תנ"ך על הפרק - בראשית ל - העמק דבר

תנ"ך על הפרק

בראשית ל

30 / 929
היום

הפרק

לידת שבעה בנים נוספים ודינה, יעקב מתעשר

וַתֵּ֣רֶא רָחֵ֗ל כִּ֣י לֹ֤א יָֽלְדָה֙ לְיַעֲקֹ֔ב וַתְּקַנֵּ֥א רָחֵ֖ל בַּאֲחֹתָ֑הּ וַתֹּ֤אמֶר אֶֽל־יַעֲקֹב֙ הָֽבָה־לִּ֣י בָנִ֔ים וְאִם־אַ֖יִן מֵתָ֥ה אָנֹֽכִי׃וַיִּֽחַר־אַ֥ף יַעֲקֹ֖ב בְּרָחֵ֑ל וַיֹּ֗אמֶר הֲתַ֤חַת אֱלֹהִים֙ אָנֹ֔כִי אֲשֶׁר־מָנַ֥ע מִמֵּ֖ךְ פְּרִי־בָֽטֶן׃וַתֹּ֕אמֶר הִנֵּ֛ה אֲמָתִ֥י בִלְהָ֖ה בֹּ֣א אֵלֶ֑יהָ וְתֵלֵד֙ עַל־בִּרְכַּ֔י וְאִבָּנֶ֥ה גַם־אָנֹכִ֖י מִמֶּֽנָּה׃וַתִּתֶּן־ל֛וֹ אֶת־בִּלְהָ֥ה שִׁפְחָתָ֖הּ לְאִשָּׁ֑ה וַיָּבֹ֥א אֵלֶ֖יהָ יַעֲקֹֽב׃וַתַּ֣הַר בִּלְהָ֔ה וַתֵּ֥לֶד לְיַעֲקֹ֖ב בֵּֽן׃וַתֹּ֤אמֶר רָחֵל֙ דָּנַ֣נִּי אֱלֹהִ֔ים וְגַם֙ שָׁמַ֣ע בְּקֹלִ֔י וַיִּתֶּן־לִ֖י בֵּ֑ן עַל־כֵּ֛ן קָרְאָ֥ה שְׁמ֖וֹ דָּֽן׃וַתַּ֣הַר ע֔וֹד וַתֵּ֕לֶד בִּלְהָ֖ה שִׁפְחַ֣ת רָחֵ֑ל בֵּ֥ן שֵׁנִ֖י לְיַעֲקֹֽב׃וַתֹּ֣אמֶר רָחֵ֗ל נַפְתּוּלֵ֨י אֱלֹהִ֧ים ׀ נִפְתַּ֛לְתִּי עִם־אֲחֹתִ֖י גַּם־יָכֹ֑לְתִּי וַתִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ נַפְתָּלִֽי׃וַתֵּ֣רֶא לֵאָ֔ה כִּ֥י עָמְדָ֖ה מִלֶּ֑דֶת וַתִּקַּח֙ אֶת־זִלְפָּ֣ה שִׁפְחָתָ֔הּ וַתִּתֵּ֥ן אֹתָ֛הּ לְיַעֲקֹ֖ב לְאִשָּֽׁה׃וַתֵּ֗לֶד זִלְפָּ֛ה שִׁפְחַ֥ת לֵאָ֖ה לְיַעֲקֹ֥ב בֵּֽן׃וַתֹּ֥אמֶר לֵאָ֖הבגדבָּ֣אגָ֑דוַתִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ גָּֽד׃וַתֵּ֗לֶד זִלְפָּה֙ שִׁפְחַ֣ת לֵאָ֔ה בֵּ֥ן שֵׁנִ֖י לְיַעֲקֹֽב׃וַתֹּ֣אמֶר לֵאָ֔ה בְּאָשְׁרִ֕י כִּ֥י אִשְּׁר֖וּנִי בָּנ֑וֹת וַתִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ אָשֵֽׁר׃וַיֵּ֨לֶךְ רְאוּבֵ֜ן בִּימֵ֣י קְצִיר־חִטִּ֗ים וַיִּמְצָ֤א דֽוּדָאִים֙ בַּשָּׂדֶ֔ה וַיָּבֵ֣א אֹתָ֔ם אֶל־לֵאָ֖ה אִמּ֑וֹ וַתֹּ֤אמֶר רָחֵל֙ אֶל־לֵאָ֔ה תְּנִי־נָ֣א לִ֔י מִדּוּדָאֵ֖י בְּנֵֽךְ׃וַתֹּ֣אמֶר לָ֗הּ הַמְעַט֙ קַחְתֵּ֣ךְ אֶת־אִישִׁ֔י וְלָקַ֕חַת גַּ֥ם אֶת־דּוּדָאֵ֖י בְּנִ֑י וַתֹּ֣אמֶר רָחֵ֗ל לָכֵן֙ יִשְׁכַּ֤ב עִמָּךְ֙ הַלַּ֔יְלָה תַּ֖חַת דּוּדָאֵ֥י בְנֵֽךְ׃וַיָּבֹ֨א יַעֲקֹ֣ב מִן־הַשָּׂדֶה֮ בָּעֶרֶב֒ וַתֵּצֵ֨א לֵאָ֜ה לִקְרָאת֗וֹ וַתֹּ֙אמֶר֙ אֵלַ֣י תָּב֔וֹא כִּ֚י שָׂכֹ֣ר שְׂכַרְתִּ֔יךָ בְּדוּדָאֵ֖י בְּנִ֑י וַיִּשְׁכַּ֥ב עִמָּ֖הּ בַּלַּ֥יְלָה הֽוּא׃וַיִּשְׁמַ֥ע אֱלֹהִ֖ים אֶל־לֵאָ֑ה וַתַּ֛הַר וַתֵּ֥לֶד לְיַעֲקֹ֖ב בֵּ֥ן חֲמִישִֽׁי׃וַתֹּ֣אמֶר לֵאָ֗ה נָתַ֤ן אֱלֹהִים֙ שְׂכָרִ֔י אֲשֶׁר־נָתַ֥תִּי שִׁפְחָתִ֖י לְאִישִׁ֑י וַתִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ יִשָּׂשכָֽר׃וַתַּ֤הַר עוֹד֙ לֵאָ֔ה וַתֵּ֥לֶד בֵּן־שִׁשִּׁ֖י לְּיַעֲקֹֽב׃וַתֹּ֣אמֶר לֵאָ֗ה זְבָדַ֨נִי אֱלֹהִ֥ים ׀ אֹתִי֮ זֵ֣בֶד טוֹב֒ הַפַּ֙עַם֙ יִזְבְּלֵ֣נִי אִישִׁ֔י כִּֽי־יָלַ֥דְתִּי ל֖וֹ שִׁשָּׁ֣ה בָנִ֑ים וַתִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ זְבֻלֽוּן׃וְאַחַ֖ר יָ֣לְדָה בַּ֑ת וַתִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמָ֖הּ דִּינָֽה׃וַיִּזְכֹּ֥ר אֱלֹהִ֖ים אֶת־רָחֵ֑ל וַיִּשְׁמַ֤ע אֵלֶ֙יהָ֙ אֱלֹהִ֔ים וַיִּפְתַּ֖ח אֶת־רַחְמָֽהּ׃וַתַּ֖הַר וַתֵּ֣לֶד בֵּ֑ן וַתֹּ֕אמֶר אָסַ֥ף אֱלֹהִ֖ים אֶת־חֶרְפָּתִֽי׃וַתִּקְרָ֧א אֶת־שְׁמ֛וֹ יוֹסֵ֖ף לֵאמֹ֑ר יֹסֵ֧ף יְהוָ֛ה לִ֖י בֵּ֥ן אַחֵֽר׃וַיְהִ֕י כַּאֲשֶׁ֛ר יָלְדָ֥ה רָחֵ֖ל אֶת־יוֹסֵ֑ף וַיֹּ֤אמֶר יַעֲקֹב֙ אֶל־לָבָ֔ן שַׁלְּחֵ֙נִי֙ וְאֵ֣לְכָ֔ה אֶל־מְקוֹמִ֖י וּלְאַרְצִֽי׃תְּנָ֞ה אֶת־נָשַׁ֣י וְאֶת־יְלָדַ֗י אֲשֶׁ֨ר עָבַ֧דְתִּי אֹֽתְךָ֛ בָּהֵ֖ן וְאֵלֵ֑כָה כִּ֚י אַתָּ֣ה יָדַ֔עְתָּ אֶת־עֲבֹדָתִ֖י אֲשֶׁ֥ר עֲבַדְתִּֽיךָ׃וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ לָבָ֔ן אִם־נָ֛א מָצָ֥אתִי חֵ֖ן בְּעֵינֶ֑יךָ נִחַ֕שְׁתִּי וַיְבָרֲכֵ֥נִי יְהוָ֖ה בִּגְלָלֶֽךָ׃וַיֹּאמַ֑ר נָקְבָ֧ה שְׂכָרְךָ֛ עָלַ֖י וְאֶתֵּֽנָה׃וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו אַתָּ֣ה יָדַ֔עְתָּ אֵ֖ת אֲשֶׁ֣ר עֲבַדְתִּ֑יךָ וְאֵ֛ת אֲשֶׁר־הָיָ֥ה מִקְנְךָ֖ אִתִּֽי׃כִּ֡י מְעַט֩ אֲשֶׁר־הָיָ֨ה לְךָ֤ לְפָנַי֙ וַיִּפְרֹ֣ץ לָרֹ֔ב וַיְבָ֧רֶךְ יְהוָ֛ה אֹתְךָ֖ לְרַגְלִ֑י וְעַתָּ֗ה מָתַ֛י אֶֽעֱשֶׂ֥ה גַם־אָנֹכִ֖י לְבֵיתִֽי׃וַיֹּ֖אמֶר מָ֣ה אֶתֶּן־לָ֑ךְ וַיֹּ֤אמֶר יַעֲקֹב֙ לֹא־תִתֶּן־לִ֣י מְא֔וּמָה אִם־תַּֽעֲשֶׂה־לִּי֙ הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה אָשׁ֛וּבָה אֶרְעֶ֥ה צֹֽאנְךָ֖ אֶשְׁמֹֽר׃אֶֽעֱבֹ֨ר בְּכָל־צֹֽאנְךָ֜ הַיּ֗וֹם הָסֵ֨ר מִשָּׁ֜ם כָּל־שֶׂ֣ה ׀ נָקֹ֣ד וְטָל֗וּא וְכָל־שֶׂה־חוּם֙ בַּכְּשָׂבִ֔ים וְטָל֥וּא וְנָקֹ֖ד בָּעִזִּ֑ים וְהָיָ֖ה שְׂכָרִֽי׃וְעָֽנְתָה־בִּ֤י צִדְקָתִי֙ בְּי֣וֹם מָחָ֔ר כִּֽי־תָב֥וֹא עַל־שְׂכָרִ֖י לְפָנֶ֑יךָ כֹּ֣ל אֲשֶׁר־אֵינֶנּוּ֩ נָקֹ֨ד וְטָל֜וּא בָּֽעִזִּ֗ים וְחוּם֙ בַּכְּשָׂבִ֔ים גָּנ֥וּב ה֖וּא אִתִּֽי׃וַיֹּ֥אמֶר לָבָ֖ן הֵ֑ן ל֖וּ יְהִ֥י כִדְבָרֶֽךָ׃וַיָּ֣סַר בַּיּוֹם֩ הַה֨וּא אֶת־הַתְּיָשִׁ֜ים הָֽעֲקֻדִּ֣ים וְהַטְּלֻאִ֗ים וְאֵ֤ת כָּל־הָֽעִזִּים֙ הַנְּקֻדּ֣וֹת וְהַטְּלֻאֹ֔ת כֹּ֤ל אֲשֶׁר־לָבָן֙ בּ֔וֹ וְכָל־ח֖וּם בַּכְּשָׂבִ֑ים וַיִּתֵּ֖ן בְּיַד־בָּנָֽיו׃וַיָּ֗שֶׂם דֶּ֚רֶךְ שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֔ים בֵּינ֖וֹ וּבֵ֣ין יַעֲקֹ֑ב וְיַעֲקֹ֗ב רֹעֶ֛ה אֶת־צֹ֥אן לָבָ֖ן הַנּוֹתָרֹֽת׃וַיִּֽקַּֽח־ל֣וֹ יַעֲקֹ֗ב מַקַּ֥ל לִבְנֶ֛ה לַ֖ח וְל֣וּז וְעֶרְמ֑וֹן וַיְפַצֵּ֤ל בָּהֵן֙ פְּצָל֣וֹת לְבָנ֔וֹת מַחְשֹׂף֙ הַלָּבָ֔ן אֲשֶׁ֖ר עַל־הַמַּקְלֽוֹת׃וַיַּצֵּ֗ג אֶת־הַמַּקְלוֹת֙ אֲשֶׁ֣ר פִּצֵּ֔ל בָּרֳהָטִ֖ים בְּשִֽׁקֲת֣וֹת הַמָּ֑יִם אֲשֶׁר֩ תָּבֹ֨אןָ הַצֹּ֤אן לִשְׁתּוֹת֙ לְנֹ֣כַח הַצֹּ֔אן וַיֵּחַ֖מְנָה בְּבֹאָ֥ן לִשְׁתּֽוֹת׃וַיֶּחֱמ֥וּ הַצֹּ֖אן אֶל־הַמַּקְל֑וֹת וַתֵּלַ֣דְןָ הַצֹּ֔אן עֲקֻדִּ֥ים נְקֻדִּ֖ים וּטְלֻאִֽים׃וְהַכְּשָׂבִים֮ הִפְרִ֣יד יַעֲקֹב֒ וַ֠יִּתֵּן פְּנֵ֨י הַצֹּ֧אן אֶל־עָקֹ֛ד וְכָל־ח֖וּם בְּצֹ֣אן לָבָ֑ן וַיָּֽשֶׁת־ל֤וֹ עֲדָרִים֙ לְבַדּ֔וֹ וְלֹ֥א שָׁתָ֖ם עַל־צֹ֥אן לָבָֽן׃וְהָיָ֗ה בְּכָל־יַחֵם֮ הַצֹּ֣אן הַמְקֻשָּׁרוֹת֒ וְשָׂ֨ם יַעֲקֹ֧ב אֶת־הַמַּקְל֛וֹת לְעֵינֵ֥י הַצֹּ֖אן בָּרֳהָטִ֑ים לְיַחְמֵ֖נָּה בַּמַּקְלֽוֹת׃וּבְהַעֲטִ֥יף הַצֹּ֖אן לֹ֣א יָשִׂ֑ים וְהָיָ֤ה הָעֲטֻפִים֙ לְלָבָ֔ן וְהַקְּשֻׁרִ֖ים לְיַעֲקֹֽב׃וַיִּפְרֹ֥ץ הָאִ֖ישׁ מְאֹ֣ד מְאֹ֑ד וַֽיְהִי־לוֹ֙ צֹ֣אן רַבּ֔וֹת וּשְׁפָחוֹת֙ וַעֲבָדִ֔ים וּגְמַלִּ֖ים וַחֲמֹרִֽים׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

ליעקב. מיותר ובא ללמד שחשבה שמה שלא ילדה הוא בשביל שלא זכה הוא להבנות ממנה. אע״ג שיש לו בנים והיה נראה שהיא לא זכתה לכך. מכ״מ הלא היא לבדה עיקר אשה אליו וא״כ הוא לא זכה ויש לו למסור נפשו ולעשות פעולה שיזכה: ואם אין מתה אנכי. דאשה המבקשת בנים פעמים הוא משום דמבקשת התענוג דטבע האשה לגדל ולהשתעשע בבנים. ופעמים משום חוטרא לידה ומרא לקבורה. והתובעת בנים משום תענוג ראויה להתפייס במה שאישה מראה לה אהבה וחבה יתירה וכמאמר אלקנה לחנה למה תבכי הלא אנכי טוב לך מעשרה בנים והיינו דתנן שלהי מס׳ נדרים האומרת שמים ביני לבינך יעשה סעודה ויפייס. אבל אם טוענת משום חוטרא לידה כו׳. אין עצה בפיוס וכדאי׳ בפ׳ הבע״י דמיד שמבקשת מזה הטעם יוציא ויתן כתובה. והיינו שקפצה חנה ונדרה ונתתה לאמתך זרע אנשים ונתתיו לה׳ כל ימי חייו שרגזה על החשד שחשדה אלקנה שמרעשת עולם בשביל תענוג. ואינו ראוי להיות כן. ע״כ נדרה שתתנהו למשכן ולא תשתעשע עמו כלל. וכן רחל אמרה דעיקר הרעש שאינה מתפייסת באהבתו היתירה לה הוא בשביל דאם אין מתה אנכי וכדאי׳ בב״ב דקט״ז דמי שאין לו בנים כתיב בי׳ מיתה ומי שיש לו בנים כתיב בי׳ שכיבה. משום דמי שאין לו בנים. אין מי להזכיר שמו ולהעיר זכרו מן הקבר. אבל מי שיש לו בנים הבנים מזכירים אותו מש״ה כתיב בי׳ שכיבה דהרי הוא כמי ששוכב והבנים מעירים אותו. והוא מליצת חוטרא לידה. כמו השוכב וקשה עליו לקום אמנם כשאוחז מקל בידו להשען עומד עמו כך הבן הוא המסייע להזכיר שמו האבד מן העולם: אשר מנע ממך. לא כשם שאתה חושב שבני לאה אינם חשובים אצלי כ״כ ודומה אני כאלו לא זכיתי. אלא ממך הוא שמנע: אמתי. לא כמו שאמרה שרה בוא נא אל שפחתי. דרחל שחררה אותה ולא נקראה אלא אמה כמו אמה העבריה. אבל מכ״מ כתיב להלן שפחה שהמה היו משמשות כמו מקדם וכשפחות וכדאי׳ בב״ב דקכ״ז דמשמש כעבדא קאמר: ותלד על ברכי. ע׳ מש״כ לעיל גבי שרה: ותלד ליעקב. כן כתיב בכל בני האמהות להורות שהיו בני יעקב ולא בני שפחה שאין הולכין אחר האב: וגם שמע בקלי. לשון זה במקום שמדבר על הקב״ה שהוא שמע בקול. משמעו שראה צרת לבבה. וע״כ שומע בקול אע״ג שאינו מתוקן כ״צ אבל הרי הוא בא מעקת הלב וכמו שביארנו בס׳ דברים א׳ מ״ה בפסוק ולא שמע ה׳ בקולכם. והראתה לדעת שמבינה שלא בצדק דברה ליעקב אבל מרוב צערה דברה ורחמנא לבא בעי ויודע צערה: על כן קראה. ראתה ברוה״ק שיהיה אותו הולד ביחוד ראוי לזה השם וכדאית׳ ריש פסחים ההוא דאמר דונו דיני ש״מ מדן קאתי. וע׳ מש״כ בברכות יעקב ומשה לזה השבט: שפחת רחל. כתיב כאן ביחוד. ללמד שלא היתה כמו הגר שהוקלה גברתה בעיניה אלא עדיין היא כמו שפחתה: גם יכולתי. כאשר לאה עמדה מלדת ובלהה הלא תוכל ללדת הרבה ותתרבה בבנים: כי עמדה מלדת. הבינה כי היא חוטאת על זלפה שמקנאת בירך בלהה עשתה גם היא כן. והכי מפורש בדבריה בלידתה נתן אלהים שכרי אשר נתתי שפחתי לאישי: בגד. היא נתפעלה בהנשואין של זלפה שלא הי׳ לטובתה כמו נשואי בלהה שהי׳ לטובת רחל. אלא לטובת זלפה ולשם מצוה מש״ה קראה ע״ש הנשואין. ובתיבת בגד כשהוא תיבה אחת הוא לשון נשואין שמכונה בתורה בלשון בגד. כדכתיב בבגדו בה ופי׳ במס׳ קידושין שפירש טליתו עליה וע׳ מש״כ בס׳ דברים כ״ג א׳ וכשהוא שתי תיבות בא גד. היינו ברכת המזל שמברכין בעת הנשואין וע״ז ביחוד קראה שמו גד: באשרי. זה נולד ע״י שבחי ואושר שלי: כי אשרוני בנות. בנות הדור אשרוה על זה שחששה להשיא את הבת זלפה. וכמו דכתיב על שאול בנות ישראל על שאול בכינה המלבישכם שני וגו׳ היינו שחשש לטובתן לבעליהן. כך אשרו הבנות את לאה על מעשה זה: בימי קציר חטים. פרש״י להגיד שבחן וכו׳. ואני בעניי לא ידעתי מנלן שדודאים המה הפקר. הלא יקרות הן מאיזה שבלי חטים. וגם מה זה רבותא שלא לקח איזה שבלי חטים המצויים הרבה. אלא נראה דה״פ משום שהיה קציר חטים מש״ה לקח הדודאים ולא חשש לגזל. וגם הלא יצא על ידם דבר גדול מובן שלא היה בהם שמץ גזל ח״ו. אע״ג שבאמת יקרות הנה אלא משום שהיה בימי קציר חטים והכל מצויים בשדות ולא היו משומרות לבעל השדה והוי הפקר כדאי׳ בב״מ פ״ב וע׳ לעיל ט׳ ג׳ ושם הוא בדיני ב״נ וכאן בא לרמז זה הדין אפי׳ בישראל שהרי נהגו בד״ת כידוע: אל לאה. אע״ג דדרך הבנים הקטנים להריץ מציאתן לאביהן כדאיתא בב״מ די״ב מכ״מ היה בזה חכמת ראובן להשכיל דזה הפרט שייך לאמו יותר לתכשיט. ומכאן בא הלשון בגיטין דפ״ט בקטן שהוא בר דעת שהגיע לפלגות ראובן. והוא לשון מקרא בשירת דבורה. היינו משום שראובן בעודנו ילד ידע לחלק בין מציאה למציאה: מדודאי בנך. מקצת מהם. כי אין ד״א לבקש כל אשר לחבירו אפי׳ הוא נצרך יותר ממנו: ולקחת. אם נפרש הלמ״ד משורש לקח. והוי כמו המעט כי הבדיל וגו׳ ובקשתם וגו׳. היה ראוי לכתוב וְלָקַחְתְּ התיו בשו״א ויהיה עבר עם וי״ו המהפך. אלא הלמ״ד הוא משמוש בכל״ם וקחת הוא המקור כידוע וה״פ וכי תהיה סיבת קחחך את אישי בעול לקבוע דירתו עמך גם לקחת דודאי בני להתקשט הלא עיקר הצורך הוא עול. שאע״ג שיעקב שמר את עונתו עם כולן אבל היה מתנהג כדאיתא ביבמות דמ״ד דהנושא ד׳ נשים מטי׳ עונה אחת בחודש לכל א׳. והיה אז עונת רחל: ותצא לאה לקראתו. אע״ג שלא היה מדת צניעות מ״מ נוח היה לה להקל בכבודה משתבייש את רחל בבוא יעקב לאהלה ואח״כ יצא: כי שכר שכרתיך. הלשון מלמדנו שיעקב התנהג בעונתו לא לתענוג ח״ו אלא כמשועבד לנשיו ועתה הוא משועבד לרחל ואמרה כי שכרה אותו מרחל על אותה עונה: וישמע אלהים אל לאה. מבואר שגם לאה לא לתענוג עשתה כל זה ההתפעלות. כ״א שהיה תפלה והכנה לבנים. והעריכה אז תפלה ושמע אלהים: ותלד ליעקב. בשני בנים הללו כתיב ליעקב. ללמדנו שכמו שהיא קבלה שכרה ללדת בשביל שהשיאה שפחתה לאישה כך יעקב זכה להוליד מלאה הבנים בשכר שנשא את זלפה שהיתה משתוקקת אליו. ומש״ה קראה שמו יששכר שני שכרות. היינו שכרה ושכר יעקב: יזבלני אישי. שעד כה היה ביום שלא בשעת עונה עיקר דירתו בבית רחל ומש״ה נקראת ביחוד אשת יעקב. שהיא היתה לו לעזר בהליכות עולמו בישוב הדעת ואמרה אשר מעתה תהי׳ דירתו באהל לאה: כי ילדתי לו ששה בנים. דבמקום עשרה שכינתא שריא ורוב עדה ג״כ מועיל הרבה. מש״ה יהיה נוח לפניו לשבת באהלה: ואחר ילדה בת. ולא כתיב ותהר. היינו כפי המדרש שהרתה בן וילדה בת: ויזכר אלהים את רחל. מעשיה הטובים כפרש״י ועוד. וישמע אליה. הרבה תפלה עושה: אסף אלהים את חרפתי. לפי הפשט כל בריאה שלא הגיע לתכליתו הרי חסר יביאנו וחרפה היא. וביחוד אשה חסרון הולדה הוא לחרפה דא״כ כל התשמיש עמה אינה לתכלית רק להנאה ממנה והיא חרפה: בן אחר. ולא אמרה עוד בן. ראתה ברוה״ק שיהיה טבע הבן השני ומנהגו משונה משבט יוסף שהרי הי׳ נמשך אחרי שבט יהודה בכל דבר כמש״כ לעיל כ״ח ג׳ וכ״ה ברבה ע״ש. וע׳ ירושלמי ברכות פ״ט ה״ג אמנו רחל מנביאות כו׳: כאשר ילדה וגו׳. לפי הפשט משום שעד כה היה ירא שלא יעכב לבן את רחל באשר לא זכה להוליד ממנה וירצה להשיאה לאחר: אל מקומי ולארצי. אלו היה הכונה מקום דירתי סמוך לאבותי היה ראוי לומר לארצי ולמקומי. אלא ודאי לא היה בדעת יעקב לשוב עתה לבית אביו שהרי רבקה הזהירתו שלא ישוב עד שתשלח אחריו ואם היה יכול לשוב לא״י לא היה מתרצה לשמור צאן לבן עוד שש שנים בשביל השכר אלא לא היה יכול לשוב רק רצה לצאת מרשות לבן לעשות לעצמו. ופי׳ אל מקומי. לערכי שלא אהיה עובד לאחרים והכי פי׳ ברבה בפ׳ זו עה״פ וישב לבן למקומו לסורו כו׳. וכן הפי׳ בס׳ שמואל א׳ וב׳ וברך עלי את אלקנה ואת אשתו וגו׳ והלכו למקומו. שהיה שאר בני אלקנה בערכו ולא כערך שמואל. וע׳ לעיל י״ח ל״ג בפסוק ואברהם שב למקומו. ואמר יעקב מתחלה ילך למקומו בחרן או במק״א ואח״כ ישוב לארצו: ויברכני ה׳ בגללך. התרפים דברו כן אבל לא הבין יפה כמו שיבואר להלן ל״ב א׳. ואמר בגללך דמשמעו בזכותך נגלל ברכה בביתי אפי׳ מה שאינו נוגע ליעקב שהוא הצאן והכי איתא ברבה שמאז בוא יעקב ללבן היו לו בנים. והיינו דלמדו חז״ל ברכות דמ״ב מזה המקרא סמוך לת״ח ברכה. אפי׳ אינו נוגע לו אלא בזכותו. וע׳ מש״כ להלן ל״ט ה׳ בס״ד: ויאמר. חזר ואמר נקבה. שהבין מפני יעקב שאינו משיב לו מאומה שאין הדברים מתקבלים אצלו כמה שאמר ויברכני ה׳ בגללך דמשמעו רק בזכותו וא״כ אין מגיע לו כ״א טובת הנאה ואישור חיל. ויעקב יודע שלא כן הוא אלא שכר עבודה הוא מבקש ע״כ חזר ואמר אמירה בפ״ע נקבה וגו׳: ויאמר אליו אתה וגו׳. תחלה הסביר לו כי צדק במשפטו שמבקש שכר עבודה ממש שלא כת״ח וצדיק היושב בטל אלא עבדתיך: ואת אשר היה מקנך אתי. בשמירה יתירה יותר עוד מעבד נאמן לאדונו היה אוהב ומרחם את הצאן כענין הא דאיתא בש״ר פ״א (שמות רבה ב ב) עה״פ מאחר עלות הביאו לרעות וגו׳ שהיו הגדולים משגיחים על הצאן בחמלה רבה. וכך אמר יעקב שלבד אשר עבדתיך עוד הי׳ מקנך אתי בשמירת הצאן עצמם מצד חסד ורחמים על בע״ח. וזה גרם כי גדלו יותר בטוב. ובזה הראה יעקב מדת החסד ורחמים למעלה מדרך אנושי להיות משליך נפשו מנגד כ״כ בשביל טובת אדם ואמונה ובשביל צער בע״ח ובזו המדה היה מתייחס יעקב כמש״כ כ״פ: ויברך ה׳ אתך לרגלי. לא בשביל זכותי לבד אלא בשביל עמלי והשגחתי היתירה סייע הקב״ה ובירך גם הוא: גם אנכי. כמו אתה חושש לביתך כמו כן הנני אני חושש ג״כ לביתי: מה אתן לך. אחר כל הדברים והצעות מה אתן לך: לא תתן לי מאומה. פירש חותני הגאון ז״ל שהשיב לו אם אהיה נצרך למתנת ידך לא תתן לי מאומה כי ימצא תואנות להפטר. לכן אם תעשה וגו׳ אשובה ארעה צאנך. להשגיח לטובתם שיגדלו בטוב: אשמר. מן היזק לטובתך: כל שה. נכלל שה כשבים ושה עזים: נקד וטלוא. עיקר השה הוא נקד ויש בו טלאים רחבים: וכל שה חום בכשבים. סתם כשבים הוא לבן וסתם עזים שחורות כמבואר במס׳ שבת פ׳ המוציא יין וחום הוא אדום או שחור ואינו מצוי כ״כ בכשבים: וטלוא ונקוד בעזים. שיהא עיקרו טלוא ויהיה בו ג״כ באיזה מקומות נקודים של לבן: והיה שכרי. מה שיהיה כהיום בצאן לבן כאלה המה שכרי על להבא. או על עבידתא שפירתא של עבר. אע״ג שא״י לתבוע עבור זה כמבואר בח״מ סי׳ של״ב מכ״מ יכול לבקש עבור זה ואינו רוצה להיות נשכר כ״א בזה האופן: וענתה בי צדקתי ביום מחר. פי׳ כי ילך יעקב היום ויסר את הנמצא כאלה לעצמו. ולמחר ילך לבן לצאן יעקב שהבדיל לעצמו אם יהא נמצא שלא כאלה הרי הוא גנוב: כל אשר איננו נקוד וטלוא. כאן הפי׳ או נקוד או טלוא שהרי בא׳ משני אופנים אלו הרי הם שלו ורק מתחלה היה מוכרח לבאר שלא יהא במשמע דוקא נקוד וטלוא יחדו. וגם שיהא עיקרו נקוד ובו יש גם טלאים רחבים מש״ה הוצרך לבאר דכמו כן להיפך אבל אחר שביאר דבריו מבואר יפה דכאן משמעו או עיקרו נקוד או טלוא: בעזים. וה״ה בכשבים. וקאי האי בכשבים שכתיב אחר חום ע״ז ג״כ: ויסר ביום ההוא. הערים לבן. ובין כה וכה הסיר את השייך ליעקב. ועוד הוסיף להסיר העקודים: כל אשר לבן בו. שאף על גב שלא היה יעקב נוטלם בל״ז. מ״מ חשש לבן שלא יגרום מעט הלבנונית שיולידו עי״ז נקודים וטלואים ע״כ הסיר גם את אלה: וכל חום בכשבים. גם כאן קאי האי בכשבים גם על נקודים וטלואים: הנותרות. לפי דברינו בס׳ שמות י׳ ט״ו ובס׳ במדבר ט׳ דנותר משמעו בלי כונה. ונשאר משמעו בכונה. א״כ היה ראוי לכתוב כאן הנשארות אלא בא לדרשה כדאיתא בב״ר שהיו גרועים: ויקח לו ליעקב. תחת שהיו יכולים להוליד כאלה ע״י הצאן שהסיר לבן במרמה: פצלות לבנות. היינו כמו נקודים: מחשוף הלבן. היינו כמו טלואים: והכשבים הפריד יעקב. שהמקלות אשר פצל ועשה מחשוף הלבן. היה פעולה לעזים השחורות שיתפעלו מן הטלואים הלבנות של המקלות ויולידו כאלה אבל להכשבים הלבנות לא היה זה פעולה שיולידו נקודים וטלואים. ע״כ הפרידן ממקום מעמדם בשעת הזווג: ויתן פני הצאן. היינו הכשבים: אל עקד וכל חום בצאן לבן. היינו העזים אשר אותם לא הסיר לבן רק התיישים העקודות והיו העזים הללו לתועלת הכשבים שיולידו שחורות מעט: וראוי לדעת שאע״ג שעשה יעקב פעולה נמרצה מ״מ בלי השגחה פרטית לא היה מקום שיוליד כ״כ כפי התנאי. אלא העיקר היה השגחה בצירוף איזה פעולה כדרך נס נסתר. וכמו לענין קללה בעת רע ר״ל איתא באיכה רבתי שהמכה במקל בין י״ז בתמוז לט״ב מכה מלאך המשחית במקל של ברזל וממית. כך הוא לברכה פעולת האדם מעט גורם מעשה רבה מלמעלה. [ומעשה אבות סימן לבנים בגלותן בקרב עמים רבים. שתהא הצלחתם תלויה בחריצות ויתרון דעת ובהכשר וסייעתא דשמיא גומר עליהם. כמו שעשה יעקב אבינו]: צאן רבות. רב מיבעי ועי׳ פרש״י. ונראה דמשמעו גדולות מאד וכדאיתא בירושלמי שקלים וברבה פ׳ תולדות על התמידים. שהיו כבשים ב״ש מורכבים על הגמלים ורגליהם נגררים בארץ וע׳ להלן ל״א י״ח שביארנו דמש״ה היו חריפא זבינייהו הרבה. והשיג בהם שפחות ועבדים וגו׳ שלא בטורח ועסק:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך