הבה לי בנים. פי' שיתפלל עליה ואם אין מתה אנכי פירש"י שמי שאין לו בני' חשוב כמת. וכתב הרמב"ן ואני תמיה וכי על זה חרה אפו של יעקב ואמר התחת אלקים אנכי וכי אין דרך להתפלל אפי' על הנכריות שיפקדו ולמה אמר לה אבא לא היו לו בנים ואני יש לי בנים ואין לי להתפלל עליך ועל דרך הפשט אמרה שיתן לה בנים על כל פנים ובאמת דעתה שיתפלל עליה עד שיהיו לה בנים על כל פנים ואם אין תמית עצמה מפני הצער ובזה דברה שלא כהוגן בקנאתה לאחותה וחשבה כי באהבתו אותה יתענה וילבש שק ואפר ויתפלל עד שיהיו לה בנים כדי שלא תמות בצערה וחרה ליעקב שאין תפלת הצדיקים בידם שתשמע על כל פנים ובעבור שדברה כדרך געגועי נשים האהובות להפחידו במיתתה חרה אפו ואמר שאינו במקום האלקים לפקוד העקרות על כל פנים ואינו חושש כי ממנה מנע פרי בטן ולא ממנו ואמר כן כדי לייסרה ולהכלימה וכשראתה שלא תוכל על תפלת יעקב התפללה לעצמה וזהו וישמע אליה אלקים:
הנה אמתי בלהה בא אליה וגו' ואבנה גם אנכי ממנה. שרה אמרה אולי אבנה כי לא הבטיחו הב"ה לאברהם שיוליד עכ"פ משרה ורחל אמרה ואבנה גם אנכי כשרה בשביל שאכניס צרתי לביתי. וי"מ משום ה' של בלהה שהיא סימן לזרע כדכתיב הא לכם זרע וכתיב כי ביה ה' צור עולמים שהעולם הזה נברא בה"א וכל האחרות היה להם אות ה' בשמם חוץ מרחל ועל כן הכניסה לו בלהה שיש לה ב' הה"ין שתעלה לה האחת וכן לאברהם ושרה נתוסף להם אות ה"א בשמם:
ותלד ליעקב בן. כתב הרמ"בן הזכיר בכל השפחות ליעקב בן כי הוא חפץ ומודה בהם ואיננו נקרא לו בן האמה רק בן יעקב מתייחסים אליו. ואמר בלאה בן חמשי ובן ששי ליעקב בעבור רבוי הבנים לומר כי בכולם יחפוץ ולא הזכיר כן בראשונים:
נפתולי אלקי' נפתלתי. פי' שעל ידו נתחברתי במלאכת האלקי' שיצא ממנו חירם שהי' משבט נפתלי שעשה לשלמה מלאכתו בבית המקדש כדרך שעשה בצלאל במלאכת המשכן. וי"מ נפתולי אלקי' על שם שהשבטים נקראים שבטי יה:
ותרא לאה כי עמדה מלדת. כתב הרמב"ן למה נתנה לאה שפחתה לבעלה והרי לא היתה עקרה אם לא שנאמר שהיתה נביאה ויודעת שעתיד להעמיד י"ב שבטים ורצתה שיהיו לו רוב הבנים ממנה ומשפחתה וגם יעקב בא עליה כדי שיעמיד בנים רבים. ויתכן בעבור שידעו שנתנה הארץ לאברהם ואברהם ויצחק לא הרבו בנים היה חפץ יעקב להרבות נשים כדי להרבות זרעו לנחול את הארץ כי דור רביעי ישובו הנה:
ותאמר לאה בגד. י"מ על שם שבני גד היו ראשונים שבגדו לקחת נחלה בארץ ישראל כדכתיב ויגשו בני גד ובני ראובן. וי"מ לשון בגד שאמרה מעתה אני רוא' שבעלי בגד בי כי לקח שפחתי לצרה לי כי אברהם נשא הגר שלא היו לו בנים משרה וכן שפחת רחל נשאה שלא היו לו בנים מרחל אבל אני שיש לו בנים ממני והכניס לי שפחתי לצרה ודאי בגד בי ועל כן קראה גם לשני אשר כי אשרוני בנות שאע"פ שיש לו בני' ממני הכנסתי שפחתי צרתי בביתי:
דודאים. כתב ר' אברהם שיש לו ריח טוב וכן הדודאים נתנו ריח והן על צורת אדם ויש להן ידים ורגלים וי"א שיועילו להריון ואנכי לא ידעתי כי תולדתם קרה. וכתב הרמב"ן כי רצתה בהן להשתעשע ולהתענג בריחן כי בתפלה נפקדה רחל לא בדרך הרפואות וראובן הביא ענפי הדודאים או הפרי שהוא בדמות תפוחי' ולהם ריח טוב אבל השרש והוא עשוי כדמות אדם בראש וידים ורגלים לא הביא והשורש אומרים עליו שיועיל להריון:
ותקרא שמו יששכר. ראוי הי' לקראתו שכר שעתה נמי אין נקראת אלא שי"ן אחת אלא קראה אותו יששכר ראוי לב' שכרים שכר שנתנה לו שפחתה ושכר הדודאים אלא שלא פירשה אותו בפי' לכבוד אחותה:
הפעם יזבלני אישי. מרוב הבנים לא יספיק לי אהלי וצריך לאספני עמו באהלו:
ואחר ילדה בת. ולא נאמר בה הריון כדאיתא במדרש שעיקר ההריון לא היה אלא מרחל שהיתה ראוי להולידה אלא שהתפללה עליה שלא יהא חלקה בבנים פחות מאחת השפחות ותחלפנה מבטן רחל ללאה:
ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף. שחשב יעקב מעתה יתן לי רשות לילך שאין לו לחוש יותר שאגרשנה כיון שיש לי בנים ממנה וגם היא אולי לא היתה הולכ' עמו קודם כי שמא יגרשנה כל זמן שלא תלד:
נחשתי ויברכני. פי' נסיתי וכן כל נחש לשון נסיון. וי"מ שהיה מנחש בתרפים ויעקב אמר ויברך ה' אותך לרגלי ולא אמר בגללי דרך ענוה כלומר מיום שבאתי לביתך היית מתברך:
מתי אעשה גם אנכי לביתי. פירש"י עד עתה אין עושין לי צרכי אלא בני וצריך אני להיות עמהם ולסומכם. וכתב הרמב"ן לא מצינו שהיה צאן ליעקב ולא שירעוהו בניו הקטנים והגדול שבהם בן שש שנים אלא פי' מתי אעשה גם אנכי לביתי כאשר עשיתי לביתך:
אעבור בכל צאנך היום הסר משם כל שה נקוד וטלוא. או טלוא פי' כל שה דהיינו תיש שהוא הזכר. וטלוא ונקוד בעזים. שהם הנקבות וכן מפורש בעשיי' ויסר ביום ההוא את התישים ואת כל העזים. וכל שה חום בכשבים. כי בכשבי' כל שהיה בו חום ובנקבות של הכשבים הסיר כל שהי' לבן בו ומאלו הסיר ונתנם ביד בניו ואותן שילדו מכאן ולהבא דוגמת אלו יהיו בשכרו. וקשה לי למה הכניס הכבשים בין התישים ובין העזים דכתיב הסר מהם כל שה נקוד וטלוא וכל שה חום בכשבים וטלוא ונקוד בעזים והיה ראוי שיאמר התישים והעזים זה אחר זה כמו שנאמר בעשייה ויסר ביום ההוא את התיישים העקודים והטלואים ואת כל העזים הנקודות והטלואות וגו' וכל חום בכשבים. וכתב הרמב"ן כי הזכר היה בעזים נקוד וטלוא ובכשבים חום וגם נקוד וטלוא והכי פי' הפסוק הסר משם כל שה נקוד וטלוא וכל חום בכשבי' פי' וגם חום בכשבים עם נקוד וטלוא והיה שכרי ג' מראות הללו דהיינו חום ונקוד וטלוא בכשבים וב' מהם דהיינו נקוד וטלוא בעזים והזכרים לא הזכיר בעזים כמו שלא הזכירם בכשבים והביא ראיה לדבריו שהרי לא עשה במקלות מראה חום ואלו לא היה לו בכשבים אלא מראה חום נמצא שלא עשה תקנה להרבות שכרו בכשבים שהם מבחר הצאן וכן בחלומו הראהו העתודים העולים על הצאן עקודים נקודים ולא הראהו מראה חום אלא ודאי גם נקוד וטלוא היה שכרו בכשבים ומה שהוסיף חום בכשבים מפני שאין בתולדותם להיותם בעלי גוונים כתישים ועזים ואין בתולדות העזים להיות בהם חום. ובא לתקן ולא תקן דאכתי קשה למה לא עשה במקלות מראה חום כיון שאין מצוי בכשבים בעלי גוונים:
ויסר ביום ההוא את התישים. פי' הרמב"ן כי יעקב אמר סתם טלוא ונקוד בעזים שהם הנקבות ולבן חשש לזרע האב והפרישו הזכרים והנקבות והפריש אפילו העתודים אשר מעט לובן ברגליהם במקום העקידה והפריש בכשבים כל אשר לבן בו וכל חום ולמאי דפרישית אתי שפיר שהרי גם יעקב הזכיר הזכרים דכתיב הסר משם כל שה וגו' שהם התישים. אי נמי יש לפרש וכל אשר לבן בו חוזר על העזים שהפריש מהם כל אשר בו שום מראה לבן וכל חום בכשבים פי' עם שתי המראות האמורים למעלה דהיינו נקוד וטלוא הפריש בכשבים כל שהיה חום:
ויקח לו יעקב מקל לבנה. יש תמהין היאך עשה יעקב זה ופי' הרמב"ן כיון שהסכימו להיות שכרו באל' היה רשאי לעשו' כל מה שיוכל כדי שילדו כן ואולי התנ' יעקב שיעשה בהן כל מה שירצה כי לבן היה יודע בתולדה הזאת והרועים לא היו מרגישים בענין בראותם המקלות ברהטים כי לא הציג אותם לעולם אלא פעם אחת בשנה בימי ניסן כי בהעטיף הצאן שהוא בימי תשרי לא ישים שאם היה משימם בכל פעם לא היה נשאר ללבן כלום. וי"א כי בשנה ראשונה נולדו ליעקב טלואים רבים בברכת השם אשר הראה לו המלאך ושם המקלות בפני אלו שהיו שלו כדי שיולידו כדמותם שלא יאמר לבן כאשר יולידו גנוב הוא אתו לזה פי' בכל יחם הצאן המקושרות שהם הנולדים לו:
והכשבים הפריד יעקב. פירש"י הטלאים הנולדים עקודים ונקודים הפרישם לעצמם ועשה אותם עדר לבד והוליכם לפני הצאן ופני הצאן צופות אליהן וז"ש ויתן פני הצאן אל עקוד ואל כל חום שנמצא בצאן לבן. והקשה א"כ למה הפריש הכבשים ולא לקח גם התישים ועזים אשר יולידו ויעשה גם הם עדר עקוד ויוליכם לפני הצאן ועוד כי לדעת רש"י אין בכשבים עקוד כי לא היה שכרו בהם אלא חום וגם לא עשה להם מקלות מגוון חום ופי' הוא שהפריד הכשבים מן העזים ועשה שני עדרים עדר עזים ותישים ממראה נקוד וטלוא והנהיגם לפני העזים והתיישי' ועדר כבשים ממרא' חום והנהיגו לפני הכשבים וזהו למי שמפרש שלא היה מראה נקוד וטלוא בשכר הכשבים ולפי מה שפי' הוא שהיה שכר הכשבים נקוד וטלוא וגם חום עשה עדר ממראה נקוד וטלוא וחום והנהיגו לפני הכבשים ומה שהפריד הכשבים מן העזים בשביל מראה חום שלא היה בעזים וכתב עוד והנכון לפרש כי הכשבים לבדם הפריש ונתן פני הצאן הנזכר דהיינו כשבים אל עקוד ואל כל חום וישת לו עדרים לבדו כי היו שכרו ופי' בצאן לבן שעשה כן בצאן לבן וטעם עשותו כן בכשבים יותר מבעזים מפני שלא היו במקלות חום או שידע שיש בתולדת הכשבים שצריכין לסימנין רבים בכבדותן יותר מהתיישים לקלותן:
המקושרות. י"מ החזקים אשר איבריהם קשורים זה בזה קשר אמיץ כי היא סבת הבריאות והעטופי' הם החלשים אשר נפשם בהם תתעטף ואין להם כח מלשון העטופי' ברעב. וכתב הרמב"ן הקשורים הם הצאן אשר הזכרים הולכים אחר הנקבות בכל עת לא יפרדו מהם לרוב תאוותם מלשון ונפשו קשורה בנפשו. ור"א פי' כי בימי ניסן כל אשר תלדנה אז מצאן יהיו בריאות וחזקות ופי' מקושרות מרוב חזקם ובריאותם יש בהם רוב תאוה מקושרים ונכרכים אחר הנקבה ובהעטיף הצאן בימי תשרי לא ישים וזה עשה יעקב כדי שלא ירגיש לבן בדבר המקלות:
ובהעטיף הצאן לא ישים והיה העטופים ללבן. כי לא ילדו נקודים והקשורים כולם ליעקב כי ילדו נקודים. וי"מ לפי שלבן רימהו מיד שהסיר גם הזכרים שהם התיישים ויעקב לא אמר להסיר אלא העזים הנקודות והטלואות שהן הנקבות לפיכך הציג המקלות. וי"מ כי איננו טבע שיולידו נקודים וטלואים בכח המקלות אלא דרך נס ועל כן לא הקפיד עליו לבן שאפשר שלא ידע לבן בדבר ומה שהוצרך מקלות לנס כי כן דרך כל הנסים למעט הנס בכל מה שיוכל ולעשותו על ידי אמצעי כדרך ואת המטה הזה תקח בידך וגו'. ואינו נראה כי ודאי טבע הוא וכן דעת רבותינו ז"ל:
