אלהי הנכר. אין תיבת נכר תאר לאלהים שהרי הוא בא בלשון יחיד, גם תיבת אלהים סמוך אליו ולא יסמך המתואר אל התאר לכן הוא שם דבר דוגמת ובני הנכר (ישעיה נ"ו) (רוו"ה) דלא כרש"ד:
הענה אותי. א"ת דקבל צלותי, תרגם לפי המכוון ולא לפי המלה, כי לא שייך עניית דברים בזה, ולדעתי הוראתו ענין השגחה, וטעמו אשר שם עין השגחתו עלי, ותרגומו (דער מיך בעריקקזיכטיגטע) כמבואר באורך בס"פ כי תבא בענין וענו הלוים:
ויהי עמדי. יתכן היותו משרש עמד וטעמו עמידת העזר (מיין ביישטאנד, מיין שטיטצער) ומזה האשה אשר נתת עמדי, כענין אעשה לו עזר, ולזה תרגם אונקלס ויונתן בן עוזיאל כאן עמדי בסעדי:
הנזמים. תרגם יונתן בן עוזיאל קדשייא דהוו באודניהון דיתבי קרתא דשכם דהוו צייר בהון דמות, והוא תוספת דברים על לשון המקרא, ויותר נראה כמו שכתוב במ"ב שהוא שב על אלהי הנכר, כלומר הנזמים אשר באזניהם של אלהי הנכר, שבימים הקדמונים היו הנזמים תמיד מוכנים לתכשיטי אלילים, כי העגל נעשה מנזמים, וכן אפוד גדעון:
ויטמן אותם יעקב. כתב הרמב"ן אליל ומשמשי' אינם מן הנקברים אבל צריך שיהא מפרר וזורה לרוח או מטיל לים, והנראה אלי כי בני יעקב לא לקחו אליל ומשמשי' משכם עד שנתבטלה והותרה להם שהארמי מבטל אליל בע"כ והנה היא מותרת להם, אבל יעקב צוה להסיר אותה לטהרת הקודש שיהיו ראוים לעבוד את השם ולהקריב לפניו קרבן כאשר צוה להם בטבילה וחלוף בגדים, והיה די להם בקבורה, ולכן טמן אותם תחת האלה במקום שלא יעבד בו ולא יזרע, ע"כ (והרב מהרש"ל נתקשה בזה ומתרץ כדברים האלה, ולא הזכיר שכבר קדמו הרמב"ן, עיין בצדה לדרך מה שהתעורר על המרש"ל בזה) והרב"ח אמר אפילו היתה אליל ממש שאסורה בהנאה לא היה בידו להוליך לים המלח כי בדרך היה ואי אפשר לו זה, וגם לא היה יכול לשרפה פן יתעכב בזה ויתאספו עליו העמים אשר סביבותיו, לכן הוצרך לטמון אותם כי הוא הקל שבידו ע"כ, ולא ידעתי למה לא התעוררו על תלמוד ערוך (פרק ר' ישמעאל נ"ב א') מניין לאליל ש"י שטעונה גניזה, שנאמר ושם בסתר, ועוד שם מה מזבח טעון גניזה אף אליל טעון גניזה, פירש"י, דכשהיא שלמה גניזה בקרקע. עיין שם תוספת ד"ה מה מזבח, וכן הרמב"ם (פ"ח מעכו"ם ה"ט) כ' אליל של ישראל וגו' אסורה בהנאה לעולם וטעונה גניזה, (וע"ש בכ"מ שכתב ואיני יודע גניזה זו למה ה"ל לשרפה או לאבדה והניח בצ"ע) ומצאתי בספר תורת חיים שם פרק ר' ישמעאל שמחלק, באליל של כותי צריך שחיקה ובשל ישראל די בגניזה, ע"ש. ואין דבריו נראין מדהביא ר' יוסי ראי' לדבריו מעגל וממפלצת, דהוו של ישראל, עתוס' שם מ"ח ב' ד"ה התם הרי דאף בשל ישראל איירי ר' יוסי. וכמדומה לי דמטיל לים המלח דלשיטת הפוסקים הוא בעיני' ולא בעי שחיקה, כיון דאין אנשים מצויים שם כבשאר נהרות, א"כ הוא בעצמו הגניזה דקאמר תלמודא, ויעקב שטמן תחת האלה שהוא לרמב"ן מקום שלא יעבד ולא יזרע, הוא בעצמו הגניזה, ותו לא צרכינן למימר שבטלה תחילה ע"י אחרים, וכדין תורה עבד יעקב לטמנם ולגנזם במקום דלא אתו לאתהנוי' מני' ומצאתי להרב בעל פני יהושע סוכה (ל"א ב' ד"ה) באשרה דמשה, שכתב כדברי, והנאני:
הערים. על עממיא די בקרוי סחרניהון, כ"ת אונקלס ויב"ע, ובאמת אין צורך להוסיף על לשון המקרא, כי יש לפרש על הערים, על האויבים והשונאים כמו ויהי ערך (ש"א כ"ח) ומלאו פני תבל ערים (ישעיה י"ד) והשמדתי עריך (מיכה ה') דתרגום כל אלה, בעל דבביה, וכן פירש"י שם ונקראו האויבים כן לפי שהם מערערים ומעוררים על שונאיהם:
ויקרא למקום אל בית אל. אין פי' שקרא את המקום אל בית אל חלילה, רק כפירש"י הקב"ה בבית אל ושם גלוי שכינתו, וכתיב"ע אל דאשרי שכינתי' בבית אל, ורמ"א פי' האל ית' קרא למקום בית אל. ורי"א פי' יעקב קרא ופרסם לכל אדם שמקום השגחת ה' והשפעתו בבית אל, אמנם לפירש"י ורי"א היה יותר ראוי לומר ויקרא שם בשם אל בית אל, כמ"ש באברהם ויקרא שם אברם בשם ה'. גם פי' רמ"א ורי"א מתנגד אל הנגינה לכן יותר נכון נ"ל לפרש ויקרא מענין אלהי העברים נקרה עלינו שפי' מקרה ופגיעה וכת"א שם אתגלי עלנא, וטעם המקרא שקרה למקום ההוא ונתגלה בו אל בית אל (עס אָפפענבארטע זיך אן דיעזעם אָרט), ר"ל אל המיחד שמו בבית אל, כי הוא מקום הנבחר לגלוי שכינה, וכמ"ש אין זה כ"א בית אלהים וזה שער השמים:
שמך עוד. ברוב המקומות אם מלת עוד מחובר אל השלילה יורה לשון לעולם, כמו עוד כל ימי הארץ לא ישבתו שפי' לא ישבתו לעולם, לא יאמר לך עוד עזובה (ניעמאלס מעהר), וכן מלות "כי אם" יורו על המוחלט, כמו אל תאכלו ממנו נא כי אם צלי אש (עמ"ש דברים ז' ה'), ויהיה א"כ משמעות המאמר כאן שלא יקרא מהיום והלאה בשם יעקב אלא בשם ישראל לבד, וזה א"א לומר שהרי הוא ית' בעצמו קראו בשם יעקב (לקמן מ"ו ויאמר יעקב יעקב, ולזה יוסיפו המפרשים תיבות שלמות על המקרא, לא יעקב (לבד) כ"א (גם) ישראל, ולא יתכן כי התורה תמימה, ונ"ל כי מלת עוד ענינו תוספת, אם תוספת בכמות עוד מי לך פה, ואם תוספת בזמן העוד אבי חי, אם תוספת בפעולה ותרץ עוד אל הבאר, אם תוספת במעלה, כמו אזמרה לאלהי בעודי, כי אחר שאמר אהללה ה' בחיי ר"ל בנפש המרגשת שהיא רוח החיוני אשר בי, אמר אזמרה בעודי ר"ל עם הנפש המשכלת הנותנת לי תוספת ויתרון ועודיות על שאר בע"ח, כי היא למין האנושי לבד (ע' רע"פ), וכן מלת עוד כאן מענין תוספת המעלה והחשיבות (פאָרצוגסווייזע), והמכוון שם יעקב לא יהיה לך שם החשוב והמעלה כ"א אמנם שם ישראל הוא יהיה שם המעלה והחשיבות, (ולזה לא הוזכר שם יעקב רק אצל ענינים חומריים ודברים מורכבים גופניים, ושם ישראל לא הוזכר כ"א אצל דברים הפשוטים הדקים הזכים והרוחניים, כמ"ש הרב"ח ר"פ ויחי והביא שם מקראות הרבה עד"ז), ובד"ז תפורש מלת עוד הנאמר (בירמיה כ"ג) לא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה וגומר כ"א אשר העלה וגומר גם בזה מלת עוד עניני יתרון המעלה, ואמר בימים האלה השבח היותר מעולה לאומה הישראלית הוא בהודאה על הנפלאות הנעשה לשם בארץ מצרים, אמנם לעתיד הבטיח הנביא יהיה השבח היותר מעולה היציאה משאר ארצות והוא יהיה יותר פלא להשתבח ולהתהלל בו, עד שהיציאה האחרונה תהי' יותר חשובה ומעולה. וזה דעת רבותינו שאמרו לא שתעקר י"מ ממקומה אלא שיהי' כטפל לגבי העיקר, וכן אמרו על מקרא שלפנינו לא שיעקר שם יעקב ממקומה אלא ישראל עיקר ושם יעקב טפל לו, והוא פשטי' דקרא ומדוייק בלישנא. ובמכדרשב"י (קע"ד א') לא יקרא שמך עוד יעקב לאתישבא בשמא דא, ובאברהם דכתיב לא יקרא שמך עוד אברם, כתיב אחריו והיה שמך אברהם, ועל דא קיימא בשמא דא, אבל הכא לא כתיב והיה אלא כי אם ישראל יהיה שמך, ולא כתיב והיה שמך ישראל, ואפילו בזימנא חדא סגי ליה דלזמנין כך ולזמנין כך ע"ש. לפ"ז מלת עוד יתפרש כמלת עוד כל ימי הארץ (נח ח') עוד יהללוך סלה (תהלים פ"ז) שענינם המשך הדבר על ענינו מה שהיה בעבר ג"כ בהווה (פאָרטוואהרענד, אונאונטערבראכען) וטעמו לא יקרא שמך בתמידות יעקב. אחר הדברים האלה נתעוררתי על לשון את שמו, כי לשון זה רגיל בשם הראשון כשהיה הנקרא מחוסר שם, ויקרא את שמו נח, ותקרא את שמו ראובן, וכן הרבה אם במלת את או בלתו, אבל בשם השני אחר שהי' לו כבר שם אחר אז יחובר שם החדש בשימוש למ"ד ויקרח א' לאור יום ולחשך קרא לילה, ויקרא א' ליבשה ארץ, ואביו קרא לו בנימן, ויקרא להושע בן נון יהושע, ויקרא לה עיר דוד (ש"ב ה' ט') ויקרא למקום ההוא פרץ עזה (שם י"ח). לכן נ"ל שאין מלת את כאן סי' הפעול, אבל טעמו כמו את יעקב איש וביתו באו, שהיא מלת הצירוף והחבור, וטעם את שמו צירוף שמו (מיטנאמע, בייאנאמע) שיהיה שם ישראל שם מצורף ליעקב, לא שיתבטל מלקרותו בשם יעקב אלא במקומו יעמוד לו שם זה, ויצורף אליו גם שם ישראל, דלפעמים יקרא בשם הראשון ולפעמים בשני:
במקום אשר דבר אתו. איני יודע מה מלמדנו (רש"י), והרע"ס כתב שמוסב על המקום אשר דבר אתו בצאתו ללכת לחרן, באותו המלון היה הדבור שם ושם נסתלק, לכן הציב מצבה באותו המקום עצמו:
בצאת נפשה כי מתה. כיון דאמר בצאת נפשה לא ידענא כי מתה, אלא איצטריך בגין דאית בני נשא דנפקא נשמותייהו ואהדרן לאתרייהו וכד"א ותשב נפשו אליו, ויצא לבם, נפשו יצאה בדברו, לא נותרה בו נשמה, אבל האי נפקת נשמתה ולא אתהדרת לאתרה ומיתת רחל, (מכדרשב"י):
וילך ראובן וישכב. אמרו (שבת נה) שלא חטא בשכיבה ממש רק שבלבל משכבו כמ"ש רש"י וכ"ה בס' הישר. ונ"ל הכרע מל' המקרא לדעת רז"ל, כי על שכיבה ממש לא שייך לשון וילך וישכב, כי לשון וילך יורה על התנועה מן הפנים אל החוץ, לכן לא יחובר עם לשון וישכב רק לשון ביאה או קימה כמו ותבוא ותשכב, ותקם ותשכב דבנות לוט, וכן ברות ותבא ותשכב מרגלותיו וכן בהרבה מקומות, והוא הראוי לענין שכיבת הזווג שהוא בפנימית החדר לא קרב חוצות, לכן לא שייך בזה לשון וילך, (ואין טענה מן וילך וישכב דשמואל, כי שם היתה הליכת הריחוק ממעמדו עם עלי כמבואר, וגם אין שם שכיבת הזווג), ולזה יראה לפרש לשון וישכב האמור כאן מה שהוא הפך הקימה, וכמו שלשון קימה יורה על הגדולה והכבוד כמו מקים מעפר דל (אויפריכטען), ככה יורה לשון שכיבה על הפוכו, והוא הורדת הבזיון והשפלות כענין נשכבה בבשתנו, וכבר מצאנו לשון שכיבה על הירידה וההשפלה מלמעלה למטה כמו ונבלי שמים מי ישכיב (איוב ל"ח), שפירושו יוריד וישפי' גשמי שמים, ואחר שידענו מעדות המקרא שבלהה לא היתה פילגש ליעקב כ"א אשתו ככתוב (לעיל ל') ותתן לו את בלהה שפחתה לאשה, ובבאור אמר קרא (ל"ז ב') בלהה וזלפה נשי אביו. (וקטורה שנקראת אשה ופילגש, כבר אמר הרמב"ן בעבור שנאמר לאברהם כי ביצחק יקרא לך זרע לא בזרע אחר היו כל נשיו אצלו פילגשים ולא היו נחשבות לנשים שאין זרען ביורשיו ע"ש), ואין לך בזיון יותר גדול מלקרוא את האשה הנשואה בנשואין גמורים בשם פילגש, והוא פחיתות לה ולבעלה, וזהו לדעתי מה שייחסו רבותינו לחטא ראובן שבלבל יצועי אביו, והוא במה שקראה בשם פילגש לעיני כל העם. ולפי"ז טעם המקרא, ראובן הלך (קרב חוצות בין אנשי העיר) ויבז ויורד את בלהה, במה שקראה בשם פילגש אביו, ושהיא איננה אשתו נשואה בנשואין גמורים, ומקום בזותו אותה לא הי' במקום מוצנע כ"א במקומות נודעות לרבים עד שמגלגול הדברים באו לאזני אביו, וזהו מה שסיים קרא וישמע ישראל. והנה לפירוש זה אין וישכב בהחלט כ"א עפ"י הדבור, כי מצאנו כמה פעלים שפעולתם אינם עשיית הפעולה בהחלט כ"א עפ"י הדבור לבד, כמו הארץ אשר נתתי לאברהם וליצחק לך אתננה, ששניהם לשון נתינה עפ"י הדבור לא במעשה, וכן ונתן אותם על ראש השעיר, שהוא להמפרשים רק נתינה בדבור, וכן כל טמא וטמאנו, וטמא אותו, וכן וטהר את הנגע בפ' נגעים וכן וישם את אפרים לפני מנשה, אין פעולתם רק בדבור, לא במעשה (ועמ"ש בקדושים בוישכב את אשת). וקרוב לומר שהסבה אשר ממנה נתעורר לבזותה בשם פילגש כי ראה עושה מלאכת כל צרכי הבית אחר הנישואין כמקדם בהיותה שפחה, ולא ידע כי רק מצד ענותנותה תחזיק עצמה כאחת השפחו'. (כמ"ש לעיל ל"ב כ"ג שנקראת שפחה ע"ש) וחשב שהוא מצד החיוב עליה, לכן קראה בשם פילגש שהוא לבעלי הלשון מלה הפוכה ומורכבת ר"ל עומדת לפרקים למשגל, ומשמשת את הבית, כמ"ש הראב"ד בהשגתו רפ"א מאישות:
