תנ"ך על הפרק - בראשית לו - תורה תמימה

תנ"ך על הפרק

בראשית לו

36 / 929
היום

הפרק

תולדות עשו ומלכי אדום

וְאֵ֛לֶּה תֹּלְד֥וֹת עֵשָׂ֖ו ה֥וּא אֱדֽוֹם׃עֵשָׂ֛ו לָקַ֥ח אֶת־נָשָׁ֖יו מִבְּנ֣וֹת כְּנָ֑עַן אֶת־עָדָ֗ה בַּת־אֵילוֹן֙ הַֽחִתִּ֔י וְאֶת־אָהֳלִֽיבָמָה֙ בַּת־עֲנָ֔ה בַּת־צִבְע֖וֹן הַֽחִוִּֽי׃וְאֶת־בָּשְׂמַ֥ת בַּת־יִשְׁמָעֵ֖אל אֲח֥וֹת נְבָיֽוֹת׃וַתֵּ֧לֶד עָדָ֛ה לְעֵשָׂ֖ו אֶת־אֱלִיפָ֑ז וּבָ֣שְׂמַ֔ת יָלְדָ֖ה אֶת־רְעוּאֵֽל׃וְאָהֳלִֽיבָמָה֙ יָֽלְדָ֔ה אֶת־יעישיְע֥וּשׁוְאֶת־יַעְלָ֖ם וְאֶת־קֹ֑רַח אֵ֚לֶּה בְּנֵ֣י עֵשָׂ֔ו אֲשֶׁ֥ר יֻלְּדוּ־ל֖וֹ בְּאֶ֥רֶץ כְּנָֽעַן׃וַיִּקַּ֣ח עֵשָׂ֡ו אֶת־נָ֠שָׁיו וְאֶת־בָּנָ֣יו וְאֶת־בְּנֹתָיו֮ וְאֶת־כָּל־נַפְשׁ֣וֹת בֵּיתוֹ֒ וְאֶת־מִקְנֵ֣הוּ וְאֶת־כָּל־בְּהֶמְתּ֗וֹ וְאֵת֙ כָּל־קִנְיָנ֔וֹ אֲשֶׁ֥ר רָכַ֖שׁ בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וַיֵּ֣לֶךְ אֶל־אֶ֔רֶץ מִפְּנֵ֖י יַעֲקֹ֥ב אָחִֽיו׃כִּֽי־הָיָ֧ה רְכוּשָׁ֛ם רָ֖ב מִשֶּׁ֣בֶת יַחְדָּ֑ו וְלֹ֨א יָֽכְלָ֜ה אֶ֤רֶץ מְגֽוּרֵיהֶם֙ לָשֵׂ֣את אֹתָ֔ם מִפְּנֵ֖י מִקְנֵיהֶֽם׃וַיֵּ֤שֶׁב עֵשָׂו֙ בְּהַ֣ר שֵׂעִ֔יר עֵשָׂ֖ו ה֥וּא אֱדֽוֹם׃וְאֵ֛לֶּה תֹּלְד֥וֹת עֵשָׂ֖ו אֲבִ֣י אֱד֑וֹם בְּהַ֖ר שֵׂעִֽיר׃אֵ֖לֶּה שְׁמ֣וֹת בְּנֵֽי־עֵשָׂ֑ו אֱלִיפַ֗ז בֶּן־עָדָה֙ אֵ֣שֶׁת עֵשָׂ֔ו רְעוּאֵ֕ל בֶּן־בָּשְׂמַ֖ת אֵ֥שֶׁת עֵשָֽׂו׃וַיִּהְי֖וּ בְּנֵ֣י אֱלִיפָ֑ז תֵּימָ֣ן אוֹמָ֔ר צְפ֥וֹ וְגַעְתָּ֖ם וּקְנַֽז׃וְתִמְנַ֣ע ׀ הָיְתָ֣ה פִילֶ֗גֶשׁ לֶֽאֱלִיפַז֙ בֶּן־עֵשָׂ֔ו וַתֵּ֥לֶד לֶאֱלִיפַ֖ז אֶת־עֲמָלֵ֑ק אֵ֕לֶּה בְּנֵ֥י עָדָ֖ה אֵ֥שֶׁת עֵשָֽׂו׃וְאֵ֙לֶּה֙ בְּנֵ֣י רְעוּאֵ֔ל נַ֥חַת וָזֶ֖רַח שַׁמָּ֣ה וּמִזָּ֑ה אֵ֣לֶּ֣ה הָי֔וּ בְּנֵ֥י בָשְׂמַ֖ת אֵ֥שֶׁת עֵשָֽׂו׃וְאֵ֣לֶּה הָי֗וּ בְּנֵ֨י אָהֳלִיבָמָ֧ה בַת־עֲנָ֛ה בַּת־צִבְע֖וֹן אֵ֣שֶׁת עֵשָׂ֑ו וַתֵּ֣לֶד לְעֵשָׂ֔ו אֶת־יעישיְע֥וּשׁוְאֶת־יַעְלָ֖ם וְאֶת־קֹֽרַח׃אֵ֖לֶּה אַלּוּפֵ֣י בְנֵֽי־עֵשָׂ֑ו בְּנֵ֤י אֱלִיפַז֙ בְּכ֣וֹר עֵשָׂ֔ו אַלּ֤וּף תֵּימָן֙ אַלּ֣וּף אוֹמָ֔ר אַלּ֥וּף צְפ֖וֹ אַלּ֥וּף קְנַֽז׃אַלּֽוּף־קֹ֛רַח אַלּ֥וּף גַּעְתָּ֖ם אַלּ֣וּף עֲמָלֵ֑ק אֵ֣לֶּה אַלּוּפֵ֤י אֱלִיפַז֙ בְּאֶ֣רֶץ אֱד֔וֹם אֵ֖לֶּה בְּנֵ֥י עָדָֽה׃וְאֵ֗לֶּה בְּנֵ֤י רְעוּאֵל֙ בֶּן־עֵשָׂ֔ו אַלּ֥וּף נַ֙חַת֙ אַלּ֣וּף זֶ֔רַח אַלּ֥וּף שַׁמָּ֖ה אַלּ֣וּף מִזָּ֑ה אֵ֣לֶּה אַלּוּפֵ֤י רְעוּאֵל֙ בְּאֶ֣רֶץ אֱד֔וֹם אֵ֕לֶּה בְּנֵ֥י בָשְׂמַ֖ת אֵ֥שֶׁת עֵשָֽׂו׃וְאֵ֗לֶּה בְּנֵ֤י אָהֳלִֽיבָמָה֙ אֵ֣שֶׁת עֵשָׂ֔ו אַלּ֥וּף יְע֛וּשׁ אַלּ֥וּף יַעְלָ֖ם אַלּ֣וּף קֹ֑רַח אֵ֣לֶּה אַלּוּפֵ֞י אָֽהֳלִיבָמָ֛ה בַּת־עֲנָ֖ה אֵ֥שֶׁת עֵשָֽׂו׃אֵ֧לֶּה בְנֵי־עֵשָׂ֛ו וְאֵ֥לֶּה אַלּוּפֵיהֶ֖ם ה֥וּא אֱדֽוֹם׃אֵ֤לֶּה בְנֵֽי־שֵׂעִיר֙ הַחֹרִ֔י יֹשְׁבֵ֖י הָאָ֑רֶץ לוֹטָ֥ן וְשׁוֹבָ֖ל וְצִבְע֥וֹן וַעֲנָֽה׃וְדִשׁ֥וֹן וְאֵ֖צֶר וְדִישָׁ֑ן אֵ֣לֶּה אַלּוּפֵ֧י הַחֹרִ֛י בְּנֵ֥י שֵׂעִ֖יר בְּאֶ֥רֶץ אֱדֽוֹם׃וַיִּהְי֥וּ בְנֵי־לוֹטָ֖ן חֹרִ֣י וְהֵימָ֑ם וַאֲח֥וֹת לוֹטָ֖ן תִּמְנָֽע׃וְאֵ֙לֶּה֙ בְּנֵ֣י שׁוֹבָ֔ל עַלְוָ֥ן וּמָנַ֖חַת וְעֵיבָ֑ל שְׁפ֖וֹ וְאוֹנָֽם׃וְאֵ֥לֶּה בְנֵֽי־צִבְע֖וֹן וְאַיָּ֣ה וַעֲנָ֑ה ה֣וּא עֲנָ֗ה אֲשֶׁ֨ר מָצָ֤א אֶת־הַיֵּמִם֙ בַּמִּדְבָּ֔ר בִּרְעֹת֥וֹ אֶת־הַחֲמֹרִ֖ים לְצִבְע֥וֹן אָבִֽיו׃וְאֵ֥לֶּה בְנֵֽי־עֲנָ֖ה דִּשֹׁ֑ן וְאָהֳלִיבָמָ֖ה בַּת־עֲנָֽה׃וְאֵ֖לֶּה בְּנֵ֣י דִישָׁ֑ן חֶמְדָּ֥ן וְאֶשְׁבָּ֖ן וְיִתְרָ֥ן וּכְרָֽן׃אֵ֖לֶּה בְּנֵי־אֵ֑צֶר בִּלְהָ֥ן וְזַעֲוָ֖ן וַעֲקָֽן׃אֵ֥לֶּה בְנֵֽי־דִישָׁ֖ן ע֥וּץ וַאֲרָֽן׃אֵ֖לֶּה אַלּוּפֵ֣י הַחֹרִ֑י אַלּ֤וּף לוֹטָן֙ אַלּ֣וּף שׁוֹבָ֔ל אַלּ֥וּף צִבְע֖וֹן אַלּ֥וּף עֲנָֽה׃אַלּ֥וּף דִּשֹׁ֛ן אַלּ֥וּף אֵ֖צֶר אַלּ֣וּף דִּישָׁ֑ן אֵ֣לֶּה אַלּוּפֵ֧י הַחֹרִ֛י לְאַלֻּפֵיהֶ֖ם בְּאֶ֥רֶץ שֵׂעִֽיר׃וְאֵ֙לֶּה֙ הַמְּלָכִ֔ים אֲשֶׁ֥ר מָלְכ֖וּ בְּאֶ֣רֶץ אֱד֑וֹם לִפְנֵ֥י מְלָךְ־מֶ֖לֶךְ לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃וַיִּמְלֹ֣ךְ בֶּאֱד֔וֹם בֶּ֖לַע בֶּן־בְּע֑וֹר וְשֵׁ֥ם עִיר֖וֹ דִּנְהָֽבָה׃וַיָּ֖מָת בָּ֑לַע וַיִּמְלֹ֣ךְ תַּחְתָּ֔יו יוֹבָ֥ב בֶּן־זֶ֖רַח מִבָּצְרָֽה׃וַיָּ֖מָת יוֹבָ֑ב וַיִּמְלֹ֣ךְ תַּחְתָּ֔יו חֻשָׁ֖ם מֵאֶ֥רֶץ הַתֵּימָנִֽי׃וַיָּ֖מָת חֻשָׁ֑ם וַיִּמְלֹ֨ךְ תַּחְתָּ֜יו הֲדַ֣ד בֶּן־בְּדַ֗ד הַמַּכֶּ֤ה אֶת־מִדְיָן֙ בִּשְׂדֵ֣ה מוֹאָ֔ב וְשֵׁ֥ם עִיר֖וֹ עֲוִֽית׃וַיָּ֖מָת הֲדָ֑ד וַיִּמְלֹ֣ךְ תַּחְתָּ֔יו שַׂמְלָ֖ה מִמַּשְׂרֵקָֽה׃וַיָּ֖מָת שַׂמְלָ֑ה וַיִּמְלֹ֣ךְ תַּחְתָּ֔יו שָׁא֖וּל מֵרְחֹב֥וֹת הַנָּהָֽר׃וַיָּ֖מָת שָׁא֑וּל וַיִּמְלֹ֣ךְ תַּחְתָּ֔יו בַּ֥עַל חָנָ֖ן בֶּן־עַכְבּֽוֹר׃וַיָּמָת֮ בַּ֣עַל חָנָ֣ן בֶּן־עַכְבּוֹר֒ וַיִּמְלֹ֤ךְ תַּחְתָּיו֙ הֲדַ֔ר וְשֵׁ֥ם עִיר֖וֹ פָּ֑עוּ וְשֵׁ֨ם אִשְׁתּ֤וֹ מְהֵֽיטַבְאֵל֙ בַּת־מַטְרֵ֔ד בַּ֖ת מֵ֥י זָהָֽב׃וְ֠אֵלֶּה שְׁמ֞וֹת אַלּוּפֵ֤י עֵשָׂו֙ לְמִשְׁפְּחֹתָ֔ם לִמְקֹמֹתָ֖ם בִּשְׁמֹתָ֑ם אַלּ֥וּף תִּמְנָ֛ע אַלּ֥וּף עַֽלְוָ֖ה אַלּ֥וּף יְתֵֽת׃אַלּ֧וּף אָהֳלִיבָמָ֛ה אַלּ֥וּף אֵלָ֖ה אַלּ֥וּף פִּינֹֽן׃אַלּ֥וּף קְנַ֛ז אַלּ֥וּף תֵּימָ֖ן אַלּ֥וּף מִבְצָֽר׃אַלּ֥וּף מַגְדִּיאֵ֖ל אַלּ֣וּף עִירָ֑ם אֵ֣לֶּה ׀ אַלּוּפֵ֣י אֱד֗וֹם לְמֹֽשְׁבֹתָם֙ בְּאֶ֣רֶץ אֲחֻזָּתָ֔ם ה֥וּא עֵשָׂ֖ו אֲבִ֥י אֱדֽוֹם׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

ותמנע היתה פילגש לאליפז. למאי נ"מ תמנע בת מלכים היתה, דכתיב אלוף לוטן תמנע, וכל אלוף מלכותא בלא תגא הוא אבלא כתר, כלומר, וראי' שהיתה בת מלכים שהרי אחיה הי' מלך ואז היתה המלוכה מתנחלת מכח ירושה, א"כ הי' גם אביו מלך. ואולי צריך לגרוס דכתיב ואחות לוטן תמנע וכמו בפירש"י בפסוק זה, יעו"ש. , בעית להתגייר, באת אצל אברהם יצחק ויעקב ולא קבלוה, הלכה והיתה פילגש לאליפז בן עשו, אמרה, מוטב להיות שפחה לאומה זו ולא גבירה לאומה אחרת, לסוף נפיק ממנה עמלק, מאי טעמא, דלא בעי להו לרחקה בהנה מה שלא קבלוה האבות בודאי לא משום דקשים גרים לישראל, שהרי מצינו באברהם שהכניס כמה וכמה נפשות תחת כנפי השכינה (ר"פ לך) וקרא בשם ה' (פ' וירא), אלא נראה טעם הדבר שלא קבלוה – ע"פ מ"ש הרמב"ם בפי"ג הי"ד מאס"ב שאם בא להתגייר משום שררה אין מקבלין אותו, ומקורו מיבמות כ"ד ב', והיא היתה רוצה להתייחס בדבוק למשפחת אברהם, וחשבו שאין זו גירות אמתית, ובכ"ז נענשו שלא הי' להם לרחקה ביותר וכמ"ש ברות, ותרא כי מתאמצת היא ללכת ותחדל מדבר אליה, ומצינו בעובד כוכבים שבא לפני הלל ואמר לו גיירני על מנת שיעשוני לכהן גדול, וזה ג"כ מטעם כבוד וגדולה, ובכ"ז גיירי' ואח"כ נעשה גר אמת בלב שלם.
(שבת ל"א א'], והוא כענין שאמרו מתוך שלא לשמה בא לשמה. [כל דיני ועניני גירות איירי בזמנים ומקומות שהותר ע"פ המלכות]
.
(סנהדרין צ"ט ב')
יושבי הארץ. אטו כולי עלמא יושבי רקיע הם, אלא שהיו בקיאים בישובה של ארץ, שהיו אומרים מלא קנה זה לזית, מלא קנה זה לגפנים, מלא קנה זה לתאנים גר"ל קנה המדה זו שבקרקע ראוי לגדל בו זיתים וזה ראוי לגפנים וזה לתאנים וכדומה, ולכן ראוי לקרותם יושבי הארץ שהיו בקיאין בישובה, כלומר בטבעה ותכונתה ואיכותה. ומעין דרשא זו דרשינן לעיל בפ' נח בפ' ואת החוי (י' י"ז) ובפ' לך בפסוק ואת החרי (י"ד ו'), יעו"ש.
ונ"מ מדרשא זו והקודמים לדינא – הוא במה דכתיב בפ' שופטים לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים שהם אמוריים וחוים וחרים שהיו בקיאין בכך וקבעו שיעורים וגבולים וכמו דקיי"ל דחמשה זרעונים בששה טפחים לא ינקי אמצעי ושברוחות מהדדי, משום דשיעור יניקת כל זרע טפח ומחצה עם מקום הזרע, הרי מן הזרע הנזרע בגבול הערוגה כנגד האמצעי ועד האמצעי ג' טפחים, וכדומה מן הידיעות שבאו לבני אדם בקבלה ומסורה מראשוני האומות אלה, וילפינן מזה שלא לבטל בכלל מנהג ראשונים, ונבאר אי"ה ענין זה בפ' שופטים שם.
.
(שבת פ"ה א')
ואלה בני צבעון וגו'. כתיב ואלה בני צבעון ואיה וענה, וכתיב (פ' כ') אלה בני שעיר צבעון וענה, הא כיצד דדכאן משמע דענה הוא בן צבעון ובפסוק הקודם מבואר דהוא אחיו בן שעיר. , מלמד שבא צבעון על אמו והוליד ענה הוא"כ הי' אחיו ובנו ביחד. . ודילמא תרי ענה הוו, אמר קרא הוא ענה – הוא ענה דמעיקרא וכך משמע לי' לשון הוא הידוע מכבר, ועיין מש"כ בדרשא לקמן פ' מ"ג. –
ובתוס' הקשו איך קרי לי' בן שעיר והא לא מצינו בכל התורה שיקראו לבן אשתו בנו, וא"כ מאחר שילדתו אשתו מצבעון איך קורא לו בן שעיר, עכ"ל, ויש להעיר בזה ממה שתרגם אונקלוס [לגירסת רמב"ן] הפסוק דפ' פינחס ושם בת אשר סרח – ושום בת אתת אשר – סרח, הרי דקורא הכתוב לבת אשתו בתו, וא"כ קורא נמי הכא לבן אשתו בנו, דמאי נ"מ בן אשתו או בת אשתו, ודו"ק.
.
(ב"ב קט"ו ב')
הוא ענה וגו'. תניא, רבי שמעון בן גמליאל אומר, פרד בימי ענה היה, שנאמר הוא ענה אשר מצא את הימים זוימים היינו פרדות, כבדרשא הסמוכה. , דורשי חמורות היו אומרים ענה פסול היה חכמבואר בדרשא הקודמת. לפיכך הביא פסול לעולם טפרד פסול הי', שבא מסוס וחמור שהם כלאים זב"ז. ומהרש"א בשם החזקוני הקשה כאן ממ"ש במ"ר פ' תולדות עה"פ ויגדל האיש, שהיו אומרים זבל פרדותיו של יצחק ולא כספו וזהבו של אבימלך, יעו"ש ברש"י, הרי דעוד בימי יצחק הי' מין פרדות, והאריכו לתרץ בדחוקים, אבל הנה התוס' בב"מ פ"ה א' הביאו מדרש זה וגרסו זבל בהמותיו של יצחק, וא"כ מעיקרא דדינא ליתא פירכא. .
(פסחים נ"ד א')
את הימים. א"ר יהושע בן לוי, למה נקרא שמן של פרדות ימים, מפני שאימתן מוטלת על הבריות, דאמר ר' חנינא, מימי לא שאלני אדם על מכת פרידה לבנה וחיה יודריש ימים מלשון אמים, דמצינו אל"ף ויו"ד מתחלפים, כמו אלפא – ילפא, כאב – כייב, שאב – שייב, ועוד. ומ"ש פרדה לבנה, משום דארסה של לבנה עז ומר ביותר, וע' בירושלמי ברכות פ"ח ה"ה. .
(חולין ז' ב')
את הימים. מהו ימים, רבי יהודה ב"ר סימון אומר – המיונס, ורבנן אמרי הימיסו, חציו סוס וחציו חמור יאהמיונס בלשון יוני הוא פרד, והימיסו פירושו חצי המורה על חציו סוס וחציו חמור כדמפרש שמהם בא פרד כמבואר לעיל. .
(ירושלמי ברכות פ"ח ה"ה)
הוא עשו. הוא ברשעו מתחלתו ועד סופו יבלכאורה פשוט דדריש הלשון הוא – הוא הידוע ברשעו, וי"ל עוד ע"פ המבואר בב"ב ט"ו ב' שישמעאל עשה תשובה משום דכתיב בקבורת אברהם ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו, ומזה שחלק כבוד ליצחק לילך מקודם ש"מ שעשה תשובה, וא"כ בקבורת יצחק דכתיב לעיל (ל"ה כ"ט) ויקברו אותו עשו ויעקב, מבואר שגם אחר זמן רב נשאר ברשעתו, ושוב לא עשה עוד תשובה כל ימיו, וזהו הוא עשו הוא ברשעו מתחלתו ועד סופו. .
(מגילה י"א א')

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך