תנ"ך על הפרק - בראשית לא - גור אריה

תנ"ך על הפרק

בראשית לא

31 / 929
היום

הפרק

יעקב וביתו נפרדים מלבן

וַיִּשְׁמַ֗ע אֶת־דִּבְרֵ֤י בְנֵֽי־לָבָן֙ לֵאמֹ֔ר לָקַ֣ח יַעֲקֹ֔ב אֵ֖ת כָּל־אֲשֶׁ֣ר לְאָבִ֑ינוּ וּמֵאֲשֶׁ֣ר לְאָבִ֔ינוּ עָשָׂ֕ה אֵ֥ת כָּל־הַכָּבֹ֖ד הַזֶּֽה׃וַיַּ֥רְא יַעֲקֹ֖ב אֶת־פְּנֵ֣י לָבָ֑ן וְהִנֵּ֥ה אֵינֶ֛נּוּ עִמּ֖וֹ כִּתְמ֥וֹל שִׁלְשֽׁוֹם׃וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶֽל־יַעֲקֹ֔ב שׁ֛וּב אֶל־אֶ֥רֶץ אֲבוֹתֶ֖יךָ וּלְמוֹלַדְתֶּ֑ךָ וְאֶֽהְיֶ֖ה עִמָּֽךְ׃וַיִּשְׁלַ֣ח יַעֲקֹ֔ב וַיִּקְרָ֖א לְרָחֵ֣ל וּלְלֵאָ֑ה הַשָּׂדֶ֖ה אֶל־צֹאנֽוֹ׃וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֗ן רֹאֶ֤ה אָנֹכִי֙ אֶת־פְּנֵ֣י אֲבִיכֶ֔ן כִּֽי־אֵינֶ֥נּוּ אֵלַ֖י כִּתְמֹ֣ל שִׁלְשֹׁ֑ם וֵֽאלֹהֵ֣י אָבִ֔י הָיָ֖ה עִמָּדִֽי׃וְאַתֵּ֖נָה יְדַעְתֶּ֑ן כִּ֚י בְּכָל־כֹּחִ֔י עָבַ֖דְתִּי אֶת־אֲבִיכֶֽן׃וַאֲבִיכֶן֙ הֵ֣תֶל בִּ֔י וְהֶחֱלִ֥ף אֶת־מַשְׂכֻּרְתִּ֖י עֲשֶׂ֣רֶת מֹנִ֑ים וְלֹֽא־נְתָנ֣וֹ אֱלֹהִ֔ים לְהָרַ֖ע עִמָּדִֽי׃אִם־כֹּ֣ה יֹאמַ֗ר נְקֻדִּים֙ יִהְיֶ֣ה שְׂכָרֶ֔ךָ וְיָלְד֥וּ כָל־הַצֹּ֖אן נְקֻדִּ֑ים וְאִם־כֹּ֣ה יֹאמַ֗ר עֲקֻדִּים֙ יִהְיֶ֣ה שְׂכָרֶ֔ךָ וְיָלְד֥וּ כָל־הַצֹּ֖אן עֲקֻדִּֽים׃וַיַּצֵּ֧ל אֱלֹהִ֛ים אֶת־מִקְנֵ֥ה אֲבִיכֶ֖ם וַיִּתֶּן־לִֽי׃וַיְהִ֗י בְּעֵת֙ יַחֵ֣ם הַצֹּ֔אן וָאֶשָּׂ֥א עֵינַ֛י וָאֵ֖רֶא בַּחֲל֑וֹם וְהִנֵּ֤ה הָֽעַתֻּדִים֙ הָעֹלִ֣ים עַל־הַצֹּ֔אן עֲקֻדִּ֥ים נְקֻדִּ֖ים וּבְרֻדִּֽים׃וַיֹּ֨אמֶר אֵלַ֜י מַלְאַ֧ךְ הָאֱלֹהִ֛ים בַּחֲל֖וֹם יַֽעֲקֹ֑ב וָאֹמַ֖ר הִנֵּֽנִי׃וַיֹּ֗אמֶר שָׂא־נָ֨א עֵינֶ֤יךָ וּרְאֵה֙ כָּל־הָֽעַתֻּדִים֙ הָעֹלִ֣ים עַל־הַצֹּ֔אן עֲקֻדִּ֥ים נְקֻדִּ֖ים וּבְרֻדִּ֑ים כִּ֣י רָאִ֔יתִי אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר לָבָ֖ן עֹ֥שֶׂה לָּֽךְ׃אָנֹכִ֤י הָאֵל֙ בֵּֽית־אֵ֔ל אֲשֶׁ֨ר מָשַׁ֤חְתָּ שָּׁם֙ מַצֵּבָ֔ה אֲשֶׁ֨ר נָדַ֥רְתָּ לִּ֛י שָׁ֖ם נֶ֑דֶר עַתָּ֗ה ק֥וּם צֵא֙ מִן־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את וְשׁ֖וּב אֶל־אֶ֥רֶץ מוֹלַדְתֶּֽךָ׃וַתַּ֤עַן רָחֵל֙ וְלֵאָ֔ה וַתֹּאמַ֖רְנָה ל֑וֹ הַע֥וֹד לָ֛נוּ חֵ֥לֶק וְנַחֲלָ֖ה בְּבֵ֥ית אָבִֽינוּ׃הֲל֧וֹא נָכְרִיּ֛וֹת נֶחְשַׁ֥בְנוּ ל֖וֹ כִּ֣י מְכָרָ֑נוּ וַיֹּ֥אכַל גַּם־אָכ֖וֹל אֶת־כַּסְפֵּֽנוּ׃כִּ֣י כָל־הָעֹ֗שֶׁר אֲשֶׁ֨ר הִצִּ֤יל אֱלֹהִים֙ מֵֽאָבִ֔ינוּ לָ֥נוּ ה֖וּא וּלְבָנֵ֑ינוּ וְעַתָּ֗ה כֹּל֩ אֲשֶׁ֨ר אָמַ֧ר אֱלֹהִ֛ים אֵלֶ֖יךָ עֲשֵֽׂה׃וַיָּ֖קָם יַעֲקֹ֑ב וַיִּשָּׂ֛א אֶת־בָּנָ֥יו וְאֶת־נָשָׁ֖יו עַל־הַגְּמַלִּֽים׃וַיִּנְהַ֣ג אֶת־כָּל־מִקְנֵ֗הוּ וְאֶת־כָּל־רְכֻשׁוֹ֙ אֲשֶׁ֣ר רָכָ֔שׁ מִקְנֵה֙ קִנְיָנ֔וֹ אֲשֶׁ֥ר רָכַ֖שׁ בְּפַדַּ֣ן אֲרָ֑ם לָב֛וֹא אֶל־יִצְחָ֥ק אָבִ֖יו אַ֥רְצָה כְּנָֽעַן׃וְלָבָ֣ן הָלַ֔ךְ לִגְזֹ֖ז אֶת־צֹאנ֑וֹ וַתִּגְנֹ֣ב רָחֵ֔ל אֶת־הַתְּרָפִ֖ים אֲשֶׁ֥ר לְאָבִֽיהָ׃וַיִּגְנֹ֣ב יַעֲקֹ֔ב אֶת־לֵ֥ב לָבָ֖ן הָאֲרַמִּ֑י עַל־בְּלִי֙ הִגִּ֣יד ל֔וֹ כִּ֥י בֹרֵ֖חַ הֽוּא׃וַיִּבְרַ֥ח הוּא֙ וְכָל־אֲשֶׁר־ל֔וֹ וַיָּ֖קָם וַיַּעֲבֹ֣ר אֶת־הַנָּהָ֑ר וַיָּ֥שֶׂם אֶת־פָּנָ֖יו הַ֥ר הַגִּלְעָֽד׃וַיֻּגַּ֥ד לְלָבָ֖ן בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֑י כִּ֥י בָרַ֖ח יַעֲקֹֽב׃וַיִּקַּ֤ח אֶת־אֶחָיו֙ עִמּ֔וֹ וַיִּרְדֹּ֣ף אַחֲרָ֔יו דֶּ֖רֶךְ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים וַיַּדְבֵּ֥ק אֹת֖וֹ בְּהַ֥ר הַגִּלְעָֽד׃וַיָּבֹ֧א אֱלֹהִ֛ים אֶל־לָבָ֥ן הָאֲרַמִּ֖י בַּחֲלֹ֣ם הַלָּ֑יְלָה וַיֹּ֣אמֶר ל֗וֹ הִשָּׁ֧מֶר לְךָ֛ פֶּן־תְּדַבֵּ֥ר עִֽם־יַעֲקֹ֖ב מִטּ֥וֹב עַד־רָֽע׃וַיַּשֵּׂ֥ג לָבָ֖ן אֶֽת־יַעֲקֹ֑ב וְיַעֲקֹ֗ב תָּקַ֤ע אֶֽת־אָהֳלוֹ֙ בָּהָ֔ר וְלָבָ֛ן תָּקַ֥ע אֶת־אֶחָ֖יו בְּהַ֥ר הַגִּלְעָֽד׃וַיֹּ֤אמֶר לָבָן֙ לְיַעֲקֹ֔ב מֶ֣ה עָשִׂ֔יתָ וַתִּגְנֹ֖ב אֶת־לְבָבִ֑י וַתְּנַהֵג֙ אֶת־בְּנֹתַ֔י כִּשְׁבֻי֖וֹת חָֽרֶב׃לָ֤מָּה נַחְבֵּ֙אתָ֙ לִבְרֹ֔חַ וַתִּגְנֹ֖ב אֹתִ֑י וְלֹא־הִגַּ֣דְתָּ לִּ֔י וָֽאֲשַׁלֵּחֲךָ֛ בְּשִׂמְחָ֥ה וּבְשִׁרִ֖ים בְּתֹ֥ף וּבְכִנּֽוֹר׃וְלֹ֣א נְטַשְׁתַּ֔נִי לְנַשֵּׁ֥ק לְבָנַ֖י וְלִבְנֹתָ֑י עַתָּ֖ה הִסְכַּ֥לְתָּֽ עֲשֽׂוֹ׃יֶשׁ־לְאֵ֣ל יָדִ֔י לַעֲשׂ֥וֹת עִמָּכֶ֖ם רָ֑ע וֵֽאלֹהֵ֨י אֲבִיכֶ֜ם אֶ֣מֶשׁ ׀ אָמַ֧ר אֵלַ֣י לֵאמֹ֗ר הִשָּׁ֧מֶר לְךָ֛ מִדַּבֵּ֥ר עִֽם־יַעֲקֹ֖ב מִטּ֥וֹב עַד־רָֽע׃וְעַתָּה֙ הָלֹ֣ךְ הָלַ֔כְתָּ כִּֽי־נִכְסֹ֥ף נִכְסַ֖פְתָּה לְבֵ֣ית אָבִ֑יךָ לָ֥מָּה גָנַ֖בְתָּ אֶת־אֱלֹהָֽי׃וַיַּ֥עַן יַעֲקֹ֖ב וַיֹּ֣אמֶר לְלָבָ֑ן כִּ֣י יָרֵ֔אתִי כִּ֣י אָמַ֔רְתִּי פֶּן־תִּגְזֹ֥ל אֶת־בְּנוֹתֶ֖יךָ מֵעִמִּֽי׃עִ֠ם אֲשֶׁ֨ר תִּמְצָ֣א אֶת־אֱלֹהֶיךָ֮ לֹ֣א יִֽחְיֶה֒ נֶ֣גֶד אַחֵ֧ינוּ הַֽכֶּר־לְךָ֛ מָ֥ה עִמָּדִ֖י וְקַֽח־לָ֑ךְ וְלֹֽא־יָדַ֣ע יַעֲקֹ֔ב כִּ֥י רָחֵ֖ל גְּנָבָֽתַם׃וַיָּבֹ֨א לָבָ֜ן בְּאֹ֥הֶל יַעֲקֹ֣ב ׀ וּבְאֹ֣הֶל לֵאָ֗ה וּבְאֹ֛הֶל שְׁתֵּ֥י הָאֲמָהֹ֖ת וְלֹ֣א מָצָ֑א וַיֵּצֵא֙ מֵאֹ֣הֶל לֵאָ֔ה וַיָּבֹ֖א בְּאֹ֥הֶל רָחֵֽל׃וְרָחֵ֞ל לָקְחָ֣ה אֶת־הַתְּרָפִ֗ים וַתְּשִׂמֵ֛ם בְּכַ֥ר הַגָּמָ֖ל וַתֵּ֣שֶׁב עֲלֵיהֶ֑ם וַיְמַשֵּׁ֥שׁ לָבָ֛ן אֶת־כָּל־הָאֹ֖הֶל וְלֹ֥א מָצָֽא׃וַתֹּ֣אמֶר אֶל־אָבִ֗יהָ אַל־יִ֙חַר֙ בְּעֵינֵ֣י אֲדֹנִ֔י כִּ֣י ל֤וֹא אוּכַל֙ לָק֣וּם מִפָּנֶ֔יךָ כִּי־דֶ֥רֶךְ נָשִׁ֖ים לִ֑י וַיְחַפֵּ֕שׂ וְלֹ֥א מָצָ֖א אֶת־הַתְּרָפִֽים׃וַיִּ֥חַר לְיַעֲקֹ֖ב וַיָּ֣רֶב בְּלָבָ֑ן וַיַּ֤עַן יַעֲקֹב֙ וַיֹּ֣אמֶר לְלָבָ֔ן מַה־פִּשְׁעִי֙ מַ֣ה חַטָּאתִ֔י כִּ֥י דָלַ֖קְתָּ אַחֲרָֽי׃כִּֽי־מִשַּׁ֣שְׁתָּ אֶת־כָּל־כֵּלַ֗י מַה־מָּצָ֙אתָ֙ מִכֹּ֣ל כְּלֵי־בֵיתֶ֔ךָ שִׂ֣ים כֹּ֔ה נֶ֥גֶד אַחַ֖י וְאַחֶ֑יךָ וְיוֹכִ֖יחוּ בֵּ֥ין שְׁנֵֽינוּ׃זֶה֩ עֶשְׂרִ֨ים שָׁנָ֤ה אָנֹכִי֙ עִמָּ֔ךְ רְחֵלֶ֥יךָ וְעִזֶּ֖יךָ לֹ֣א שִׁכֵּ֑לוּ וְאֵילֵ֥י צֹאנְךָ֖ לֹ֥א אָכָֽלְתִּי׃טְרֵפָה֙ לֹא־הֵבֵ֣אתִי אֵלֶ֔יךָ אָנֹכִ֣י אֲחַטֶּ֔נָּה מִיָּדִ֖י תְּבַקְשֶׁ֑נָּה גְּנֻֽבְתִ֣י י֔וֹם וּגְנֻֽבְתִ֖י לָֽיְלָה׃הָיִ֧יתִי בַיּ֛וֹם אֲכָלַ֥נִי חֹ֖רֶב וְקֶ֣רַח בַּלָּ֑יְלָה וַתִּדַּ֥ד שְׁנָתִ֖י מֵֽעֵינָֽי׃זֶה־לִּ֞י עֶשְׂרִ֣ים שָׁנָה֮ בְּבֵיתֶךָ֒ עֲבַדְתִּ֜יךָ אַרְבַּֽע־עֶשְׂרֵ֤ה שָׁנָה֙ בִּשְׁתֵּ֣י בְנֹתֶ֔יךָ וְשֵׁ֥שׁ שָׁנִ֖ים בְּצֹאנֶ֑ךָ וַתַּחֲלֵ֥ף אֶת־מַשְׂכֻּרְתִּ֖י עֲשֶׂ֥רֶת מֹנִֽים׃לוּלֵ֡י אֱלֹהֵ֣י אָבִי֩ אֱלֹהֵ֨י אַבְרָהָ֜ם וּפַ֤חַד יִצְחָק֙ הָ֣יָה לִ֔י כִּ֥י עַתָּ֖ה רֵיקָ֣ם שִׁלַּחְתָּ֑נִי אֶת־עָנְיִ֞י וְאֶת־יְגִ֧יעַ כַּפַּ֛י רָאָ֥ה אֱלֹהִ֖ים וַיּ֥וֹכַח אָֽמֶשׁ׃וַיַּ֨עַן לָבָ֜ן וַיֹּ֣אמֶר אֶֽל־יַעֲקֹ֗ב הַבָּנ֨וֹת בְּנֹתַ֜י וְהַבָּנִ֤ים בָּנַי֙ וְהַצֹּ֣אן צֹאנִ֔י וְכֹ֛ל אֲשֶׁר־אַתָּ֥ה רֹאֶ֖ה לִי־ה֑וּא וְלִבְנֹתַ֞י מָֽה־אֶֽעֱשֶׂ֤ה לָאֵ֙לֶּה֙ הַיּ֔וֹם א֥וֹ לִבְנֵיהֶ֖ן אֲשֶׁ֥ר יָלָֽדוּ׃וְעַתָּ֗ה לְכָ֛ה נִכְרְתָ֥ה בְרִ֖ית אֲנִ֣י וָאָ֑תָּה וְהָיָ֥ה לְעֵ֖ד בֵּינִ֥י וּבֵינֶֽךָ׃וַיִּקַּ֥ח יַעֲקֹ֖ב אָ֑בֶן וַיְרִימֶ֖הָ מַצֵּבָֽה׃וַיֹּ֨אמֶר יַעֲקֹ֤ב לְאֶחָיו֙ לִקְט֣וּ אֲבָנִ֔ים וַיִּקְח֥וּ אֲבָנִ֖ים וַיַּֽעֲשׂוּ־גָ֑ל וַיֹּ֥אכְלוּ שָׁ֖ם עַל־הַגָּֽל׃וַיִּקְרָא־ל֣וֹ לָבָ֔ן יְגַ֖ר שָׂהֲדוּתָ֑א וְיַֽעֲקֹ֔ב קָ֥רָא ל֖וֹ גַּלְעֵֽד׃וַיֹּ֣אמֶר לָבָ֔ן הַגַּ֨ל הַזֶּ֥ה עֵ֛ד בֵּינִ֥י וּבֵינְךָ֖ הַיּ֑וֹם עַל־כֵּ֥ן קָרָֽא־שְׁמ֖וֹ גַּלְעֵֽד׃וְהַמִּצְפָּה֙ אֲשֶׁ֣ר אָמַ֔ר יִ֥צֶף יְהוָ֖ה בֵּינִ֣י וּבֵינֶ֑ךָ כִּ֥י נִסָּתֵ֖ר אִ֥ישׁ מֵרֵעֵֽהוּ׃אִם־תְּעַנֶּ֣ה אֶת־בְּנֹתַ֗י וְאִם־תִּקַּ֤ח נָשִׁים֙ עַל־בְּנֹתַ֔י אֵ֥ין אִ֖ישׁ עִמָּ֑נוּ רְאֵ֕ה אֱלֹהִ֥ים עֵ֖ד בֵּינִ֥י וּבֵינֶֽךָ׃וַיֹּ֥אמֶר לָבָ֖ן לְיַעֲקֹ֑ב הִנֵּ֣ה ׀ הַגַּ֣ל הַזֶּ֗ה וְהִנֵּה֙ הַמַצֵּבָ֔ה אֲשֶׁ֥ר יָרִ֖יתִי בֵּינִ֥י וּבֵינֶֽךָ׃עֵ֚ד הַגַּ֣ל הַזֶּ֔ה וְעֵדָ֖ה הַמַּצֵּבָ֑ה אִם־אָ֗נִי לֹֽא־אֶֽעֱבֹ֤ר אֵלֶ֙יךָ֙ אֶת־הַגַּ֣ל הַזֶּ֔ה וְאִם־אַ֠תָּה לֹא־תַעֲבֹ֨ר אֵלַ֜י אֶת־הַגַּ֥ל הַזֶּ֛ה וְאֶת־הַמַּצֵּבָ֥ה הַזֹּ֖את לְרָעָֽה׃אֱלֹהֵ֨י אַבְרָהָ֜ם וֵֽאלֹהֵ֤י נָחוֹר֙ יִשְׁפְּט֣וּ בֵינֵ֔ינוּ אֱלֹהֵ֖י אֲבִיהֶ֑ם וַיִּשָּׁבַ֣ע יַעֲקֹ֔ב בְּפַ֖חַד אָבִ֥יו יִצְחָֽק׃וַיִּזְבַּ֨ח יַעֲקֹ֥ב זֶ֙בַח֙ בָּהָ֔ר וַיִּקְרָ֥א לְאֶחָ֖יו לֶאֱכָל־לָ֑חֶם וַיֹּ֣אכְלוּ לֶ֔חֶם וַיָּלִ֖ינוּ בָּהָֽר׃

מאמרים על הפרק

מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק

פירוש על הפרק

מאת: ,
ושם אהיה עמך וכו'. ואין פירושו כי אהיה עמך לשמור אותך בדרך (קושית הרא"ם), שאילו על השמירה - דרך הכתוב לומר השמירה "והנה אנכי עמך ושמרתיך" (לעיל כח, טו), אבל "ואהיה עמך" בכל מילי, והשתא קשה דלמה לא יהיה עמו כאן, וקאמר 'אבל בעודך וכו''. ומה שפירש בפרשת וישלח (להלן לב, ט) 'שתי הבטחות הבטחתני אחת בצאתי מבית אבי ואחת בבית לבן ושם אמרת "שוב אל ארץ אבותיך ואהיה עמך" בשתי הבטחות האלה אני בא וכו'', דמשמע דהבטחה הזאת היתה לשמור אותו בדרך (קושית הרא"ם), אין זה קשיא, דכיון דסתמא כתיב "ואהיה עמך" דבר זה יכלול הכל:אין מנין בפחות מעשרה. משום דדרך בני אדם לספור עד עשרה ואחר כך חוזרים למנות 'אחד שנים', ולפיכך "עשרת מונים" הם עשר מנינים. ואם תאמר למה לא אמר 'ותחלף משכרתי מאה', ויש לומר דכך היה אומר - כמו שדרך המונים מונים עד עשרה וחוזרים למנות 'אחד שנים', כך היה עושה לבן, אמר "נקודים יהיה שכרך" (פסוק ח) ואחר כך 'טלואים' - עד עשרה פעמים היה משנה, אחר כך חוזר לומר לא יהיה כך שכרך אלא "נקודים יהיה שכרך" כמו שאמר בראשונה, וזה גנאי גדול לו ורשעה גדולה, דאילו היה אומר 'מידי אחריני יהיה שכרך' היה לו קצת טענה לומר 'טעיתי ודבר זה יהי שכרך', אבל עכשיו כי מתחלה אמר 'עקודים' וחזר לומר 'נקודים' ואחר כך 'טלואים' ואחר כך 'ברודים', וחזר לומר 'עקודים' ואחר כך חזר עוד ממנו - זה היה גנאי גדול לו:אף על פי שהבדילם כו'. תימה מה היה צריך להביאם מן עדר לבן, דהא אף בעדר יעקב היו הרבה נקודים וטלואים, ושמא רש"י סבירא ליה דזה היה קודם מעשה המקלות. אבל קשה דאין הכתוב משמע רק שהיה דבר זה של דבר המלאך רק בסוף שני העבודה, דכתיב שם (פסוק יג) "אנכי האל בית אל וגו' שוב אל ארץ מולדתך", וזה היה בסוף שני העבודה, דודאי אילו היה בתחלת שני העבודה איך יעבור דברי ה' שהיה אומר שוב אל ארץ אבותיך, אלא אחר כך היה, ויש לתרץ שהיה מעשה זה מן העתודים תדיר משעה ראשונה עד אחרונה, והביאן מעדר לבן - מפני שבתחלה עדיין לא היו נקודים טלואים בעדר יעקב:כמו אל בית אל הה"א יתירה. דהא "אל בית אל" סמוך הוא, ומכיון דהוא סמוך לא תבוא עליו הה"א הידיעה:לשון ריבוי וגדולה. דאין לפרש משיחה ממש, דלא שייך משיחה בשמן גבי מצבת אבן כי אם גבי מנחות שייך משיחה, אבל גבי אבן מה שייך בו משיחה, אלא לשון רבוי וגדולה:וצריך אתה לשלמו. דאם לא כן "אשר נדרת" למה לי (כ"ה ברא"ם):כי זה משמש לשון אלא. שלא יתכן לפרש כמשמעו, דהרי אינה נתינת טעם למעלה:עשו הקדים כו'. וטעם הדבר כי עשו היו לו נשיו עיקר, כי נשאן לשם זנות, ולכך היה מקדים נשיו קודם בניו, דנשיו היו עיקר דעתו, רק כי הבנים יצאו ממנו בסבת תאות נשיו. אבל יעקב לא נשא נשיו רק בשביל להעמיד תולדות י"ב שבטים (רש"י לעיל כט, כא), ובניו היו גורמים לישא אשה, לכך בניו קודמים, שהם הסבה לנשיו. ועשו - הנשים הם סבה לבניו, כדלעיל. ועוד כי תולדות יעקב - השם יתברך היה חפץ בהם קודם שנבראו, והם היו גורמים שישא יעקב נשיו כדי שיולדו אלו הבנים, לפיכך ראוי להקדים הבנים ואחר כך הנשים. אבל עשו מפני שנשא נשים - הוליד תולדות מהם, ולפיכך מקדים הנשים לתולדות. ובמשה דכתיב (ר' שמות ד, כ) "וירכב אשתו ובניו על החמור" דמקדים אשתו תחילה, התם בניו קטנים היו, שהיו צריכין לאמן, ואי אפשר להם בלא אם, לכך מקדים הכתוב אשתו תחילה. אך קשה מהא דכתיב בפרשת וישלח (ר' להלן לב, כב) "ויקח יעקב את נשיו ואת אחד עשר ילדיו" אם כן מקדים "נשיו" אצל "ילדיו", ויראה דאין זה קשיא, כי הכתוב מספר שם איך העביר אותם הנחל, ודרך להקדים תמיד דבר שלא היה כל כך טורח אליו להעביר את הנחל, ובניו קטנים יותר טורח מנשים, לכך מקדים הנשים תחלה. אמנם נראה לי דאין חלוק זה רק כשהוא מדבר שהביא בניו אל ארץ שמתיישב שם, כי האשה היא ישוב העולם, גם הבנים הם ישוב העולם. וביעקב מקדים הבנים שהם קודמים, ובעשו הנשים - לטעם שנתבאר למעלה, אבל כשאינו מדבר רק שהעביר אותם הנחל - לא שייך חלוק זה כלל:שנתן ביד בניו. כלומר שאין זה הצאן של לבן שהיו ביד יעקב, שאותן הצאן היו עם יעקב, ולא היה יכול יעקב לברוח, אלא הצאן שנתן ביד בניו דרך ג' ימים (לעיל ל, לו), שאז היה יכול לברוח:לפרוש אותו מעבודה זרה נתכוונה. כך פירשו בב"ר (עד, ה), ודרשו כך דאם לא כן איך שייך כי תגנוב רחל חס ושלום, ובפרט דבר כזה שהם תרפים שהם עבודה זרה, ואפילו אם תאמר דאין זה עבודה זרה גמורה רק כמו שפירש הרמב"ן דהיו מכוונין בהם השעות, דאם לא כן איך מצאנו תרפים בבית דוד אם היה עבודה זרה בהם, סוף סוף היה לבן עובד אותם, כדכתיב בקרא בפירוש (ר' פסוק לב) "את אשר תמצא את אלקיך לא יחיה", ואם כן עבודה זרה היה לו, ואיך תעכב בביתה דבר שהיה נעבד, ולפיכך דרשו שלא היתה מכוונת רק להפריש אותו מעבודה זרה. ואם תאמר היה לשרוף אותם או להשליך אותם בנהר, ואין זה קשיא, דסבורה היתה שמא ירדוף אחריהם ולא יהיה מאמין להם אם תאמר שלא גנבה אותם, ויעכב אותם, לפיכך לא שרפם כי אז תחזיר את התרפים:ובשביעי השיגו. אף על גב דביום ד' היה כשהגיעו, כי לא יצא יעקב רק מביתו, ולא היה כאן רק מהלך ד' ימים שהלך יעקב, רק אל לבן היה מהלך ז' ימים, דהיה רחוק מביתו ג' ימים אצל הצאן שביד בניו, יש לפרש 'יום הז'' שיצא לבן מביתו, כי לבן הלך ג' ימים לצאנו, ואז הלך יעקב מיד, דודאי לא היה ממתין יעקב עד איזה ימים - דשמא בתוך כך יחזור לבן, ועוד דכתיב (פסוק כב) "ויגד ללבן ביום השלישי", וכל שלשה ימים אלו הלך יעקב בהם, ונמצא כי לבן היה מהלך ג' ימים לגזז את הצאן, ויעקב הלך מהלך שלשה ימים גם כן, נמצא שהם רחוקים ו' ימים, וביום הג' להליכת יעקב נודע לו שברח יעקב ורדף אחריו, נמצא כי הלך לבן ביום אחד מה שהלך יעקב בשבעה ימים. אף על גב דלא הלך יעקב כי אם ד' ימים, מכל מקום הך הליכה - הרחקה מלבן קאמר, כלומר מה שהיה יעקב מתרחק ממנו בז' ימים כמו שאמרנו, דכל ג' ימים דהלך לבן לגזוז צאנו - היה יעקב מתרחק ממנו:
ויש לפרש גם כן מה שאמר 'מה שהלך יעקב בז' ימים' פירוש אילו היה יעקב במקום שהיה לבן גוזז הצאן היה הולך ז' ימים, וכך פירש הרא"ם. והראשון יותר נראה, כי הליכה דהכא - הריחוק, שכל דבר שיתרחק זה מזה נקרא 'הליכה':
ואם תאמר ומנא ליה דהיה עדר לבן שלשת ימים רחוק לצד אחר, כגון שהלך יעקב לדרום ולבן היה לצד צפון, שמא לא היה לבן רק למזרח, דהשתא לא היה צריך לומר שהיה רודף שבעה ימים ביום אחד, ויש לומר חדא - דלקח אחיו עמו, ואיך מצא את אחיו כאשר גזז את צאנו, אלא שחזר לביתו קודם. ועוד - אם לא היה צאן לבן אל צד אחר לגמרי - מה בא הכתוב (פסוק כב) לומר כי הוגד ללבן ביום השלישי, אם בא לומר הכתוב דכבר הלך יעקב מביתו ג' ימים והיה רחוק ממנו, אכתי לא ידעינן, דאפשר שלא היה לבן ממנו רק יום אחד אם היו הצאן לאותו הצד שהלך יעקב, אלא על כרחך לא היה לבן רק לצד אחר לגמרי של הליכת יעקב, והשתא אתי שפיר "ויוגד ללבן ביום השלישי" (שם), ובאותו זמן היה יעקב רחוק ו' ימים:כל חיל הבא למלחמה וכו'. דאם לא כן איך שייך "כשבויות חרב", דאין שבין את השבויים בחרב - אך הורגין בחרב, אלא כל חיל הבא למלחמה אף לשבות נקרא "חרב":ומאותה קללה מתה וכו'. דאם לא כן היכן מקויים קללת צדיק, דאין לפרש "לא יחיה" אלא תומת בידים, הוי ליה למכתב 'את אשר תמצא אלקיך יומת', מה "לא יחיה", אלא קללה היא זאת. ומה שאמר "לא יחיה" ולא אמר 'ימות', משום דהוי לשון נקיה יותר שלא להזכיר מיתה. והשתא איך נתקיים הקללה של יעקב, לפיכך אומר דמאותה קללה מתה בדרך. ואבן עזרא הקשה על דברי חכמים (ב"ר עד, ד) כי אם מאותה קללה מתה, מי המית אשת פנחס, כלתו של עלי, שמתה בהקשותה ללדת (ש"א ד, יט), ודברי הבאי הן אלו, כי אינה דומה רחל, שהיא אחת מן האמהות (ברכות טז ע"ב), והכתוב מדבר בצדקתה דכתיב בקרא (לעיל ל, כב) "ויזכר אלקים את רחל", ואיך יספר הכתוב מיתתה בדרך בלידתה, ואיך לא תהיה נשמרת מן הרע. ומשלימות התורה שתהיה שלימה, וכאשר נכתב בתורה "ויזכר אלקים את רחל" שזכרה לטובה, ומיד יהיה נזכר הפך זה - שמתה בלידתה, ולכך הוצרך להיות נזכר הסיבה בתורה, ומצאו חכמים מה שאמר יעקב "לא יחיה", ואם ברכת יצחק חשובה שעל כל פנים היא באה, איך לא נחשבת קללת יעקב בחור שבאבות:באהל יעקב הוא אהל רחל. ומה שכתוב "ויצא מאהל לאה ויבא באהל רחל", כי אחר שיצא מאוהל לאה חזר אל אהל רחל (כ"ה ברא"ם). ומה שהוכרח לומר כי אהל יעקב הוא אהל רחל, דקשיא איך יצא מאהל לאה ויבא באהל רחל, דמשמע דאהל לאה היתה קודם לרחל, וזה לא יתכן, דאהל רחל היתה בודאי קודם אהל לאה, שהיא היתה עקרת הבית (רש"י פסוק ד), ובקרא משמע דהחשוב קודם סמוך ליעקב, כדכתיב "ויבא באהל לאה ובאהל שתי האמהות", אם כן החשוב קודם סמוך ליעקב, ואם כן רחל קודמת היתה ללאה, ואיך יצא מאהל של לאה ובא אל אהל רחל, ועל כרחך צריך לפרש שחזר אל אהל רחל אחר שיצא מאהל לאה, ואם כן למה לא נזכר קודם שבא אל אהל רחל, אלא על כרחך 'אהל יעקב הוא אהל רחל'. ואין זה ראיה מוכרחת, כי אף על גב דאצל יעקב היתה רחל עיקר - לא היה כך אצל לבן, ולפיכך לבן כאשר היה מחפש "בגדול החל ובקטון כלה" (עפ"י להלן מג, יב), ולכך יצא מאהל לאה ויבא באהל רחל. והא דלא כתיב למעלה מיד 'ויבא באהל לאה ובאהל רחל', מפני שהכתוב בא לומר "וימשש לבן את כל האהל ולא מצא" (פסוק לד), כי אהלה היה ממשש יותר, אולי הכיר בה שהיא ממשמשנית כמו שפירש רש"י, ובשאר לא חפש כל כך, לכך סמך כולם ביחד לומר "ויבא באהל יעקב ובאהל לאה ובאהל שתי האמהות ויצא מאהל לאה ויבא באהל רחל וימשש את כל האהל", והשתא הוי כפשוטו, ואין צריך לדחוק:איל בן יומו נקרא איל. דאם לא כן 'אילים הוא דלא אכל אבל כבשים אכל', אלא שנקרא 'איל' אפילו בן יומו, כך איתא במרובה (ב"ק סה ע"ב). ואף על גב דלענין קרבן לא הוי איל רק בן שתי שנים, בודאי היכי דשני בלשני למכתב, כמו אצל קרבן נכתב "כבשים" (במדבר כט, יג) ונכתב "אילים" (שם), בודאי שם פירושו דהוא איל לגמרי, פירושו כשהוא קשה, וכשהוא בן שתים אז שפיר נקרא 'איל' מפני שהוא קשה, כי 'איל' הוא לשון קשה, מגזרת "ואת אילי הארץ לקח", אבל בכל מקום דכתיב סתמא - אפילו בן יומו נקרא 'איל', אף על גב דהשתא אינו קשה, מכל מקום מין קשה הוא, וסופו להיות כך:גנובתי יום וגנובתי לילה גנובת יום וגנובת לילה. פירוש היו"ד היא יתירה, דהוי ליה למכתב 'גנובת יום וגנובת לילה'. ואין לומר כי היו"ד סימן הפעול, שאין זה כך, שאם הוא פעול עם כנוי המדבר הוי ליה לכתוב 'גנובתי יום', ואם הוא שם הוי למכתב 'גנובתי' הב' בקמ"ץ, אלא היו"ד יתירה, כמו "רבתי" (איכה א, א) דהוי למכתב 'רבות', וכן "שרתי" (שם):לשון תוכחה ולא לשון הוכחה. שאם היה לשון הוכחה שהוא לשון בירור - היה פירושו כי השם יתברך ראה יגיע כפו ועניו וברר דבר זה, שראה הקב"ה את עניו ויגיע כפו, ואין צריך לזה בירור והוכחה, כי מה שהיה אומר לו שראה יגיע כפו אין צריך לזה בירור, אך פירושו לשון תוכחה (כ"ה ברא"ם):איך יעלה על לבי. פירוש מה שכתב "מה אעשה להם" לא שהיה מסופק מה יעשה להם, אלא פירוש המלה הזאת - כאשר אדם ירצה לומר שאין לעלות על הדעת לעשות להם דבר רע שייך לשון "מה", כלומר מה שייך לעשות, שיעלה על המחשבה לעשות:לאחיו הם בניו. דאם לא כן מאי "אחיו" דקאמר, דאין לומר שהם אחיו של לבן כדכתיב לקמן (פסוק נד) "ויקרא לאחיו לאכול לחם", דהכא לא שייך לומר שיאמר לאחיו של לבן שיעשו גל, דאין זה דרך כבוד שיאמר לאחרים עשו מלאכה זאת, ואם אין זה מלאכה נחשבת, לפי שהוא לעשות ברית, אם כן היה לו לומר גם כן ללבן שיעשה גל. ועוד דלא יתכן לפרש "לאחיו" שבאו עם לבן, שלמה יקרא אותם "אחיו" והם היו רודפים אחריו להרגו, בשלמא אחר שכרתו ברית שייך לקרותם "אחיו", לכך כתיב לקמן (פסוק נד) "ויקרא לאחיו לאכול לחם" וזהו אחר הברית, אבל קודם הברית לא יתכן זה כלל:לפי שאמר כל אחד יצף כו'. ומה שלא פירש לפי שאמר לבן "יצף ה' ביני וביניך", דאין סברא שיקרא הכתוב "מצפה" מפני שאמר לבן, דמאי לנו ללבן, דהכתוב משמע כי לכך נקרא "מצפה" מפני שאמר וכו', ואין הכתוב קורא לו "מצפה" בשבילו, לפיכך פירושו מפני שכל אחד אמר. אך קשיא דאם "אשר אמר" פירושו כל אחד אמר, איך יפרש אחריו (פסוק נ) "אם תענה את בנותי", שהרי זו דברי לבן (קושית הרא"ם), וצריך לפרש דקרא ד"אם תענה את בנותי" חוזר למעלה (פסוק מח) לדברי לבן, וכן פירוש הכתוב; "ויאמר לבן הגל הזה עד וגומר", וכמו שהגל הזה נקרא כך בשביל שיהיה עד, גם כן נקרא כך "מצפה גלעד" (שופטים יא, כט), שאמר כל אחד ["יצף ה' ביני ובינך"] וגו', וחוזר "אם תענה את בנותי" למה שאמר (פסוק מח) "ויאמר לבן":ולא נראה איש את רעהו. דאין לפרש סתירה ממש, רק "כי נסתר" ולא יהיה רואה אחד את חבירו מחמת המרחק שביניהם:הרי אם משמש בלשון אשר. דלא יתכן לפרש כמשמעו - ויהיה פירושו דהגל הזה יהיה מעיד עלי אם אקיים את הדבר הזה שאני לא אעבור, דזה לא יתכן, דאיך תעיד הגל על זה, אלא פירוש שהגל הזה אני עושה עד על דבר זה שאמרתי שאני לא אעבור אליך, ועל הדבר הזה אני עושה את הגל לעד:שחט בהמה למשתה. לא ששחט זבחים לקרבנות, דחס ושלום להאכיל קדשים לגויים עובדי עבודה זרה, דכתיב אחריו "ויקרא לאחיו וגומר":

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך