיו, כמש"כ, וזה אפשר רק להקב"ה בעצמו וכמ"ש בירושלמי תענית פ"ב ה"ד כשאין להם לישראל מי שילמד עליהם סנגוריא הקב"ה בעצמו מלמד עליהם סנגוריא, משא"כ ענין הגאולה שהיא באה גם בחובותיו של האדם, כמ"ש זכו – אחישנה, לא זכו – בעתה, לכן אפשר להוציא זה גם ע"י מלאך, ודו"ק.
.
(פסחים קי"ח א)
שמי ושם אבותי. תניא, מפני מה מתפללין שמונה עשרה ברכות בכל יום, א"ר חנינא בשם ר' פינחס, כנגד י"ח פעמים שאבות כתובים בתורה, אברהם יצחק ויעקב, ואם יאמר לך י"ז הם – אמור לו, ויקרא בהם שמי ושם אבותי אברהם ויצחק – מנהון יבדכיון דכתיב שמי הו"ל כאלו כתיב מפורש יעקב, ודרשה כזו כבר באה לפנינו לעיל בפ' ויצא בפסוק והנה ה' נצב עליו ויאמר אני ה' אלהי אברהם וגו', ושם פרשנוה ובארנוה, יעו"ש. .
(ירושלמי ברכות פ"ד ה"ג)
וידגו לרוב. זרעא דיוסף לא שלטא ביה עינא בישא, דכתיב וידגו לרוב, מה דגים שבים מים מכסין עליהם ואין עין הרע שולטת בהם אף זרעא דיוסף אין עין הרע שולטת בהם יגפשוט דדריש משום דבעלמא על רבוי ההולדה כתיב לשון פריה ורביה וכאן אמר הלשון וידגו לתכלית הכונה המבוארת. .
(ברכות כ' א')
מלא הגוים. אימתי יהיה מלא הגוים – בשעה שתעמוד לו חמה ליהושע, [מכאן רמז שתעמוד השמש בימי יהושע בן נון] ידכי יהושע מזרע אפרים בא, כדכתיב (ר"פ שלח) למטה אפרים הושע בן נון, ודריש מלא הגוים שכל הגוים ייראו ממנו כשיראו נס גדול כזה המתפשט בכל העולם. .
(ע"ז כ"ה א')
שכם אחד וגו'. מכאן דחלקו של יוסף פי שנים כאחד היה ולא פי שנים בכל הנכסים טועיין מש"כ בענין זה ר"פ תצא בפ' כי את הבכור בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים, ולכאורה גם בזה אינו מבואר ההכרח דפי שנים כאחד, וצ"ל דסמיך על סוף הראי' מאפרים ומנשה וגו', וכפי שיתבאר. או דע"פ הסברא מוכח דשם הי' רק פי שנים כאחד ולא פי שנים בכל הנכסים, דהא בני יוסף היו מערערים על מעוט חלקם, כמבואר ביהושע י"ח. , אמר ליה רב פפא לאביי, ואימא דיקלא בעלמא טזר"ל, ואימא רק דבר מועט הוסיף לו, ותו לא. , אמר ליה, עליך אמר קרא (פ' ה') אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי יזהרי שני חלקים שלמים כחלקי שני שבטים. –
והנה מבואר בסוגיא כאן דיעקב העביר את הבכורה מראובן ונתנה ליוסף, וכן מפורש בברכות ז' ב', והראו מקור מפורש לזה בפסוק מד"ה א' ה' ובני ראובן בכור ישראל כי הוא הבכור ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו לבני יוסף, ודבר פלא הוא, איך עשה יעקב כן, והלא מפורש קיי"ל בב"ב קכ"ו ב', האומר איש פלוני בני בכור לא יטול פי שנים לא אמר כלום, מפני שהתנה על מה שכתוב בתורה, ואפילו לפי הטעם שאמר הכתוב מפני שחלל יצועי אביו ג"כ לא נתבאר הטעם, כי איפה מצינו שבשביל עבירה יאבד הבכור זכיתו, והלא אפילו מברא בישא לברא טבא אמרו מפורש לא תהוי בעבורי אחסנתא (כתובות נ"ב א'), ואין לומר מפני שארץ ישראל באה לאחר דורות רבות, והו"ל זה ראוי ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק, יען דקיי"ל דא"י מוחזקת היתה להאבות מימי אברהם.
ונראה ע"פ מש"כ הרמב"ן בנמוקיו ר"פ תצא דהא דכתיב לא יוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנאה הבכור הוא רק בעת שהבן הבכור שממנו מעבירין הוא בחיים, אבל כשמת מותר להעביר מבניו, דכך משמע הלשון על פני, ואנחנו הראנו דכך גם דעת רבותינו במ"ר ר"פ במדבר, שכן אמרו שם דלשון על פני בחייו משמע. והנה העברת הבכורה מראובן ליוסף אמר הכתוב מפורש בד"ה שם נתנה בכורתו לבני יוסף וגו' ולא להתיחש לבכורה, ר"ל לא שיתיחש יוסף לבכורה כולה אלא רק בחלוקת הארץ יקח פי שנים, יעו"ש. והנה בעת חלוקת הארץ כבר לא הי' ראובן בחיים, ולכן מצא יעקב להיתר לעשות כן, ואף כי בעת ההעברה הי' ראובן בחיים, אך מכיון שמעשה ההעברה הי' נוגע רק לבניו אחריו, הי' רשאי לעשות כן.
ומה מאד יאיר לפי"ז לשון הכתוב בד"ה שם ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו לבני יוסף, והנה דבר פלא הוא שלא אמר הכתוב בקצור כנהוג נתנה בכורתו ליוסף, ולמה הוסיף לבני, אך לפי המבואר בא בזה לרמז שעקירת הבכורה היתה כדין, והיינו שעברה מבני ראובן לבני יוסף, ודו"ק.
ויוצא לנו מזה דין חדש, דרשאי האב להעביר חלק הבכורה מהבכור שתחול ההעברה לאחר מיתת הבכור בדבר שא"א להבכור עתה ליהנות, ואע"פ שההעברה היא בחיי הבכור וכמו שעשה יעקב אבינו, והוא דבר מחודש מאד, וצריך עיון ותלמוד רב.
.
(ב"ב קכ"ג א')
בחרבי ובקשתי. וכי בחרבו ובקשתו לקח, והלא כבר נאמר (תהלים מ"ד) כי לא בקשתי אבטח וחרבי לא תושיעני, אלא חרבי זו תפלה, קשתי זו בקשה יחשייכות הלשון חרב אל תפלה נראה ע"פ לשון הכתוב בתהלים (קמ"ט) רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם דדרשוהו במדרשים על ענין תפלה, ובקשה הוא שם משותף לתפלה, ונראה דמפרש ובקשתי כמו – עם בקשתי, ולפי"ז ראוי לגרוס בגמרא לא כמו שלפנינו קשתי זו בקשה, אלא – בקשתי זו בקשה, ויהי' לפי"ז שיעור הלשון בחרבי ובקשתי – בתפלתי ובבקשתי, וכן מצאתי אח"כ הגירסא בנוסחא ש"ס כת"י, וב"ה כי הנחני בדרך אמת.
ומה שראו חז"ל בכלל להוציא המלות בחרבי ובקשתי מפשטם, נראה לבד קושית חז"ל בעצמם וכי בחרבו לקח וכו', עוד זאת, כי לא מצינו בכל מאורעותיו ותולדות ימיו של יעקב שעשה מלחמות לכבוש ארצות, וא"כ הי', לא הוית משתמיט התורה לספר כמו באברהם.
.
(ב"ב קכ"ג א')

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך