כל אשר לאבינו. הצאן שיש לו הם אשר לאבינו:
ומאשר לאבינו. שפחות ועבדים גמלים וחמורים הם מן הצאן אשר לאבינו שמכרם ולקח מהם כל אלה:
ואתנה ידעתן. להמדקדקים הה"א נוסף, ורוו"ה אמר בעבור שהדבור אינו לא ליחיד ולא לרבים כ"א לשנים, כי כן מנהג לשון ערב להוסיף ה"א בסוף התיבה כשהלשון לשנים, וכמהו ואתנה צאני (יחזקאל ל"ד), כי תיבת צאן כוללת שני מינים כבשים ועזים, ויתכן כי כמהו ליחמנה שבסמוך, גם עיני תראינה (מיכה ז'), האזנה אמרתי (לעיל ד'), התחברו בהם הציר"י והדגש שהם סימני הרבוי והיחידות בפעלים, בעבור שמספר השנים גם הוא ממוצע בין האחדות והרבוי כידוע לחכמי המספר, ובזה נמלטו התיבות מזרותן:
עשרת מנים. יתכן שהוא משרש ינה כמו אל תונו איש את עמיתו, וטעמו עשר רמיות, אף שכתוב חסר וי"ו, כמו מורים משרש ירה מודים מידה (רל"ש) וכן והאכלתי את מוניך (ישעי'):
מלאך אלהים. המלאך לא יאמר אנכי האל וגו' אשר נדרת לי, וצ"ל שהמלאך ידבר בשם שולחו, והרמב"ן כ' ע"ד האמת יאמר המלאך אנכי האל והוא המלאך הגואל, יעו"ש וברב"ח. וגם הפשט יאבה לזה, ותרגום מלאך אלהים (אללווירקער, אללגעגענוואֶרטיגער), ומבואר היטב בוירא מלאך ה' אל אברהם. ובוירא מלאך ה' אל משה בסנה:
על בלי. כי דרך לב האדם לעורר אותו מה שבלב חברו לעשות לו, והי' מן הטבע שלב לבן יגיד לו ויודיענו כו יעקב יברח ממנו, אמנם בחכמת לבו עשה יעקב להתנהג עם לבן באופן שלא יגיד לבבו ולא יודיענו כי יעקב בורח ממנו, כי הי' מתראה לפניו כאילו טוב לו עמו וייטב בעיניו לשבת אתו, ולסבה זו הי' לבן מדמה כי לב יעקב אתו כתמול שלשום, ובדרך זה גנב יעקב את לב לבן שלא הרגיש בלבבו שום השתנות שיודיענו ויגידנו מבריחתו (רמ"א):
מטוב עד רע. לא תפתנו שישוב בתתך לו תקוה להיטיב עמו ולא תגזם אותו להרע עמו (רע"ס):
יש לאל ידי. להמפרשים הוא הפוך והראוי יש אל לידי, ולרש"פ שם אל הונח על הכח המעמיד ומחזיק הדבר על תקונה ומכונו, והוא הכח הפשוט שצריך לקיום הדבר, ולמ"ד לאל כנוי יחס לו, ופי' יש ידי לאל דהיינו לאותו כח הצריך לי להשלים לי הדבר ההוא, ומלת ידי כנוי למשלחת הגוף הצריך בהשלמת המעשה, וכמהו ואין לאל ידיך (דברים כ"ח), ואין לאל ידינו (נחמי' ה') דהיינו הכח הפשוט הצריך לדבר הפשוט:
לעשות עמכם רע. אמר עמכם בלשון רבים, כי הרשע הזה הבושת לא כסתה פניו להתהלל ברשעתו לאמר לולי הוזהר מאלהים לא על יעקב לבדו היה מתאכזר כי גם על בנותיו עם כל יוצאי חלציהם:
כי יראתי כי אמרתי. פי' לכן לא גליתי את אזנך, כי יראתי אם הייתי אומר לך פן תגזול; כי הראשון הוא נתינת הטעם כמו ולא נחם כי קרוב הוא ותרגומו (ווייל), והשני כמלת אם התנאי כמו כי תפגע שור איבך ותרגמו (ווען). שמעתי מפי ידידי הרבני מוהרר משה בערלין מפה, ואין כאן יתור לשון, והוא נכון:
לא יהיה. כי חשב שגנב אותם אחד מעבדיו לעבדם ולחזור לסורו, ובזה היה חייב מיתה (רע"ס):
גנבתי. להמפרשים היו"ד נוסף והנגינה מלרע ואין לטעות שהיו"ד לכנוי המדבר דא"כ היתה הבי"ת ראוי' להיות נקמצה, אבל רבתי בגוים שרתי במדינות (איכה א') הנגינה מלעיל להבדיל בין היו"ד הנוסף ובין יו"ד סימן המדבר (רשב"ם). ואונקלס תרגם נטרית ביממא, נראה שהוא מפרש לשון גניבה ענין העלם וכסוי, וכמו שתרגם ותגנב אותי וכסית מני, ולרוו"ה היו"ד בשניהם לכנוי המדבר, והבי"ת בשו"א כדי להריץ התיבה אל אשר לפניה, וטעמו הנגנבת ממני ביום והנגנבת ממני בליל' מידי תבקשינה, ויהי' מידי תבקשנה משמש לפניו ולאחריו: (מב)
ופחד יצחק. דדחיל לי' יצחק, כ"ת אונקלס ויב"ע, מי שיצחק מפחד ממנו, לפי שפחד מה' ומסר עצמו בדבר העקדה (רד"ק) ולמה דאיתא במכדרשב"י (לך לך פ"ז ב') יצחק אודע לכלא דאית דין ואית דיין לעילא לאתפרע מרשיעיא, ואיהו אתער דינא בעלמא בגין דידחלון לי' לקב"ה כל בני עלמא נראה דלכן כינה את אלהים בשם פחד יצחק כמדתו כי לימד את הרבים לפחד מאימת משפטי ה' ודיניו, כי עזו ואפו על עובדיו ושלא ינקה ה' כל עושי עול ורשע, ושמים וארץ עומדים לדיניו, כי כלם עבדיו להיות שלוחיו, וכל גלולי עונות העושים כתמים מגואלים בנפש האדם, הם למאור פניו ית', ובזה השיב רבים מעון והזכיר יעקב שם זה למען הפל אימתה ופחד על לבן לבלי עשות מה שחשב בלבו לעקור את הכל וימנע מפחד העונש המעותד עליו:
הבנות בנתי. ומה זה יראת פן אגזול אותם מעמך וכי גזילה היא אם אקח מה שהוא שלי, "והצאן צאני", ומה אתה מתרעם בהחליפי משכרתך הלא כל הצאן שתחת ידיך הם שלי, ורק בהשתדלות תחבולו' מרמה השגתם ולא מן הדין, והחלפת התנאים שביני לבינך שנה שנה, אין זו חליפת משכורת שנתחייבתי בו רק חליפת מתנה אשר מטוב לבבי נתתי לך, "וכל אשר אתה רואה לי הוא" ובאמת משמושי וחפושי את כליך למצוא בתוכם מה שאינו שלך היה ללא צורך, כי כולם שלי, ולזה לא היה לך לדאוג פן אשלחך ריקם כי אם הייתי עושה זאת לא היתה עולתה בידי, כי כביאתך כן יציאתך, בידים ריקנים באת אלי ובידים ריקנים תצא ממני, ואחרי אשר כלה איש הבליעל להצדיק נפשו נגד יעקב בדברי כזבים לא נמנע מלגלות שיש בלבו טינא על בנותיו על שמרדו בו ושמעו לקול יעקב לברוח עמו בהחבא, וכמצער על שהוזהר מאלהי' לבלי עשות להם רע, ואמר "ולבנותי מה אעשה לאלה היום או לבניהן אשר ילדו" הוסיף מלת לאלה כדרך השונא המדבר לרעהו שאינו יכול להסתכל בו וכמסתיר פנים ממנו. וכן הוסיף "אשר ילדו" כאילו היה בנים זרים ואין לו בהם קרבת דעת ונטיית אהבה, וטעמו מה אוכל לעשות להם היום אחרי אשר הוזהרתי לבל נגוע בהם לרעה (והתבונן בדברי הבליעל שהם דברי נרגן כמתלהמים יורה זקים חצים ומות, שבמלת "היום" הראה שבלבו טמון אורבו עליהם, היום לא אוכל אבל למחרתו עברתו שמורה עליהם, כאשר באמת הטמין אחר זה רשת השנאה ללכוד אותם בו, בשלחו לעשו לעוררו עליהם למלחמה, כאשר אזכיר בשם ספר הישר):
ועתה לכה נכרתה ברית. אחרי אשר העיז איש הרשע בפניו לצדק נפשו בכל תועבותיו אשר עשה, חזר לאחוז בדרך הרשעים הדוברים שלום עם רעיהם ורעה בלבבם ומתאמצים להלביש תועבותיהם בבגד תפארה למען התכבד בעיני הרואים להצטדק בפניהם. ככה הבליעל הזה אחרי הראותו לעיני אחיו בדברי כזביו שהוא נקי וחף מכל פשע והאשמה תלויה בראשו של יעקב, עשה את עצמו כמרדף אחר השלום לאמר, מה שהיה עד הנה ביני ובינך כבר חלף הלך ולא יזכרו עוד, אבל מהיום ולהלאה בל תרשיע עוד נגדי ולא תוסיף עוד חטא על פשע, ותתנהג עם בנותי כראוי בין איש לאשתו. ככה נראה לדעתי כונת המקראות האלה, והרמב"ן פירש כונת ולבנותי מה אעשה לאלה, כי נכמרו רחמיו על בנותיו ויוצאי חלציהם, ולא ידעתי למה נהפוך בזכות איש רשע שנאמר עליו בקבלה שהיה צורר יותר מפרעה כי בקש לעקור את הכל ורחמי רשע כזה אכזרית היא:
גלעד. קרוב לומר דלא הוה ניחא לי' ליעקב בשם שקרא לו לבן יגר שהדותא, כיון דמשמעותי' ג"כ לישנא דמאיסותא ענין הניאוף והזנות, דתרגום נואף אשה מאן דגייר אתתא, לא תנאף ת' לא תהוון גיורן, וכן מות יומת הנואף והנואפת. (ע' ערך גר בהוראה ד' ובהוראה י"ג), לכן בחר לו יעקב לשון ערומים ושפה ברורה ונקי' וחזר לבן והסכים לשמו:
והמצפה. קרא שמו דבמקרא שלפניו משרת גם לזה. כאילו אמר קרא שמו גלעד והמצפה. וכבר מצאנו תיבה שבראש פסוק מחוברת גם למקרא שלפניו, כמו ותמנע היתה פילגש (וישלח ל"ו י"ב) דמלת ותמנע מחובר גם לפסוק העליון כמ"ש רשב"ם שם בשם שוחר טוב:
אם אני. להמפרשים מלת אם פה הוא במקום מלת אשר, והוצרכו לכך דאל"כ לא היה לו לכתוב בלשון שלילה אלא אעבור בלשון חיוב, והנכון (כמ"ש ר"י, ור"י אדרבי) שהתחייבו זה לזה עתה בברית, בבוא צרה וצוקה לאחד מהם, כל אחד יבוא לחברו לעזרתו לייעצו לנחמו ולהצילו ממנה, כדרך אוהבים נאמנים זה לזה, שכל אחד כאח לצרת חברו, וזה טעם לרעה ע"ד עושר שמור לבעליו לרעתו כלומר להצילו מרעתו, ולפי"ז מלת אם כפשוטו, והשלילה על מקומה:
אלהי אביהם. לרש"ד הוא מיותר, והוא מאמר מרע"ה כותב התורה, כאומר שכל אחד מכורתי הברית נשבע באלהי אביו, ואין בדברים אלה טעם, ולרע"ס אמר לבן אין לך למאן במה שייחדתי לדיין אלהי נחור עם אלהי אברהם כי אמנם אלהי נחור הי' אלוהיו של תרח שהי' אביהם של אברהם ושל נחור, ע"כ. ול"נ כי תיבת אביהם פה, הוא משרש אבה המורה על החפץ והרצון, כמו יבחן נא אבי דאיוב, שכמו שיתואר הוא ית' אלהי תשועתי, להיותו המושיע האמתי וכן אלהי תהלתי להיותו היותר ראוי אל התהלה, ככה יש לתאר אותו ית' בשם אלהי אבי, להיותו אלוה החפץ והרצון' כלומר האלהים אשר ממנו נתמלא רצון וחפץ שני האבות האלה לטובתם, או האלהים אשר כל חפץ ורצון האבות האלה הי' היותם קרובים אליו. הנה קיים לבן שבועתו בשם אלהים מצד טוב השפעתו, ויעקב נשבע בפחד אביו יצחק, דוגמתו שם נורא, וכבר ידענו מתועלת הגדולה אשר ליראת עונש מצורף לזה ליראת הרוממת. ואפשר כי על כונה זו אמר גם יעקב (לעיל מ"ב) אלהי אבי אלהי אברהם ופחד יצחק, ואין צריך לומר שהראשון הוא הכלל והאחרון הפרט:
