משקה מלך מצרים. כל שר יש לו תחתיו משרתים עושי רצונו, ושר המשקים תחתיו עבדים שומרי היין והם מביאים על שולחן המלך והשר נותן את הכוס על כף המלך, וכן שר האופים איננו אופה הפת רק עבדיו והם לשים ואופים ומביאים אל שלחן המלך והשר יושיטו ליד המלך, והמשקה והאופה העומדים תחת השר הם חטאו במלאכתם, אמנם פרעה על השרים קצף לא על המשרתים העומדים תחתיהם, כי חטא המשרת הוא חטא השר לחסרון שמירתו ואזהרתו למשרתיו (כ"כ המפרשים):
ויחלמו חלום שניהם. מדלא אמר ויחלמו שניהם חלום, נראה כי מלת חלום נסמך אל מלת שניהם, וטעמו חלמו חלום של שניהם, ומפרש קרא מה הוא חלום של שניהם ואמר, איש חלומו ר"ל כל אחד מהם היה לו חלום הנוגע לו לעצמו, לשר המשקים מענין השקאה ולשר האופים מענין אפיה ואמר איש כפתרון חלומו ר"ל כל אחד מהם היה לו חלום כענין פתרון לחלום, אמנם פתרון זה לא היה לכל אחד על חלום עצמו כ"א על חלום חברו. ולא ביאר הכתוב כן כי הוא מובן מצד עצמו דאל"כ היה לו לשר המשקים להיות שמח לא להצטער ולהיות זעף, אבל פתרון חלום חברו ראה כל אחד, שראה שר המשקים בחלומו שיצא הדין על שר האופים להתלות, ושר האופים ראה ששר המשקים חזר על כנו לכן היו שניהם זועפים. שר המשקים דן בעצמו להתחייב להיות דומה בחטאו לשר האופים, ושר האופים דימה בנפשו מדראה חירות שר המשקים ולא חירות עצמו דן בנפשו שהוא יתחייב בעונש. והא דהוסיף אות כ"ף ואמר כפתרון, כי פתרון בלא כ"ף לא יאמר רק כשבא אחר שמועת חלום שמכוונו נעלם והביאור עליו הוא פתרון, אבל כאן שזה ראה רק חיובו של שני, וזה זכות של חברו בלתי הקדמת החלום, לא נוכל לומר שהוא פתרון, רק אחרי שידענו ענין חלום כל אחד ידענו שזכות חברו שראה זו היא פתרון וכן בשני ולכן אמר כפתרון, ובדרך זה מלת כפתרון הוא נפרד לא נסמך אל חלומו, ואם תרצה לפרש כנסמך יהיה טעם כפתרון חלום חברו, וכתיב"ע גבר חלמיה ופתרון חלמיה דחבריה, ואין וי"ו חלומו על חלום עצמו רק וי"ו לנסתר והוא חלום חברו, כן הוא פירושא דקרא לדעת רבותינו בתלמוד ברכות ובמד"ר, ובזה אין צורך להפך לשון המקרא כלמפרשי הפשט שהראוי ויחלמו שניהם חלום, גם כמה דחוקים דברי המפרשים בלשון כפתרון חלומו ערש"י ורא"ם ורש"ד:
המשקה והאפה וגו'. הוא תוספת באור למלת שניהם, ומן איש עד חלומו הב' הוא כמו מאמר מוסגר, ולכן מלת חלומו מוטעמת באתנח המפסיק יותר מכל הטעמים שלפניו (רש"ד) ויתכן שאין מאמר זה בא להודיע מי הם החולמים רק יודיע דרך כלל שראו בחלומותיהם נפילת מדרגתם, שאינם במעלת שרים רק במדרגת משרתיהם, זה נושא על ראשו סל במעשי אופה וזה סוחט ענבים על הכוס, וזה אינו ענין לשר האופים ולשר המשקים רק מעשי המשרתים תחתיהם, וזה גרם להם להיות זועפים, כי מזה שפטו בדעתם שלא ידונו בעונש קל על חסרון השגחתם על משרתיהם אבל יצא עליהם משפט עונש חמור כאילו הם בעצמם התעסקו במעשי אפיה והמשקה ופשעו במלאכתם:
הלא לאלהים פתרנים. לא יוכל אדם לפתור חלומות בשלמות אם לא בהיות רוח אלקים נוססה בו, לכן ספרו נא לי אולי יקרה ה' לקראתי ודבר מה יראני והגדתי לך (כ"כ המפרשים) ולא יתכן, כי עבד החבוש בבית האסורים לא יוציא מפיו דברים המיחסים אותו לאיש מעלה, וגם מתנגד אל הנימוס להתפאר היותו איש מוכן להתנוסס בו רוח אלהים, לכן נראה לי שהמכוון באמרו להקטין מאד ענין פתרון חלומות עד שאין מן הצורך לחפש אחר איש לפתור אותו, וזה, רוב החלומות באים, אם מהרהורי דיומא, או ע"י מערכת השמים או ע"י רוחות ושדים ומעוטא דמעוטא מהם באים ע"י מלאך, והחלומות הבאים ע"י מלאך הם אשר אין להם רק פתרון אחד אמתי, והפותר צריך להיות איש אשר צלם אלהים עליו ורוח ה' מתנוססת בו, ולזה מתענין על מקצת חלומות כי חוששין פן באו ע"י מלאך, אשר לא ישתנה בפתרון כ"א בתשובה ומע"ט, אמנם רוב החלומות הבאים ע"י סבות ואמצעיים אחרים, הן הנה שיוכלו להשתנות ע"י פתרון מטוב לרע ומרע לטוב, ועל מין חלומות אלה אמרו חכמים כל החלומות הולכין אחר הפה, כמבואר בפרק הרואה מן כ"ד פותרי חלומות מה שפתר זה לא פתר זה וכולם נתקיימו כמ"ש שם הכותב ומהרש"א, לפ"ז יתכן כי יוסף בהיותו רגיל זה כמה עם שני השרים האלה, והכיר תכונות נפשותם, הבין כי אינם ראויים לחלומות באמצעית מלאך, כי אם באים באמצעיים אחרים, לכן אמר להם לא לאלהים פתרונים כלומר אין צריכים לפתרון חלומות לאיש אלהים אשר רוח ה' מתנוססת בו, כי החלומות הולכין אחר הפה, וכל איש יהיה מי שיהיה יוכל לפתור לכן ספרו נא לי, מלת הלא כאן אינו דומה לשאר מקומות, כמו הלא אם תיטיב שאת, הלא הוא אמר לי אחי הוא, הלא הוא אביך קנך, כי באלה הה"א היא השאלה ומהפכת השלילה לחיוב ומאמת את הנאמר אחריו אמנם הה"א התלויה כאן במלת לא, היא ה"א התימה והפלא, כה"א הלבן מאה שנה יולד, הבת תשעים שנה תלד, שהיא היא התימה הקיימת, כמ"ש רש"י שם (לך לך י"ז י"ז) וכן הנגלה נגליתי, הרואה אתה, שהם תמיהות קיימות המעוררות על פליאת הדבר, להיותו זר ויוצא מן המנהג והראוי (כמ"ש הרא"ם שם ושאר מפרשים) ובזה אין הה"א מהפכת השלילה לחיוב, אבל מלת לא במקומה עומדת בהוראות השלילה, והה"א התלויה בה היא להורות על הפליאה בשלילה זו. וטעם הלא לאלהים פתרונים אין צורך לאיש אלהים לפתור חלומות, שהוא באמת דבר תמוה ופלא, שהחלומות הולכין אחר הפה ומשתנים מרע לטוב ומטוב לרע ע"י דבורי הפותר (זאָנדערבאר, דייטונגען בעדירפען דער גאֶטטליכקייט ניכט). מלת אלהים כענין ויראו בני האלהים דתרגומו רברביא, אני אמרתי אלהים אתם (תהלים פ"ב) שענינו בני עליי' חכמים ומשכילים:
עלתה נצה. נץ זכר ונקבה, הנצנים נראו בארץ זכר, וישלך כזית נצתו נקבה, ואם כאן נקבה אמר נצה במקום נצתה, ואם הוא זכר אמר עלתה על הגפן במקום העלתה, כמו ועלתה ארמנותיה סירים במקום והעלתה, עלתה כלו קמשונים במקום והעלתה (רל"ש):
שלשת השרגים. שר המשקים ואופים אמרו שלשה שריגים שלשה סלי חורי, ויוסף אמר שלשת השריגים ושלשת הסלים, כי מצד הרואים היתה ההשקפה על פרטי השריגים והסלים לכן אמרו שלשה בה"א, שהונח על המספר מצד כמות אחדים הנפרדים, אמנם מצד הפתרון שההשקפה הוא אל הוראת כל השלשה, לכן אמר שלשת בתי"ו, שהונח על המספר מצד כמות האחדים המתדבקים יחד, כמבואר בתצוה בשבעת ימים, ובאמור בשבעת כבשים:
בעוד שלשת ימים. ת"א ויב"ע בסוף תלתא יומין, וכ"ת לקמן (פ' י"ג), ואחד מחכמי הלשון מתקשה בזה, כי מלת עוד המחובר בבי"ת מורה בתוך המשך הזמן (ש"א ל"ב), בעוד הילד חי כ"ז המשך חיות הילד, בעוד כברת ארץ (בראשית מ"ח) בהמשך מקום לא היה יותר מכברת ארץ, וכן, (ירמיה ט"ו) באה השמש בעוד יומם בתוך שהיום עוד נמשך (ווייל, נאך), וכל זה לעד כי בעוד שלשת ימים פירוש בתוך שלשת ימים, לא אחר ג' ימים (ביננען), קודם שיכלו, לכן נאמר אחריו ויהי ביום השלישי, ואם תרגומו בסוף היה ראוי לומר ויהי ביום הרביעי, ע"כ. ואין זה טענה, כי שמוש הבי"ת משונה הוא, פעם יורה על תחלת הזמן, ופעם על האמצעי, ופעם על סופו, כמו בבואכם אל הארץ (במדבר), שנתחייבו בחלה מיד שנכנסו לארץ, ואומר (במדבר) בשנת הארבעים לצאת והוא היה באחד באב שהוא באמצע השנה, ואם לאו דוקא באמצעו הנה לא היה ג"כ לא בתחלתו ולא בסופו, ואמר (דברים) במועד שנת השמטה והוא במוצאי שביעית, וכן ברדת הטל ירד המן עליו, שהיה ירידתו סמוך לו מאחריו כי אחר שנפל המן על הטל בהכרח ירד הטל תחלה, וכן ובמלאת ימי טהרה (ויקרא י"ב) סמוך לו מאחריו, כמו כן כאן אות בי"ת במלת ביום השלישי אינו מורה על תחלתו ואמצעו רק על סופו ר"ל בסוף יום השלישי (יתרו י"ט ט"ז) פירוש בסוף יום השלישי והוא יום הרביעי שהוסיף משה יום אחד מדעתו (ע"ש רש"י), ומלת לשלשת שם כתקונו מספר יסודי, ואין צורך לדברי ראב"ע שם שמהפכו למספר סדורי, כאלו אמר ליום השלישי ע"ש, וסמוכים לזה שאמר (יהושע א') כי בעוד שלשת ימים אתם עוברים, וזה היה ביום שלשים של אבל משה, והוא ז' ניסן, ואמר שם (ד' י"ט) והעם עלו מן הירדן בעשור לחדש הראשון (ועי' שם ג' וה' ברש"י), הנה מבואר כי מלת בעוד פירוש בסוף ולאחריו, וכן מתורגם שם בסוף תלתא יומין, וז"ל רש"י שם בעוד שלשת ימים בסוף שלשת ימים, בעוד שתהיו כאן שלשת ימים ואחר תעבורו, עכ"ד. וזה יסוד גדול בדרכי לשון, ומיושבים בזה כמה מקראות המוקשים, כמו וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית (אמור, ע"ש), וכי תכלה לעשר את כל תבואתך בשנה השלישית (כי תבא) וכמש"ש. ע"ש. - וקרוב לומר שהמתרגמים ביארו מלת בעוד מן עד ירח ולא ואפיל, ולא עדה עליו השחל, שענינם ההעברה והסרה, וטעם בעוד שלשת ימים כאשר יחלפו ויעברו שלשת ימים (נאך אבלויף דרייער טאגע) לכן תרגמוהו בסוף:
כי אם זכרתני אתך. לדעתי אין לחברו עם מה שאחריו, וכלומר כאשר תהיה במעמד הטוב והצלחה תזכרני לעשות עמדי חסד, דא"כ היה ראוי לומר תזכרני, לא זכרתני לשון עבר, גם מלת אתך מיותר דלא מצאנוהו בשאר מקומות מחובר בלשון זכירה, וכן טעם הרביע שבמלת אתך יפרידו ממה שאחריו ועושה כמאמר לעצמו, לכן נ"ל כי טעם זכרתני אתך, הוא כאלו אמר גם אנכי יוסף הוזכרתי אתך, כי כמו שראית בחלומך דברים הנוגעים אותך, ככה יש בו דברים הנוגעים אלי יוסף, ובדבריך אלה זכרת ממני כמו ממך, ושנינו כאחד משותפים בפתרון חלומך, כי שלשת השריגים ונתינת הכוס אל כף פרעה, הם רק נוגעים אותך, דלאחר שלשת ימים תשוב למעלתך לתת הכוס אל כף פרעה, אמנם ענין גפן שהיה לפניך, ושהיא כפרחת עלתה נצה, והבשילו אשכלותיה ענבים, ואקח את הענבים ואשחט אותם אל כוס פרעה, אין מענינים הנוגעים אליך, לכן לא הזכרתי מהם בפתרון (כי באמת משקה כזו אינה ראויה לשתיה אף לפחותי אדם מכש"כ למלך) אבל אלה הם הרומזים אלי, (במכדרשב"י בלק קפ"ט בגפן שלשה שריגים וגו' עד הכא חזיונא דמלה, דהא מכאן ולהלאה חזיונא דיליה הוה דכתיב וכוס פרעה בידי אבל חזיונא דמלה בגיני' דיוסף הוה ולבשרא ליה דישמע יוסף וינדע). הגפן רומז עלי יוסף, שאנכי מישראל הנקראים גפן, וגפן זה היה לפניו בחלומו, והיא כפרחת, שממקום שפלת מדרגת יוסף תפרח הצלחתו, והיושב כעת בבית המשמר (הוא כיין המשומר בתוך הענבים), מסבת השתדלותך תוציאנו מבית האסורים (והוא סחיטת הענבים להוציא המשקה מתוכה החוצה). "מלת כי אם" טעמו כמו כי אם יהיה לבער קין שענינו לאמת הדבר, כמלת אמנם, אכן (וואהרליך), והכוונה כי אם זכרתני אתך, אמנם באמת ! כמו שבדבורי חלומך זכרת דברים הנוגעים בך, ככה זכרת בו דברים הנוגעים בי ואמר אחריו בדרך כלל כאשר ייטב לך ועשית נא עמדי חסד, כאשר תהיה במעמד ההצלחה והטובה תהיה אתה סבה לעשות עמדי חסד. ומבאר פרטי החסד, והוא שיבוא זמן שתזכירני לפני פרעה ותוציאני מן המשמר. ולפי שאין דבריו אלה בקשה כ"א פתרון על חלק מהחלום שאינו נוגע לחלום כ"א לפותר לכן לא אמר לשון בקשה ועשה כמו ועשה חסד עם אדוני, עשה עמי אות לטובה כי אם "ועשית, והזכירני, והוציאני" (כבישעיה מ"ג הזכירני, ובתהלים כ"ה ממצוקותי הוציאני) "והזכרתני והוצאתני" שהוא לשון הנהוג בספור דברים. ומלת נא כאן אינו לבקשה, כמו ידבר נא עבדך דבר, וכמו ישב נא עבדך, דתרגמו יונתן בן עוזיאל במטו, בבעו, כי אם לשון עתה וכמו שתרגמו אונקלס ויונתן בן עוזיאל, כען, כדון, אמנם לא על הזמן ההווה עתה, כי הוא עדן במשמר ואין ביכלתו להטיב, אבל הוא כמו עתה יאהבני אישי, דתרגומם כען, כדון, ויורה על המשך הזמן בעתיד הפך העבר (אין דער פאָלגע, נונמעהר), וכמו ועתה פן ישלח ידו שמתורגם כען, כדון, ומכוונו כענין אלא מעתה, או לפי זה בתלמוד (דעמנאך, פאָלגליך). ויותר יתכן לפרש מלת נא לשון בקשה, אמנם אינו מוסב על יוסף כאילו הוא מבקש ממנו עשיית החסד, אבל הוא מוסב על החסד שיעשה, לומר החסד שאתה עתיד לעשות עמדי לא יהיה דבר שיש לך בו פזור ממון או השתדלות עצומה בעמל וטורח רב, כי אמנם לא יהיה כ"א חסד דברים בלבד, שתסדר דברים לפני פרעה שהמכוון בהם בקשה, הנה ביאר לו בזה איכות החסד שהוא מעותד לעשות והוא נא ר"ל בקשה. (דוא ווירסט ביטטענד מיר גונסט פערשאפפען). ולרבותינו שאמרו על מאמר שר המשקים, את חטאי אני מזכיר, בלשון רבים שהזכיר שני חטאים הא' שלא זכר את יוסף וישכחהו מלהיטיב עמו להזכירהו לפני פרעה להוציאו חפשי, והב' שראה את פרעה מצטער מאד לחפש אחר איש שיפתר לו את חלומו, והוא לא גלה לו מיד שיודע איש כזה. א"כ החסד נעשה ליוסף ע"י שר המשקים שהיה מוכרח לבקש על עצמו על מה שחטא, וזה שאמר יוסף, ועשית נא עמדי חסד, ע"י נא ובקשה יעשה לי חסד ממך. ודע שיש במלת נא הוראה שלא הוזכר במחברים, והוא משם נאה שיורה על היופי, כמו כלה נאה, ואנשי כנה"ג בתפלת י"ח, ולך נאה להודות, וממנו במקרא מה נאוו לחייך בתורים, לישרים נאוה תהלה (דומה לשם גאוה משרש גאה, זעוה מן זעה) ובא במקרא בשתי תמונות, באל"ף אחר הנו"ן, וגם בלי אל"ף כמו הנוה והמענגה (ירמיה ו') דתרגמו יאתא, לשון יופי, וכמו שיורה על היופי וההדור, ככה יורה על השבח והתהלה, כי היופי הוא שבחו של דבר, לכן נאמר, יפי חכמתך יפי קולך (יחזקאל כ"ח ל"ג) דתרגומם תקון חכמתך בסים קלך. וכן שם פאר שהוראתו היופי וההדור, ככה יורה על התהלה והשבח, כמו מעשה ידי להתפאר, היתפאר הגרזן על החוצב, לכן זה אלי ואנוהו, יש מפרשים אותו במכילתא, לשון יופי, אתנאה לפניו במצות, ויש מפרשים אותו שם במכילתא לשון שבח, ואנוהו אדבר בשבחו, וכן תיב"ע ואנוהו ואשבחיני'. ורש"י הביא שניהם, ואנוהו אספר נויו ושבחו. ובזה ואנוהו דרישא דקרא דומה אל וארוממנהו דסיפי'. וכן נגדה נא לכל עמו (תהלים קט"ז) תרגומו איתני נסוי, מלת נגדה פירש לשון הגדה וספור ומלת נא פירש לשון שבחו גדלותו ורוממותו, לכן תרגמו נסוי מלשון ואל עמים ארים נסי (ישעיה מ"ט כ"ב) כלומר אראה להם גדולתי ורוממותי, וכן והאלהים נסה את אברהם, אמרו עליו גדלו ורממו. וטעם המקרא אחר שהושיעני ה' מצרותי עד שאשא כוס ישועות ואשלם נדרי שנדרתי בעת צרתי, תתפרסם תשועת ה' ברבים עד שיהיה ספור והגדה לכל עמו בתודה שבח ותהלה, ותרגום נגדה נא (איין לאָבגעשפראֶך אונטער אללען) ועל כוונה זו יש לפרש מאמר, יאמר נא ישראל כי לעולם חסדו, מאמר כי לעולם חסדו יאמרו בדרך שבח ותהלה (זיא שפרעכען לאָבענד) (לא כהמוניים שיאמרו דברים כאלה מן השפה ולחוץ כאמירה בעלמא בלי שימת לב לאמרם בדרך שבח ותהלה לו ית') וכן בתפלת משה על מרים, אל נא רפא נא לה, נא השני לשון בקשה (כפי המורגל) ונא הראשון לשון שבח ותהלה, וטעמו אתה, אל ! אתה המשובח והמהולל. (דוא רוהמפאָללער !) סיפר שבחו של מקום תחלה ואח"כ התפלל רפא נא לה. כעין זה אמרו שם בספרי, בא הכתוב ללמדך דרך ארץ, שכל זמן שאדם רוצה לבקש שאילותיו צריך שיאמר שנים שלשה דברי תחנונים ואח"כ יבקש שאילותיו שנאמר אל נא רפא נא לה (והמפרש לספרי שם לא הבין כן) ועל כוונה זו יש להבין מלת נא במאמר יוסף ועשית נא וגו'. כי כל יוצאי בית האסורים הבושה תכסה פניהם לבלי התראות לעיני בני אדם זמן מה, כי נבזים הם בעיניהם, אבל יציאת יוסף מבית האסורים היה בדרך כבוד גדול, המלך שהיה נצרך אליו מיהר להריץ אותו ומבית האסורים יצא למלוך, וזהו ועשית נא וגו' עשיית החסד יהיה בדרך שבח תהלה ותפארת (ווירסט מיר גנאדע רוהמפאלל בעווירקען) ויצא ליוסף זה, ממה שראה בחלום, והיא כפורחת עלתה נצה הבשילו, שאין כזה במהלך הטבעי, מזה שפט יוסף שיציאתו לא יהיה בדרך הנהוג. ומה שאמר יוסף כאשר ייטב לך ועשית, אמר חד מן החברים, כי זה הבין יוסף מסדור לשון שר המשקים שאמר וכוס פרעה בידי, דמאמר זה מיותר לגמרי, דכיון שנתן את הכוס אל כף פרעה מסתמא היה בידו תחלה, ועוד שאין זה מקום המאמר, כי קודם סחיטתו הענבים מה לו לאחוז הכוס בידו, דלסחיטה צריכה שתי ידים הנה מזה הבין יוסף שלא יתילד לו החסד ממנו מיד וקרוב לצאתו מבית הסהר, כי אם אחר שיהיה כבר במעמדו הטוב להיותו ממונה לשר משקים, לכן נראה לו בחלומו אחיזת הכוס בידו קודם הסחיטה שהיא הוראה ליציאתו חפשי מבית הסהר. הנה לשון המקרא ילמדנו גודל מעלת בטחונו של יוסף בהשם ב"ה, אף שהיה לו בזה איש המוכשר והמחוייב להשתדל בטובתו, לא ערך אליו דברי בקשה כראוי, רק הודעה לפי המובן בפתרון חלק חלומו. ושפיר אמרו במדרש רבותי' ר"פ מקץ, אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו ולא פנה אל רהבים, זה יוסף, (ולמפרשי המדרש מאמר זה סותר א"ע, דמתחלה יאמר שבטח יוסף בהשם, ולבסוף האשים את יוסף שפנה אל רהבים באמרו זכרתני והזכרתני. ולמ"ש הדברים בפשטן). אמנם אף שהיה בטחונו בבעל הסבות ית' ונמנע מן הבקשה, ולא הודיעו הדבר כ"א בדרך פתרון בכל זאת למעלת צדיק כמותו יחשבוהו לעון, כי עם הצדיקים הקב"ה ידקדק כחוט השערה והיה מן הראוי אליו לשום מחסום למו פיו לבלי הזכיר מזה מאומה אף בדרך פתרון לכן אמרו שנתוספו עליו עוד שתי שנים. אשרי אדם אשר יחשוב ה' לו עון כזה !:
גנב גנבתי. אין המכוון בזה להודיעהו שהוא ראוי אל החסד כי אין עול בכפיו, כי לא היו כל דבריו רק פתרון לא בקשה כמבואר מקודם, כי אמנם מוסב על פתרון חלומו שבסחיטת הענבים המכוון יציאתו לחפשי, הוסיף כאן ביאור למה נדמה בחלומו יציאת חפשיותו לסחיטת ענבים, ואמר כמו שהיין מכוסה ונעלם תוך זג הענבים ומשומר בהם, ככה הוא כל עניניו היו בהעלם וכסוי, נתרחק מארץ מולדתו בהעלם, ויושב כאן במשמר על לא חמס ונעלם מעין כל אדם אמתת הדבר שבשקר העלילה עליו, ולזה הוא משומר בבית המשמר, וזהו גנב גנבתי. עי' דברי אונקלס (פ' ויצא) שכל לשון גנבה המוזכר שם בדברי לבן תרגמם לשון כסוי והעלם, גנובתי יום וגנובתי לילה תרגם לשון שמירה:
כי שמו אתי בבור. ארי מניאו יתי, כ"ה בת"א המדוייקים, פירש שמו ענין מנוי ופקידה כמו שום תשים עליך מלך, ושמת עליהם שרי אלפים ומלת כי כמו כי מצאת חן בעיני, כנתינת טעם על הקדום, ממה שאתה רואה שאני ממונה כראש בבית הסהר יש לך לשפוט שלא עשיתי פה דבר רע. שמעתי:
טוב פתר. לדעת המפרשים מלת טוב ענינו יפה וכהוגן, וטעמו כשמעו הפתרון ראה בלבו טוב הוא כי מסכים עם פרטי החלום בכל חלקיו והכיר מזה דברי אמת לכן הגיד גם הוא את חלומו ולולי ראותו כי פתר לחברו יפה וכהוגן היה מבזה את יוסף בלבו שלא ידע לפתור חלום. ואין זה נכון לדעתי דבאמת אין חלום שר המשקים מסכים בפרטיו לפתרון יוסף, כי נהפוך הוא כי סחיטתו הענבים על הכוס לתתו אל המלך לשתות אין מזה הוראה על חשיבותו והשבתו על כנו, אבל יורה על חטאו ופשיעותו, כי מי זה ישתה יין הבא מגיתו אף כי משקה פגומה בלתי מוטעמת כזו ? לכן הנכון כי מלת טוב יורה על כל מה שהוא שלמות לענין ונאות אל המכוון והתכלית, ונופל על הנאה מן המגונה, ועל היושר מן העול, ועל האמת מן השקר, כמו היטבת לראות (ירמיה א'), וטעם כי טוב פתר כי אמת פתר, וזה היה ידיעה לו לראותו בחלומו פתרון חלום שר המשקים, כמבואר במה שקדם לדעת רבותינו:
ולא זכר. זכירה הוא ביד האדם לעשות לו סימן ואות לזכרון ולכן תקדם תמיד הזכירה לאזהרת השכחה, זכר אל תשכח, זכר את אשר עשה לך עמלק וגו' לא תשכח, וזה לא עשה לו אות לזכרון לכן וישכחהו. (רל"ש):
