תנ"ך על הפרק - בראשית ל - צרור המור

תנ"ך על הפרק

בראשית ל

30 / 929
היום

הפרק

לידת שבעה בנים נוספים ודינה, יעקב מתעשר

וַתֵּ֣רֶא רָחֵ֗ל כִּ֣י לֹ֤א יָֽלְדָה֙ לְיַעֲקֹ֔ב וַתְּקַנֵּ֥א רָחֵ֖ל בַּאֲחֹתָ֑הּ וַתֹּ֤אמֶר אֶֽל־יַעֲקֹב֙ הָֽבָה־לִּ֣י בָנִ֔ים וְאִם־אַ֖יִן מֵתָ֥ה אָנֹֽכִי׃וַיִּֽחַר־אַ֥ף יַעֲקֹ֖ב בְּרָחֵ֑ל וַיֹּ֗אמֶר הֲתַ֤חַת אֱלֹהִים֙ אָנֹ֔כִי אֲשֶׁר־מָנַ֥ע מִמֵּ֖ךְ פְּרִי־בָֽטֶן׃וַתֹּ֕אמֶר הִנֵּ֛ה אֲמָתִ֥י בִלְהָ֖ה בֹּ֣א אֵלֶ֑יהָ וְתֵלֵד֙ עַל־בִּרְכַּ֔י וְאִבָּנֶ֥ה גַם־אָנֹכִ֖י מִמֶּֽנָּה׃וַתִּתֶּן־ל֛וֹ אֶת־בִּלְהָ֥ה שִׁפְחָתָ֖הּ לְאִשָּׁ֑ה וַיָּבֹ֥א אֵלֶ֖יהָ יַעֲקֹֽב׃וַתַּ֣הַר בִּלְהָ֔ה וַתֵּ֥לֶד לְיַעֲקֹ֖ב בֵּֽן׃וַתֹּ֤אמֶר רָחֵל֙ דָּנַ֣נִּי אֱלֹהִ֔ים וְגַם֙ שָׁמַ֣ע בְּקֹלִ֔י וַיִּתֶּן־לִ֖י בֵּ֑ן עַל־כֵּ֛ן קָרְאָ֥ה שְׁמ֖וֹ דָּֽן׃וַתַּ֣הַר ע֔וֹד וַתֵּ֕לֶד בִּלְהָ֖ה שִׁפְחַ֣ת רָחֵ֑ל בֵּ֥ן שֵׁנִ֖י לְיַעֲקֹֽב׃וַתֹּ֣אמֶר רָחֵ֗ל נַפְתּוּלֵ֨י אֱלֹהִ֧ים ׀ נִפְתַּ֛לְתִּי עִם־אֲחֹתִ֖י גַּם־יָכֹ֑לְתִּי וַתִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ נַפְתָּלִֽי׃וַתֵּ֣רֶא לֵאָ֔ה כִּ֥י עָמְדָ֖ה מִלֶּ֑דֶת וַתִּקַּח֙ אֶת־זִלְפָּ֣ה שִׁפְחָתָ֔הּ וַתִּתֵּ֥ן אֹתָ֛הּ לְיַעֲקֹ֖ב לְאִשָּֽׁה׃וַתֵּ֗לֶד זִלְפָּ֛ה שִׁפְחַ֥ת לֵאָ֖ה לְיַעֲקֹ֥ב בֵּֽן׃וַתֹּ֥אמֶר לֵאָ֖הבגדבָּ֣אגָ֑דוַתִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ גָּֽד׃וַתֵּ֗לֶד זִלְפָּה֙ שִׁפְחַ֣ת לֵאָ֔ה בֵּ֥ן שֵׁנִ֖י לְיַעֲקֹֽב׃וַתֹּ֣אמֶר לֵאָ֔ה בְּאָשְׁרִ֕י כִּ֥י אִשְּׁר֖וּנִי בָּנ֑וֹת וַתִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ אָשֵֽׁר׃וַיֵּ֨לֶךְ רְאוּבֵ֜ן בִּימֵ֣י קְצִיר־חִטִּ֗ים וַיִּמְצָ֤א דֽוּדָאִים֙ בַּשָּׂדֶ֔ה וַיָּבֵ֣א אֹתָ֔ם אֶל־לֵאָ֖ה אִמּ֑וֹ וַתֹּ֤אמֶר רָחֵל֙ אֶל־לֵאָ֔ה תְּנִי־נָ֣א לִ֔י מִדּוּדָאֵ֖י בְּנֵֽךְ׃וַתֹּ֣אמֶר לָ֗הּ הַמְעַט֙ קַחְתֵּ֣ךְ אֶת־אִישִׁ֔י וְלָקַ֕חַת גַּ֥ם אֶת־דּוּדָאֵ֖י בְּנִ֑י וַתֹּ֣אמֶר רָחֵ֗ל לָכֵן֙ יִשְׁכַּ֤ב עִמָּךְ֙ הַלַּ֔יְלָה תַּ֖חַת דּוּדָאֵ֥י בְנֵֽךְ׃וַיָּבֹ֨א יַעֲקֹ֣ב מִן־הַשָּׂדֶה֮ בָּעֶרֶב֒ וַתֵּצֵ֨א לֵאָ֜ה לִקְרָאת֗וֹ וַתֹּ֙אמֶר֙ אֵלַ֣י תָּב֔וֹא כִּ֚י שָׂכֹ֣ר שְׂכַרְתִּ֔יךָ בְּדוּדָאֵ֖י בְּנִ֑י וַיִּשְׁכַּ֥ב עִמָּ֖הּ בַּלַּ֥יְלָה הֽוּא׃וַיִּשְׁמַ֥ע אֱלֹהִ֖ים אֶל־לֵאָ֑ה וַתַּ֛הַר וַתֵּ֥לֶד לְיַעֲקֹ֖ב בֵּ֥ן חֲמִישִֽׁי׃וַתֹּ֣אמֶר לֵאָ֗ה נָתַ֤ן אֱלֹהִים֙ שְׂכָרִ֔י אֲשֶׁר־נָתַ֥תִּי שִׁפְחָתִ֖י לְאִישִׁ֑י וַתִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ יִשָּׂשכָֽר׃וַתַּ֤הַר עוֹד֙ לֵאָ֔ה וַתֵּ֥לֶד בֵּן־שִׁשִּׁ֖י לְּיַעֲקֹֽב׃וַתֹּ֣אמֶר לֵאָ֗ה זְבָדַ֨נִי אֱלֹהִ֥ים ׀ אֹתִי֮ זֵ֣בֶד טוֹב֒ הַפַּ֙עַם֙ יִזְבְּלֵ֣נִי אִישִׁ֔י כִּֽי־יָלַ֥דְתִּי ל֖וֹ שִׁשָּׁ֣ה בָנִ֑ים וַתִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ זְבֻלֽוּן׃וְאַחַ֖ר יָ֣לְדָה בַּ֑ת וַתִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמָ֖הּ דִּינָֽה׃וַיִּזְכֹּ֥ר אֱלֹהִ֖ים אֶת־רָחֵ֑ל וַיִּשְׁמַ֤ע אֵלֶ֙יהָ֙ אֱלֹהִ֔ים וַיִּפְתַּ֖ח אֶת־רַחְמָֽהּ׃וַתַּ֖הַר וַתֵּ֣לֶד בֵּ֑ן וַתֹּ֕אמֶר אָסַ֥ף אֱלֹהִ֖ים אֶת־חֶרְפָּתִֽי׃וַתִּקְרָ֧א אֶת־שְׁמ֛וֹ יוֹסֵ֖ף לֵאמֹ֑ר יֹסֵ֧ף יְהוָ֛ה לִ֖י בֵּ֥ן אַחֵֽר׃וַיְהִ֕י כַּאֲשֶׁ֛ר יָלְדָ֥ה רָחֵ֖ל אֶת־יוֹסֵ֑ף וַיֹּ֤אמֶר יַעֲקֹב֙ אֶל־לָבָ֔ן שַׁלְּחֵ֙נִי֙ וְאֵ֣לְכָ֔ה אֶל־מְקוֹמִ֖י וּלְאַרְצִֽי׃תְּנָ֞ה אֶת־נָשַׁ֣י וְאֶת־יְלָדַ֗י אֲשֶׁ֨ר עָבַ֧דְתִּי אֹֽתְךָ֛ בָּהֵ֖ן וְאֵלֵ֑כָה כִּ֚י אַתָּ֣ה יָדַ֔עְתָּ אֶת־עֲבֹדָתִ֖י אֲשֶׁ֥ר עֲבַדְתִּֽיךָ׃וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ לָבָ֔ן אִם־נָ֛א מָצָ֥אתִי חֵ֖ן בְּעֵינֶ֑יךָ נִחַ֕שְׁתִּי וַיְבָרֲכֵ֥נִי יְהוָ֖ה בִּגְלָלֶֽךָ׃וַיֹּאמַ֑ר נָקְבָ֧ה שְׂכָרְךָ֛ עָלַ֖י וְאֶתֵּֽנָה׃וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו אַתָּ֣ה יָדַ֔עְתָּ אֵ֖ת אֲשֶׁ֣ר עֲבַדְתִּ֑יךָ וְאֵ֛ת אֲשֶׁר־הָיָ֥ה מִקְנְךָ֖ אִתִּֽי׃כִּ֡י מְעַט֩ אֲשֶׁר־הָיָ֨ה לְךָ֤ לְפָנַי֙ וַיִּפְרֹ֣ץ לָרֹ֔ב וַיְבָ֧רֶךְ יְהוָ֛ה אֹתְךָ֖ לְרַגְלִ֑י וְעַתָּ֗ה מָתַ֛י אֶֽעֱשֶׂ֥ה גַם־אָנֹכִ֖י לְבֵיתִֽי׃וַיֹּ֖אמֶר מָ֣ה אֶתֶּן־לָ֑ךְ וַיֹּ֤אמֶר יַעֲקֹב֙ לֹא־תִתֶּן־לִ֣י מְא֔וּמָה אִם־תַּֽעֲשֶׂה־לִּי֙ הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה אָשׁ֛וּבָה אֶרְעֶ֥ה צֹֽאנְךָ֖ אֶשְׁמֹֽר׃אֶֽעֱבֹ֨ר בְּכָל־צֹֽאנְךָ֜ הַיּ֗וֹם הָסֵ֨ר מִשָּׁ֜ם כָּל־שֶׂ֣ה ׀ נָקֹ֣ד וְטָל֗וּא וְכָל־שֶׂה־חוּם֙ בַּכְּשָׂבִ֔ים וְטָל֥וּא וְנָקֹ֖ד בָּעִזִּ֑ים וְהָיָ֖ה שְׂכָרִֽי׃וְעָֽנְתָה־בִּ֤י צִדְקָתִי֙ בְּי֣וֹם מָחָ֔ר כִּֽי־תָב֥וֹא עַל־שְׂכָרִ֖י לְפָנֶ֑יךָ כֹּ֣ל אֲשֶׁר־אֵינֶנּוּ֩ נָקֹ֨ד וְטָל֜וּא בָּֽעִזִּ֗ים וְחוּם֙ בַּכְּשָׂבִ֔ים גָּנ֥וּב ה֖וּא אִתִּֽי׃וַיֹּ֥אמֶר לָבָ֖ן הֵ֑ן ל֖וּ יְהִ֥י כִדְבָרֶֽךָ׃וַיָּ֣סַר בַּיּוֹם֩ הַה֨וּא אֶת־הַתְּיָשִׁ֜ים הָֽעֲקֻדִּ֣ים וְהַטְּלֻאִ֗ים וְאֵ֤ת כָּל־הָֽעִזִּים֙ הַנְּקֻדּ֣וֹת וְהַטְּלֻאֹ֔ת כֹּ֤ל אֲשֶׁר־לָבָן֙ בּ֔וֹ וְכָל־ח֖וּם בַּכְּשָׂבִ֑ים וַיִּתֵּ֖ן בְּיַד־בָּנָֽיו׃וַיָּ֗שֶׂם דֶּ֚רֶךְ שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֔ים בֵּינ֖וֹ וּבֵ֣ין יַעֲקֹ֑ב וְיַעֲקֹ֗ב רֹעֶ֛ה אֶת־צֹ֥אן לָבָ֖ן הַנּוֹתָרֹֽת׃וַיִּֽקַּֽח־ל֣וֹ יַעֲקֹ֗ב מַקַּ֥ל לִבְנֶ֛ה לַ֖ח וְל֣וּז וְעֶרְמ֑וֹן וַיְפַצֵּ֤ל בָּהֵן֙ פְּצָל֣וֹת לְבָנ֔וֹת מַחְשֹׂף֙ הַלָּבָ֔ן אֲשֶׁ֖ר עַל־הַמַּקְלֽוֹת׃וַיַּצֵּ֗ג אֶת־הַמַּקְלוֹת֙ אֲשֶׁ֣ר פִּצֵּ֔ל בָּרֳהָטִ֖ים בְּשִֽׁקֲת֣וֹת הַמָּ֑יִם אֲשֶׁר֩ תָּבֹ֨אןָ הַצֹּ֤אן לִשְׁתּוֹת֙ לְנֹ֣כַח הַצֹּ֔אן וַיֵּחַ֖מְנָה בְּבֹאָ֥ן לִשְׁתּֽוֹת׃וַיֶּחֱמ֥וּ הַצֹּ֖אן אֶל־הַמַּקְל֑וֹת וַתֵּלַ֣דְןָ הַצֹּ֔אן עֲקֻדִּ֥ים נְקֻדִּ֖ים וּטְלֻאִֽים׃וְהַכְּשָׂבִים֮ הִפְרִ֣יד יַעֲקֹב֒ וַ֠יִּתֵּן פְּנֵ֨י הַצֹּ֧אן אֶל־עָקֹ֛ד וְכָל־ח֖וּם בְּצֹ֣אן לָבָ֑ן וַיָּֽשֶׁת־ל֤וֹ עֲדָרִים֙ לְבַדּ֔וֹ וְלֹ֥א שָׁתָ֖ם עַל־צֹ֥אן לָבָֽן׃וְהָיָ֗ה בְּכָל־יַחֵם֮ הַצֹּ֣אן הַמְקֻשָּׁרוֹת֒ וְשָׂ֨ם יַעֲקֹ֧ב אֶת־הַמַּקְל֛וֹת לְעֵינֵ֥י הַצֹּ֖אן בָּרֳהָטִ֑ים לְיַחְמֵ֖נָּה בַּמַּקְלֽוֹת׃וּבְהַעֲטִ֥יף הַצֹּ֖אן לֹ֣א יָשִׂ֑ים וְהָיָ֤ה הָעֲטֻפִים֙ לְלָבָ֔ן וְהַקְּשֻׁרִ֖ים לְיַעֲקֹֽב׃וַיִּפְרֹ֥ץ הָאִ֖ישׁ מְאֹ֣ד מְאֹ֑ד וַֽיְהִי־לוֹ֙ צֹ֣אן רַבּ֔וֹת וּשְׁפָחוֹת֙ וַעֲבָדִ֔ים וּגְמַלִּ֖ים וַחֲמֹרִֽים׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

אחר כך אמר וילך ראובן בימי קציר חטים וימצא דודאים בשדה להשלים תאות אמו. ורמז במלת דודאים על התורה של יששכר שבא מריח הדודאים כאומרו הדודאים נתנו ריח. ואולי רמז על מעלת ראובן שהיה בעל תורה ובעל נבואה כאומרם הושע בן בארי והוא בארי הוא בארה אשר הגלה תגלת פלאסר לראובני. ולמה נקרא בארה שהיה בארה של תורה וכו'. ולכן הזכיר בראובן וימצא דודאים בשדה. ולהורות על זה אמר בימי קציר חטים. כי מה לנו אם היה קציר חטים או קציר שעורים. אבל הרמז בזה על התורה שנמשלה לחטה כדכתיב בטנך ערמת חטים. לפי שבתורה יש נגלה ונסתר כאומרם ע' פנים לתורה. ולכן הורגל בפיהם הכל צריכין למארי חטיא. ולפי שראובן היה בעל תורה סבב בדודאים שיצא משם יששכר שהוא בעל תורה. ולפי שלאה היתה חושקת התורה כי כבר היו לה כהונה ומלכות. על כן אמר ותצא לאה לקראתו לכבוד התורה כמו שאמר במ"ת ויוצא משה את העם לקראת האלהים. ובזוהר אמרו לכבודה שהיא לא יצאת אלא דגעא חמרא וכששמעה קול חמורו [של] יעקב יצאתה לקראתו. וזהו יששכר חמור גרם. חמור גרם: ובמדרש הגלוי אמרו כי ראובן יצא לרעות חמורו של אביו וקשרו בשורש אחד של דודאים והלך לו. וכשחזר מצא החמור מת שעקר שורש הדודאים שהעוקרם מת ולקח הדודאים והביאם לאמו. וזהו יששכר חמור גרם. ולפי הפשט אינו קשה שתצא לקראתו ותאמר אלי תבא. כי בדברים המוכרחים והטבעיים אין בושה בעשייתם כמו שאין בושה באכילה או ברוק. אחר שהוא דבר טבעי שאין עמידה בלתו. וכמו שאין הלידה בושה. כן בתשמיש להוליד בנים אין בו בושה. ולכן אמר וישכב עמה בלילה הוא שהקב"ה סייע בהריונה שנקרא הוא. ולפי שיצא מכאן יששכר שהוא בעל תורה. אמרו בזוהר שאמר בכאן לשון ישכב לרמוז על התורה ועל שמו וזהו יש שכר לפעולותיך. וזהו י"ש כ"ב. יש מאין. כד"א להנחיל אוהבי יש. וזהו יש כ"ב רמז על כ"ב אותיות של תורה. וזהו נגילה ונשמחה בך. ולכן אמר בה וישמע אליה אלהים. שידע כוונתה לשמים. וכן וישמע אליה שאמרה לאחותה בלב נשבר ונדכה המעט קחתך את אישי וגומר. ואולי אמר וישמע אליה אלהים. כי חולי בעלה היה מתרחק ממנה לפי שעמדה מלדת. ואולי על זה מה שאמר בזבולון הפעם יזבלני אישי. ר"ל תהיה דירתו עמי אחר שאני שקולה ככל הנשים וילדתי לו ששה בנים: אחר כך אמר ויזכור אלהים את רחל וישמע אליה אלהים. לרמוז שכל השתדלותה וחריצותה שקר. בין מה שנתנה שפחתה לבעלה בין מה שלקחה הדודאים מאחותה. כי הדודאים מיד בלקיחתם הם פועלים. ולכן סבב השם יתברך שתתאחר שנה שנים או שלשה שנולד בזה הזמן יששכר וזבולון ודינה אחותם ואחר כך זכרה. ולכן אמר בה זכירה כאילו היתה שכוחה. בענין שתתן אל לבה כי הכל הבל בטבע ותעתועיו. אלא שם ה' הדובר אליה. וזהו ויזכור אלהים את רחל במדת הדין. כי מדת הדין היתה נותנת שיהיו לה שני בנים כמו לשפחתה. וזהו וישמע אליה אלהים. רוצה לומר לקול תפלתה. ולא הביט און ולא ראה עמל. חריצותה אחר ההבלים והטבעים. ויפתח רחמה הוא ולא הדודאים. ואז אמרה אסף אלהים את חרפתי. כי חרפה גדולה היא לאשה היות עקרה. שנראה כי תוהו בראה ולא לשבת יצרה וטוב לה את אשר עדן לא היה. ובזה הכירה שהכל מאתו יתברך. וזהו אסף אלהים את חרפתי ולא אחר. ולפי שהיתה יודעת ברוח הקודש שלא יהיה לה אלא בן אחר להשלים הבנין והמנין. אמרה יוסף ה' לי בן אחר: והנה יש לספק בזאת הפרשה. אחר שיעקב הוליד י"ב שבטי ישראל לרמז גדול אחוזים במרכבה בסוד י"ב חותמות וי"ב גבולי אלכסון וי"ב מזלות. איך יעקב אבינו ע"ה לא קרא שמות לבניו אחר שהיה בהם סודות גדולים. ועזב לנשיו שיקראו להם שמות. כי לא תמצא בכולם אלא ותקרא את שמו. קראה את שמו. חוץ מלוי שנאמר בו על כן קרא שמו לוי. ואף בזה אמרו ז"ל הקב"ה קראו כן ללותו במתנות כהונה. ויעקב היה מחריש בכולם ואין דובר דבר. וכן בלקיחת השפחות היה עושה מאמר הנשים שאומרים בא נא אל שפחתי וכן היה עושה. וזה דבר גדול לא ידענו סודו. אלא שיש לנו להודות לקבלה שאומר שכל אלו הדברים היו ברוח הקודש. והן היו נביאות ונחה עליהן הרוח והיו יודעות שהיו עתידות לילד י"ב שבטים שבטי יה עדות לישראל. ולפי שיעקב ידע כל זה מענין הסולם לקח ד' נשים. כי כן היו ראויות לו מששת ימי בראשית. וידע ג"כ שהיה עתיד להוליד י"ב שבטים. ולפי שהוא ידע שנשיו כל מה שעושות הוא ברוח הקדש. לא היה מקפיד בקריאת השמות. כי אולי כולם היו בהסכמת השמות קודם שיקראום. ויעקב היה אומר שם זה ראוי לזה ושם זה ראוי לזה. או שיעקב היה יודע שהם היו נשים חכמות ורוח הקדש שורה עליהן. ולכן הן היו משימות שמות בארץ. ולמעלה היו מסכימין עמהם. ולכן בכולם כתיב ותקרא שמו קראה שמו חוץ מלוי שכתוב בו קרא שמו לוי. כי אולי אביו קרא שמו כן או הקב"ה כמאמרם ז"ל. לפי שהיה מיוחד בשבטים. ואפילו בזה יש לנו להודות שלא היה רצונה לקרוא לו לוי במה שאמרה הפעם ילוה אישי אלי. ובהכרח הגמור שמו היה ראוי להודות על זה החיבור. כי אולי בעלה היה נפרד ממנה. ואמר שבסבת זה הבן יתחבר בעלה אליה. וזה ילוה אישי אלי. ואם כן ראוי יהיה שיאמר בכאן גם כן קראה או תקרא. אחר שהיא במאמרה כבר שמה השם. אלא שיש לנו לומר שהשם הסכים על ידה וקראה שמו לוי. וזהו היה כענין הכהנים שמברכים את העם והשם יתברך היה מסכים על ידם. וכשהיו מוציאין המלה מפיהם היה בה תערובת רוח הקדש. וכמו שאמר וענו הלוים ואמרו אל כל ישראל קול רם. ואמרו בירושלמי בקולו של רם ועוד אפרש זה בעז"ה. וכן היה בכאן בכל שמות השבטים בהתעוררות רוח הקדש ובקולו של רם. אלא שבשבט הלוי מפני כבוד התורה והכהונה קפץ השם יתברך וקרא שמו לוי. כמו שהיא אמרה ילוה אישי אלי. וזהו על כי קרא שמו לוי. ואולי על זה נקרא שמו לוי על סוד החבור שנתחבר השם עם לאה. כאלו חצי השם שמה לאה כאומרה ילוה אישי אלי. וחצי השם האחר קרא לו הקב"ה לוי וזה מחובר משניהם. וכל זה להורות מעלת האמהות שכלם היו נביאות. ולהורות על מעלת לוי תמצא שנאמר בו על כן קרא שמו לוי מה שלא נאמר בכל השבטים אלא בשבט יהודה ודן. והטעם שכתב באלו השלשה על כן. אמרו רבותינו ז"ל כל מקום שנאמר בו על כן מרובה באוכלוסים חוץ משבט לוי שהארון מכלה בהם. רמזו כי ראוי היה להיות מרובה באוכלוסים אחר שנאמר בו על כן. כי על כן יש בו ברכה ותוספת טובה כאומרו על כן ברכך אלהים לעולם. וכן אמרו נאום הגבר הוקם על. על בגימטריא מאה ברכות. ואם כן אחר שנאמר בו על כן. ראוי היה שיהיה מרובה באוכלוסים והיה ממועט באוכלוסים. והטעם לפי שהארון היה מכלה בהם. כלומר כי מצד קדושת הארון היו נפרשים מנשותיהן. ולכן לא היו יכולים לפרות ולרבות. ואולי נאמר כי הטעם שנאמר בלוי על כן להורות על מעלת השבט לפי שהוא היה מברך את ישראל בברכותיו. כדכתיב אמור להם יברכך ה'. ולפי שבהם סוד הברכה והשלום כדכתיב וישם לך שלום. לפיכך כתב בו על כן. כי על כן יש בו ברכה כדכתיב על כן ברכך אלהים. וכן הוקם על. אלו ק' ברכות כמנין על. וזה לפי שהברכות ראויות לכהן אחר שהם מברכים לעם. וזהו ואני אברכם. וכן ברך ה' חילו. וכן מלת כן עולה בגימטריא שבעים רמז לשם המפורש של ע"ב הראוי לכהן שבו היה מכפר ומברך לישראל כמו שאמר אנא בשם כפר נא וגו'. בין שיהיה שם של ד' אותיות שמתגלגל בצירופו ע"ב. בין שיהיה שם המפורש של ע"ב ממש. סוד השמות והברכות לא ניתן אלא לשבט לוי: וזהו על כן הנאמר בשבט לוי. וזהו על כן לא היה ללוי חלק ונחלה. לפי שהם טרודים בעבודת בית המלך להקריב קרבנות ולברך את העם ולא היה להם פנאי לחרוש ולזרוע שהם דברים גופניים אלא בדברים רוחניים מהש"י וברכותיו. וזהו על כן לא היה ללוי חלק ונחלה עם ישראל ה' הוא נחלתו להזכיר את השם ולברך יברכך ה' יאר ה' ישא ה'. וזהו ה' הוא נחלתו. וראוי שיהיהלו פרס מזומן מבית המלך בענין שלא יהיו טרודים בשום דבר. אלא בברכת השם היא תעשיר. ולכן כתיב בלוי על כן. וכן ביהודה על כן קראה שמו יהודה לפי שמיהודה יצא המלכות. ולמלך ראוי לברך הש"י באילו ק' ברכות. ולהורות לנו ולירא מפניו כדכתיב וכתב לו את משנה התורה הזאת למען ילמד ליראה את השם והיתה עמו וקרא בו. לפי שהתורה כולה שמותיו של הקב"ה כדכתיב כי שם ה' אקרא. וכן ראוי למלך לברך את העם כמו שמצינו במשה עליו השלום שהי' בישורון מלך וכתיב ביה וזאת הברכה וגומר. וכן בדוד כתיב ויברך דוד את ה' לעיני כל הקהל. ובזה היה מברך גם כן לקהל כאומרו ברוך ה' אלהי ישראל כי זה שבח וברכה לישראל. וזהו לעיני כל הקהל. ומה היה ברכתו בשם המפורש שהוא סוד הספירות. וזהו שאמר לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד כי כל בשמים ובארץ. וכן בשלמה נאמר בסוף תפלתו ויעמוד ויברך את כל קהל ישראל קול גדול ברוך ה' אשר נתן מנוחה לעמו ישראל. וכן במקום אחר אמר ויברך את כל קהל ישראל וכל קהל ישראל עומד. ויאמר ברוך ה' אלהי ישראל אשר דבר בפיו את דוד אבי ובידו מלא לאמר. הרי לך מבואר כי ברוך ה' אלהי ישראל היא ברכת השם וברכת הקהל. כי אין ברכה גדולה מזאת שיקרא השם יתברך אלהי ישראל וזכרו לא יסוף מזרעם. כאומרו ה' אלהי אבותיכם אלהי יצחק ואלהי יעקב שלחני אליכם זה שמי לעולם וזה זכרי לדור דור. שאם לא כן היכן היא ברכת הקהל. ואם תאמר שאע"פ שלא נזכרה ברכה איך אפשר זה שיברך את העם בראשונה ואח"כ יברך לשם ית'. והי' אומרו אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק שאבד הכהונה בעבור שאמר ברוך אברם לאל עליון ואחר כך אמר וברוך אל עליון. אלא שבכלל ברכת השם יתברך ברכת הקהל. וא"כ אחר שלמלך ראויות הברכות בזכירת השם הנכללות במלת על כן כמו שפירשתי למעלה. היה ראוי לומר בשבט יהודה שבו המלכות על כן. וכן ראוי לומר בדן על כן לפי שבו היה שמשון מלך דומה ליהודה. כאומרו דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל. שפירושו המיוחד שבשבטים וזה דוד. וכן אמר משה דן גור אריה כמו שאמר יעקב גור אריה יהודה. ואולי אמר כן במלכים ובכהנים לרמוז לשבעים איש שהם הסנהדרין הראויים למלך ולכהנים לשפוט משפט צדק. ולכן נאמר באלו השלשה שבטים על כן: ולכן תמצא במזמור רחש לבי דבר טוב שאמר שני פעמים על כן. כנגד הכהן וכנגד המלך. כנגד הכהן אמר על כן ברכך אלהים לעולם. כי להם ראויות הברכות. וכנגד המלך אמר על כן משחך אלהים אלהיך שמן ששון מחביריך. לפי שלהם ראויות הברכות כמו שהזכירו. ואולי נאמר כי הטעם שנאמר באלו השלשה על כן. לפי שהכהן הוא מורה התורה שנקראת תורת אמת. ופירוש על כן על האמת. כי כן הוא לשון אמת כמו כן בנות צלפחד. ואם כן על כן קרא שמו לוי על האמת נקרא כהן ולוי. כאומרו כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה וגומר. וכן המלך ראוי לו להחזיק במשפט אמת כאומרו מלך במשפט יעמיד ארץ וגומר. ולו ראוי שבט מישור שבט מלכות כאומרו אמת ומשפט שלום וגומר. וכמו שאמרו חותמו של הקב"ה אמת כן הוא חותם המלך. ולזה אמר ביהודה שהוא מלך חותמך ופתילך. ולכן אמר צדקה ממני והודה על האמת. וזה על כן משחך אלהים על האמת משחך אלהים. וכן בכהן על כו ברכך על האמת ברכך אלהים. וכן על כן המו מעי לו על האמת המו מעי לו. וכן על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו כאומרו האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו. ולכן חתם המזמור ואמר אזכירה שמך. כלומר יבא זמן שנזכיר שמך כמו שאמרו בכל המקום אשר אזכיר את שמי. על כן עמים יהודוך לעולם ועד. כלומר על האמת יהודוך שיבואו כולם להכיר שמך שנקרא אמת. כאומרו כי אז אהפוך אל כל העמים שפה ברירה לקרוא כולם בשם ה' וגו'. וזה יהיה לעד לעולם בלי הפסק. ואם כן לזאת הסבה נאמר בלוי ויהודה ודן על כן מה שלא אמר בשאר כל השבטים: וכן יוצא לנו מזה שיעקב לא שם שמות בניו אלא רחל ולאה לסבה שהיו חכמות ונביאות. עד שלפי דעתי ראתה עינם בענייני אלו הבנים ובקריאת השמות. כל מה שראה יעקב בברכת בניו בפרשת ויחי יעקב. וכל מה שראה משה בברכת השבטים בפרשת וזאת הברכה. ולא די זה אלא שאני סובר שכל הדברים העתידים שיקרו להם עד סוף העולם. כלם כלולים בדברי האמהות. ומדבריהן הוציא יעקב אבינו ומשה רבינו עליו השלום כל מה שאמרו בברכתם. וכל זה להורות על מעלתן. ולהורות שכל מה שאמרו הן היה ברוח הקודש נבואיי. ואחר שכל דבריהן היתה נבואה לא תשתנה כלל לעולם. וכמו שנחה רוח הקדש בפיהן. הוא עצמו נחה על יעקב ומשה רבינו עליו השלום. ולכן יש בפרשה הזאת עניינים גדולים ונוראים מסודות התורה. ואין בכל התורה למעלה ממנה. כמו שפירשתי וכמו שאפרש בעזרת השם: בלידת ראובן כתיב ותהר לאה ותלד בן ותקרא שמו ראובן כי אמרה כי ראה ה' בעניי כי עתה יאהבני אישי. ובברכת יעקב כתיב ראובן בכורי אתה וגו' פחז כמים אל תותר וגו'. ובברכת משה כתיב יחי ראובן ואל ימות. הנה לאה קראה שמו ראובן סתם ולא אמרה ראובני. אלא ראובן כלומר ראו בן. ולא פירשה ממי הוא. ובזה רמזה כל מה שאמר יעקב ראובן בכורי אתה וגו' פחז כמים אל תותר. כי היא רמזה במאמרה כי זה הבן היה כמו גנוב. בסבת תחבולת לבן הרשע שהחליף לאה ברחל. ויעקב חשב שהיתה רחל בענין שביאה זו היתה בטעות ובלא דעת. כי שמוש מצוה זו צריך להיות בדעת ובכוונה שיתן דעתו באשה זו ולא באשה אחרת. ולא לחנם כתב בתורה וידע אדם עוד את אשתו. ולא כתב ויבא אדם אלא וידע לפי שהטפה זרעית היא מן הדעת. שהוא מקום הדעת והתבונה. בענין שהורה שהאדם ידע ויכוין במחשבתו באשה זו ולא באשה אחרת. בענין שיהיה זרע ברך ה'. ולכן אמרו אשר פריו יתן בעתו זהו עונת ת"ח משבת לשבת. כי הוא פרי עץ הדעת. וזה ענין גדול מהודות התורה. ולפי שנמצא פיסול ומינות באיש היוני הבליעל. אמר כי חוש המישוש חרכה היא לנו כי זה שקר גמור. כי היא מעלה גדולה באדם וקדושה. ולכן אמרו צריך האדם לקדש עצמו בשעת תשמיש. בענין שידע ויכוין באשה זו ולא באשה אחרת. והנה יעקב שגג בזה שחשב שהיתה רחל והיתה לאה. בענין שלא היו הפועל והכוונה כאחד טובים. ולפי שידעה לאה זה קראה שמו ראובן סתם. ולא אמרה בני או בן יעקב. אלא ראובן ולא פירשה ממי הוא. ומאלו הדברים של לאה לקח יעקב מה שאמר ראובן בכורי אתה. כלומר איני יכול להכחיש שאתה בכורי פשעי פרי בטני חטאת נפשי במחשבתי שחשבתי שהיתה רחל. ולכן לא אמר ראובן בני אתה. כי בנו האמיתי היה יוסף. לפי שהכל הולך אחר הכוונה. ולכן אמר בו ויקרא לבנו ליוסף. בנו ודאי. כי בו היתה מחשבתו. ולכי חזרה אליו הבכורה כאומרו ובחללו יצועי אביו ניתנה בכורתו לבני יוסף בן ישראל. ולכן אמר יעקב ראובן בכורי אתה כחי וראשית אוני. כי אתה טפה ראשונה שלי. ועל זה בהכרח אתה בכור ויתנו לך אחיך כבוד. וזהו יתר שאת. וכן תהיה בעל גבורה עז כנמר. וזהו ויתר עז. אבל יש לך לידע כי זה אינו דבר קיים אלא דבר מקרי. כמו שנולדת על צד הקרי וההזדמן. וזהו פחז כמים אל תותר. וזה לפי שעלית משכבי אביך. לא אמר משכב אלא משכבי שנים. האחד עלית ונסתלקת מעל משכבי. כי מחשבתי לא היתה בך אלא ביוסף. והשני מה שכתב וישכב את בלהה פלגש אביו שעלה למשכב אביו. ובלבל יצועו. ואיחר אביו מלשמש שמוש מצוה. וזהו ישכב. וכן תמצא בבני עלי אשר ישכבון את הנשים. חס ושלום שיעשו דבר כזה. אלא לפי שהיו נוטים אחרי הבצע והיו מענות את הנשים הבאות לשאול להם על וסתם ודמם. ולפי שהיו מאחרים אותן לבעליהן קראן הכתוב אשר ישכבון את הנשים. וכן וישכב את בלהה שאיחר שימוש אביו בבלבול המשכב. וזהו כי עלית משכבי אביך. ולפי שחללת יצועי באלו השני דברים עלה מי שרגיל לירד על משכבי: ובמדרש אמרו יצועי עלה. שעלה וסלק ברכתו למשה דכתיב ביה ומשה עלה אל האלהים. ולכן בא משה וברכו דכתיב יחי ראובן ואל ימות. ואמרו שם כי כל העם היו מרננים אחר ראובן באותו מעשה. עד שבא משה והודיעם שהיה נקי בלא חטא. וזהו כשהיו על הר גריזים ועל הר עיבל דכתיב ואלה יעמדו על הקללה. מה עשה משה שם לראובן עם המקללים בענין שיאמר הוא בפיו ארור שוכב עם אשת אביו. ואמרו שבאותה שעה האירו אותיות ראובן שהיה באורים ותומים שהיו אפלות. ואז הכירו כל ישראל שלא חטא. ואז אמר יחי ראובן ואל ימות אחר שלא חטא. ולפי שיעקב סלק ברכתו למשה מפני אותו מעשה. בא משה וברכו ופייס להקב"ה עליו ועל יהודה ואמר ה' מסיני בא לתת התורה לאומות ולא קבלוה וישראל תוכו לרגליך. ראוי שתככר להם. וכן אמר הבה שניה כי ידוע ברוב עם הדרת מלך. וכמו שאמר יהושע והכריתו את שמינו מן הארץ ומה תעשה לשמך הגדול. וזה שאמר ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם. רוצה לומר להיות השם מלך בישורון. ראוי שיהיו יחד שבטי ישראל. ואם כן יחי ראובן ואל ימות ויהי מתיו במספר השבטים. וכן אני אומר על יהודה. וזהו וזאת ליהודה וכל זה הוציאו יעקב ומשה ע"ה מדברי לאה ותקרא שמו ראובן. וכן רמזה זה באומרה כי ראה ה' בעניי כי עתה יאהבני אישי. כי לפי הפשט איך אפשר שתאמר כי ראה ה' בעניי. וכי עלה על הדעת שיעקב היה מענה ללאה והלא כתיב אם תענה את בנותי וגומר. ועל הכל כרתו ברית וישבע יעקב בפחד אביו יצחק. אבל הרמז כי ראה ה' בעניי התנבאה על ראובן שהיה מעונה מאחיו ומאביו בחשבם שחטא באותו מעשה. ועל זה אמר יעקב ראובן בכורי אתה פחז כמים אל תותר. ולפי שיעקב סלק הדבר למשה כמו שאמרנו. וכן כתוב בזוהר שלא רצה יעקב לברכו נגד שיבא מארי דביתא הוא משה שהיה בעל הבית. דכתיב בכל ביתי נאמן הוא. לכן אמר' כי עתה יאהבני אישי. כלומר עת יבא שיאהבני אישי. הוא משה רבינו ע"ה שנקרא איש האלהים והוא בעל הבית. וזהו אז חללת יצועי עלה. וזאת האהבה היה מה שאמר משה רבינו ע"ה יחי ראובן ואל ימות. וכן יאהבני אישי הוא השם יתברך שנאמר תקראי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי. שהיה מרוחק מהשם יתברך בעבור אותו מעשה. עד שבא משה והאיר פני האותיות. וכן רמזה באומרה כי ראה ה' בעניי על גלות תגלת פלאסר מלך אשור שהגלה בארה לראובני. והיה גלותו קודם לכל הגליות. וזה שאמר יעקב ראובן בכורי אתה כחי וראשית אוני. כלומר ראשית צערי ואוני כמו בן אוני בן צערי כלומר ראשון לגלות ישראל. ועם כל זה יתר שאת ויתר עז כי עת יבא שיתגברו ויעלו מהגלות. וזהו כי עתה יאהבני אישי. כלומר עתה יאהבני אישי כמו שאמר אני ה' בעתה אחישנה. וכמו שמהרת להראות כעסך כך תמהר בגלותך. וזהו פחז כמים אל תותר כי עלית משכבי אביך. ולפי שלאה אמרה כי עתה יאהבני אישי. אמר יעקב יתר שאת ויתר עז. ולפי שנראה שגלה בראשונה ונשכח כמת מלב. אמר משה יחי ראובן ואל ימות. וכן לפי שאמרה לאה כי עתה יאהבני אישי. וישורני בעין אהבה ויתן לי גבורה וכח ואילות לצאת אמר יעקב ראובן בכורי אתה. כי כל בכור חביב בעיני אביו ואפילו הוא חרש שוטה יורש פי שנים. לכן אמר כחי וראשית אוני. וכמו שאמרה התורה כי הוא ראשית אונו לו משפט הבכורה. ולכן כתבו בזוהר כי לפי שהם גבורים עתידים לעשות שני מלחמות אחת בים ואחת ביבשה. ואמר שיעקב רמז בכאן על ארבע גליות. כחי בגלות מצרים. וראשית אוני בגלות אשור. יתר שאת בגלות שלישי. ויתר עז בגלות רביעי. ולהורות על מה שאמר יעקב מגבורתם. אמר משה ויהי מתיו מספר. אנשים חשובים ראוים להיות נמנים עם הגבורים. וכן רמזה לאה כי ראה ה' בעניי כי עתה יאהבני אישי. על מחלוקת קרח ועדתו שהיו עמו משבט ראובן. כדכתיב ודתן ואבירם בני אליאב ואון בן פלת בני ראובן וזהו כי ראה ה' בעניי שנתן פליטה לשבט ראובן בעבור אשה אחת. כאומרם ז"ל און אשתו הצילתו. וזהו כי עתה יאהבני אישי. אחר שאני הייתי סבת הצלתו. ומזה הוציא יעקב מה שאמר ראובן בכורי אתה ומה לך אצל מחלוקת. כחי וראשית אוני. בכאן נתנבא בפירוש על און בן פלת שהיה ראשון למחלוקת. וזהו ראשית אוני. ועם כל זה יתר שאת ויתר עז כי אשתו הצילתו. ועל זה אמר משה יחי ראובן ואל ימות בעבור המחלוקת. כי המחזיק במחלוקת חייב מיתה שנאמר ולא יהיה כקרח וכעדתו. ואם ימותו יהיו מעטים וזהו ויהי מתיו מספר: בלידת שמעון כתיב ותהר עוד ותלד בן ותאמר כי שמע ה' כי שנואה אנכי ויתן לי גם את זה ותקרא את שמו שמעון. ובברכת יעקב כתיב שמעון ולוי אחים כלי חמס מכרותיהם בסודם אל תבא נפשי וגומר ארור אפם כי עז וגומר. ובברכת משה כתיב שמע ה' קול יהודה ואמרו ז"ל אין שמע אלא שמעון שנאמר כי שמע ה' כי שנואה אנכי. משל לשור שעסקיו רעים מה עשה ציירו צורת אריה על אבוסו כדי שיפחד מפניו. וכן כתבו מחבל בני יהודה נחלת בני שמעון. רצונם שאע"פ שמשה לא ברכו משום מעשה זמרי. עם כל זה כללו בברכת יהודה. לאה הצדקת ראתה במראה הנבואה כל מה שעשה שבט שמעון בענין כזבי בת צור. וכן מה שכתב בשמעון ושאול בן הכנענית שחטאו בנשים. והזמה הוא דבר אשר שנא ה' אלהים כאמרם אלהיהם של אלו שונא זמה. ולכן אמר בכאן כי שמע ה' כי שנואה אנכי. והשנאה שלא תמצא בכל השבטים מי שנשא כנענית חוץ משמעון. ועל זה אמר כי שמע ה' כמו שמע ה' ויתעבר. וכן בענין פטור כתיב למעול מעל בה' שני מעילות מעילת עבודה זרה ומעילת זמה. ואמר ויתן לי גם את זה. כלומר הלואי שלא יתנהו לי אחר שהוא משוי עון. כאומרם זכרונם לברכה ויקצוף על אלעזר ועל איתמר בני אהרן הנותרים דישתארון ולואי לא אשתארן. וכן אמרו ויקרא לאחיו לאכול לחם והלא לא הוה ליה אלא חד אח את עשו הרשע ולואי קברי'. וכן בכאן ויתן לי גם את זה ולואי שלא נתנו לו. ולהורות על זה תראה שמו שמעון והוא כמו שם עון. כי עון הזמה ועון כל ישראל בדבר פעור שם הוא. כי רוב המתים באותה מגפה משבט שמעון. לפי החשבון שחסר ממנו ממנין למנין. וכן רמזה בזאת השנאה שנאת יוסף כאומרו וישנאו אותו. וכן אמר ויאמרו איש אל אחיו הנה בעל החלומות מי הם שאמרו הם שמעון ולוי. וכן בענין דינה ויאמר יעקב אל שמעון ואל לוי עכרתם אותי ואף על פי שנתחבר עמו לוי. שמעון היה בעל הקורה והוא היה המתחיל והגומר. ולכן קראה שמו שמעון כלומר שם העון תלוי. ומדברי לאה הוציא יעקב מה שאמר שמעון ולוי אחים כלי חמס וכו'. כלומר אף על פי שהם אחים שמעון הוא המפתה ללוי. כי לוי הוא קדוש ה' ושוליו מלאים את ההיכל. ואין נאות לו החרב וכלי זיין. וזהו כלי חמס מכרותיהם כאלו הוא גזול בידם. וזהו בסודם אל תבא נפשי. כלומר בסוד שניהם אל תבא נפשי. אבל בסוד האחד שהוא לוי יבא נפשי. כי אני יודע כי סוד ה' ליריאיו הם הכהנים המשמשים בהיכלו. אחר שהם מורי התורה שנקראת סוד ה' ליריאיו. כמו שאמר יורו משפטיך ליעקב. אבל בסוד שמעון לא יבא נפשי כי שם העון. ולפי שלוי למד משמעון מנעוריו החברה והאחוה. רצה לחלקם ולהפרידם זה מזה. כי החברה מזקת אפילו לצדיקים. כאומרו מלאך רשע יפול ברע. כלומר אף על פי שיהיה מלאך יפול ברע כשיתחבר עם הרשע. וזהו יפול ברע כמו אל הכשדים אתה נופל. וציר אמונים מרפא רוצה לומר מי שהיה ציר אמונים שהוא משה דכתיב ביה בכל ביתי נאמן הוא. נתן רפואה לזה דכתיב לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי. ולכן יעקב רצה לחלקם ולהפרידם זה מזה. וזהו אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל. זהו לפי הפשט. אבל לפי האמת שמעון ולוי אחים כי הם בעלי הדין. וכמו ששמעון היה בעל חמה ומדין כן לוי היה קשור במדת הדין. וכל הלוים היו קשורים במדת גבורה. ולכן צוה בהנפתם והעבירו תער על כל בשרם. אבל בכהנים תער לא יעבור על ראשו. ולכן אמר שמעון ולוי אחים. ולהיות זה כן תמצא בתורה בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי שהבדילם מן הכהנים. וכן אמר המעט מכם כי הבדיל אלהי ישראל אתכם וגו'. ולכן אמר יעקב אחלקם ביעקב. וכן אמר ארור אפם כי עז שהוא מדת הדין הקשה. ולפי שראה שכללו בברכת יהודה כאומרו שמע ה' קול יהודה. ואמר כי שמע ה' כי שנואה אנכי. ולכן כללו בברכת יהודה. כי זה היה ברכה לשמעון ולחבירו ביהודה. בענין שיירא מלפניו ויניח עסקיו הרעים. וזה שאמרו משל לשור שהיו עסקיו רעים וציירו אריה על אבוסו. וכן משה משה שכלל לשמעון שהיה שור צייר באבוסו. יהודה שהוא אריה. ולפי שלא בירך משה לשמעון. אמרו שלא היה מלך בשבט שמעון. לפי שהוא שנוי ממנו וזהו מה שאמרה לאה כי שנואה אנכי: בלידת לוי כתוב הפעם ילוה אישי אלי כי ילדתי לו שלשה בנים על כן קרא שמו לוי. ובברכת יעקב כתיב שמעון ולוי אחים וכו' בסודם אל תבא נפשי וכו'. ובברכת משה כתיב תומיך ואוריך לאיש חסידיך וגו'. האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו וגו'. יורו משפטיך ליעקב וגו'. ברך ה' חילו ופועל וגו'. לאה הצדקת ראתה במראה הנבואה איך לוי הוא גזע נבחר ועתיד להיות קדוש ה'. מקרב קרבנות על מזבחו ומורה התורה לעמו. עד שבסבת כל זה הוא מוריד השכינה למטה. ומקשר את ישראל עם אביהם שבשמים. שכל אלו הדברים נקראו יחוד בקרבנות מקשרים הדברים כולם ומיחדים אותם. וזהו קרבן קירוב הדברים כולם. וכן בתלמוד תורה מיחדים השם. כי התורה כולה שמותיו של הקב"ה. ואפילו שיהיה האדם רחוק מהשם. בסבת הקרבנות הוא קרוב אליו לרצון לו לפני ה'. וכן בלמידת התורה נעשו רחוקים קרובים. שנאמר שלום שלום לרחוק ולקרוב. וכשראתה לאה כי לוי היה מחבר כל הדברים ומטיל שלום בעולם. אמרה עתה הפעם ילוה אישי אלי. כלומר עתה הוא עת לחבר כל הדברים אלו באלו. בענין שהשם יתברך נקרא אישי ילוה ויתחבר אלי בסבת לוי ועבודתו ותורתו. וכל זה רמוז באומרו ילוה אישי אלי. ולא אמרה בעלי אלא אישי. שהוא סוד שני אישי. אש התורה שנקראת אש כדכתיב מימינו אש דת למו. ואש הקרבנות דכתיב את קרבני לחמי לאישי וגו'. וזה שאמר יעקב בסודם אל תבא נפשי. אבל בסוד האחד שהוא לוי תבא נפשי. כי סוד ה' ליריאיו. סוד התורה שהוא יינה של תורה בסוד ע' זקנים. וזהו נכנס יין יצא סוד. וכן סוד הקרבנות והמעשרות כאומרו ואפיצם בישראל לחזור על בית הגרנות. וכנגד אלו השני אישים. אמר משה רבינו עליו השלום יורו משפטיך ליעקב כנגד אש התורה. וכליל על מזבחך כנגד אש הקרבנות. דכתיב את קרבני לחמי לאישי. וכתיב אשי ה' ונחלתו יאכלון. וכל זה רמוז במלת ילוה אישי אלי. כי לוי קדוש ה' מחבר את השם שהוא אש אוכלה עם ישראל. כאומרם ז"ל ולדבקה בו. והלא אש אוכלה הוא. אלא הדבק בתלמיד חכם. וזהו שאמרו בסדר עבודת התמיד על הכהן הגדול מאחיו. ואם הוא כהן אומר לו הממונה אישי כהן גדול הקטר וכו'. וזה לשון מוסכם בתלמוד. ואיני יודע מה טעם אמרו אישי כהן גדול. כי אחר שאמרו אישי כהן גדול הוא שמו הגדול. כאומרו והכהן הגדול מאחיו. ולמה לא אמר אדון כהן גדול או שם אחר אלא אישי כהן גדול. אבל נראה שטעמו כמו שכתבתי כי שם אישי הוא השם שאמרה לאה. באומרה הפעם ילוה אישי אלי. וזה הזכיר בלוי מה שלא הזכיר בכל השבטים לפי שהיה עתיד להיות כהן משמש ע"ג המזבח באש על המזבח תמיד וחלקו היה מן האש. כאומרו את קרבני לחמי לאישי. וכן אמרה לוי ילוה אישי אלי. כי בסבת הכהן היה מחבר השכינה שהיא אש אוכלה עם ישראל. ולכן הכהן היה כמו בעל אשת נעורים שהם ישראל. באומרו תקראי אישי וגו'. וזה בקרבנות וכמו שאמרו למה נקראו שלמים שמטילים שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה. כאומרו יעשה שלום לי שלום יעשה לי. ולכן היו קורין שמו של כהן גדול אישי כהן גדול. כי זה שמו אשר קראה לו לאה. וזה שמו גם כן מצד אומנותו שהיה באש ומאכלו באש. כדכתיב אשי ה' ונחלתו יאכלון. ואם כן אחר שזה הבן הנולד לי הוא מלוה ומחבר לישראל עם אביהם שבשמים אע"פ שיהיו רחוקים. ראוי שיקרא שמו לוי ע"ש החבור. וזהו על כן קרא שמו לוי. וכבר כתבתי למעלה למה נאמר בו על כן. שהוא על סוד מאה ברכות שזהו על. וכן על סוד ע' שמות של הקב"ה. או ע' סנהדרין כמנין כן. וזה ראוי ללוי ולכהן בסוד יברכך ה'. וכן ויצאו ויברכו את העם. וכן כתבתי למעלה למה אמר בכאן קרא. ולא אמר קראה או תקרא כמו שאמר בכולם. כי זהו לכבוד ולמעלת לוי. כאומרם ז"ל הקב"ה קראו לוי על שליווהו במתנות כהונה. ואם אביו קרא לו לוי כפשוטו. הוא ג"כ לכבודו ולמעלתו. והיא בדעתה היתה לקרותו לוי אחר שאמרה הפעם ילוה אישי אלי. אלא שקפץ הקב"ה או אביו וקראו לוי. לרמוז שהיה שם מוסכם מכולם. כאלו היו כולם בחבור אחד בזה השם. והיא שמה חצי השם כאומרה עתה הפעם ילוה אישי אלי. והקב"ה שם חצי השם. וזהו לוי מחבור שניהם. וזהו על דרך שפירשתי בבועז שקרא שמו עובד שעובד לכאן ולכאן. וכל זה מורה על מעלת לאה שראתה כל זה ברוח הקודש. ורצה יעקב שידעו כל העולם שאעפ"י שהן בנות לבן. היו ראויות מצד עצמן כי רוח ה' דיבר בם ומלתו על לשונם. ולכן הניח יעקב לרחל וללאה שישימו שמות לי"ב שבטי ישראל. להורות על מעלתם. והאות על זה לוי שהקב"ה ויעקב הסכימו בזה השם שהיא התחילה בו. באומרה הפעם ילוה אישי אלי. שהוא רמז על סוד החיבור. ולכן אמרה קרא שמו לוי. ולהורות על זה אמר יעקב שמעון ולוי אחים בעצה אחת. אבל כלי חמס מכרותיהם. כי שמעון הסית והדיח ללוי בעצתו. כאומרו ויאמרו איש אל אחיו. כמאמרם ז"ל איש זה שמעון דכתיב והנה איש מבני ישראל בא וכו'. וזהו כלי חמס מכרותיהם ואומנות של רציחה זו גזול הוא בידם. כי אין דרכו של לוי בכך. והם הפכים זה מזה. לוי דרכו לדבק את ישראל עם השם. ושמעון בהפך כי בדבר כזבי בת צור רחק השכינה מישראל ותהי המגפה בעדת ה'. וכן הם הפכים כי שמעון אוהב נשים. ולוי שונא הנשים ואפי' נשיו. כי בסבת הארון היו פרושים מנשותיהן. וזהו כלי חמס מכרותיהן. ולכן בסודם אל תבא נפשי. כלומר בסוד שניהם אל תבא נפשי. אבל בסוד האחד שהוא לוי תבא נפשי. כי לשבט לוי ניתן הסוד והתורה והקרבנות והייחוד. ולשמעון ניתן הפירוד והרחקת השכינה. וזהו כי באפם הרגו איש וגו'. רוצה לומר רצונם ותאותם הוא לעקור מראה השכינה שנקראת שור כמו אשורנו. ולכן ראוי לי לברכה ולחסר אפם. וזהו ארור אפם כמו צרעת ממארת. ומה ראוי להם שלא יהיו מחוברים אחר שהם הפכים זה לזה. וזהו אחלקם ביעקב ואחר שיהיו נפרדים זה מזה. לוי יתחבר אל השם ובקרבנותיו ובתורתו יקריב השם אל ישראל. כמאמר לאה ילוה אישי אלי. שזהו סוד החיבור בשם שהוא סוד ה' ליריאיו שאמר יעקב בסודם אל תבא נפשי. אבל בסוד לוי שהוא סוד התורה וסוד הקרבנות שזה הסוד הוציאו יעקב ממאמר לאה שאמרה ילוה אישי אלי. שהוא סוד השני אישים אש התורה ואש הקרבנות כמו שפירשתי: ולפי שראה משה רבינו עליו השלום מאמר לאה וכוונת יעקב בברכתו שנתן הסוד והחיבור ללוי. אמר לו בברכתו תומיך ואוריך לאיש חסידיך. כלומר דבר עם השם התמימות והאור שלך למי ראוי שתתנהו לאיש חסידיך שהוא לוי. ואם תאמר שאין ראוי כמאמר יעקב שמעון ולוי אחים וכן ארור אפם כי עז. לזה אמר אשר נסיתו במסה. כלומר כן היה בתחלה. אבל עכשיו כבר נסית אותו ובחנת אותו בכור הברזל ויצא כסף צרוף וזהב סגור. וכן תריבהו על מי מריבה כאומרו לכן לא תביאו. או רמז תריבהו על מי מריבה שהשקית לו כמו שמשקין לסוטה. כדכתיב בענין העגל וישק את בני ישראל. ואמרו רז"ל נתכוון לבודקן כסוטות והם שתו מי המרים מי מריבה ונמצאו צדיקים. כאומרו ויאספו אליו כל בני לוי. זה היה בסבת מה שאמרה לאה ילוה אישי אלי. כי כבר היה השם יתברך רחוק מישראל. אלא בסבת שבט לוי שנאספו אל השם. וזהו שאמר בכאן האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו וגו' יורו משפטיך וגו'. רמז בזה לפי שהם קדשו את השם יתברך בשני דברים האחד באמירה והשני בפועל. האמירה היא האומר לאביו ולאמו. והפועל הוא ואת בניו לא ידע ואת אחיו לא הכיר אלא היו הורגים אותו לפי שהיו מצד האם. וכנגד זה קדשם שני דברים גדולים מדה כנגד מדה. כנגד האמירה שהיא האומר לאביו ולאמו. אמר יורו משפטיך ליעקב. וידברו להם תורתך וילמדו פושעים דרכיך. וכנגד הפועל שהיא הריגת הבנים והאחים. אמר ישימו קטורה באפך וכליל על מזבחך. שזהו ענין הקרבנות והזבחים בהריגת פרים וכבשים והקרבת אמורים לכפר על מעשה העגל וכיוצא בו. והקרבת הקטורת שהיא לקשר הכתרים כולם ולחבר לישראל עם השם. וזהו קטורת כמו משרי קיטרין. וזהו כנגד ילוה אישי אלי. ולא אמר בעלי אלא אישי. לרמוז אשני אישים. אש התורה דכתיב בה מימינו אש דת למו. ואש הקרבנות דכתיב את קרבני לחמי לאישי. וזהו יורו משפטיך ליעקב כנגד אש התורה. ישימו קטורה באפך כנגד אש הקרבנות. וכנגד אלו הב' אמר ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה. כנגד האמירה שהיא התורה שמתשת כחו של אדם. אמר ברך ה' חילו. וכנגד הפועל שהוא הקרבנות. אמר ופועל ידיו תרצה שהקרבנות באים לרצות: וכן רמז ברך ה' חילו על חשמונים שהם כהני ה' שעשו מלחמה עם היונים וכן עתידין לעשות בגאולה העתידה. כי על זה רמזה לאה עתה הפעם ילוה אלי. כלומר בעתה. כמו אני ה' בעתה אחישנה שהיא בגאולה הד' של אדום. ילוה אישי אלי. לא כמו בשאר גליות שנפרד בעלי ממני פעם אחת ופעם אחרת מתחבר. אבל עתה בפעם הזאת שהיא בעתה. ילוה אישי אלי לעד לעולם לקרוא כולם בשם ה'. כאומרו תקראי אישי וגו'. ועל זה רמז יעקב באומרו שמעון ולוי אחים יהיו בעצה אחת לעקור המלכיות. ואז יתנהגו בכלי חמס ובכלי זיין להרוג אויביהם בחרב. וזהו הודם והדרם כאומרו חגור חרבך על ירך גבור. שזהו המלך שהזכיר אומר אני מעשי למלך. ואע"פ שנראה דבר מגונה למלך לשום חרבו על יריכו. עם כל זה הודך והדרך. וזהו כלי חמס מכרותיהם. בסודם אל תבא נפשי כי ה' איש מלחמה ולא בחרב וחנית אלא בשם ה'. וזהו ה' שמו כמאמר דוד עליו השלום. אתה בא אלי בחרב ובחנית וכידון ואני בא אליך בשם ה' צבאות. וכן אמר אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה' ולא בחרב ולא בחנית. וזהו ואשר חרב גאותך. כלומר אע"פ שהחרב הוא מסולק ממך ונתון לעשו. וזהו בסודם אל תבא נפשי. כי באפם הרגו איש כמו יהרגו ויעקרו שור ויחרימו וישחיתו כל העולם וקריה בצורה יפילוה ויעשוה תל עולם. וזהו ארור אפם כי עז כי באפם משימים הכל בחרם. וכל זה למה אחלקם ביעקב בשביל ד' חלוקי גליות שהיו ביעקב. ובשביל לקבץ נפוצות ישראל שנפוצו בכל הארצות. וכנגד זה אמר משה רבינו עליו השלום ברך ה' חילו. כי בגלות ראשון של בבל נתעוררו הלוים והכהנים לחזק את בית ה' אלהינו כמו שהיה במצרים שיצאו על ידי משה ואהרן. ופועל ידיו תרצה בגלות מדי שהיתה הגאולה על ידי מרדכי ואסתר שהיו משבט בנימין שבחלקו היה בהמ"ק והרגו בשונאיהם כרצונם. וזהו ופועל ידיו תרצה. מחץ מתנים קמיו כנגד גלות יון שהחשמונים הרגו קמיהן. ומשנאיו מן יקומון בגלות ד' שהוא גלות אדום שם יהיה ג"כ על יד הכהנים ושמעון עמהם. שזה רמזה במאמר הפעם שהוא בעתה. אחישנה ילוה אישי אלי: בלידת יהודה כתיב הפעם אודה את ה' על כן קראה שמו יהודה ותעמוד מלדת. ובברכת יעקב כתיב יהודה אתה יודוך אחיך וגו'. גור אריה יהודה וגו'. לא יסור שבט מיהודה וגו'. אוסרי לגפן עירה וגו'. חכלילי עינים וגו'. ובברכת משה כתיב וזאת ליהודה ויאמר שמע ה' קול יהודה ואל עמו תביאנו. הנה לאה הצדקת ראתה במראה הנבואה כי יהודה גבר באחיו ויצלח למלוכה מכל בניה. ולכן אמרה הפעם אודה את ה'. כלומר כי ידוע כמו שכתב הקדוש רבי שמעון בן יוחאי בפסוק ומשה עלה אל האלהים. כי האדם כשזוכה זוכה למעלה או לעושר או למלכות. ומשה עלה מעלה אחת למעלה שעלה למדרגת אלהים. וזהו ומשה עלה אל האלהים. וכן אמרה לאה אחר שראתה שהיו לה בנים והיו להם הבכורה והברכה כראובן ולוי. ועכשיו ביהודה השיגה המלכות שאין במעלות האדם מעלה למעלה ממנה. לכן אמרה הפעם במלכות הזה. אודה את ה'. אחר שהשגתי קדושה ומלכות בלוי ויהודה. ולכן אמרה על כן קראה שכתב בכאן על כן כמו בלוי כמו שכתבתי למעלה. כי על כן הוא סוד ק' ברכות כמלת על. כמו שאמר נאום הגבר הוקם על. שזהו המלך שהוקם על מעלות שאר האנשים. וכן מכאן סמכו ק' ברכות ולמלך ראוי הברכות וההודאות כמו שאמר ויברך דוד את ה'. וכן בשלמה כתבתי למעלה. וא"כ שלמלך ראויות הברכות וההודאות. ראוי שיקרא שמו יהודה שהוא מורה הודאה. וכן מורה על מלת כן שהם ע' שהוא רמז על ע' סנהדרין הראוים למלך. וכן מורה על שם המפורש של ע"ב שהוא שם ה' העולה בצירופי שבעים ושנים. ואחר שזה כן ראוי לקרוא שמו יהודה שיש בו שם יהו"ה שעולה ששה ועשרים. ודלי"ת של יהודה הרי שלשים כנגד שלשים מעלות של מלכות. ולכן כתבתי בספר קהלת שנקרא שמו קהלת. על שם שהיה דומה לקהת בחכמתו והיה מקהה שיני מולידיו. כמאמרם זכרונם לברכה והלמ"ד נוספת בו כנגד שלשים מעלות של המלכות שהיו נוספות בשלמה. כאומרם והמלכות בשלשים מעלות. ולפי שהשיגה מעלה גדולה ביהודה תמצא שכתב בכאן ותעמוד מלדת. מה שלא כתב בשאר השבטים. וכן ראתה במראה הנבואה שיהודה אף על פי שיהיה מלך לא יתבייש מחטאתו. אבל יודה עלי פשעיו לה' בענין תמר שאמר צדקה ממני והודה ולא בוש. וכן בענין יוסף הודה על חטאתו ועל מכירת אחיו שהוא סבב הדבר. אחר שאחיו היה נשמעים אליו. ולכן כתיב פה וירד יהודה מאת אחיו שהוא עצמו נפרש מאחיו להתאבל ולהצטער על חטאתו אשר חטא והלך למקום שאין מכירין אותו. כאמרם זכרונם לברכה. ילבש שחורים וילך למקום שאין מכירין אותו. ולכן שם שמות בניו להורות על חטאתו ועל צערו כמו שאפרש בעזרת השם יתברך. ולפי שהוא ירד מגדולתו מעצמו והיה בעל תשובה. אמר השם יתברך כשישראל אמרו מי יעלה. יהודה יעלה בתחילה. אחר שהוא רד מעצמו מגדולתו. ראוייה לו העלייה. וזהו יהודה יעלה. ואחר שיהודה עמו ההודאה ראוי שיקרא שמו יהודה. ולכן אמר יעקב בברכתו יהודה אתה יודוך אחיך. אחר שלא קראה שמו יהודה [אלא] על שם ההודאה. וכן קראה שמו יהודה על שם המלכות כמו שכתבנו יהודה אתה יודוך. כלומר אחר שאתה בעל הודאה ראוי שיודוך אחיך. כי המכבד את השם גופו מכובד על הבריות מעין הכבוד שהוא נתן לשם יתברך. ולכן אמר יהודה אתה. כלומר מצד שאתה יהודה בלי מעלת מלך. אלא מצדך שאתה בעל הודאה ראוי שיודוך אחיך. ומצד השני שאתה מלך ואמך נתנה לך המלכות במה שאמרה הפעם אודה ה'. וכן במה שקראה שמו יהודה להורות על שלשים מעלות של המלכות שזהו ידך בעורף אויביך. וכולם ינוסו מלפניך כמאמר דוד עליו השלום. ואויבי תתה לי עורף. ראוי שישתחוו לך בני אביך. אחר שאתה המוציא והמביא את ישראל. ומושיעם מאויביהם. ולפי שנתן לו המלכות והגבורה רצה לתת סבה למה זכה לכך. וזהו שאמר גור אריה. כלומר אחר שהוא כמו האריה שלא ישוב מפני כל וכולם נסים ושבים לאחור מפניו ראוי שיהיה מלך. או שרמז כי מצד שמו זכה למלכות. אחר ששם ה' נקרא עליו ובשמו כלול שם ההויה שהוא שם המפורש של שבעים ושניס שמות. והוא שם היוצא מויסע ויבא ויט. ובכל שם ושם מאלו השבעים ושנים יש בו שלשה אותיות בזה הסדר. וה"ו יל"י סי"ט על"ם. וכל אותיותיו עולות מאתים ושש עשרה כמנין אריה. וזהו ויעבור ה' שיש בו מאתים ושש עשרה שבעים ושנים והוא יהו"ה שמתגלגל בצירופו לשבעים ושנים. וזהו ה' כאריה ישאג. אם כן ראוי הוא שיהיה מלך אחר שהיא אריה. ומהיכן זכית לכך מצד ההודאה שהודית במעשה תמר ובמעשה יוסף. וזהו מטרף בני יוסף עלית וסילקת עצמך והודית על עוניך. וכרעת ורבצת כמו האריה שכורע ומשתחוה על טרפו. ורמז בזה שאף על פי שהוא מלך אין לו גאוה ושררה אלא השתחואה וכריעה כמו האריה שהוא גבור בבהמה. והוא כורע ורובץ תחת משאו וטרפו. ואם כן מי יקימנו ויסירנו ממלכותו. וזהו שסמך מיד לא יסור שבט מיהודה. אחר שלו ראוי המלכות מצד מדותיו. וכן לא יסור שבט מיהודה. אחר שיש בשמו שם ה'. וכמו שהשם קיים ומלכותו קיימת כן יהיה הוא קיים במלכותו. עד כי יבא שילה הוא מלך המשיח: ורמז גם כן עד כי יבא שילה על מלך המשיח שיבנה בניין בית ד' וישרה ה' שכינתו בישראל בירושלם שיקרא שילה שעולה שמה כענין שילה. על שם ושם העיר מיום ה' שמה. ולא יסור השגחתו ושכינתו מישראל מאותו זמן והלאה ולעולם יאמרו ה' שמה. וכן רמז עד כי יבא שילה על מלך המשיח ובאותו זמן יהיה ה' אחד ושמו אחד. ויאמרו כולם ה' הוא האלהים וכו'. וזהו ושם העיר מאותו יום ה' שעה כמו ה' ה' בהפוך אותיות. וזהו סוד משיח אלהי יעקב. כי מלת משיח עולה כמנין שנ"ח ובו כלול שילה שהוא עולה [שמה] (ה'). והשלשה עשר הנשארים הם כנגד אחד שעולה שלשה עשר. בענין שכשאנחנו אומרים משיח הוא כמו ה' אחד במספרו. וזה שאמר ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. וזהו עד כי יבא שילה. כי אז יהיה מלכות בית דוד קיימת ולעלמין לא תתחבל ויהיה ה' שמה בעיר אלהינו. ואז אוסרי לגפן עירה ולשורקה בני אתונו. שהוא העיר ושער האיתון כמו שתרגם המתרגם. ובאותו הזמן יתגלה ה' לעשות נקמה באדום דכתיב מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה וגומר פורה דרכתי לבדי. וזהו כבס ביין לבושו ובדם ענבים סותה. ואם הוא רמז על דוד ושלמה שאז ישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו. כמאמרם זכרונם לברכה אם כן יהיה עד כי יבא שילה. על משה רבינו עליו השלום. ורמז יעקב כי יהודה גבר באחיו ולא יסור שבט מושלים מיהודה ושרים יחוקקו סלה עד כי יבא שילה שהוא משה. כי הם מכוונים במספר. והוא יתן לו המלכות והממשלה מכל וכל. כאומרו שמע ה' קול יהודה ואל עמו תביאנו והוא עשאו מלך. דכתיב דגל מחנה יהודה בראשונה. וכתיב ויהי המקריב ביום הראשון נחשון בן עמינדב למטה יהודה. וזהו עד כי יבא שילה שהוא מרע"ה ומלך על כל ישראל. כדכתיב ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם. וזהו ולו יקהת עמים. ואם הוא על דוד רמז שיתאספו אליו כל ישראל מדן ועד באר שבע. וכתיב הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו. ולפי שראה משה רבינו עליו השלום מאמר לאה שנתנה לו ההודאה והמלכות ברמז. ויעקב נתן לו אלו השני דברים בפירוש. באומרו יודוך אחיך ידך בעורף אויביך. בא הוא והסכים עמה ואמר שמע ה' קול יהודה. אחר שהוא בעל הודאה. ואחר שהוא מלך ואל עמו תביאנו לשלום מן המלחמות. או עם עמו תביאנו שלא יחסר מהם איש. ידיו רב לו שיהיה גבור כארי. כמאמר יעקב ע"ה בענין שישלחם בידיו ובכחו כמו הארי. ואם לא יהיה גבור בכחו אתה תהיה עוזר לו. כאומרו ויגוף ה' את הכושים לפני אסא. וכתיב ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור. וזהו ועזר מצריו תהיה. ואולי על זה עשה ד' חלוקות בפסוק שמע ה' קול יהודה. ואל עמו תבואנו. ידיו רב לו. ועזר מצריו תהיה. כנגד ד' מלכים שכתב בזוהר בפסוק למה אירא בימי רע וגו'. בפרשת ויגש אליו. דוד היה מכה בידיו. דכתיב ארדוף אויבי וגומר. אסא היה רודף ולא היה מכה. דכתיב ויגוף השם את הכושים לפני אסא. חזקיה לא היה מכה ולא רודף אלא היה מתפלל שנאמר ויתפלל חזקיהו אל ה' לאמר: (חסר כאן) ואם הוא רמז למלך המשיח כמו שכתבתי למעלה. שזהו עד כי יבא שילה מלך המשיח שהמלוכה שלו. אם כן ברכת יעקב ומשה רבינו עליו השלום אף על פי שיש בהם פנים רבים על מלכי ישראל. עיקרם לעתיד לבא על מלך המשיח ועל ארבע גליות. ולכן אמר יעקב גור אריה יהודה. כי אז יראה חזקתו וגבורתו. מטרף בני עלית כלומר מטרף האומות בד' גליות בני עלית לשלום. אף על פי שנפלת וכרעת באלו ארבע גליות וזהו כרע בגלות בבל. רבץ בגלות מדי. כאריה וכלביא בגלות יון. מי יקימנו בגלות אדום. או כאריה בגלות יון. וכלביא בגלות אדום. שחזרו מאריה לביא. ועם כל זה מי יקימנו. כאומרו מי זה בא מאדום וגומר. וכתיב אקים את סוכת דוד הנופלת. כי היא מעצמה אין בה כח לקום. כמו שאמרו בזוהר נפלה ולא תוסיף קום מעצמה. וזהו מי יקימנו ויעלנו אף על פי שנפל וכרע. ואז יהיו קיימים במלכותם לעולם. וזהו לא יסור שבט מיהודה. וזה יש לך להמתין עד כי יבא שילה ולו יקהת עמים. כדכתיב ונלוו גוים רבים אל השם. ואז יתענגו ברוב שלום. וזהו אוסרי לגפן עירה וכו'. כמו שפירשתי למעלה על הנקמה. וכנגד זה אמר משה רבינו עליו השלום שמע השם קול יהודה בגלות בבל. ואל עמו תביאנו בגלות מדי. ידיו רב לו בגלות יון. ועזר מצריו תהיה בגלות אדום. אחר שאין לו כח מצד עצמו. וכל זה הוציאוהו יעקב ומשה רבינו עליו השלום ממאמר לאה שאמרה הפעם אודה את השם. יותר מבשאר הגליות שקמתי במהרה. אבל עכשיו שהייתי שכולה וגלמודה שכוחה ועזובה מאוסה כנדה. וה' עזרני ומעפר הקימני. ראוי לי להודות לה' על טובות גמלני. וזהו הפעם אודה את ה'. וכן הפעם אודה את השם יותר מבשאר גליות. לפי שבשאר גליות לא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי וכו'. כי מעט קט עמדתי. ובגלות אחר גלות נפלתי. אבל עכשיו בגלות רביעי. נתעוררתי וקמתי ולא אוסיף עוד לראות רעות. כמאמר תמים דעות ועיניתך לא אענך עוד. וכן ראוי לי להודות לאלפים ולרבבות. וזהו הפעם אודה את השם. ולהורות על זה תמצא שאמר בכאן ותעמוד מלדת מה שלא אמר כן בשאר השבטים. לרמוז שילדה ד' בנים כנגד ד' גליות. ובראשון אמר כי ראה ה' בעניי בגלות בבל. כמו שאמר בו אני הגבר ראה עני. ובשני אמרה כי שמע ה' כי שנואה אנכי בגלות מדי על יד המן. ובג' אמרה הפעם ילוה אישי אלי בגלות יון. שהושחרו פניהם של ישראל כשולי קדירה. עד שהעיר ה' רוח הכהנים והחשמונים וחבבו את ישראל עם השם יתברך. וזה ילוה אישי אלי. שהוא רמז לכהנים כמו שכתבתי. ובד' אמרה הפעם אודה את השם בגלות אדום. אחר שלא אוסיף לדאבה עוד בגלות אחר. וזהו שאמר בזה ותעמוד מלדת אשר פירושו אצלי. ותעמד מלדת לגלות. וזה למדתי ממה שמצאתי במדרש רני עקרה לא ילדה. וכי בשביל שלא ילדה רני אלא לא ילדה בנים לגיהנם. וכן בכאן ותעמוד מלדת לגלות כמו שהולידה עד עכשיו. וזהו וכל בניך למודי ה' ולא לימודי גלות. ורב שלום בניך כי אז יברך את עמו בשלום ולא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה: בלידת דן כתיב דנני אלהים וגם שמע בקולי ויתן לי בן על כן קראה שמו דן. ובברכת יעקב כתיב דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל יהי דן נחש עלי דרך שפיפון עלי אורח הנושך עקבי סוס ויפול רוכבו אחור לישועתך וכו'. ובברכת משה כתיב ולדן אמר דן גור אריה וכו'. הנה רחל הצדקת ראתה במראה הנבואה ענין דן ושבטו. ואיך הוא אחוז במדת הדין וכל דרכיו משפט. בין בענין שמשון אשר לקח בת אל נכר והלך אחר ראות עיניו. כאומרו אותה קח לי כי ישרה היא בעיני כלומר בעיני ולא בעיני המקום עכ"ז התריס כנגד הש"י. וכן מה שעשו בענין עגלי הזהב דכתיב וישם את האחד בדן וגומר. וכן מה שעשו בענין פסל מיכה. בענין שכל מעשיהם היו נגד השם יתברך. ואחוזים במדת הדין הקשה ובאלהים אחרים. עד שבסבת זה היו לאחור ולא לפנים. ולכן תמצא בשבט דן שכתוב בו לאחרונה יסעו. לרמוז שכל העובד עבודה זרה הוא הולך לאחור ולא לפנים. ולכן אמרה רחל דנני אלהים. כלומר במדת הדין נתנהג עמו לתת לי בן כזה אחר זמן רב. ולואי שלא יתן לי. וזהו ויתן לי בן. ואמרה וגם שמע בקולי. כלומר עם כל זה גם שמע בקולי. כמו ששמע לאחותי ויתן לי בן גבור כארי. כמו שנתן לה ליהודה שנקרא אריה. ומזה הוציא יעקב מה שאמר דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל. כאומרם ז"ל על שמשון נתנבא שידין עמו כמיוחד שבשבטים שהוא יהודה. ורמז בזה להסיר ממנו מדת הדין שאמרה לאה דנני אלהים. ויתקיים בשיהיה דיין ושופט לעמו וזהו ידין עמו. וכן מה שאמרה לאה שהוא אחוז במדת הדין הקשה. כאומרם זכרונם לברכה הוא שטן הוא יצר הרע הוא מלאך המות נחש המפתה הבריות כאומרו הנחש השיאני ואוכל. בא יעקב ואמר יהי דן נחש עלי דרך שיתקיים בזה שיהיה כנוחש ואורב בדרכים. כמו שהיה שמשון אורב בדרכים והורג לפלשתים סוס ורוכבו. ועם כל זה רמז בזה ענין העגלים שהושיב ירבעם בדרכים. כאומרם באביה יען נמצא בו דבר טוב. מאי דבר טוב שבטל פרדסאות שהושיב ירבעם. וזהו יהי דן נחש עלי דרך. להודיע רשעו שהיה יושב באם הדרכים להטעות את ישראל בפרהסיא. שפיפון עלי אורח. רמז שגם כן היה מטעה ומפתה את ישראל בצינעא בכישופיו וקסמיו הנעשים בנחש ושפיפון. כאומרו בבלעם וילך שפי שפירושו שהלך אחר הנחש ושפיפון לעשות כשופיו. ולכן לקח בזה עלי אורח שהוא הנתיב הצר. לרמוז שהיה הולך בהחבא. ואמר נחש עלי דרך כאומרו כי עמד מלך בבל על אם הדרך קלקל בחצים שאל בתרפים ראה בכבד. ולפי שראה אלו הדברים בשבט דן שלא היו ראוים מצד עצמם. אמר לישועתך קויתי ה'. כלומר הושיעה ימינך וענני. אף על פי שלא יהיה ראוי. וזה הוציאו ממה שאמרה רחל דנני אלהים ואף על פי כן שמע בקולי. וזהו וגם אף על פי שאיני ראויה שמע בקולי כן יהיה בבני: וזהו מאמר יעקב אע"פ שדן יהיה נחש עלי דרך. לישועתך קויתי השם. שתושיעהו בחסדך ותשמע תפלתו. כמו שאמר בכאן וגם שמע בקולי. ולדמותו יותר ליהודה אמרה וגם שמע בקולי כמו שכתוב ביהודה שמע ה' קול יהודה. ולכן בברכת משה רבינו עליו השלום כתיב דן גור אריה. לדמותו ליהודה שכתוב בו גור אריה יהודה. ולהסכים עם יעקב שאמר כאחד שבטי ישראל כמיוחד שבשבטים שהוא יהודה. וכל זה הוציאוהו ממה שאמרה לאה וגם שמע בקולי כמו ששמע לאחותי ביהודה. ולכן כתב בו על כן קראה שמו כמו שכתב ביהודה על כן מהטעם שכתבתי למעלה. לפי שהיה מלך ביהודה ולכן אמר דן גור אריה. ואמר יזנק מן הבשן על שמשון לרמוז שיזנק ויקלח ממנו קלוח וזרם מים. אע"פ שהוא יבש במעשיו. וזהו יזנק מן הבשן. וזה רמז למאמר רחל וגם שמע בקולי אע"פ שאיני ראויה. ולמאמר יעקב שאמר לישועתך וגו' אע"פ שהוא נחש עלי דרך. וכן רמז באומרו יזנק מן הבשן על תשועת הנפש. שכמו שהשם יתברך יושיעהו וינקמהו מאויביו כן יושיעהו תשועת הנפש. כמו שאמר שמשון זכרני נא בתשועת הנפש שתהיה אזכרתה לה'. וחזקני נא לנקום מאויביו כאומרם זכרונם לברכה ואנקמה נקם אחת משתי עיני. והעין האחר ישאר לזכות לי לעולם הבא ולתחיית המתים. וזהו יזנק מן הבשן כאומרו אמר השם מבשן אשיב אשיב ממצולות ים. וזהו שאמר יעקב לישועתך קויתי ה'. כלומר אף על פי שיפול ביד אויביו על כל זה לישועתך קויתי ה' שתושיע נפשו. וזהו מאמר רחל שאמרה דנני אלהים ובמדת הדין נתנני ביד אויבי. עם כל זה ישמע בקולי להושיע ולהחיות נפשי. וזהו וגם שמע בקולי. וזהו יזנק מן הבשן. וכן רמז בזה שנפשו תעלה למעלה מן היבשה. ולא תהיה נשארת למטה כנפש הבהמה יורדת למטה לארץ. וזהו יזנק מן הבשן. לפי שקראו אריה רצו לדמותו לאריה שמדלג ומזנק מהר להר כאומרו הר אלהים הר בשן. כן היה שמשון עולה ומדלג מהר להר ועוקר השערים ומניחם בהרים. וזה על דרך שאמר יעקב יהי דן נחש עלי דרך שפיפון עלי אורח לנשוף ולנשוך הולכי דרכים וזהו יזנק מן הבשן: בלידת נפתלי כתיב ותאמר רחל נפתולי אלהים נפתלתי עם אחותי וכו'. ובברכת יעקב כתיב נפתלי אילה שלוחה. ובברכת משה אמר נפתלי שבע רצון וכו'. רחל הצדקת ראתה במראה הנבואה ענין נפתלי. ומה שאירע לו עם דבורה וברק מקדש נפתלי. בענין מלחמת סיסרא והמונו. וראתה איך בסבת דבורה וזכותה ונבואתה היה השם יתברך לוחם מלחמותיהם. וכן ראתה רחל כי יעל אשת חבר הקיני תעשה המלחמה בטוב שכלה ובזכותה. כאומרו כי ביד אשה ימכור ה' את סיסרא. וכתיב תבורך מנשים יעל אשת חבר הקיני. ולכן כתב בלידת נפתלי נפתולי אלהים נפתלתי עם אחותי. מה שלא הזכיר אחותי בכל השבטים. לרמוז שבסבת תפלת דבורה אחותה ונבואתה. וכן בסבת יעל אשת חבר הקיני אחותה. נצחו זאת המלחמה. ולכן נפתולי אלהים נפתלתי. כלומר תפלות חזקות התפללתי עם אחותי דבורה. ועם אחותי יעל. גם יכולתי ונצחתי המלחמה. לא בחיל ולא בכח כי אם ברוח השם ותפלת הצדקת. וזהו גם. ולכן ותקרא שמו נפתלי אחר שבתפלה נצח זאת המלחמה. וזהו שאמר בשירת דבורה ונפתלי על מרומי שדה. לרמוז על התפלה העולה למרום. כמו ויצא יצחק לשוח בשדה. ומדברי רחל הוציא יעקב מה שאמר נפתלי אילה שלוחה. למלחמת סיסרא כמו שנאמר בעמק שולח ברגליו. ולכן קראו אילה שלוחה ע"ש אילת אהבים ויעלת מן. כי בתפלה סוד החן ואהבת השם יתברך. כאומרו ואהבת את ה' אלהיך. וזהו הנותן אמרי שפר. שהתפלה היא אמרים נאים ונעימים. שעל ידם שוררו דבורה וברק כאומרו ותשר דבורה וברק וכו'. וזהו נפתולי אלהים נפתלתי. באמרי שפר וחן וחסד. שהם מתוקים מדבש ונופת צופים. ושמו יורה על זה. וזהו נפתלי כלומר כל דבריך הם נופת לי. כמו אילת אהבים. וזהו שאמר משה רבינו עליו השלום נפתלי שבע רצון. בסבת תפלתו העולה למעלה לרצון לפני ה'. וכשהשם יתברך מקבל התפלה משביע לכל חי רצון. ואמר רצון יריאיו יעשה. וזהו נפתלי שבע רצון בסבת התפלה שהיא נפתלי. משביע לכל חי רצון. והציל לנפתלי ומסר אויביו בידיו. וכן רמז נפתלי בתפלתו ושירתו שבע רצון. בענין שמלא אותו ברכת ה' בזה העולם. וכן ים ודרום ירשה לעולם הבא. וכן רמז נפתלי שבע רצון בשירתו ותפלתו שהיתה רצויה ומקובלת. ותהיה מלאה ברכת ה' כדכתיב בהתנדב עם ברכו השם. וכן תבורך מנשים באהל תבורך. וזהו מלא ברכת ה' וגומר. ואמר ים ודרום ירשה. כנגד מה שאמר שם נחל קישון גרפם נחל קדומים. כי נחל קישון נעשה ערב לנחל קדומים. שהוא הים שנעשה נחל יבש לעבור ישראל לבטח. וזהו תדרכי נפשי עוז. כמוזכר בפסחים על פסוק ואמת ה' לעולם שרו של ים אמרו וכו'. וזהו נחל קדומים שנעשה ערב מקודם ונתן לו השם תשע מאות רכב ברזל בשביל שש מאות רכב בחור של מצרים כמוזכר שם. ולכן אמר בכאן ים ודרום ירשה בשביל ברכת ה' ותפלתו ים ודרום ירשה. כלומר שנצח המלחמה בים וביבשה. בים נחל קישון גרפם והוליכם לים שהוא נחל קדומים. ביבשה דכתיב ויהם ה' את סיסרא וגו'. ויפול כל מחנה סיסרא לפי חרב לא נשאר עד אחד. וזהו ים ודרום ירשה כמו ים ויבשה. כמו הלוך ונסוע הנגבה שתרגום. דרומא. והוא לשון ניגוב כמו חרבו המים נגובו מיא. והוא לשון דרום. וכל זה בענין שיכירו השם יתברך יכול בים וביבשה. לא כמו שאמר טיטוס הרשע אין כחו אלא בים. כמוזכר בגיטין פרק הניזקין. וכל זה מכח התפלה שנקראת רצון. דכתיב ואני תפלתי לך השם עת רצון. וזהו שבע רצון. וזהו הנותן אמרי שפר. וזהו נפתולי אלהים נפתלתי עם אחותי. דבורה או יעל. ועם אחותי היא לאה. ואמר שנתקבלה תפלתה כלאה אחותה שוה בשוה. וזהו גם יכולתי. וזה יורה על חסידותה וצדקתה של רחל אמנו. כי אחותה היו לה ארבע בנים כבר. והיא לא היה לה בן ובת אלא שילדה שפחתה שני בנים. והיא שמחה בהם שמחה גדולה ונסתפקה בהם. ושמחה בחלקה כאלו היו לה מאה בנים. וזה לאות שקנתה מדת ההסתפקות בשלימות. וזהו עם אחותי גם יכולתי. וזהו מאמר יעקב נפתלי אילה שלוחה הנותן אמרי שפר ודברי' נאים. כאלו היו לה בפועל בנים רבים. ולא היה אלא אמרי שפר. וזהו שאמר משה רבינו עליו השלום נפתלי שבע רצון. אחר שרחל אמו היה לה מדת ההסתפקות ושמחה בחלקה. כאלו השם יתברך השלים רצונה מכל וכל להוליד בנים ובנות. ראוי שיקרא שבע רצון. אחר שנפשה ורצונה שבעה לה בבן שפחתה כאלו היה שלה. וזהו על דרך ומשביע לכל חי רצון. שהשם יתברך כשפותח ידו משביע לכולם כרצון איש ואיש וכולם שבעים. ואף על פי שאין כל החלקים שוים. אחר שזה האיש השלים רצונו ונתקררה דעתו בזה. והוא שמח בחלקו כעל כל הון. הוא נקרא שבע רצון כאלו היה לו כל העולם. וזהו ומלא ברכת השם. רוצה לומר אחר שנפשו שבעה לו. הוא כאלו מלא ברכת השם ים ודרום ירשה. וכל זה הוציאוהו ממה שאמרה נפתולי אלהים נפתלתי עם אחותי גם יכולתי: בלידת גד כתיב ותאמר לאה בגד ותקרא את שמו גד: ובברכת יעקב כתיב גד גדוד יגודנו והוא יגוד עקב. ובברכת משה כתיב ולגד אמר ברוך מרחיב גד כלביא שכן וטרף זרוע אף קדקד וירא ראשית לו כי שם חלקת מחוקק ספון ויתא ראשי עם צדקת וכו'. לאה הצדקת ראתה במראה הנבואה מה שעתידים שבט גד לעשות בחלוק הארץ ובירושתה. ואיך עתידים לילך עם ישראל כל חלוץ צבא למלחמה עד התנחל בני ישראל איש נחלתו. ואיך עתידים לחזור בארצם ולירושתם ולא יפקד מהם איש לפי שהיו כולם גבורים. ולזה אמרה לאה בא גד. כלומר יבא גד וישוב לארצו בגדודיו ואנשיו. וזהו שאמר יעקב גד גדוד יגודנו. כלומר גדודים יגודו ממנו ללכת עם ישראל כל גבור חיל. ואותם הגדודים עצמן ישובו במסלותם ובעקביהם ובדרך אשר הלכו בה ישובו. וזהו והוא יגוד עקב. וז"ש משה ברוך מרחיב גד כלביא שכן. לרמוז על גבורותם. ולהורות שהלכו עם בני ישראל ושבו במסלותם. אמר ויתא ראשי עם ובזה צדקת ה' עשה וכן ראתה לאה במראה הנבואה הבגידה הגדולה שעתידים שבט גד לעשות. בהשארם אשר נשארו חוצה לארץ בארץ טמאה בארץ סיחון ועוג. כאומרם יותן את הארץ הזאת לעבדיך לאחוזה. וזה מרד גדול במאסם בארץ טובה ורחבה ארץ קדושה צבי היא לכל הארצות. וחשבו לפי שהיה להם מקנה רב וגדודים רבים שארץ ישראל קטנה מהם. ולא תשא אותם הארץ כי רכושם רב. ולא ראו שלא אמר אדם לחבירו צר לי המקום גשה לי ואשבה. ולא ראו שנקראת ארץ צבי כמאמרם ז"ל מה צבי זה אינו מחזיק עורו לבשרו. כך ארץ ישראל. ולא ראו שנקראת ארץ חמדה שחמדוה אבות העולם וניתנה להם בשבועה לאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת. ולא ראו מה שעשה משה עליו השלום בשביל ליכנס בה. ולא זכה בכל תפלותיו בעונותיהם. והם מאסו בה נהפכו כקשת רמיה. ולא ראו שהיא ארץ קדושה אפי' כשהיא חרבה. כאומרו יסודתו בהררי קדש. מוכנת ליכנס תפלות ישראל לשמים כדכתיב וזה שער השמים. ולא ראו שהיא מכפרת על יושביה כדכתיב וכפר אדמתו עמו. ואמר רבי אלעזר לא היה אדם לן בירושלם ובידו עון שנאמר העם היושב בה נשוא עון. ולא ראו שהיושב בחוצה לארץ אינו זוכה בדברים הללו. ולא עוד אלא שדומה כמי שאין לו אלוה. שנאמר להיות לך לאלהים לרשתך את ארץ מגוריך. וכן בדוד הוא אומר ארורים הם לפני ה' כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים. וכי דוד עובד ע"ז היה. אלא לומר לך שכל הדר בחוצה לארץ כאלו עובד ע"ז. ולכן תמצא כי מיד ששבו לארצם כששלחם יהושע וברכם. מיד נחשדו בעבודה זרה כשבנו אותו מזבח. כדכתיב ויבואו אל גלילות הירדן אשר בארץ כנען ויבנו בני ראובן ובני גד וחצי שבט מנשה שם מזבח על הירדן מזבח גדול למראה. וכששמעו בני ישראל שלחו שם את פנחם ועשרה נשיאים עמו. וכן אמרו להם מה המעל הזה אשר מעלתם באלהי ישראל לשוב היום מאחרי ה' בבנותכם לכם מזבח למרדכם היום בה'. המעט לנו את עון פעור אשר לא הטהרנו ממנו עד היום הזה וגומר. ואך אם טמאה ארץ אחוזתכם עברו לכם אל ארץ אחוזת ה' וגומר. הרי שנחשדו מכל ישראל כעובדי עבודה זרה וגלוליהם. בדבריהם שהיו עומדים בארץ טמאה. והם ענו להם אל אלהים ה'. אל אלהים ה' הוא יודע. וישראל הוא יודע. אם במרד בה' ואם במעל בה' וגומר. ואם לא מדאגה מדבר עשינו את זאת לאמר מחר יאמרו בניכם לבנינו לאמר מה לכם ולה' אלהי ישראל. רצונם לומר כי ח"ו שתהיה זאת כווונתם למרוד בה'. כי הם יודעים כי לו היכולת הגמור. והוא בעל הדין לפרוע מהם. והוא בעל הרחמים לרחם עליהם. ולזה הזכירו אלו הג' שמות אל אלהים ה'. ומי שמכיר זה איך יקרא מורד באדוניו. אחר שהוא יודע שלו היכולת לגמול ולענוש פרטי האדם וכחותיו. ונתנו התנצלות כי מדאגה מדבר עשו זה. רמזו בדבריהם שכבר נתחרט ממה שעשו והיו דואגים ועצבים על שנשארו בארץ טמאה. ואיך יעלה על דעת כי הם יעשו דבר כזה למרוד בה' אחר שראו את מעשה ה' אשר עשה עם ישראל וילחם באויביהם. ולכן תמצא שכתוב בבנין המזבח מזבא גדול למראה. כלומר למראה ולא לקרבנות וזבחים: ואולי לטעם זה לא הוזכר יהושע כלל בכל הענין הזה. אלא וישמעו בני ישראל ויקהלו כל עדת בני ישראל וישלחו בני ישראל את פנחס וגו'. וראוי היה שיאמר וישמע יהושע וכל ישראל. וכן וישלח יהושע. וכן בחזרה לא כתיב אלא וישב פנחס אל בני ישראל וישיבו אותם דבר וייטב הדבר בעיני בני ישראל. ולא הזכיר יהושע כי הוא לא חשדם בכך. כי ידע לבבם וידע שהוא הזהירם בכך קודם שישלחם. ואמר להם רק שמרו מאד לעשות את כל המצוה והתורה אשר צוה אתכם משה עבד ה' לאהבה את ה' ולדבקה בו ולעבדו בכל לבבכם. שרמז להם בדבריו שכבר חטאו ועברו על התורה אחר שנשארו בארץ טמאה. ולכן אמר להם רק שמרו מאד. למעט אבל מכאן והלאה. שמרו מאד את כל התורה ותהיו דבקים בו ולא באל אחר. וזהו ולדבקה בו. ורמז להם גם כן באומרו ולעבדו בכל לבבכם. כי לא היה להם לעבוד עבודת הקרבנות בחוצה לארץ. כאומרם ז"ל וכי יש פולחן בבבל. אלא זו עבודת הלב וכוונת התפלה. ואחר שזה כן איך יחשדם בדבר זה. ועוד שידע כי הוא נביא ה' וה' לא יעלים ממנו דבר זה. ולכן לא הוזכר בכל זה הענין אלא ישראל שקנאו קנאת ה'. והוא סבר וקביל ושתח כי הם ראויים לעונש זה שיחשדום. אחר שברצון נפשם נשארו חוצה לארץ. ולכן תמצא שמשה רבינו עליו השלום גער בהם ואמר להם כה עשו אבותיכם וכל הענין. וחשב שיכוו במי פושרין. וכשראה שלא כוו בחמין וענו לו נחנו נעבור חלוצים. שתכף אחר שלא הבינו דבריו אז לא רצו לקבלם. או כמאמרם זכרונם לברכה בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו. אחר שהוא בעל בחירה והם ברצונם עקרו שור ועשו בגידה גדולה כזאת. ולכן בראות כל זה לאה הצדקת אמרה בגד בלא אלף. לומר שבגד בו ואמר לא הוא. אחר שנשארו חוצה לארץ בארץ טמאה. ואחר שהוא בוגד ראוי שיקרא על שמו ע"ש הבגידה גד. וזהו בגד ותקרא את שמו גד אחר שבגד בוגדים בגד. ויעקב ע"ה בברכתו רמז זה ואמר גד גדוד יגודנו. כלומר גדודים רבים יגודו ממנו. ולכן חשב שקצרה יד הארץ מנשוא אותם ורצה ליקח נחלה בארץ סיחון ועוג בראשונה. ולא היה כן אלא והוא יגוד עקב. וזהו מאמרם זכרונם לברכה נחלה מבוהלת בראשונה. זו נחלת בני גד ובני ראובן: וכן מרע"ה רמז זה יותר בפירוש ואמר ברוך מרחיב גד לפי שהבין דעתו וכוונתו שנשאר בחוצה לארץ לפי שחשבו שארץ ישראל קצרה ידה מהכיל. ולכן בקש ארץ רחבה. לז"א ברוך מרחיב גד. כלומר ברוך ה' אשר הרחיב את גבולך והשלים תאותך כנפשך שבעך. ומזה תבין למה סמכו אצל זבולון. ואחריו בירך לדן ונפתלי שהיו גדולים ממנו. והטעם בזה לפי שלמעלה בברכת זבולון כתיב עמים הר יקראו שם יזבחו זבחי צדק. כמאמרם זכרונם לברכה שא"ה היו באים למכור ולקנות פרקמטיא לארץ זבולון לפי שהיה חוף ימים. וכשהיו רואים שבח הארץ ושבח ישיבת יששכר שהיו נודרים נדרים ומביאין קרבנות לשם על טובות שגמלם. וכשראה משה שבח ארץ ישראל ואיך יאמרו עמים רבים לכו ונעלה אל הר ה' ואל בית אלהי יעקב. וראה שבט גד שהיו מישראל שנשארו חוצה לארץ והסיתו לראובן ומנשה שישארו עמהם. סמכו לכאן ואמר ברוך מרחיב גד. כי אני רואה עמים הר יקראו. ואע"פ שהם מעם אחר ומארץ אחרת. מכירים שבח ארץ ישראל ושמעו שמועה. ציון ישאלו דרך הנה פניהם לזבוח שם זבחי צדק. וגד שהוא מישראל ויודע שבחה של א"י וסגולתה וקדושתה ומאס בארץ חמדה בשביל מקנהו וקניינו לבוש כר נרחב. ברוך ה' אשר הרחיב גבולו ומלא תאותו הבהמית. כאומרם ולעבדיך מקנה. וזהו מרחיב גד כלביא שכן. כלומר אחר שנשאר בארץ טמאה בלי חומה דלתים ובריח עומד מעותד למקרים. וראוי לו להיות ער ולא ישן כלביא שכן על טרפו שלא יבא אחר ויקחנו כי אינו יכול להתקיים מאד כמו שראינו שגלה בראשונה. ואולי זה רמז שיהיה לו אריה ולביא לשכן רע. כאומרם עלה אריה מסבכו. וזהו רמז על סנחריב. וזהו כלביא שכן וטרף זרוע אף קדקד. ולהורות על חטאתו שחשב שלקח נחלה בראשונה ונשאר באחרונה. אמר וירא ראשית לו. כלומר הוא חשב שהיה ראשית ולא ראה יפה. כי הוא אחרון וארץ ישראל נקרא ראשון. דכתיב מרום מראשון. וזהו וירא ראשית לו. לו היה ראשית ולא אחרית. וזהו יגוד עקב שנשאר באחרית בעקב. כמו שאמר נחלה מבוהלת בראשונה ואחריתה לא תבורך וגו'. ואמר כי שם חלקת מחוקק ספון. כמתנצל על חטאתו ואומר שזה עשה בעבור שראה כי שם בחוצה לארץ חלקת מחוקק ספון שהוא מרע"ה שנקבר שם. ואע"פ שנשאר בחוצה לארץ זכות משה יגן עליהם. והוא יהיה להם לראש ואין ראוי שישאר שם משה קבור לבדו ויעלו כולם לא"י. וכן נתן התנצלות שני עליהם ואמר ויתא ראשי עם. כלומר אחר שראו שבאה נחלתם בעבר הירדן בארץ טמאה. התנדבו לעלות ולראות עם ישראל בראשי גייסות עד התנחל בני ישראל איש נחלתו. ושהו שם י"ד שנה של כיבוש וחילוק. והזכיר בכאן שני דברים להתנצלות על בגידתם. כנגד שני דברים שאמר למעלה. כנגד מרחיב גד שלבשו כר נרחב בח"ל ומאסו בארץ חמדה. אמר כי הטעם בזה היה כי שם חלקת מחוקק ספון. ולכן נשארו חוצה לארץ. וכנגד מה שאמר וירא ראשית לו אע"פ שלא היה ראשית. אמר ויתא ראשי עם כלומר בשביל זה הראשית שלקח. ותקנוהו בבואם בראש בני ישראל כל חלוץ צבא למלחמה. ובזה צדקת ה' עשה. אחר שנשאר שם משה קבור ולא רצו להפרד ממנו. וכנגד השני ומשפטיו עם ישראל. שעשו מה שראוי לעשות בשורת הדין. וכל זה הוציאוהו ממלת בא גד ובגד שאמרה לאה. וכן רמזה בדבריה במלת בא גד בא מזל טוב. כלומר שמזל הלידה שנסתלקה ממנה כאומרו ותעמוד מלדת. וכן באומרו כי עמדה מלדת. חזר אליה ובא לה מזל טוב בבן זה. כי הוא סימן ומזל שיתן לה השם יתברך בנים אחרים. וזה הבן ירבה זרע וגדודים רבים יגודו ממנו וזהו בא גד. וזהו מאמר יעקב עליו השלום גד גדוד יגודנו גדודים יגודו מגד. והוא יגוד עקב שהביא בשורה באחרונה. בעקבו על גדוד אחר שהוא זבולון ויששכר. וכנגד הראשונה אמר משה ברוך מרחיב גד. בגדודים רבים וגבורים כלביא שכן. וכנגד השנית של הבשורה אמר וירא ראשית לו. כנגד התורה של יששכר שנקראת ראשית דכתיב ה' קנני ראשית דרכו. וזהו כי שם חלקת מחוקק ספון. הוא בעל התורה שנקרא מחוקק שם ספון. ורמוז זבולון ויששכר זבולון מושכים בשבט סופר. שהיו מסייעים ומושכים פרנסה בשבט סופר. שהוא יששכר שסופר אותיות של תורה. וסופר החדשים והמולדות והשנים. דכתיב ומבני יששכר יודעי בינה לעתים. וכל זה רמוז וספון בגד שהוא לשון הגדה וסיפור. שמגידים לדעת מה יעשה ישראל על פי יששכר וזהו חלקת מחוקק ספון. ואם הוא נאמר על מרע"ה שם חלקת מחוקק ספון. בגד כי משה מגיד העתידות. וכתיב ביה וידבר משה את דברי העם אל השם. ולזה רמזו באומרם שהמן היה מודיע לישראל אם בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון. כי זה הוציאוהו ממה שכתוב והוא כזרע גד לבן שהמן היה כזרע גד מגיד העתידות. ואולי על זה קראתו לאה גד ואמרה בא גד. לפי שהיה עתיד לישאר בחוצה לארץ. וכמו שכתוב בזוהר והוא כזרע גד לבן. מה זרע גד לא עבר לארץ. אף המן לא עבר לארץ. דכתיב את המן אכלו עד בואם אל ארץ נושבת אל קצה ארץ כנען. והכתוב יסתום וירמוז. ולכן אמר יעקב והוא יגוד עקב שישאר באחרונה. ומזה אמר מרע"ה ברוך מרחיב גד וירא ראשית לו. וכל זה הוציאוהו ממאמר בא גד: בלידת אשר כתיב ותאמר לאה באשרי כי אשרוני בנות ותקרא את שמו אשר. ובברכת יעקב כתוב ולאשר אמר ברוך מבנים אשר. יהי רצוי אחיו וטובל בשמן רגלו. הנה לאה הצדקת ראתה במראה הנבואה. כי שבט אשר יהיה מאושר בבנים ובארץ שמנה וטובה יותר מכל השבטים. ולכן אמרה באשרי כי אשרוני בנות. ומזה הוציא יעקב מאשר שמנה לחמו. וכן משה רבינו ע"ה אמר ברוך מבנים אשר וטובל בשמן רגלו. וממה שאמרה כי אשרוני בנות ולא אמרה בנים. נוכל לומר שראתה כי שבט אשר יהיה מאושר בבנות מלכים יפות וצנועות מכל בנות השבטים. ונכן אמרה באשרי כי אשרוני בנות. עד שאמרו ז"ל שהיו בנותיו נשואות לכהנים גדולים ולמלכים. וז"ש בדברי הימים הוא אבי ברזית. ולכן אמר יעקב עליו השלום מאשר שמנה לחמו. ומלת לחמו בתורה כנוי לנשים. כאומרם כי אם הלחם אשר הוא אוכל זו אשתו. כמאמר יוסף ולא חשך ממני מאומה כי אם אותך באשר את אשתו. וכן קראן לו ויאכל לחם ישא אחת מכם. וכן עד ככר לחם. וסימניך לחם אשה. וזהו מאשר שמנה לחמו מאכל ופרי הבנות שבא ממנו הוא מאכל שמן ויפה. עד שבסבת זה והוא יתן מעדני מלך. כי אחר שהיו בנותיו נאות ויפות תואר ומראה. הוא היה נותן מעדני מלך כל מעדני המלך ותענוגיו הם הנשים היפות. והעד אחשורוש ומלכי ישראל. ולזה צותה התורה ולא ירבה לו נשים לבקש אשה יפה וסרת טעם. אחר שאשה יראת השם היא תתהלל. שהיא התורה היתה עמו וקרא בה. דדיה ירווהו בכל עת באהבתה ישגא תמיד. וז"ש משה ברוך מבנים אשר. אחר שבנותיו יפות תואר ויפות מראה שהמלכים והכהנים גדולים ראו כי טובות הנה ויקחו מהן נשים. אם כן הן טובות מהבנים הזכרים. וזהו ברוך מבנים אשר. ואמר באשר ברוך מבנים מה שלא אמר כן בשאר השבטים. לפי שידוע שבבנות אין בהם ברכה. וכמו שאמרו יברכך בבנים וישמרך בבנות. לפי שהבנות צריכות שמירה. כלומר שישמרהו שלא יתן לו בנות ואם יתנם לו שישמרם. וכן אמרו שלשה דברים אין אדם רוצה ואי אפשר לעולם בלא הם. נקבה בבניו. קמה בשדהו. חומץ ביינו. לפי שהם סימן קללה. ולכן אנו מברכין שלא עשני אשה. שהאשה סימן קללה. אלא שא"א לעולם בלא הם. הלא תראה חוה יציר כפיו של הקב"ה וסבבה קללות לאדם ולכל העולם. ואחר שזה כן ואמרנו כי אשר היו לו בנות יפות תואר. והבנות אין בהם ברכה. לפי שאין אדם רוצה שתהיה נקבה בבניו. לזה אמר ברוך מבנים אשר כלומר אע"פ שבבנות אין בהן ברכה. באשר לא תאמר כן. כי אע"פ שהיו לו בנות הוא ברוך ומבורך. לפי שבנותיו היו טובות מבנים. וזהו ברוך מבנים אשר. ומכאן תבין מה שאמרו בספרי ברוך מבנים אשר. אין לך בכל השבטים שנתברך בבנים כאשר. ואע"פ שהרב הגדול ז"ל כתב בפירושיו ואיני יודע כיצד. לכאורה נראה כמו שכתבתי. ואמר יהי רצוי אחיו לפי שהיה מרצה לאחיו בבנותיו. כמו שאמר בדברי הימים הוא אבי ברזית. כלומר שהיו בנותיו נשואות לכהנים גדולים ולמלכים הנמשחים בשמן זית. ולזה אמר וטובל בשמן רגלו. לרמוז שאע"פ שהוא לא היה מלך היה טובל בשמן רגלו בטיבול מעט פרי כמי שטובל בחומן. וזהו וטובל בשמן רגלו ולא גופו בסבת בנותיו הנשואות למלכים. וכל זה הוציאו ממה שאמרה לאה באשרי כי אשרוני בנות. כלומר אע"פ שהעושר והברכה אינו מצוי בבנות אלא בבנים כמו שכתבתי למעלה. עכ"ז אני אומרת שאני מאושרת בבנות ושראוי שיאשרוני כל העולם. אחר שבנותיהן ראויות לברכה ולמלוכה. וכן רמז באשרי כי אשרוני בנות מה שכתבתי למעלה בגד. כי לפי שראתה לאה שעמדה מלדת ונסתלקה מזלה. כשילדה שפחתה אמרה בא גד. כלומר כבר חזר המזל. זה הבן יהיה הסימן שיתן לי השם יתברך בנים אחרים. שהם זבולון ויששכר כמו שכתבתי בלידת גד. וכשראתה שחזרה שפחתה לילד בן אחר. אמרה כי זה הבן ג"כ הוא סימן לה שיתן ה' לה הריון מבנות. ולכן קראה שמו אשר. כלומר מאשר ומישר ומדריך להיות לה בנות. וז"ש לאה באשרי כי אשרוני בנות. כלומר להיות אני מאושרת ראוי שיאשרוני בנות. ואף ע"פ שיש לי בנים לא יצאתי ידי חובתי. לפי שאין הלכה כב"ש שאמרו שני זכרים. אלא כב"ה שאמרו זכר ונקבה. שנאמר זכר ונקבה בראם ויברך אותם ויקרא את שמם אדם. וזהו באשרי כי אשרוני בנות. וזה רמז על מה שכתב אחר זבולון ואחר ילדה בת ותקרא את שמה דינה. וז"ש יעקב מאשר שמנה לחמו. כי אשר הביא עמו מאכל שמן. וכן אמר מרע"ה ברוך מבנים אשר. כי בנותיו טובות מהבנים: בלידת יששכר כתב נתן אלהים שכרי אשר נתתי שפחתי לאישי ותקרא שמו יששכר. ובברכת יעקב כתיב יששכר חמור גרם רובץ בין המשפתים. ובברכת משה כתיב ולזבולון אמר שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך. ימים הר יקראו שם יזבחו זבחי צדק כי שפע עמים יינקו ושפוני טמוני חול. לאה הצדקת ראתה במראה הנבואה איך הדודאים נתנו ריח תורה. ולכן היתה מתאוה ומתפללת על בנים אחרים. והענין שבתחלה כשילדה ליהודה שהוא מלך. חשבה עצמה מאושרת. אחר שהיו לה ארבעה בנים ובהם היה המלכות. והאדם כשיעלה במעלות לא יוכל לעלות למעלה מן מעלת המלכות. ולכן אמרה ותעמוד מלדת. כאלו היא עצמה עמדה מלדת. אחר שהשיגה חפצה ורצונה להשיג המלכות. אח"כ חשבה מחשבה אחרת וראתה בעצמה חסרה. כאלו לא השיגה דבר. ותקטן בעיניה דבר המלוכה אחר שידעה שהמלך נושע בה' ובתורתו. והיה ראוי למלך להיות נשמע לבעל התורה והסנהדרין ולעשות על פי התורה אשר יורוהו. ואם יסור מן התורה אפילו במצוה קלה של נביא ראוי שיאבד מלכותו. בענין שראוי למלך שיהיה נכנע למורה התורה. ולכן חזרה לעמוד על משמרתה הראשון להתחנן ולבא אל המלך לבקש מלפניו שיתן לה בן עוסק בתורה. וזהו וישמע אלהים אל לאה ותהר ותלד ליעקב בן חמישי עוסק בחמשה חומשי התורה. וזאת ההערה באה ללאה מראובו שמצא דודאים בשדה והביאם אל לאה אמו. כאלו לא ילדה מעולם. ולכן אמרה לאחותה המעט קחתך את אישי. כי אחר שאין לי בן בעל תורה הריני חסרה כאלו לא ילדתי מעולם. וכל זה לפי שהריחה ריח התורה שנקראת דודאים. כאומרם ז"ל ערבים עלי דברי דודים יותר מיינה של תורה. ומכאן זכה ראובן גם כן להיות בעל תורה בסבת הדודאים. כאומרם הושע בן בארי לפי שהיה בארה של תורה. וכשהשלים השם חפצה בבן בעל תורה. אמרה נתן אלהים שכרי. כי זהו השכר האמיתי שכר הנפש העולה למעלה כאומרו מה רב טובך אשר צפנת ליריאיך. אבל כל דברי זה העולם והמעלה והשררה והמלכות. הם דברים גופניים כלים ואובדים. אבל שכר הנפש הוא דבר קיים לפי שהוא מתנה אלהית. וזהו נתן אלהים שכרי. ואמר אשר נתתי שפחתי לאישי. ואולי לא רצתה לתלות בדבר הדודאים כי הוא דברנשים ותלתה הדבר בשפחתה. והעיקר הוא כמו שכתבתי למעלה במאמר בא גד. כי היא חשבה כשעמדה מלדת נסתלקה מזלה. וזהו ותרא לאה כי עמדה מלדת. וכשנתנה שפחתה לאישה וילדה בן. אמרה בא גד כלומר המזל שנסתלק כבר בא. בענין שמיד ראתה שזה הבן הוא מזל וסימן שיתן לה השם ית' בנים אחרים. ובפרט שיששכר הוא בעל תורה מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל. כמו שכתבתי למעלה. וכן בבן השני אמרה באשרי כי אשרוני בנות ותקרא את שמו אשר. לרמוז שהוא סימן לבן אחר שתלד היא שהוא מאשר העם בדברי תורה והמצוה שהוא האושר האמיתי. ולכן אמרה באשרי כי אשרוני בנות. להיות אני מאושרת ראוי שיאשרוני בנות. ואחר שסימן הבנים באו לה משפחתה מצד הדודאים. אמרה נתן אלהים שכרי אשר נתתי שפחתי לאישי אע"פ שהיו לי בנים. כי רחל אמרה אולי אבנה ממנה. לפי שלא היו לה בנים. אבל אני כבר היו לי בנים ועכ"ז נתתי שפחתי לאישי כאלו אין לי בנים. לפיכך נתן אלהים שכרי וכו': ואמר ותקרא שמו יששכר. להורות על מעלת התורה שהיא השכר האמתי הקיים. וזהו יששכר כמו יש שכר לפעולתיך. ויש הוא דבר קיים. כמו יש מאין. כי שכרו אתו. כאומרו ששכר מצוה מצוה. ולכן נקרא יש שהוא דבר קיים לא כמו שאר הדברים שהם הווים ונפסדים. אבל זה יש לו מציאות וקיום. וז"ש עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות כמנין יש. שכן אמר להנחיל אוהבי יש. לרמוז שהוא שכר קיים. וזהו שכר העולם הבא מעין העוה"ז לימות המשיח. וזהו יובילו שי למורא. וכן עד כי יבא שילה. ואמרו רז"ל שי לו יובילו שי למורא והיא מנחה טהורה מעין עוה"ב. כי אז יהיו במעלת מלאכים. וכבר רמזתי למעלה שזה השכר הוא מעלת התורה רמוז במלת לכן ישכב עמך הלילה. יש כנגד יש. כ"ב כנגד כ"ב חפצים של האותיות. כמאמרם ז"ל נגילה ונשמחה בתורתך. ולפי שיששכר היה לו לעסוק בתורה ולהמית עצמו עליה שהיא מתשת כחו של אדם. אמר יעקב יששכר חמור גרם. שיהיה חזק ובעל עצמות לעסוק בתורה אחר שהיא מתשת כחו של אדם. ודמהו לחמור רמז למה שאמרו לא בשמים היא. כי אחר שהיא מביאה השכר האמיתי ראוי שהעוסק בה יהיה מהביל ענייני העוה"ז ולא יהיה בעל גאוה ושררה. אלא שישים עצמו כחמור מוכן למשא. כאומרו ישא מדברותיך. וכן רמז באומרו חמור גרם. שיהיה חזק בכל רמ"ח איבריו. ושיהיה זהיר ברמ"ח מצות. כי כן הוא בהפוך אותיות. ואם לא יהיה זהיר בהם יתהפך לנגע ותועבה כי חרם הוא. וכן דימהו לחמור להורות על התורה שנקראת כרם חמר יין חמר. שבו סוד יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית. וזהו כי טובים דודיך מיין. וזהו יששכר חמור גרם. ואמר רובץ בין המשפתים. לרמוז שאחר שבו סוד יין והתענוג. אין ראוי שיבקש תענוגים אחרים ומטות סרוחים זהב וכסף וכלי מילת שטוחים. רובץ בין המשפתים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. כאומרם ז"ל פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן. ולא אחר התענוגים. כאומרו ובני קני חותן משה עלו מעיר התמרים. לפי שהיה מקום שמן וטוב מבושם בפירות. ואין ראוי לעשות כן בעל התורה. כי ראוי לו שיתענג בעונג התורה שהיא מתוקה מדבש ונופת צופים. והיא התענוג האמיתי שאינו כלה ואובד כמו תענוגי העוה"ז. וזהו וירא מנוחה כי טוב. היא מנוחת התורה כאומרו על מי מנוחות ינהלני. שהם מי תורה. ומיד נפשי ישובב וינוח בגורלה בארץ החיים. וזהו ואת הארץ כי נעמה. היא ארץ חפץ ארץ החיים ששם נועם ה' הוא השכר הקיים. ואחר שכל זה השכר והנועם משיג מצד התורה. ויט שכמו לסבול עול התורה בלי גאוה ושררה כמו החמור: ואמר ויט שכמו לסבול. לרמוז שהחכם בחכמתו מפרק הרים ומשבר סלעים המחלוקות ומחלקה לכמה פעמים. כאומרו הלא כה דברי כאש נאום השם וכפטיש יפוצץ סלע. כן החכם בפלפולו משבר הרים הקשים ומחליקן בדברי פיו. ולכן קראו שם החכמים סיני ועוקר הרים. לפי שהם שוחקים ופוצצים הסלעים וההלכות הקשים והעמוקים. וזהו אבנים שחקו מים. וזהו שאמר קהלת מי כהחכם ומי יודע פשר דבר חכמת אדם תאיר פניו ועוז פניו ישונה. אשר פירושו אצלי בפירוש קהלת. שבא להורות על מעלת החכם שידע בחכמתו להפשיט ולהחליק הדברים הקשים כאבן והמים השורפים האש וזהו מי הוא זה ואי זה הוא שיהיה לו כח כאיש החכם שיודע בחכמתו להפשיר ולצנן הדברים השורפים והקשים לעשותן מיד פושרים. וזהו פשר דבר הקשה כמו דבר אדוני הארץ אתנו קשות. חכמת אדם תאיר פניו רוצה לומר חכמת אדם מאיר פני הדבר. ולא פני אדם. כענין שישאר דבר דבור על אופניו. כאומרו תפוחי זהב במשכיות כסף וגומר. כי הזהב הוא יותר קשה מהכסף ויותר שוה. ובזהב ובדברים הקשים עושים משכיות וציורים בכסף. כן הוא דבר דבור על אופניו. כי בדבר הקשה שהיא התורה משיבין ומחליקין כל הדברים להיות דבר דבור על אופני הדבר. והוא כמו לבעבור סבב את פני הדבר. וזהו תאיר פניו פני הדבר. ועוז פניו ישונה. כלומר חכמת אדם מאיר פני הדבר הקשה והחשוך. ואף אם יהיה זה הדבר יותר עז וקשה. החכם בחכמתו משנה פני אותו דבר העז והקשה. וכל זה בעיון נמרץ ובהשקפה נפלאה ובטורח גדול עד שמתישים כחם. ולכן בירך לומדי התורה ברך השם חילו. שיהיו חזקים בכחם ובגבורתם להחליק הדברים. וזהו יששכר חמור גרם. בעל עצמות ובעל כח להגות בתורה יומם ולילה. וזהו רובץ בין המשפתים. ולא ע"ג מטה. כי לפעמים החכם ישן על הארץ ולא ינום ולא יישן עד יוציא כנוגה צדקו ודינו. ולכן אמר ויט שכמו לסבול. שמטה שכמו על הדבר החזק והקשה להפשירו ולפוצצו ולכובשו לו לעבד עולם. וזהו ויהי למס עובד. רוצה לומר זה הדבר הקשה הוא למס עובד לו וכעבד לעולם יתננו. אל כל אשר יחפוץ יטנו. וכל זה עושה לפי שממתין התענוג האמתי והשכר הקיים מאת השם ית'. כמאמר לאה נתן אלהים שכרי. ולכן אמר משה רבינו עליו השלום שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך. זבולון היה מרויח שכרו בצאתו בדרכים ובימים. ויששכר היה קונה עולמו ושכרו אתו בהיותו באהלי החכמה והתבונה. כמו שהיה עושה אביו יעקב איש תם יושב אהלים אהלו של שם ואהלו של עבר. וכן אהל של מעלה ואהל של מטה. וזהו התענוג האמתי כשהוא יושב בישיבתו וכל צבא השמים והתלמידים עומדים עליו מימינו ומשמאלו והוא יושב ושבע מקול הקורא. כמו שפירשתי במסכת אבות על מרבה ישיבה מרבה חכמה. שהוא כנגד מרבה בשר מרבה רמה. כי מצד תענוגיו מרבה בשר. והבטל ישיבה מרבה חכמה וקנה שם טוב וקנה לעצמו ד"ת. וזהו כנגד שם טוב וזהו ויששכר באהליך. עד שבסבת זה עמים הר יקראו לקבל הוראות החכמה. ואז יזבחו זבחי צדק. לרמוז מה שאמר עושה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח. ואם הוא על אוה"ע יהיה כמו שאמר והלכו עמים רבים וגומר כי מציון תצא תורה. ואם הוא על ישראל שהולכים לירושלם למקום הסנהדרין ושם יזבחו זבחי צדק מהקרבנות כי שפע ימים יינקו שיונקים מהוראות התורה. ומדדי התורה שבכתב ותורה שבע"פ. וזהו שפע ימים יינקו ב' ימים. ובאותם ב' ימים שהם תורה שבכתב ותורה שבעל פה ספונים וטמונים סודות התורה. וזהו ושפוני טמוני חול. ואמר טמוני חול להורות שהסודות הן דבר שבחשאי. כמו שאמר דבש וחלב תחת לשונך. ואמר דברים שהם כבשונו של עולם. וכמו שאמרו חגור חרבך על ירך גבור מה ירך בסתר אף ד"ת בסתר. וזהו רמז על סודות התורה שראוי שיהיו בחשאי ולא בקולי קולות. וזהו ושפוני טמוני חול. כי החול אם תמצא כלי מנוקב לא ישמיע קול. מה שאין כן בדברים אחרים. וזהו שאמר ויך את המצרי ויטמנהו בחול שאמרו בילמדנו. שטמן זה הסוד בין ישראל שנדמו לחול שנאמר וכחול אשר על שפת הים. וחשב משה שיהיה טמון ביניהם כמו שאמרו שלא גילו מסתורים שלהם ובא אותו רשע וגילה הדבר. ולכן אמר בכאן ושפוני טמוני חול על הסודות שנתגלו בשבט יששכר ולחכמי ישראל ולנביאים. כאומרם לך אני מגלה טעם פרה אדומה ולא לאחרים. וזהו שאמר להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא מהשכר האמתי. וכל זה כנגד ותקרא שמו יששכר: בלידת זבולון כתיב ותאמר לאה זבדני אלהים זבד טוב הפעם יזבלני אישי כי ילדתי לו ששה בנים ותקרא שמו זבולון. ובברכת יעקב כתיב זבולון לחוף ימים ישכון. ובברכת משה כתיב ולזבולון אמר שמח זבולון עמים הר יקראו. לאה הצדקת ראתה במראה הנבואה שהשם יתברך מלא חפצה ורצונה ביששכר שהוא בעל תורה. וראתה גם כן כי אם אין קמח אין תורה. ואם שבט יששכר יהיו עוסקים בתורה יומם ולילה כמאמר התורה. מלאכתם היכן נעשית ומה יאכלו. כמאמרם ז"ל לא ניתנה התורה אלא לאוכלי המן. לזה חשבה מחשבת אמת ואמרה צריכה אני איש אחר ובן אחר שיכין צידה לדרך ויתן מזונות לפיו של יששכר. שאם לא כן תורתו אימתי נעשית. לזה אמרה זבדני אלהים זבד טוב. כלומר עכשיו שנולד זבולון שהוא יתן מזונות לפיו של יששכר. נתן אלהים שכרי נתן לי אלהים חלק טוב. כי יששכר יושב באהליו לעסוק בתורה שבע"פ בסבת זבולון שהוא בן ששי. ואולי על זה רמז ותלד בן ששי ליעקב כנגד שיתא סדרי משנה. והם ס' מסכתות כנגד ששים המה מלכות. וזהו זבד טוב כי בזה יוכל לעסוק בתורה שנקראת לקח טוב. אחר שיש לו מאכל ומזון. ולכן נראה לי שאמרה זבדני אלהים זבד טוב שהוא לשון צדה. כמו צדה לדרך שתרגום צדה זוודין לארחא והבי"ת מתחלפת בוא"ו. וזהו זבדני אלהים נתן לי צדה ומזון לשבט יששכר והוא מזון טוב וצידה טובה בלי חרפת אנוש. כי אחר שהם אחים ושותפים מהשירויחו יהיה לאמצע. ולכן אמרה זבדני אלהים זבד טוב. ולא אמרה נתן לי אלהים חלק טוב או זבול טוב כמו שאמרה הפעם יזבלני אישי. אבל רמזה בדבריה כי אחר שיש מאכל ומזון לאדם יש לו שלום בזבולו. ואם לאו אין שלום באהלו. כאומרו מעת דגנם ותירושם רבו מיד בשלום יחדיו אשכבה ואישן. אבל כשאין דגן ותירוש יש מלחמה בבית. וזהו זבדני אלהים זבד טוב וצדה טובה ואם כן מיד יזבלני אישי בשלום יחדיו. ורמז גם כן בזה כי זבולון היה עיקר הבית. אחר שהוא יוצא וטורח אחר המזונות ולכן אמרה יזבלני כאומרו בנה בניתי בית זבול לך. אבל ביששכר לא כתיב זבול אלא ויששכר באהליך. שהוא כמו אהל עראי בערך דירת זבולון. כמו שאמרו עץ חיים היא למחזיקים בה ללומדיה לא נאמר אלא למחזיקים. הם המסייעים לחכמים שהם מקבלים שכר בראשונה. ולכן אמר יעקב זבולון לחוף ימים ישכון. כלומר אחר שהוא בעל הצדה ראוי שיהיה לחוף ימים לפי שריוח הים הוא מרובה. וזהו שאמר בברכת משה עמים הר יקראו. כי השם יתברך היה מסבב שיבואו אומות העולם לארץ ישראל עם פרקמטיא בסבת אניות זבולון. וכשרואין שבחה של ירושלם שם יזבחו זבחי צדק. באופן כי שפע ימים יינקו. כלומר כי זבולון ויששכר שפע כל הימים יונקים שבאים שם משאר ימים לקנות ולמכור. וכן היה להם שפע טמוני חול כמאמרם ז"ל. ולכן אמר שמח זבולון בצאתך בימים אע"פ שהוא מקום סכנה. אחר שיששכר יושב באהליך הם אהלי התורה ועוסק בתורה ומתפלל עליך כי אתה בטוח שהשם יתברך יצילך. ולכן הזכירו בראשונה שמח זבולון בצאתך. ואם פי' שפע ימים יינקו כמו שכתבתי למעלה. שהוא רמז על תורה שבכתב ועל תורה שבע"פ. לכן אמר יעקב זבולון לחוף ימים ישכון וכפל והוא לחוף אניות. כי אע"פ שזבולון אינו בעל תורה. בשכר שהוא נותן לתוך פיו של יששכר. הוא יושב לחוף ימים. וחלק יש לו כאלו ב' ימים שהם תורה שבכתב ותורה שבע"פ כאלו היה עוסק בה אחר שהוא מסייעו. וזהו שאמר ומזבולון מושכים בשבט סופר. כלומר אחר שהם מושכים מזונות לשבט סופר שהוא יששכר. זבולון עצמו יכול להקרא חכם וסופר. וזהו לחוף ימים התורה ישכון ויהיה לו חלק. אחר שהוא הולך לחוף אניות וממרחק הביא לחמו. ורמז בזה ג"כ מה שאמר לו משה שמח זבולון בצאתך ולא תירא. אחר שיששכר יושב באהליך והבית נקרא על שמך ה' יצילך מכל רע. וזהו זבולון לחוף ימים ישכון לפי שהשם שנקרא ה' הוא האלהים יושב לחוף אניות. וזהו והוא לחוף אניות. וזהו מה שאמרה לאה הפעם יזבלני אישי. אישי שהוא אישי כדכתיב תקראי אישי. יזבלני וידור עמי באהלי כדכתיב והוא לחוף אניות. וכן רמזה יזבלני אישי הפעם אני יודעת שהשם יתברך שהוא אישי ידור עמי אחר שיש לי בן בעל תורה. כי עד עכשיו לא היה לו מדור. וכמו שאמרו אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד. וזהו הפעם יזבלני אישי. ולכן אמר ויששכר באהליך ולא אמר באהליו אלא באהליך. רמז לאהלי יעקב כדכתיב מה טובו אהליך יעקב: בלידת יוסף כתיב ותהר ותלד בן ותאמר אסף אלהים את חרפתי ותקרא את שמו יוסף לאמר יוסף ה' לי בן אחר. ובברכת יעקב כתיב בן תורת יוסף בן פורת עלי עין בנות צעדה עלי שור וימררוהו ורובו וישטמוהו ותשב באיתן קשתו מאל אביך ויעזרך ברכות אביך וגומר. ובברכת משה כתיב וליוסף אמר מבורכת ה' ארצו ממגד שמים מטל וממגד תבואות שמש ומראש הררי קדם וממגד ארץ בכור שורו הדר לו. רחל הצדקת ראתה במראה הנבואה כל מה שעתיד לעבור על יוסף עם אחיו. ומכירתו ועבדותו ודבת אשת אדוניו ומעלתו ומלכותו. ולכן תמצא בלידת יוסף מה שלא תמצא בלידת כל השבטים. כי בכל השבטים השם מאוחר לסבת השם. כגון נתן אלהים שכרי ותקרא שמו יששכר. וכן הפעם אודה את השם ע"כ קראה שמו יהודה. וכן בכולם זולת בראובן שכתב השם בראשונה ואח"כ סבת השם. שנאמר ותקרא שמו ראובן כי אמרה כי ראה ה' בעניי. ואולי עשה כן בראובן לפי שראובן לא היה שם גמור כמו שכתוב בזוהר בסבת מחשבת יעקב שהיתה ברחל. וזהו ראובן סתם ולא ראובני או שם אחר. ולכן שינה בו בקריאת שמו ואמר בראשונה ותקרא שמו ראובן ואחכ"א בי ראה השם בעניי. ואולי הזכיר ראובן בראשונה לפי שאם היה אומר ראה השם בעניי כי עתה יאהבני אישי. לא היה יכול לומר ותקרא שמו ראובן כי אולי שמו הראוי לו כפי הסבה. ראוי להיות אהבה. אחר שאמר כי ראה השם בעניי כי עתה יאהבני אישי. כמו שתאמר בזבולון שאמר זבדני אלהים זבד טוב הפעם יזבלני אישי ותקרא שמו זבולון. בסבת יזבלני הסמוך לו. ולא קרא שמו זבד טוב כטעם זבדני. ולכן קרא שמו ראובן בראשונה ואח"כ נתן סבה לזה השם. אבל ביוסף שינה וכתב סבה בראשונה ובאחרונה. דכתיב אסף אלהים את חרפתי ותקרא שמו יוסף לאמר יוסף השם לי בן אחר. וראוי היה לקרוא לו אסף בשביל אסף אלהים את חרפתי. ויוסף בשביל יוסף השם לי בן אחר. אבל הכוונה לרחל בזה לפי שראתה עניני יוסף והקורות שבא עליו ממינים שונים ושבעה עידנין יחלפון עלוהי. לפיכך רמזה בדבריה שני דברים אחד אסף אלהים את חרפתי כנגד הרעות שעברו עליו. והש"י אמר לצרותיו די ואסף חרפתו. והשני כנגד הטובות שבאו עליו אח"כ. וזהו יוסף השם לי בן אחר. כאלו היה בן אחר ולא היה הראשון. כאומרו לעם נולד כי עשה לו טובות כאלו היום נולד בלא חטא. וכן בכל כאלו היה בן אחר. קרא שמו יוסף כאלו היו לו שני שמות בב' אלו זמנים. ולכן תמצא שמזה שאמרנו היה מקום לאסף לשנות שמו ולומר עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים. כי לפי שהיה שמו אסף המשורר הגיע לסוף תכונתו של יוסף. כמאמר אמו שאמרה אסף אלהים את חרפתי. כאלו היה שמו אסף ויוסף. ולכן שינה שמו ואמר עדות ביהוסף שמו. כלומר העדות והסוד של ענייני יוסף בשמו תמצאנו. כי הוא אסף והוא יוסף. וזהו יהוסף כמו יה אסף. וזהו אסף אלהים את חרפתי. וזהו בצאתו על ארץ מצרים כדכתיב ויצא יוסף על ארץ מצרים שאז נשתנה שמו ומזלו. וכל זה רמזה רחל בדבריה. וכן יעקב ומרע"ה האריכו בברכתו להורות על אלו הדברים. רחל אמרה אסף אלהים את חרפתי. להורות על דבת אחיו ועל מכירתו שמכרוהו אחיו. כי זה רעה גדולה וחרפה רצופה ליוסף בהוצאת הדבה דכתיב ויבא יוסף את דבתם רעה. כי זה דבר מכוער מאד בעיני אלהים ואדם להוציא דבה והיה חרפה גדולה. ולכן אז"ל שנאסר עשר שנים כנגד עשרה אחים שהוציא דבה עליהם. וכן מה שעשו לו אחיו באכזריות שמכרוהו לישמעאלים היא רעה גדולה אשר כמוה לא נהייתה. על מכרם בכסף צדיק וזו חרפה גדולה. אשר לזו הסבה בהודעו אליהם אמר גשו נא אלי ויגשו ויאמר אני יוסף אחיכם. כדי שלא ישמע הדבר לפי שהיא חרפה גדולה. עד שלזה אז"ל כי בעון זה נהרגו י' הרוגי מלכות וי' בכל דור ודור ועדיין החטא קיים. ולזה אמרה רחל חרפה שברה לבי ואנושה לעבד נמכר יוסף וענו בכבל רגלו. אבל בטחתי בה' שיאסוף השם את חרפתי. וזהו אסף אלהים את חרפתי ותקרא שמו יוסף. כי עד כאן לא היה שמו יוסף ולא היה ראוי להזכר בשם זה. אבל אחר עבור חרפה זו ותקרא את שמו יוסף לאמר יוסף השם לי בן אחר. כלומר יוסף השם לי בן אחר שהוא למעלה וכבוד. כאומרו ויוסף הוא השליט על הארץ ואז ראוי להקרא יוסף. אבל לענין החרפה אין ראוי שיקרא שמו יוסף שמשמע יוסף השם יגון על יגונו או חרפה על חרפתו. אבל יאמר אסף אלהים את חרפתי וכנגד זה תמצא שברכו יעקב ברכות כפולות. ברכות ראשונות כנגד הרעות של אסף אלהים את חרפתי. וברכות אחרות כנגד יוסף ה' לי בן אחר. וזהו בן פורת יוסף בן פורת עלי עין. כלומר ראוי שתפרה ותרבה בברכות כנגד אלו השני זמנים. בן פורת יוסף כנגד הזמן הב' של המעלה שאז נקרא יוסף השליט. בן פורת עלי עין כנגד הזמן הא' של המכירה והשעבוד שאז לא היה יוסף. ולכן לא הזכיר בכאן בן פורת יוסף עלי עין. אלא בן פורת עלי עין. כלומר ראוי שתפרה על עין הרע ששלט בך מאחיך בסבת כתונת הפסים ועל עין אדונתך ששלט בך לומר שכבה עמי בסבת היותך יפה תואר ויפה מראה. עד שבסבת זה בנות צעדה עלי שור. כלומר כדי לראותו. וימררוהו ורובו פוטיפר ואשתו וישטמוהו אחיו וזה כנגד אסף אלהים את חרפתי. ועכ"ז ותשב באיתן קשתו שעמד על עומדו וקיומו נקי ובר. וריחו לא נמר ועמד בצדקו. ולכן ויפוזו זרועי ידיו ונתחזקו מידי אביר יעקב. לפי שהיה בן יעקב שהוא אביר וחזק בכל הצרות שעברו עליו. ובזכות זה משם רועה אבן ישראל שהוא יוסף דכתיב רועה ישראל האזינה נוהג כצאן יוסף. וכל זה לפי שעמד בגבורתו ובחזקתו כאבן. ולכן אתה ראוי לברכות רבות מאל אביך ומאל שדי שהוא שודד המערכות והגזירות. וזהו כנגד אסף אלהים את חרפתי. כי בכח הדין ובכח שדי אסף החרפה והגזירה. וכן אתה ראוי לברכות אתרות כנגד יוסף ה' לי בן אחר. וזהו ברכות שמים מעל ברכות תהום רובצת תחת. כי עליונים ותחתונים כולם הסכימו בברכה שברכך אמך. כאמרה אסף אלהים את חרפתי. וכאומרה יוסף ה' לי בן אחר. וזהו ברכות שדים ורחם. ורמז ג"כ בזה לפי שלא שמע לאשת אדוניו ראוי לברכות אלו של שדים ורחם. ואחר שאמך נתן לך ברכות כפולות. ג"כ. אני שאני אביך ראוי שאברך אותך בברכות כפולות כנגדן. וזהו ברכות אביך גברו עליו ונתרבו על ברכת הורי שהם עד סוף העולם. וזהו עד תאות גבעות עולם שהוא גן עדן בראשי תיבות. או יאמר עד שתשתלם תאותם של האמהות שנקראו גבעות עולם. וא"ת כל אלו הברכות למה. לזה אמר תהיין לראש יוסף ולקדקד נזיר אחיו. כאלו יש בכאן שני אנשים מחולפים וצריכים ברכות מחולפות. ולכן הברכות האלו תהיין לראש יוסף כשהוא יוסף בכבודו ובמלכותו. כמו שאמרה אמו יוסף ה' לי בן אחר. והאחרות יהיו כנגד נזיר אחיו שזה בזמן שהיה פרוש מאחיו במכירתו ובמאסרו ובשעבודו. שזהו כנגד אסף אלהים את חרפתי כי אז היה לחרפה וללעג וקלס לסביבותיו מצד הדבה ומצד המכירה. ומצד דבת אשת אדוניו שהיו אומרים ששכב עמה. וזו רעה גדולה וחרפה חזקה. וזהו תהיין לראש יוסף ולקדקד נזיר אחיו. וכל זה הוציאו ממאמר רחל שאמרה אסף אלהים את חרפתי. וכן במאמר יוסף ה' לי בן אחר: וכן משה ברכו מעין יעקב כאומרו מבורכת ה' ארצו. ממוזגת בפירותיה כמו שהוא היה ממוזג בטבעו. לא כמאמר האומרים ששכב עם אשת אדוניו. ומה שהוסיף משה תבואות שמש וגרש ירחים. הוא כלול במאמר מאל אביך ויעזרך ליודעיך. ומה שהוסיף בכור שורו וגומר הוא כלול באומרו בנות צעדה עלי שור. כמאמר המתרגם תרין שבטין יפקון מבנוהי. ולכן משה כפל ברכותיו ביעקב. קצת ברכות על ראש יוסף וקצת ברכות על נזיר אחיו. ויעקב חתם במאמר תהיין לראש יוסף. ומשה אחר שאמר ולקדקד נזיר אחיו אמר בכור שורו הדר לו. לרמוז שהברכות הראשונות היו כנגד יוסף. והאחרונות כנגד נזיר אחיו. וזהו לקדקד נזיר אחיו אני מברכו בכור שורו וגומר. ומשה פירש מה שסתם יעקב. וכולם לדבר אחד נתכוונו למאמר רחל שאמרה אסף אלהים את חרפתי ולמאמר יוסף ה' לי בן אחר. ולפי שהם ראו כי שבעה עידנין יחלפון עלי'. הושלך לבור ארבעה פעמים נמכר כמו שדרשו במלת פסים פוטיפר סוחרים ישמעאלים מדינים. שביה. מאסר. הרי ז' כנגד זה אסף אלהים את חרפתי. וכן נזיר אחיו כי בזה הזמן היה בחרפה גדולה פרוש מאחיו. וכנגד ז' זמנים וז' ענויים ברכו משה בז' ברכות שברכו יעקב. שהם כלולות במאמר רחל שאמרה יוסף ה' לי בן אחר ובמאמר תהיין לראש יוסף. ולכן אמר משה וליוסף אמר מבורכת ה' ארצו. כלומר ברכות כפולות לראש משביר עד שאפילו ארצו תהיה מבורכת. והתחיל בשבעה ברכות ממגד שמים מטל א'. ובתהום רובצת תחתיו ממגד תבואות שמש ג'. וממגד גרש ירחים ד'. ומראש הררי קדם ה'. וממגד גבעות עולם ו'. וממגד ארץ ומלואה ורצון שוכני סנה ז'. וכל אלו הז' ברכות תבאתה לראש יוסף. אבל לקדקד נזיר אחיו אני נותן לו ברכות אחרות. והם בכור שורו הדר לו. כלומר לאחר שהיה פרוש מאחיו וימררהו ורובו וישטמוהו ונגחוהו. אני נותן לו הדר השור וקרני הראם. בענין שבהם ינגח יחדיו אפסי ארץ כמו שנגחוהו. וזה כלול במה שאמר יעקב בן פורת יוסף בנות צעדה עלי שור. וימררוהו ורבו ותשב באיתן קשתו וגומר שכל זה רמז שעמד בצרותיו קיים כאבן. וזהו משם רועה אבן ישראל. וכנגד זה אמר משה ומראש הררי קדם. ואחר שאמר שהיה קיים בעצמו. כאבן. התחיל לברכו בז' ברכות של משה. והם מאל אביך ויעזרך אחד. ואת שדי ויברכך ב'. ברכות שמים מעל ג'. ברכות תהום רובצת תחת ד'. ברכות שדים ורחם ה'. ברכות אביך גברו על ברכות הורי ו'. עד תאות גבעות עולם ז'. ולפי שיוסף זכה לאלו הז' ברכות מצד אמו ומצד אשת אדוניו יותר מבשאר השבטים. אנו מברכין לבנות ישראל ז' ברכות לכבוד חתן וכלה שהם כנגד שמש וירח. וזהו וממגד תבואות שמש וממגד גרש ירחים. ולכן אמרו כלה בלא ברכה אסורה. לפי שבברכת יוסף יש ז' ברכות ומדברת בענין הנשים דכתיב בנות צעדה עלי שור. וכן אמר ברכות שדים ורחם. ולכן צריך שיברכו לכלה שבע ברכות. ולכן אמרו האוכל מצה בערב פסח כבועל ארוסתו בבית חמיו. כלומר שלא המתין לברך שבע ברכות. כן האוכל מצה ערב הפסח לא המתין שיברכו עליה שבעה ברכות. כי ז' ברכות אנו מברכים בליל פסח קודם שנאכל מצה. וכל זה לפי שבזכות יוסף הצדיק יצאו ממצרים ונקרע הים דכתיב הים ראה וינס. ואחז"ל מה ראה ארונו של יוסף דכחיב וינס ויצא החוצה. ולכן אנו מברכין שבעה ברכות בליל פסח קודם אכילת מצה. כנגד שבעה ברכות של יוסף של (ברכת) יעקב ומרע"ה. שהם כנגד שבעה ברכות של כנסת ישראל שנקראו באר שבע. שכל שבעה בארות וברכות מריקין בה: בלידת בנימין כתיב ויהי בצאת נפשה כי מתה ותקרא שמו בן אוני ואביו קרא לו בנימין. ובברכת יעקב כתיב בנימין זאב יטרף בבקר יאכל עד. ולערב יחלק שלל. ובברכת מרע"ה כתיב לבנימן אמר ידיד ה' ישכון לבטח עליו חופף עליו כל היום ובין כתפיו שכן. רחל הצדקת במראה הנבואה בשעת מיתתה ראתה כל עניני בנימן ומקריו שיקרו לו. טובות שיבואו עליו לפי שהוא ילד שעשועים קטן. ולכן יבחר בו השם לבנות בית מקדשו בחלקו. וזה פלא גדול כי אין נבואה שורה אלא מתוך שמחה ולא מתוך עצבות. והיא יושבת על המשבר מיללת על מר נפשה ובוכה ומצטערת על צער בנה שראתה כמעט שהגיע בנה לשערי מות. בענין פלגש בגבעה עד שלא נשאר לו שריד כמעט. אבל זה אינו דבר פלא בצדיקים כמאמרם ז"ל תוסף רוחם יגועון. ואמרו כי לא יראני האדם וחי בחייהם אינם רואים אותי אבל במיתתם רואים. ולכן ראתה עינה מה שלא ראתה בחייה. כי בחייה האריכה בענייני יוסף. ואמרה אסף אלהים את חרפתי ותקרא את שמו יוסף לאמר יוסף ה' לי בן אחר. ואחר שהאריכה נוכל להבין בדבריה דברים רבים. אבל בכאן שלא אמרה אלא מלה אחת והיא ותקרא שמו בן אוני. ובזו המלה רמזה דברים נפלאים מכל עניני בנימן. זה יורה על מעלתה וחכמתה. ולא לחנם כתב בה קול ברמה נשמע. שתרגם יונתן בן עוזיאל קל ברום שמיא אשתמע נהי בכי תמרורים. שני בכיות הבכי שבכתה בצאת נפשה כי מתה על שבט בנימן. ובכי אחר גלות בניה. וזהו רחל מבכה על בניה. ולכן אמר בצאת נפשה כי מתה. כלומר עד שכמעט היתה מתה ותקרא שמו בן אוני. כלומר כי זה הבן הנולד לה יגיע לשערי מות על ענין פלגש בגבעה. וזהו בן אוני בן צערי בן אבלי. והיא אמרה זה כמצטערת ומייללת ואומרת. אני הייתי חושבת שאתה תהיה ילד שעשועים ילד זקונים קטן ושאשמח בך. ואחר שאני קרובה למות ולא אזכה לראות בשמחתך אני קורא לך בן אוני בן צערי בן אבלי. כמו לא אכלתי באוני ממנו. וזאת הנבואה היתה על ענין פלגש בגבעה שכמעט מתו כולם על אותה נבלה. כמו שכתוב שם אותי דמו להרוג ואת פלגשי ענו ותמת. ולכן אמר בכאן בצאת נפשה כי מתה. כי די שיאמר בצאת נפשה. מה צריך לומר כי מתה. אלא שיש בכאן כי בעת צאת נפשה ראתה אותו ענין של פלגש איך אנסוה בני בנימין עד שמתה. וזהו בצאת נפשה ראתה כי מתה אותה פלגש כמו שאמר ואת פלגשי ענו ותמת. ולכן קראה שמו בן אוני בן צערי כי אני גולה וסורה ועצבה ומתאוננת על בני. שיהיה ביניהם רעה ונבלה כזאת. ועוד רמזה בדבריה שאמרה בן אוני בן כחי. כמו מצאתי און לי. הוא ראשית אוני. מרוב אונים. וראתה בכאן צרת ישראל בעניין המן שגזר עליהם להשמיד להרוג ולאבד. שהיו כולם חשובים כמתים לולי שהעיר השם את מרדכי ואסתר המלכה לעמוד על נפשם. והם היו כח ישראל וראשית אונו. ולכן אמרה בצאת נפשה כי מתה ותקרא שמו בן אוני. לרמוז שאף על פי שיגיעו לדכדוכה של נפש ויהיו קרובים לצאת נפשם. זכות הצדיקים ואונם וכחם יגינו עליהם. וזהו ותקרא שמו בן אוני בן כחי. כי בכח ידו ובחכמתו של מרדכי ניצולו ישראל מהמיתה. כי הצדיקים נקראו כח ה'. לפי שהם פועלים בכח שם ה' בתפלותיהם. ועתה יגדל נא כח ה'. ומהו כח ה' ה' ארך אפים וגומר. כי בכח ידו ובחכמתו של מרדכי ניצולו ישראל מהמיתה. כי הצדיקים נקראו כח ה' לפי שהם פועלים בכח שם ה'. ובכח י"ג מדות של רחמים ישראל נענים. וזהו אנשי אמונה אבדו באים בכח מעשיהם. ר"ל בכח תפלתם ובכח שמותיו יתברך. ובזה הם הגבורים לעמוד בפרץ לסתום פי שטן ולגדור הפרץ שפרצו הדור ויעבירו. כאומרו לולי משה בחירו עמד בפרץ לסתום פי שטן ולגדור הפרץ. וזהו כח הצדיקים וחכמתם שיש להם כח ה'. וזהו חכמה כח מה. שהוא שם שעולה במילואו מה. וזהו מה ה' אלהיך שואל מעמך. וזהו דמות כמראה אדם עליו מלמעל'. הוא שם יהו"ה שעולה למספר אדם. ולכן הצדיקים יש להם כח ואון לבטל הגזרות. כאמרו צדיק מושל ביראת אלהים. וכשהצדיקים מסתלקין מן העולם כשל כח הסבל. כאומרו התרפית ביום צרה צר כחך. וכן אמר כי השתות יהרסון שהם צדיקים שהם יסוד וכח העולם כאומרו וצדיק יסוד עולם. ולכן כשראתה רחל מרדכי ואסתר שהם כחם של ישראל. קראה לבנימין בן אוני בן כחי. וזהו איש יהודי כמו וחזקת והיית לאיש. כי מרדכי הראה כחו להמן ולא קם ולא זע ממנו עד שנפל בידו בכח תפלתו ותעניותיו. ומסר עצמו למיתה לעבור מאמר המלך בשביל מלכו של עולם. ואביו קרא לו בנימין. כלומר בן ימין שעמד לימין אביו להושיע משופטי נפשו המן ואחשורוש. וכן עומד לימין השם שהוא רחמים לרחם ישראל ולהושיעם ולשבר האויב בכוחו וגבורתו. וזהו ימינך ה' נאדרי בכח ימינך ה' תרעץ אויב. כלומר נאדרי בכח הצדיקים ותפלתם לפי שהם ימין ה'. וזהו איש יהודי חזק וגבור. היה בשושן הבירה והוא איש ימיני. כאומרו ואביו קרא לו בנימין בן ימין השם. וזהו איש ימיני. וזהו בן אוני. וכן ראתה במראה הנבואה בנימין שהיה ידיד השם ילד שעשועים שבו היה משתעשע השם בבית קדשו ותפארתו שהיה בחלק בנימין. וזהו בהמ"ק שהיא עוזם ותפארתם וכחם של ישראל. כדכתיב עוז ותפארת במקדשו. וזהו בן אוני בן עוזי וכחי. כי אין עוזם ותפארתם של ישראל אלא ב"ה. שנאמר הנני מחלל את מקדשי גאון עוזכם. וכן ושברתי את גאון עוזכם. כי היא גאונם ועוזם של ישראל. ובה היו מתגאים שהיו מתפללים בה על כל צרה שלא תבא על הצבור ונענים. כמוזכר בתפלת שלמה. וזהו בן אוני בן כחי ועוזי. כי בית המקדש היה מכפר על כל עונותיהם. וזהו מעוזם ותקפם היות נקיים בלי עון. כאמרם ז"ל א"ר אליעזר לא היה אדם לן בירושלים ובידו עון שנאמר ובל יאמר שכן חליתי העם היושב בה נשוא עון. ולכך היו חזקים וברואים כאולם. אבל כשהיו חוטאים היו חלשים וחולים מפחד ומדאגה. כדכתיב פחדו בציון חטאים בלי עון וחטא. וזהו שאמר מצאתי און לי ומהו האון והכח כל יגיעי לא ימצאו בי עון אשר חטא. וזהו בן אוני. וכל זה כלל יעקב בברכתו באמרו בנימין זאב יטרף. זהו עון פלגש בגבעה שכמעט מתו כלם. והנשארים לא היו יכולים ליתן להם נשים מפני השבועה. וכדי שלא יחסר שבט אחד מישראל התירו להם וחטפתם לכם איש אשתו. ושם נתקיים בן אוני בן אבלי. וזהו בנימין זאב יטרף. בבקר יאכל עד זה שאול שהיה מלך ראשון בתחלת בקרן של ישראל. ולערב יחלק שלל זה מרדכי ואסתר שעמדו להם לעת ערב כשהם בגלות ובחשך בנשף בערב יום ושללו שלל עמלק והמן. וזהו בן אוני בן כחי. וכן רמז על ב"ה שהיה בחלקו של בנימין שהיה עוזם ואונם של ישראל וכפרתם בסבת המקום והקרבנות. וזהו בנימין זאב יטרף טרף הקרבנות. כאומרו טרף נתן ליריאיו. ואמר בכהן ואתנם לו מורא וייראני. בבקר יאכל עד ולערב יחלק שלל כנגד את הכבש א' תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים. וכן משה כלל בברכתו ואמר ידיד ה' ישכון לבטח עליו. כלומר שאע"פ שאמו קראתו בן אוני בן צערי. לפי שלא שמחה להשתעשע בו כילד זקונים קטן. הקב"ה קראו ידיד ומשתעשע בו ומחבבו תחת אמו. ואע"פ שחטאו לפניו בענין פלגש בגבעה. ואח"כ היה ידידו ואהובו בסבת בהמ"ק שבחלקו שנקראת ידיד שנא' מה ידידות משכנותיך. ואף על פי שנחרב ונתמשכן בעונותיהם. כמאמר רחל בן אוני בן אבלי וצעק' על חורבן פעמים. עוד יבא זמן שיהיה ידיד ה' בלי הפסק. ישכון לבטח עליו בבנין בית שלישי שלא יחרב עוד. כאומרו גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון. ולא אמר השני מן הראשון. ואז יתקיים מקדש ה' כוננו ידיך. ואז ובמקום הזה אתן שלום השקט ובטח עד עולם. לא כבית הראשון שהיה חופף עליו ומצטער כל היום. כאמרו כי על אפי ועל חמתי היתה לי וגומר. ולא כבנין בית שני ששכן בין כתפיו ולא בכל גופו שחסרו בו ה' דברים. כאומרם וארצה בו ואכבדה ואכבד כתיב שחסרו בו ה' דברים. וזהו ידיד ה' ועוזו ומקדשו ישכון לבטח עליו לימות המשיח. חופף עליו כל היום בבית ראשון. ובין כתיפיו שכן בבית שני. וזהו בן אוני בן כחי ועוזי. וכן רמז ידיד ה' על מרדכי הצדיק שהיה ידיד ה' ואוהבו וראש לכל הבשמים. כאומרו ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור ומתרגמינן מירא דכיא. ובשבילו שכן ישראל בטח בדד. וזהו ישכון לבטח עליו בזכות שהיה חופף עליו כל היום ומצטער כדכתיב וילבש שק ואפר ויצעק צעקה גדולה ומרה. וזהו ג"כ בן אוני בן צערי שהיה מתאונן על צרתם של ישראל. וזהו חופף עליו. וכן דרשו רז"ל חופף עליו בנימין היה מצטער על שהיה ליהודה רצועה קטנה בהיכל. ולכן בין כתיפיו שכן בגובה שבגוף דכתיב וגדול ליהודים. וכל זה הוציאוהו יעקב ומרע"ה ממלת בן אוני. וכל זה להורות על מעלת רחל ולאה שהסכימה דעתן לדעת המקום ב"ה. וקראו הן שמות לבניהן מורים על העתידות. ועל כל מה שהתנבאו הנביאים. ואדון הנביאים ע"ה ומבחר האבות ע"ה יעקב. שתו מימיהן ונתחבטו בדבריהם ונשאו ונתנו בהן והגיעו לסוף דעתן. וכל ברכותיהן והעתידות שבהן עד סוף כל הדורות הוציאו מדברי רחל ולאה. ראה נפלאות תמים דעים איך אלו הגבירות בנות לבן. ליבנו וביררו דבריהם כמצרף לכסף וכור לזהב. ולא לחנם אמר יצחק ע"ה קום לך פדנה ארם. כי הגיע השעה וקח לך אשה מבנות לבן אחי אמך הצדקת. ובהכרח הוא שיהיו בנותיו טובות. וזאת היתה תאות רבקה אלא שלא רצתה לגלות ליצחק עד ראות רצונו. הרי לך מה שעלה בדעתי בענין לידת השבטים וחקרתי ופשפשתי ומצאתי דברי חפץ מחופש. לא יערכם זהב ומופז כאלו כבוד ה' עלי זרח. ומלתו על לשוני ערך. בלי מלמד ובלי ספר. אלומותי אני מאלם. מי הקדימני ואשלם. ואם שכחתי או שגגתי פרסת העלם. המעיין בהם ידינני כנער ועלם. כי כפי הזמן והמקום אני ממשש בכל תלם ותלם. והשם יכפר בעדי כי שגיאות מי יבין. שוב מצאתי בדברי רז"ל סיוע לדברי שאמרו כל שמות השבטים ע"ש העתיד נקראו. ראובן על שם ראה ראיתי את עני עמי וגו'. שמעון ע"ש וישמע את נאקתם. לוי ע"ש ונלוו גוים רבים אל ה'. יהודה ע"ש אודך ה' כי אנפת בי. דן ע"ש וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי. נפתלי ע"ש נופת תטופנה שפתותיך כלה. גד ע"ש מגיד דבריו ליעקב. אשר ע"ש ואשרו אתכם כל הגוים. יששכר ע"ש יש שכר לפעולתכם. זבולון ע"ש בנה בניתי בית זבול לך. יוסף ע"ש אולי יחנן ה צבאות שארית יוסף. בנימין ע"ש ימין ה' עושה חיל. ואיני רוצה להאריך בפי' המאמר. כי המעיין יראה שבו כלול כל מה שאמרתי בה: אחר לידת יוסף כתיב ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף ויאמר שלחני. הטעם בזה לפי שראה שהשם השלים תאותו לזכור לרחל. לפי שכל עצמו של יעקב לא עבד אצל לבן אלא ברחל. ולכן כשנולד יוסף שאל לו רשות דרך מוסר. וי"א כי הטעם בזה כי כל עוד שלא ילדה רחל היה מפחד שיקחה ממנו. כאלו אינה הוגנת לו או הוא שונא לה אחר שלא ילדה עד כאן. ואז א"ל נחשתי כלומר בנסיון ראיתי בדבריך. ולכן לא תעזבני כי כל אשר תשאל ממני אתן לך. ואולי אמר זה לפי שאמר נחשתי. וידוע בדברי הנחש כי המבקש דבר מה לעשותו צריך שיתן כל מה שמבקשים ממנו בין רב למעט. ולכן השיב לו יעקב פעם שנית. אתה ידעת את אשר עבדתיך באמונה. ויברך ה' אותך לרגלי בסבת תפלתי. כמו שמור רגלך כאשר תלך אל בית האלהים ולא לסבת נחושך. והוא חזר לסבת הנפש ואמר מה אתן לך. כי הכל תלוי בפיך. לזה השיבו לא תתן לי מאומה כי לא נחש ביעקב. אלא אם תעשה לי את הדבר הזה אשוב לרעות צאנך. ובזוהר אמרו שאמר לא תתן לי מאומה. לפי שלבן אמר כקבה שכרך עלי לפי שראה לבן שיעקב היה חומד הנשים עד שהיו לו ד' נשים. ולכן א"ל אם אתה חפץ בנקבה אחרת אמור לי. וזהו נקבה שכרך עלי מה נקבה תרצה בשכרך ואתן לך. לזה א"ל לא תתן לי מאומה. כי כל שעשיתי היה לשם שמים. ואולי לזה א"ל לא תתן לי מאומה. לא תשים לי מום בזה. כמו שאחז"ל ואל תעש לו מאומה. הסר משם כל שה. כלומר אני יודע שאתה רמאי ובעלילה אתה בא עלי. לכן אני רוצה לשמור עצמי מכל החשדות. הסר משם כל שה נקוד וטלוא. והנולדים מכאן ולהבא מאלו המראות והיו שכרי. בענין שתענה בי צדקתי כשתחשדני. ולכן לפי שחשב לבן שכל זה היה עושה יעקב לרמותו ולילך לגנוב צאנו. סיפר ששם דרך שלשת ימים בינו ובין יעקב. ויקח לו יעקב מקל לבנה לח לעשות במקלות ציורים נקודים עקודים בגלוי הקליפות. והציב המקלות ברהטים בענין שיחמו הצאן אל המקלות. כי הדברים הטבעיים לפעמים פועלים מצד הראות. כמו שמתעוררת תאות המאכל בראות אדם כנגדו אוכל טוב. וזהו ויחמו הצאן ותלדנה הצאן עקודים נקודים. וזהו היה עושה בזמן מיוחד כאמרו והיה בכל יחם הצאן המקושרות. אבל בהעטיף הצאן לא ישים. בענין שהזמן יסייע לראיית המקלות: ואמר ויפרוץ האיש מאד מאד. שלא כדרך העולם ולא כדרך טבע כמו שחשב לבן. אלא בעזרת ה'. וזה שאמרו ז"ל שפרץ גדרו של עולם כאומרו ומקנהו פרץ בארץ וכו'. לרמוז שזה היה בהשגחה גמורה לא במקרה ובטבע. כי המקרה לא יתמיד. אבל בכאן אמר מאד מאד אחר ששנה בענין שבזה פרץ גדרו ומנהגו וטבעו של עולם כמו באיוב שהרחלים היו טורפות הזאבים. ובזוהר אמרו כי ענין המקלות עשה יעקב לפי שבכאן בירר חלקו וגורלו להדבק ולהתקשר בשם יתברך. כאומרו כי חלק ה' עמו וגו'. לפי שאברהם נתדבק במדת החסד כדכתיב חסד לאברהם. ויצחק במדת הדין דכתיב ופחד יצחק היה לי. ויעקב הוא יושב בין שני אהלים אלו בין הלובן והאודם שהוא המיצוע כמו האמת. וזהו תתן אמת ליעקב. ויעקב רצה להתדבק במדת הלובן. ולא במדת האודם. וזהו ויקח לו יעקב מקל לבנה לח כדי לגוללו ולחלקו. מקל לבנה סוד הלובן והרחמים. וזהו כי יעקב בחר לו יה ישראל לסגולתו. וזהו מחשוף הלבן לגלות פני הרחמים מתוך הדין. וזהו מקל לבנה לח ולוז וערמון. רמז לג' האבות ויעקב באמצע. והוא לוז כאומרו ויבא יעקב לוזה. ולכן הפריד יעקב הכשבים בענין שלא יתערב זרעו זרע הקדש בזרע פסול. וזהו וישת לו עדרים לבדו ולא שתם על צאן לבן הארמי לפי שהוא רמאי. כי נראה לבן מבחוץ והוא שחור ואדום מבפנים. אבל יעקב אינו כן כי הוא קשור ודבוק בשם ה'. ולכן חותמו אמת היפך מלבן שהוא רמאי שהוא ארמי בהפוך אותיות. ולכן נקרא צאנו הצאן המקושרות. לפי שכל בניו דבקים וקשורים בשם ה' כאמרו ואתם הדבקים בה'. וזהו וישם יעקב את המקלות ברהטים. לקשר הדברים כולם אלו באלו כמו שראה בחלום הסולם וסוד שניהם שוים. וזהו מלך אסור ברהטים כאלו אסור בכבלי ברזל בעבותות אהבה. כמו שפירשתי בעבותות החשן שהכל קשור באחדות בסבת זכות האבות. כמאמרם ז"ל מלך אסור ברהטים בזכות ואל הבקר רץ אברהם. ובזכות ברהטים בשקתות המים עד שבסבת זה הקשור א"א שיכלו. כדכתיב ואותך לא אעשה כלה. וזהו והכריתו את שמנו מן הארץ ומה תעשה לשמך הגדול. וזהו יעקב חבל נחלתו. כי הוא חבל ארוך שמקשר דברי הארץ בשמים. כדכתיב סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. וז"ש בירושל' משל למלך שהיה לו פותחת קטנה לבית גנזיו אמר המלך אם תפול בארץ מיד תאבד. אמר הריני עושה לה חבל ארוך וקושר בה וכו'. רמזו שאלולי שנתקשר יעקב בחבל ארוך עם השם אחר שהם המעט מכל העמים מיד יאבד. כדכתיב מי יקום יעקב כי קטן הוא. לכן קשרם הש"י עמו בענין שאפילו יפול לא יוטל כי ה' סומך ידו. בחבל ארוך משולש בג' גדילים של ג' אבות. וזהו הצאן המקושרות. אבל צאן לבן הם מעוטפים ברעב וחלושים. וזהו והיה העטופים ללבן והקשורים בלי קשור וחזוק. עד כאן:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך