תנ"ך על הפרק - בראשית לא - תורה תמימה

תנ"ך על הפרק

בראשית לא

31 / 929
היום

הפרק

יעקב וביתו נפרדים מלבן

וַיִּשְׁמַ֗ע אֶת־דִּבְרֵ֤י בְנֵֽי־לָבָן֙ לֵאמֹ֔ר לָקַ֣ח יַעֲקֹ֔ב אֵ֖ת כָּל־אֲשֶׁ֣ר לְאָבִ֑ינוּ וּמֵאֲשֶׁ֣ר לְאָבִ֔ינוּ עָשָׂ֕ה אֵ֥ת כָּל־הַכָּבֹ֖ד הַזֶּֽה׃וַיַּ֥רְא יַעֲקֹ֖ב אֶת־פְּנֵ֣י לָבָ֑ן וְהִנֵּ֥ה אֵינֶ֛נּוּ עִמּ֖וֹ כִּתְמ֥וֹל שִׁלְשֽׁוֹם׃וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶֽל־יַעֲקֹ֔ב שׁ֛וּב אֶל־אֶ֥רֶץ אֲבוֹתֶ֖יךָ וּלְמוֹלַדְתֶּ֑ךָ וְאֶֽהְיֶ֖ה עִמָּֽךְ׃וַיִּשְׁלַ֣ח יַעֲקֹ֔ב וַיִּקְרָ֖א לְרָחֵ֣ל וּלְלֵאָ֑ה הַשָּׂדֶ֖ה אֶל־צֹאנֽוֹ׃וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֗ן רֹאֶ֤ה אָנֹכִי֙ אֶת־פְּנֵ֣י אֲבִיכֶ֔ן כִּֽי־אֵינֶ֥נּוּ אֵלַ֖י כִּתְמֹ֣ל שִׁלְשֹׁ֑ם וֵֽאלֹהֵ֣י אָבִ֔י הָיָ֖ה עִמָּדִֽי׃וְאַתֵּ֖נָה יְדַעְתֶּ֑ן כִּ֚י בְּכָל־כֹּחִ֔י עָבַ֖דְתִּי אֶת־אֲבִיכֶֽן׃וַאֲבִיכֶן֙ הֵ֣תֶל בִּ֔י וְהֶחֱלִ֥ף אֶת־מַשְׂכֻּרְתִּ֖י עֲשֶׂ֣רֶת מֹנִ֑ים וְלֹֽא־נְתָנ֣וֹ אֱלֹהִ֔ים לְהָרַ֖ע עִמָּדִֽי׃אִם־כֹּ֣ה יֹאמַ֗ר נְקֻדִּים֙ יִהְיֶ֣ה שְׂכָרֶ֔ךָ וְיָלְד֥וּ כָל־הַצֹּ֖אן נְקֻדִּ֑ים וְאִם־כֹּ֣ה יֹאמַ֗ר עֲקֻדִּים֙ יִהְיֶ֣ה שְׂכָרֶ֔ךָ וְיָלְד֥וּ כָל־הַצֹּ֖אן עֲקֻדִּֽים׃וַיַּצֵּ֧ל אֱלֹהִ֛ים אֶת־מִקְנֵ֥ה אֲבִיכֶ֖ם וַיִּתֶּן־לִֽי׃וַיְהִ֗י בְּעֵת֙ יַחֵ֣ם הַצֹּ֔אן וָאֶשָּׂ֥א עֵינַ֛י וָאֵ֖רֶא בַּחֲל֑וֹם וְהִנֵּ֤ה הָֽעַתֻּדִים֙ הָעֹלִ֣ים עַל־הַצֹּ֔אן עֲקֻדִּ֥ים נְקֻדִּ֖ים וּבְרֻדִּֽים׃וַיֹּ֨אמֶר אֵלַ֜י מַלְאַ֧ךְ הָאֱלֹהִ֛ים בַּחֲל֖וֹם יַֽעֲקֹ֑ב וָאֹמַ֖ר הִנֵּֽנִי׃וַיֹּ֗אמֶר שָׂא־נָ֨א עֵינֶ֤יךָ וּרְאֵה֙ כָּל־הָֽעַתֻּדִים֙ הָעֹלִ֣ים עַל־הַצֹּ֔אן עֲקֻדִּ֥ים נְקֻדִּ֖ים וּבְרֻדִּ֑ים כִּ֣י רָאִ֔יתִי אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר לָבָ֖ן עֹ֥שֶׂה לָּֽךְ׃אָנֹכִ֤י הָאֵל֙ בֵּֽית־אֵ֔ל אֲשֶׁ֨ר מָשַׁ֤חְתָּ שָּׁם֙ מַצֵּבָ֔ה אֲשֶׁ֨ר נָדַ֥רְתָּ לִּ֛י שָׁ֖ם נֶ֑דֶר עַתָּ֗ה ק֥וּם צֵא֙ מִן־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את וְשׁ֖וּב אֶל־אֶ֥רֶץ מוֹלַדְתֶּֽךָ׃וַתַּ֤עַן רָחֵל֙ וְלֵאָ֔ה וַתֹּאמַ֖רְנָה ל֑וֹ הַע֥וֹד לָ֛נוּ חֵ֥לֶק וְנַחֲלָ֖ה בְּבֵ֥ית אָבִֽינוּ׃הֲל֧וֹא נָכְרִיּ֛וֹת נֶחְשַׁ֥בְנוּ ל֖וֹ כִּ֣י מְכָרָ֑נוּ וַיֹּ֥אכַל גַּם־אָכ֖וֹל אֶת־כַּסְפֵּֽנוּ׃כִּ֣י כָל־הָעֹ֗שֶׁר אֲשֶׁ֨ר הִצִּ֤יל אֱלֹהִים֙ מֵֽאָבִ֔ינוּ לָ֥נוּ ה֖וּא וּלְבָנֵ֑ינוּ וְעַתָּ֗ה כֹּל֩ אֲשֶׁ֨ר אָמַ֧ר אֱלֹהִ֛ים אֵלֶ֖יךָ עֲשֵֽׂה׃וַיָּ֖קָם יַעֲקֹ֑ב וַיִּשָּׂ֛א אֶת־בָּנָ֥יו וְאֶת־נָשָׁ֖יו עַל־הַגְּמַלִּֽים׃וַיִּנְהַ֣ג אֶת־כָּל־מִקְנֵ֗הוּ וְאֶת־כָּל־רְכֻשׁוֹ֙ אֲשֶׁ֣ר רָכָ֔שׁ מִקְנֵה֙ קִנְיָנ֔וֹ אֲשֶׁ֥ר רָכַ֖שׁ בְּפַדַּ֣ן אֲרָ֑ם לָב֛וֹא אֶל־יִצְחָ֥ק אָבִ֖יו אַ֥רְצָה כְּנָֽעַן׃וְלָבָ֣ן הָלַ֔ךְ לִגְזֹ֖ז אֶת־צֹאנ֑וֹ וַתִּגְנֹ֣ב רָחֵ֔ל אֶת־הַתְּרָפִ֖ים אֲשֶׁ֥ר לְאָבִֽיהָ׃וַיִּגְנֹ֣ב יַעֲקֹ֔ב אֶת־לֵ֥ב לָבָ֖ן הָאֲרַמִּ֑י עַל־בְּלִי֙ הִגִּ֣יד ל֔וֹ כִּ֥י בֹרֵ֖חַ הֽוּא׃וַיִּבְרַ֥ח הוּא֙ וְכָל־אֲשֶׁר־ל֔וֹ וַיָּ֖קָם וַיַּעֲבֹ֣ר אֶת־הַנָּהָ֑ר וַיָּ֥שֶׂם אֶת־פָּנָ֖יו הַ֥ר הַגִּלְעָֽד׃וַיֻּגַּ֥ד לְלָבָ֖ן בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֑י כִּ֥י בָרַ֖ח יַעֲקֹֽב׃וַיִּקַּ֤ח אֶת־אֶחָיו֙ עִמּ֔וֹ וַיִּרְדֹּ֣ף אַחֲרָ֔יו דֶּ֖רֶךְ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים וַיַּדְבֵּ֥ק אֹת֖וֹ בְּהַ֥ר הַגִּלְעָֽד׃וַיָּבֹ֧א אֱלֹהִ֛ים אֶל־לָבָ֥ן הָאֲרַמִּ֖י בַּחֲלֹ֣ם הַלָּ֑יְלָה וַיֹּ֣אמֶר ל֗וֹ הִשָּׁ֧מֶר לְךָ֛ פֶּן־תְּדַבֵּ֥ר עִֽם־יַעֲקֹ֖ב מִטּ֥וֹב עַד־רָֽע׃וַיַּשֵּׂ֥ג לָבָ֖ן אֶֽת־יַעֲקֹ֑ב וְיַעֲקֹ֗ב תָּקַ֤ע אֶֽת־אָהֳלוֹ֙ בָּהָ֔ר וְלָבָ֛ן תָּקַ֥ע אֶת־אֶחָ֖יו בְּהַ֥ר הַגִּלְעָֽד׃וַיֹּ֤אמֶר לָבָן֙ לְיַעֲקֹ֔ב מֶ֣ה עָשִׂ֔יתָ וַתִּגְנֹ֖ב אֶת־לְבָבִ֑י וַתְּנַהֵג֙ אֶת־בְּנֹתַ֔י כִּשְׁבֻי֖וֹת חָֽרֶב׃לָ֤מָּה נַחְבֵּ֙אתָ֙ לִבְרֹ֔חַ וַתִּגְנֹ֖ב אֹתִ֑י וְלֹא־הִגַּ֣דְתָּ לִּ֔י וָֽאֲשַׁלֵּחֲךָ֛ בְּשִׂמְחָ֥ה וּבְשִׁרִ֖ים בְּתֹ֥ף וּבְכִנּֽוֹר׃וְלֹ֣א נְטַשְׁתַּ֔נִי לְנַשֵּׁ֥ק לְבָנַ֖י וְלִבְנֹתָ֑י עַתָּ֖ה הִסְכַּ֥לְתָּֽ עֲשֽׂוֹ׃יֶשׁ־לְאֵ֣ל יָדִ֔י לַעֲשׂ֥וֹת עִמָּכֶ֖ם רָ֑ע וֵֽאלֹהֵ֨י אֲבִיכֶ֜ם אֶ֣מֶשׁ ׀ אָמַ֧ר אֵלַ֣י לֵאמֹ֗ר הִשָּׁ֧מֶר לְךָ֛ מִדַּבֵּ֥ר עִֽם־יַעֲקֹ֖ב מִטּ֥וֹב עַד־רָֽע׃וְעַתָּה֙ הָלֹ֣ךְ הָלַ֔כְתָּ כִּֽי־נִכְסֹ֥ף נִכְסַ֖פְתָּה לְבֵ֣ית אָבִ֑יךָ לָ֥מָּה גָנַ֖בְתָּ אֶת־אֱלֹהָֽי׃וַיַּ֥עַן יַעֲקֹ֖ב וַיֹּ֣אמֶר לְלָבָ֑ן כִּ֣י יָרֵ֔אתִי כִּ֣י אָמַ֔רְתִּי פֶּן־תִּגְזֹ֥ל אֶת־בְּנוֹתֶ֖יךָ מֵעִמִּֽי׃עִ֠ם אֲשֶׁ֨ר תִּמְצָ֣א אֶת־אֱלֹהֶיךָ֮ לֹ֣א יִֽחְיֶה֒ נֶ֣גֶד אַחֵ֧ינוּ הַֽכֶּר־לְךָ֛ מָ֥ה עִמָּדִ֖י וְקַֽח־לָ֑ךְ וְלֹֽא־יָדַ֣ע יַעֲקֹ֔ב כִּ֥י רָחֵ֖ל גְּנָבָֽתַם׃וַיָּבֹ֨א לָבָ֜ן בְּאֹ֥הֶל יַעֲקֹ֣ב ׀ וּבְאֹ֣הֶל לֵאָ֗ה וּבְאֹ֛הֶל שְׁתֵּ֥י הָאֲמָהֹ֖ת וְלֹ֣א מָצָ֑א וַיֵּצֵא֙ מֵאֹ֣הֶל לֵאָ֔ה וַיָּבֹ֖א בְּאֹ֥הֶל רָחֵֽל׃וְרָחֵ֞ל לָקְחָ֣ה אֶת־הַתְּרָפִ֗ים וַתְּשִׂמֵ֛ם בְּכַ֥ר הַגָּמָ֖ל וַתֵּ֣שֶׁב עֲלֵיהֶ֑ם וַיְמַשֵּׁ֥שׁ לָבָ֛ן אֶת־כָּל־הָאֹ֖הֶל וְלֹ֥א מָצָֽא׃וַתֹּ֣אמֶר אֶל־אָבִ֗יהָ אַל־יִ֙חַר֙ בְּעֵינֵ֣י אֲדֹנִ֔י כִּ֣י ל֤וֹא אוּכַל֙ לָק֣וּם מִפָּנֶ֔יךָ כִּי־דֶ֥רֶךְ נָשִׁ֖ים לִ֑י וַיְחַפֵּ֕שׂ וְלֹ֥א מָצָ֖א אֶת־הַתְּרָפִֽים׃וַיִּ֥חַר לְיַעֲקֹ֖ב וַיָּ֣רֶב בְּלָבָ֑ן וַיַּ֤עַן יַעֲקֹב֙ וַיֹּ֣אמֶר לְלָבָ֔ן מַה־פִּשְׁעִי֙ מַ֣ה חַטָּאתִ֔י כִּ֥י דָלַ֖קְתָּ אַחֲרָֽי׃כִּֽי־מִשַּׁ֣שְׁתָּ אֶת־כָּל־כֵּלַ֗י מַה־מָּצָ֙אתָ֙ מִכֹּ֣ל כְּלֵי־בֵיתֶ֔ךָ שִׂ֣ים כֹּ֔ה נֶ֥גֶד אַחַ֖י וְאַחֶ֑יךָ וְיוֹכִ֖יחוּ בֵּ֥ין שְׁנֵֽינוּ׃זֶה֩ עֶשְׂרִ֨ים שָׁנָ֤ה אָנֹכִי֙ עִמָּ֔ךְ רְחֵלֶ֥יךָ וְעִזֶּ֖יךָ לֹ֣א שִׁכֵּ֑לוּ וְאֵילֵ֥י צֹאנְךָ֖ לֹ֥א אָכָֽלְתִּי׃טְרֵפָה֙ לֹא־הֵבֵ֣אתִי אֵלֶ֔יךָ אָנֹכִ֣י אֲחַטֶּ֔נָּה מִיָּדִ֖י תְּבַקְשֶׁ֑נָּה גְּנֻֽבְתִ֣י י֔וֹם וּגְנֻֽבְתִ֖י לָֽיְלָה׃הָיִ֧יתִי בַיּ֛וֹם אֲכָלַ֥נִי חֹ֖רֶב וְקֶ֣רַח בַּלָּ֑יְלָה וַתִּדַּ֥ד שְׁנָתִ֖י מֵֽעֵינָֽי׃זֶה־לִּ֞י עֶשְׂרִ֣ים שָׁנָה֮ בְּבֵיתֶךָ֒ עֲבַדְתִּ֜יךָ אַרְבַּֽע־עֶשְׂרֵ֤ה שָׁנָה֙ בִּשְׁתֵּ֣י בְנֹתֶ֔יךָ וְשֵׁ֥שׁ שָׁנִ֖ים בְּצֹאנֶ֑ךָ וַתַּחֲלֵ֥ף אֶת־מַשְׂכֻּרְתִּ֖י עֲשֶׂ֥רֶת מֹנִֽים׃לוּלֵ֡י אֱלֹהֵ֣י אָבִי֩ אֱלֹהֵ֨י אַבְרָהָ֜ם וּפַ֤חַד יִצְחָק֙ הָ֣יָה לִ֔י כִּ֥י עַתָּ֖ה רֵיקָ֣ם שִׁלַּחְתָּ֑נִי אֶת־עָנְיִ֞י וְאֶת־יְגִ֧יעַ כַּפַּ֛י רָאָ֥ה אֱלֹהִ֖ים וַיּ֥וֹכַח אָֽמֶשׁ׃וַיַּ֨עַן לָבָ֜ן וַיֹּ֣אמֶר אֶֽל־יַעֲקֹ֗ב הַבָּנ֨וֹת בְּנֹתַ֜י וְהַבָּנִ֤ים בָּנַי֙ וְהַצֹּ֣אן צֹאנִ֔י וְכֹ֛ל אֲשֶׁר־אַתָּ֥ה רֹאֶ֖ה לִי־ה֑וּא וְלִבְנֹתַ֞י מָֽה־אֶֽעֱשֶׂ֤ה לָאֵ֙לֶּה֙ הַיּ֔וֹם א֥וֹ לִבְנֵיהֶ֖ן אֲשֶׁ֥ר יָלָֽדוּ׃וְעַתָּ֗ה לְכָ֛ה נִכְרְתָ֥ה בְרִ֖ית אֲנִ֣י וָאָ֑תָּה וְהָיָ֥ה לְעֵ֖ד בֵּינִ֥י וּבֵינֶֽךָ׃וַיִּקַּ֥ח יַעֲקֹ֖ב אָ֑בֶן וַיְרִימֶ֖הָ מַצֵּבָֽה׃וַיֹּ֨אמֶר יַעֲקֹ֤ב לְאֶחָיו֙ לִקְט֣וּ אֲבָנִ֔ים וַיִּקְח֥וּ אֲבָנִ֖ים וַיַּֽעֲשׂוּ־גָ֑ל וַיֹּ֥אכְלוּ שָׁ֖ם עַל־הַגָּֽל׃וַיִּקְרָא־ל֣וֹ לָבָ֔ן יְגַ֖ר שָׂהֲדוּתָ֑א וְיַֽעֲקֹ֔ב קָ֥רָא ל֖וֹ גַּלְעֵֽד׃וַיֹּ֣אמֶר לָבָ֔ן הַגַּ֨ל הַזֶּ֥ה עֵ֛ד בֵּינִ֥י וּבֵינְךָ֖ הַיּ֑וֹם עַל־כֵּ֥ן קָרָֽא־שְׁמ֖וֹ גַּלְעֵֽד׃וְהַמִּצְפָּה֙ אֲשֶׁ֣ר אָמַ֔ר יִ֥צֶף יְהוָ֖ה בֵּינִ֣י וּבֵינֶ֑ךָ כִּ֥י נִסָּתֵ֖ר אִ֥ישׁ מֵרֵעֵֽהוּ׃אִם־תְּעַנֶּ֣ה אֶת־בְּנֹתַ֗י וְאִם־תִּקַּ֤ח נָשִׁים֙ עַל־בְּנֹתַ֔י אֵ֥ין אִ֖ישׁ עִמָּ֑נוּ רְאֵ֕ה אֱלֹהִ֥ים עֵ֖ד בֵּינִ֥י וּבֵינֶֽךָ׃וַיֹּ֥אמֶר לָבָ֖ן לְיַעֲקֹ֑ב הִנֵּ֣ה ׀ הַגַּ֣ל הַזֶּ֗ה וְהִנֵּה֙ הַמַצֵּבָ֔ה אֲשֶׁ֥ר יָרִ֖יתִי בֵּינִ֥י וּבֵינֶֽךָ׃עֵ֚ד הַגַּ֣ל הַזֶּ֔ה וְעֵדָ֖ה הַמַּצֵּבָ֑ה אִם־אָ֗נִי לֹֽא־אֶֽעֱבֹ֤ר אֵלֶ֙יךָ֙ אֶת־הַגַּ֣ל הַזֶּ֔ה וְאִם־אַ֠תָּה לֹא־תַעֲבֹ֨ר אֵלַ֜י אֶת־הַגַּ֥ל הַזֶּ֛ה וְאֶת־הַמַּצֵּבָ֥ה הַזֹּ֖את לְרָעָֽה׃אֱלֹהֵ֨י אַבְרָהָ֜ם וֵֽאלֹהֵ֤י נָחוֹר֙ יִשְׁפְּט֣וּ בֵינֵ֔ינוּ אֱלֹהֵ֖י אֲבִיהֶ֑ם וַיִּשָּׁבַ֣ע יַעֲקֹ֔ב בְּפַ֖חַד אָבִ֥יו יִצְחָֽק׃וַיִּזְבַּ֨ח יַעֲקֹ֥ב זֶ֙בַח֙ בָּהָ֔ר וַיִּקְרָ֥א לְאֶחָ֖יו לֶאֱכָל־לָ֑חֶם וַיֹּ֣אכְלוּ לֶ֔חֶם וַיָּלִ֖ינוּ בָּהָֽר׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

השדה. תניא, א"ר עקיבא, אוהב אני את המדיים שכשיועצים אין יועצים אלא בשדה, א"ר אדא בר אהבה, מאי קרא, וישלח יעקב ויקרא לרחל וללאה השדה אטעם הדבר שטוב להתייעץ בשדה פירש"י משום דאמרי אינשי אזנים לכותל, עכ"ל. ולכאורה יש להעיר בהראי' מיעקב דהא י"ל דלכן קרא אותן השדה משום שלא הי' יכול ללכת משם שיבטל ממלאכתו, וצ"ל דהי' יכול להמתין עד הערב עת שובו לביתו, אלא ע"כ דבכונה קראן השדה מפני שטוב להתייעץ בשדה. .
(ברכות ח' ב')
בכל כחי עבדתי. חייב הפועל לעבוד בכל כחו, שהרי יעקב הצדיק אמר כי בכל כחי עבדתי את אביכן, לפיכך נטל שכר בזה אף בעוה"ז, שנאמר (ל' מ"ג) ויפרץ האיש מאד מאד בועיין בתוספתא פ"ח דב"מ דאסור לפועל לסגף ולהרעיב עצמו וכן אסור לו לעשות מלאכתו בלילה ולהשכיר עצמו ביום, וכן לקמץ מערך מזונותיו הדרושים לו ובנזיר ס"ב ב' מבואר דאסור לפועל לנדור או לקבל נזירות, וכל זה משום דמחלישים כחו ומבטל ממלאכת בעה"ב, וכל דינים אלה בנויים על יסוד הדין שצריך לעבוד בכל כחו כמו דמצינו ביעקב, עיין עוד מענין זה לפנינו בפרשת ויקרא בפסוק הרע או להיטיב. [רמב"ם פי"ג הי"ז משכירות]. מטוב עד רע. בשלמא רע ניחא, אלא טוב אמאי לא מלמד שטובתן של רשעים רעה היא אצל צדיקים, ומאי רעה היא הכא, דלמא מדכיר לי' שמא דע"ז גר"ל דאסור לגרום לעובד כוכבים שיזכיר שם עבודת כוכבים, דהוי בכלל לא ישמע על פיך (פ' משפטים) כמש"כ שם יעו"ש. .
(יבמות ק"ג ב')
דרך נשים. אמר רב אשי, כמאן קרו פרסאי לנדה דשתנא – מהכא, כי דרך נשים לי דנוטריקון ד' דרך, ש' נשים, ועיין מש"כ לעיל בפ' לך בפ' כי אב המון גוים בענין נוטריקון. וע' בנמוקי רמב"ן מש"כ בבאור לשון זה ומה שכתבנו בזה בפ' מצורע (פ"ו כ"ג) בפ' אשר היא יושבת. .
(ע"ז כ"ד ב')
ואילי צאנך וגו'. וכי אילים הוא דלא אכל הא כבשים אכל, אלא מלמד דאיל בן יומו קרוי איל הבגמרא כאן איירי לענין גנב עלה ונעשה איל, שאינו קונה בשנוי השם, משום דמעיקרא נקרא איל והשתא נקרא איל. ותוס' כאן כתבו דלענין קרבן בעינן איל בן שתי שנים משום דכתיב מפורש כבש בן שנתו. ובזה יש ליישב מה שמקשים על רש"י דכאן בפסוק זה כתב כלשון הגמרא איל בן יומו קרוי איל, ובפ' שלח בפסוק או לשה בכבשים כתב דכבש בן שנתו מקרי כבש, ואיל אינו נקרא רק בן י"ג חודש ויום אחד, וע"פ חדוש דברי התוס' שהבאנו הדברים מאירים מאד, דבפ' שלח דכתיב גבי כבש או לשה בכבשים, לכן בהכרח לפרש דחלוקין הן, ווהיינו כבש בתוך שנתו ואיל למעלה משנה, משא"כ היכי דכתיב איל לבד כמו הכא, ודו"ק. ובתו"כ איתא כ"פ איל קשה בן שתי שנים, ובאור הדבר דאיל הוא לשון קשה כמו אילי הארץ (יחזקאל י"ז), ועיין יבמות כ"א א', ומאחר דכבש הוא חלש נקרא גם בתוך שנתו, ממילא איל שהוא קשה וחזק מכבש הוא בן שתי שנים, כלומר למעלה משנה וכפירש"י בפ' שלח שם. .
(ב"ק ס"ח ב')
הייתי ביום אכלני וגו'. תניא, עד מתי שומר שכר חייב לשמור, עד כדי הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה וובגמרא מחלוקת החכמים בענין זה אם כל השומרים [בשכר] חייבים בשיעור זה, וקיי"ל דכולם חייבין, ע"פ הסברא דיכול השוכר לומר להכי יהבי לך אגרי לנטורי לי נטירותא יתירתא, וע' בחו"מ סי' ש"ג סעיף י"א. .
(ב"מ צ"ג ב')
והבנים בני. הבנים בני והצאן צאני, מה הצאן צאני דקנית מנאי אף הבנים בני דקנית מנאי זולולא ההיקש הי' אפשר לפרש הבנים בני משום דבני בנים הם כבנים, ומדאמר הצאן צאני משמע דאל יחס הזכות והקנין הוא מכוין, וע"כ כונתו גם במ"ש הבנים בני שהם הונו וקנינו. .
(יבמות ס"ב ב')
יגר שהדותא. תניא, תרגום שבתורה מצילין בשבת מפני הדלקה, מאו ניהו תרגום שבתורה – יגר שהדותא חר"ל שאם נשארו אלו בס"ת חייבים להציל בשבת ולא הוי כדבר חול שאסור להציל משום גזירה שמא יכבה, ועיין באו"ח סי' של"ד. .
(שבת קמ"ו ב')
יגר שהדותא. תרגום שכתבו מקרא אינו מטמא את הידים, מאי ניהו – יגר שהדותא טענין טומאת הידים בנגיעה בכתבי קודש, הוא מפני כי בזמן מן הזמנים נהגו העם להצניע אוכלין דתרומה אצל כתבי הקודש, בחשבם שזה קודש וזה קודש יקרבו זה אל זה, והיו יוצאים מכשולים מזה, כי בהיות העכברים מצויין אצל אוכלין נגעו גם בכתבי הקודש והפסידו אותם, ולכן גזרו שכל תרומה שתגע באחד מכתבי הקודש נטמאת והרי היא כשלישי לטומאה, ולא עוד אלא מי שהיו ידיו טהורות ונגע באחד מכתבי הקודש נעשו ידיו שניות ומטמאין את התרומה ואת המשקין. וכה קיי"ל שכל ספר מן התורה או מן כתבי הקודש מטמאין את הידים, וכן תרגום שבעזרא ודניאל הוא מכלל כתבי הקודש, אבל תרגום שכתבו עברית ועברית שכתבו תרגום אינו מטמא את הידים. ומפרש כאן תרגום שבתורה שכתבו מקרא מאי ניהו – יגר שהדותא, והיינו אם כתב כל הפרשה ושינה בהן תיבות אלו וכתבן בלשון עברי – גלעד.
הנה כך הבינו מפרשי המשנה בפ"ג ממס' ידים, דענין טומאת ידים בכתבי הקודש הוא סניף והמשך לגזירת טומאת קדשים הנוגעים בכתבי הקודש. ובאמנה לא אדע מה טעם ושייכות לגזירת טומאת ידים בספרים עם גזירת נגיעת אוכלים בס"ת, אחרי אשר כפי הטעם המבואר אין הגזירה שייכה רק באוכלים וס"ת כדי שלא יניחום אצל ס"ת, כמבואר.
אבל אני תמה, מי מלל לרבותינו דטומאת ידים בספרים בכלל הוא סניף לגזירת טומאת אוכלין בס"ת, והלא מפורש אמרו בשבת י"ד א', תני, אף ידים הבאות מחמת ספר פוסלות את התרומה, משום דר' פרנך, דאמר האוחז ס"ת ערום נקבר ערום, א"כ מבואר דטעם וענין אחר הוא גזירת טומאת ידים בס"ת כדי שלא ירגילו לאחוז ס"ת בידים ערומות רק ע"י מפה וכדומה, ונמשכה הגזירה לכל כתבי הקודש. ויש הרבה להאריך בזה, אבל מפני כי לא כאן המקום העקרי בענין זה, לכן באנו רק להעיר, וחכם לב יוסיף דעת.
.
(מגילה ט' א')
יגר שהדותא. א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן, אל יהא לשון סורסי קל בעיניך. שהרי בתורה הוא אמור, ומאי ניהו – יגר שהדותא יפשוט דלשון סורסי הוא לשון ארמי, וראי' לזה שהביא מדברי לבן שהי' ארמי, ומה שנקרא סורסי נראה משום דסוריא היא ארם צובה וארם נהרים, ולכן נקראת השפה על שם המדינה. וע' ב"ק פ"ג א' וב"ב צ' ב' ובמ"ר כאן הלשון לעולם אל יהא לשון סורסי קל בעיניך, שהרי הקב"ה חלק לו כבוד בתורה ובנביאים ובכתובים וכו'.
וכמה קשה הי' לי הדבר ימים רבים איך אנו כותבין גט אשה בלשון בלול מעברית וארמית, והלא קיי"ל גט הנכתב בשתי לשונות פסול, עד שנתיישב לי לפי המבואר כאן דיש קרבת מקום וכבוד בין לשונות עברית וארמית, ולכן אין נחשבות כשתי לשונות מיוחדות, ובאמת גם לולא אלה המלות יגר שהדותא מצינו הרבה תיבות ארמיות בתורה וכמש"כ רש"י בפ' בראשית בפסוק הוא ישופך ראש דהמלה ישופך היא ארמית, וכ"כ רמב"ן בפ' ויצא בפסוק זבדני אלהים שהמלה זבדני היא ארמית, ובפ' ברכה ואתה מרבבות קדש וכן הרבה, ולכן אין לדונם כשתי לשונות נפרדות, והארכנו בענין זה במאמר מיוחד על חקר לשון הקודש, קראנוהו בשם שפה לנאמנים (ווארשוי תרנ"ג), וכאן די בזה.
.
(ירושלמי סוטה פ"ז ה"ז)
אם תענה וגו'. אם תענה – מתשמיש, ואם תקח – צרות יאר"ל אם תקח נשים על בנותי שתעשנה צרות זו לזו. מכאן לתשמיש המטה שנקרא ענוי יבר"ל מניעת תה"מ, ונ"מ בזה לענין יוהכ"פ דכתיב תענו את נפשותיכם אסור בתה"מ, ויתבאר זה אי"ה בפ' אחרי. .
(יומא ע"ז ב')

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך