"ובאת וסגרת הדלת בעדך"
פרקנו מספר על שני ניסים פרטיים(לפניהם נעשו ניסים עם הכלל, עיין חזון המקרא ח"א עמוד 65; דעת מקרא מלכים ב עמוד תצ) שעשה אלישע לשתי נשים צדיקות: נס השמן שמילא כלים הרבה לאשתו של אחד מבני הנביאים, שהנושה בא לקחת את ילדיה לעבדים; ונס החייאתו של בן האשה השונמית, אשר אירחה והאכילה את איש הא-לוהים. שתיהן היו ראויות לנס לא רק בשל בעליהן הנביאים(הראשונה היא אשת עובדיה הנביא, תרגום יונתן מלכים ב ד א, והשניה אשתו של עדו הנביא, פרקי דר' אליעזר לג), אלא בעיקר בזכות עצמן. על האשה השונמית נאמר במפורש במקרא שהיתה "אשה גדולה" – "יראת חטא" "חשובה"(מלכים ב ד ח בתרגום; שם ברש"י; ועיין במאמרי הקודם לפרק זה). גם הראשונה היא צדיקה, כבעלה שהיה ירא ה'. היא לא השגיחה על מצבה הכלכלי הרעוע, וכל חששה היה שמא יצאו בניה לתרבות רעה, בהיותם עבדים של יהורם, ולא עבדי ה'(ממה שכתוב "לו לעבדים", כוכב מיעקב למגיד מדובנא וירא).
כללים רבים בהנהגת הנס(שמבוצע דרך נביא ולא ישירות בידי ה') באים לידי ביטוי במעשה הראשון:
(א) הנס חייב לחול על דבר ממשי ואינו חל על דבר ריק, על כן נשאלה האשה "מה יש לך בבית"?(מלבי"ם).
(ב) "כי מעשה הנס לא יהיה אלא במקום שהתחיל בו"(רד"ק), על כן צוותה האשה "'והמלא תסיעי' – שלא תזוז היא ממקומה והאסוך בידה"(רד"ק).
(ג) הברכה יורדת מהשמים בשפע אבל מתקבלת כנס לאדם, רק כפי מידת ה"כלים" שהכין לקלוט אותה, על כן כשאמרה "אין עוד כלי – ויעמוד השמן". "היה צורך שגם הכלים שתיצוק השמן בהם, יהיו מוכנים לקבל הברכה"(מלבי"ם).
(ד) הנס מתרחש בדרך כלל מידה כנגד מידה, מידה טובה כנגד מידות האדם וצדקתו, "שעובדיה היה מדליק תמיד שמן לבני הנביאים אשר בלילה לא יכבה נרם, ראוי שיהיה נס בשמן"(מלבי"ם). ובאישי התנ"ך מובא: "ולמה שמן יותר מן הכל? שהיתה סכה ראשן של בניה שלא יגרם חילול ה' כשייוודע הרעב בביתו"(גנזי שכטר עמוד 302)
אכן מסר אחד נוסף עולה משני התיאורים גם יחד, והוא עניין ההסתר של הנס. שכן שנינו:
אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין, שנאמר "יצו ה' אתך את הברכה באסמיך"
(תענית ח:)
על כן מצווה אלישע את אשת עובדיה "ובאת וסגרת הדלת בדך ובעד בניך ויצקת על כל הכלים"(מלכים ב ד), וכך אכן עשתה "ותסגור הדלת בעדה ובעד בניה"(פסוק ה), והעיר רש"י: "כבוד הנס הוא לבא בהצנע". כך גם נאמר בנס השני "ויבוא אלישע הביתה והנה הנער מת מושכב על מיטתו, ויבוא ויסגור הדלת בעד שניהם ויתפלל אל ה'"(מלכים ב ד לב-לג).
אותו מסר, שהנס הנעשה ע"י נביא או שליח חייב להעשות בצנעה, עולה גם מעניין אחר בפרק. כאשר האשה השונמית רומזת(ייתכן שרק כרמזה כדברי הגמרא בפסחים ג:) לאלישע כי מת הנער, הוא מצווה את גחזי נערו: "חגור מתניך וקח משענתי בידך ולך, כי תמצא איש לא תברכנו וכי יברכך איש לא תעננו ושמת משענתי על פני הנער"(מלכים ב ד כט). כידוע, לא צלחה עצתו זו של אלישע "וגחזי עבר לפניהם וישם את המשענת על פני הנער ואין קול ואין קשב"(מלכים ב ד לא). כאשר אלישע מצליח להחיות את הנער בדרך נס, אומר הכתוב "ויבא ויסגור הדלת בעד שניהם"(מלכים ב ד לג).
מדוע נצטווה גחזי שלא לדבר עם אדם בדרכו, ומדוע נכשלה שליחותו? בירושלמי(ועיין עוד רד"ק ורלב"ג בפרקנו) מצינו שגחזי לא ציית לצו הנביא:
והוא לא עבד כן, אלא כד פגע בר נש ביה, אמר ליה 'מאין ולאן גחזי?' אמר ליה, אנא אזל מחייה מתים, אמר ליה: 'לית דמחיה מתים אלא הקב"ה', דכתיב ביה "ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל", אזל ליה ולא עבד כלום.
[והוא לא עשה כן, אלא כשפגש בו אדם ושאל 'מאין ולאן גחזי' אמר לו(רש"י: בלשון שחוק) 'אני הולך להחיות מתים', וענה האדם: 'אין מי שמחיה מתים אלא הקב"ה']
(סנהדרין י ב)
ועל פי זה פירש רש"י כאן:
וכל זה שלא ירבה דברים וישאלהו להיכן אתה הולך, והוא אומר 'להחיות את המת', ואין זה כבוד הנס להתהלל בו מי שבא על ידו, והוא לא עשה כן, אלא לכל השואלו הוא אומר: רבי שלחני להחיות בו את המת'.
בדברי הירושלמי מובלע הטעם מדוע אמור לבא הנס רק בהסתר. כשהנס נעשה על ידי שליח בשר ודם, אפשר שיטעו בני אדם לומר שהשליח הוא בעל הכוח, וישכחו את המשלח, את הקב"ה, שהוא ואין בלתו גורם את הנס. הרי כך מקובל אצל בני אדם "חמרא למריה וטיבותא לשקייה"[היין שייך לאדון, אבל תודה אומרים למלצר](בבא מציעא צב:) ואף כאן עלולים הרואים, וגם הפועלים את הנס, לטעות ולחשוב שכוחם של הנביאים והשליחים פעל את הנס.
בדרך זו מסביר רבינו חננאל את חטאו של משה:
כי החטא הוא אמרם "המן הסלע הזה נוציא לכם מים", וראוי שיאמרו 'יוציא ה' לכם מים', כדרך שאמרו "בתת ה' בערב בשר לאכול", וכן בכל הניסים יודיעום כי ה' יעשה עמם להפליא. ואולי חשבו העם כי משה ואהרן בחכמתם הוציא להם מים וזהו "ולא קדשתם אותי".
(מובא ברמב"ן במדבר כ א. והעיר הרמב"ן: "והקרוב מן הדברים שנאמרו בזה")
על כן יבוא הנס בהסתר למען דעת כי רק ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל.
סיפור חסידי מפורסם מתאר זוג חשוך ילדים שבא לצדיק להתברך בפרי בטן. הצדיק דורש "פיו" בסכום עתק, והזוג העני שאין בידו סכום כזה, "מתמקח" עם הצדיק, אך הוא אינו מוותר על אגורה אחת. משנכחו לדעת שברכת הצדיק היא למעלה מיכולתם, פונה האשה לבעלה ואומרת: 'בדלית ברירה נתפלל לקב"ה בעצמנו, בלי תיווכו של הצדיק'. 'את זה בדיוק רציתי לשמוע' אומר הצדיק, ובירך אותם ללא נטילת אגורה.